מאמרי שבת מברכים

נשמות דבי"ע, זרע בהמה, חסר דעת להולדת המידות. ביטולם הוא ביטול היש, משא"כ נשמות דאצילות, זרע אדם, יש בהן דעת, ביטולם הוא ביטול במציאות. הציווי "כי תקנה עבד עברי", שמשה ימשיך דעת גם לנשמות דזרע בהמה מצד שרשם בעבר הנהר, שם יש בהם דעת רק צריך לגלות מהעלם גם לנשמה בגוף (כי תקנה, קנין ענינו גילוי ההעלם) וכל זה בכח משה שהוא במדריגת עבר הנהר. גם בזרע אדם, הדעת בהם אינו אלא ע"י השגה, וצריך להמשיך בהם הכרת העצם (תכלית הידיעה שלא נדעך) וגם זה מצד שרשם שעלו במחשבה, ונמשך ע"י משה דוקא שבו מאיר העצם שלמעלה. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפנימיותם, משה מקשר פנימיות הנשמה לפנימיות עצמות ומהות א"ס ב"ה. ובעבודה: זרע אדם, הוא עסק התורה והתפילה, וזרע בהמה הוא העסק בעובדין דחול. העבודה היא להמשיך בהם דעת ע"י התקשרות לאתפשטותא דמשה שבדור. ע"י העבודה עתה, שש שנים יעבוד, אף שזה זמן מוגבל, ישלימו בו את כל העבודה, ויהי' מלאה הארץ דעה את ה', בחי' הדעת .. וע"י הפיכת השקר והקשר דעולם לקרשי המשכן, הרי משה שבדורנו, שהוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, יקשר את היחידה שלהם עם בחינת יחידה שלו, שהיא טוענת עולך יחידה ליחדך, ועי"ז ובשביעית יצא לחפשי חנם, דהיינו הגילוי דלעתיד, ע"י משה שהוא גואל ראשון וגואל אחרון, שבמהרה בימינו ובעגלא דידן יגאלנו מהגלות האחרון המר, אשר בו חושך כפול ומכופל, ויגאלנו.

מעלת אתכפיא, שהרע עצמו מכיר ויודע מעלתו אלא שאינו מתהפך אלא רק בטל לטוב, משא"כ אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה הרע עצמו מתהפך לטוב. ב' מעלות, הרע עצמו מתהפך לטוב, מצד הכח שניתן לו מלמעלה; וזה נעשה גם מצד הרע עצמו שמכיר שהוא רע, מצד גילוי העלם העצמי מהרגש המרירות ממצבו. "ויורהו ה' עץ גו'" לפי' הזהר קאי על התורה (אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה), לפי' המדרש קאי על עץ מר (אתהפכא ע"י גילוי המרירות שבמים המרים עצמם). "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" הצדיק מרגיש ישותו, יש מי שאוהב, וירצה לצאת מישותו. עד"ז "מחר חודש": חידוש הלבנה דוגמת הגילויים דלעתיד, והעבודה בזמן הזה דוגמת ער"ח. וזהו תוכן הרמז שנתן יהונתן לדוד בענין הקשת, שהעננים עצמם גורמים לריבוי הגוונים, בדוגמת הגילוי דלע"ל שהחושך יאיר מצד עצמו. משא"כ ענין הקשת בגוונין בהירין הרי הארת החושך היא מחמת ריבוי ותוקף אור השמש, ולכן הרי זה רק בבחי' רגלי משיחא.

"והתהלכתי" ל' הרגל בהליכה ובבת אחת, דהנה ב' הליכות הן, מלמעלה למטה ומלמעלה למטה: להילוך מלמטה למעלה דרוש כמה תנאים: לדעת הדרכים והנתיבות לעלות בהם. בעבודה, קיום תומ"צ כדבעי והשגת אלקות; כח חזק לעלות. ובעבודה, היכולת להעלות גם את הנה"ב; לבושים מתאימים. בעבודה, היינו תיקון אותיות מחדו"מ. להילוך מלמעלה למטה אינו דורש תנאים אלו, כי העליון יודע את הדרכים והנתיבות והוא בעל כח חזק, וגם לבושים אינו נוגע בירידת העליון למטה. יתרון מעלה בכל אחד שאין בזולתו: בהילוך מלמעלה למטה, נמשך העליון כמו שהוא, משא"כ מלמטה למעלה הוא רק לפ"ע עבודת התחתון; בהילוך מלמטה למעלה, התחתון קולט את העליון בפנימיות. לע"ל "והתהלכתי בתוככם", שניהם נכללים בתיבה אחת ובענין אחד (אין איין וואָרט און אין איין ענין) ב' אופני הילוך יחד, ע"י גילוי העצמות שלמעלה מהתחלקות מעלה ומטה. כמו"כ "ואולך אתכם קוממיות", ב' קומות, אור ישר ואור חוזר שיתאחדו בתיבה אחת, קוממיות.

ב' סוגי עבודה; א' ברוחניות, עלמא דאתכסיא, לויתן, כרשב"י והבעש"ט. ב' בגשמיות, עלמא דאתגליא, שור הבר. עד"ז החילוק בין דור המדבר לכניסה לארץ, במדבר היתה העבודה רוחנית, ובכניסתם לארץ נתחדש ענין נעלה יותר, קיום מצוות בגשמיות. הנתינת כח לזה הוא ע"י שילוח המרגלים. לכן משה שלח מרגלים לכל ארץ כנען, נתינת כח על בירור ז' המדות, עבודת הצדיקים, משא"כ יהושע שלח ליריחו בלבד, בחי' ריח, נתינת כח לבירור הלבושים דמדו"מ בלבד, עבודת הבינונים. משה, בחי' ראי', ביטול עצמי, אין מקום כלל להיפך הקדושה, ונעשה הבירור גם במידות עצמם. משה רצה להמשיך בחינה זו בישראל, "אעברה נא ואראה את הארץ גו'", אלא שלא הי' בהם ביטול זה, ולא הרגישו מעלת העבודה בגשמיות, וחשבו שזה ירידה גדולה ואפילו בעה"ב כביכול אינו יכול להוציא את כליו; רק יהושע וכלב הי' בהם ביטול למשה והבינו שבעה"ב יכול להוציא את כליו, ואפשר להעלות את הגשמיות. ע"י הביטול אל משה, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ובדורנו זה הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא הרועה שבדורנו, תהי' הכניסה לארץ בפשטות, ויורגש ש"טובה הארץ מאד מאד".

קרבנות הם עיקר העבודה, ברוחניות בתפילה, ובגשמיות בקרבנות, בשר גידין ועצמות, בהמה גשמית דוקא נכלל באש שלמעלה. מעלתה ע"ג תפילה. דירה בתחתונים. מעלת קרבנות בג"ע, לשמרה, המשכת אלקות בהשגת המהות ולא בירורים, זיו תורתן ועבודתן. אך העיקר הוא למטה, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, השלימות יהי' לעת"ל, המשכת העצמות כי בא לאחר מ"ת. כמצוות רצונך. מזה יובן מעלת עבודה בזמן הגלות כי הדבר הגורם הוא למע' מהדבר שנגרם. "השיגוה", השגות הכי נעלות, דוקא "בין המצרים".

ברית, חסד ושבועה, אינם תלויים בתנאי, מדוע נאמר "והיה עקב תשמעון" ולמה קורא 'מצות שאדם דש בעקביו' בשם משפטים (שכליים) לכאו' צ"ל חוקים או עדות? מבאר ענין תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה, נשמות למטה הם כמו ב' דברים מתקשרים, משא"כ למעלה הם דבקים כאחד, מעלה בהתקשרות למטה שבאים למדרגה גבוה יותר. הנשמות למעלה נק' "בנות ירושלים", שלימות היראה, נשמה למטה אומרת "שחורה אני" אפגעריסן [מנותק] מעצמות א"ס ב"ה, מבנות ירושלים, כי הגוף אינו כלי לאהוי"ר ודבקות, בארץ ציה ועיף בלי מים, אעפ"כ "ונאוה" יש לה אהבה וגם יראה בתכלית הנוי והיופי. אהבה מצמאון כרשפי אש ויראה מצד ביטולה והנחת עצמותה. אף שנשמות למעלה בטלים בעצם, כלא חשיב, אך אינו מתבטל לגמרי (ער ווערט ניט אויס) באופן דאין עוד. משא"כ הנשמה למטה מצד העלמות והסתרים תופס שהאמת אינו כן (כאפט זיך אז עס איז ניט אזוי) ויש רק עצומ"ה א"ס ואין עוד מלבדו, הביטול בתוקף יותר, לכן "ונאוה". גם בתורה ע"י שירדה ונתלבשה בעולם פועלת התקשרות ישראל עם עצמות, נפעל התקשרות התורה עם עצמות, הן בגליא והן בסתים דישראל ואורייתא וקוב"ה. "את הברית ואת החסד אשר נשבע" הם ג' עניינים למעלה מטו"ד שמכריח עצמו בלית ברירה כביכול. "והי' עקב" אינו תנאי אלא סדר עבודה בנשמה, בחי' יעקב, עקבתא דמשיחא, אותותינו לא ראינו, ומ"מ "תשמעון" בהבנה והשגה "את המשפטים האלה" שישפוט עצמו ע"י התבוננות בתכלית בריאתו ומעמדו ומצבו בירידה מבחי' טהורה היא, גלו לאדום שכינה עמהם, ער שלעפט מיט זיך את הניצוץ אלקי, יבוא למצב של "תשמעון" מחשבה, השגה, "ושמרתם" דיבור, ת"ת כנגד כולם "ועשיתם" מעשה, "ושמר ה"א לך את הברית וגו' אשר נשבע" עניינים שלמעלה מהשתל', "והיה" לשון שמחה, ימשכו למטה בגשמיות "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'".

ג' עניינים בסדר השתלשלות: עולם, מקום, ו' קצוות; נפש נקודת אור וחיות למעלה מפרט וכלל; שנה, זמן רצוא ושוב, מחבר נפש עם עולם. בעבודה: עולם, אהבה דקרבת אלקים לי טוב; נפש, אהבה דביטול במציאות, שנמשך בעצם לאלקות; שנה, התפעלות השכל, ממשיך אהבה דנפש לעולם. "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", מאהבה מורגשת דג"ע (עולם) עלול להסתעף בריבוי ההשתלשלות מציאות רע, לכן צריכה לשימור מהיזק וקלקול. גם עתה יש עבודה דלעבדה ולשמרה בעבודת הבירורים, וממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. וזהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ע"י בירור רפ"ח ניצוצין (מרחפת - רפ"ח מ"ת) נעשה גילוי רוח אלקים, רוחו של משיח.

[קודם לאמירת המאמר הזכיר קושיית הזהר בתחילת פרשתנו "מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא, מכל נשי דעלמא (הן אלה שלפני' והן אלה שלאחרי') דלא כתיב הכי כו'", שהרי, גם אצל הנשים שמיתתן נזכרה בתורה, "בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה", ומה גם שרוב הנשים לא נזכרה מיתתן בתורה, החל מחוה, שלא נאמר "ויהיו חיי חוה". ויש להוסיף בקושיית הזהר, שמצינו בגמרא ש"שרה בפני חוה כקוף בפני אדם", היינו, שמעלתה של חוה גדולה באין–ערוך לגבי מעלתה של שרה, ואעפ"כ, לא נאמר בחוה "ויהיו חיי חוה", אלא בשרה דוקא]. השמחה היא מעיקרי העבודה, כי תכלית הכוונה היא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, כי ע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה התענוג שלמעלה (משא"כ הבנה והשגה אינם תופסים בהעצמות). הכלי לשמחה הוא ענוה וביטול, כי מי שיש בו מדת הענוה שמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו, וגם אם חסר לו דבר־מה אין זה גורם לו לעצבות. אלא שהכלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית, בלי הרגש עצמו; משא"כ כאשר השמחה היא במורגש הרי בריבוי ההשתלשלות עלול להיות מזה יניקה לחיצונים. לאחר חטא עץ הדעת (שהיתה מצד ענין ההרגשה) עלולה גם השמחה בעבודת ה' להיות במורגש; ולכן עבודת ה' בשמחה שייכת עתה לצדיקים דוקא (שבהם השמחה אינה במורגש), משא"כ בשאר בני ישראל צריכה השמחה להיות רק בפנימיות, ואילו בחיצוניות צ"ל יראה וקבלת־עול, "וגילו ברעדה". הקלקול דחוה ונח (ענין ההרגשה) נתקן ע"י ששרה (יראה תתאה, מלכות) היתה עם אברהם (יראה עילאה, חכמה) נמשך בה יראה עילאה דאברהם, ועי"ז הי' בכחה להמשיך את הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש. וזהו שכופל הכתוב "שני חיי שרה", שהו"ע המשכת הביטול שבספירות ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים") גם בעולמות בי"ע.

גזירת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", שישכחו תורת הוי' ורצון הוי'. ישראל עמדו במס"נ למעלה מטעם ודעת וזכו לנס פך השמן, "להראות חיבתן של ישראל" גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל למעלה מטו"ד. לכן נ"ח מצותה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ ומשמאל דוקא: נס פך השמן מורה שהבירור הי' בדרך מנוחה, ע"ד הבירור דלעת"ל, בדרך ממילא "משתשקע החמה" – ביטול חמימות התאוה דלעו"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה" כי חשב שהגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה, אבל העולם עדיין לא הי' מוכן לכך, ולכן הוצרך לירד מצרימה; אבל במצרים גופא הי' הבירור ע"י יעקב בדרך מנוחה. בעבודת האדם: אכו"ש הבירור בדרך מלחמה; בלימוד גליא דתורה הבירור בדרך מנוחה, אבל מברר רק את ההיתר; פנימיות התורה, פועלת התקשרות בעצמותו ית', "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר".

כל נפש בישראל על-אף היותו נברא ובעל-גבול בכוחו להתאחד בעצמות א"ס "לאשתאבא בגופא דמלכא" ע"י תומ"צ, שהם לבושים שעל-ידם יתקשר הנשמה עם עצמות א"ס. לכן צ"ל קיום מצוה פעמים רבות וכמ"פ בכל יום, כדי לקשר נפשו עם עצמות א"ס בלבושים נכונים. "ואברהם זקן בא בימים", איתא בזהר "באינון יומין עילאין" שהשלים עבודתו כל יום ולא חסר לבוש אחד והגיע לביטול דחכ', "ואברהם זקן" זה שקנה חכמה. אלא שאין כל אדם זוכה לזה, שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפילו רגע אחד, לכן צ"ל כל ימיו בתשובה ע"י התבוננות בריחוקו מהשי"ת. ענין גלות ויציאת מצרים, שהמיצר מעורר לתשובה "וממצרים קראתי לבני". וזהו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם": "וארא גו'" הגילוי לאבות הי' רק בחי' ממכ"ע בלבד, "א-ל שד-י", וע"י הירידה לגלות מצרים (עבודת התשובה) נעשה הגילוי דשם הוי' (דלעילא), בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בלי גבול. סיום המאמר: להגיע לבחי' הוי' דלעילא ע"י ענין מורשה ל' ירושה ולשון ראש, התקשרות עם ראש העדה, כדי שגם חוטב עציך ושואב מימיך יגיעו לגילוי שם הוי' צ"ל התקשרות עם ראשיכם שבטיכם, שלא להיפרד ח"ו מהמוריש, וכנ"ל בענין התשובה, שהוא כמו הבן שאינו יכול לסבול כאשר אביו אומר לו שאינו אביו, ורוצה להיות מקושר אליו, עי"ז "וידעתם כי אני הוי'", שתהיו מקושרים (דעת לשון התקשרות) לשם הוי' דלעילא, בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בחי' בל"ג, שכל זה בא ע"י התשובה.

ענין לויתן ושור הבר. והקניגיא דלעתיד. הכח לנצח המלחמה מן העצמות, אז יהי' הנצחון בפועל (משא"כ עתה, שהעצמות הוא בהעלם, הרי מצד קושי המלחמה אי־אפשר לדעת מי ינצח). אלמלא העצמות עוזרו אין יכול לו, כי המלחמה קשה מאוד, שור הבר לוחם בקרניו נגד הלויתן. לכן אצל חסידים לא התקבל הענין ד'בדרך ממילא', כי מצד קושי המלחמה אי אפשר לנצח בדרך ממילא, כי אם ע״י עבודה דוקא. לעתיד שיתגלה העצמות יהי׳ הנצחון בפועל.

"ברוך קונך", אצילות נק' קנין שאינו יש מאין אלא רק מהעלם אל הגילוי. וזהו חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, קנין עניני עולם שלמטה שיתעלו לאצילות "עולמו" ב' אופני קנין: משיכה, העלאת עניני עולם לקדושה ע"י אתעדל"ת; כסף, המשכת האהבה, נכסוף נכספתי, ע"י אתעדל"ע. מתחיל מתורה קנין אחד, א. המשכת מוחין לעולם שנתהווה מהמדות, עי"ז מתעלה ל"עולמו" של הקב"ה, שמים וארץ קנין אחד; ב. תורה עצמה היא מחמשה קנינים, והיינו שהחמשה קנינים הם במדות, אברהם קנין אחד - מדת החסד, תורה קנין אחד - מדת הגבורה, ישראל קנין אחד - מדת התפארת, שמים וארץ קנין אחד - מדת היסוד דאחיד בשמיא וארעא, ביהמ"ק קנין אחד - מדת המלכות, ולבאר הקשר בין ב' הפירושים שתורה פועלת קניין בעולם למעלה מהמדות ושתורה היא מדת הגבורה אחד מחמש המדות, יובן משייכות התורה לגבורה ולא לחסד, שהוצרך לצמצמם ולהמשיך התורה שהיא למעלה מהעולם בעולם , מפי הגבורה שמענום. פעולת הקנין בתורה עצמה, לימוד באופן שיורגש שהיא תורתו של הקב"ה, בהקדם עבודת התפלה ולימוד פנימיות התורה. אמנם אמיתת הקנין קאי על העלי' לבחי' יחיד. שנעשה ע"י משיכה לרשות היחיד. למעלה מאצילות שהוא בחי' אחד. וענין זה הן בעולם והן בתורה, כמארז"ל דוד הי' מחבר תורה שלמעלה (אצילות) בהקב"ה (א"ס שלמעלה מאצילות).

החילוק בין קרבנות לנסכים: קרבנות ענינם העלאה מלמטה למעלה, "את קרבני לחמי לאשי", עד רזא דא"ס; נסכים ענינם המשכה מלמעלה למטה, עד השיתין היורדים לתהום. לכן זקוקים קרבנות לנסכים, כי תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה. "הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים": ק"ש ענינה ההרגש דהוי' אחד, העלאה ויציאה מגדר כלים; משא"כ תפילין ענינם המשכת הרגש זה למטה, בדיו ע"ג קלף גשמי דוקא. במדבר לא הי' נסכים רק קרבנות, כי מדבר הוא העלאה בלבד, היפך התיישבות והמשכה; רק משנכנסו לא"י, לאחר ירושה וישיבה, התחיל גם ענין הנסכים. "חסד חפצתי ולא זבח", פנימיות הרצון ותכלית המכוון הוא חסד דוקא, המשכה מלמעלה למטה, ולא זבח שהוא העלאה מלמטה למעלה. לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

קליפה מצ"ע אינה מנגדת לקדושה, שומרת לפרי, ע"י חטא עה"ד נעשה תערובת טו"ר ונעשה הקלי' מנגדים. "שופך דם האדם" דקדושה "באדם" בליעל, כי נמשך חיות מהקדושה. ג' חילוקים בין קדושה לקלי': א. בשרשם, דין אהני לי' ודין לא אהני לי', ב. בהתהוותם, בקד' מאיר אלוקות בגילוי ובקלי' הוא בגלות בתוכן, ג. באופן קיומם, קדושה קיומו עצמי, הקלי' אין לה קיום עצמי לכן היצה"ר משתדל להחטיא את האדם לקבל תוס' חיות. ערי מקלט הם התיקון לכללות החטא דהורג נפש ופועל בירור וזיכוך בפנימיות, דברי תורה קולטין גם לאחר הלימוד כי נעשה בירור וזיכוך הפנימי (מזון) ומתגלה דביקות נשמה בא"ס ב"ה (לבוש) בקיום עצמי.

ב' פירושים בשושנים: א. תליסר עלין, י"ג מדות הרחמים ב. י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. הם ב' עניני עבודה, תפלה ותורה. תורה מלמעלה למטה, מ"ת היה מלמעלה אף שנתלבשה בדברים גשמיים הכי תחתונים, אך לא היו אז כלים לגילוי זה ופעל בהם ביטול עצמי. תפלה מלמטה, עבודה, מלשון עורות עבודים, שלוקח דבר גס ועושה אותו ראוי ללבוש, כך התפלה פועל ביטול. כסדר דלהלן: מודה אני, הודאה כללית שאינה שייכת להתחלקות; הודו לה', הודאה כללית לאחר ברכות השחר שייך להתחלקות; פסוקי דזמרה, התפעלות ללא השגה, חקיקה מבחוץ להכרית הקוצים, דברים המותרים המפריעים לעבודת ה'; ברכות ק"ש, ביטול השגה דשרפים ואופנים; קריאת שמע, ביטול היש דנפש האלקית, "שמע" לשון התבוננות; שמו"ע, ביטול במציאות רק לגבי ק"ש אבל עדיין ברשות היש כי מגיע בעליה מלמטה. ההכרח בשניהם. כי אדם כלול מגוף ונשמה, הנשמה בטבע העליה והגוף בטבע הירידה למטה וצריך לפעול בכ"א היפך טבעה. גם בתשובה צריכים לעבוד עם הגשמיות והעבודה היא ברצוא ושוב. "הרועה בשושנים" הוא הנתינת כח מלמעלה לעבודה דחודש אלול עבודה מלמטה.

עולם שנה ונפש (נקודה קו שטח) בעולם קטן זה האדם: נפש, חי בעצם. עולם, חיות שמלובש בגוף. שנה, חיבורם באופן של רצוא ושוב. בעולם גדול: נפש, נקודת החכמה בה כח העצמות, עולם, שטח, כללות הנבראים והאין המהווה, שנה, חיבורם באופן של רצו"ש. בעבודת האדם: נקודה, כוונת המצוות, מחשבה. שטח, קיום המצוות בפועל, מעשה. קו, חיבורם באופן של רצו"ש ע"י עבודת התפלה, דיבור. בכוונת המצוה - אהבה: עולם, אהבה מצד ההרגש שאלקות טוב לו. נפש, אהבה שאינה במציאות, מצד מקור השכל. שנה, חיבורם באופן דרצו"ש, התפעלות שכלי. זה מה שיונתן (ז"א) ודוד (מלכות) יצאו לשדה, לסדר השתלשלות, לקחו אתם נער, הממוצע שמצמצם החיות שיוכל להיות נמשך בעולמות. וכדי שלא תהא יניקה לחיצונים צ"ל המשכת ההעלם העצמי בכל המדריגות, שאז אי אפשר שתהי' שום יניקה, ועי"ז נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. [תשי"ד שבת בראשית היתה אז כקביעות שנה זו, מברכים וער"ח מר"ח. התוועד בו פעמיים, אך לא זכינו למאמר דא"ח. אמנם בהתוועדות הא' (שיחה ב) ציטט וביאר תורה מאדמו"ר הזקן (ששמעה מהה"מ ששמע מהבעש"ט ששמעה מבעל הח"י) על הפסוק בראשית ברא וגו' נעתיק את לשונו: "בראשית ברא אלקים. בראשית ענינו ב' ראשית, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה. בראשית ברא אלקים, הב' ראשית הם כדי שיהי' ברא אלקים, שיגלו את אמיתית הכוונה דשם אלקים. ספירת הכתר היא ראשית וספירת החכמה היא ראשית. ראשית ספירת הכתר היא העלם, וראשית ספירת החכמה היא גילוי, ראשית חכמה יראת ה'. האור וחיות דחכמה שמאירים בשבת בראשית נמשכים על כללות השנה, שכל ימי השנה, הן ימי החול ושבת ומועדים הכלליים. הן המועדים הפרטיים דכל יחיד, יום הכניסה לחדר, יום הבר מצוה ושאר ימי חיי האדם ומאורעותיו, כולם מקבלים משבת בראשית".]

שרה נחתת וסלקת", בירור הניצוצות, שיתוספו עליהם גרים, עי"ז נמשכים אורות דתהו שהם אורות מרובים. הנתינת כח לזה תוספת אות ה' באברהם, אתא קלילא דלית בה מששא, למעלה מגשמיות שהיא אות כזו שיש לה אחיזה מועטת (אומווייניקסטען צו טאן) בגשמיות, כי עי"ז נעשה אב המון גוים. ויובן ע"פ מה שרואים בענין פנימיות וחיצוניות באדם (בנפש ובגוף), ובכללות סדר ההשתלשלות, ובענין העבודה. הפעולה בדרגה הכי תחתונה (למטה גם מחיצוניות) היא דוקא ע"י הדרגה היותר נעלית, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. כדי שיהי׳ אב המון גוים, הוא ע״י מדריגה גבוה ביותר דוקא, "שני חיי שרה" כלל שלמעלה מפרטים, עי"ז נעשה הבירור דבי"ע, "נחתת וסלקת". וההקדמה לזה היא העבודה במדריגות פרטיות ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". כדי להגיע להזזה עצמית הוא ע״י הקדמת העבודה ע״פ טו"ד, לכן חושב מדרגות פרטיות, ועי״ז מגיעים גם לבחי׳ שני חיי שרה, הזזה עצמית, ונעשה הבירור גם בבי״ע. נחתת וסלקת ונותן כח לבנים דגם בזמן ההעלם והסתר ביותר דזמן הגלות חושך כפול ומכופל, ובפרט בעקבתא דמשיחא שההעלם וההסתר הוא ביותר אשר מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, שהוא העלם והסתר ביותר, כי יש להם כח הקדושה לנגד, היינו שיש להם תוקף עצמי, במילא הרי הניגוד וההעלם והסתר הוא ביותר. דזהו ג״כ הענין די״ט כסלו, שההתנגדות היתה מיהודי דווקא שיש לו בבואה דבבואה, דכאשר נתגלתה תורת החסידות שהיא כלי לביאת המשיח ולא הי׳ אפשר לנגד על זה, הנה מה עשו (איז וואס האט מען געטאן), לקחו כחות מקדושה גופא בכדי לנגד על תורת החסידות. דכמו״כ הוא גם עכשיו אשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלוקחים את מקום המקודש מכל הארצות ועניני קדושה ובזה גופא מנגדים (אז מען נעמט דעם מקום המקודש מכל הארצות און ענינים פון קדושה און דערמיט גופא איז מען מנגד), שהוא העלם והסתר ביותר, הנה מ״מ אין להתפעל מזה, דמעשה אבות סימן לבנים, וכמו ששרה נחתת וסלקת, דאף שהנחתת הי׳ העלם ביותר, עד אשר "ותקח האשה בית פרעה", לקחו (מ׳האט גענומען) פנימיות השכינה בית פרעה ובזה העלימו כו׳, ומ״מ הי׳ וסלקת, דלא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שביררו גם את הניצוצות דמצרים כמ״ש בכסף ובזהב כו׳.

העליה מ"היושבת בגנים", הגילוי דג"ע, לגילוי ד"הרי בשמים" לעת"ל, העליה מאור הממלא שבא בהתחלקות בכלים וגם האור בגדר התחלקות, לגילוי אור הסובב שהוא אור פשוט הנמשך ממקורו ללא הפסק, הוא ע"י "ברח דודי", בדרך בריחה ודילוג. אלא שכדי שלא יתבטל מגילוי אוא"ס הבל"ג הזה צריך להקדמת הגילוי דג"ע להמשיך אור הקו ע"י צמצום בדרך סילוק, ועי"ז יהיה חיבור אוא"ס שלפני הצמצום עם אור הקו. חיבור הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. "הוי' אלקינו הוי'", שם הוי' בכאו"א, יו"ד, הנחת עצמותו; ה' ראשונה, התבוננות שכל הגילויים הם הארה בלבד; וא"ו, עסק התורה; ה' אחרונה, מצוות שהרצון בהן אינו מורכב בשום דבר. מטרת הגילוי דג"ע שבא ע"י תורה שענינו גילוי, הוא הקדמה כדי שאור הסובב ועצמות אוא"ס יבוא בגילוי וגם כדי לזכך את הגשמיות שמקיים בהם את המצוות.

שבת (ז' ימי ההיקף, הכולל גם בחי' סוכ"ע) גילוי התענוג. אבל שמיני, שומר ההיקף, למעלה משבת, עצמי למעלה מסוכ"ע. לכן 'קרא משה' שקילוסו בא"ז ונעשה הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי', לכל ישראל בשוה, כמו במ"ת. מעלת משה על האבות, ממשיך שכינה למטה מצד בחי' העצמי. ע"י גילוי שם הוי' דלעילא, גילוי בחי' שמיני לעתיד לבוא (כינור של שמונה נימין). ע"י העבודה בזמן הגלות באופן של מס"נ, ודוגמתו במשה "מאז באתי אל פרעה", שבירת קליפת פרעה בעודו בתקפו ע"י מס"נ כמו"כ לקיחת שמן זית דוקא למנורה, "ואני כזית רענן בבית אלקים", מקור השמן הוא מקור החכ', קודש הקדשים, שהוא בחינת העצמי, עי"ז שמסר נפשו להביא אורה לעולם.

שביתה, גם לארץ עצמה, תיכף לביאה, איתא בזהר, אית מלך לעילא וכהן משמש תחותי׳, העלאת מ"ן גורם המשכה בג' מדרגות: מלכות דא"ק וסדר השתל'. בינה וז"א דאצילות. מלכות דאצילות ובי"ע. השימוש דכה"ג הוא ע"י לבושים, ענין הפרסאות (ומבאר ענינם בהרחבה) שיש בין כל הג' מדריגות, בין אצילות ולמעלה מאצי'. בין ז"א ובינה. בין בי"ע לאצי'. ענינם בעבודת האדם: אהבה דרעו"ד, בלי צורך לאתכפיא וכו' עושין רש"מ, שעושה (אַז ער טוט אויף) רצון למעלה מהשתל'; אהבה ויראה שכליים, חיבור מוחין ומדות; אהוי"ר טבעיים, עבודה מצד קב"ע נמשך לבי״ע, תכלית הכוונה, מגיע (דערלאַנגט) בע"ס הגנוזות למעלה מאצי' ונמשכים בבי״ע. זהו ושבתה הארץ (רצוא) גילוי אוא"ס במלכות, בבחי' שביתה ונייחא (שוב) ע"י לבושי התומ"צ. חטא בני אהרן, רצוא בלי שוב, שהיו מחוסרי בגדים, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳", לעשות מהגשמיות כלים לאלקות, עי״ז הוא השוב, ונשלם הכוונה שיהי׳ דירה בתחתונים.

מקושש לשון היקש, שהקיש עץ החיים ועץ הדעת לידע איזה מהן רב. חטא עה"ד היה שנשאר בעבודה להפריד בין טב לביש ולא המשיך הלאה, דבריבוי השתלשלות אפ"ל מזה רע. כאשר העבודה בפועל, במדות, בשכל וברעו"ד היא בהגבלה, יש מזה אחיזה ללעו"ז. אבל כשהיא למעלה מהגבלה לא שייך אחיזה ויניקה לחיצונים מזה. כמו"כ בספירות, אף מחיצוניות הכתר שייך אחיזה לחיצונים, משא"כ בפנימיות הכתר שלמעלה לגמרי מהגבלה דעולמות אין שייך יניקה. עץ הדעת, ענינו בירור והבדלה בין טוב לרע, אבל בהגבלה, לכן שייך שיסתעף מזה ענין של רע, וצריך שיקח תחילה עץ החיים, שלמעלה מהגבלה. מקושש עצים הפריד בין עץ החיים לעץ הדעת, הפריד את היש הנברא ממקורו. שהחליט אשר עה״ד הוא רב, שיש בו עבודה גדולה יותר (איז אַ גרעסערע עבודה). העבודה צ״ל למעלה מהגבלה, מצד עצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך, ע״י שטוענת עולך, קבלת עול, דעי״ז מגיעים לבחי׳ יחידה ליחדך.

ביאור בקשת כנס״י "זכור הוי׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו. ופי׳ הבעש״ט געדענק גט וואָס עס איז געוואָרען פון אונזער מ״ה שבנשמה קוק זיך צו און מאַך אונז זעענדיק אונזער אייגענע שאַנדע [=זכור ה׳ מה נהי׳ מהמ״ה שבנשמה שלנו הבט ועשה שאנו נראה את החרפה של עצמנו]. מסע הנשמה בגלות להגיע "למוצאיהם" לשרש עצם הנשמה שם מ"ה. בקשת כנס''י זכור ה' מה היה לנו, שלא תהיה שכחה, גם בירידה לבחי' אחור בהעלם הגלות "אביטה וראה את חרפתינו", ביטול הגלות "חרפת אלמנותיך" "היתה כאלמנה".

הכוונה פנימית במתן תורה שלכן מתחיל אנכי באות א' (ולא ב' כבראשית שהוא מלשון ברכה) כי ניתן להם המקיף, אלף אותיות פלא, בפנימיות, "ראה אנכי נותן לפניכם" שנמשך אנכי, שם הוי', בפנימיות נשמות ישראל. שם הוי' בנפש הם חמשה שמות נרנ"ח, וקוצו של יו"ד הוא יחידה, טהורה היא, איתן שבנשמה מלשון ישן, בחי' עתיק, ונמשך לחכמה פנימי, משכיל לאיתן האזרחי, מזריח לכל החושים וגורם יחוד בין כל דרגות הנפש המרומזים בד' אותיות שם הוי' שכל ומדות מחדו"מ שכולם יהיו בביטול. כל זה התחדש במתן תורה. אצל האבות (איתנים), לנש"י קודם מ"ת היו בחי' אלו ע"י עבודה בגדרי הנבראים, החידוש דמ"ת שניתן האור דלגלות עצמותו בדרך מתנה מלמעלה שאינה בהגבלת הנברא ופועל ביטול אלקי ממש. לאחר העבודה דאלול (ר"ת את לבבך ואת לבב) בהסרת ערלה הגסה והדקה, ובתשרי (ירח האיתנים) עד שמח"ת נמשך גילוי בחי' איתן מלמעלה, ביטול שאינו בהגבלת הנברא ומגיע לפנימיות ("ראה גו' לפניכם") הכח לעבודה כל השנה באופן של ברכה, אור ישר, ולקללה, אור חוזר, בע"ת, "אשר תשמעו" בוודאי בא' מב' האופנים, כי לא ידח ממנו נדח. קריאת פ' זו בשבת מברכים אלול נותנת כח לעבודה דאלול ותשרי שיומשך בחי' איתן גם בעולם, תשובה עילאה, הן בקו דר"ה ויו"כ והן בקו דסוכות ושמח"ת שיהי' בן חכם ישמח אב, אידן וועלן זיך פרייען מיט דעם אויבערשטן און דער אויבערשטער וועט זיך פרייען מיט אידן (ישראל שמחים בהקב"ה והקב"ה בישראל).

התעלמות אור הלבנה בערב ר"ח, הארת העלם העצמות בגילוי אל הזולת, רחוק מן העצם, נקרא חשך. החילוק בין אור לחושך ע"ד החילוק בין אהבה ליראה. "ואהבת" בגימטריא ב' פעמים אור, אור ישר ואור חוזר. הם ב' עניני ואהבת: א' ציווי להתבוננות, רצוא, אור חוזר; ב' שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, המשכת אלקות למטה, שוב, אור ישר. בשניהם, הן העלאה והן ההמשכה הם בריחוק מהעצמות. לכן נקראים אור. "אמנם ענין היראה הוא מצד הקירוב, שמתבונן במ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, שבשמים וארץ הוא בשוה, ובכל מקום אני מלא, אומעטום אין פאראן דער גאנצער אני, שזהו מצד העצמות דוקא, ומצד התבוננות זו אין לו שום מבוקש כלל, ואדרבה תפול עליו אימה ופחד באופן של ביטול והעדר המציאות לגמרי". עבודת יצחק היא יראה, ופחד יצחק, הביטול שמצד העצמות למעלה מהגילוי ונקרא בשם חושך למעלה מאור. לעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו, אף שעתה אינו מאיר. גם הקירוב שמצד העצמות נקרא בשם חושך, לעת"ל תומשך גם בחי' זו באופן של אור וגילוי למטה, שגם הקירוב לא יהי' בבחי' חושך אלא בבחי' אור וגילוי. גם הקירוב שמצד העצמות יהיה אור וגילוי. ע"ד שבת שלמעלה מהשתלשלות ואעפ"כ נמשך ממנו בהשתל' נמצא שגם מבחי' שנקרא חושך יכול להיות המשכת אור וגילוי בהשתל'. יעקב קנה הבכורה מעשו, אורות דתהו, אלא שעכשיו כתיב "וישטום עשו את יעקב" שלא נתברר עדיין, אבל לעתיד בגמר הבירורים אזי יהיה "ורב יעבוד צעיר" באמונה ובלב שלם כי יתברר לגמרי בתכלית העלי' שגם החשך שלמעלה מהשתל' יאיר למטה. "אשת חיל עטרת בעלה".

במ"ת היה גילוי שם הוי', שנפעל שלימות כוונת הבריאה, אמיתית שלימות זו תהי' לעת"ל, לכן נרמזה ביצי"מ גם הגאולה דלעתיד לבוא. ע"י קיום תומ"צ באופן דאתכפיא "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" דקאי על אור הסובב שבכולהו עלמין בשוה, ההמשכה תהי' בגלוי. בביהמ"ק האיר גילוי השייך לעולמות, החידוש דמ"ת הוא שנמשך גילוי אור הסובב, האור שלמעלה מהעולמות, לכן הוא בכל העולמות בשוה ונמשך בפנימיות והתגלות. זריעה ונטיעה בתומ"צ, אור זרוע במעשה המצוות בגוף ישראל דוקא, בהקדמת הביטול וקב"ע (חרישה וריקבון הגרעין) ממשיכים גילוי אור הסובב. "ברוך אתה הוי'", פירוש הפשוט שמברכים את הוי' להמשיך תוספת אור בהוי' דלתתא משם הוי' דלעילא, ופירוש הב' הוא שממשיכים שם הוי' למטה. ההכנה לזה היתה ביצי"מ.

בדרושים מבואר בחינת עבד עברי, אמה עבריה ועבד כנעני ולמעלה מזה כי ימכור איש את בתו לאמה. שהם נגד מדרגות הנשמה נר"נ ח"י. וישנם בעולמות, בספירות, בתפילה, בתורה, במצוות (גמ"ח) וכמה דרגות בכ"א מהן. עבד כנעני - נפש, עולם העשי', נה"י, בתפילה: מודה אני והודו לה'; בתורה: שלא לשמה; רק ע"מ לעשות; מאהבת מושכלות; לפרנסה; להתייהר; לקנטר; מה לך לספר חוקי. במצוות: שלא לשמה; מלומדה; לשם פניה; להתייהר. עבד עברי - רוח, עולם היצירה, חג"ת, הרגש הלב בלי שינוי המהות, בתפילה: ברוך שאמר ופסוד"ז. בתורה: לשמה סתם; ע"ד לימוד למיגרס; לקשר עצמו לסיים וגליא דקוב"ה; תורה היא החתן והוא הכלה. במצוות: להמשיך אלקות בנפשו ונשאר במציאות. אמה עבריה - נשמה, עולם הבריאה, חב"ד, פועל שינוי המהות שנעשה כפי ההשגה אלקית, ע"ד לימוד לעיון. בתפילה: ברכות ק"ש וק"ש; התבוננות בעבודת המלאכים ונש"י. בתורה: אמיתית לימוד לשמה, לשם התורה עצמה; התורה כלה וישראל הם החתן המשפיע בהם מאוא"ס. במצוות: פועל למעלה שהקב"ה מקיים המצוות; ועשיתם אתם, כאילו עשאוני; ה' צילך. בת, ברתא דמלכא - חי' יחידה, אצילות, ביטול במציאות נעשה לנקודה אחת, בתפילה: שמונה עשרה, השתחוואה. מדרגה זו ממשיך משה רבינו לנש"י מבחי' דעת עליון, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי תקנה עבד עברי, מעבר הנהר, שרש הנשמה, ומשפיע בגל המדרגות עד לעבד כנעני שיהיה כדבעי למהוי.

ע"י עבודה בג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח מתגלה הכוונה דהעלם העולם שענינו הפנימי הוא הגילוי. ב' ענינים באוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, בעבודת האדם, תפילה ותורה, העלאה והמשכה. בשרשם הם כלולים זה בזה, העלאה בתורה, "קורא ושונה הקב"ה שונה כנגדו", מטר דתורה. המשכה, הקב"ה יושב ועוסק בתורה, טל דתורה. המשכה בתפילה, "אדנ-י שפתי תפתח", תפילת ר"ח ובניו, כי רבי (שר התורה) העמידם לפני התיבה. חיבור שניהם לעת"ל כשיתגלה פנימיות אלקות בעולם.

"במספר שמות", מספר בנ"י במדבר, ששים ריבוא שייך לסדרן בארבעה דגלים, כנגד ד' מחנות שכינה, ד' חיות המרכבה. מספר ששים רבוא כי נש"י הם ז"א, שהוא בעל ו' קצוות, כל אחד כלול מיו"ד, עם ה' חסדים המגדילים עולה מספר ששים ריבוא. אלא שאז היה המספר בכללות ואח"כ "יוסף הוי' עליכם ככם אלף פעמים" תוספת הקב"ה מרובה על העיקר, "והיה מספר בנ"י גו' אשר לא ימד ולא יספר", כי מספר דבי"ע שונה מאצילות. בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, הרצון דתומ"צ, אזי לא ימד ולא יספר, מצד פנימיות הכתר. משא"כ מצד חיצוניות הכתר הם במדדוה"ג, ששים ריבוא. ע"ד החילוק בין המשכה בסוד שורש, שהיא בתמידות, להמשכה בסוד תוספת שלמעלה ממדוה"ג ויש בה שינויים. "שאו את ראש בנ"י", סדר העבודה מלמטלמ"ע ובתפילה, פסוד"ז, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע, 'שאו' לשון הגבהה למעלה מהגבלה, וממשיכים מלמעלה למטה ועי"ז מגיע למדרגה שלמעלה ממדוה"ג. המשכה זו ע"י אהרן שושבינא דמטרוניתא שעבודתו בהעלותך את הנרות, שפועל בנש"י אהבה רבה שלמעלה מאהבת עולם, אח"כ ע"י הנשיאים נמשך מאצילות לבי"ע. וע"י קריאה בתורה פרשה זו מגלים זאת, כי כל גילוי הוא ע"י רוח. דיבור שבתורה, לכן הוצרך להיות מנין כל שבט בפ"ע, כי המשכה לשבט אחד לא תועיל לשבט אחר, כמו באדם צ"ל תיקון כל מדה בפ"ע.

טענת קרח: אין צורך לאור פנימי שיבוא בהתלבשות וגילוי, די במקיפים (טלית, בית) והפנימי כפי שכלול בהעלם (כולה תכלת, מלא ספרים). תשובת משה: עיקר הכוונה שיאיר הפנימי בגילוי והתלבשות דוקא. ועל–ידה יגיע לאור מקיף. מעלת הסדר הזה בכל דבר: בקבלת השפעה - ארבעים שנין ואח"כ שנת הארבעים. בהשפעה עצמה - פסקא פסקא ואח"כ עליה שלא בהדרגה. בעבודה - אהבה ע"פ טו"ד (לבבך, נפשך) אח"כ לאהבה בכל מאודך. בלימוד התורה - לא מספיק השגה בלבד, צ"ל יר"ש (ציצית) וקב"ע (מזוזה) קב חומטין. תורה ויראה. בגילוי דלעתיד - רק ע"י הקו (ז"א) יתגלה שרש המלכות, "אשת חיל עטרת בעלה".

כשם שאצילות ממוצע בין א"ס לנבראים, כך ק"נ ממוצע בין קדושה לגקה"ט. יש בו משניהם בענין אחד. כגון תענוג מדבר היתר, או שיעלה לקדושה (היתר) או שירד לקלי' (איסור) אך גם ההיתר שייך לאיסור. וישנם בזה ג' אופני עליה: א. בירורים - התלבשות בהיתר לעלותו, צדיק, ביטול היש, בריאה, בספי' ז"א ומלכות. ב. נדרים - פרישות מעוה"ז, חסיד, ביטול במציאות, אצילות, בינה. כ"ז מלמטה למעלה, שייך לעולם. ג. חכם מתיר הנדר - מלמעלמ"ט, התהפכא חשוכא לנהורא, כמו אכילת שבת בשר שמן ויין מבושם, בספי' הוא חכמה. זה המשיך משה (חכ' שבכתר, מופלא בסנהדרין) לראשי המטות (מוחין דז"א) שיוכלו להתיר הנדר "זה הדבר" משה נתנבא בזה, חכ', לראשי המטות שיהפכו חשוכא לנהורא.

"אחרי ה"א תלכו", מלמטה למעלה בקו העבודה, תפילה במקום קרבנות, החל בהכנה לעבודה בתרומת הדשן, ענין כובד ראש בתיקון חצות, תיקון יום העבר והכנה ליום הבא. סדר התפלה: אחרי ה"א, הודו, וברוך שאמר, פסוד"ז, משיג שכל ההשתל' אינה אלא הארה אחורים וחיצוניות; תלכו בפרשה ראשונה דק"ש, ואהבת עד בכל מאודך, בל"ג הלוך ונסוע הנגבה; ואותו תיראו, פרשה ב' דק"ש, יראה; מצוותיו תשמורו, קיום מצוות ציצית; ובקולו תשמעו, לימוד התורה הכולל ב' הקוין דאהוי"ר; ואותו תעבודו, ביטול במציאות דשמו"ע; ביטול נפילת אפיים שנעשה דבר אחד, "משתאה מחריש", משם ממשיך עד למטה מטה ובו תדבקון בנו"ן פשוטה למטה מהשורה, כי מצד הדביקות (ואס ער איז אנגעהאלטן) למעלה ההמשכה היא עד למטה מטה לגקה"ט, הפרישו עצמכם מע"ז. סדר עבודה זו בזמני השנה: חשבון הנפש דאלול ועבודה דאני לדודי-"אחרי ה"א תלכו"; סליחות ור"ה, כי הוא נורא ואיום-"אותו תיראו"; תקיעת שופר-"מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו"; עשי"ת-"אותו תעבודו"; יוהכ"פ בפרט סיום נעילה באמירת שמע ישראל שצריך לכוין למס"נ בפועל-"בו תדבקון", שנעשה דבר אחד בנו"ן פשוטה שנמשך על כל השנה.

ג' דרגות בדעת. יחו"ע; יחו"ת; ותכלית הידיעה שלא נדעך. מקשר לרש"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש, הנהגה ניסית דד"ע. פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, עבודת הבירורים, יחו"ת, מגיעים לזה בכח יחו"ע.

"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". ספי' המלכות הוא ענין הדיבור, ענינו גילוי לזולת, מלכות ענינו גילוי להוות נבראים בעלי–גבול שהן "זולת" לאלקות, ג"ע ונשמות כולם בעלי גבול, גם חלק הנשמה שקשור למעלה (דער טייל אין נשמות וואָס איז פאַרבונדן מיט העכער), והשגת הנשמות בג"ע שמשיגים אלקות, הנה גם זה הוא בהגבלה. אמנם כשם שהדיבור אינו נפרד לגמרי מהאדם, אדרבה, תכלית הדיבור הוא לפעול שלא יהי' זולת (ער זאָל ווערן אויס זולת) ולפעול הקירוב. כך מלכות ומה שנתהוו ממנו אינם נפרדים באמת אלא בטלים לאלקות. ארץ היא חיצוניות המלכות כמו שהוא באצילות, ויתרון ארץ על שאר ספירות הוא בכל, בגימטריא נ' שערי בינה הנמשכים במדות עד היסוד וע"י גם במלכות. עד למרחב שבמלכות, שהוא כמו מרחב בדיבור שסובל מדות הפכיות. מלך לשדה, הוא פנימיות המלכות בירידתה לבי"ע, שם נעבד, העבודה דחרישה (כובד ראש) וזריעה, קיום המצוות בקב"ע, ומצד זה נעשה יתרון יותר מהמלכות כפי שהיא מצד עצמה השיכת להשתלשלות, כי המשכה ע"י תומ"צ הוא למעלה מהשתלשלות, ע"ד החילוק בין תפילה שלא נעשה המשכת אור חדש ממש, שמקודם הי' בריא, אלא שאח"כ נתעלם החיות, וגם ההמשכה באה ע"י העלאה, משא"כ בתורה נמשך אור חדש ממש. כך ע"י העבודה למטה, מלך לשדה נעבד, מגיעים לבחינת אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ועז"נ כולן שוין לטובה, כיון שעי"ז מגיעים לבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן, דוקא ע"י עבודת הבירורים שבבי"ע נשלמת הכוונה שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.

שורש הנהגה טבעית מזיווג חיצוני דחו"ב, ושורש הנהגה נסית מזיווג פנימי דחו"ב. "ברוך שעשה נסים לאבותינו" (לשון רבים) המשכת הנסים הוא ע"י הרמה ועלי' ("ארים נסי") בחכמה ובבינה. ובפרטיות: א. מצד הבינה, כי בחיצוניות בינה נמשך רק ההשכלה שבחכמה ולא העצמיות שלה (ולכן היא דעת תחתון), משא"כ בפנימיות בינה מאיר גם עצם החכמה (ולכן היא דעת עליון). ב. מצד חכמה כפי שנעשית מקור לבינה (שנכלל בההרמה ועלי' דבינה) כי בפרטיות בחי' אין שבחכמה (כמו שנעשית מקור לבינה) היא ע"ד דעת תחתון, ובחי' יש שבחכמה (שלמעלה מלהיות מקור לבינה), היא עיקר הענין דדעת עליון. ג. מצד עצם החכמה, כי בדעת עליון גופא ב' אופנים: שהמטה הוא אין מצ"ע, ושהמטה הוא אין כדי לגלות שאוא"ס הוא "למטה מטה עד אין תכלית". חיבור ב' ענינים אלו – ע"י שבטבע עצמו ישנו ענין הביטול (בב' אופנים: לגבי החיות שבו - הוא כלי לשינוי בצורתו ותכונתו, ולגבי התהוותו יש מאין - הוא כלי לשינוי עצם מציאותו), וע"י שבהלמעלה מהטבע יש דוגמת טבע ("שעשה נסים" ל' רבים, נסים שלמעלה מהטבע ונסים המלובשים בטבע, ובכאו"א מהם גופא – ב' סוגים, כנגד ד' אותיות שם הוי').

"ראה נתתיך אלקים לפרעה", קוק זיך צו (הבט) אשר "נתתיך אלקים לפרעה", משמע שזהו חידוש והפלאה, ובמדרש אמר הקב"ה למשה אע"פ שנתתיך אלקים לפרעה, אלקים אלקיך אנכי, אני על גבך, משמע ד"נתתיך אלקים לפרעה" הוא מעין ענין האלקות דאלקיך אנכי, שלכן צ"ל (באַוואָרענען) שאני על גבך. הנה משה הוא נשמה דאצילות ל' הארה מהמאציל, להיות דבוק במקורו הוא מגלה את העצם, גם ל' האצלה והפרשה כי בא ע"י צמצום. "ראה נתתיך אלקים לפרעה", הנשמות מצ"ע יצאו מהכלים, לכן ע"י ירידתן למטה לקיום תומ"צ ניתנה להם בחי' "אלקים אלקיך אנכי", אני על גבך, שכל מדרי' האצילות ולמעלה עד עשי' שוין לפניו. פרש"י: שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים, נתינת כח מעצמות להשפיל קליפת מצרים בתוקף שרשה בתוהו שקדם לתיקון, "נתתיך אלקים". כמש"נ לאיוב "ואם זרוע כאל לך גו' ראה כל גאה והשפילהו". סיום המאמר: וכמו"כ הוא בכל דור ודור דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד דורנו עתה, ועז"נ "נתתיך אלקים לפרעה", היינו, שנשיא הדור שהוא המשה שבדור ניתן לו הכח לשבור כל הקליפות ולהוציא את ישראל מהגלות, ובפרט ביום ההילולא שלו, שהוא זמן העליות שעולה בעילוי אחר עילוי, הנה מלבד העליות שלו, נותנים לו גם כח מלמעלה לשבור ולרדות את הקליפות במכות ויסורים, ולהוציא את ישראל מהגלות, וכח זה הוא ממשיך לכל השייכים אליו ולכל המקושרים אליו, שלא להתפעל מכל ההסתרים, ולשברם ולרדותם במכות ויסורים, ולצאת מהגלות לגאולה שלימה ואמיתית.

הצמצום פעל שהמציאות תהיה בפשיטות ואלקות בהתחדשות. כשיתבטל הצמצום יהיה אלקות בפשיטות כמו בקרי"ס ובביהמ"ק והעיקר לעת"ל. הצמצום פעל מעלה ומטה באור, הן הבל"ג והן הגבול עד להתחלקות בפועל בכלים שהם מהות אחר מהאור. העבודה היא להפוך את הצמצום שיהיה כלי לאור אף שישאר מציאות הכלי. לכן נאמר "ויהי ביום השמיני" בקשר לבנין המשכן. "קרא", המשכה, "למשה (חכמה) ואהרן (לבינה) ולזקני ישראל" (מוחין למדות) עד "לכל עדת ישראל".

ענין השבטים להמשיך מאצילות לבי"ע, והעלאת בי"ע לאצילות. ארוממך אלוקי המלך, לרומם את המלכות, מקור התהוות בי"ע, ע"י בירור הניצוצות שנפלו בעולם התוהו בשבירת הכלים, בכח נש"י דוקא ששרשן בתיקון למעלה מהניצוצות שנפלו. אלא שהשבטים עצמם הם מעולם הבריאה ועבודתם היא זרע בהמה שאין בהם דעת עליון, אלא רק השגה דדעת תחתון. וע"י ענין הדגלים נעשה החיבור דאחד באחד ממש, התכללות ע"י תפארת, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם, וע"י המשכה מחכמה (בית אבותם) נעשה בהם ביטול במציאות. ופעלו עילוי במלאכים ובנשמות שלמעלה ממלאכים. בית אבותם, כמ"ש הביאני אל בית היין, בינה, וכולל חכמה, ביטול במציאות, וענין הדגלים "ודגלו עלי אהבה", כאשר נש"י ראו את דגלי המלאכים דבריאה, נתעוררו ונתאוו להדגלים, והקב״ה נתן להם, כדי שיהי׳ העלאת בי״ע באצילות, למהוי אחד באחד.

במוחין יש שינוים, כי השכל בא בהתחלקות והוא מציאות דבר. משא"כ מדות השינוי הוא רק בציור הדבר ולא במהותו. עניין המדות הוא התגלות השרשה פשוטה כפי שהיא בעצם הנפש. מ"מ השכל פועל על המדות לא רק שהן נשמעות לשכל כ'מראה מקום', אלא שהשכל פועל הגדלה במהות המדה, אך זהו רק בהחלשות המדה ולא כשהיא בתקפה. החכ' פועל ביטול בפנימיות המדות, כי בחכ' שורה תענוג והוא השליט על הרצון שהוא פנימיות המדות. כמו"כ למעלה, ז"א בעתיקא אחיד ותליא, משא"כ או"א נמשך ממוחא סתימאה. לכן במדות שלמעלה (בעולם התיקון וכ"ש בתוהו) לא שייך בהם שינויים. טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", מצד תוקף המדות דתוהו לא שייך בהן פעולת המוחין, אבל כאשר "ויהס כלב את העם" נמשך הביטול דחכמה ונעשה חלישות בהמדות "יכול נוכל" ואז "עלה נעלה" עד "וירשנו אותה".

הציווי ע"י משה עצמו, כי נדר שייך לחכם, וניתן לראשי המטות, כי בכוחן להתיר איסור ע"י דיבור. נדרים, בינה, סייג לפרישות, למעלה מהעולם, דכולא קמי' כלא חשיבי, (אלץ איז אפגעפרעגט), לכן יכול לאסור גם המותר, ביטול היש. אך מצד החכמה מתיר הנדר. ביטול במציאות, אז מקען זיין אין וועלט ומ"מ בטל במציאות. ג' אופני התכללות המידות והנהגת האדם לפי זה: א. ע"י מוחין השייכים למדות, בזה מחליש תוקף התפשטות המדה אך אינם נחלשים באמת, זיי זיינען נאך אלץ בציורם (עדיין נשארים), הנהגה ע"פ תורה, "דייך מה שאסרה תורה". ב. ע"י גדלות מוחין, בינה, מתבטלים המדות מצד גילוי אור. אין הביטול מצ"ע אלא מצד גילוי אור המוחין ווערן זיי זיך האן (מתבטלים). זהו ענין עבודת הנדרים. ג. ע"י אוא"ס שבחכמה, התכללות המדות גם כשהם בתקפם. ביטול מציאות מצד עצמם, "געפינט זיך אומטום", מאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. עי"ז חכם מתיר הנדר, שנותן מקום לעולם ומ"מ הוא בטל במציאות, כי אוא"ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל והכל הוא בפשיטות. שבעולם גופא יהי' ביטול במציאות. וזה דווקא ע"י משה.

ב' עניני עבודה, תפילה מלמטלמ"ע, ותורה מלמעלמ"ט, תורה היא מתנה, לא רק אופן נתינתה אלא גם כשהיא למטה היא בעצם עדיין למעלה מהשתלשלות. תפילה, בעצם עניינה וסדרה היא מלמטה למעלה, מתחיל בהודאה ד"מודה אני" ו"הודו לה'" והשגה כללית דפסוד"ז ועבודת המוחין דברכות ק"ש והביטול דק"ש, עד לביטול דשמו"ע, כעבדא קמי מרי, ביטול במציאות, אבל כל זה הוא מצד עבודת האדם ואין בכוחו להגיע לביטול גמור, וכל עניני ההתבוננות הם לעורר את התפעלות ולקרב אותו לענין. חודש ניסן שהוא הכנה למ"ת הסדר הוא מלמעלה למטה, "דודי לי ואני לו", אלול שהוא הכנה לתשרי, מתחיל "אני לדודי" מלמטה עד שמגיעים ל"ודודי לי" בתשרי, בשניהם מסיים "הרועה בשושנים", בניסן שהעיקר הוא תורה פירוש "שושנים" ששונים הלכות בתורה, באלול שושנה הוא ספירת המלכות, שע"י עבודה נתעלה עד לכתר בר"ה ומגיעים לעבודה של שושנים 'ששונים בתורה'.

"החודש", הוא העבודה דיחו"ע, דעת עליון. כח מעשיו הגיד לעמו, העבודה דיחו"ת, דעת תחתון. בעבודת האדם יחו"ת הוא העבודה שע"פ טעם ודעת. ביטול היש. יחו"ע הוא למעלה מטו"ד, ביטול במציאות. לחם מן השמים ולחם מן הארץ והחיבור ביניהם בדעת. הכוונה שיהיה יש ובטל והכח לזה מיחודא עילאה. בשיחה לאחר המאמר: תוכן וקיצור המאמר דלעיל, באותיות פשוטות - "אויף מאַמע לשון" - שיכולים לאמרם לכל יהודי: בתורה נכלל לא רק "החודש הזה לכם", "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא גם "בראשית ברא אלקים", סדר העולם, והיינו, שגם מציאות העולם נקבעה בתורה, כיון שכל מציאות העולם היא רק מצד התורה, וכפי התורה כך צריכה להיות מציאות העולם.

ארז"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, ג' קווין עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח. העולם בספירות הוא המדות, יסודו הוא המוחין, וקיום העולם הוא המשכת המוחין למדות ע"י הג' קוין. עבודה, תפילה, קו הגבורות, העלאה, שחיטתן בצפון, אהבה כרשפי אש, צמצומים וגבורות להיות ממארי דחושבנא, שמאלו תחת לראשי, לעלות ראש דנשמה למדרגה נעלה יותר. גמ"ח, המשכת מוחין למדות, מצוות, קו החסד, כהן איש החסד מקריב את הקרבנות. תורה, המשכת מוחין פנימיים ועצמיים, יו"ד דשם הוי' שבנשמה, חכמה, איתן דנשמה, וצריך להמשיכה לכל שאר בחינות שבנשמה, ה' הבנה והשגה, ו' מדות, ה' אחרונה תושבע"פ. כל העוסק בתורה כו' כאילו פדאני לי, ז"א, ולבני, מלכות, ע"י המשכת מוחין בג' קוין. הנתינת כח לזה מלמעלה, ונעשה בהם פדיה בשלום היינו פדיה בשלימות.

התפלה היא עבודה באופן דעליה מלמטה למעלה, בג' מדרגות: נפש, רוח, נשמה; הודאה, עבודת המדות, עבודת המוחין; מודה אני הודו, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. הירידה למצרים דפ' ויגש היא מפנימיות המוחין למחשבה; הירידה דפ' שמות היא מחיצוניות המוחין לדיבור ומעשה. כנגד ב' ירידות אלו ("ירוד ירדנו") יש ב' עליות ("ואנכי אעלך גם עלה") תחילה מחיצוניות המוחין בערך העולמות עדיין, אח"כ עלי' לפנימיות המוחין שלמעלה מהעולמות, שאין למעלה ממנה.

העצות לתקן טמטום הלב (שהיא נפילה משמים) א. התבוננות ד'מבטשין לי''. ב. התבוננות בענינים נעלים. ג. אמירת אותיות התורה. וכשאינו מועיל, כי יש גם טמטום המוח מפני השיקוע יותר בתאוות. צ"ל נתינת צדקה וטבילה במקוה. ביטול ושינוי המהות. ו' דגחון חצי אותיות התורה, המשכת קו האמצעי, אור נעלה להפסיק חיות דנחש הקדמוני שורש החטאים. ע' ד"יכרסמנה חזיר מיער" חצי אותיות בתהילים, עליה מלמטלמ"ע, מפסיק חיות הלעו"ז דגלות אדום.

כללות העבודה צ״ל באופן דאותיות החקיקה, עי״ז יומשך מלמעלה הבחי' דאותיות החקיקה. מלמעלה הרצון הוא לתת (וויל מען געבן) בחי׳ אותיות החקיקה, "אם בחוקותי תלכו", לשון בקשה, שרוצים להמשיך אותיות החקיקה, שהם מהעצם, העבודה דרעותא דליבא, שנעשה מיוחד בעבודה, מדרגת הכתר. ולא רק אותיות הכתיבה שהם חוץ לעצם, העבודה דכוחות הגלויים שמגיע עד אצילות. מ"מ גם אז צריכים לאותיות, כי הכוונה פנימית היא שיומשך גם אור פנימי (חסד זוטא) ע"י הכלים, ולא רק אור מקיף (רב חסד), ובעבודה הוא, דפעולת נה"א על הנה"ב לא יהי׳ בענינים שלמעלה מהשגתה, בבחי׳ מקיף, כי אם הכוונה היא שיתבונן בענינים השייכים לנה"ב, באותיות החקיקה, שיתלבש בהנה"ב ויתאחד בו שעי״ז תקבל נה"א מהנה"ב, ע״ד שיהי׳ לעתיד לבוא שתהא הנשמה ניזונת מהגוף ונה"ב. יחד עם זה צ"ל "את מצוותי תשמרו" כי בהתלבשות בנה"ב צריך שמירה. "ועשיתם אותם" בחשק וברצון לא בדרך מצות אנשים מלומדה.

תיקון חטא עה"ד ע"י תורה ותפילה, רצו"ש, לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (קמח). ענין שערות דתורה, "קווצותיו תלתלים", ישנם גם בסתים דאורייתא, וענין איהו וחיוהי חד ישנו גם בגליא דתורה. מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה כי מאיר בו תענוג וממשיך אור חדש. רק מי שאין תורתו אומנותו צ"ל שניהם. זהו מצוות חלה, מתחיל בטחינה, לב נשבר בתפילה, אח"כ לישה במי התורה, אח"כ נותן לכהן, רצוא, אח"כ אוכל, שוב. ונקרא 'תרומה' לשון הרמה ממטה למעלה ולשון רמה בים, ממשיך מלמעלה למטה. ולאחרי המשכת הרוממות בתורה, ישנו הענין ד"ואברכה שמך לעולם ועד", שיומשך ויתגלה ג"כ בעולם, וכמו שיהי' לעת"ל "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו' (שגם בשר הגשמי יראה) כי פי הוי' דבר".

ב' אופונים ביניקת החיצונים: ע"י ריבוי צמצומים, או ע"י הגבהה והתנשאות אשר שם "כחשיכה כאורה", שניהם תלויים בעבודת האדם. ענין ג' שרי פרעה דלעו"ז: שר המשקים, שר הטחים ושר האופים, וג' שרים דקדושה כורתים את יניקת החיצונים מב' בחי' הנ"ל ע"י חרב של שתי פיות, העבודה דתורה ותפילה, שם הוי'. ביאור המשנה דחמשה כלי זיין: סייף, קשת, אלה, רומח, תריס. ענינם בעבודה הוא: פסוד"ז, שמו"ע, לעולם ירגיז אדם כו', ק"ש, לבישת טו"ת. "לא יצא האיש בסיף" כי שבת אינו זמן מלחמה, משא"כ לרבי אלעזר "תכשיטין הם" בשבת, מצד הבירורים דימי החול. ביצי"מ כתיב "וחמושים עלו גו'" כי היה עדיין הרע בתקפו. וגם עתה צ"ל "רוממות א-ל בגרונם ולרב פיפיות בידם", משא"כ לעת"ל.

"כדכד", כדין וכדין, שהם וישפה, יוסף, צדיק עליון המשכה מלמעלה למטה, תורה, יחוד נש"י למעלה מהשתלשלות. בנימין, צדיק תחתון, מלמטה למעלה, תפילה. חיבור ויחוד ב' מדרי' אלו הוא ע"י כריתת ברית, וישנו בכל ענייני עבודה תורה ומצוות. גליא וסתים דקוב"ה אינם בחינות נבדלים אלא שניהם ענין אחד ע"י הממוצע דתורה (הברית) המחבר נש"י עם הקב"ה תורה שייכת לגליא, לנבראים, ולסתים דקוב"ה כאחד, בפרט הלכות התורה ("תשמעון את המשפטים") ובהם גופא ב' אופנים: א. חיבור ושותפות מצד נפש האדם הלומד עם ההלכה, ב. מצד רצון העליון, היא העבודה דרעו"ד בכל מאודך (ברית בין הבתרים) עד שנזהר גם במצוות שאדם דש בעקביו, כי עבודתו למעלה מטו"ד, "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד", שיומשך האור שלמעלה מהשתל'. ע"י שפעלו בעבודה בזמן הגלות אזי לעת"ל יהי' "ושמתי כדכד" להוי כדין וכדין.

קטע מסוף המאמר: "מים רבים" הם ההתבוננות וההשגה וההבנה, לא יוכלו לכבות את האהבה ולרוות את הצמאון דנש"י לאלקות, "ונהרות" שהם הגילוים דג"ע, "לא ישטפוה". וגם כאשר ישראל הם בשפל המצב ד"אחות לנו קטנה", שזכיותיהם מועטים ואומות העולם באים בטענה אשר גם ישראל חוטאים, מ"מ הנה גם אז ע"י עבודתם במצות מעשיות ובעשי' בכוונה פשוטה לשם שמים הם מגיעים בבחי' מרחב העצמי שזהו למעלה מכל הגילויים .. גם "מים רבים" שהם אומות העולם ונהרות שהם מלכי אומות העולם ושריהם לא ישטפוה לאהבת הקב"ה לבני ישראל, כפירוש התרגום והמדרש, דאף שהם חוטאים מ"מ אין מתרעמים עליהם, והטעם הוא לפי ש"בך בחר הוי'" הבחירה בעצם בנש"י, כי הם מושרשים בעצמות ממש שלמעלה גם משרש התומ"צ. וכמו התינוקת שאין עושה רצון אבותי' שאין מתרעמים עלי', שהוא לפי שהתינוקת עצמותה מושרשת בעצמות האב ואם, במקום אשר כל שאר הענינים דאב ואם פארנעמען דארט קיין ארט ניט, וכמו"כ הוא גם בנשמות ישראל שהם מושרשים בהעצמות ממש כביכול, ולכן אין מתרעמים עליהם, ואפילו האומרים נהי' כגוים כמשפחות הארצות הנה כה אמר אד' אלקים היו לא תהי', אם לא ביד חזקה וזרוע נטוי' גו' אמלוך עליכם והבאתי אתכם במסורת הברית וידעתם כי אני הוי'. ויתן להם איש, זה הקב"ה מבחי' מרחב העצמי "את כל הון ביתו", "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", וגם יתן להם כל הביזה והשלל דמלחמת גוג, כי דידן נצח במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

בתרגום מפרש: "חברים מקשיבים", תלמידים הנשמעים לקול ראש הישיבה, "ברח דודי", הבריחה מגלות לגאולה, "דמה לך לצבי וגו'" הישן בעין אחת פתוחה, בזמן הגלות משגיח הקב"ה על בנ"י עד בואם "על הרי בשמים", לביהמ"ק לעבודת קטורת. בגמ' מפרש: חברים, הם ת"ח המקשיבים זה-לזה, וכאשר אינם מקשיבים אזי "ברח דודי", ע"י עסק התורה באחדות ממשיכים אור הסוכ"ע. כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע פירש: "גנים", גילויים דג"ע התחתון וג"ע העליון, אור הממלא שבא בהתחלקות. חברים הם המלאכים, "ברח דודי", לגילוי דלעתיד, אור הסובב שלמעלה מהתחלקות. בעבודה: חיבור שמות הוי' דלעילא ודלתתא ע"י אלקינו שביניהם. ד' אותיות הוי' בנפש: יו"ד הנחת עצמותו; ה"א התבוננות במעמדו ומצבו; וא"ו תורה; ה"א מצות. הגילויים דלעתיד ע"ד מעלת המצוות שהם רצון ותענוג פשוט, משא"כ תורה הוא רצון המורכב בחכמה. ע"י המצוות נעשה עילוי בתורה שלמד לפני קיום המצוה. "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", ע"י קיום מצוות לא מצד הטעם אלא רק באמונה פשוטה מגיעים לטוב טעם שבתורה. "על הרי בשמים". [ראה לעיל תשי"ג ].

בתוך הענן ע"ד בתוך הים, שנכנס לענן בתוך שביל. משה, הוא השביעי. ערבות, רקיע הז'. ואמת, תיקון הז' מי"ג תיקונים. אין אמת אלא תורה. מעלת משה על האבות דשמי הוי' לא נודעתי להם במדת אמיתית שלי. לכן ניתנה תורה ע"י משה, המשכת העצם וחיבור גשמי' עם הרוחניות. משא"כ האבות ריחות היו, עבודה בכח עצמם. המשכת העצמות ע"י ישראל, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ע"י אתכפיא ואתהפכא בכל המצוות, עשה ול"ת, ונעשים היכל לשם הוי' ומשלימים הכוונה דירה בתחתונים. גם ממשיכים עצמות בשם הוי', שאו ידיכם קדש (למעלה מקדוש) וברכו את הוי (סובב) כי שייך בו הסתר מצד חטאים. משא"כ בעצמות (קדש) לא שייך בו העלם ואדרבא, מחבר יחודא עילאה ויחו"ת, שאו ידיכם דימין ושמאל. מארז"ל, יבוא זה (משה) ויקבל זאת (תורה) מזה (הקב"ה) משה נתנבא בזה, אצילות שבבריאה, מקבל התורה, גילוי אצילות עצמו, מזה א-לי (עצמות) ואנוהו, כ"ז עכשיו. לעת"ל ב"פ זה לאחר בירור המן הרע הזה, פגע בך מנוול זה נדחה בכח התורה דעכשיו בהעלם ולעתיד יתגלה. בשביל גילוי זה נכנס משה (בדרך העלאה) בתוך ענן ולבוש לקבל התורה להמשיך עצמות למטה ועשה לו שביל להמשיך למטה כמו בקרי"ס, ויבואו בנ"י בתוך הים - העלאה, והמים להם חומה ושביל להמשיך לעלמא דאתגליא.

קרי"ס בקע הפרסא שבין ז"א למלכות, בקיעת הנהר לע"ל יבקע הפרסא בין מוחין למדות ובין מוחין ללמעלה מהמוחין, התגלות פנימיות בינה ע"י בקיעת קרומא דחפיא על מוחא ומאיר בפנימיות המדות. קוב"ה בגלותא "א-ל אנכי ולא איש", סילוק והעלם למעלה. הגאולה ע"י "ויקחו להם איש" ומלחמה נגד מדת הדין "הוי' איש מלחמה" ע"י כח המס"נ "שה לבית אבות" ונמשך לתומ"צ "שה לבית". בזמן הגאולה "הוא לי לאב ואני לו לבן" ובזמן הגלות "הוא לי לרועה ואני לו לצאן" עכ"ז מצד המס"נ הדבקות למעלה יותר. גאולת מצרים ולע"ל בחודש ניסן, בקיעת הפרסא ע"י גילוי מלמעלה מהשתלשלות, אלא שלע"ל הגילוי דנפלאות גם לגבי מדרגת "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ע"י עבודה דמס"נ דעתה. שגם הניסים שאינם יכולים להתגלות עתה יבוא לידי גילוי.

דגלי המלאכים, ד' חיות המרכבה, התכללות ע"י ביטול ועלייה לשרשם בתוהו שלמעלה מתיקון, ועי"ז נושאים את הכסא. ענין דגלי השבטים בד' מחנות, מרכבה דבריאה, ממשיכים משרשם בז"א דאצילות ומעלים מלכות לשרשו. משם נתינת כח לעבודת האדם בתיקון המדות, ביטול במציאות ועליה לשרשן. נתאוו ישראל לדגלים כדי לעלות בי"ע לאצילות. ג' פירושים בשחר: לשון שחרות וחושך; לשון בקשה וצמאון; לשון עלות השחר. "מי זאת הנשקפה כמו שחר", החושך גורם לצמאון לשחר הגאולה. מי זאת, חיבור דהעלם וגילוי; יפה כלבנה, קיום תומ"צ גם כשיש שינויים מקטנות לגדלות; וברה כחמה, לימוד התורה שאינה בעלת שינויים; איומה כנדגלות, ענין הדגלים למעלה ובישראל שלכן הכל יראין מהם. "איש על דגלו": איש (ולא אדם) תיקון המידות; לבית אבותם (לא אמותם) המשכת מוחין דאבא; מנגד סביב לאוה"מ יחנו, הפעולה במנגד גורם להמשכה מלמעלה.

האבות המשיכו גילוי אלקות בעולם שנברא ע"י צמצום והעלם דחיצוניות המלכות. העלם דעלמא דאתכסיא מעלמא דאתגליא. ומבאר באריכות (אות ב-ו) פרטי מדרגתם ע"פ ג' משלים: א. אותיות מח' (בריאה) ודיבור (יצירה ועשי') ב. אור השמש (אצי' ובי"ע). ג. סגי נהור (באצי' גופא, ג"ע וז"ת). והם המשיכו גילוי אלקות. בעבודה: תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, וכן חלישות הנפש ע"י חסרון העבודה גורם תוקף ברע, "ותראה היבשה", כמו איברים בהעדר השימוש בהם נחלשים. אדם הראשון - החל לחבר ע"י האור שהביט בו מסוף העולם ועד סופו. אבל היה זה רק אחור באחור "עס האט גיפעלט די פנימיות'דיגע איבערגיגעבנקייט" (היה חסר התמסרות פנימית). האבות - הם עיקר הגילוי, "וארא אל אברהם וגו' בא-ל שדי", אור למע' מהגבלה אבל שייך לעולמות, כי "שמי הוי' לא נודעתי להם". מתן תורה - אז נגלה אמיתת המשכת אלקות בעולם. "ויקח קרח" - רצה להפריד הגשמיות מהרוחניות ע"י העלם אורות פנימיים דמלכות. "אתפלג קרח" - רקיע המבדיל בין מים עליונים, תענוג רוחני, למים תחתונים, תענוג גשמי. "קרחה" - גם כשיש קצת חיות מצומצם ודביקות מועטת כבשערות עשה קרחה, שלא יהי' דביקות. התיקון לזה הוא "בן יצהר" - לימוד פנימיות התורה המקשר גשמיות עם רוחניות. יעקב אבינו חשש לייחוסו עם קרח, כי האבות לפני מ"ת המשיכו רק אל–שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, וניתן מקום ע"י השתלשלות לאתפליג קרח, ובקש רחמים להמשיך לאחר מתן תורה, משם אין מקום לקרח. אבל לדוכן נתייחס קרח ליעקב, כי ענינה שירה, ושירה היא על היין, "משמח אלקים", המשכת האור לאחר העלם, "יצא סוד" דבינה, גם בגשמיות, משם אלקים יומשך אור דהוי', "מחצתי (מחיצה והבדלה) ואני ארפא", שיורגש אלקות שלמעלה מעולמות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".

מוסיף על המבואר בד"ה זה (תשי"ב) בענין התיקון לחטא רוצח מכה נפש על-ידי ערי מקלט, שכולל ב' ענינים, א. עיר, לימוד התורה, מקיף דא"ק, כתר הכולל את כל הכתרים, ב. מקלט, לימוד בבחי' קליטה. שהמקיף דתורה נרגש בפנימיות. החטא הוא חסרון בקו היראה, מלכות, התיקון הוא ע"י תורה קו האמצעי שלמעלה מב' הקוין דאהוי"ר, אך קודם לזה צ"ל הכנה "והקריתם לכם" לימוד התורה בביטול.

"אשר תשמעו", מעלת השמיעה קב"ע, שומע לכל דברי האדון ומקיימם, הוא יסוד העבודה, כי ע"פ טו"ד אפשר לטעות כמו שאול שחמל על צאן עמלק בשביל מעלת הקרבנות, אבל מצד הביטול לא שייך לטעות ועבודתו בשלימות, "שמוע מזבח טוב", "כי לי בנ"י עבדים" שאין שייך הפסק ושינוי כלל, לזה צריך עבודה בנפש למעלה מטו"ד או שלא ע"פ טו"ד, או ביטול דקב"ע שלא ע"פ טו"ד, שאז אין התחלקות ונמשך אור הסוכ"ע שבכולהו עלמין בשוה. מ"מ עשיה לעילא, מעלה בביטול ד"נעשה" שהוא לבעל הרצון משא"כ "נשמע" הוא לרצון שכבר בגילוי, שיש כבר טעם ועונג כמוס לרצון. ביטול דנעשה, הוא מוכן שכאשר יהיה איזה רצון יקיים הכל, בכל מאודך, יחידה, עושין רצונו של מקום, פרשה ראשונה דק"ש, משא"כ פרשה שניה "והיה אם שמוע", קב"ע, אך אינו בכל מאודך ביטול עצם הנשמה לבעל הרצון. ב' דרגות ביראה וביטול: נשמע, יראה תתאה, בתחילת העבודה, אם אין יראה אין חכמה, קבלו גזרותי; נעשה, יראה עילאה, תכלית העבודה, אם אין חכ' אין יראה, קבלו מלכותי. הוא העבודה דר"ה להמשיך רצון למלוכה מבעל הרצון. אלא שצריך להקדים ביטול דיראה תתאה, עבודה כל השנה וחודש אלול ואז מגיעים בר"ה לנעשה, המשכת רצון עצמי למלוכה, עשיה לעילא. "ראה אנכי גו' אשר תשמעו", עכשיו תובעים הזהרו ב"נשמע", אמנם התכלית הוא הביטול ד"נעשה" עז"נ "את הברכה אשר תשמעו" שיגיעו לבחי' נעשה ולבחי' "ראה אנכי גו' לפניכם", לפנימיות הנפש, אשר, לשון ודאי תשמעון ותגיעו לנעשה בלי ספק בדרך ברכה, שבודאי יקויים, כי ההמשכה היא מאנכי, עצמות שמעלה ומטה שווין לפניו, ויהי' הביטול לבעל הרצון, בנין המלכות משרשה העצמי לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

אברהם ויצחק, חסד וגבורה, אור וחושך, יצירה ובריאה. העלם נק' חושך שלמעלה מגילוי, כי מעלים רק לגבי הזולת, בעצם הוא קרוב ודבוק במקור לכן אינו מתפשט. עבודת אברהם אהבה, שוב, והמשכה מלמעלה למטה, ע"ד גילוי מ"ת שנמשך מלמעלה אבל המטה עוד לא נזדכך. עבודת יצחק יראה, רצוא, והעלאה מלמטה למעלה, ע"ד לעת"ל שהמטה עצמו יזדכך "ער ועט וערן אויס מטה ויהיה כלי לאלקות". לכן חפר בארות, הסרת העלם והסתר לגלות מקור מים חיים. ונכתב בהם "שמות" מלא ו"ו, אות אמת, העלאה המביאה להמשכה נעלית שלא שייך בה שינוי, שלא כמו באברהם דכתיב "כשמת" חסר ו"ו, שהיה בדרך גילוי אור עליון בלי זיכוך המטה. לכן אחרי מותו סתמום פלשתים. משא"כ הבארות דיצחק לא שייך שיסתמום. "אלה תולדות יצחק בן אברהם", שבכדי שתהי' ההעלאה דיצחק, צ"ל תחלה ההמשכה דאברהם. ואח"כ נאמר "אברהם הוליד את יצחק" היינו, שמלבד האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת (יצחק בן אברהם), צ"ל גם אתעדל"ע לאחר האתעדל"ת, שעי"ז תהי' העלי' בשלימות. אמנם תכלית הכוונה הוא בירור וזיכוך המטה, לכן לעת"ל רק ליצחק יאמרו כי אתה אבינו.

ד' לשונות של גאולה כנגד ד' גזרות פרעה וכנגדן תיקנו ד' כוסות. ד' פעמים אמת קודם "עזרת" שייך ליצי"מ וד"פ אחר "עזרת" שייך לגאולה מד' גלויות. ד' מדרגות בתשובה שענינה התקשרות (פארבינדן זיך) עם "ואמת ה' לעולם", החטא מפריד מאמת ה' וד"פ אמת ב"פ הם ד' אופני תשובה המרומזים בד' אותיות הוי' תתאה ועילאה: א) סור מרע, תשובה תתאה מלמטלמ"ע, ה' תתאה, קבעמ"ש, גילוי אור הממלא בפנימיות ע"י צמצום, "והוצאתי". ב) ועשה טוב, תשובה תתאה מלמעלמ"ט, קב"ע מצוות, המשכת אור הסובב, "והצלתי". ג) "בקש שלום", תשו"ע מלמטל"מ, אה"ר שלמעלה מטו"ד, ה' עילאה, "וגאלתי". ד) "ורדפהו", תשו"ע מלמעלמ"ט, יר"ע, אות יו"ד דשם הוי', "ולקחתי". ע"י התורה נעשה יחוד י"ה בב' אופנים משים שלום בפמליא של מעלה. סיום המאמר: כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לכן גם עכשיו צ"ל ד' המדריגות דתשובה לא רק כמו שהם בשם הוי' דלתתא, אלא גם כמו שהם בשם הוי' דלעילא. ולכן אומרים ד"פ אמת ב"פ, ד"פ אמת קודם עזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלתתא, וד"פ אמת בעזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלעילא. ועבודתינו זו במשך זמן הגלות היא ההכנה לגילוי פנימיות התורה וגילוי שם הוי' דלעילא שיתגלה לעת"ל ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

בתחילת הבריאה, "יקוו המים למקום אחד", צמצום המחשבה לגילוי הדיבור, בקרי"ס, "הפך ים ליבשה", הכנה למ"ת, גילוי עצם המחשבה בדיבור, גילוי הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. בקיעת הנהר, "בנהר יעברו ברגל", הכנה למ"ת דפנימיות התורה, "שם נשמחה בו", גילוי פנימיות התורה דלעתיד, כמבואר בכתבי האריז"ל שכל מה שזכה לגילוי פנימיות התורה הי' ע"י שמחה של מצוה בעוה"ז, ע"י השמחה בעצם מעשה המצוות מגיעים ותופסים בעצמות ממש. נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י קיום המצוות נעשה (עס ווערט אויפגעטאָן) הרצון למעלה, גם רצון המוחלט. וזהו גם מעלת גליא דתורה על פנימיות התורה, מעלת משה, יצי"מ וגליא דתורה (עצמות) לגבי משיח, גאולה העתידה, פנימיות התורה (גילויים) עתה הם בהעלם (לילה) ויתגלו לעתיד (יום).

ביצי"מ היו גילויים בדרך אתעדל"ע, והחידוש דמ"ת המשכה ע"י אתעדל"ת העבודה דספה"ע. "מהחל חרמש בקמה", בירור הציור קומה, ב' קומות דנה"א ודנה"ב, מ"ט יום ז' מדות כלול מז', חסד שבחסד (החסד בתוקף) גבורה שבחסד (שונא אויבי האהוב) תפארת שבחסד (בהבחנה) נצח שבחסד (ניצוח המניעות בינו לאהוב) הוד שבחסד (לוחם באויבי האהוב) יסוד שבחסד (התקשרות לאהוב) מלכות שבחסד (דברי אהבה). וישנה במדת אהבה שבנה"א ודנה"ב, גם בעולם התוהו יש התכללות (רק מי' [פ"א] ולא י' מי' [עד א"ס]) הנתינת כח לזה מיצי"מ עצמה, גילוי בחי' מלכות, ומקרי"ס, גילוי בחי' ז"א. אלא שאז היה בדרך מלמעלה למטה, אבל בספה"ע הוא בדרך מלמטה למעלה, ונמשך גם במלכות כפי שהיא בגדלות, תמימות. "משכני" בזמן דיצי"מ, כאדם המושך דבר שלא מדעתו כלל, משיכה בדרך אתעדל"ע מלמעלמ"ט. "אחריך נרוצה" בספה"ע, נרוצה לשון רבים, העבודה בב' הקומות דנה"א ונה"ב. "הביאני המלך חדריו", במ"ת, ע"י התורה מתקשרים בקב"ה ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, ועי"ז "נגילה ונשמחה בך", בעצמותך.

"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד", היות ספירת המלכות אחרונה לכל סדהש"ת האור שבה מועט ומצומצם ביותר לכן יש לפעול בה יתרון ע"י המשכה מספירת היסוד (בכל) שהיא בקו האמצעי, ונמשך עי"ז אוא"ס שלמעלה מאצילות שמאיר בכל מקום בשווה, כי כל בשמים ובארץ. בכל פרצוף יש ג' יסודות, לדוגמה בפרצוף בינה ג' יסודות שמהן נמשך מוחין למידות: לנטיית השכל; למידות שבשכל; למידות שבלב. ועל ידם נעשה יתרון ועליה לבחי' ארץ. ולמעלה מזה, ברית שלומי, יסוד דעתיק, שע"י נמשך אור הבל"ג עד העצם ממש בלי הגבלה והתחלקות כלל. לכן שלח מרגלים לתור את הארץ, בחי' מלכות, ב"ן, שתהא כלי לקבל את בנ"י, ולכן היו בשליחות משה דוקא שענינו ביטול דשם מ"ה המברר ב"ן.

"תבואתה": א. תרומה מאכל אדם ב. עומר מאכל בהמה. עבודה לא רק רק עם הנה"א אלא גם בנה"ב.מגיע גם להעלם שאינו במציאות. "חרמש בקמה" קומת נה"ב. מגיעים לביטול במציאות בנפה"א ומזה לגילוי העצמות בעוה"ז הגשמי.

"ופרצת" בלי גבול, יומשך ב"ימה וקדמה גו'" בגבול, יחוד הוי' ואלקים, ע"י עבודה זו נעשה "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא גם לשון נפעל, כפיה, שהגם שאינם רוצים מ"מ פועלים ענין הברכה והמשכה ואסיפת כל הניצוצות ("כל משפחות האדמה") שגם ימה וקדמה, בהגבלה, יהי' ופרצת, המשכת בל"ג, יחוד הוי' ואלקים. זהו ג"כ ענין קריאת שמע בכל יום, לפעול יחוד עם עצמותו ית' בכל המדות בכל אופני העלאה ביטול והתכללות להמשיך מעצמות א"ס (ו' תיבות שבשמע ישראל כנגד ו' מדות שבפסוק לך ה' הגדולה גו' כי כל בשמים ובארץ). ק"ש הוא כללות התומ"צ שהם לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי' יחוד הוי' ואלוקים הן בהעלאה והן בהמשכה, ומעשה גדול, מלשון גט מעושה, כפיה וביטול שבמצוות גורם למעלה צמצום וביטול רצון כביכול ונעשה יחוד הוי' ואלקים. אלא שבגלוי מעשה גדול יהיה לעת"ל ועתה תלמוד גדול, ולכן בפרשה שניה דק"ש [שבפרשתינו] "וקשרתם" (מעשה) הוא קודם ל"ולמדתם" (תלמוד).

חתן וכלה, תושב"כ ותושבע"פ. כל המשכה הוא ע"י אור מים ורקיע (ר"ת אמ"ר). עתה ההמשכה הוא בהעלם, אירוסין. לע"ל הוא בגילוי, נישואין. אמ"ר בהשתל': כתר חו"ב. בהעלאת מ"ן: מציאות המקבל (רקיע) וביטול למעלה מטו"ד השייך לטו"ד (מים) ולמעלה מטו"ד לגמרי (אור). בדרגות הנשמה: נר"נ, חי' ויחידה. פנימי, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. בעבודה בירור רקיע ממשיך רקיע עליון מקיף בעצם. לע"ל לא יצטרכו לבירור דרקיע, מצד זיכוך המטה יהא די בבחי' מים "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". גילוי פנימיות (גל עיני) התורה בחי' 'נישואין' "חתום תורה" אינו צריכה לשמירה. 'אירוסין' אין בה קליטה, חסר הרגש פנימי בגלוי, צריכה שמירה שלא ינקו החיצונים, חומה זו תורה מאבנים, היינו יר"ש דיוק באותיות. ענין היר"ש בתורה הוא לימוד פנימיות התורה. וצריך לקשור גליא דתורה ופנימיות התורה יחדיו, ונעשה 'צור', שמאיר בו תוקף דתורה בכל עניניו בחלקו בעולם, ועושה מהעולם דירה לו ית' בתחתונים.

ספירת המלכות נק' שדה וארץ. בלי עבודה נק' ארץ, "יתרון ארץ בכל היא". ע"י חרישה וזריעה, מצוות עשה ול"ת, נק' שדה, "מלך לשדה נעבד", יחוד פנימי דז"א (מלך) ומלכות (שדה). כמו כן האדם עץ השדה, ג' חלקים באילן: שורש, גוף וענפים. בספירות: מדות כפי שהם בבינה; תפארת; חסד וגבורה. באדם התחתון: שורש – עצם הנשמה, ח"י, עבודה שלמעלה מטו"ד; ענף – הארת הנשמה, נר"נ, עבודה ע"פ טו"ד; ע"י שמעשיו מרובין מחכמתו מגיעים לבחי' שורש, שרשיו מרובין. מעלת המעשה על החכמה, יובן ע"פ טעם המחלוקת אם מצות צריכות כוונה. מ"ד צריכות ס"ל שצריך להמשיך גילוי חכמה ותענוג שבה במצוה, ומ"ד אין צריכות ס"ל שהעיקר הוא הקבלת עול למעלה מטו"ד וממשיכים תענוג הפשוט שאין בו התחלקות. ע"ד החילוק בין תורה שיש בה התחלקות למצוות שהכל שווים בהם. לכן המשכת השרש הוא ע"י מעשה המצות דווקא, ששרשם בתענוג הפשוט שלמעלה משרש התורה. משם מגיע חיזוק בגוף וענפי האילן, שמצות נותנים חיזוק גם בהתורה עד שאפילו כל רוחות שבעולם אין יכולים להזיזן, ועל יובל (מלשון הובלה והמשכה) ישלח שרשיו, שנמשך השרש גם בגוף וענפי האילן. וזהו ג"כ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' א–ל עולם. אברהם המשיך את האילן משרשו ומקורו, שזהו אשל, א' ש' ל'. מלך לשדה נעבד. מעשה המצוות עושין יחוד פנימי, המשכת שרשא דאילנא.

נרות ברוחניות להאיר חשכת עוה"ז תכלית כווונת כל סהש"ת גילוי עצמותו ית' בעוה"ז דוקא שאין בו אורות וגילויים "אל מקומו שואף זורח הוא שם" אמיתית הזריחה במקום השקיעה, לכן מצוותה משתשקע החמה. תכלית הכוונה "ארוממך אלקה המלך" פי' א לרומם המלכות מלמטה למעלה. פי' הב' להמשיך רוממות, לגלות עצמותו ית' בחושך עוה"ז. נרות המקדש הדלקתם מבעוד-יום לרומם את "אלקי המלך" מלמטה למעלה. נר חנוכה הדלקתם משתשקע החמה להמשיך רוממות אלקי המלך מלמעלה למטה. עד דכליא רגלא דתרמודאי אותיות מורדת, שחסר בהם ענין הביטול דכלי ריקן, היפך ענין "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". לפי שיש לו רצונות לעצמו זה אני רוצה כו', ורצונותיו מטעים את שכלו, אף שנותנים לו כוחות חושב שאינו יכול מצד תוקף רצונות זרים. נרות חנוכה בכוחם להאיר גם חושך זה.

אף שיש כבר חיות אלקי בעולם בהנהגת הטבע צ"ל גילוי אלקות ע"י עבודה והוא תכלית כוונת הבריאה, ע"ד הנהגה נסית. כל מה שהנס גדול יותר העבודה גדולה יותר. דיבור משה לפרעה אף שהיה כבד פה וכבד לשון היה נס גדול ביותר כי לא נתרפא עדיין (רק במ"ת נתרפא לגמרי). חילוק בין המשכה דאור הממלא ואור הסובב והמשכת עצמות א"ס, ע"י עבודת ישראל בתומ"צ ממשיכים אוא"ס בכל ספירה עד שמלכות דאצילות נעשה כתרלבי"ע. תשובת הקב"ה על טענת משה "מי שם פה לאדם", איך יתגלה אצי' בבי"ע, והשיבו "הלא אנכי הוי'" כתר, עצמות שלמעלה מספי', השתל' הכתרים זה מזה, וגם שובר קליפת מצרים "מי ישים אלם או חרש או עור", אלא שתכלית הריפוי דכבד פה ולשון דמשה היתה רק במ"ת, ענינו של משה, שאז היה בו הדיבור בפה, שהמשיך אלקות למטה בבי"ע.

ענין לבנת הספיר ואבן ספיר: הנה, גלות מצרים אין לו מקום בשכל, כטענת משה למה הרעות גו', ומענה הקב"ה אני הוי', מדת הרחמים, כי תיקון חטא דור הפלגה ותהי להם הלבינה לאבן, ע"י שעבוד בחומר ובלבנים. בנין עיר ומגדל דקדושה: אבנים - בידי שמים, אותיות, או"כ דמ"ה. לבנים - בידי אדם, אותיות, או"כ דב"ן. בירור דשם ב"ן (הבה נלבנה לבנים) ביטול ומס"נ (ונשרפה לשריפה) באש דקדושה נעשים אבנים בידי שמים. משא"כ דור הפלגה היה שריפת הלבנים לאבן באש זרה ובירורם ע"י שעבוד מצרים בדרך מלחמה (ב"ן) ואח"כ מגיע מנוחה (מ"ה) כמו כן בעבודה כל יום בונים עיר ומגדל דקדושה בלבנה ואבן בידי שמים ע"י בירור בדרך מלחמה ומנוחה בתפילה, ב' אופני עבודה אלו בכתוב: כמעשה לבנת הספיר, בירור בדרך מלחמה, ב"ן. עצם השמים לטוהר, ביטול עצמי דשם מ"ה. בתלמוד ירושלמי הם ב' ענינים ובתרגום יונתן הם ענין אחד.

"הפך ים ליבשה", במלכות. "בנהר יעברו ברגל", בבינה והתגלות עתיק שבו. תענוג הפשוט המורגש ותענוג הבלתי מורגש. "שם נשמחה בו" בעצמותו. אף שהאור אינו בערך לעצם (אינו מגלה את העצם רק מוכיח שישנו) מ"מ התהוותו בערך ונרגש בו מציאות המאור (ע"ד הרצון שכל ענינו הטיה ומרוצה הנפש מ"מ הוא באי"ע לעצם הנפש). לכן הביטול שלו מצד עצמות ומגיע לעצמות. ביצי"מ היו ישראל מעין דלעתיד ע"י בחי' קטנות (באמונה, בתומ"צ, ובתשובה. בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך) לכן כבר אז היה מעין דלעתיד "שם נשמחה בו" בעצמותו מצד הביטול דקטנות דתשובה בכל מאודך. ע"ד הביטול שבאור. נערך על ידי שניאור זלמן בן רחל פרקש

התבוננות באור הממלא מביא לאהבה דבכל לבבך, בכוחות הפנימיים; ע"י התבוננות באור הסובב, בדרך שלילה, בא לאהבה בכל נפשך, בכוחות מקיפים, בהגבלה עדיין; בהתבוננות בגודל ירידת הנשמה בגוף ונה"ב, שרוצה לברוח משם, בא לאהבה דבכל מאדך בל"ג, היא תכלית ירידת הנשמה שהיא ירידה גדולה ביותר, כי היתה לפנ"ז בדרג' מלאכים, אמנם לאחר שירדה ממדרגת המחשבה אין לה השגה כלל ברוחניות ועוד נתלבשה בגוף ונה"ב, מוכרח הדבר שירידה צורך עלי' לאהבה בכל מאודך ומס"נ, ועי"ז נמשך "עטרה שעטרה לו אמו", כתר שנטל לעצמו, בל"ג דעצמותו ית', ולא רק ב' כתרים שנתן בראש בניו שהם בהגבלה. וביום חתונתו זה מ"ת, אז צ"ל בגילוי ענין המס"נ, "צאינה", לצאת מעצמו, לצאת ממציאותו (מען דאַרף אַרויסגיין פון זיך, אַרויסגיין פון מציאות) גם מהמציאות דקדושה, ועי״ז "וראינה במלך שלמה", מלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" זו כנסת ישראל, שכנסת ישראל מעטרים למלך שהשלום שלו לפי שהם למעלה יותר, שמיוחדים בהעצמות מצד עבודתם בבחי׳ הניצוץ בורא, והיינו שהעצם שלמטה מיוחד עם העצם שלמעלה, דכולא חד.

ב' פירושים "כאשר דברת", דקאי על ה' ארך אפיים, יגמה"ר שלמעלה מסדהש"ת כדי למלאות הפגם; דקאי על "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", שהוא במלכות. וב' פירושים בזה: שיומשך במלכות שרשו ומקורו, אבא יסד ברתא; שיגדל כח אדנ-י עצמו, היינו חכמה, ע"י המשכת הסובב שלמעלה מהשתל'. ע"ד כח הדיבור באדם ששרשו מקדמות השכל, שלכן בכח הדיבור לשנות ולהוסיף בשכל ומידות. אלא שגם זה עדין מציאות, למעלה מזה הוא רצון שאינו מציאות לעצמו כלל ונמשךע"י משה, (פי' ג' "כאשר דברת", שהולך על לאמר) נמשך סובב ע"י עבודת האדם למעלה מטו"ד. נתינת כח לזה במ"ת כמ"ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". שגם על זה קאי מש"כ כאן "כאשר דברת לאמר".

"מוצאיהם" הנשמה למעלה, ראש הנשמה, טהורה היא, ונקראת ציון, אור הסובב, "מסעיהם" נשמה בגוף, רגל הנשמה, אתה בראת. ואין ערוך ביניהם. ב' בחי' בנשמה; נהורא חיורא, אש יו''ד שבנשמה, חכמה. נהורא אוכמא, אש ה' שבנשמה, מלכות. בזמן הבית הי' בחי' ציון בגלוי, חיבור ב' בחי' הנשמה ע"י גילוי עצם הנשמה, יחידה, חבוקה ודבוקה בך, בלי רצוא (סאיז ניט שייך ער זאל לויפן) אבל בזמן הגלות היא בהעלם "במשפט תפדה" ע"י לימוד התורה שגם בה יש ב' בחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה" שיושג גם בשכל דנה"ב, גליא דתורה ופנימיות התורה, עי"ז נעשה הפדיה של עצם הנשמה מתגלית בנשמה המלובשת בגוף. ע"י "ויכתוב משה" נעשה עליה בכל יום כל מ"ב מסעות עד לדרגת "למוצאיהם" הב' שלמעלה מדרגת "מוצאיהם" הא'. למעלה גם משרש ומקור הנשמה טרם ירידתה למטה.

מעשר, היא ספירת המלכות העשירית, שהיא חלק קטן בערך שאר הספי' ועניינה הוא רק הגילוי לזולת, שאר הספי' ישנם גם לעצמם. לויים, הם ספירת הבינה, שירה על היין, הרצוא מצימאון, כי השגה דבינה היא רק בחיצוניות האור שבא ע"י צמצום, משא"כ חכמה בבחי' שוב כי מאיר בה פנימיות האור. נתינת המעשר (מלכות) ללוי (בינה) הוא עליית המלכות לבינה, ואז נמשך בה מרחב העצמי בגלוי, יותר מאשר בנקודת החכמה שאין בה צמאון. צמאון יש גם לעולמות שנתהוו ממלכות, שם אלקים, "ויכולו" מלשון כליון וצמאון, שיורגש בהם הביטול דדעת עליון, גילוי עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, אך התכלית להמשיך גם למעלה מבינה, מרחב העצמי, עשירות, דרגה הכוללת ולמעלה מב' הדעות, להוי כדין וכדין, כמו בע"ת שאחר הריחוק נעשה קירוב גדול ביותר, "אז תשמח בתולה במחול", מן המיצר נעשה מרחב. "עשר בשביל שתתעשר". ע"י עבודת חודש אלול עד יוה"כ בלב נשבר ונדכה, צמאון, מגיעים לשמחה יותר גדולה בשמע"צ, "ענני במרחב" העצמי בל"ג בכוח"ט לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי למטה מעשרה טפחים.

בשם הבעש"ט "ברא" ב' פירושים: בריאות (געזונט), ולשון גילוי, אלקים בגימט' הטבע, צריכים להבריא את הטבע ע"י שמגלים תוכיותו ופנימיותו. הב' ראשית ישראל ותורה הם המבריאים ומגלים פנימיות ותכלית הטבע, דשם אלקים. זה כל ענין האדם, ע"י תומ"צ מגלה פנימיות הבריאה, להיות לו ית' דירה בתחתונים. יש המשכה בסוד שרש, אור פנימי, והמשכה בסוד תוספת, אור מקיף. מקיף דאור ישר נמשך ע"י עבודת נפש האלקית מצ"ע. ומקיף דאור חוזר ע"י העבודה דנה"ב, כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, הם ז' היכלות (העלם), ז' ולא י' כי אינם כוללים מוחין חב"ד. עבודה לכבוש ע' אומות. בירור המדות והמוחין השייכים למדות. עכשיו אפשר לברר רק את המדות, ורק לע"ל, כשירחיב ה' אלקיך את גבולך, יוכלו לברר גם את המוחין. "בראשית ברא אלקים", צריך להבריא כל עניני הבריאה שמשם אלקים ע"י ב' ראשית ישראל ותורה וכובשים ארץ ז' אומות עד שלעתיד יכבשו גם ארץ קיני קניזי וקדמוני.

בעבודת התפילה ב' ענינים: השגה ותענוג. ההשגה שרשה בכלים דאצילות ומתגלה בו רק חיצוניות האור. התענוג, מקורו בחי' הבלים עליונים, בהם מתגלה פנימיות האור שלמעלה מהתלבשות בהכלים. דוגמא לזה, עבד שמביא מתנה קטנה לרבו, הנה מצד המסירות (די איבער געגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ונמשך להעבד. כמו״כ יובן מעלת הביטול דבי״ע, דלהיות שביטול זה הוא חידוש, הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג; גילוי בהשגה הוא כמו השפעת מזל בגדילת העשב; גילוי התענוג כמו בחושי האדם, שם הוא מתגלה יותר מאשר בכוחות פנימיים. התענוג והשמחה בתפילה ובקיום המצוות, אף שמטבעם הם בהרחבה והתפשטות, מ"מ כשהאדם בטל במציאות אז גם ההתרחבות שלו הוא בביטול. כך ספירת המלכות הוא בביטול ומאיר בו עצם התענוג. גם במלך כפשוטו ב' קצוות אלו. התפשטות והרחבה וביטול. חטא עץ הדעת היתה, עבודה בתענוג ובהרגש עצמו בלי ביטול, לכן היתה נפילה גדולה ביותר. נח רצה לתקן זאת ונפל גם הוא בהרגשת עצמו. שרה, מלכות דאצילות, יר"ת, "נחתת וסלקת", כי נרגש בה הביטול דיראה עילאה, אשת אברהם, לכן זכתה לחיין עילאין והמשיכה תוספת אור עד "דילה הווה חיין" גם במקום המורגש ותיקנה את חטא עץ הדעת. "ומטעם זה תובעים מכאו״א אשר עבודתו תהי׳ בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר לביטול, דגם מי שהוא בהתחלת העבודה הנה גם אצלו יכולים להיות ב׳ הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו היא מצד קבלת עול, וכמו״כ בעבודת הוי׳ שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול, ומ״מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה סותר להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו כי אם הוא תענוג האדון כידוע… בתפילה צריך להיות לא רק ההתבוננות כי אם גם התענוג, אמנם צריך בזה תנאי אשר התענוג יהי׳ בביטול, והוא שלא יהי׳ בזה הרגש עצמו מה שקרבת אלקים לו טוב כי אם הרגש האלקות עצמו מה שאלקות בעצם הוא טוב, דכאשר ישנו הרגש עצמו בתפילה מה שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד השמחה שבתפילה יכול ליפול אחרי התפילה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש, והוא מצד התרחבות התענוג שהי׳ אצלו בתפילה, ולכן צריך להבטיח (באווארענען) שההתרחבות יהי׳ בביטול".

מביא את "ענין החסידות" כדברי רבינו, שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, עוד זאת, ענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. ע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. "פדה בשלום נפשי", כמ"ש רבינו שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם, ועבודתו היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

כללות ענין גלות וגאולה דמצרים בשביל מ"ת הנגלית, וגלות האחרון הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל. כוונת הירידה לזכך הנשמה שהיא בחי' נברא לקבל מעצמות ולהסיר העלמות והסתרים שמצד הגוף ונה"ב, לייחד קוב"ה ושכנתי' בתומ"צ, עי"ז תופסים עצמות. סדר העליה: "בכל לבבך"ע"י התבוננות דממלא השייך גם לנה"ב, "בכל נפשך" התבוננות דסובב שיוצא מהעולם, "ובכל מאודך"התבוננות באמיתית הא"ס שלפני הצמצום מוליד אהבה בל"ג, למעלה מזה "והיו הדברים האלה" תומ"צ תופסים בהעצמות גם בהתלבשות בגוף ונה"ב, והעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב, בשביל זה הי' כדאי כל הגלות לזכות לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח צדקנו.

המשכה באופן דעילה ועלול, הארה חיצוניות מהעילה מתפשט בעלול בבחינת קירוב והתלבשות, כי העלול כלול היה תחילה בעילתו. אבל התהוות יש מאין הוא חידוש שלא היה כלול באין קודם. הכח להתחדשות גדולה ונפלאה זו הוא מטוב העצמי דעצמות א"ס המחדש בטובו. שני דרגות בטוב: א. "טוב ה' לכל", יחוד חיצוני לחיות העולמות. "טוב ה' לקויו", יחוד פנימי להמשיך נש"י. ב. "האור כי טוב" דיום הראשון יומשך בעיקר לעת"ל והארה ממנו מאירה עכשיו במועדים, ימים טובים, ובכל יום ע"י עבודה בתומ"צ בג' קוין עליהם העולם (העלם העצמי) עומד. האור הזה נמשך בעטרה הראשונה מעשרה עטרות, לעתיד יחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו, המשכת שמו הגדול שלפני הצמצום היה הוא ושמו בלבד, בעולמות בי"ע עד לעוה"ז הגשמי, "לעלם ולעלמי עלמיא", גבול, נתהוו מחיצוניות הקו. בחי' שמו הגדול הבל"ג, נמשך מפנימיות הקו, תפארת הנעלם. דרך לגילוי והמשכה זו: דרך הוי' דרך כללית; נתיבות ודרכים קטנים, מצוות פרטיות, לעשות צדקה ומשפט; למעלה מזה, תשובה, שע"י מגיע לעצמות ממנו באה המשכה. וזו היתה תשובת משה על מ"ש "עד אנא ינאצוני גו'", שכבר שלמו עשר עבירות שפגמו בע"ס שבמלכות, וביקש שיגדל בחי' כ"ח, ר"ת כתר חכמה, ויאיר במלכות, שם אדנ-י ויתוקן הפגם שעשו בו.

האבות והשבטים, מרכבתא תתאה, היו רועי צאן בהתבודדות מהעולם כדי שלא יבלבל, כי העולם תפס מקום. כדוגמת איש פשוט לפני השר שנותן לו מקום לפי ערכו. משא"כ לגבי יוסף, מרכבתא עילאה, אין העולם תופס מקום כלל, כאיש פשוט לפני המלך שאין נותן לו מקום לפי ערכו אלא לפי שיפלותו. לכן גם בעסקו בעולם היה יוסף בתכלית הדביקות. ע"ד הידוע על הבעל-שם-טוב שמצד דביקותו לא היה יכול להשיב בליל שבת מענייני עולם, אח"כ פעל שגם אז ביכולתו להשיב בעניני עולם ע"ד "וילקט יוסף את כל הכסף" שלא רק שאינו סתירה אלא אדרבא. טענתם של בני גד וראובן מצ"ע היתה היפך הכוונה, כי לאחר מ"ת צ"ל התעסקות בענייני העולם, רק לאחר שמשה גילה בהם ענין המס"נ "נחלץ חושים" שכל מציאותם הוא האדון, אזי גם בעבר הירדן תהיה עבודתם בעולם וניתן להם לאחוזה. אך מ"מ נק' נחלה מבוהלת בראשונה (תוהו) לעומת ארץ ישראל (תיקון, התיישבות) שם מאספים ומלקטים כל הניצוצות עד המטמון הג' גילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו".

אלול חודש החשבון קוראים בתורה "אחרי ה"א תלכו וגו'", בו נמנו כללות עבודות דכל ימי השנה כדי לעשות חשבון ולתקנם. בתור הכנה לזה נאמר בנביא: "אחרי ה' ילכו כארי' ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור". ב' שאגות: "כארי ישאג", התפעלות והתלהבות השרפים מהשגה שהם באין ערוך לעצמות, פני ארי' אל הימין, גילוי ותגבורת החיות, ארי' אינו מסתפק בטרף שלו אלא תמיד בתנועה דרצוא, משא"כ פני שור אל השמאל הוא בהתיישבות ומסתפק במה שיש לו. הארי' שואג תמיד , גם כשיש לו גילוי, משא"כ שור רק כשחסר לו; "כי הוא ישאג", לשון נסתר, שאגה אמיתית מבחי' מקיף דיחידה, מצד אור הסובב עצמו שלמעלה מסובב כל עלמין. שאגות אלו הם הכנה לתחילת העבודה ד"אחרי ה"א תלכו" ומשם באים לכל הפרטים עד לתכלית "ובו תדבקון". ב' שאגות אלו חודרות (דערנעמען) בישראל שנק' בנים, גם אלו שהם בגלות כציפור ממצרים בבחי' מיצר, וכיונה מארץ אשור בגלות שבבחי' וישמן ישורון ויבעט, נעשה החרדה משאגת הארי'. קשור גם לארי דאכיל קורבנין, כל סוגי נה"ב, שור כשב ועז שצריך להקריבם באהבה מסותרת שבנפש האדם, וכל זה הוא הכנה לאחרי הוי' ילכו, שזוהי תחילת העבודה, עד לעיקר הארי' שהוא ר"ה וההכנה לזה בתקיעות דאלול, אני לדודי ואח"כ ודודי לי, שהו"ע הדביקות, ועד ש"אני לדודי ודודי לי" כאחד. וממשיך "הרועה בשושנים", יגמה"ר, ששונים בתורה, וי"ג מדות שבתורה, שהמשכה זו היא בשמע"צ ושמח"ת. והתורה היא הכלי להמשכת הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.

ענין "מחר חודש ונפקדת" ל' זכרון, גילוי, ול' חסרון והעלם. "מרום וקדוש אשכון (גילוי) את דכא ושפל רוח" (ביטול והעלם). זמן מחודש, ולמעלה מזה סדר זמנים קדימה ואיחור, כמו בנפש, להגיע לבינה צריך הפסק גילוי החכמה. סדר הזמן דשית אלפי שנין מתחיל משש מדות, אלף לכל מידה. אח"כ נחלקת לפרטיות לכל ראש השנה ולכל ראש חודש לכל החודש. אלא שכל זה הוא רק המשכה לצורך העולמות, מילוי החסרון, "ונפקדת" בא "לאחר יפקד מושבך", גילוי בא לאחר העלם. בחי' דוד (מלכות) צ"ל בטל לבחי' יהונתן (ז"א) "עד דוד הגדיל" ולא עד בכלל. אבל לעת"ל יום שכולו שבת ומנוחה, למעלה מהזמן לגמרי ונמשך בה תענוג למעלה מהשתלשלות.

ד' לשונות של גאולה קשור לד' פעמים אמת קודם עזרת ולאחריו, שייכות הגאולה לאמת כי "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי והגאולה היתה משם הוי' מדת אמיתית. ד' לשונות בעבודת האדם (ראה לעיל תשח"י) ד' מדרגות בתשובה: "סור מרע"-"והוצאתי", הכח להשתחרר מאחיזת הקלי', סבלות מצרים, גם בדברים המותרים, יציאת נה"א מהגבלות הנה"ב. "ועשה טוב"-"והצלתי" מצוות, המשכת מקיף, והצלתי ל' צל. "בקש שלום"-"וגאלתי", תורה, כל נתיבותיה שלום, יחוד סובב וממלא, חיבור ד"ע וד"ת. "ורדפהו"-"ולקחתי", המשכת העצמות, אותי אתם לוקחים, יו"ד וקוצו של יו"ד. וישנם ב' פעמים, גאולת מצרים והגאולה העתידה. הוי' דלתתא והוי' דלעילא, גילוי דמ"ת וגילוי דפנימיות התורה. וצ"ל עכשיו העבודה בד' אופני תשובה באופן נעלה, עי"ז יתגלה ד' לשונות של גאולה לעתיד ע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה בדור האחרון שמצוה, חובה והכרח לגלות זאת החכמה כי זה הכנה לגילוי דלעתיד.

המשכת יהונתן לדוד, המשכת מלכות (ים) לארץ, ע"ד "הפך ים ליבשה" דקרי"ס, משם הירידה לעשיה, "ושלשת ותרד מאוד, לעילוי גדול יותר, "אבן האזל", לשון הליכה בל"ג. "ויהי ביום השמיני", למעלה מז' ימי ההיקף הכולל שבת, שומר ההיקף, משה קילוסו ב"אז", בחי' שמיני הממשיך שכינה למטה, לאחר עבודת האבות שהמשיכו תוספת אורות באצי', שאינו כ"כ חידוש, עיקר החידוש ההמשכה למטה ע"י ששרש המשכה מבחי' שמיני, הוי' דלעילא, "והוי' יגיה חשכי". עכ"ז שמיני שייך לשבעה ולע"ל יתגלה עיקר בחי' שמיני, כינור של שמונה נימין ויהיה הגילוי נצחי ולכל ישראל בשוה.

רפואה באה מהקב״ה עצמו, אז הרפואה בשלימות. קודם לזה כתיב "עזבו מקור מים חיים את הוי׳", אח״כ אומר "רפאני", משמע שהרפואה (תשובה) צ"ל על החולי שעזבו תומ"צ שנק' מקור מים חיים. דהנה ג' ענינים במים: בגילוי, בנחלים; בהעלם, במחילות הארץ; מים חיים, כשחוזרים לנבוע במעיינות. עניינם בעולמות: בריאה, מאיר גילוי אלקות, שרפים, בעלי השגה ושירתם בהתיישבות והשגה; יצירה, העלם, אופנים גו' ברעש גדול, מחמת העדר ההשגה; עשיה, שם מתגלה בחי' נעלית יותר מעולם הבריאה, גילוי שלאחר העלם. ג"פ "אתה" בפסוק "אתה ה' לבדך" (בריאה) "אתה עשית את השמים גו' וכל אשר בהם (יצירה) ואתה מחיה את כולם" (עשיה). גילוי מקור מים חיים בעשיה ע"י תומ"צ מצד איתן שבנשמה, וכשאינה כך אזי "אותי עזבו מקור מים חיים את הוי'". התיקון לזה "רפאני הוי' וארפא" תשובה ממדרגת אריך, "הושיעני ונוושעה", המשכה נעלית יותר, מעתיק, "כי תהילתי אתה", ע"י הילול ושבח ממשיך העלם העצמי. שייכותו לפסח ושבועות: "רפאני", פסח, גילוי מלמעלה. "וארפא", ספה"ע, עבודה מלמטה. "כי תהילתי אתה", שבועות גילוי הפנימיות.

"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", התפשטות התענוג מגמר ההתהוות, ועצם התענוג מעבודת הבירורים שהיא במלכות דוקא, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, ונעשה "יתרון ארץ בכל", עליית המלכות בחכמה. אלא שצריך המשכה ונתינת כח לעבודה זו מלמעלה, והוא מש"כ "שלח לך גו' ויתורו", ג' פירושים: ריגול; תייר; יתרון. כי הכניסה לארץ לעבודת הבירורים, ריגול, פועל יתרון, בכח התייר ומורה דרך, היינו משה, שלח לך לדעתך, כי בחכמה אתברירו, ע"ד תייר המורה דרך ונותן כח לעבודת הבירורים.

ב' אופני רפואה לב' אופני עבודה, רפואה המסיר חולי, עבודת בעלי תשובה. ורפואה ד"לא אשים עליך", דלכתחילה אין שום חולי, עבודת הצדיקים. שורש כל חולי הוא "חולת אהבה", תשוקה וצמאון עד שנחלה. אש שחורה, צמצום, רשימו, קו, כלים, עומדים בתשוקה וצמאון ל"אש לבנה", לעצם האור לפני הצמצום. תשוקה זו היא בכל המדרגות, "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך", אי אפשר להרגיע ולהשקיט אותה (מען קען איר גאר ניט בארואיגן און איינשטילן) "ויחל משה" שאחזוהו חולי מגודל האין-ערוך, חולה בגימט' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן שעל ידה רואה את העצם. העצה לרוות צמאונו הוא מש"כ "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים גו'", מאכל זה תומ"צ וריח הוא תשובה. יש להתבונן במקור החולי, הסתת היצה"ר, שמתחיל עם קרירות וחמימות דאש זרה בלב, אח"כ עולה למוח, 'חולי זה הרעיון', שמשוטט ואינו מוצא מנוחה לנפשו מהעדר הדעת ואין בו הכרעה, עד 'מחלה זו מרה', דאף שמרגיש את "אחריתה מרה כלענה" הוא נשאר במחלה, כל זה כי חסר שער הנו"ן ועבודתו בחי' שמיעה לבד, 'חשוכא', ולא ראיה לכן משתוקק להעצם, כמו צמאון המלכות לרדל"א. הפסוק "והסיר ה' כל חולי" נאמר בס' דברים שהוא עבודת הבע"ת. אבל בס' שמות נאמר ,אני הוי' רופאך" ר"ת אריך. וכאן נאמר "והסיר הוי'" בחי' עתיק. גם אמירת הפטורה "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ' שכחני" מעוררת (זי רופט ארויס) את הנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בכפליים.

עבודת יצחק בענין הבארות, התגלות המעין על–ידי חפירה, להסיר העפר המכסה, הוא כללות העבודה מלמטה למעלה, הסרת העלם והסתר שמצד ירידת הנשמה למטה ולגלות את האהבה לאלוקות. על-ידי אהבה שלמעלה מטעם ודעת, בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, יחוד סובב וממלא, רצון ומקום, גם הסובב נמשך בפנימיות. ג' הבארות, עסק שטנה ורחובות, הם כנגד ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך (עסק ושטנה) ובכל מאודך הוא ענין רחובות, מרחב העצמי דא"ס, מצד גילוי זה מתבטלים החיצונים ומתבררים בדרך ממילא. ופרינו בארץ, הוספה ובירור ריבוי ניצוצות, וגם אלו שנפלו למטה ביותר. להגיע לזה צ"ל ויעתק משם, בחי' עתיק. "באר לחי רואי", לחי, מקיפים חי' יחידה, נמשך בהשגה בפנימיות עד המדרגה היותר נעלית, ראי' דחכמה, לחי רואי, המשכת המקיפים חי' יחידה (לחי) בבחינת ראי' דחכמה (רואי), שכל זה נעשה ע"י עבודת יצחק בדרך מלמטלמ"ע דוקא.

יעקב י' עקב, וישראל לי ראש, הארת הנשמה ועצם הנשמה. גם בחי' "טהורה היא" בכלל הנשמה המתלבש בגוף. ע''ד ממלא שהוא אין לגבי סובב. עצם הנשמה לי ראש הוא ע"ד ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בבחי' א"ק. בעבודה הם בחי' עבד ובן. בירורים בדרך עמל ויגיעה, עמל מלאכה, אחרי עמל שיחה, שענינו הסחת הדעת מעניני עולם, אסיפת ובירור ניצוצי הנה"א שנתפזרו ע״י מחדו"מ, והעבודה לפעול תוספת גילוי אלוקות זהו עמל תורה. עבודה דימי החול ודיום השבת.

הירידה בגלות "אותותינו לא ראינו", שאין ניכר האור המוסתר באותיות, הגאולה הוא גילוי אור באותיות. וישנה ביצי"מ ובגאולה העתידה. ע"י המשכת רוממות א"ס "ארוממך אלקי המלך" תהיה הגאולה. מבאר החילוק בין דבקות האור במקורו לדביקות הכח במקורו (א טיפערע דביקות), הכח למטה בנפש האדם נפרד ממקורו, אבל למעלה אינו כן, אלא הכח אינו נפרד כלל, משא"כ אור מתפשט ומתגלה, גם במקורו יש מציאותו ודביקותו הוא בהעלם השייך לגילוי. כשנמשך מבחי' העלם זה יש מקום למציאות דגלות. אבל כשממשיכים בו בחי' 'ארוממך' שהוא ענין "יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", יימשך בחי' שמו הגדול עד בחי' העלם העצמי שלמעלה מאור.

לאחר העלם והביטול (כי יפקד) נעשה בר"ח יחוד שמשא וסיהרא (ונפקדת) יחוד או"א וזו"נ עד למעלה עד אין קץ. קשור לפרשתנו, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ענין הלוואה מעשיר לעני, משפיע ומקבל, רוח איתי רוח ופועל יחוד למעלה. חסד חפצתי ולא זבח, כי קרבנות ענינם העלאה, ותכלית הכוונה בענין הזבח הא שיהיה מזה אח"כ חסד, המשכה למטה. לכן קרבנות צריכים לנסכים לצורך המשכה. כמו"כ בתפילה לאחר העליב בברכות ק"ש וק"ש באה העבודה דשמו"ע להמשיך למטה בבקשות רופא חולים ומברך השנים. אם כסף תלוה את עמי, גמ"ח למעלה מצדקה שהקישור בין המשפיע למקבל הוא יחוד תמידי לא רק בבי"ע לעניים אלא למעלה יותר גם לעשירים לעולם האצילות. וכאשר הגמ"ח הוא באופן שאין לו שום ריוח מזה, ההמשכה היא למעלה יותר מאצילות שנק' קנין. ונמשך אמיתת היחוד.

תכלית הבריאה לגלות אני ה' ואין עוד באופן דלשבת יצרה בתחתונים. התחלה ע"י "יוצר הארץ" ל' קשירה דאורות בכלים עד קישור נשמה בגוף שע"י נעשה כללות העבודה. שורש נפש וגוף ממכ"ע וסוכ"ע, השתל' ויש מאין, חיבורם בכח המפליא לעשות ע"י אכו"ש דדצ"ח כי שרשם מבחי' נעלית יותר בסוכ"ע, כי המשכתו למטה יותר. לע"ל יומשך אור הסובב בגילוי ויחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

ישראל נקראו צדיקים, ועמך כולם צדיקים, מצד קיום המצוות שנק' צדקה, שממשיכים אלקות למטה להחיות רוח שפלים, המשפילי לראות בשמים ובארץ, כי ריבוי וגדולי הנבראים (מה רבו ומה גדלו) הם 'מעשיך' בלבד, לכן המשפילי גו'. אעפ"כ התורה ניתנה למטה בארץ דוקא, מצד ענין אתכפיא ואתהפכא שע"י קיום המצוות שנק' דרך הוי' כסדר המשכה בדרך אותיות השם, צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות. שם הוי' במצוות הוא, מחשבה דיבור ומעשה (הו"ה) והביטול דקב"ע (יו"ד). במ"ת הוצרך להיות ששים ריבוא, התכללות ו' מיו"ד ה' פעמים, והקדמת יצי"מ וספה"ע, בהקדמת הביטול דקב"ע. ביותר בעשיה בפועל.

ענין לחם מן הארץ הוא בירור הניצוצות דתהו והעלאתם לשרשם בתוהו ולהמשיך משם אורות נעלים בכלים דתיקון. כשהבירור היא מלמעלה למטה אזי החלק הטוב נשאר באצילות והפסולת יורד לבריאה ואח"כ מתברר מה שירד לבריאה והשאר נופל ליצירה. אבל בבירור מלמטה למעלה, תחילה זורק את הפסולת הגס ומעלה את הטוב עד שמגיע לתכלית הבירור בעולם האצילות. ושניהם בעבודת האדם, עבודה מצד הנשמה ועבודה מצד הגוף. בירור ע"י גילוי אור מלמעלה ובירור באופן שמתלבש בדבר המתברר. הוא החילוק בין תורה ותפילה. לחם מן השמים ולחם מן הארץ.

מעלת בית שלישי, נחלת יעקב, מדת האמת נצחיות שאין שייך בו הפסק. יבוא ארי' במזל ארי' על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל, מעלת הנצחיות של בית שלישי הוא גם לגבי בית ראשון ושני אילו היה נצחיים. נצחיות של כתר למעלה מהשתלשלות, כמעלת בעלי תשובה למעלה מצדיקים. מעלת ביהמ"ק בכלל: לית דין אתר הדיוט, גילוי שם הוי' בשם אלקים בלא הסתר. ביאור הענין: התהוות משם הוי' הוא בדרך ממילא, ביטול במציאות. ההתהוות משם אלקים הוא בדרך התלבשות, ביטול היש. בעומק יותר: ב' ענינים בפעולת התהוות היש, או שהוא גילוי המקור (ממילא) או שנעשה מציאות חדשה (התלבשות). כשמביאים שני משלים על בדרך ממילא, עילה ועלול ואור ומאור, צריך לשניהם כי כל א' מבאר איזה פרטים מהנמשל (ראה אות ה' בהמאמר) בביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלוקים, לכן גם בתוך התחלקות של זמן ומקום היה מקום הארון אינו מן המדה. ענין יחוד הוי' ואלוקים יובן במשל מרב ותלמיד אלא שיש חילוקים בין המשל להנמשל. כי גם המקום עצמו מיוחד עם שם הוי'. שני ענינים ביחוד הוי' ואלוקים, שאלוקים הוא גילוי של הוי' או ששניהם שמותיו של הא"ס וכולא חד. וזהו מעלת בית שלישי, גילוי הכתר, על שני ביהמ"ק שלפניו. מעלה זו שבבית שלישי יתגלה ביותר בגאולה ובקיבוץ גלויות בכל העולם ועוד יותר בתחיית המתים כאשר הנשמה תהא ניזונת מהגוף.

פסוק זה שייך לחודש אלול, שהקדמונים נתנו סימן ארי' ר"ת אלול ראש השנה יום הכפורים הושענא רבא. שייך גם לסדר חדשי השנה אב ואלול כמארז"ל עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, שע"י הענין דארי' שאג מי לא יירא פועלים שלילת הענין דעלה ארי' מסובכו, שמתגלית הכוונה בעלה ארי' והחריב שזה על מנת שיבוא ארי' ויבנה ביהמ"ק השלישי שמעלתו תהי' גדולה יותר ממעלת ביהמ"ק הראשון והשני, גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כמשנת"ל בארוכה [בד"ה גדול יהיה, פ' מטו"מ, מוגה].

מלך במשפט יעמיד ארץ, ב' אופנים במשפט, א' שבא בסיבת רחמים, שמייסר עבדיו לתקן עבודתם. ב' דין ומשפט בלי תערובת חסד, שמרחיק את עבדו להאבידו. בשניהם המלך מצמצם עצמו בקטנות המוחין לדקדק וכו', העבודה דתומ"צ הוא להמשיך גדלות המוחין לבטל את מדת הדין. מצד קטנות המוחין בא נחש והטיל זוהמה בחוה (חיצוניות ואחוריים, בגי' י"ט מילוי וחיצוניות דשם מ"ה). כשמלכות נפרדת מז"א בירידתה לבי"ע, ימצא אותה עשו איש שדה, וע"י "צעקה הנערה" על עוצם הירידה ואז נמשך ישועה מבחי' "אין (בפתח) מושיע לה", מוחין דגדלות. אמנם, כאשר חסר ענין הצעקה בעבודת התפלה, ונעשה מעמד ומצב דאין מושיע לה כפשוטו, אז באה הגאולה מהקב"ה בעצמו כמו שהוא למעלה גם מבחי' מוחין דגדלות (בחי' אין) "וגאלתיך אנכי", שנמשכת הגאולה מבחי' אנכי. וכמו ביצי"מ, שבנ"י היו במעמד ומצב דאת ערום וערי' אזי נמשכה הגאולה מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו ויהיו חיי שרה, כי תיקנה את הענין דבא נחש על חוה כו', ע"י המשכת מוחין דגדלות, שזהו"ע תוספת אור שאמרו חז"ל ששרה הוסיפה על המאורות.

ג' מצוות ניתנו לאשה לתקן חטא אדה"ר. נדה, חלה והדלקת הנר. סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום. נר"נ. במצוות חלה גופא, שהיא דוגמת ברית אדם הראשון: "והיה באכלכם מלחם הארץ", עבודת הבירורים, סו"מ, יחו"ת; "תרימו תרומה להוי'", עבודת התפלה, ועש"ט, יחו"ע; אכילת הכהן, בקש שלום, לימוד התורה, המשכה מלמעלה למטה. וצ"ל שניהם, תורה ותפילה, כי לתורה היא המשכה מלמעלה מצ"ע שלא לפי ערך העבודה משא"כ תפילה היא מלמטה למעלה, אמנם יש מעלה בתפילה ע"ג תורה שעל-ידה מתגלה באדם הבל"ג שבתורה.

"שבטים" הם ענפים רכים מחוברים ויונקים מהאילן. "מטות" הם ענפי האילן לאחר שנכרת, עניינו הנשמות די"ב שבטים שנפרטו מאילן האבות שהם מדות אהוי"ר וירדו לגסות, אז יש בהם עבודת התשובה שלמעלה מצדיקים, "ויצעקו אל ה'" שאינו יכול לסבול את החשך של גסות הגוף ותוסיף דביקות ועליה למדרגה נעלית יותר בחילא יתיר. תכלית הירידה לגשמיות הוא כי יש בהם ניצוץ טוב שמוסיף כח לנפש האלקית לשוב בתשובה ע"י קדש עצמך במותר לך, בשני אופנים: א. כשמברר ע"י אכילה לשם שמים, עבודת "שבטים". ב. ע"י פרישה מהמאכל "נדרים", שמגביה האוכל לקודש. המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. דוקא ע"י נדרים יכול לירד למטה למקום שאין בכוחה לברר את המאכל הגשמי. הכח לזה הוא ע"י משה, חכמה, ביטול, שקיבל תורה "זה הדבר אשר צוה הוי'" בחי' זה ושם הוי' בחי' סובב כ"ע שלמעלה ממכ"ע.

"אשר תשמעון" לשון תענוג, באשרי, התענוג למעלה מעבודת ישראל בעולם, "שוקיו" זה העולם שנשתוקק לבראותו, כמו תענוג בשבת מעבודת ימי החול, תענוג באלף השביעי מאתכפיא דשית אלפי שנין. ב' שבתות, א. עונג מגמר מלאכת הבריאה מעליית הכוחות לאחר צמצום וירידה בששת ימי המעשה, שחוזר מהירידה למדות ומלכות להיות חיות לעולמות. ב. עונג פנימי מצד מילוי הכוונה שהיא הסיבה לרצון להיות לו דירה בתחתונים בקיום תומ"צ למטה. לזה "הברכה אשר תשמעו" שוודאי יקיימו תומ"צ כדבעי (ברכה) וענין התשובה (הפיכת הקללה) שבין שניהם נעשה העונג למעלה (אשר) אז הברכות נתונות לך לפנימיות הנשמה הקשורה לפנימיות דלמעלה ("אנכי נותן לפניכם") "בקשו פני את פניך ה' אבקש".

הברכה ד"ויתן לך האלקים" דייקא, ברכו בתורה, במ"ת נאמר "וידבר אלקים את כל הדברים גו'", וגם כפשוטו מטל השמים ומשמני הארץ, אף שהמשכת הברכות הוא משם הוי'. כי בא בלבוש עשו השעיר, צמצומים. המשכה מגבורות דיצחק, מתענוג דאור חוזר, בחי' מקיף שלא יכלנו המוח והלב וחופף עליו בלבד. כנגדו אהבה בתענוגים כרשפי אש, בדרך העלאה מלמטה למעלה. לכן יצחק ברך בשם אלקים דוקא, שענינו גבורות דעתיק שעל ידה ההשפעה בריבוי אור וחיות. ולזה היו ידי יעקב שעירות, כי המשכה זו דמקיף דאור חוזר הוא ע"י שערות דוקא, מותרי מוחין. בעבודה הוא עבודת הבע"ת. משא"כ אברהם ענינו אהבה כמים שנמשך מלמעלה למטה, שרשו התענוג דאור ישר שמתיישב בכלי המוח והלב. בעבודה הוא עבודת הצדיקים. יצחק רצה לברך את עשו כדי לברר ניצוצות הקדושה שבו, ענין התשובה. אלא שבאמת יעקב צריך לקבל את הברכות, כי גם עבודת התשובה צ"ל ביעקב דוקא. גם בתורה, אור ישר צ"ל עבודת התשובה דאור חוזר. ריח בגדיו בוגדיו, שבוגד בטבע העולם ושוברו ופשיטא שאינו מתפעל ממנו, וממשיכים גילוי שם אלקים משרשו בגבורה דעתיק. משיחה לאחר המאמר: בסיום המאמר (בתו"ח) איתא: "וזהו שרמז דוד פדה בשלום נפשי דקאי ביעקב שפדהו אותו מעשו בשלום בלא מלחמה כלל כו' [כמ"ש "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו גו' וישקהו. ומדגיש שם גודל החידוש שבדבר] שאע"פ שהי' מלחמה עם שרו של עשו (למעלה), אבל בעשו למטה נעשה שלום כו'". ולהעיר, שבדרך כלל מצינו בנוגע להשפעה מלמעלה, שעד שנמשכת ובאה למטה, ישנם כמה הרפתקאות כו'; ואילו כאן מבואר להיפך, שלמעלה הי' זה בדרך מלחמה, ולמטה הי' זה בדרך שלום – וטעם הדבר – "לפי שברבים היו עמדי", כמבואר שם, שעבודת יעקב היתה בב' הקוין ("ברבים"): בדרך אור ישר ובדרך אור חוזר. זהו גם המענה לאלו הטוענים: כיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל, דעקבתא דמשיחא, ש"אותותינו לא ראינו .. ולא אתנו יודע עד מה", א"כ, איך יכול להיות עתה גילוי פנימיות התורה. והמענה לזה, אדרבה: ישנם ענינים שלמעלה הם בדרך מלחמה, ודוקא למטה ה"ה בדרך שלום. ועד"ז בנדו"ד: דוקא למטה, בזמן היותר תחתון דעקבתא דמשיחא, יכול להיות ענין השלום – גילוי פנימיות התורה, דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו', באופן שיפוצו מעינותיך חוצה דוקא. ויש להוסיף, שגם העבודה דהפצת המעיינות צריכה להיות באופן ש"ברבים היו עמדי" – בב' קוין: "סור מרע ועשה טוב" כי כאשר העבודה היא בקו אחד בלבד, יכול להיות שזהו רק מצד ההרגל, ובמילא הרי זה בבחי' "לא עבדו"; ורק כאשר "ברבים היו עמדי", שהעבודה היא בב' קוין, שעי"ז שובר ומבטל את ציור הטבע כו' – הרי זה הכלי לפדי' בשלום, גילוי פנימיות התורה גם למטה מטה.

בכל ניצוץ מישראל יש ג' מדרגות האבות, חג"ת, שהיה בהם גילוי שם הוי' הכלי דאצילות. "וארא" שכבר נתגלה וגם להבא עתיד להתגלות, גלות וגאולה נמשל לעיבור ולידה, סימן לידה בכי התינוק מרוב חדוה כמו היוצא מבית אסורים, גם עצב על מה שעבר עליו שלא ראה מאורות ומחבלי לידה, ונחמתו בחלב אמו. גלות נק' עיבור כי ההמשכה מעצמות בחי' יחיד לבחי' אחד הוא בהעלם, הגאולה נק' לידה שאז יהיה הוי' אחד ע"י גילוי בחי' יחיד. בגלות העבודה בבחי' נה"י, ראשו בין ברכיו, אוכל מאמו ואין מרגיש טעם המאכל, אלא מזה יאיר חיות לנש"י לעתיד, ע"ד דם נעכר ונעשה חלב וממנו יונק התינוק בלידתו. ע"י "וארא" בזמן הגלות בבחי' נה"י, עתיד להתגלות לעתיד במדות ומבחין. בגלות גילוי שם הוי' הוא רק "בא-ל שד-י", ביצי"מ הוא הלידה והגדלת המדות ביניקה עד לגדלות במ"ת אמיתת גילוי שם הוי' עד לגילוי היותר נעלה דלעתיד.

לפני הצמצום היה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, מעין "אשפוך את רוחי על כל בשר גו'" דלעתיד ומעין קרי"ס ד'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל'. לאחר הצמצום נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, עד שגם עבודת האבות היתה בדרך התחדשות. עצמות אינו בגדר פשיטות או התחלקות, נפעל באור גבול ומדה והתחלקות בריבוי. אור הבל"ג (חושך) נשאר למעלה בהעלם עצמותו ואז נמשך הארה בגבול ומדה (אור) ובריבוי השתל' בעוה"ז התחתון העלם וחושך כפשוטו. בשביל הכוונה בתחתונים לברר בירורים, מיעוט הירח שע"י צמצום הראשון ("ונפקדת") ועי"ז יתעלה בתכלית (,יפקד מושבך,) ו"עד דוד הגדיל", שיעלה למעלה מז"א. ואז יהיה תכלית השלימות בלימור התורה ע"י גילוי סודות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" עד שיתגלה אלקות בכל העולם כולו גם בבע"ח.

"אתה הוא ה' לבדך", אצילות עולם האחדות. "אתה עשית את השמים", בי"ע, העלם. "ואתה מחי' את כולם", עשיה. בבי"ע גופא, "אתה עשית את השמים ואת הארץ", בריאה, גילוי. "הימים וכל אשר בהם", יצירה, העלם. "ואתה מחיה את כולם", עשיה, גילוי. ג' מדרגות במשל דמים, נהרות, ים ומעיינות. גילוי, העלם, גילוי. האופנים דעשיה מצד ביטול והעדר השגתם ממשיכים למעלה מן השרפים דבריאה. כך תומ"צ בגשמיות פועל גילוי למעלה גם מאצי' דכללות. "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", ע״י העבודה באיתן ל' קשה, בירור הקשיות והתוקף של מדות דתהו, דעיקר גילוי זה יהי׳ לע"ל, אותיות איתן משמשות לעתיד. זהו "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", דגילוי המים והנחלים הוא ע״י צדקה ומשפט, תומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, ובפרט ע״י העבודה דאיתן, בירור המדות דתהו, הנה עי״ז באים לגילוי עליון יותר מהגילוי ד"אתה הוא הוי׳ לבדך", גילוי העצמות. אמנם כאשר "אותי עזבו מקור מים חיים" ונעשה חולה שחסר בקיום תומ"צ, הבקשה "רפאני הוי' וארפא", שיומשך לו מלמעלה רפואה שיוכל לעבוד בתומ"צ, "כי תהילתי אתה", שכל כוונת התהלות ותשבחות להיות בחי׳ התגלות אתה לנוכח.

ממכ"ע בא בגילוי והתחלקות מדרגות, משא"כ סוכ"ע בא בהעלם ובכל מקום בשווה. המשכת הסובב לממלא ע"י צמצום, ע"ד המשכת תענוג הנפש בכוחות פנימיים. תורה, ממלא, מזון, אור פנימי, חכמה. מצוות, סובב, לבושים, אור מקיף, רצון ותענוג. המשכה מהמקיף דמצוות לפנימי דתורה ע"י שערות, הארה מצומצמת בלבד. ב' ענינים במצוות ציצית, המקיף ולבוש דטלית, רצון ותענוג במצוות; ציצית, שערות, הארה מצומצמת שנמשך בחכמת התורה. ע"י התבוננות בהם שכל ענינם הארה מצומצמת באין ערוך לעצם הרצון והתענוג, לא יחפוץ האדם בתענוג גשמי אלא רק בעצם הרצון והתענוג בתומ"צ לבד. "וראיתם אותו וזכרתם גו' ולא תתורו". ומשם יתעלה האדם להיות משפיע, "למען תזכרו", שממשיך עצמות הרצון המלובש במצוות. אח"כ מסיים "אני ה' (סוכ"ע) אלקיכם (ממכ"ע) אשר הוצאתי אתכם גו'", לאחר העבודה דיצי"מ, באופן דהעלאה והמשכה רצו"ש. "וראיתם אותו וזכרתם גו'", וחוזר וכפול, "אני הוי' אלקיכם".

השאלה "מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". יובן בהקדם בקשת דהע"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". נגלה דתורה נתנה לכתחילה בהבנה והשגה לידע את המעשה בפועל, משא"כ פנימיות התורה, נפלאות, נשמתא ונשמתא לנשמתא דאורייתא ע"ז נאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ע"ד החילוק בין אירוסין לנישואין, חתן וכלה. בזמן הזה נמשך רק חיצוניות האותיות ולא נקודות תגין וטעמים. לע"ל יומשך הפנימיות. תושבע"פ הם מים ורקיע משא"כ טעמי תורה הוא אור. לעת"ל יתגלה בחי' המים דתושב"כ בתושבע"פ "כמים לים מכסים" ע"ד היחוד דנישואין, המשכה פנימית. וישנו בשמע"צ ע"י כללות העבודה דתשרי ירח האיתנים, עבודה דבחי' איתן דנשמה ונמשך בבירור המטה. לכן קוראים בראשית לאחר שמח"ת. "כח מעשיו הגיד לעמו".

"ויכולו" לשון "לכל תכלה ראיתי קץ". רק תומ"צ הם בל"ג "רחבה מצותך מאוד". אעפ"כ הם ממשכים את הבל"ג גם בהגבלה ע"י עבודתם של ישראל. גדולים מעשה צדיקים, שפועלים ביטול היש לאין וממשיכים בל"ג בעולם, ממעשה שמים וארץ. לכן כל האומר ויכולו נעשה שותף (שוה) להקב"ה במעשה בראשית, כי פועל כליון וביטול בהבריאה.

תיווך ב' הפירושים בשני חיי שרה: המשכת האור בבי"ע; הרגש הרוממות והתנשאות במלכות מתוך ביטול העצם – חיבור הפכים ע"י גילוי אוא"ס למעלה מאצילות. בהקדם ביאור הצ"צ בקאפיטל ק"ה על פסוק "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור". אלף הוא בחי' אצילות, אדם א' מאלף מצאתי. שרה (אשה לא מצאתי) למעלה מאצילות ומשם הכח להמשיך עניני אברהם בעולם. עכשיו ע"י הבירורים מגיעים למעלה מאצילות, ואף שיבוא בגילוי רק לעת"ל, הנה בפנימיות ישנו גם עכשיו. "שני חיי שרה", בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', אחדות והעדר התחלקות, או מצד שנמשך מדר' שלמעלה מגדר וציור או משום העדר הגילוי. בגילויים יש התחלקות, משא"כ בתנועה של ירידה נשאר רק הפועל ממש ואין ענין של התחלקות. כן הוא בעבודה, מצד כחות פנימיים, שכל ומדות, יש התחלקות, משא"כ בקבלת עול אין התחלקות, כי אין גילויים או מפני שקשור לעצם הנשמה. "שני חיי שרה", כולן שוין. [אחרי המאמר המשיך לבאר הענין בפרש"י וסיים הוראה מזה בעבודת ה' שצ"ל ב' ענינים: נצבים כולכם, מצד העצם, ואע"פ שישנם כחות פרטיים, ראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי; ראשיכם גו', העבודה מצד כחות פרטיים, העבודה בכל השנה, ויעקב הלך לדרכו. אלא שפועלת גם אז העבודה שמצד העצם דתשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות. עד"ז יש בכל מצוה ב' ענינים: כוונה כללית שבכל המצות בשוה (שוין לטובה) לקיים רצון העליון; כוונה פרטית שבכל מצוה המשכה מיוחדת. וזוהי ההוראה בעבודת האדם – שלא רק מצד העבודה דר"ה, או מצד הכוונה הכללית שבמצוות, אלא גם מצד העבודה דכל השנה, ועד"ז מצד הכוונת הפרטיות של המצוות, אף שיש בהם כו"כ התחלקות, הנה סו"ס "כולן שוין לטובה", כי ע"י העבודות הפרטיות דווקא נשלמת הכוונה דדירה לו יתברך בתחתונים.]

הרמז באגה"ק של רבינו הזקן: "יום יט כסלו, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבה של רבינו הקדוש נ"ע" - לג' הענינים דעולם (יום ג') שנה (י"ט כסלו) נפש (יום הילולא רבה), שהם כנגד ג' עולמות בי"ע, גם הכלליים, עד לג' המדריגות דהוא ושמו בלבד שלפני הצמצום; ולמעלה מזה – "יום אשר עשה ה' לנו" המשכת בחי' אצילות, ועד להמשכת העצמות. ענין זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו – עבודת רבינו הזקן בגילוי פנימיות התורה מתוך מס"נ, כולל המס"נ לנתק את עצמו ממס"נ שיש בה עונג מצד הגילויים היותר נעלים כדי לעסוק בהפצת המעיינות חוצה.

"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה", משה דור-השביעי לאברהם וכל השביעין חביבין, ע"ד חביבות השבת על ו' ימי המעשה. ענין שמונים, כתרא תמינאה דבינה, למעלה מז' ימי הבנין. אמנם צריך נתינת כח מהאבות "לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי לאבות הראשונים" דקאי על כתר שלמעלה מהתחלקות חג"ת ולמעלה מחכמה (דרגת משה) לכן גאולת מצרים היה בחודש ניסן בו נולדו האבות, ענין יום הולדת, התגלות הנשמה למעלה מהתחלקות, אף שהעבודה עצמה מחולקת לפרטים צ"ל חדורה בעצם שלמעלה מהתחלקות. קשור לכ"ד טבת שקביעותו בפ' וארא, לאדה"ז הי' ענין נעלה שלמעלה מהתחלקות לפרטים, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שהי' נשמע לשונו בדביקותו: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות לפרטים כו' ע"ד אבות הראשונים. ועוד זאת, בחסידות מודגש הצורך בעבודה בכח עצמו דוקא, ע"ד שנת' במעלת חודש ניסן מצד לידת האבות, צ"ל גם העבודה בפועל ע"י היגיעה ב"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". יצי"מ כל יום בק"ש, מס"נ שלמעלה מהגבלה, שנמשכת וחודרת בכל היום כולו, לא רק קובע עתים לתורה, אלא שלימודו באופן שלמעלה מהגבלה (שאינו מסתכל על השעון כו') ענין זה נעשה ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל שמדבר עם בחי' פרעה שבו ופועל עליו עד שמתבטל השעבוד, ויוצא מגלות לגאולה.

מבאר ביטול דמשה, השייכות למ"ת שהיו העולמות בשלימות כמו שהם בכתר, שזהו בראשית בשביל התורה, שהצמצום הו״ע מעלה ומטה, אבל בפנימיות אין חילוק. בתורה בי מלכים ימלוכו, בפנימיות הכתר שאין בו מעלה ומטה, כחשיכה כאורה, ומשה ניגש גו׳ למתן תורה, ערפל, רדל״א, ויורד לכלים דתומ"צ. אבל זה הי׳ רק אצל משה. ע״י הערפל לוקח את החיצוניות, שלוקחים מה שנמצא ברדל״א בתורה ומצוות.

ענין הליכה באותיות החקיקה, בתורה, ישראל, וקוב"ה. מצד שורש בנ"י, הליכתם ועלייתם בל"ג עד שמתאחדים במקורם כמו שחקוקים באוא"ס. הכלי לקיום חקיקה והילוך זה הוא "מצוותי תשמרו", כמבואר בלקו"ת ריש ספר ויקרא שע"י אתעדל"ת נעשה האתעדל"ע דבר המתקיים. ובעומק יותר, ע"י מצוותי תשמרו באים למדרגה נעלית יותר משרש הנשמה באותיות החקיקה. סיום הלקו"ת בענין "דע מאין (חכמה) באת ולאן (מקום גשמי) אתה הולך", כי עיקר הגילוי הוא בעוה"ז הגשמי, מעלת העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שהיא כוונת העצמות, לכן פועל קיום באתעדל"ע. קשר תחילת הלקו"ת ויקרא, מעלת העבודה, עם סיומו, שכר העבודה דלע"ל בתחה"מ. וסיום ההוספות דלקו"ת, המשכת תענוג עצמי הבלתי מורגש ביוהכ"פ במקיף, וסוכות ושמע"צ בפנימיות שאז יש אכו"ש גשמית ומגיעים לתענוג דעצם הנפש ממש למעלה מתענוג דיוה"כ שהיא דוגמת אותיות החקיקה, משא"כ תענוג דעצם הנפש הוא דוגמת פשיטות האבן טובה בעצמה, לזה באים ע"י "מצוותי תשמרו", "והתהלכתי בתוככם", ב' הליכות מלמעלה ומלמטה גם יחד.

ענין דארעא אתבטלת, זהו ע"ד "ארץ אוכלת יושבי'", יש בזה ב' פירושים, ספירת המלכות (ארעא) רק אתבטלת מפעולתה, אבל לא נפלה בשבירה; ביטול והתכללות כשלהבת העולה מאלי' להכלל ולהדבק באורו ית'. עד"ז ב' פירושים ב"ארץ אוכלת יושבי'", שאין תופס מקום ובטלין ליחודו ית'; נפילה ע"י הירידה לעסוק בגשמיות. הכניסה לארץ לעסוק ולעלות רפ"ח ניצוצות דתוהו לשרשם, אך המרגלים טענו שאין ביכולתם לברר כי האורות דתוהו מרובים חזקים ותקיפים. לכן "ויהס כלב" לשון שתיקה, שפעל חלישות בהמדות ע"י המשכת המוחין מצד החיבור עם משה שם מ"ה. ואז "יכול נוכל לה", בירור פרטי לאחרי קדימת חלישות כללית, תכלית העבודה, בירור באופן של התלבשות בכל פרט.

בקרבנות רצוא ושוב, גם בכל המצוות יש ענין זה. פינחס תיקן חטא נדב ואביהו "בקרבתם לפני ה'", רצוא בלי שוב. הוראה ללמוד המאמר ד"ה צו שבסידור המבאר טעם כתיבת ב"פ "ואמרת": א. מחשבה ודיבור. ב. מעשה. כי בכל מצווה יש כל זה.

"למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני", החטא עם היותו בעקב ורגלי הנשמה גורם שהמקיף של הנשמה אינו מאיר, "עוונותי עברו ראשי", "שובה ישראל (בחי' ראש) כי כשלת בעוונך" (אף שנכשל בדבר קל ברגל) וצריך לשוב להסיר החשך ולגלות מצפונו עם ב' מיני רחמנות, 'אב הרחמן' ו'אב הרחמים'. להמשיך מסובב ומקיף שבנשמה, לקשר סתים שבנשמה עם סתים דקוב"ה ע"י שיעורר רחמים גדולים על חלק הנשמה שנפל ונתרחק ממקום חיותו עד שאינו מרגיש רחמנות על עצמו ומבקש ברחמיך הרבים רחם עלינו, הרחמנות גדולה ביותר לכן "והוי' יאספני", מחי' מתים ברחמים רבים בטל תחיה (כמבואר בלקו"ת פרשתנו ד"ה ויאכילך) מבחי' בהמה רבה למעלה מאדם, אה"ר למעלה מהדעת בחי' סובב כ"ע דכולא קמי' כל"ח, רחמנות גם על העליונים, גם על 'עדן' שלמעלה מ'גן', לא רק על החוטא אלא גם על בן עוה"ב, עין לא ראתה אלקים זולתך. "ובזה תחי' נפשו כתחיית המתים ממש, גם רשע שנתגשם עד שדכו במדוכה, יהי' הענין ד"ויאכילך למען אודיעך" כי גם למטה נשאר מהות טל, בחי' רחמים רבים. ענין זה שייך לאלול התגלות יגמה"ר ונתוסף עוד כשלומד חסידות כמו מאמר אדה"ז שפעל (האט באווארנט) למעלה ולמטה שאכן יומשכו כל הענינים בחודש אלול".

א-ל דעות ה' דעת עליון ודעת תחתון בעבודה הוא יחו"ע ויחו"ת. שילוב אדנ-י בהוי' והוי' באדנ-י. הוא החילוק בין "החודש הזה לכם" הנהגה למעלה מהטבע. ל"בראשית ברא אלקים" הנהגת הטבע. ולא היה צריך להתחיל התורה (ד"ע) אלא מהחודש, ופתח מבראשית – מעלת עבודת הבירורים. בירור שם ב"ן ע"י מ"ה – תורה. התחלת ועיקר העבודה ד"ת ויחו"ת. אבל צריך נתינת כח מד"ע ויחו"ע לכן שמים קדמו. אבל התכלית הוא בירורים לכן נאמר בסיום הפרשה "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים", ארץ תחילה.

ישראל (תפארת) הם ממוצע מחבר מהעולם ועד העולם, עוה"ז ועוה"ב, מלכות ובינה, מלמטלמ"ע; מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, מלמעלמ"ט (ביאור הצ"צ). העלאה והמשכה קשורים זה לזה ושניהם נעשים ע"י ישראל לי– ראש שבו כללות החיות ונמשך לכל האברים הנק' נר שהם כלים לאור ונעשה ע"י בירור והעלאת עניני עולם (ביאור אדמונ"ע) סיום המזמור" ואמר כל העם", לא רק צדיקים, הללוי–ה, ב"פ י"ה, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה כמו י"ה.

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" המשכה ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (יש בה מעלה דתפלה, המשכת רצון חדש, והמעלה דברכה, דרך ציווי). ונמשך בכח "חסידיך", כי אמיתית ענין ההודאה הוא בפנימיות עתיק, שהו"ע החסד [למעלה מצדקה (שנמשך ע"י צדיקים) הנמשך מחיצוניות הכתר (אריך), למעלה גם מעשירות (שנמשך ע"י ישרים) המשכה מפנימיות הכתר (עתיק)]. השינוי בהשתל' ע"י המשכה מאריך (צדיקים) דרך שליטה וממשלה על סהש"ת; ע"י ההמשכה מעתיק (ישרים) בדרך פעולה בסהש"ת גופא; וע"י ההמשכה מפנימיות עתיק (חסידים) בדרך ממילא. הבירור ע"י גילוי אריך דרך מלמעלה למטה; ע"י גילוי עתיק (בימי שלמה) נעשה שינוי בהתחתון עצמו (לכן הוצרכו לבוא אל שלמה); ע"י גילוי פנימיות עתיק (הבירור דלע"ל) נרגש בתחתון שמציאותו היא אלקות (ולכן הבירור הוא במקומם עצמם). ענין הפצת המעינות עצמם (תורת החסידות, שענינה פנימיות עתיק) חוצה. עד"ז הגילוי דחנוכה, מצד נס השמן, גילוי פנימיות עתיק, משא"כ בביהמ"ק הי' הגילוי דחיצוניות עתיק. לכן נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, וזמן הדלקתו הוא משתשקע החמה, שגם בזמן ומקום החושך ישנו האור עצמו (ב"ריגלא דתרמודאי" נפעל "כליא", כלות הנפש). המשכת גילוי זה היתה ע"י מס"נ דמתתיהו ובניו (ולא ע"י המס"נ דפורים), שנלחמו חלשים ומעטים נגד גבורים ורבים, כי הי' מונח אצלם שגם הטבע עצמו הוא אלקות.

לאחר שמבאר ענין "שמות בנ"י" בהמשכת שמות עליונים למטה ע"י תומ"צ, שבזמן גלות מצרים "אותותינו לא ראינו", שמתעלמים בבחי' מצרים (כמבואר בתו"א) מבאר ענין הגלות בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח. בעבודת התפילה - טמטום המוח והלב, שהתבוננות לא פועלת בלב; בלימוד התורה - שלא ברכו בתורה תחילה; בגמ"ח - שצ"ל באופן דכפי', מעשין על הצדקה. אלא שהירידה הייתה רק בכוחות הגלויים, משא"כ "שמות בנ"י" מעורר וממשיך את עצם הנפש "דיהודי בכל מצב שהוא נמצא הרי העצם שלו נשאר שלם, זיין עצם בלייבט גאנץ", הוא מעלת השם על האור, אף שהוא מעין המאור. ע"י שלא שינו את שמם נעשה עליה ממצרים (ראובן ושמעון סלקין) גם לכוחות הגלויים דענינם דראובן שמעון ולוי, ראי' שמיעה והתקשרות, אהבה יראה והודאה. כל זה צריך לחדור (דורכנעמען) עד מלכות שבמלכות, לא רק את כח הפועל בנפעל, כי אם את הנפעל עצמו, שגם הנפעל עצמו יצעק (דער נפעל אליין זאל שרייען) "אין עוד מלבדו". מסוף המאמר: התורה מספרת לנו סיפור זה, לכן זו הוראה לכל הגלויות, עד גלות זה האחרון, שאע״פ שעבדו בהם בפרך בכל עבודה, ולא סתם פרך בקל וחומר וליבון הלכתא וכו׳ אלא בחומר ובלבנים ממש, עד מיצר ועקתא דמצרים ממש, ובפרט הגזירה על הילדים "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מכל מקום יכלו לעמוד ויכולים לעמוד. וזהו ע״י מוצא פי הוי׳, עי״ז שיש לו אבא או סבא ש״אחז בידית הדלת״ של פנימיות התורה (וואס דאס איז צוליב אז ער האט א טאטע אדער א זיידע וואס האט זיך אנגעהאלטן אין דעם קליאמקע פון פנימיות התורה) שזהוהנתינת כח, ועד שזהו גם הבטחה, שיוכלו לעמוד עד שיצאו מכור הברזל ממצרים.

מעלת שמיני על ז׳ ימי ההיקף, ועל כינור של ז׳ נימין שבמקדש, דמשם יוצאת אורה לכל העולם כולו. מעלת משה ב"אז ישיר משה", ולהיפך, "ומאז באתי אל פרעה גו׳". פסח שלמות ז׳ ימי ההיקף שנמשך בפנימיות. במאמר אדמו״ר צ״צ ד״ה הא לחמא עניא (שנאמר באחש״פ בתוך המאמר ד״ה והניף ידו על הנהר) מבואר ענין ק"ש ויציאת מצרים שהם דבר אחד. מצה נק' לחם עוני, אתכפיא, שיוצא ממציאותו ומעורר בל"ג שלמעלה ויוצא מכל מיצר וגבול, רצו"ש, "בכל מאדך" ממשיך בל"ג בכלים דתומ"צ. פרשה ראשונה דק"ש רצוא, יצי"מ, נאמר בה "בכל מאדך" ויש בה מ"ב אותיות ג"פ יד, יד הרמה, חזקה וגדולה. פרשה שניה, שוב, יש בה ע"ב אותיות, קרי"ס, גילוי מלמעלה למטה. כל זה הוא הכנה למ"ת 'אנכי' בחג השבועות, נקרא עצרת, בחי' שמיני. ע"ד שמיני עצרת.

"ונתתי גשמיכם בעתם", פרנסה גדולה מגאולה, אף שפרנסה שייך לתשרי וגאולה לניסן, מ"מ יש פרנסה שבאה מלמעלה מסדהש"ת, לא ע"י שליח, "שולח מים ע"פ חוצות", אלא "ונתתי גשמיכם", אני הוא הנותן. המשכת פרנסה (כמו כל עניני המשכה מלמעלה) תלוי בעבודה בקיום תומ"צ, אתעדל"ת, אלא כאשר העבודה היא במדדוה"ג נמשכת הפרנסה מסדהש"ת, יחוד חיצוני. כשהעבודה היא בכל מאודך, למעלה ממדוה"ג, עמלים בתורה, נמשכת הפרנסה מלמעלה מסדהש"ת, יחוד פנימי. ענינם בתורה, גליא דתורה ופנימיות התורה. רשב"י פעל והמשיך אור פנימי וסתים בלימוד הנגלה, ע"י התורה נמשך עד"ז גם בעולם ולכן היה אצל רשב"י ענין הפרנסה באופן נסי. "וכך מובן ג״כ ממה שהרמב״ם אומר שלא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא בכדי שיוכלו ללמוד תורה במנוחה, ואיך יוכלו ללמוד תורה במנוחה, ע״י פרנסה, שמזה רואים שכל ענין הגאולה הוא בשביל הפרנסה, שזהו הדרגה של פרנסה שלמעלה מהגאולה".

טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו, אין ביכולת עולם התיקון לברר את הניצוצות דעולם התוהו שלמעלה ממנו והם מרובים ותקיפים באין ערוך. ע"ד תוקף המדות מצד שרשם שלמעלה מהמוחין, קשה כארז. אמנם הכוונה שהמוחין יפעלו בירור וזיכוך בהמדות שיהיו רך כקנה, ושתהיה הנהגתם ע"פ המוחין. לזה צריך קודם לפעול בהם חלישות וביטול כללי ע"י חכמה, כ"ח מ"ה, שיהיו אין וביטול. וזהו "ויהס כלב" ענין שתיקה וביטול אל משה שענינו שם מ"ה, ועי"ז "עלה נעלה וירשנו אותה", ירושת אורות דתהו ע"י בירור פרטי, "כי יכול נוכל לה", בהקדמת הביטול וחלישות כללי.

מצד הכוונה דדירה בתחתונים א"צ לנדרים ואדרבא צ"ל עבודה עם הגוף "עזוב תעזוב עימו". אלא שכל זה באדם ישר הולך, אבל אם רואה שאי אפשר לו לברר, אזי פורש ונודר מדבר המותר, "ואס מ'טאר טאר מען ניט און וואס מ'מעג דארף מען ניט". נדרים שייך רק בבי"ע, אבל באצי' לא יגורך רע, בחכ' מאיר אוא"ס שם לא שייך יניקת החיצונים לכן לא שייך בו נדרים. כמו"כ, ימי חול ואפי' יו"ט שייך בירורים ופסולת (וזהו שייכות ענין נדרים למועדים שבס"פ פנחס), אבל שבת לא שייך פסולת עד שמצוה לענגו ושינה בשבת תענוג כי אין יניקה. שייכותו לראשי המטות (דלכאורה נדר שייך לאנשים פשוטים) כי עיקר הפרשה אינה אלא להתרת נדרים, וזה בכח ראשי המטות לעקור הנדר מעיקרו שבנ"י יהיו במצב שלא יצטרכו לנדר.

הארה דאלול הוא רק נתינת כח ואינה מעוררת ממש את האדם כמו שהוא בר"ה ויוהכ"פ. כאשר המלך בשדה אינו מעורר יראה, לכן מגיע לכל אחד, משא"כ בר"ה הפחד הוא רק לנמצאים בהיכל מלכותו ומעורר לעבודה. מ"מ עצם זה שהוא בשדה ומקבל בסבר פנים יפות, אף שאינו מעורר את רצון הנמצאים במדבר לקבל עליהם עומ"ש, מ"מ, הידיעה שלהם שהמלך בשדה וכו' מעוררת בהם רצון לקבל פני המלך ולעשות תשובה, ואז אדרבא, המלך מקבל תענוג מזה, ולא רק שמקבל אותם בספ"י אלא גם מראה להם את הפנים שוחקות שלו, הוא התענוג העצמי שיש לו מהם עוד לפני שהתעוררו לתשובה, וזה נותן להם עוד יותר כח לשוב בתשובה שלימה. לכן, הגילוי הגדול הזה באלול הוא רק "אני לדודי", כי מתעורר הרצון העצמי שבישראל, אלא שאז כאשר מתגלה שורש ישראל שנמצא במדבר בעצמותו ית' ועושה תשובה, "אני לדודי", נפעל אז עילוי גם ב"דודי לי", בי"ג מדה"ר.

פי' הבעש"ט "בראשית", התחלת העבודה היא, "ברא אלקים", לגלות שם אלקים, "את השמים ואת הארץ" בשמים ובארץ. הצ"צ מוסיף ביאור, שבראשית הוא ברא שית, ו' מדות עליונות, על ידם ברא אלקים גו', שנעשה גילוי אלקות בשמים ובארץ. כדי שגם בירידת הנשמה למטה להתלבש בהגויים, הם הגוף ונה"ב, תהי' לה ידיעה באלקות, נוסף לזה תרגום יונתן פירש בראשית בחוכמתא, בחי' החכמה. ובתרגום אונקלוס פירש בראשית בקדמין, בחי' הכתר. כל הפירושים שייכים זל"ז. כדי שיוכלו לגלות אלקות בשמים ובארץ ע"י ו' מדות עליונות, צ"ל המשכה מבחי' נעלית יותר, חכ' וכתר, בראשית בחוכמתא, בראשית בקדמין, ועד לעושה נפלאות גדולות לבדו, בחי' לך לבדך ואין לזרים אתך, שאין שם נתינת מקום ללעו"ז כלל. תכלית הבריאה שיהיו "דיורין פקחין", שיהיה יש בטל ועד ליחו"ע. לכן קוראם פרשה זו לאחר כל עניני תשרי עד המשכת העצמות בשמע"צ ושמח"ת.

במדרש: הזריעה שזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק. בתדב"א: הזריעה היתה צדקה, זרעו לכם לצדקה. זריעת אור התומ"צ, אהבה ויראה דהנשמה בעשיית מצוה גשמית בעוה"ז; זריעה והלבשת שכל ומידות הנפה"א בנפה"ב, עי"ז נעשה "ויגדל האיש", בכללות. "וימצא מאה שערים", העליה בנפה"א, ב"פ חמישים שערי בינה, מסטרא דיובלא ומיובל עצמו; ה' מדות כלולות מיו"ד, ל"ך ה' הגדולה כו' כי כ"ל בשמים ובארץ. ע"י העבודה דזריעת כוחות נפה"א מתיקון בנפה"ב מתוהו, נמשכים ב' אופני מדות, תוהו ותיקון. "ויברכהו ה'", המשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. ומסיים: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", ג' פעמים גדל. כנגד ג' הענינים דויזרע, וימצא, ויברכהו. ויגדל האיש היא ההמשכה שלפי ערך האתערותא דלתתא ("ויזרע"), שבכללות היא המשכת אור הממלא. "וילך הלוך וגדל" היא ההמשכה שלא לפי ערך האתעדל"ת ("וימצא"), שבכללות הוא המשכת אור הסובב. ולכן נאמר הלוך וגדל, דענין ההליכה היא באור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. "גדל מאד" היא ההמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם ("ויברכהו ה'"), דבכללות הוא המשכת העצמות. ולכן נאמר "גדל מאד", דאמיתית ענין הבל"ג (מאד) הוא בהעצמות.

ע"י קושי השעבוד ועבודת פרך, זיכוך החומר בכור הברזל, זכו למ"ת, המשכת אוא"ס בעולם ובגוף ע"י תומ"צ, כמאמר רב מתיבתא גופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', כששמע רשב"י דבר זה, גחין ונשיק לעפרא. הנה הנשמה מצ"ע "טהורה היא" ובירידתה לבי"ע "בראת יצרת נפחת" רצונה להיפרד מהגוף "אתה משמרה בקרבי", ע"י העבודה עם הגוף "אתה עתיד ליטלה" לאשתאבא בגופא דמלכא "ממני" דייקא, מצד עבודה עם הגוף, שיתגלה שרשו למעלה מהנשמה. ע"י הכנה לתפילה בביטוש וזיכוך הגוף "מתוך כובד ראש, הכנעה ושפלות" באים לעבודה דפסוד"ז ועד לביטול דשמו"ע. כך זיכוך העולם להיות ראוי למ"ת ע"י קושי השעבוד כור הברזל פעל שינוי הגוף והטבע שיאיר בו אור עצם הנשמה עד לעצמות א"ס ב"ה. כמו"כ גלות זה הוא כור הברזל לימות המשיח לקבל פנימיות התורה, אלא שאין צורך בקושי השעבוד שכבר היה די והותר, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שבטלו השמדות ולא יהיו עוד ולתקפ"ץ, ותומ"י זוכים לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

"חסד חפצתי ולא זבח", הרי עיקר ביהמ"ק הי' לקרבנות. גם בעבודה הוא ענין קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מדוע אומר כי חסד חפצתי ולא זבח. פנימיות הרצון הוא חסד, המשכה למטה. וכדי להגיע לזה צ"ל זבח, העלאה. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים, כי תכלית העלאה בהמשכה דירה בתחתונים. מעלת החסד, כי חפץ חסד הוא. כי אמרתי עולם חסד יבנה, העולם נברא ע"י חסד, אתעדל"ע מצ"ע; לעולם (בזמן) צריך להמשיך חסד, אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת. לזה צריך עבודה בדוגמת זה, צדקה וחסד שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום. לשון אדמו"ר מהר"ש במאמר בשוה"ג "ע"י שעושה גמ"ח יתר מכפי כחו ויכולתו ממשיך מלמעלה ג"כ אתעדל"ע שלמעלה מכדי שאתעדל"ת מגעת". בכל זאת מעלת הקרבנות כדבר הגורם הכולל ההמשכות שיבואו ע"י שלמעלה מהנגרם. גם כשנמצא בדרגת רצוא התפלל הבעש"ט שיוכל לענות לשואליו. אף שאינו אלא הכנה לשוב. בהעלאה צ"ל כלול ההמשכה. אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים הוא עמך, טפל ובטל לך. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי.

כתר הג' שנותן הקב"ה בראשו הו"ע "קדושתי שלמעלה מקדושתכם", למעלה מגדר המשכה, מ"מ נאמר "כי קדוש אני" בוא"ו דוקא ולא קדש מלה בגרמי. בכדי להגביל ענין בלי גבולי יש צורך בהמשכה ממקום נעלה יותר (אַ טיפערע המשכה) ע"י המשכה מיש האמיתי, דעת עליון, יראה יש הנברא לדבר בפ"ע. גם הכח לירידת הנשמה למטה שלא יתבטלו הוא מצד שרשם ביש האמיתי. גם תומ"צ למטה שהם חכמתו ורצונו ית' הם מלמעלה מעלמא דאתכסיא. החידוש דקרי"ס "הפך ים ליבשה" שבחי' ים עדאתכ"ס נמשך ביבשה עדאת"ג ולא נתבטל ממציאותו. שם נשמחה בו מצד עצמותו. עיקר ושלימות זו ע"י עבודה דקדש עצמך במותר לך, שלימות במעשה התחתונים, ע"י קדושים תהיו, נעשה כי קדוש אני (בוא"ו) קדושתי למעלה מקדושתכם נמשך למטה. עד שעתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש גם בהיותם למטה.

תורה היא דבר ה' מלמעלה למטה, אינו תלוי בעבודת האדם. משא"כ תפילה היא עבודה מלמטה למעלה. רשב"י פעל ירידת הגשמים ע"י תורה כי בעסק התורה שלו היה מחבר גליא וסתים ונמשך וחדר גם בעולם. השבחים דהחברייא לעסק התורה דרשב"י, כדי לקשרו לאוא"ס ולהמשיך בחי' כתר בתורה, וכדי שיומשך תוספת וריבוי ע"י חיבור משפיע ומקבל, ומתלמידי יותר מכולם. בל"ג בעומר, הוד שבהוד, גמר עיקר המידות, שלימות עבודת ספה"ע, המשכת מוחין למדות, אז מאיר אוא"ס בחכ', ועצמות א"ס בפנימיות ועצמות החכמה. רשב"י פתח הצינור לכל ישראל שגם הם ימשיכו ע"י תורה, בפרט בדורות האחרונים שמצווה לגלות זאת החכמה בחסידות חב"ד באופן ד"יתפרנסון מיני'".

רקיע המבדיל בין מים למים, הכוונה בזה שיהיו נבראים במציאות יש ויהיו כלים לאלקות. ביטול הגזירה במ"ת. חיבור רוחניות וגשמיות על ידי תומ"צ. מוח גשמי מתאחד עם אלקות ע"י תורה. שלום בעולם, חיבור בורא ונברא. מחלוקת לשם (מלכות, ארץ, הארה) שמים (רוחניות, ז"א) סופה להתקיים - בחיבורם. כי התכלית הוא חיבור גשמיות ורוחניות במדרי' הכי נעלים. מחלוקת הלל - עניינו גילוי מלמעלמ"ט, שמים, בהילו נרו, חסד, כלה נאה וחסודה. ושמאי - עניינו העלאה מלמטלמ"ע, השם ארחותיו, גבורות, כלה כמו שהיא, המשכה כפי העלאה. צריך לכלול את ב' הקוין יחד, משה - מדקדק, גבורות, אבל עניינו תורה מלמעלה למטה. ואהרן - אוהב שלום, אבל גם תפילה, מלמטה למעלה. סופה להתקיים - כי לעת"ל יהיו שניהם יחד, ושמתי כדכד, כדין וכדין, שהם וישפה, מעלת הזיכוך בעליית התחתון, קב שלו, פנימי. וכמו כן מעלת ההמשכה ממקום גבוה שמתגלה למטה יותר. אבל מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח ועדתו: כי לא רצו בחיבור של שם לשמים, דור הפלגה, אנשי שם, עבודה זרה, יש נפרד, גבורה בלי חסדים, להחשיב לבוש הטבע וכו' אין סופה להתקיים - יש בזה ברכה, שלא ישאר בהבדלה ופירוד כי יתברר היש, תכלית הכוונה בפירוד, תשובה, "מוריד שאול ויעל", ונוסף מעלה בכהונה, כ"ד מתנות כהונה.

חלום הוא חיבור שני הפכים בנושא אחד. בעבודה, הוא שבשעת התפילה נרגש אצלו אין עוד מלבדו ואח"כ הולך ומתייגע בעסקיו במילי דעלמא, שהם דבר והיפוכו ממש. שורש החלום ממקיף העליון הנושא כל הפכים יחיד כי הוא למעלה משניהם. לכן בזמן הגלות:"היינו כחולמים, ענין הגלות הוא "עיבור ז"א בבטן אימא דאצילות" הוא המקיף העליון המחבר כל ההפכים. ועי"ז מגיעים לעת"ל "בשוב ה' את שיבת ציון" לתשובה שקדמה לעולם, כי תשובה וימות המשיח ענינם אחד. ו"אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה" הגדלה בשם הוי' ע"י תשובה ובירור הניצוצות מהקליפות (יאמרו בגויים). קשור לפרשת מסעי, שנכתבו המסעות להודיע חסדו של מקום, שגם ענין בלתי רצוי (כאן חששת כו') נהפך לחסדו של מקום, וכן במאסר וגאולה די"ב י"ג תמוז שהיה תחילה בלתי רצוי ונהפך מן הקצה אל הקצה.

מעלת התפילה הוא שפועל רצון חדש מבחי' כתר שלא היה במקור, יהי רצון, משא"כ ברכה מלשון 'המבריך את הגפן' שממשיך מה שכבר היה מקודם במקור, אבל מאידך גיסא, המתפלל עומד למטה ממקום ההמשכה ואינו יודע אם הממשיך יעשה כבקשתו, משא"כ המברך בטוח בהמשכה כי הוא עומד למעלה ממקור ההמשכה, כל זה בברכה סתם, אבל גם ברכה שנוסף בו גם מעלת התפלה כמו הנאמר בפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ויכול להמשיך גם רצון חדש שלא היה במקור ובאופן של וודאות, "אשר תשמעו" לשון ודאי ולא 'אם' תשמעו, וגם מהפכים את הקללה "אם לא תשמעו" שאז ההמשכה יותר נעלית. ומטעם זה נקבע המאמר ד"ה אני לדודי בפרשת ראה, כי בחודש אלול מתגלה המלך עצמו בשדה לכן היא הכנה לעבודה דעשי"ת שאז מתגלה היחידה מפנימיות שלמעלה לפנימיות דישראל, "אנכי נותן לפניכם", שאז ההמשכה היא בוודאי ללא ספק.

ג' פירושים ב''ויכולו'' נגד ג' ענינים דשבת וכן באלף הז', וכנגד ג' ענינים בתורה: א' כפשוטו ויכולו לשון גמר, שנגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ, ב׳ לשון כליון, ענין העבודה להפוך מיש לאין. ג׳ לשון תענוג, לכל תכלה ראיתי קץ, תכלה הוא תענוג, ענין נעלה מעבודה, עבודת מתנה הבאה מלמעלה, שע״י עבודת האדם יכול להגיע לביטול היש, ביטול במציאות, עד לביטול בתכלית, ולאחר שמגיע לתכלית עבודתו שבכח עצמו אז נותנים לו מלמעלה את הביטול דבחי׳ התענוג שהוא בחי׳ עבודת מתנה. ג' ענינים בשבת: א. שבת מקדשא וקיימא, אינו תלוי בעבודת האדם, כמו''כ בתורה, ענין ירושה. ב. זכור את יום השבת לקדשו, תלוי בעבודת האדם, ענין העבודה שבתורה. ג. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אף שאינו מצג עבודה, אבל תלוי בהמקבל, ענין מתנה שבתורה. כשם שהתורה פועלת הפנימיות על החיצוניות כך גם שבת פועלת המתנה דשבת (הפנימיות) גם על השבת שמצד הבריאה (חיצוניות). ג' פירושים ויכולו: גמר, כליון, תענוג. א. גמר מלאכת הבריאה. ב. העבודה לפעול ביטול הבריאה. והתענוג מזה הוא בחי' מתנה מלמעלה.

הברכות בשם אלקים נעלות ביותר, השפעה מהגבורות (חמימות) גדולה מהשפעת החסדים (קרירות) עד לריבוי בלי גבול. כי כוונת יצחק לברר ניצוצות נעלים שבעשו ע"י המשכת אורות עליונים, מטל השמים, טלא דנטיף מעתיקא. בירור בחי' הי"א שבסט"א ע"י מקיף שלמעלה מע"ס, שנמשך בפנימיות הע"ס, יתן ויחזור ויתן ע"י המשכת עצמות שלמעלה מעתיק. "האלקים" בה' הידיעה, העלם העצמי דא"ס משם הוא כח הבירורים. ברכו בתורה, "מטל השמים" זה מקרא "משמני הארץ" זו משנה "דגן" זה תלמוד, היינו יגיעת התורה בדרך אור חוזר מגיע להעלם העצמי דתורה, "עין לא ראתה אלקים זולתך". גם "מטל השמים" כפשוטו, דטל לא מיעצר (ובפרט שמלכתחי' אין ס"ד לעכב ח"ו) וכן "משמני הארץ ורוב דגן ותירוש" כפשוטם ובתכלית ההרחבה.

כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. הכלים למעלה מהאורות בשרשם, כמשל הרב שקודם מצייר כלי שכל התלמיד ואחר-כך משפיע לו, אלא שלמעלה גם כלי המקבל נעשה ע"י המשפיע ולא רק ההשפעה להן. "ויקרא אלקים (צמצום כלי המקבל קורא וממשיך) לאור יום", כלים ממשיכים את האור. כך "וארא אל אברהם", שע"י הכלים דאברהם, חכמה וחסד נמשך אור נעלה ביותר. אלא שהיה זה רק שם הוי' דלתתא, אמנם ע"י שעבוד מצרים נגלה שם הוי' דלעילא שלמעלה מאור הנמשך בכלים במ"ת. ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, לעת"ל גילוי פנימיות התורה ע"י משיח.

ביטול הלבנה ("יפקד מושבך") מגיע לכתר ונמשך יחוד שמשא וסיהרא ("ונפקדת"). "ויאמר לו יהונתן", המשכת מלכות דאצי' להיות מקור לבי"ע (ע"ד קרי"ס הפך ים ליבשה) הוא תחילת ההפטרה, הכח ל"מחר חודש ונפקדת". כסדר החדשים, "ויאמר לו יהונתן" - ניסן, יצי"מ. "יפקד מושבך" - אייר, ספה"ע, "ושלשת ותרד מאוד" - עבודת הבירורים. "ונפקדת" - סיון, מ"ת. הטעם לאמירת "למנצח בנגינות" בספירת העומר, מדבר בבירור העמים לעתיד שגורם תוספת בישראל ("אלקים יחננו ויברכנו") בירור נה"ב בספה"ע גורם עילוי בנה"א. עיקר הגילוי דתומ"צ בזמן התחיה נשמה בגוף דוקא, בחירת העצמות בגוף, רכוש גדול דלעתיד, מעלת הכלים בשרשם למעלה מאורות. ירידת הנשמה לגוף להחיותה מצד מעלת שרשה, כמו"כ הגילוי דיצי"מ נרגש מעלת הבירורים ("יפקד", ספה"ע) ומעלת הגילוי שלאחריו, ("ונפקדת", מ"ת).

ענין הבריאה, במאמר אחד יכול להבראות, קיימת גם בפועל כפי שכלול במאמר דבראשית (חכמה או כתר) אלא שהיא שם בבחי' כלל. שניכר בה העצם שכל ענינה הוא אלקות, אלא שכל זה במחשבה ויכולת, שאז הנבראים בטלים במקורם. משא"כ כשנפרטו בדיבור בעשרה מאמרות, הנבראים הם בהתחלקות פרטים ונרגש ישותם ולא ניכר בהם העיקר והעצם. אבל אם יברא במאמר אחד יהיו בטלים בתכלית ולא יהיה מקום למציאות ושכר ועונש. אעפ"כ היה צריך להקדים מאמר אחד כדי לפעול ולהמשיך ענין הביטול בעולם גם כמו שנברא בעש"מ, ע"י תומ"צ ועשרת הדברות שהם כנגד עשרה מאמרות. וזוהי כוונת מ"ת לפעול בירור וזיכוך העולם ע"י תומ"צ למטה.

קמח, הוא מלאכה, חיי שעה, תפילה, למטה מתורה שהוא חיי עולם. מ"מ מעלה בתפילה לגבי תורה שהוא ענין התמידיות והעדר השינוי, שלכן מי שתורתו אומנותו פטור מתפילה כי יש בו מעלת התמידיות גם בתורה, אבל כשאין תורתו אומנותו חייב בתפילה גם כאשר עוסק בתורה. לשון "אומנותו" על תורה שהיא כלי אומנותו של הקב"ה ושייכת לעולם, לכן פטור מתפלה שהיא בקשת צרכי העולם, והלומד כך פועל ענין זה ע"י תורתו. וזהו מצוות חלה שנצטוו בנ"י בכניסתן לארץ לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לתקן טומאת חלתו של עולם, אדם הראשון, בחטא עץ הדעת ומחזירים את העולם למצב שהיה קודם החטא.

"רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה", להשלים כוונת הבריאה בכח התורה שקדמה לעולם. "אבל אין לנו פנאי" כי העולם תופס מקום וצ"ל "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". "קיימו מצות תפילין" המשכת מוחין במדות. אף שתורה משנה את אויר העולם אבל תופס מקום. גם המשכה היא בזו"נ דאצילות, משא"כ תפילין נמשך למלכות ויורדת לבי"ע. ב"בר מצוה" ניתן הכח לפעול בעולם שלימות הבירור באופן דאתהפכא.

'ברכה' היא המשכה מעלמא דאתכסיא (בינה, גילוי הוי' דלעילא, סובב) לעלמא דאתגליא (מלכות, הוי' דלתתא, ז"א) "אל תקרי מה אלא מאה" שגם במ"ה (מלכות, ממלא) יומשך מאה (סובב) ע"י הוספת א', עתיק שלמעלה מסובב, ע"י עבודה דבכל נפשך הכולל כל כוחות הנפש, מוחין ומדות, נסתרות ונגלות, סוכ"ע, ומ"מ יורגש גם בפנימיות נר"נ ע"י מס"נ, יחידה, לכן תקנו מאה ברכות לאחר שמתו כל יום מאה נפשות, כי גילוי כח המס"נ, יחידה שממשיך מעתיק, הוא ע"י העלמות והסתרים. האהבה דבכל מאודך כמו שהיא בציור דאהבה היא גילוי עצם הנשמה כפי ששיכת לגילוי, אמנם ע"י מס"נ הוא גילוי עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי, וזהו "מה ה"א שואל מעמך", גילוי הביטול דמ"ה ביטול עצמי מצד עצם הנשמה בב' אופנים; ע"י זכירת ענין המס"נ, גילוי עצם-הנפש שלמעלה משייכות לגילוי; ע"י מאה ברכות, חיבור חי' עם נר"נ. "וע"י שישראל ממלאים בקשת הקב"ה לגלות המ"ה דנשמה .. עי"ז ימלא הקב"ה בקשתם של ישראל הן הבקשה הכללית והעצמית אחת שאלתי כמו שהיא מצ"ע, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, וגם כמו שנמשכת בכו"כ פרטים (לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו') והקב"ה נותן לכאו"א מישראל כוח"ט לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות למטה מעשרה טפחים".

רק הארת ומקצת הנשמה ירדה למטה, מ"מ היא חלק אלקה ממעל ממש ונמשך בה וע"י בגוף אוא"ס למעלה מהע''ס. עצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. כל האומר ויכולו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. ופועל "ויכולו" לשון תענוג העצמי הבלתי מורכב. משבת בראשית ממשיכים תענוג זה על כל השנה כולה.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. אף שתכלית תשובה ומעשים טובים להיות לבושים לנשמה כדי שתוכל להנות מזיו השכינה בעוה"ב. החידוש בעוה"ז בעבודה שמגיעים למעלת התשובה. שייך למערת המכפלה, ה"ה כפולה דשם הוי', בית ועליה על– גביו, ה' תתאה וה' עילאה, תשובה תתאה ותשובה עילאה. בלקו"ת מבואר שבפרטיות יש ד' בחינות, כי בכל אחד העלאה והמשכה, כפולה בזוגות. אשה העלאה ואיש המשכה. (באגרת התשובה פ"ט "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל").

שייכות ב' הפירושים בנצח (נצחון ונצחיות): מדת הנצחון היא למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד ענין הנצחיות), כיון שענין הנצחון נוגע בעצם הנפש (עד לבחי' התנשאות עצמי שלמעלה מהתנשאות על העם). גילוי מדת הנצח לעתיד לבוא – ע"י העבודה מצד מדת הנצח שלמטה, למעלה מחשבונות וללא שינויים, שהיא כללות ענין העבודה בזמן הגלות. ובשביל עבודה זו מבזבזים את האוצרות שלמעלה, שהוא "אוצר של יראת שמים" (וזהו "והנצח זה ירושלים", שלימות היראה). וזהו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" – עבודת בנ"י בזמן הגלות מצד מדת הנצח, שעי"ז באים להעילוי ד"פרזונו" מלשון "פרזות תשב ירושלים" – גילוי מדת הנצח שלמעלה. ומ"מ יהי' לעת"ל "חומת אש", שהו"ע הרצוא, ועד"ז צ"ל גם עתה העבודה באופן של אש (וענין זה מרומז כבר בתחילת הבריאה – "בראשית" אותיות "ברית אש").

(ראה המבואר לעיל בד"ה וארא תשכ"ח בענין ברישא חשוכא והדר נהורא) וארא גו', לאבות היה גילוי שם הוי' דלתתא וכד להגיע לגילוי הוי' דלעילא צ"ל ברישא חשוכא, "למה הרעותה", כך סדר ירידת הנשמה בעוה"ז כדי לבוא למדרגה נעלית והדר נהורא. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה, במצב של חשוכא, לא רק מצד חטא ופגם, אלא גם צדיק גמור עובד ה' וכו' שלא הגיע למעלת דביקות בה' הוא במצב דחשוכא לגבי מצבו קודם ירידתו למטה, כי דוקא עי"ז שכר מצווה היא הארת המצווה עצמה שיתגלה לעת"ל, אלא שכדי שהמעשים יהיו טובים ומאירים צריך לתשובה.

ב' מעלות בקרי"ס, מעלת ישראל על הים ומעלת הים על ישראל. ב' ענינים בתומ"צ, מעלת ישראל על תומ"צ ומעלת תומ"צ על ישראל. ושניהם בבת אחת. קרי"ס הכנה למ"ת בירור גשמיות, שלימות לעת"ל. "נכון כסאך מאז" משאמרנו לך שירה בים בא"ז. התחלת בירור העולם, שתתישב מלכותך. "ביום השמיני", למעלה מהשתל' א' רוכב על ז' אתעדל"ת. "קרא משה וגו' ולזקני ישראל" המשכה מחכמה למדות עד להמשכה לבי"ע "ותצא אש וגו' וירא כל העם".

ביום הזה, ר"ח סיון, ביטול ושלימות: ביטול הלבנה, הכנה למ"ת, שיהיה כעונה אחר הקורא; שלמות בירור חג"ת דמלכות כאילו נשלם כל השבוע הז'. גם מדבר (דיבור) ענינו ביטול ושלימות. כתר כנגד נשמע, קב"ע מצוות, וכתר כנגד נעשה, קבעומ"ש. ביטול הרצון לבעל הרצון נעשית כל מציאותו. שלימות הכוונה דירה בתחתונים ביטול במציאות גם בהאדם. מעלת ביטול "ביום הזה" על ביטול "במדבר" ע"י ביטול לעצמות מחבר ב' הפכים ביטול ומציאות. סיני. שירדה שנאה לאוה"ע, הבחירה בישראל מצד עצמות. מעלת כל זה בר"ח השלישי דוקא שמלכות מקבלת מתפארת, גילוי שם הוי' שם העצם.

מצוות חלה, אותיות ח'ל'ה', גם כשאדם במצב של ח', שסתום מג' צדדים ופתוח מלמטה, ענין הירידה ד"לפתח חטאת רובץ", וצ"ל אות ה', שיש בו פתח עליון דאי הדר בתשובה מעיילי לי', לכן חיוב חלה היא משעה שאשה מקשקשת עיסתה במים, שגם במקום הפירוד והישות (קמח) פועל בו ענין הביטול (מים. ובעבודה הוא הקדמת עבודת התפלה ללימוד התורה. אח"כ צ"ל אפיה בתנור אהבה כרשפי אש. גם טחינה ולישה בתפילה, הכנעה ושפלות, וביטול בפרשה שניהם דק"ש שנאמר בה "ולעבדו" בחי' שוב להמשיך אחדות הוי' במקום הפירוד. "להניח ברכה אל ביתך", להמשיך האחדות והביטול דחכמה (ברכה) במלכות (בית) ועי"ז יתברר כל העולם.

בני גד וראובן הרחיקו עצמם מהגזל, לא רצו להתעסק בענייני עולם. בירור הניצוצות, ענין הגזלה בקדושה. והוכיחם משה, כי הוא ממשיך דעת לזרע בהמה שגם עסק הגשמי לא יבלבל מעבודה. אך אם יהיה להם מס"נ "אם תחלצו" תהי' בהם גם מעלת הכניסה לארץ. כל זה קשור עם תחילת הפרשה: "וידבר משה", חכמה, "אל ראשי המטות", בינה, שיוכלו לעקור הנדר מעיקרו שגם עניני עולם לא יבלבלו ולא צריך לפרוש מדברים המותרים. ההוראה: לכל אחד צ"ל ב' אופני עבודה. יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בקונ' עץ החיים, אף שמדת כל אדם הוא יחו"ת מ"מ מחויב לבוא לידי ביטול דיחו"ע שהיא נותנת כח ועוז שתהי' עבודתו שלימה ולא יפול ממדרגתו. הכח לחיבור זה הוא ע"י משה.

"ובו תדבקון", הפרישו עצמכם מע"ז: כי תכלית הדבקות והסימן לכל חמשה המדרגות שקדמו, הוא, שירגיש הענין דאין עוד מלבדו באופן של "ראה אנכי" שבא לאחר "עקב תשמעו" בשלימות, גילוי אחדות פשוטה מהפך הקללה לברכה, היא מדרגת האמת לאמיתו, תתן אמת ליעקב, מצד אני ה' לא שניתי הוא דבר שניתן מלמעלה, משא"כ שם אלקים לשון רבים, בעל הכוחות כולם הוא האחיזה והתפיסה (האלט זיך אן) במציאות עולם השינויים. גילוי אמת לאמיתו הוא בדבר הלכה (דן דין אמת לאמיתו) הוי' עימו שהלכה כמותו ונמשך למטה. משא"כ בשם אלקים הוא הלימוד באופן דהרוצה לטעות יטעה. בהתבוננות דשפת אמת ואמת, דכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת המצאו, ומה רבו ומה גדלו מעשיך, מגיעים לגילוי ה' אחד בתמידות ללא שינוי ומסיר המניעה בהכרה עצמה שלמעלה מהשכל, הוי' דלעילא, ההכרה שאין מציאות כלל ואין עוד מלבדו.

מביא פירוש הבעש"ט נ"ע דתחילת העבודה, בראשית, היא לגלות הכוונה, ברא, דשם אלוקים, גילוי הצמצום. ביטול היש, לעשות אין מיש, מגשמיות רוחניות. ג' פירושים בראשית: בקדמין; בחוכמתא: ברא שית. מביא ד"ה ביום השמע"צ שמח"ת תר"ל "מאה שנה" בענין תירושי (יין) המשמח אלקים ואנשים, גילוי העלם דשם אלקים. ע"י עבודת האדם שמגלה נפשו האלקית, הסוד ופנימיות הנשמה ושרשה למעלה בביטול ומס"נ. הזכרון "ונפקדת" נעשה ע"י "כי יפקד". צמצום והעלם מירידתה למטה. לכן פתח בבראשית, לברר נחלת גוים.

"ויתרון ארץ בכל היא", המשכת בחי' כל, יסוד, סיום האצילות, בארץ, היינו כללות העולם וחיצוניות המלכות. המשכה זו מתחלקת לג': המשכת יסוד עצמו; המשכת נ' שערי בינה ביסוד; המשכת כתר, סובב. בשרשו באוא"ס הוא החילוק בין אור הגבול שורש הממלא לאור הבל"ג שורש הסובב. "מלך לשדה נעבד", מלך היינו תפארת הממשיך פנימיות הכתר מלמעלה מהשתל' ומסובב ע"י קיום המצוות ונמשך אור חדש שלא האיר גם לפני הצמצום לשדה, ג"ע, ולשרשו בפנימיות המלכות לצורך השלמת הכוונה דדירה בתחתונים ע"י עבודת ישראל. המלך נעבד כביכול לעבודת השדה לדירה בתחתונים. סדר ההמשכה: מאה שנה (פנימיות הכתר) עשרים שנה ושבע שנים (מוחין ומדות) נמשך תחילה לשדה (פנימיות המלכות) ואח"כ לארץ (חיצוניות המלכות) ומגיע עד לשני חיי שרה (בי"ע) ונעשה עילוי בהמלך עצמו (כולן שוין לטובה). סיום המאמר: "בקרית ארבע היא חברון", דלאחרי המשכת בחינת מאה שנה בבי"ע, נמשך גילוי זה בגוף הגשמי שמחובר (חברון) מארבע יסודות, ועי"ז מיתוסף בהחיבור דהנשמה והגוף לאריכות ימים ושנים טובות, תורה ומצוות יארן, חסידישע יארן, ובאופן דהרחבה עד למרחב העצמי, והולכים לקראת משיח צדקנו.

"בוראך יעקב" דוקא, ע"י הקדמת העבודה דקיום מצוות בקב"ע ובתמימות למעלה מהדעת "ישרש יעקב", מגיעים ל"יוצרך ישראל", אמיתת הצמיחה בלימוד התורה, "יציץ ופרח ישראל". עבודת הבירורים מגיע לבחי' מחשבה ומוחין סתימאה, אבל שרש נש"י הם למעלה מזה, מתוכו נפח, מתוכיותו ופנימיותו, שהם למעלה גם לגבי תורה ומצוות שהם רצון נאצל ושייך למציאות ולבירורים. ישראל קדמו לתורה וירדו למטה בכח חזק ודוקא כשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, אז דוקא הרי היא חוזרת לעצמות ומהות שמשם באה. לכן קודם מ"ת צ״ל גלות מצרים, כור הברזל, וכל המיצרים ומעיקים מבחוץ ומבפנים נקראים על שם מצרים, וכשגובר עליהם ואינו מתפעל מכל הנסיונות שיש לו, שבעבודה כזו אין בה טעם, כגרעין הנזרע, העבודה דקב"ע, אז "ישרש יעקב" ענין הזריעה, ועי״ז מגיעים ל"יציץ ופרח ישראל", "תעבדון את האלקים על ההר הזה", עד "ומלאו פני תבל תנובה".

אלקים, גבורה וצמצום להמשיך 'אנכי' למטה ותעלה הנשמה למעלה משרש התורה. הכח לזה ע"י חקיקה בלוחות אבן "אשר כתבתי להורותם", איחוד ב' קצוות דאנכי. ,אל יתהלל החכם בחכמה" לבד, אלא ע"י "השכל ויודע אותי", פועל יוצא, צו מאכן פארשטיין בזולת. "חכמות (ב' דרגות בתורה) בחוץ תרונה", ולא כשנשאר בחכמתו לבד. עשרה מאמרות כנגד עשה"ד. רק חכם בעצם יכול להסביר לשכל קטן, מגלה ומפתח את שכלו מהכח אל הפועל. למעלה מזה, אין חכם כבעל הנסיון, מביא את חכמתו במעשה, נמשך לבי"ע שהנבראים יכירו אלקות, עי"ז "תרונה", "בזאת יתהלל", ומגיע ללב שלם באהוי"ר וברינה, ענין התענוג, טנת"א, טעמים נקודות תגין אותיות, הם טעמי תורה שיתגלו לעת"ל שיהי' "ישקני מנשיקות פיהו", "אז ימלא שחוק פינו", אלא שזה דוקא ע"י "בחוץ תרונה", רננא ברמשא, מגיעים לאנכי מי שאנכי כתבית יהבית בכתיבת ס"ת בדיו על הקלף (דצ"ח) ונתינתו בארון, "ושכנתי בתוכם", כמבואר במאמרי ההילולא.

ספירת העומר שייך לענין הספירות, לשון ספירות ובהירות וישנם ד׳ פירושים, ד׳ שרשים, שהם ד׳ מדריגות: א׳ מלשון מספר מדידה והגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ב׳ מלשון "השמים מספרים כבוד א-ל" סיפור והגדה. ג׳ מלשון ספר כמאמר שלשה ספרים נפתחים. ד׳ מלשון אבן ספיר. מספר (הגבלה דכלים, מלכות) סיפור והגדה (שמגלה את האור, ז"א) ספר (יחוד הכלי עם האור, בינה) אבן ספיר (גילוי האור לבד, בחכמה). בכל זה צ"ל "וספרתם לכם". נתינת כח מפסח לבוא למ"ת "תספרו חמישים יום".

חיבור קוב"ה וכנס"י, "ונתתי שלום בארץ", יחוד ז"א ומלכות, המשכת השלום בכל סדהש"ת עד למטה. ענינו של רשב"י תורתו אומנותו, נמשך לכאו״א, לכן יש שמחה עצומה בל״ג בעומר, וכמו״כ הוא בכל הדורות שאין אומרים תחנון, שנמשך שמחה גדולה ועצומה לכל אחד ואחת מישראל, גם לאחת, שזהו ענין הנישואין בל״ג בעומר. שהמשיך בגשמיות העולם ע"י אמירת תורה עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", יחוד ז"א ומלכות למעלה והמשכתו למטה. כמו כן פעל שלום וביטל המחיצה בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ומצד ענין הוד שבהוד פעל בכל ישראל גם במי שנמצא במצב דהודאה שבהודאה, ופעל זה לא רק למעלה בבחי' מקיף אלא גם למטה בפנימיות.

ענין הציצית, שהמקיף יומשך בפנימיות, ועי״ז נמשך מפנימיות אחדות הפשוטה ולמעלה יותר. העמים מקבלים מהמקיף, שם הכל בשוה ובלי חשבון, משא״כ בישראל ההמשכה תלוי׳ בעבודת המטה ולפי אופן עבודת המטה, וזהו החידוש דמ"ת. אומות העולם מקבלים מחיצוניות המקיף ולא בחי' אור וחיות פנימי, משא"כ ישראל מקבלים מפנימיות המקיף וממשיכים המקיף בפנימיות, המשכת האמונה בהשגה, המשכת השכל במדות שבלב עד למעשה בפועל. וכמבואר גם במכתב אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ענין טלית ותפילין קודם התפילה.

מדוע צריך לגורל אם היו כמה ניסים? ענין הגורל תלוי בעצם הנפש למעלה מכוחות הגלויים, ע"ד ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, לכאורה קיים כל המצוות וכו' ומובטח לו שכר בתורה וכלי ישאל כו' ועמך כולם צדיקים? אלא שיש בחינת איני יודע בנפש, אמונה, שמסתיים השכל מתחיל אמונה, פתי יאמין. קב"ע וביטול. ב' מיני כוונה במצוות, כללית ופרטית, עניינה הכללי, קב"ע, אשר קדשנו, זהיר בקלה כבחמורה, שייך לעצם הנפש, יחידה. הוא ענין הגורל שלמעלה מהשכל. משא"כ בפרט יש שכר וסגולה מיוחדת לכל מצוה בפרט. תכלית הכוונה, שהגורל יומשך בעבודה פנימית בכל מצוה בפרט. מבואר באגה"ק שלכל אחד מצווה פרטית שע"י עולות כל שאר המצוות, כפתגם צוואת הריב"ש: שלא יניח שום יום מעשיית מצווה כו'

"שמשותיך" ב' בחינות שמש: שמש הוי' ושמש צדקה, כללות המצוות לברר ניצוצות מדברים גשמיים ונמשך שמש הוי', "כדכד", כדין וכדין יחוד ב' בחי' שמש, יחוד ז"א ומלכות. "ושעריך לאבני אקדח" הם נו"ן שערי בינה, "וכל גבולך" הם ל"ב נתיבות חכמה, "לאבני חפץ" ענין התענוג שלמע' מהרצון, פנימיות אבא פנימיות עתיק. ג' אלו הם שבחן של ישראל לעת"ל ומרומז בפרשה: "כי עם קדוש", קדושת עצמך, המשכת ז"א ומלכות; "מאבותיך", קדושה מצד האבות, מוחין חו"ב; "בך בחר ה'", בחירת העצמות למעלה מגדרי טעם וסברה, לא מצד קדושתם אלא אלקים יבקש את הנרדף, הו"ע "גבולך לאבני חפץ", גבול העצמי המבדיל בין ישראל לעמים. התכלית שיומשך בחירת העצמות בכוחות הגלויים, הבחירה בשבת ובישראל ובארץ שענינם מלכות. גם מארז"ל "שלשה צריכים רחמים, מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב" (הוא הגלות, היינו כחולמים) שייך לזה, כי ר"ה הוא בנין המלכות וג' אלו ענינם מלכות דלית לה מגרמא כלום, והן צריכים לרחמים עליונים המושרשים בעצמות שורש הבחירה. לכן בחודש אלול מרבים בסליחות וצדקה ונותנים בלב שלם גם למי שאין בו שום מעלה כמו הבחירה שאינה מחמת מעלה ונמשך הברכה לשנה טובה וביטול חלום הגלות, "שמש צדקה ומרפא". גם הבחירה דישראל בהקב״ה היא מעצם הנפש, כתורת הבעש"ט על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו", משל העם ההולכים לארמון המלך ומחפשים אוצרות ודברים יקרים, משא״כ ישראל בוחרים בהקב״ה עצמו, עד שנעשים עצם אחד עם המלך עצמו, ועי״ז נעשה "וכל גבולך לאבני חפץ", שזהו הגבול המבדיל בין ישראל לעמים.

שמחת תורה אינה בקריאה או בדיבור בדברי תורה אלא דוקא בריקודים גשמיים ברגליים, כי תכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. התורה היא ממוצע בין אוא״ס לעולמות. תלת קשרים וכו' ואורייתא וקב"ה כולא חד. תלוי אם זה פנימיות התורה או חיצוניות התורה. עץ החיים ועץ הדעת. לחם מהשמים ומן הארץ. באמת גם ע"י גליא דתורה הוא כולא חד, למטה כמו למעלה. ואדרבה, דוקא כפי שירדה למטה הרי כאן בעולם הזה הגשמי דוקא "אותי אתם לוקחים". ארץ קדמה.

ע"י הביטול של המקבל ("יפקד מושבך") נמשך למעלה מסדר השתל' ונעשה התחדשות ("ונפקדת") כעין דלעת"ל, המשכה מפנימיות עתיק ומגיעים לבחי' עדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. ברכת יצחק היתה על היגיעה בתורה, שמביא לבחי' עדן שלמעלה מהתורה כפי שנתנה במ"ת, שלא היה בה שכחה ואצ"ל בה יגיעה. לכן ניתנה הברכה ליעקב כדי לברר את עשו. זהו שארז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך וכו' זה עדן. מה שאומר שם אלקים דוקא. ועד"ז בפרשתנו, "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש", למעלה מכל הגילויים. ע"י יגיעה בא לתכלית הביטול ("כי יפקד") ונעשה התחדשות בתכלית מעין ועד בחי' עדן ("ונפקדת") "עד דוד הגדיל, ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ליצי"מ ולמ"ת שנתבטל הגזירה בין עליונים לתחתונים נאמר "אני הוי'", שמתחיל גילוי חדש דשם הוי' דלעילא, משא"כ לאבות נתגלה שם הוי' דלתתא. ויש לקשר עם מאמר בעל ההילולא: "אשרי" ל' תענוג, כתר עליון, עתיק) "יושבי ביתך", מתלבש באו"א. "ארוממך", לשון נוכח, גילוי הכתר והתלבשות ב"אלקי המלך", מל' דאצילות ומשם נמשך לבי"ע "ואברכה שמך לעולם ועד". "פותח את ידך", יודי"ך, תיקוני דיקנא, המשכת כתר באופן ד"משביע לכל חי רצון", בחי' יסוד המשפיע חיות לפנימיות העולמות, אח"כ נמשך לחיצונית העולמות "צדיק ה' בכל דרכיו", לכל דרכי סדהש"ת, וכשמלובש בעשי' כמו באצי', אזי, "קרוב ה' לכל קוראיו", בשוה, בקריאה חיצונית, "לכל אשר יקראוהו באמת" בקריאה פנימית בתורה. עפ"ז מבואר דוארא אל האבות היה בשם הוי' דלתתא ע"י שם אלקים, משם נמשך רק לאצילות. אבל במ"ת נתגלה שם הוי' דלעילא למעלה מהתלבשות בשם אלקים, כדי שתהא ירידה גם לתחתונים. עד"ז לעת"ל.

הפירוש הפשוט הוא, כשחסר מקום מושבו עי"ז יהי' נזכר ע"י שישאל עליו. הפירוש הפנימי, שע"י הביטול מגיעים לגילוי, ע"ד "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", סיני, ענין הביטול שירדה שנאה לאוה"ע. ענין ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, יחוד תמידי דזו"נ הוא יחוד חיצוני, היחוד דר"ח הוא פנימי בכח הא"ס להולדה והתחדשות. "חודש אשתו", להיות אם הבנים והוא ע"י יחוד חו"ב להמשיך אוא"ס. קשור לפרשתנו "ויהי ביום השמיני", שנטל עשר עטרות. דעם היות שיום השמיני עצמו היא בינה, נטל כל העשר. התגלות הכתר ונמשך למטה שתשרה שכינה במעשה ידיכם, דירה בתחתונים ע"י הי"ג וט"ו דברים שבמשכן ומקדש ע"י משה. האבות עד עמרם המשיכו השכינה רק בשמים, מרקיע א' לב' עד לרקיע האחרון הקרוב לארץ ומשה, כל השביעין חביבין, הורידה משמים לארץ ע"י המשכה מלמעלה יותר מהאבות שהורידוה בשמים עצמם מרקיע לרקיע, כמו"כ ביהמ"ק ע"י דוד ושלמה. "ויאמר לו יהונתן", יו"ד ה"א וא"ו נתן (ה' אחרונה בגימ' ת"ק ה' פעמים י' פעמים י') לדוד, מלכות בפ"ע, בחי' ים וארץ, וקיבל דברי יהונתן כענין "הפך ים ליבשה", בקיעת ההעלם. "ונפקדת" ע"י שאול מרחובות הנהר, בינה, והתגלות עתיק הוא בבינה. להמשיך למטה "ושלשת תרד מאד", גם בעשי', וכמו שדוד הי' בשדה ונמשך לשבת אצל האבן האזל, 'האי עלמא דאזלינן מיני'', שנעשים בחי' מהלכים ע"י עוה"ז דוקא, בעבודה בג' קווין עליהם העולם עומד, "ושלשת גו'". ענין "כי יפקד" האט מען שוין יוצא געווען ע"י מר הגלות, ומכיון שנמצאים עוד כחדש ניסן ונשארו עוד שני ימים לחודש, הרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל בשמחה ובטוב לבב בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ב' אופנים בלימוד התורה: למגרס, מלמטה למעלה. לעיונא, ע"י יגיעה שממשיך פנימיות החכמה ופועל יחוד פנימי. "אם בחוקותי תלכו", לשון תחנונים, הנתינת כח מאותיות החקיקה ששרשן בכתר. "ואת מצוותי תשמרו", שלא ינקו החיצונים. בהיות שכל המשכה בעולם היא מהתורה, לכן המשכה מהיחוד פנימי שע"י יגיעה בתורה פועל תוספת חיות ביחוד חיצוני שעל ידו הוא ההשפעה בעולם, "ונתתי גשמיכם בעתם" ואילנות סרק עושים פירות.

"ויתורו" מלשון "יתרון ארץ בכל היא", ע"ד יתרון האור מן החושך, דוקא ע"י הקושיות מגיעים לעומק השכל, עד"ז ע"י הירידה לעסוק בעניני עולם בכניסה לארץ נעשה יתרון גדול יותר. אלא שלפני הירידה להתעסקות זו צ"ל הקדמת תפילה ולימוד התורה, הוא ענין הליכת בנ"י במדבר שעסקו אז בעיקר בלימוד התורה, ולכן גם ההליכה לתור את הארץ הי' צריך להיות ע"י אנשי משה דוקא, שענינם לימוד התורה, ובכח זה נוסף בארץ ענין "ויתורו" לשון תואר, שמגלים בו את הענין שלא בראו אלא לכבודו, שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור. "ההוראה מזה בעבודת האדם, שצ״ל ההתעסקות גם בדברים גשמיים, ואם טוען שירא ומפחד מזה, הרי ע״ז ישנה תפילת משה רבינו שיצליח בעבודתו (ע״ד תפילת משה עבור יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים) שבכל מקום שיהודי הולך הרי אינו לבד אלא הקב״ה הולך עמו כביכול, ועד שעלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד, מאד ב״פ, כמבואר בלקו״ת פרשתנו".

ישראל "ראשית תבואתה", למעלה ממלאכים, "יוצר משרתים ואשר משרתיו", וגם למעלה מתורה. במלאכים. א. יש הילוך ועליה ב. יש גם עבודת הבירורים. אך מעלת ישראל עליהן הוא; א. שנמשך כל חייו ובכל הקווים ולא רק ליום ובקו אחד. ב. מבררים גוף גשמי וחומרי עב וחשוך בעוה"ז הגשמי. לכן המלאכים מקשיבים לחידושי תורה דנשמות למטה. פ' שני תבואתה - תורה, נש"י למעלה מתורה. הקב"ה גם כן בא להקשיב. כי ממשיכים אוא"ס בתורה ע"י מס"נ. ברכו בתורה. "אוכליו יאשמו", ע"י חומש, יחידה, מתקן ענין אוכליו וכו'. ולכן קוראים זה בתחילת הג' שבועות דבין המצרים לתקן סיבת הגלות ע"י עבודת היחידה ותשובה.

להבין הצורך והסדר בג' הלשונות תשמעון ושמרתם ועשיתם, והוספת לאבותיך, ומדוע נקט לשון עקב.יובן ע"פ ביאור דברי המדרש עה"פ "והנה ה' נצב עליו, צדיקים (הם האבות שמהם נמשך לכל אחד מישראל) אלקיהם מתקיימים עליהם", כי עבודה צורך גבוה, לשון אדה"ז בתניא פמ"א והנה ה' נצב עליו ומביט עליו אינו סתם מליצה, נוסף על התבוננות דמביט עליו ובוחן כו' צריך להתבונן שקיום וגדלות (נצב) דשם הוי' תלוי בעבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת. כשהוא ית' נצב אז גם "אתם נצבים לפני ה'", ע"ד הנאמר בחיות המרכבה שנושאות את הכסא וגם מנושאות עימו, ישראל פועלים ענין תמליכוני עליכם, נצב לשון השתררות ומלוכה, לזה צריכים בנ"י להיות בתוקף ובקומה זקופה, לא ח"ו בגשמיות הגוף שהוא גסות הרוח, אלא ניצב במס"נ למעלה מטו"ד. לזה לא די עבודה כללית אלא צ"ל בפרטיות במחשבה דיבור ומעשה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בכח האבות להשלים הכוונה דדירה בתחתונים ע"י שממשיכים מלמעלה מסדהש"ת, ובפרט בעקבתא דמשיחא שיש ריבוי העלמות והסתרים ומלעיגים שקשה לסבול אותם ועובדים באופן דתשמעון ושמרתם ועשיתם מתקיימת הברכה ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכל הברכות.

לעשות לתקן, כל מה שנברא במעשה בראשית צריך תיקון, ע"י עבודת האדם להמדיך עצמות א"ס. "שקר החן והבל היופי". דורות משה ויהושע. "אשה יראת ה׳ היא תתהלל" דורו של ר"י בר אילעי, שהיו עניים ועסקו בתורה. יפת תואר, בציור האברים רמ"ח מ"ע ויפת מראה, שס"ה ל"ת, תואר ומראה בזיו קלסתר פנים בשופרי׳ וזיו הפנים. לרחל ב׳ מעלות. תואר, רמ״ח אברין דמלכא, אור השייך אל הכלים, ומראה, מצוות ל״ת, חכמת אדם תאיר פניו. אמנם כל זה הוא בזמן הבית כשהי׳ גילוי אלקות. אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונעשה ענין הגלות, אז נק' אסתר, "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כנגד ב׳ בחי' יופי שחסרים בגלות. העצה לזה תשובה למעלה מצוות, וממשיכים עצמות ע״י המס"נ בפועל שהיתה בזמן אסתר, וכן הוא בזמן הגלות בכלל. מרז״ל אסתר ירקרוקת היתה שלא הי׳ בה היפת תואר ויפת מראה במ"ע ומל״ת, מ״מ חוט של חסד משוך עלי׳, ע״י תשובה במס"נ בפועל ממש נמשך בחי׳ ורב חסד. משה רבינו היה עניו בפני דרא דעקבתא דמשיחא מחמת המסירות נפש שלהם וכו׳.

"א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים היא אמורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". אין הכוונה לשיחה דדברים בטלים, אלא ע"ד אדם לעמל יולד, למ"ד עמל שיחה דהיינו תפילה, ובפרט שיחת אליעזר בקשר לנישואי יצחק שאצלו נאמר לשון שיחה לתפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. כי בתפילה מגיע לביטול דעבדי קמי' מרא, קב"ע עד שמה שקנה עבד קנה רבו, מס"נ בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, אלא שגם מעלה זו דשיחתן של עבדי אבות נלמד מזה עצמו שהיא כתובה ב' וג' דפים בתורה, ונלמדת מסיפור נישואי יצחק ורבקה שענינם חיבור תושב"כ ותושבע"פ. אלא שמעלת התורה היא דוקא לאחר הקדמת עבודת התפילה, כמארז"ל שתהא תפילתי סמוכה למיטתי שלא רצה להקדים לימוד התורה קודם התפילה, בחי' אירוסין, שאין היחוד בגלוי, רק נאסר על כל העולם בדר שלילה, אלא מעלת התורה לאחר התפלה, הדבקות והתקשרות באלקות מלמטה למעלה, ואז ממשיך מלמעלה בתורה לאחר התפלה שנעשה יחוד בגילוי ונמשך בג' וד' דפים בתורה, לכן הוא יפה שיחתן, התכללות הגוונים למעלה מהשתלשלות. בחינה זו דתורה הוא בחי׳ פנימיות עתיק ממש, ובא בפנימיות אבא, ובפרטיות הוא בחי׳ פנימיות התורה. וזהו גם הקישור לי״ט כסלו, כמ״ש באגה״ק הידוע (דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע) אשר כל עצמותינו ר״ל כל מציאותינו העצם (וגם) ההתפשטות כו׳ יהיו אליו ית׳ לבד.

"כנען", סוחר. "מגורי", יראה ואוצר. כללות ירידת הנשמה בגוף תומ"צ בעולם, עניני מסחר. "וישב יעקב", הירידה למצרים ומאסרו של יוסף לצורך עליה. מקשר למשנת"ל בענין התקשרות ואחדות בגליא וסתים דתורה. בתניא (פ"ד-ה) מוכח שבכל מדרגות התורה יש את שתיהם. העונג שבתורה ישנו גם בקצה התחתון, וגם מי שלימודו באופן של קטנות בתכלית, גם לימוד התורה שלו הוא באופן דאותי אתם לוקחים. "ארץ מגורי אביו", פנימיות התורה. "ארץ כנען", נגלה דתורה ע"י נעשה עליה למעלה יותר.

בהמשך למבואר לעיל (בד"ה זה) ע"פ "ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי", יפרש הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים" שקאי על מ"ת שבא ע"י דילוג, גם העולמות באין ערוך לבורא ונתהוו ע"י צמצום בדרך דילוג ונשאר חלל ומקום פנוי ולא דרך השתל' עו"ע, לכן יש השגח"פ על כל פרט ומ"מ "אני ה' לא שניתי". ענין דירה בתחתונים לעצמותו ית' ע"י המשכת סוכ"ע דקמי' הכל שוין ומרומם משמים וארץ בשוה, ע"י עסק התורה "ששים המה מלכות גו'" אלא שצ"ל תחילה תפילה "אחת היא יונתי" הסתכלות והתבוננות בתפילה עי"ז מקשר התורה בקוב"ה ומברר דברים תחתונים ומעלה אותם בתפילה לבחי' בינה אם הבנים, "אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה", ע"י תורה לפני התפילה לדעת איך להתפלל, וגם נתינת כח על עבודת התפילה, ואח"כ תורה לאחר התפילה כנ"ל. כך גם הסדר דיצי"מ דרך דילוג כדי לקבל התורה ולעשות דירה בתחתונים. וזהו הוראה לכאו״א מישראל, שאף שהתפלל ולמד תורה כמה פעמים וכו׳, הנה בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אף שאתמול ומקודם לזה וכו׳ כבר יצא ממצרים וכו׳.

מעלת כח הראיה על שאר כוחות, התאמתות ותופס עד לגשמי. לעת"ל ראית אלקות במוחש. מעין זה היה במ"ת, בדרך מתנה, אבל הגילוי דלעת"ל בא ע"י העבודה דזמן הגלות. מי שטרח בער"ש יאכל בשבת, שהוא א' מז' ימי ההיקף, אמנם שמיני למעלה מזה, ונטל י' עטרות למעלה מזה. כל זה נמשך ע"י משה שהוא השביעי שהמשיך שכינה למטה בארץ. הכל ניתן כבר במ"ת. התורה נק' עוז לקבל השכר דלעתיד. גם בחי' ראיה דלעתיד.

"ונפקדת", גילוי אור עליון ביותר, בהקדם הביטול בתכלית, "כי יפקד מושבך". ע"ד הצורך לשכוח תלמוד בבלי לעלות למדרגת תלמוד ירושלמי. כל זה נוסף על הביטול דמודה אני שבתחילת היום וכמו"כ נוסף על הביטול של התלמיד לקבל שכל הרב. עד"ז הוא ענין "במדבר סיני באוהל מועד", ביטול דמדבר לבוא לבחי' אוהל מועד. מעלת המדבר אשר לא ישב אדם שם, למעלה מציור אדם, מאמר המדרש שדוקא במקום המדבר קבע הנשיא דירתו. ענין הביטול כהכנה לקבלת התורה מודגש "בחודש השלישי ביום הזה," בר"ח, "באו מדבר סיני".

"דבר אל בנ"י" כלל למעלה מהתלבשות בפרטים, לשון קשה, "ואמרת אליהם" פרטי המצוה, כלל המצוה לשון צוותא וחיבור קב"ע וההתקשרות בעצמות, נאמר בלשון קשה קב"ע בלא טעם, משא״כ פרטי המצוה הם באופן ששייך אל האדם המקבל בלשון רכה. הכלל בכתר וצ"ל הכל, משא"כ פרטי המצוות בחכמה, בחו"ב שייך לעשות רק מקצת. ונאמר דבר זה במיוחד בציצית, כי בה מודגש בגלוי תחילה הענין כפי שהוא בכלל ורצון, ואח״כ נמשך בפרטים וחכמה. ענין הטלית שהוא לבוש המקיף את הגוף, היינו שכל הפרטים מכוסים ומוקפים בו בשוה שהוא למעלה מפרטים, ענין הרצון. וענין הציצית הוא דבר שיש בו תפיסה ופרטים, וגם ציצית מלשון "מציץ מן החרכים", שרואה כל פרטי הדבר והענין חודר בפנימיות הרואה בתכלית ההתאמתות. תוכן המצווה להמשיך המקיף שבטלית אל הפנימי, להמשיך הקב"ע שלמעלה מטו"ד בפנימיות. שהנעשה יומשך בנשמע ולימוד התורה, ענין הפנימיות. טענת קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית וכן בית שמלא ספרים פטור ממזוזה, כי סבר שאין צורך להמשיך המקיף בפנימיות בציצית ומזוזה. וכן מחלקותו על אהרן דענינו המשכה בפנימיות, "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". לכן נאמר ב״פ "אני הוי׳ אלקיכם" כנגד ב׳ הענינים שבציצית, ענין המקיף, דבר, וההמשכה בפנימיות, ואמרת. ענין זה שייך דוקא לבנ"י המושרשים בעצמות ובכוחם להמשיך מעלה זו למטה בגוף הגשמי בעשר כחות הנפש, ועד שעושים מצות ציצית מהצמר הגשמי עד שעושים לו ית׳ דירה בתחתונים.

שאלה: מדוע כתיב "ביד משה ואהרן" הרי "והוי' הולך לפניהם" וכן הלך לפניהם הארון? המסעות לא יסתיימו עד לגאולה נצחית, שייך לעבודת האדם גם עתה, תורת הבעש"ט שיש מ"ב מסעות בחיי האדם משעת לידתו עד שבא לארץ העליונה וכן בפרט בכל יום כי נעשה ברי' חדשה בנט"י שחרית וכללות התומ"צ ובפרטי עבודה דפ' ראשונה דק"ש ואהבת וגו' שיש בה מ"ב תיבות. המסעות הם בירורים, כמו שאז הלכו במדבר אשר לא ישב אדם שם, לכתך אחרי במדבר, לעשות ממנו כתפארת אדם לשבת בית, כך באדם "עיר פרא אדם יולד", ע"י תומ"צ ואכו"ש ונתינת צדקה ומו"מ באמונה, יגיעה וביטול טבעו, מברר את העולם כולו. הכח לזה ע"י משה ואהרן, ויכתוב משה, בתוקף של חתימה שא"א לשנותו. "אלה מסעי" ראו מי ברא אלה. אלה תולדות השמים והארץ. בלעו"ז ג"כ, על אלה אני בוכיה, מפני חטאינו גלינו מארצנו, עד שנקרא חולה בגי' מ"ט כי חסר לו שער הנו"ן, התיקון לזה בכי' של תשובה עד בכי' של גאולה כמו רבי עקיבא זלגו עיניו דמעות מסודות התורה כן לעת"ל בכי' מהגילויים של הגאולה. תכלית הכוונה מהמסעות הבלתי רצויים לבחור בטוב ולהפוך לטובה כמו קברות התאווה. דווקא בארץ ציה ועיף יש צימאון ושתיקה.

להמשיך הברכה מ"אנכי" שלמעלה מהתחלקות ובאופן נצחי ("היום"), לפנימיות ולמצוות שהם בהתחלקות, ומה גם שבא לברכה וקללה, הרי מפי עליון לא תצא הרעות. הכח לזה ניתן ב"אנכי ה' אלקיך" דמ"ת, אנכי מי שאנכי נמשך לשם הוי' בד' אותיות שבנפש, "פנים בפנים דבר ה' עמכם", עשרת הדברות מקשר אנכי שבתורה עם אנכי שבישראל. החידוש בפרשתנו הוא, שגילוי אנכי הוא גם בסדהש"ת ועד לקללה, כי בעוה"ז הגשמי יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט, ממשיכים גילוי עצמות כי נעוץ תחילתן בסופן, בסוף מעשה נמשך העצם גם בענין הקללה, כמאמר 'טוב מאוד' זה מלאך המות, כי תכלית בריאת הרע להפכו לטוב, בכל לבבך בשני יצרך, ע"ד מיעוט הירח ושבירת הכלים דתהו שהיו סותר ע"מ לבנות, לזה ניתן הקללה מלמעלה בשביל להפכו לטוב ויומשך אנכי מי שאנכי, תשובה מהפך זדונות לזכויות וממשיך המקיף בפנימי ע"ד ההמשכה דמצות ל"ת.

"ויכולו" ענין התענוג (בל"ג) אבל "את השמים והארץ" יש להם סיקוסין (גבול). החילוק בין תומ"צ. שכל ורצון. אבל עבודת ישראל ממשיך תענוג עצמי שלמעלה מתענוג המורכב ותענוג המורגש, וענין זה נמשך למטה. ויכולו ממשיך זאת בשמים וארץ. עד לשמים חדשים וארץ חדשה. דוקא ישראל ע״י עבודתם ממשיכים ומגלים בהבריאה ענין התענוג שבה, מה שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. ובפשטות זהו ענין וקראת לשבת עונג, שישראל ממשיכים בהשבת ענין התענוג שלמעלה, באופן שיומשך בדברים הגשמיים, בשר שמן ויין ישן.

‘’וה' ברך את אברהם בכל", בכל מיני ברכתא. אינו מפרט במה ברכו. אלא שבסוף ימיו, לאחר שגמר עבודת ואברהם זקן, שפעל ועשה עבודתו של הקב״ה במדת החסד, "תפס אומנותי בוא לבוש לבושי" דעתיק יומין, ולמעלה מזה בא בימים, שפועל שלימות בימים בסדר השתלשלות בעניני תומ"צ, דכל יומא ויומא עביד עבידתי. הנה בגמר עבודתו נותנים לו מלמעלה והוי׳ ברך את אברהם בכל, שהיא ברכה כללית, כל ברכאן. בחי' ג' ראשונות דעתיק שלמעלה מז' תחתונות דעתיק יומין יתיב. בתרס"ו מבאר, דע"י המשכה מכח ההיולי העצמי, נמשך היולי עצמי שלמעלה מהמשכה, פנימיות עתיק, שנעתק לגמרי מסדר ההשתלשלות. ומגיע לזה ע״י דדחקין במלה דחוכמתא, דעי״ז "יעשה למחכה לו", ע"י היגיעה בתורה וגם במצוות, שמתגבר על הנסיונות שיש לו, שהוא יגיעה גדולה ועצומה, עי״ז הוא מגיע לפנימיות עתיק שלמעלה מהתחלקות, ובכחות הנפש הוא כח ההיולי העצמי כמו שהוא למעלה מהמשכה, וזהו "והוי׳ ברך את אברהם בכל". הצ"צ מביא ג׳ דיעות בפירוש "בכל": שלא היתה לו בת, שהיה בחי' אימי; שהיתה לו בת, כדלעתיד שתעלה למעלה מבחי' אמי; בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, בית של כל, שאתה כל וכללות הכל, בחי׳ אוא״ס ב״ה הסוכ"ע, משם כל תשא עון, כי אין פגם מגיע שם, וענין 'בית של כל' פירושו מקיף דכל סדר ההשתלשלות, שזהו הג׳ דרגות: בא בימים, ואברהם זקן, והוי׳ ברך את אברהם בכל. וע״י הקדמת העבודה דמעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, שמתגבר על הנסיונות בתורה והנסיונות במצוות באופן של נצחיות, שזהו ענין הזקנה (ואברהם זקן), עי״ז זוכה לכל הברכות.

ב' ענינים בגלות מצרים שהיא שרש לכל גלות: לשון מצרים וגבולים; לשון מיצר וצרה. גאולת מצרים כולל כל הגאולות. "כימי צאתך (ל' רבים) מארץ מצרים אראנונפלאות", ע"ד "אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים" אף שהיה רק מסע אחד, דכל זמן שלא הגיעו למרחב האמיתי עדיין לא נשלם יצי"מ. בגאלת מצרים היה כלול הגאולה העתידה והחילוק הוא רק בעיקר וטפל. העליה מב' הירידות (מח' ודיבור) היו ביצי"מ גופא אלא שבפרטיות הוא לעת"ל, גם קרי"ס כולל בקיעת הנהר דלעתיד. בגלות יש את "אותותינו" אלא ש"לא ראינו", בעבודה הוא שיש לו אמונה בשלימות אלא שהיא בבחי' עיבור שאינו מאיר בו ובגאולה "חלה וגם ילדה ציון את בניה" דכל הכוחות עומדים אצלו בגילוי.

סדר הפסוקים "בחודש השלישי גו'" הם הכנה והקדמה ופירוש למ"ת. אף שכבר היתה תורה אצל האבות והשבטים, החידוש דמ"ת "ארץ יראה ושקטה". נתבאר (בד"ה באתי לגני) ב' קוין באוא"ס, התפשטות וצמצום, רצו"ש, שעשועי (ל' רבים) המלך בעצמותו. "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". החידוש דמ"ת, "בחודש השלישי", קו השלישי, הוא למעלה ומחבר ב' הקוין חו"ג ניסן ואייר, עושה שלום, חיבור עליונים ותחתונים ואני המתחיל, אף שאלו ואלו דא"ח עכ"ז הלכה כמותו. לפני מ"ת "ארץ יראה" בלי חיבור, ולאחר מ"ת "שקטה" ביחוד ב' הקוין, "ביום הזה", יחוד שמשא וסיהרא, מדבר סיני (תשוקה וכליון) ורפידים (קרירות ורפיון), קאלטקייט בקדושה און ווארימקייט בעניני עולם. ע"י המשכה מלמעלה המיחדן (חסר הסיום).

גלוי דג"ע מהתורה שלומדים עתה, הגילוי דתחה"מ הוא מקיום המצוות דעתה. שורש המצוות למעלה משרש התורה. ע"ד שורש גוף האדם למעלה מנשמתו. לכן תחה"מ הוא נשמות בגופים דוקא וג"ע הוא לנשמות לבד. תחה"מ ל'כל ישראל' כי כולם שוים בקיום מצוות, רצון העליון למעלה מהתחלקות, משא"כ תורה הוא גילוי חכמתו ית' שבא בהתחלקות. בתורתו של משיח ב' המעלות יחד. עד"ז יתגלה בנשמות גם מעלת הגוף.

ב' הליכות, מלמעלה ומלמטה, קיום תומ"צ ועבודה בעולם; לימוד התורה וקיום המצוות. תושב"כ ותושבע"פ. ובכל אחד מהם ישנם ב' הליכות. כוונת מ"ת לברר את המטה ביותר, למצרים ירדתם, יצה"ר יש ביניכם. כי המשכת התורה מלמעלה מגדר עולם מבחי' "ואהי' אצלו שעשועים". לכן יעודי הפרשה והגאולה העתידה הם בעניני גשמיות, אף השפעות גשמיים השייכים לחיצוניות העולמות הם מכריתת ברית של נח שהי׳ על קיום חיצוניות העולמות, כשעדיין היתה הגזירה דעליונים לא ירדו וכו', אבל לאחר מ"ת הצ"ל השכר ברוחניות, אלא שתכלית הכוונה במ"ת היא שתרד למטה בארץ, כי דוקא זה תופס את העצם (ווייל דוקא דאָס נעמט עצם) מצד מעלת הגשמיות, לכן היעודים כאן הם גשמיים דוקא שדוקא ע"י שנמשך למטה אותי אתם לוקחים.

חלה נדה והדלקת הנר ניתנו לנשים לתקן את קלקול של חוה באדם הראשון שהיה חלתו ודמו ונרו של עולם, הם כללות עבודת האדם בג' ענינים דסור מרע (נדה) ועשה טוב (חלה) ולימוד התורה (הדלקת נרות). לשון "חלה תרימו תרומה" הוא מלשון הרמה, שנעשה הרמה בעולם שיגיע לעילוי גדול יותר מכפי שהיה בזמן הבריאה לפני החטא. וכיון שכל דבר צריך להגביהו מתחתיתו, לכן נאמר בפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ", דחיוב חלה הוא בלחם מן הארץ דוקא ולא בלחם מן השמים.

השאלות: א. סתירה בין נדרים למארז"ל דייך מה שאסרה תורה (הוא מהירושלמי, אך מציינים לח' פרקים לרמב"ם, כי שייך לכאו"א). ב. שייכות הנדרים לראשי המטות דווקא ולמדים התרת נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות, (מציין לפי' הכלי יקר שזה שונה מדין אב מיפר לביתו ובעל לאשתו כי נמצאות ברשות אביה או בעלה). כל דבר משתלשל בג' מדרגות; אצילות-קדושה-מ"ע. בריאה-ק"נ-דברי הרשות. עשיה-ג' קה"ט-ל"ת. בדברי הרשות צ"ל קדש עצמך במותר לך, צדיק אוכל לשובע נפשו, משא"כ בטן רשעים תחסר, שאין לו שייכות לראש אלא לבטן, חילוק בין מאכלי שבת לחול, כמו כן הוא בלבוש, בית, ודירה נאה מרחיבה, וכן בענין עשירות, בקדושה נותן לצדקה ובקלי' עשירות קרח. גם עשירות בתכונות הנפש, יש שמנצל לקדושה ויש שזה פועל בו וישמן ישורון ויבעט, הכל תלוי במצב האדם, תחילת העבודה צ"ל "גולה למקום תורה", נע ונד מתענוגי עוה"ז כדי שיכניס עצמו לתורה, כדי שידע אדם מצבו אם עליו לפרוש או להעלות, צריך לילך לחכם, כי אדם אוהב וקרוב אצל עצמו ומשוחד לטעות שיכול לעסוק בעניני עולם ולא יפעול בו וישמן וכו', אף שלומד קיצור שו"ע ושו"ע יכול לטעות, לכן לאחר שעשה סייג לפרישות יבוא לראשי המטות, יחיד מומחה, חכמים עיני העדה והם מוליכין אותו אל הדרך הטוב והישר. כך גם באמירת "מודה אני" בבוקר, "נשמה שנתת בי וכו'" אז הנהגתו כל היום תתאים לרצונו של מלך חי וקים. אך צריך לקשר עצמו לראשי המטות, ראשי ישראל, מאן מלכא רבנן שהם נותנים לו הכח להתעסק בעניני עולם. אך תכלית העבודה הוא שהאדם פועל בעצמו. וזה הסדר תחילה "בין אב לביתו" ואח"כ מגיע למצב של "בין איש לאשתו" שעושה רצון בעלה, ומזה מגיעים "לנקום גו' מאת המדינים" לשון מדון ומריבה, וואס דאס באווארענט מען ע"י הקדמת ענין הנדרים.

בחודש אלול המלך בשדה דוקא ולא במדבר אף שגם במדבר נמצא המלך כמו הארון שהלך עם ישראל במדבר, כי שדה הוא מקום העבודה משא"כ במדבר ארץ לא זרועה אשר לא ישב אדם שם וצריך להוציא משם את הענינים הבלתי רצויים, ובקשתם משם ולהביאם לשדה. גם רועה אותיות רעוה, רצון וביטול, מגיעים לבחי' העצמות למעלה מאב, והרעיה היא בשושנים דוקא ולא בשאר עשב, כי שושנה יש בה תליסר עלין הם י"ג מדות הרחמים שמתגלים באלול כפי שהם מפנימיות מלכות דאצילות, רחמים על חיי הנפש, גם שושנים אינה לאכילה שהיא לגוף אלא לרפואה שפועלת על הנשמה והוא ענין התשובה.

"ושלשת", ג' נקודות הסגול, זה אצל זה ואחת תחתיהן, ענין "והייתם לי סגולה מכל העמים", בירור עשו וישמעאל ב' הנקודות חסד וגבורה ע"י נקודה אמצעית, נקודת הביטול, "כי אתם המעט מכל העמים", נקודה תחת ב' הנקודות. מסגול נעשה סגולתא, למעלה מב' הנקודות. מקשר עם התחלת הפרשה, "ואלה תולדות יצחק", יעקב ועשו האמורים בפרשה, יעקב, קו האמצעי, מברר את עשו באופן ד"ואלה, מוסיף על הראשונים", ומברר גם את ישמעאל. יעקב מדת האמת מחבר ב' הקוין של חו"ג. מברר את עשו (הא-שוא) היפך האמת. מה שמחשיב העולם לדבר יש ונפרד זהו שוא. כי באמת אין לו שום מציאות וצריך להמשיך ואמת הוי' לעולם.

האבות הן הן המרכבה וירשו לכ״א מישראל בחי' זו שהיו מרכבה כל ימיהם. בכחו של כאו״א שיהי׳ אצלו הענין ד"וארא" כמו לאבות ממש בכל עת, הן בימות החול והן בשבת וגם בשבת שבתון, ובין אם הוא ראשיכם שבטיכם ובין אם הוא חוטב עציך ושואב מימיך. שבכ״א יכול להיות הגילוי דוארא שבכל ג׳ האבות. ולבוא לד' לשונות של גאולה כנגד ד' מדרגות בתשובה. יציאה ממצב הפכי. לפני כל המשכה מלמעלה בתומ"צ, צ״ל הקדמת התפילה, העלאה מלמטה למעלה, כי תפילה ענינה העלאת הנשמה, ענין התשובה. זה שייך בכל הגלויות, ובפרט בגלות האחרון, שבו נאספו השיריים של כל הגלויות, וכמו שרואים במוחש שגלות זה האחרון הרי הוא גלות הכי קשה שלא נתגלה קיצו. ע״י העבודה פועלים גילוי הקץ, ולכן דוקא אז נתגלה היפוצו מעינותיך חוצה, שזה מאיר את חושך הגלות. ופועלים ד׳ לשונות של גאולה, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ .. עד שיגיעו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, למעלה מענין העליות. דכל זה יהי׳ אצל כאו״א מבני ישראל, ויישרפו שיירי הגלות (און ס׳וועט פאַרברענט ווערן די שיריים פון גלות), כמאמר בעל ההילולא דיו״ד שבט.

כי תקנה, קאי על אשר תשים, משה ואתפשטותי׳ דילי' שהם הת"ח דאקרי משה ובפרט המלמדים תורה לישראל, הם כי תקנה. על הרב להראות פנים לתלמיד להסביר תלמודו, לפניהם – לפנימיותם. בפנים דוקא ניכר פנימיות האדם, שם החושים היותר נעלים, אף שיש זקן, המשכה מצומצמת ממוחין. אבל העיקר הוא פנים הפנוי משערות, תרין תפוחין, צהבו פניו דר' אבהו כשמצא שמעתתא חדתא. המשכה בלי צמצום. והם ב' בחינות בתורה. בחי' נובלות ובחי' שעשועים. שניהם מסיני, אבל "תשים לפניהם" לפנימיותם בטעם והסבר. כמו במ"ת, קורה ושונה כנגדו, תען לשוני אמרתך. תיקון ואמת, למעלה ממזלות וחכמה. תחילת וסוף ואמצע האותיות בלי שינויים. מאיר עיני שניהם הוי'. כי תקנה עבד עברי, ממשיך מבחי׳ עבר הנהר ישבו אבותיכם, משרש הנשמה, ומשם לבחי׳ שש שנים יעבוד בעבודת הבירורים, בשית אלפי שנין דהוי עלמא, עד ובשביעי יצא לחופשי חינם, ליום שכולו שבת ומנוחה.

"קרא משה לאהרן ולבניו לזקני ישראל", סדר מיוחד להמשכת השכינה ע"י משה למטה בארץ. "באתי לגני" לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה וכו', מבחי' שמיני לעשר עטרות, שלימות השתלשלות פנימי ומקיף. מכינור דח' נימין לי' נימין, "עלי עשור". ג' ענינים, יצי"מ קרי"ס ומ"ת, היו כולם באופן ובמעלת אתכפיא ונצחון, הם היו הפתיחה לגילוי דלעת"ל, "כימי צאתך גו' אראנו נפלאות" אז גם יהיו ג' ענינים אלו. אף שלא יהיה עוד מ"ת כי כולל גם תורה דמשיח ואף שיהי' נעלה יותר.

ענין החקיקה בלימוד התורה, לא רק בדיבור ובמחשבה, שהם ע"ד אותיות הכתיבה שיכול להפרידם מהקלף, אלא כאותיות החקיקה, שחושב את הכל כפי שהוא לעצמו טרם שמתלבשת באותיות המחשבה, ולמעלה מזה, אותיות המיוחדים עם השכל כפי שהוא בהעלם בנפש, עי"ז נעשה ההילוך לבחי' החקיקה שלמעלה, בחי' הכתר שלמעלה מעשר ספירות דאצילות שהם ע"ד אותיות הכתיבה. ועל ידי "את מצוותי תשמרו", שעיקרן מעשה שקשור עם המלכות ("ונתנה הארץ יבולה"), מגיעים להעצם שלמעלה מאותיות החקיקה, שרש הכלים. שרש המלכות ברדל"א למעלה מכלים ואורות. סיום הפרשה "וזכרתי להם ברית ראשונים", ברית השבטים, המשכה מאריך ועתיק, גם שם צריך לכריתת ברית כדי להגיע למעלה מבחינת אותיות החקיקה שבבחי' אורות וכלים, עד לבחי' העצם.

"ויתורו את ארץ כנען", מלשון "יתרון ארץ בכל היא", מעלת ספירת המלכות שיש בה יתרון ומעלה על כל הספירות שלמעלה ממנה. שדוקא בה מתגלה כח הא"ס לברוא יש מאין. כמו"כ בעבודה הוא מעלת קיום מצוות מעשיות, "הארץ הדום רגלי", על לימוד התורה, "השמים כסאי". אמנם היתרון בספי' המלכות הוא דוקא ע"י השפעת בחי' כל, ספירת היסוד. כדי שיוכל לקיים תומ"צ צריך ללמוד תורה לידע את המעשה אשר יעשון, היינו, שכדי שיוכל לעלות מלמטה למעלה ע"י המצוות, צ"ל תחילה המשכה מלמעלה למטה ע"י תורה שהעליון מצמצם ומשפיל את עצמו לירד למטה. וזה היה ענין שילוח המרגלים, "ויתורו את הארץ" מלשון יתרון. אח״כ היתרון במלכות פועל יתרון ביסוד, "ומלך לשדה נעבד", דאפילו מלך צריך לשדה, דוקא בה ניכר הפלאת המעלה דהתהוות יש מאין, דכח הא״ס להוות ולהצמיח נמצא למטה דוקא בארץ ביסוד העפר.

תורת הרב המגיד: "עולת תמיד" הוא הכלל דכל י"ב צירופים דר"ח. אף שמעשה כל קרבנות ר"ח שווים והשינוי, "עולת חודש בחודשו", הוא רק בכוונה, בצירופים וברעותא דלבא, ע"ד י"ב קרבנות הנשיאים ושינוי התקופות. עד"ז בתורה יש את הכלל דעשה"ד והפרטים דתרי"ג מצוות וכולם נכללים בדיבור "אנכי". תיבת 'אנכי' הוא הכלל גדול שלמעלה מכל גדר כלל ופרט. כמו הראש (ר"ח) שהוא למעלה מתחילה. כן ענין "עולת תמיד" הוא הכלל שלמע' מהפרטים שרשו "בהר סיני" בדיבור אנכי. כן בעבודת האדם ענין המס"נ. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, ישנו למע' מכל הפרטים ונמשך למטה בזמן ומקום. כמו כן בתפילה מפסוד"ז עד ק"ש ושמו"ע ומנחה בין הערבים, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

כל עניני הפסוק בהכרח שיהיו לעת"ל בגשמיות ובוודאי שישנם ברוחניות בעבודה, שהם הוא יוסף, צדיק עליון, העלאה, ישפה הוא בנימין, צדיק תחתון, המשכה, "ויוסף הורד מצרימה" לערוות הארץ, ובנימין מעלה ומקשר תחתון לעליון, בעבודת האדם המשכה הוא בתורה, הלומד פועל ענין מ"ת מחדש מעצמות א"ס, מאידך עבודת התפילה הוא העלאה מלמטה עד לביטול דשמו"ע כעבדא קמי מרי', בתורה גופא הוא החילוק בין יששכר לזבולון מארי תורה ומארי עובדין טבין. חד אמר שהם וח"א ישפה: כי מעלה בכל אחד, העליון יורד בלי הגבלות ומגיע עד למטה מטה, אבל עליית התחתון תלוי בכוחותיו, מ"מ ישנה מעלה בישפה, שהעלאה היא ע״י עבודתו, שזהו דבר שהתייגע עליו (אַז דאָס איז אַ אויסגעהאָרעוועטע זאַך און אַ אייגענע זאַך), ואפילו שנותנים מלמעלה, אין זה מתנת חינם אלא ענין שלו, לכן ישנו פלוגתא, דחד אמר שהם וחד אמר ישפה. ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין: חיבור ב' קוין הפכים הוא מעלת האדם על הבע"ח, מצד הקב"ה שלמעלה מגדר קוין עושה שלום. אלא שצ"ל הכנה בעבודה בקוין נפרדים, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד עד שמתעלה לקו אחד בחד קטירא אתקטרנא. "ושעריך לאבני אקדח": חיבור לב האבן עם אש קדחה עד למציאות אחת. "וכל גבולך לאבני חפץ": חיבור אבנים עם פנימיות הרצון. "וכל בניך למודי ה'": פי' פשוט הוא שמקבלים מה', הצ"צ פירש שמלמד את ה' ע"ד עושין רצונו של מקום ועד שמשנים את הרצון, "ורב שלום בניך": ענין האחדות גם בריבוי. כל זה בגשמיות דוקא, ע"ד ניצוץ מוצא פי ה' שבמאכל שאין הניצוץ לעצמו, כמו כן שוהם וישפה היו חקוקים באבני החושן בגשמי', לא בזכרון ומחשבה לבד, כך תחה"מ הוא תכלית השכר כדעת הרמב"ן נשמות בגופים ולא ג"ע, כמארז"ל מבהכ"נ לביהמ"ד ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ, להוי כדין וכדין.

פירוש הבעש״ט, בראשית, תחילת העבודה, ברא אלקים, היינו לגלות הכוונה דשם אלקים ע״י ההתבוננות בשמים ובארץ. תחילה צריך לגלות האלקות שבעניני שמים, ואח״כ בעניני ארץ, כדעת התנא דשמים נבראו תחילה. תשרי, העבודה מלמטה למעלה, ת' ש' ר', כי עדיין לא התחילה אז העבודה מסודרה, כי הוא חודש הכללי, והעבודה מסודרה מתחילה בשבת בראשית, או מיד לאחר שמחת תורה שאז הוא הזמן דויעקב הלך לדרכו, סדר העבודה מלמעלה למטה. בשכלול ארץ קדמה, תכלית הכוונה, זיכוך היש שנתהווה בכח העצמות שבמלכות וצריך לגלותו. גם בכללות העבודה ארץ קדמה, שפלות וענוה, בזה הוטבע כח הצמיחה שמתגדל בעבודתו, ומוכרח לשלול הישות המנגד לאלקות. בכללות השנה תחילת העבודה המסודרת בשבת בראשית, ויעקב הלך לדרכו מלמעלה למטה, שמים תחילה ואח"כ ארץ ולפנ"ז תשרי, ארץ קדמה, תשובה.

שייכות המבואר לעיל לנישואי יצחק ורבקה, כללות יחוד מ"ה וב"ן, גילוי כח הא"ס, העלם שאינו במציאות. עיקר הזיווג היה ע"י יעקב וההכנה לזה ע"י אברהם, שייך לעבודה דבחי' בת, יראה וקבלת–עול, כמו צמיחה שיש כח הא"ס בארץ דוקא. גילוי זה יהיה לעת"ל, והאבות הטעימן מעין דלעתיד, ע"י שברכו בכל היה זה בו בגלוי. אבל יש דעה שהיה לו בת ואין שמה ידוע, שגם זה היה אצלו בהעלם, אלא שעשה רק הכנה לגילוי זה. בכל, פנימיות עתיק, הוא למעלה מאברהם זקן בא בימים, ש"ע נהורין, שזה רק בחי' אריך. לעת"ל יתגלה בחי' עתיק ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. "וידיעת דבר זה עכשיו מוספת אור וחיות בהעבודה. וזה שייך גם לסיום דחודש כסלו שאז הוא הזמן דחנוכה, דהנרות הללו אינם בטלים לעולם כמו בית המקדש השלישי, שהוא יהי׳ בית נצחי, ומקודם לזה יו״ד וי״ט כסלו, שיפוצו מעינותיך חוצה וקאתי מר דא מלכא משיחא".

"שלשה שריגים", כהן לוי ישראל, יין המשומר בענביו שייך גם בכהנים, אף שענינם שייך לשמן שבחשאי (משא"כ יין שיייך לישראל ולוי) "כוס פרעה", מלכות, גבי' אתפריעו כל נהורין. דיבור המגלה הצפון לזולת, ולא מחשבה. "ואשחט את הענבים", חסדים דאבא להמתיק גבורות דאימא. שייך לי"ט כסלו ופ' וישב, "פדה בשלום נפשי", כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, ג' קוין, ע"י פועלים פדיה בשלום, הכנה לאמיתת השלום.

גילוי שם הוי' במ"ת, מדת אמיתית שלי, הארה. לעת"ל ע"י גילוי פנימיות התורה יתגלה הוי' דלעילא למעלה ממנה. בריאת העולם היה בא-ל שד-י, שאמר לעולמו די, בדרך העלם והסתר, ולאברהם האיר בגלוי אור השייך לכלים וגבול, ע"ד נסים המלובשים בטבע ואינם מדת אמיתית שלי. במדרגת השראת השכינה במקדש ב' דעות: לרמב"ם, אינו בהתלבשות שהיא ירידה; לרמב"ן וכן ההכרעה בחסידות, התלבשות אינה ירידה כי ע"י נגלה אור הבל"ג. וי"ל שבחיצוניות היה ירידה ובפנימיות נגלה אמיתת הבל"ג. כך גם בנס המלובש בטבע, שבחיצ' שרשם באור השייך לעולמות ובפנימיות מגלה אמיתת אור הבל"ג המושל ושולט על הטבע, אלא שגילויו הוא בנס שלמעלה מהטבע. כך לאבות ניתן בשם שד-י גם שם הוי' והיה הבל"ג אצלם בהעלם (לא נודעתי, לא ניכרתי) משא"כ הבריאה ענינה העלם והגבלה ורק הכוונה בשביל הגילוי. לעת"ל יתגלה פנימיות הנס המלובש בטבע שלא יעלים על הבל"ג, למעלה מהמדה, ועתה הוא במדת אמיתית, לשון מדידה והגבלה.

שמיני, מספר מקודש, קילוסו בא"ז, אינו א' מז' ימי מילואים, ר"ח ניסן נטל י' עטרות. כתר. "כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות". א. דימות המשיח ("בנהר יעברו ברגל") ב. עולם הבא ("שם נשמחה בו"). שמיני ועשר עטרות. כינור דח' נימין ודי' נימין. יצי"מ הסיבה ולעת"ל הוא מסובב, לעתיד לא יהיה רצו"ש, שבת ומנוחה מעליות. שמיני, תענוג המלובש, עשר עטרות למעלה מהתלבשות. גלוי ועצמי. לשון "נטל" ולא 'הוכתר' וכיו"ב, חידוש דמ"ת שעליונים ירדו למצב של תחתונים, הכנה לזה בקרי"ס שהיה המשכת כל הדרגות לבי"ע וגם הי׳ חיבור בב׳ אופנים, עליונים ירדו לתחתונים עד שמקומם הוא למטה. דירה בתחתונים, דירתו של העליון היא בתחתונים, "תפארת האדם (העליון, עצמות) היא "לשבת בבית" שלו דוקא, נמצא שמקומם של העליונים הוא למטה. במ"ת ניתן הכל (איז אָפּגעגעבן געוואָרן אַלץ), גם תורתו של משיח. עד״ז קרי"ס. גילוי עשר עטרות ביום השמיני הוא לא באופן דשמיני יוצא ממציאותו (ווערט אויס מציאות), אלא כמו-שהוא במציאותו הוא נוטל גם העשר עטרות, היינו שהגילוי דעשר עטרות בהבחינה דיום השמיני הוא בפנימיות. משה עניו מכל האדם, מצד העבודה ד'אל יבוש מפני המלעיגים' מבחוץ, ומבפנים הוא הישות ומציאות שלו המפתה אותו כי מפחד שזה יגע במציאותו (ווייל ער האָט מורא אַז עס וועט אָנרירן זיין מציאות) והאדם עומד נגד כל המניעות ועובד עבודתו במעשה בפועל ממש עכ״פ, עי״ז נמשכים כל הגילויים והוא עובד עבודתו בשמחה, ובאים לגילוי ד"שם נשמחה בו", בו בעצמותו.

קריאת פרשת במדבר קודם מ"ת, נוגע לכל התומ"צ אף שהיא לאחר מ"ת, המנין ליוצאי צבא בישראל, מלחמת היצר גם בדרך מנוחה. ג' פירושים בצבא: לשון חייל; זמן מוגבל; לשון יופי והידור. כל א' מישראל צ"ל איש חיל של הקב"ה, ויש זמן מוגבל לעבודתו, "ימים יוצרו ולא אחד בהם", ועבודתו צ"ל בתכלית ההידור והיופי והשלימות, התחלת העבודה הוא רק אתכפיא ועי"ז בא אח"כ לאתהפכא, תכלית ההידור והיופי בעבודתו. מ"כי יפקד", חסרון שבלבנה נמשך "ונפקדת", זכרון. וישנו כבר בער"ח, "מחר חודש", בירידת הנשמה למטה מבחי' טהורה, בחי' הראש, ומגיע לגולגולתם, למעלה מהראש, ע"י שגם בנה"ב יהיו ביטול, ואהבת את ה"א בכל לבבך, בשני יצריך. שפועל ביטול היש ביש הגשמי שנברא בכוח שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו, ומ"מ הוא פועל ביטול היש וביטול במציאות ועד לביטול בתכלית, הנה ענין זה, תופס מקום כביכול גם בהבחינה ששם היא לא רק "כלא חשיב" אלא לא חשיב בלא כ"ף הדמיון. המשכת במדבר (שלמעלה מאדם) ע"י אתכפיא וביטול היש, סיני (ירדה שנאה ללעו"ז) נעשה ונפקדת באוהל מועד, המשכת מקיף בפנימי. קשור לשבת שבין פסח לעצרת שלומדים פ' אבות משנה עשה רצונך כרצונו (אתכפיא) בטל רצונך מפני רצונו (אתהפכא) ושניהם יחד

"ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת גו׳ הוי׳ ארך אפים וגו׳", כמו שדברת בנוגע להוי׳, עד״ז שיהי׳ הגדלה בכח אדנ-י, הוא ענין נעלה יותר, לכן הוצרך לבקש "יגדל נא", להוי׳ אין חידוש כ״כ שהוא ארך אפים וגו׳ משא״כ אדנ-י לשון אדנות שייך לעולמות, ע"ז ביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ כח בהגדלה ובאופן נעלה ביותר, דזהו יו״ד רבתי דיגדל. "כאשר דברת לאמר", לימוד תורה בכל זמן ומקום פועל נתינת התורה מלמעלה, שפועל אמירה (אַז ער מאַכט זאָגען) אצל הקב״ה, שיאמר עוד פעם כמו שהיא "שעשועים לפניו", ע"י שם הוי' שלמעלה מהעולם. אמנם מצד שם אלקים ושם אדנ-י יכול להיות ענין הפכי, עד לחטא המרגלים שהי׳ היפך ענין "בהוי׳ אל תמרודו". וביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ גילוי דוגמת גילוי הוי׳ שבתורה. שם אדנ-י בעבודה, קב"ע בעל כרחו, "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך, לכן אפ"ל בזה ירידה עד "בהוי׳ אל תמרודו" ונעשה ירידה כביכול גם בשם אדנ-י שלמעלה, ולכן תיקונו ע״י הגדלה והוספה בשם אדנ-י. מכיון שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, שייכות לזולת, נמשך אח״כ שם אדנ-י, דאין מלך בלא עם. 'שמו' הוא מלכות שלפנה"צ ונקרא "כח אדנ-י". וכאשר נעשה ירידה בשם זה צריך להמשיך מכח אדנ-י תוספות הגדלה. ע"ד הגדלת שכל הרב להשפיע לתלמיד שבאין ערוך לומר משל מדבר שבעולם התלמיד, שצריך על זה כח מיוחד כשלמה שאמר ג' אלפים משל. לפני הירידה היה כח אדנ-י במקום אחד ואדנ-י במקום שני ונמשך כסדר הרגיל, אבל לאחרי חטא המרגלים נעשה ירידה באדנ-י, צריך שיגדל כח אדנ-י ביו״ד רבתי, ויכול להיות ההמשכה והגילוי למטה. כל ענין שרוצים להמשיך צריך להביא ראי׳ מהתורה. וזהו "ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר", שמביא ראי׳ מן התורה, כשישראל לומד תורה הוא פועל שהקב״ה יאמר אחריו (מאַכט ער נאָכזאָגן דעם אייבערשטן) מזה מביא ראי׳ ומבקש שכמו״כ יהי׳ גם בנוגע לשם אדנ-י, שיומשך בו הבחינה דכח אדנ-י כמו שהיא באופן של הגדלה, בחי׳ הי׳ הוא ושמו בלבד, שמצד המשכה זו נעשה שיהי׳ "סלחתי כדבריך".

לכאורה, זכרון פרטי המסעות מתאים רק למי שנכח בשעת מעשה ולא למי שלא היה שם, א"כ למה נמנו? ידוע מהבעש"ט שכל אחד יכול למצוא בעצמו פרטי מסעות הללו בהתבוננות בדברי ימי חייו והנהגה עמו מלמעלה ובדברי ימי ישראל בכל הדורות ובכל יום, כל מסע הוא גם חניה בקביעות ע"פ הוי', גם בדברי הרשות בכל דרכיך דעהו, דעת הוא התקשרות בתוקף וקביעות. המסעות היו ברובם במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, גקה"ט, כדי שיצא לגמרי ממציאותו, עבודת התשובה, תכלית הצימאון בארץ ציה ועיף מאריך ומתבונן ומחליט לבוא לארץ טובה ורחבה שלמעלה מכל מציאות וישות עד לטובה הארץ מאוד מאוד, ע"ד אנכי אנכי הוא מנחמכם, כפליים לתושיה, למע' מאנכי ה"א פעם אחת דמ"ת. כך בעבודת אדם כל יום "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" לשון ערבות ומתיקות, דווקא מצד השחרות והירידה נעשה נוי ויופי, שחורה אני ונאווה. הכוח לעבור כל מיצרים וגבולים הוא משה ואהרן, ויכתוב משה גו' מסעיהם למוצאיהם, עילוי ע"י הירידה, כמ"ש מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן הלבנון (שנת' במאמר שלפני זה) עד לירדן יריחו, דמורח ודאין.

שושנים הוא תכשיטים המוסיפים יופי והם הנתינת כח לעבודה דאני לדודי לאחר חודש אב, התכשיט באין ערוך לאדם ואינם מוכרחים כלבושים. עוד ענין בשושנה שהיא לרפואה, בנמשל הוא המשכה די"ג מדה"ר למעלה מהשתלשלות אינם כחטה ושעורה שלבב אנוש יסעד ומוסיף חיות רגילה בסדר השתל', כמו"כ המשל דמלך בשדה, בדר"כ המלך מתעלם ורואים רק את אחוריו, פעולותיו, אבל כאשר המלך בשדה מראה ומגלה את פנימיותו, פנים שוחקות לנמצאים בשדה, באור פני מלך חיים. ענין היופי בפסוק "ורחל", כנס"י, "היתה יפת תואר" בציור החיצוני "ויפת מראה" בפנימיות החיות. כל יהודי מצ"ע הוא בתכלית היופי אלא שהעניות (בדעת) מנוולתן שהוא בהעלם, כשחסר בעבודה דהרוח תשוב אל האלקים, חסר ביצי"מ שלו בכל יום בק"ש וצריך ליגמה"ר בתשובה ועוד יותר בי"ג מדות שבתורה. בעבודה הו"ע "צווארך בחרוזים", שנוקבים חלל באבן טובה, ולבי חלל בקרבי, ונעשה תכשיט סביב הצוואר ע"י שממשיך בהם קו וחוט הוא התורה לחבר ולאחד את החרוזים הם הבירורים בדברים גשמיים ומגיעים עד סיום שיר-השירים על הרי בשמים ענין הריח שנאמר במשיח והריחו ביראת ה' דמורח ודאין.

יחוד שמשא סיהרא שבכל חורש פרטי מגיע (דערליינגט) למעלה מעלה וממשיך מלמעלה מעלה. להבין מעלת הלבנה על החמה, ישראל דומין ומונין ללבנה. הרי שניהם מאירים על הארץ. מעלת שמע"צ, סעודה קטנה הנשאר מסוכות ולאידך ענינו "יהיו לך לבדך". וכן מעלת בראשית על החודש. להשלים הכוונה דירה בתחתונים. תיקון והעלאת הניצוצות..

איך שייך לומר דשיחתן כו׳ היא למעלה מלימוד התורה, איזה לימוד שיהי׳. אין שיחה אלא תפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. ע"י תפילה בכל מאדך עושים רצונו של מקום, וממשיכים גם בלימוד התורה ענין עושים רצונו של מקום, והוא מה דקוב״ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, שע״י נצחוני בני פועלים שהקב״ה חייך. וזה נעשה כאשר עבודת התפילה שלפני לימוד התורה היא כדבעי, בכל מאדך, דאז פועלת התפילה שלימוד התורה יהי׳ בשלמותו. אלא שצ"ל תחילה "עבדי אבות" כלשון המופלא (ווי דער געוואלדיקער לשון) דכ״ק אדמו״ר הזקן במאמרו דכל מעשה האבות שעשו לא הי׳ כלל גשם כו׳ דכל מעשיהם היו בחי׳ רוחניות ולא גשם כלל. וע״י בחינה זו אפשר לבא להעבודה בבחי׳ בכל מאדך. וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות כו׳, דכאשר עבודתו היא באופן דעבדי אבות, שכל מציאותו בטלה לענין האבות שהן הן המרכבה, הנה עי״ז שיחתן (תפילתו, שהיא בכל מאדך) יפה מתורתן. והוא הקדמה לחיבור יצחק ורבקה שענינם הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ. כך גם הסדר מתשרי, עבודת התשובה, ובשמע"צ שמח"ת הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ עד ויעקב הלך לדרכו. חותם המאמר: תורתן של בנים דעכשיו היא בבחי׳ אירוסין, ולעת"ל דוקא יהי׳ בבחי׳ נישואין. ישקני מנשיקות פיהו, תורתו של משיח. גם עכשיו ישנו בתורה בדוגמא דלעת"ל והוא פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה והיא בחי׳ עץ החיים, בחי׳ דרך חיים שלמעלה מנר מצוה ותורה אור.

כשם שהירידה למצרים כללה גם ירידה שאחריה ("ירוד ירדנו") כך העליה משם כולל נתינת כח לגאולה העתידה ("אעלך גם עלה") כל המלכיות נק' ע"ש מצרים, עבודה קשה בחומר ובלבנים בגשמיות בא משעבוד ברוחניות. בזמן ביהמ"ק היה גילוי אלקות עשרה נסים ועתה "אותותינו לא ראינו", אף שישנם גם עתה לאותות ואדרבא "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אין בעל הנס מכיר בניסו שאינו בגילוי, לכן "וימררו את חייהם", יגיעה בתורה בק"ו וליבון הלכתא. ע"י "ואלה שמות", התפשטות וגילוי שמו הגדול, כל התורה שמותיו של הקב"ה, נגד שמא אבד שמא, ניתן לנשמה בגוף לקבל משמו הגדול רזא דשמי' ע"י לבושים דתומ"צ, כמו הנרתיק שע"י מקבלים מאור השמש, כך כדי לחזות בנעם ומאור הוי' הוא ע"י הלבושים. ע"י גלות מצרים נתגלה שם הוי' הא' ולעת"ל מצד אריכות הגלות שלא נתגלה קיצו יתגלה מה שלמעלה מזה, ע"ד רשב"י ע"י צער המערה, לע"ל נזכה לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו", ושלמות קיום המצוות, גילוי פנימיות עתיק, יעשה למחכה לו דדחקין למלה דחוכמתא וכו', ע"י היגיעה והצפיה והגעגועים מגיעים לבחי' עדן, אשרי המחכה, ע"י לימוד התורה ביגיעה בתענוג וגישמאק נעשה גאולה מהגלות שלא נתגלה קיצו דליבא לפומא לא גליא ופועל שיהי' "לחזות בנועם הוי'" גילוי תענוג המורגש ותענוג הפשוט, רעווא דכל רעוין, שיהי' "וארא גו' ושמי הוי' נודעתי להם" בפנימיות התורה".

בפסוק יש לשון יחיד ורבים, נוכח ונסתר. ועבדתם את ה׳ אלקיכם, נסתר, אף שהוי׳ אלקיכם הוא כחכם וחיותיכם, הנה ע״י העבודה משלימים ומתקנים את הוי׳ אלקיכם, כי עבודה צורך גבוה. ע"ד ויאמר לו יהונתן (לדוד) ונפקדת גו' עד דוד הגדיל. ע"י יפקד מושבך פועל ונפקדת, שעולה בזיכרון. כל המשכה הוא בכח הא"ס, מחר חודש, יחוד שמשא וסיהרא, בעבודה דביטול, ונפקדת. אשר ברא אלקים לעשות - לתקן, לפעול בו השלמה, לא רק בעולם אלא גם באלקות, כסיפור רבותינו נשיאינו [רשימת היומן ע' שסב] שאלקות צריך גם לתקן (אַז אלקות דאַרף אויך דעם לתקן) כי עבודה צורך גבוה, וההשלמה היא ע״י העבודה דעצם הנשמה, מס"נ הקשורה בעצמות ממשיך א״ס. ב' קצוות בעבד, מחד, בהפקירא ניחא לי׳, ולאידך עובד בקבלת עול, שהיא ראשית העבודה, מס"נ בעבודה שבלב בתפילה מקשר לעצם הנשמה, יחידה, בתכלית הביטול דשמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד. וזהו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, ל' רבים, בתחילת העבודה יש רבים, וע״י עבודה במס"נ מגיע לבכל מאדך למעלה ממדוה"ג, נה"א ונה"ב נעשים אחד, ומקשר רגל בראש דנשמה. לכן מסיים בל' יחיד: את לחמך ואת מימיך וגו׳ מקרבך וגו׳ ימיך גו׳. כי מס"נ עושה אחדות ועבודה צורך גבוה ממשיך מלמעלה מה׳ אלקיכם (לשון רבים), כי אם והסירותי, ואמלא, לשון יחיד. התכלית הוא דירה בתחתונים, להמשיך נותן התורה בתורה, אלופו של עולם בח' ובד'. בלימוד תורה כדבעי נעשה תורה תבלין ליצה"ר והסירותי מחלה, מקור החולי. את מספר ימיך אמלא קאי על הלבושים דתומ"צ שצ״ל ממולאים, יומין שלמין, ימים יוצרו וגו׳. גם 'מספר' מל' "השמים מספרים" ספירות התנוצצות, אתעדל"ע שאינה בערך האתעדל"ת כלל, אמלא צ״ל בימיך, אע״פ שזהו ימיך, עבודת התחתון, הנה שם ישנו המספר ימיך.

בגדי כהונה הם בדיוק, אסור לפחות או להוסיף עליהם, בכל א' מהם ענין לעצמו וענינו בצירוף כולם יחד. ד' בגדי לבן ד' אותיות שם הוי׳. מצנפת, כתר על הראש, לכפר על הגאווה שפוגם בראש. גאוה בגימ' י״ה, חכמה ובינה, כי מצנפת הוא כתר הנמשך במוחין. אבנט, סמוך לחזה הלב, מכפר על הרהורי עבירה בלב, מקשר מקיף (הלבושים) ופנימי (הגוף והלב) ומהלב נמשך בשאר האברים, ממשיך מוחין למדות, ארכו ל"ב אמות. מכנסים, לכסות בשר ערוה, לכפר עוון גילוי עריות, מלכות, נוקבא, כנס"י, שם נוגע שמירה, קדושה וטהרה, כי רגלי׳ יורדות. כתונת, על כל הגוף עד הירכיים, כנגד המדות, משא״כ מכנסים ממתנים עד ירכיים, לבר מגופא. מכנסים לשון כונס, מלכות, כנס"י, כונסת ואוספת הגילויים דמעלה. "בגדי קודש הם", בכל הד׳ בגדים צ״ל קדושה, ביטול דחכמה, ראשית וכלל הספירות, אנכי, בראשית, כתר וחכמה. "בד בבד", קנה יחידי מכל גרעין, בא חבקוק והעמידן על אחת, יסוד האמונה. כל הד׳ בגדים (חכמה ובינה מדות ומלכות) צ"ל מיוסדות על אמונה. בכל מדרגות שבישראל ובפרצופים העליונים, בכ"א יש אמונה לפי ענינה. אף שהיא נקודה שלמעלה מהתחלקות, בכל זאת ישנה לכ"א לפי ענינו, לכן אצל כ"א מהבגדים נאמר בד במיוחד, כי צ״ל אמונה בכ"א מהדרגות והחלוקות באופן מיוחד לפי ענינו. וכולם יחד לא חסיר ולא יתיר, ונעשה שלימות הכפרה.

יראת שמים קודמת ללימוד התורה וקיום המצוות, ולאח"ז יש יראה הבאה לאחר הקדמת לימוד התורה, "ויצוונו וגו' ליראה את הוי' אלקינו", יראה עילאה ויראה תתאה. קשר למחר חדש, ענין הביטול, תכלית העלם הלבנה שאינה מאירה אפילו בבחינת נקודה, "יפקד מושביך". כמו"כ בחכמה, תורה, עצמה יש ב' דרגות, לידע את המעשה, יר"ת, שירא לעבור רצון המלך; לימוד לשמה, יר"ע למעלה מהגבלה. עד"ז בקיום המצוות באופן דיר"ת ויר"ע. ענין מזל דנשמה, מזלייהו חזי, מחבר ראש ורגל דנשמה, וזהו אם אין חכמה אין יראה, ע"י לימוד חכמתו של הקב"ה הוא וחכמתו א' שא"ס אחד האמת הוא לבדו הוא ואין זולתו היא מדרי' החכמה. בא ליר"ע למעלה ממדוה"ג. עד"ז כל ענין יחוד דוד ויהונתן, מלכות עם בינה, יחוד שמשא וסיהרא, ונעשה פקידה בגשמים ובבנים, עד דוד הגדיל, בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא. גילוי כח הא"ס בנבראים הקיימים באיש ובמין. אמנם הכח הוא בארץ דוקא, פקדת ארץ, ושלשת (בג' לבושים מחדו"מ) ותרד מאוד עד לאבן האזל. עלמא דאזלינן מיני'.

יהושע נצטווה לשלוח מרגלים רק ליריחו, ענין הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהם ברשותו של אדם לכבשם ולשלוט עליהם, עבודת הבינונים. משא"כ משה רבינו שלח מרגלים לתור את כל ארץ ז' עממין, לכבוש את ז' המדות, עבודת הצדיקים, ואינו שווה לכל נפש, לכן לא היה על זה ציווי, אלא שלח לך לדעתך. ומ"מ יש ללמוד מזה הוראה נצחית לכאו"א מישראל, כי הציווי שלא להחיות כל נשמה משבעה עממין ולכבוש את ארצם הוא נצחי, כי כל אחד צריך להשתדל גם בעבודת הצדיקים, לקיים השבועה תהי צדיק. אלא שאת הלבושים הם בידם של אדם לפשטם לכן נוגע יותר העבודה בהם מאשר בהמדות, כי שרש הלבושים הם למעלה משרש האדם.

מ"ב מסעות ישנם בכל דור ובכל אדם ובכל יום. הכח לזה ויכתוב משה שימשיך את מוצאיהם מוצא הנשמות מפנימיות א"ק עצם הנשמה למלאות השליחות ע"פ ה' יסעו וע"פ ה' יחנו, עליה מלמטלמ"ע מסעיהם למוצאיהם, בחי' נעלית יותר, כשעושה חשבון צדק לפני שאומר בידך אפקיד רוחי הרי זה חשבון שמח וטוב כי עלה עד למהותו ועצמותו ית' והנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים כדי לחדש עבודתו למחר באופן של מעלין בקדש. ע"י משה ואהרן ששד"מ וששדמ"ט. ילכו מחיל אל חיל

העבודה היום במ"ב מסעות היא הכנה לכניסה לארץ ע"י משיח צדקנו, שתתפשט א"י בכל העולם. ע"י העבודה דישראל בכל מקומות הגלות פועלים זאת. ההכנה בב' אופנים. א. מלחמה, תפילה, בחרבי וקשתי, נהמא אפום חרבא, עבודת חוני המעגל, ב. מנוחה, לימוד התורה, עבודת רשב"י. הכח לזה ממשה שבכל אחד, רועה נאמן. ע"י "ויכתוב" באותיות החקיקה שנמשך לכתיבה ולחתימה שאין לשנות. מוצאיהם למסעיהם המשכה והעלאה, במשפט תפדה ושביה בצדקה, והפכתי אבלם לששון, תכלית המסעות הוא להפך המדבר גדול ונורא לדרגה נעלית למעלה מבחי' אדם. לכן קודם נחמו נחמו יש בין המצרים, מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, עד למרחב העצמי, תכלית הביטול, באתי לגני לגנוני עיקר שכינה בתחתונים, אלא תולדות מלא, תולדות פרץ, יעלה הפורץ לפנינו.

באלול מתחיל מ' ימים שאף הם היו ברצון, שמהפכים את ענייני אף הבלתי רצויים שגם הם יהיו ברצון, בהפטרה נאמר "ושמתי כדכד שמשותיך" ל' רבים, א. "שמש צדקה ומרפא" מלמטה למעלה שמרפא ופועל התרוממות בעבודה דאני לדודי בשדה. ב. "שמש ומגן ה"א", תורה, מלמעלה למטה, "דודי לי", והוא בעשי"ת כשהמלך בהיכל מלכותו (וזהו מהדברים הנפלאים שמוסיף בד"ה ושמתי כדכד). אלא שדוקא ע"י "שמש צדקה" שהוא ירידה בלבושי שדה, צדקה כפשוטה (לכן המשל הוא במלך גשמי מעוה"ז התחתון שעי"ז יכולים ליקח הענינים בטהרתם ובזכותם ובפנימיותם) מגיעים לא רק לשמש הוי' שהוא גילוי דרך נרתק אלא שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה באמירת "הוי' הוא האלקים" בסיום נעילה שאז גם הוי' כאלקים יחשב.

"נפקדת" הוא ענין הזכרון שהוא מוח החכמה, תכלית העילוי וראשית כל ההשתל'. "יפקד מושבך" הוא חסרון בתכלית. תכלית הביטול ד"תמליכוני עליכם" גורם גילוי "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". כמו"כ "בראשית ברא גו'" כולל כל הספי' וסדהש"ת עד לעוה"ז שנברא במלכות, ב' קצוות העלאה והמשכה עד למטה. לכן "צריך להתחיל בהחודש הזה לכם" שעיקר התורה הוא להגבי' את העולם, והשאלה מצד ר' יצחק ענין הצחוק והתענוג שישראל פועלים ע"י עבודתם בשם אלקים, בגי' הטבע שמגביהים את העולם ופועלים ביטול מיש לאין, יותר מהעילוי דבראשית ברא, שהוא מאין ליש. המענה "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". התבוננות בהתהוות היש היא הכנה לביטול היש ב"החודש". "לתת לחם נחלת גוים", אין זה שעושים אויס וועלט, כי אם כמו שהיא במציאותה (נחלת גוים) ממשיכים ופועלים שיהי' שם דירה בתחתונים. גילוי יש האמיתי בהיש הנברא. ככל הפירושים ב"אתה הראת לדעת וגו'" ממלא, סובב, עצמות, וע"י העבודה בזמן הגלות אל יבוש מפני המלעיגים פועל המשכת העצמות, גילוי היחידה "אחת שאלתי" בכל הפרטים, שזהו התחלת ד' חלקי השו"ע, שמתחיל "יהודה בן תימא אומר שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" שיתבונן בהנה הוי' ניצב עליו ומביט עליו אם עובדו כראוי לכן אינו מתפעל ועובד עבודתו בבחינת מעשה, ער לייגט אריין זיין גדלות אין מעשה וממשיך מעשה גדול דלע"ל בראשית ברא אלקים, ברא לשו'ן גילוי.

בזהר מפרש "בכל" אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. רש"י מפרש בכל (בגי' בן) קאי על יצחק. והוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה. הצ"צ מבאר שלאחר שנתנסה בי' נסיונות (אתעדל"ת, אתר שלים) ברכו בכל, פנימיות הכתר, "והוי' ברך את אברהם בכל" (אתעדל"ע מצ"ע, פנימיות עתיק), למעלה מ"אברהם זקן בימים" (חיצוניות הכתר, אריך שנקרא עתיק יומין) שהמשיך ע"י תורה (זקן שקנה חכמה) ומצוות (בא בימים). ב' מדרגות "כל", א' פנימיות עתיק, ע"י קיום מצות ל"ת, ב' העלם העצמי, ע"י הנסיונות. במיוחד ע"י נסיון העקידה, שלא היה כמו שאר הניסיונות שהיו היפך טבע חסד דאברהם (חיצוניות הכתר) אלא יתרה מזה, שהיה בנוגע ליצחק בנו יחידו, דאהבת אדם לבנו, ובפרט לבנו יחידו, היא גדולה יותר מהאהבה לעצמו, וכל אשר לאיש יתן בעד בנו, לכן היה זה באין ערוך לשאר הנסיונות, ע"ד פנימיות הכתר. בחינת כל. והכוונה בהמשכה זו היא שיומשך השפעה בל"ג ביצחק (בכל בגי' בן היינו יצחק) וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, תגבורת השפע. ובעיקר יומשך בגילוי ע"י יחוד יצחק ורבקה. חותם המאמר: הוראה, שצריך להיות (דוגמת) העבודה דנסיונות, היינו, שהעבודה צריכה להיות ביגיעה גדולה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. עין לא ראתה גו' יעשה למחכה לו, מאי למחכה לו כו' אינון דדחקין למלה דחוכמתא כו' .. שע"י היגיעה בתורה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. נמשך שגם קיום המצוות יהי' ביגיעה גדולה .. כולל גם היגיעה בהפצת המעינות חוצה, דנוסף להיגיעה שצריכה להיות בלימוד והבנת המעינות (דחקין למלה דחוכמתא), צריכה להיות יגיעה מיוחדת להפיץ את המעינות חוצה, להביא את המעינות גם לאלו שנמצאים חוצה, "בין החוחים", ועי"ז יהי' אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהי' גילוי העלם העצמי, עין לא ראתה, במהרה בימינו ממש.

כוונת הירידה לגלות מצרים לבוא למ"ת. אריכות גלות זה האחרון שהוא באי"ע לגלות מצרים, כי גילוי פנימיות התורה לעת"ל הוא באין-ערוך לנגלה דתורה. הגילויים דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בחומר ובלבנים, ע"י היסורים בלימוד ק"ו וליבון הלכתא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה ("ואלה שמות") וגם בעבודת התפילה, ע״י הענין דוימררו וגו׳ בתורה ותפילה וע"י העמידה בתוקף אפילו על ענינים פשוטים שלא שינו את שמם וכו' ממירים (מ׳פארבייט) יסורי גלות זה האחרון, מהירידה לאותיות המח' ודיבור ("ירוד ירדנו") ובאים לגאולה וממשיכים עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא ("אעלך גם עלה") מן העולם ועד העולם. בענין אריכות וצרות שבגלות זה האחרון: אע״פ שגם אריכות גלות זה האחרון באה בהגבלה בכמות (השנים), הנה אין הכוונה בגודל האריכות שבגלות זה על האריכות בזמן (בלבד), כי אם (גם) על האריכות שבו בגודל היסורים והצרות, ובפרט בחבלי משיח (חבלי לידה) שצרות ויסורים אלו הם באין ערוך מהיסורים שבגלות מצרים. ואין הכוונה שצ״ל ח״ו צרות ויסורים וכו׳, כי אם ענינים שאינם מתאימים לרגילותו של ישראל (וואס איז ניט לויט די געוואוינהייט פון א אידן) בלבד, שגם זה נחשב ליסורים "כשמדובר אודות א׳ מישראל, "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה׳ אלקיכם", הנה הטובה המגיע להם היא שלא לפי ערך כלל ממה שזכה נבוכדנצר, וכל אחד מישראל אפילו הפשוט שבפשוטים ביכולתו לתבוע מהקב״ה כל ענינים טובים ברוחניות [שזהו העיקר של יהודי], ומזה נמשך גם בגשמיות, בכל עניני ברכה וכו׳ שכללותם היא בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן דמולך בכפה. ומזה מובן שכל ענין של העדר הרגילות של יהודי ליסורים גדולים יחשב, ובאי״ע לגבי מצרים שהי׳ לפני מ״ת ודרגת מצווה ועושה, ועי״ז מעבירים הכתמים הכי קטנים שנשארו לאחר כל היסורים וצרות שעברו (וואס מ׳איז דורכגעגאנגען).

הודאת יתרו היה תנאי והכנה והקדמה למ"ת, ע"ד "ורב תבואות בכח שור", כך עבודת נה"א עם הנה"ב מוסיף אור חיות וכח בעבודת נה"א מצ"ע, בכל מאודך. ע"י נה"ב נעשה יתרון האור למעלה ממדוה"ג דנפה"א. ענין מ"ת ביטול הגזירה וחיבור עליונים ותחתונים, ליתרון אור פרטי די בבירור הנה"ב וק"נ, משא"כ לפעול אור כללי צ"ל ביטול גקה"ט, ע"י הודאת יתרו שעבד וידע והיה כהן לע"ז נמשך מ"ת. "וראיתי אני", חידוש ויתרון גם בערך האור והחכמה, "מן הסכלות" שאינו ממש אלא חכ' חיצוניות, לגבי קדושה נק' סכלות אף שיש בם אורות מרובים דתהו מג' הראשונות שבהם, מ"מ אמר שלמה שאורות דתיקון הם למעלה מזה. כי ע"י בירור ניצוצות מתגלה שרש התיקון שלמעלה מתהו. "ואהב את יעקב", אף שעשו הוא הבכור. "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". לכן מזכיר שיתרו היה כהן מדין, ל' מדון ענין הפירוד, הפך התורה שענינה שלום. "חותן (ביום חתונתו זה מ"ת) משה" שענינו תורה. וג' ענינים ראה, קרי"ס; אשר עשה אלקים; כי הוציא ה'. הם גילוי עתיק; בכלים דאלקים; וגילוי אור שע"י יצאו ממצרים. אלא שאצל יתרו היה רק בבחי' שמיעה אבל למשה וישראל ע"י גלות ושעבוד נזדככו הם והעולם לקבל התורה, כי הוציא הוי' את ישראל ממיצרים וגבולים דלעו"ז ודקדושה.

שביעי, שבת, הוא מלכות או בינה. בחי' מיצר. "וקראת לשבת עונג". שלימות ימי ההיקף. שמיני, הוא למעלה מההיקף ושומר עליו. ע"ד חג השבועות ביום החמישים לאחר מ"ט יום. נו"ן עלמא דחירו. בינה כולל ג׳ ראשונות עד עתיק. המשכת שמונה בשבעה זה ע״י עתיק, השומן התמצית (עסענץ) והעצם שבכל דבר כדי שיומשך למטה, לכן גם לאחר ז' צ"ל שמיני. ויורד הגילוי מרקיע א לז' "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל", עד לתכלית השלימות, "עלי עשור ועלי נבל" דלעת"ל. והגורם לזה הוא מעשינו ועבודתינו עתה.

שייכות יעודים גשמים לשכר התורה, לכאורה אין להם ערך כלל. "עמלים בתורה", תלמוד בבלי, אור חוזר, מעלתו על תלמוד ירושלמי, אור ישר. ובא לברכה ד"ונתנה הארץ יבולה, ונתתי גשמיכם בעתם", עד לברכה הכי גדולה "ואולך אתכם קוממיות". כל זה ע"י עבודה דאותיות החקיקה. "בחוקותי תלכו" ב' חוקות, א' על אבן טוב, ב' מעבר לעבר ומגיע עד לבחי' א"ס. הלומד על מנת לעשות הוא עמל ויגע ביותר וממשיך למטה בחי׳ חקיקה שבתורה, עד לפס"ד שנמשכים גם בטענות של שקר. והוי׳ עמו שהלכה כמותו, אלו ואלו דא"ח. תכלית הכוונה להמשיך החקיקה למטה בכל ציווי התורה. חקיקה בנשמה ובתורה ובקוב"ה, ע"ד תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה. לכן אינו מזכיר יעודים רוחניים שענינם גילויים, נח"ר דנברא, משא"כ בקיום תומ"צ בעוה"ז הוא נח"ר דבורא.

"חביב אדם שנברא בצלם", קאי על בני נח וגם על בנ"י; או על נפש השכלית דכללות מין האנושי. "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", נפש השכלית בישראל. "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", גוף הישראלי. "חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים למקום", הנפש האלקית. "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", גליא דתורה. חיבה יתירה כו', פנימיות התורה. ובכל זה הנה סדר ההמשכה באופן גלוי, "נודעת להם" מלמעלה למטה מהמדרגה היותר נעלית, הוא ע"י מעשינו ועבודתינו מלמטה למעלה. ומסיים "שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" דעי״ז נעשה כסיום המאמר בתש״ב דאין ישראל נעזבין ח״ו, אף שהם כבשה אחת בין שבעים זאבים, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ו"תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן". ועד "והיתה לה׳ המלוכה".

"גורל" בעבודה, דירה בתחתונים ע"י עבודה ע"פ טו"ד "בכל לבבך נפשך" ולמעלה מטו"ד "בכל מאודך" אך בגורל. אמונה, קב"ע, ראשית העבודה, וחודר לכל הכוחות פנימיים שע"פ טו"ד עד שמגיע לגורל שלמעלה מטו"ד, כמאמר ריב"ז איני יודע כו', יחידה, מס"נ, ב' עניינים במשיח, רב ומלך, התפילה מהודו עד למס"נ באחד ושמו"ע כעבדא קמי' מרי'. כשמתבטל לגמרי הוא במציאות הכי תקיפה, עבד מלך מלך,

ע"י התגלות יגמה"ר המתחילים בשם א-ל מלמעלה, "א-ל הוי' ויאר לנו", יכול להיות אח"כ העבודה ד"אני לדודי" בימי החול כשהמלך בשדה בלבושי שדה ואפשר לבקש ממנו בקשות. ג' בחי' באדם: בית מושב, העבודה דתומ"צ לעשות לו דירה; שדה, עבודה שהיא הכנה לצרכי הבית; מדבר, לא ישב אדם שם, היפך ענין הדירה, אך כאשר מהפכו לקדושה אז המדבר עולה למעלה מבית ושדה ולמעלה מציור אדם, מבואר בלקו"ת במדבר, ענין 'מדבר' כלשון 'איתמר' שבגמ' שהוא דבר הנלמד מאליו, אני המשנה המדברת בפיך, לימוד התורה למעלה ממדוה"ג. אמנם יש בחי' מדבר למעלה מזה, כי בחי' 'לא אדם' יש גם באדם במצח שלמעלה מציור פנים, אך למעלה מזה הוא הכתר והעטרה שעל גבי המצח ואין כתר אלא למלך, גילוי ענין זה הוא המלך בשדה שאז המלך מנצח (מצח) כל המניעות ועיכובים שיהי' חודש אלול מוצלח בעבודתו, הן בתפילה (יגמה"ר) והן בתורה (שושנים, ששונים הלכות) וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה כוח"ט ברוחניות ובגשמיות.

בחינת "אחת" בכל עניני תשרי: ר"ה, מצות היום בשופר. יוה"כ, אחת בעולם, שנה, נפש. סוכות, ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן אחדות בכל הד' המינים. אחדות אמיתית בתשובה שמגעת בפנימיות ועצמות הנפש. ענין "יום אחד (יו"כ) באות כל הבנות (נש"י) לשאול שלום המלך אבייהם" ומזה נמשך "נעביד כולא חד יו"ט" הוא שמח"ת. אח"כ יש להמשיך התעוררות דבחי' אחת הנ"ל בכל חלקי הנפש ובפרטי עשיותיו כל השנה. כיון שהתעוררות באה משמח"ת מתטלים כל הגדרים וההגבלות. קטע במאמר פרק ד: מכיון דזה ש"ברצונו נתנה להם" (לזמן מסויים) הוא בכדי שיהי' אח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", הרי פשוט, שבאם מחליטים בתוקף, אזי מבררים בנקל ביותר את ארצות שבעה גוים, וכל העולם כולו, שיהי' דירה לו ית'. וזה מה שנדמה שצריך לזה יגיעה ועמל, ועד שאומות העולם טוענים בנוגע לכל בירור לסטים אתם, הוא מצד גודל ההעלם והסתר, מה שאין נרגש בעולם אשר "כל הארץ של הקב"ה היא" (ו"כי ממך הכל"). אבל הרי תכלית הכוונה של ההעלם והסתר הוא בכדי שיהי' ובקשתם משם, אַז אידן זאָלן זוכן און געפינען דעם אויבערשטן בכל עניני העולם, בההעלמות וההסתרים [וכמשל האב המסתיר את עצמו מבנו הקטן בכדי להראות את חכמת הבן שמבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו], והבטיחה תורה שכאשר "ובקשתם משם" אז בודאי "ומצאת", שכובשים את כל העולם ועושים ממנו דירה לו ית', עד אשר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' לעבדו שכם אחד. והיתה לה' המלוכה.

"בא בימים", באינון יומין עילאין, הם הלבושים דתומ"צ. היות הנשמה נברא, אין ביכולתה להשיג שום השגה באוא"ס ב"ה, לכן צריכה ללבושים דתומ"צ, הם ממוצע המחבר את הנשמה המלובשת בגוף עד לנועם ה' למעלה ממדוה"ג, כי תומ"צ שרשם הם רצונו וחכמתו ית' הבלי גבול; וירדו למטה במדידה והגבלה. אלא מצד התלבשות תומ"צ בעניני עוה"ז הגשמי, או מפני שרובו ככולו רע, או מצד הגשמיות שבאין ערוך לעולמות העליונים, צריך לנקות ולזכך את התורה מכל פסולת הנופל בהן משכל אנושי, ולרחוץ ולכבס את לבושי המצוות שיהיו זך ונקי. אף שזיכוך זה נעשה ע"י המלאכים דגפיף ונשיק להון, מ"מ תכלית השלמות הוא עבודת האדם, קב שלו, וכיבוס התומ"צ שלו ע"י עבודת התפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "ענין עבודת היום". בירור ועליית הניצוצות שנתחדשו ביום זה. לכן נקראים הלבושים "יומין עילאין", ענין העליה בכל יום בתפילה; וכן בירור וזיכוך עוה"ז שבגדר מקום וזמן. תומ"צ מתקן את הזמן. מעלת בא בימים (למעלה מאברהם זקן) ימים שלמים ומלאים, הוא העבודה דתיקון הזמן ע"י עבודה. "את מספר (ל' אבן ספיר) ימיך אמלא", שמאיר את הימים באור התומ"צ ומשלים הכוונה דדירה בתחתונים שזה הוא תכלית שלימות מעלת האדם.

"אוהבי תורתך" האהבה לתורה מצד נותן התורה, ע"י הקדמת עבודת התפלה המביאה לאהבת ה'. זה נוגע גם לתורה עצמה, כי ע"י הביטול דתפלה גם לימוד התורה הוא בביטול, ועי"ז נעשה "ברכו בתורה תחלה" המשכת אוא"ס בתורה, עי"ז נעשית "תורתי" (דאף שגם התורה מצ"ע היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד, הרי ענין זה הוא בהעלם). "ורב שלום בניך" קאי בעיקר על השלום הנעשה בעולם ע"י עסק התורה, עי"ז ממשיכים עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הו"ע המשכת העצמות בעולם (שישנו רק לאחרי מ"ת, משא"כ ע"י העבודה קודם מ"ת נמשכה הארה בלבד), ולזה אין צורך בעבודת התפלה. "שלום רב לאוהבי תורתך" קאי על השלום הנמשך עי"ז לת"ח עצמם (נח"ר דהבורא, שלמעלה מנח"ר דהנברא), שלזה צריך שיהיו בבחי' ביטול בתכלית ע"י עבודת התפלה. גם העבודה דבחי' בן ("ורב שלום בניך") היא כלי לגילוי הנח"ר דהבורא ("שלום רב לאוהבי תורתך"), כי הביטול דבן ענינו שע"י הביטול נעשה לימוד התורה באופן שהמלך עצמו הוא הלומד (וזהו "מגורי אביו", שהביטול דיראה הוא כלי קיבול להגילוי דחכמה עילאה, שהיא בחי' אב).

"וארא" לשון הוה ישנה גם עתה, בתשובה על שאלת "למה הרעות" בגלות חושך כפול ומכופל בפרט בעקבתא דמשיחא שאין העבודה כדבעי לי' למיעבד, והתשובה: וידבר אלקים גו' אני הוי', שגם התוקף דפרעה משם אלקים הוא מפני שגם עתה אני הוי' הכבדתי את לבו ואין להתפעל מבילבולים כי אין בהם ממשות, אלא אדרבא לנצל לחיזוק בעבודה להפוך חשוכא לנהורא כי מציאותן הוא לגלות כח האדם. הסדר הוא, "וארא אל האבות", מדות אהבה יראה ורחמנות, שיהיו במצב של לידה והתגלות ע"י התבוננות המעורר אהוי"ר וכו' ולא באופן דגלות ועיבור ראשו בין ברכיו. גם התבוננות בהעלם והסתר שכוונתו להגיע לעילוי דאתהפכא. והוא הכנה לגילוי "שמי הוי'" לבדו שנגלה למשה במ"ת תכלית הביטול (ולא רק מדות יש מי שאוהב) "ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא כלי ל"פתח לבי בתורתך", לא תורה שמצד הנבראים כמו אצל האבות אלא תורת הוי' שלאחרי ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים במ"ת. הטענה "למה הרעות" בדורנו: טענה זו ישנה גם בגלות הזה האחרון, בהזמן דעקבתא דמשיחא. כי אף שנשארו רק רגעים ספורים לגאולה האמיתית והשלימה, מ״מ דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר מכפי שהי׳ לפני זה (כי אף שבגשמיות הנה בחמלת ה׳ עלינו נמצא עתה רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל במצב טוב יותר מכפי שהי׳ לפני זה, מ״מ, ברוחניות נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר). לכאורה, מכיון שנמצאים כעת ברגעי הגלות האחרונים, הי׳ צ״ל התעוררות גדולה (א שטורעמדיגער טאן) בלימוד התורה והפצת המצוות באופן דמהדרין מן המהדרין ולנצל (אַריינכאַפּן) הרגעים שנשארו עדיין באופן דחטוף ואכול חטוף ושתי, ומ״מ החושך הוא גדול ביותר, שאין ההתעוררות (השטורעם) כדבעי למיעבד. ובפרט לאחרי כל ההתעוררות מלמעלה שהי׳ בדורנו זה דוקא, ע״י הנסים הגלויים וההשגחה פרטית שכאו״א רואה בחיים הפרטיים והכלליים של כללות בני ישראל. כולל ההוספה שנהי׳ עתה בהפצת התורה, הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות, ע״י גילוי כת"י הראשונים שלא היו בנמצא בדורות הקודמים. וכן ניתוסף באופן הלימוד עצמו (הן בנגלה והן בחסידות) כננס שעומד על גבי הענק ורואה רחוק יותר מהענק עצמו, דאף שדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הם בבחי׳ ננס לגבי דורות הראשונים, מ״מ כאשר לימוד התורה שלהם הוא באופן שאינם בונים ענינים בתורה ע״י כחם ועוצם ידם, אלא מודים שכל משענתם היא על גבי ה״ענק״ (דורות הראשונים), הנה אז מצליחים ורואים רחוק יותר מהענק, שאופן הלימוד הוא נעלה יותר (כביכול) גם מכמו בדורות הראשונים. ומ״מ עם כל גילויים אלו, דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל כל כך שאין התעוררות כדבעי למהוי. ומזה יכול להיות חלישות גדולה והטענה למה עשה ה׳ ככה, ע״ד שאלת משה למה הרעותה לעם הזה.

ואלה המשפטים וגו' ענין כללי בלימוד התורה. תשים (ל' יחיד) קאי על משה, לפניהם (ל' רבים) המשכת התורה לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות. אופן הלימוד, "תשים לפניהם" הרב חוזר ושונה כמ"פ עד שיבינו עומק ההלכה בטעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, ושננתם לבניך, חיוב על כאו"א מישראל ונאמר מיד לאחר מ"ת, כי בפסוק יש הוראה בלימוד התורה ולעבודת האדם לקונו. תחילת העבודה, כי תקנה עבד עברי לפי הקס"ד היינו עבד כנעני, עבדו של עברי, ואח"כ מתעלה לבחי' עבד עברי, עד שמגיע לבחי' אמה העברי'. והם ג' המדריגות נר"ן, צדיק ורשע ובינוני. כמבואר החילוקים בקונטרס העבודה. הצ"צ שקו"ט אם עבד כנעני הוא רשע וטוב לו או בינוני. כי עבדא בהפקירא ניחא לי', ובינוני לא עבר ולא יעבוד עבירה מימיו, והלוואי בינוני, אלא בפנימיות רצונו האמיתי רוצה אלקות, ויקיים השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, מצד ירידת הנשמה לבירא עמיקתא הקס"ד שהוא עבד כנעני, והכוונה היא "תלמוד לומר" באהבה המסותרת שהוא בעצמו עברי, אַז ער שטעלט זיך אַנטקעגן דער גאַנצער וועלט, נגד העלם והסתר נה"ב ומהפך אותה ועולה מעבד כנעני לעבד (שהוא) עברי, ואח"כ גם לאמה העברי', ועד שפועל בעבודתו שיהי' לו או לבנו יעדנה. רק בתחילת עבודתו נראה כנעני, ועשית כל מלאכתך, אמנם ירידה זו היא לרגע בלבד לצורך עלי' ביתר שאת ויתר עוז, ע"ד המבואר בתניא שהבלבול בתפילה מעורר להתפלל בכוונה מעומקא דלבא, כשיתבונן שהקב"ה מחי' את הענין המבלבלו כדי שיעשה מהבלבול מטעמים ל' רבים, ע"י אתכפיא ואתהפכא, עד שיגיע להיות לו או לבנו יעדנה, ועד ויצאה חנם אין כסף, ומגיעים ל"ובשביעית" דקאי על השלימות הכי נעלית שתהי' לע"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כל זה קשור לפרשת תרומה תרומת המשכן והשראת השכינה בתחתונים ועשיית הארון (תורה) ומעשה משה נצחיים.

יחוד זו"נ, יחוד יעקב ורחל, יחוד ישראל ורחל, יחוד שפעל הוספה (יוסף) לא רק לגבי יעקב בחי' עקב, אלא גם לגבי ישראל בחי' ראש. בעבודה, יעקב, אתכפיא ועי"ז בא לבחי' ישראל אתהפכא. אלא שגם כאשר מגיע לבחי' אתהפכא צ"ל הגישמאק והקאך שיש באתכפיא שזה מצד התענוג המיוחד שיש בנצחון המנגד.

הילוך אמיתי בעבודה הוא כאשר נעתק לגמרי ממדרגתו הקודמת ועולה בעילוי שלא בערך בעבודה דבכל מאדך מס"נ למעלה ממדוה"ג. עי"ז פועל לא רק ושכנתי בתוכם אלא והתהלכתי בתוככם, הילוך ודילוג גילוי העצמות שלא בערך לכל הגילויים ע"י אתעדל"ע מצד עצמו שנמשך באתר שלים. כל זה נעשה ע"י העבודה והילוך בכל מאדך. ב' אופני הילוך בעבודה, מלמטה למעלה, תפילה, ומלמעלה למטה, תורה. אצל הקב"ה תחילה הילוך מלמעלה, "וירד הוי' על הר סיני", ואח"כ ע"י הילוך ועליה מלמטה בעשיית דירה לו ית' בתחתונים מוסיף עילוי גם בעולמות העליונים. הנתינת כח לזה, "אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ע"י שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם והוציאם מכל המיצרים וגבולים גם דקדושה. "ואולך אתכם קוממיות", קומת אדה"ר, לאחר החטא נוסף בו עילוי גדול יותר. מדת קומה היא מאה אמה, קומתיים הוא מאתיים אמה, והם ע"ס כפי שכלול בעשר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ו"קוממיות" הוא כשניהם יחד.

ארץ כנען הוא מלשון מסחר, הוא כללות הבריאה באופן של ירידה מאור פניו ית' לצורך עליה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. נוסף על הנתינת כח לזה במ"ת, הנה ההכנה היתה ע"י שילוח המרגלים, "שלח לך אנשים", נשיא הכולל כל שבטו, "ויתורו את ארץ כנען", לשון תייר המורה דרך ולשון תואר ולשון "יתרון ארץ בכל היא", עליית ספירת המלכות ע"י הירידה ופועלים בנין המלכות בשלימות באופן דיפה תואר ויפה מראה ונעשה עי"ז פתיחת הדרך לכל בנ"י בעבודתם בכיבוש הארץ. וזוהי ההוראה כפשוטה משילוח המרגלים, שלכאו״א מישראל ישנו הענין ד"וישלח יהושע גו׳ שנים אנשים מרגלים" שירגלו את הארץ ואת יריחו וע״י הקדמה זו בא גם למרגלים ששלח משה לדעתו, עבודת המדות, דהרי משה שלחם לרגל את שבע הארצות שהם כנגד שבע מדות.

מתחיל עם הפסוק "וידבר וגו' לאלה תחלק" הקב"ה בעצמו יחלק לעת"ל לכולם בשווה, גם לשבט לוי יתוסף באופן שלא יבלבלו מלעמוד לשרת לפני ה', כמו ליוסף במצרים. גורל, למעלה מטו"ד, יחידה, מס"נ, מתחילת העבודה עד לסופה, ההכנה עתה בגלות על-ידה זוכים שהקב"ה יחלק בעצמו, יחיד שלמע' מיחידה, בא"י הגשמית, פועל עילוי בלעת"ל.

"עקב" קאי על אחרית הימים, הזמן של דורנו, "תשמעון ודאי" בכל פרטי הכתוב, תשמעון ושמרתם ועשיתם, במחדו"מ, (לא הובא בהדרושים פירוש עקב על מצוות שאדם דש בעקביו, אלא כפי שהם בשלימות). השכר על זה הוא "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", דיוק הלשון "תשמעון ושמרתם ועשיתם" ולא כפשוטן מחדו"מ, כי מדובר על אחרית הימים שאז "תשמעון ודאי". "תשמעון" אסיפה, "וישמע שאול את העם", אסיפת כל הניצוצין מכל המחדו"מ וחלקו בעולם "ושמרתם" דיבור, לימוד באופן דערוכה בכל שמורה שנשמר בכל דבר בלתי רצוי, גם דיבור מלשון ידבר עמים, הנהגה ושליטה דמאן מלכי רבנן, שמירת דבר ה' זו הלכה "ועשיתם" מלשון מעשין על הצדקה, כפיה, כי לא די בקיום מה שמונח היטב (עס לייגט זיך ביי אים) אלא צ"ל אתכפיא, גם משפטים שמונח בשכל ורוצה בעשייתם צ"ל גיבור כובש את יצרו, כידוע שלעת"ל ישתוקקו (מ'וועט זיך ביינקען) לאתכפיא, מתאים גם לפי' "עקב" מצוות שאדם דש בעקביו היינו אתכפיא, "ושמרתם" לאחר שקו"ט ארוכה ועשירה בכמה סברות כופה עצמו שלא להתחשב בסברות אפילו דקדושה כדי לפסוק דבר ה' זו הלכה ובאופן דתשמעון מלשון אסיפה וקיבוץ עד ל"נדחך בקצה השמים". השכר בדומה לזה, "הברית" שנעשה מציאות אחת שלא שייך להחליש או לבטל "החסד" במדות שבלב "השבועה" באופן של תוקף וכל זה באופן של "והיה" לשון שמחה, ו"ה קודם לי"ה, והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהי"ה, בעבודה הוא שגם המשפטים הוא בקב"ע הן מח' והן דבור והן מעשה ועד לדברים שדש בעקביו אף שהיא עבודה גדולה (וקשה) נעשית בשמחה.

פי' הבעש"ט בראשית ברא, ראשית העבודה לגלות הכוונה דשם אלקים. ע"י התבונות ב"השמים ואת הארץ" כי כל כוונת הצמצום היתה מלכתחילה בשביל הגילוי. גילוי זה הוא בכל המדרגות שישנם בפירוש בראשית: א. בקדמין, כתר. ב. בחכמתא, בחי' חכמה. ג. ברא-שית, מדות. ומקשר לג' פרסאות שע"י נעשה אור חדש וצריך לגלות בו את הכוונה. תכלית הכוונה היא בעולם שנברא בשית יומין, ברא שית, בגילוי ובפועל, להשלים כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ועי"ז מגביה את סדהש"ת ופועל עליה באין ערוך.

המעלה בשיחתן של עבדי אבות, בהיותן עבדים של האבות שהיו בבחינת מרכבה לאלקות. מעלה מיוחדת בשליחות אליעזר למלאות שליחותו של אברהם בשידוכו של יצחק לרבקה, שהוא כללות הענין דיחוד מ"ה וב"ן, וממנו נמשך לכל מצוה פרטית, אלא שבמצוות פרטיות היחוד הוא ע"ד אירוסין ובשידוך דיצחק ורבקה היה זה ענין נישואין כמו שיהי' לעתיד. בעבודת כל אחד מישראל: עבדי אבות הוא ענין הקב"ע, ושיחתן הוא ענין התפילה, ומזה נמשך בתורה גם ענין הנישואין. כמו- כן סדר השנה: קבלת עול דר"ה, תפילה ותחנונים, ענין התשובה, מעמד ומצב של עבדי אבות, מרכבה לרצון העליון, עיקר העבודה דחודש תשרי, עי"ז נפעל ענין נישואין, שכבר נהי׳ הגאולה (אז ס׳ווערט שוין די גאולה). אלא שזהו למעלה, וזה ממתין להגילוי (און ס׳ווארט אויף דעם גילוי) שיהי׳ אח״כ למטה ע״י גמר וסיום הבירורים.

מס"נ חודר כל חלק עד דכליא ריגלא דתרמודאי. "צדקת פרזונו בישראל, מקול מחצצים", מס"נ וצדקה. כמו"כ קול העסק בפנימיות התורה בל"ג האמיתי עושה בירור בפועל מחיצה והבדלה בין טמא לטהור. עד לטבילה שלימות הטהרה.

גלות נמשל לעיבור, ראשו בין ברכיו, עינים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, וגם אברי הנשימה בהעלם. בנמשל הוא העדר ראיה ושמיעה באלקות וחסרון בעבודה דאהוי"ר רצו"ש (אברי הנשימה) אלא שהעבודה אינו בחיות, אלא כענין מצות אנשים מלומדה, דהיינו בעשי׳ גשמית בלבד ובקרירות. אך בחסד ה' לעם קרובו נתן לנו הכח ב"וארא (ל' הוה) אל האבות" דכל א' מישראל, ע"י התבוננות שהקב"ה נותן הכל כדי שנמלא את השליחות, מעורר אהבה דאברהם ויראה דיצחק ורחמים דיעקב, ובעיקר "וארא" בהתגלות הלידה ל' עתיד בגאולה. אלא שאצל האבות "שמי הוי' לא נודעתי להם" כי עבודתם כעבד לאדונו שעבודתו באופן דיש מי שאוהב, ועתה "אמור לבנ"י אני הוי'" שמשה יאמר להם את דרגתו, ענין התורה שנעשה חד עם הקב"ה.

ז' ימי מילואים, יום השמיני, ונטל י' עטרות. ז' הם ימי ההיקף עולם על מילואו נברא, ח' שומר ההיקף, שלימות נעלה דימות המשיח. כינור ביהמ"ק ז" נימין ולעת"ל ח' נימין. תכלית השלימות עשר עטרות. "עלי עשור". בעבודה הסדר הוא, תחילה בירור ז' מדות, אח"כ עבודת המוחין השייכים למדות. אח"כ מוחין כשלעצמם. עד שנוטלים את המקיפים דחי' יחידה וממשיכים אותם בכל כוחות הנפש הפנימיים.

חידוש ומעלת קבלת התורה על קודם מ"ת, תחתונים יעלו למעלה עד לעשיית דירה בתחתונים ע"י הגילוי דאנכי הוי' אלקיך. ובאופן דלאמר, שחוזר ונמשך ע"י לימוד התורה של כ"א מישראל. ומתחיל מר"ח סיון בו נשלמה ההכנה למ"ת לאחר הקדמת ענין מחר חודש, הביטול ד"יפקד מושבך", ע"ד הביטול דהקדמת נעשה לנשמע. עי"ז נעשה גילוי מולד הלבנה, "ביום הזה".

ענין הקרבנות להקריב לי חלב ודם, דם היינו הרתיחה כאש שעולה למעלה וחלב הוא התענוג שנמשך למטה. כמו כן החילוק בין עולה וזבח שנשרף באש ועולה לשמים, משא"כ נסכים, שמן ויין. חו"ב, ענין המוחין שנמשך למטה במנוחה ותענוג עד ויורדים לשתין ועד לתהום. עולה וזבח, "את קרבני לחמי", המחבר את הנפש עם הגוף, הקב"ה עם העולם, אבל עדיין העולם הוא מלשון העלם, ומתגלה רק בחיצוניות, וע"י מנחה ונסכים מתגלה בפנימיות. כענין יין, "תירושי משמח אלקים ואנשים". עולה וזבח היינו ק"ש, קב"ע עד למס"נ, עלי' מלמטה למעלה. ומנחה ונסכים היינו תפילין, המשכה למטה דירה בתחתונים. לכן נסמכה פ' נסכים לפ' המרגלים שלא רצו לירד להתעסק בעניני עולם, והנחמה לזה היא "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם", "טובה הארץ מאוד מאוד", ויקריבו שם עולה וזבח, מנחה ונסכים, העלאה והמשכה.

מסעי בנ"י, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בעבודת האדם היא היציאה ממצרים וגבולים, מעלין בקודש, ויסעו ויחנו עד לירדן יריחו שלימות העבודה. והריחו ביראת ה', משיח מורח ודאין, יראה עילאה שלימות היראה. "ביד משה" שושבינא דמלכא, תורה וגמ"ח מלמעלה למטה. "ואהרן" שושבינא דמטרוניתא, תפילה, פולחנא דרחימותא מלמטה למעלה, "בהעלותך את הנרות" שהאור והתשוקה שלהם, זייער ציען זיך, יהיה "אל מול פני המנורה", ניצוץ בורא שישנו בניצוץ נברא עד שיהיו דבר אחד. צ"ל ב' סדרים, "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה". לא רק בכללות חיי האדם אלא גם בכל יום שיוצא ממצרים וגבולים עד שמגיע בו לשלימות ביראת הוי'. כל זה הכנה לוהריחו ביראת ה' כפשוטו ע"י משיח צדקנו.

אף שהארת יגמה"ר וקבלת פני המלך בשדה היא רק גילוי אור בלבד ולא התגלות העצם, שלכן חודש אלול הם ימי חול, מ"מ אין לחלק בין עצם להארה, כשם שאין לחלק בין האש עצמו לאור וזיו היוצא ממנו, לכן מהתגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול באים להתגלות העצם בשלימות ביוהכ"פ. רק שבאלול די בהתגלות זו לחיי הנשמה לעורר בתשובה את האובדים לחפש האבידה, "ובקשתם משם", "בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי", ולאחר שימצא את האבידה צ"ל "אחזתיו ולא ארפנו", כי כשם שאי אפשר לאחוז האש בלי פתילה כך צריך לעשות כלים שיתקיים בהם אור ה', הכלים הם אותיות התורה, "בית אמי" תושב"כ "וחדר הורתי" תושבע"פ. וגם בעשיית הצדקה. הנתינת כח לזה הוא כבר משבת מברכים אלול ופועל שתהיה מיד כוח"ט הן לחיי הגוף והן לחיי הנשמה ומקבלים פני המלך ממ"ה הקב"ה בשדה והולכים עימו לעירו ולהיכל מלכותו לביהמ"ק ולקה"ק בחי' אחת ויחיד בעולם ובכל סדר השתלשלות.

ענין "יפקד מושבך" שייך בעיקר לר"ה שיש בו תחילה החסרון (יפקד) בבענין "וישב הוי' מלך לעולם" (מושבך) אח"כ בהמשכת העצמות נפעל תכלית העילוי בענין "ונפקדת". ההוראה מזה ונתינת כח לאדם בעבודת ישראל הדומין ללבנה 'המאור הקטן', שנמשך להם ע"י הקדמת הביטול והקטנות "מרום וקדוש אשכון את עני ושפל רוח". "בראשית ברא אלקים" לגלות הכוונה הכוונה בשם אלקים בכל ג' הפירושים דבראשית,בקדמין, בחוכמתא וברא-שית, החל מההכתרה דר"ה בבחי' הרצון דאנא אמלוך, ונמשך במי נמלך, עד לעבודה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

‘’השולח אמרתו ארץ", המשכה בדרך מעבר סדר השתלשלות, ויכול להתעכב ולהשתנות. "עד מהרה ירוץ דברו", המשכה מבחי' חסד למעלה מסדהש"ת. מעלת תפילת אליעזר שנענה "טרם כילה לדבר", בגלל שייכותו ליצחק, גבורות דקדושה, תגבורת החיות, על– זה נאמר ישיש כגיבור לרוץ אורח. לכן גם התקבל תפילתו, "ורבקה יוצאת" (בירור) באופן של "ותרד העיינה", להתאחד בבארה של מרים, "ותעל", למעלה ממדרגת יצחק. פירוש ב' ותרד העיינה ותמלא כדה, היינו כ"ד ספרי תושב"כ מקור תושבע"פ, על–ידם נעשים כל הבירורים, בחכמה אתברירו. ח"ס בחי' מעיין. גם כפל שיחתן של עבדי אבות בתורה מתאים לב' אופני בירורים, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. ההוראה מזה לעבודת כל אחד מישראל: צריך להתפלל מתוך תנועה דמס"נ למעלה ממדידה והגבלה, וכלשון התניא (פמ"ט) "שתתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד ורק לדבקה בו יתברך". ע"י כך פועל גם בלימודו לקשר התורה עם עצמותו ית', ומזה נמשך גם בבירורים וגם מלמעלה נמשך עליו רוח נדיבה גשם נדבות באופן דטרם יקראו ואני אענה.

מעלת שמיני, הלא משה הוא השביעי, ומילה בשמיני ("ותרא אותו כי טוב"). כך שבת הוא יום ז' ולמעלה מזה רעוא דכל רעווין, גילוי תענוג העצמי לעת"ל. כינור ביהמ"ק ז' נימין ולעת"ל ח'. ונטל בו י' עטרות ג' ראשי ראשין דבינה. הוראה ובכן לעבודת האדם, בירור ז׳ מדות, כיבוש ז׳ עממין, אח״כ יש בחי׳ שמיני בעבודה, ואח״כ באים לכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, ג׳ מוחין, בחי׳ עשר עטרות. עיקר הגילוי דבחי׳ עשר יהי׳ לעתיד לבוא, כמבואר בארוכה בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי, אבל מ״מ מעין זה ישנו גם עכשיו.

ג' דרגות בשבת הארץ ובשבת בראשית, ג' דרגות בתורה, בחי' ירושה; דרך יגיעה, התקן עצמך כו' שאינה ירושה לך; בחי' מתנה, נותן התורה. אתעדל"ע, אתעדל"ת, קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים. ג׳ מיני מנוחה: א. מנוחה לאחרי עבודה ויגיעה נמשכת מלמעלה, מנוחה זו אינה בשלימות. ב. מנוחה שנמשך לאח"ז, מנוחה שלימה יותר, שאינה דומה המנוחה שמיד אחרי היגיעה למנוחה הבאה כמה שעות לאח"ז. אבל היא ע״י עבודה ויכול לבוא אח"כ לירידה. ג. מנוחה דלעתיד, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שתתבטל לגמרי מציאות המנגד, תכלית השלימות דשלום, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ג' סעודות שבת, ג' בחי' תענוג, ג' מיני הילולא שנת' במאמר דל"ג בעומר.

במאמרים מבואר ענין הלחם בשרשו, כהקדמה לביאור ענין המרגלים. דהנה מעלה בדומם וצומח לגבי הסוגים שלמעלה הימנו, שהאדם מקבל חיותו מלחם הבא מן הארץ הדומם, כי דוקא ע״י הירידה למטה ביותר נפעל עילוי גדול ביותר, וזהו ענין הכניסה לארץ כנען, מקולקלת שבארצות וע"י נפעל עילוי בבנ"י. טענת המרגלים "אפס כי עז העם היושב גו׳", שהארציות והחומריות היא בתוקף, ו"ארץ אוכלת יושבי׳", עבודת הבירורים בהתיישבות תאכל אותם ותוריד אותם ממדרגתם. משא״כ במדבר הי׳ להם מן ומי הבאר ולבושים שענני הכבוד מגהצין, וקטן נולד לבושו עמו, שהיו כל ההמשכות בשלימות. למה צריכים לרדת למקום תחתון, הרי אפשר לעסוק בעבודה במדבר בהליכה מחיל אל חיל בקדושה גופא, ובפרט לאחר מ״ת. ביטול טענת המרגלים הי׳ ע״י "ויהס כלב גו׳". שתיקה הו״ע הביטול. דמצד בחי׳ הדיבור אי אפשר להגיע למעלת העבודה במעשה דוקא, וע״י השתיקה וביטול באים למעלת המעשה. הקדמת נעשה לנשמע. ביטול לבעל הרצון שלמעלה מהביטול לרצון. כי גם אם עלה נעלה לשמים וכו' לית מחשבה תפיסא בי׳, רק ע״י העבודה למטה יורשים את הניצוצות, "וירשנו אותה", כבעולם התיקון גופא דמוצא פי ה׳ שבלחם שרשו למעלה ממוצא פי ה׳ שבאדם. וכמאמר כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. ועושים מארץ כנען "ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ממשיכים גילוי כזה שאין שום הפרש בין ראשית לאחרית ואמצע, אלא הוא "תמיד", בחי׳ לא שניתי, שזה נמשך ע״י היחידה שבנפש שהיא מקבלת מבחי׳ יחיד. כך גם ע״י העבודה בבחי׳ ההודאה וביטול במודה אני והודו לה׳ ובתפילת העמידה, ממשיכים ביטול לכל היום, מבהכ"נ לביהמ"ד והנהג בהם מנהג דרך ארץ, כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, שבכל הענינים הארציים נמשך מבחי׳ הביטול וההודאה. וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, דלשון זה הוא בדיוק, 'מעשינו', לשון מעשין על הצדקה, ענין הכפי׳ וביטול, וכל שכן מעשה כפשוטו, 'ועבודתינו', בחי׳ עבודת עבד, ותכלית השלימות דעבד, עבד נאמן (כמבואר בהמשך תרס״ו - ראה מענה נפלא לועד הנחות הת' על תמיהתם בזה) נבוא בקרוב ממש אל הגאולה ע״י גואל ראשון הוא גואל אחרון משה עבדי ודוד עבדי נשיא להם לעולם בביאת משיח צדקנו.

קליפת מדין מנגד לשם הוי' סיבת הגלות שנאת חינם לא נתגלה עוונם, כי מטעה עצמו וחושב ששונא בדין "ער איז ניט שולדיג און יענער איז גאר שולדיג". בכל דור ודור צ"ל הכנעת מדין ע"י גילוי שם הוי' שם העצם שם המיוחד שפועל גם בעולם אחדות שלום ואהבת חינם. שלום בפמליא של מעלה-י"ה, נסתרות ובפשמ"ט-ו"ה, נגלות, אחדות בנפש בין חו"ב למדות ומעשה, קול ודיבור ומצוות, כי תורה אחת לכולנו. חיבור י"ה ע"י קוצו של יו"ד. חיבור ו"ה ע"י עסק התורה, בעבודה, חיבור ב' התבוננות; יו"ד, ביטול והעדר התפשטות, וה', מה רבו ומה גדלו מעשיך, חיבור לימוד התורה, ו"ו, עם קיום המצוות, ה' אחרונה. לימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, את והב בסופה, שנעשים אוהבים זל"ז, אהבת ה' וישראל כולא חד, אתם נצבים לפני ה"א לאחדים כאחד, בתניא פרק לב מסביר זאת באופן המובן גם לנה"ב ואפילו לאינו יהודי. המלחמה במדין ע"י אחדות ישראל, חבור עצבים אפרים הנח לו, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וישראל ר"ת יש ששים ריבוי אותיות לתורה, ולא ידח ממנו נדח, החלצו גו' לכל מטות ישראל, עבודה זו שייכת לכל ישראל אבל הבאתה לפועל הוא ע"י מובחרי העם נשיא דורנו המאלף ומלמד אהבת ישראל ונותן כח ועידוד בעבודה זו בפרט בקונ' החלצו הידוע עם הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

הכח לקבל ברכה נצחית בנברא מוגבל הוא ע"י קבלת התורה "פנים בפנים" שהפנימיות שלמעלה היא הפנימיות דכאו"א מישראל, בדיבור "אנכי" נמשך שם הוי' שם העצם דלא אתרמיז וכו' ל"אלקיך" לפנימיות כאו"א מישראל. צורת אותיות הוי' בהתבוננות בגדלות האל קודם התפילה: יו"ד וקוצו ש"י, הוא שמתבונן בעצם מציאות אלקות (אז ער גיט זיך א כאפ וועגן דעם אייבערשטן) בנקודת השכל ובא לידי יראה וביטול כל מציאותו, "משכיל לאיתן", קשה עורף ותוקף, הן בעשיית הרצוי והן בשלילת הבלתי רצוי; אות ה' התבוננות פרטי שיש בה אורך ורוחב, נקודה בהיכלא; ו"ה עסק התורה, לבא פליג לכל שייפין עד למעשה ולכל האברים. בזמן הגלות אין השם שלם, ו"ה נפרד מי"ה, התבוננות אינה נמשכת לתורה ועבודה שבלב ולמעשה, כי עור הערלה מכסה על פנימיות הלב, צ"ל "ומלתם את ערלת לבבכם", הפנימיות הוא בשלימות רק צריך למול את העור הגס ואת העור הדק, ע"י "ומל ה"א את לבבכם ואת לבב" ר"ת אלול, בעבודת התשובה ד"אני לדודי" מלמטה, ואז "דודי לי" מלמעלה, ובאים לתוקף ההתקשרות וליתרון האור והחכמה מן החשך ומן הסכלות, והקללה נהפכת לברכה.

את השמים ואת הארץ, כולל כל הספירות וסדהש''ת, התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, או כלשון מדברת בשביל ב׳ ראשית ישראל ותורה, ישראל ע״י עבודתם בקיום תומ"צ יפעלו בשמים וארץ כפשוטם, והן בהספירות שלמעלה כביכול. פי' "ברא" א. בריאות, שצריכים להבריא את הטבע, לפעול בריאות ושלימות בעולם שיהי׳ מוכן לקבל גילוי אלקות. ב. גילוי, לגלות אלקות בעולם. לא רק בסוד שורש אלא גם תוספת אור, עבודה צורך גבוה, גילוי עצמות ונעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית. בראשית ברית-אש, חומת אש. ב' עניני חומה, להגנה מחיצ' ולהגבלת הקדושה. לכאו' מה החסרון בהתפשטות, למה צ״ל הגבלה? הדבר יובן ע״פ חסידות וגם ע״פ נגלה. ענין החומה ע״פ חסידות הוא כדי שלא יומשך מהקדושה למקום בלתי רצוי, ובלשון הקבלה שלא תהי׳ יניקה לחיצונים, עד״ז ע״פ נגלה, ההגבלה דירושלים היתה לפי שמחוץ לחומה יש חשש לאכילת קדשים באופן דהיפך הטהרה. ירושלים הוא שלימות היראה וצריך שמירה שלא יכנס פניות והגבלה שלא יבוא ליוהרא. עד שיבוא ל''אני חומה זו תורה". לע"ל "ואני אהי׳ לה נאום ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהי׳ בתוכה", אף שלעתיד לבוא פרזות תשב ירושלים, מ״מ גם אז ישנו ענין החומה להגנה והגבלה מפני דברים אחרים, אלא "ואני אהי׳ לה גו׳ חומת אש סביב", גילוי דרגות נעלות בבחי׳ מקיף, וגם ולכבוד אהי׳ בתוכה, בבחי׳ פנימיות. ב׳ ענינים אלו (מקיף ופנימי) ישנם גם בעבודת חודש תשרי, חודש כללי. ענין המקיף הוא ענן הקטורת דיוה"כ שאח״כ נמשך בסכך הסוכה, זה עוסק בסוכתו, וענין הפנימי הוא ההמשכה במצות לולב, ולקחתם לכם, המשכה בפנימיות, אח״כ נמשך בקליטה בשמע"צ ושמח"ת. ואח״כ העבודה דשבת בראשית בב׳ הפירושים שבתיבת ברא.

הכלי להמשכה זו היא "כי יפקד מושבך", ל' חסרון, ענין הביטול, אמנם לא אסקופה הנדרסת ח"ו אלא "ונפשי כעפר לכל תהי'" בשביל שיהיה "פתח לבי בתורתך". בכל חודש מאיר צירוף חדש דשם הוי', התחדשות בהתהוות, הנתינת כח לזה הוא "ויאמר לו יהונתן", יה"ו נתן, המשכה חדשה דז"א למלכות "עד דוד הגדיל". הכח לזה הוא מיום השבת למעלה מהזמן, קדש מילה בגרמי', המשכת תענוג שאינו מוכרח, משא"כ ר"ה ור"ח הוא המשכת חיים מה שמוכרח. "וישקו איש את רעהו ויבכו גו'", נשיקין, התגלות אהבה גדולה שאין כלי הלב מכיל, ובכיה הוא מכיווץ במוחין כרע"ק שזלגו עיניו דמעות מסודות התורה דשיר-השירים. "עד דוד הגדיל", מעשה גדול.

ענין המטה שנהפך לנחש, המופת הראשון שקדם לעשר המכות שהם פרטים. ביצי"מ הי׳ בירור כל הניצוצות, "וינצלו את מצרים גו׳". נפילת הניצוצות הוא כדי שהאדם יתקן ויברר ויזכך ויעלה אותם לשרשם, עד שיהי׳ יתרון האור מן החושך. וישראל דוקא הם המבררים כי ירידת הנשמה היא ע"ד ירידת הניצוצות דתהו, ובכל דור ויום הנפה"א יוצאת ממאסר הגוף משכא דחויא להחזיר הניצוצות למעלה "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". "וינצלו את מצרים", כמצודה שאין בה דגן, ניצוצות מעלמא דאתגליא שנפלו בבחי׳ מצודה ודגן, וכמצולה שאין בה דגים, ניצוצות מעלמא דאתכסיא שנפלו בבחי׳ מצולה בלב ים. בב׳ אופנים אלו הי׳ בירור הניצוצות לגמרי.

התחלת משפטים בדיני עבד לרמז שגם קיום המצוות דמשפטים צ"ל בקב"ע, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ב"פ כי תקנה: שהרב ישנה לתלמיד באופן שהתורה נעשית קנינו, תורתו נק' על שמם; גם לאח"ז אין ירידה בתורה אלא נשארת במהותה תורת ה'. אצילות נק' קנין. ואדרבא מגלה בתורה את שרשה באוא"ס שלמעלה מהוי', שגם למטה יאיר מקורו שבאצי'. לימוד כזה בתכלית הביטול עד שאין סתירה בין השגת הלומד לביטול שלו. כל' חז"ל "עולה של תורה", חיבור זה דמציאות וביטול שבתורה נמשך גם למעשה המצוות, שהביטול גופא היא מציאותו. לכן מתחיל בדין עבד עברי ולא כנעני, כי שלימות העבדות הוא כשהביטול בתענוג וחיות, משא"כ כנעני בהפקירא ניחא לי', מ"מ מזכיר דין עבד כנעני בדרך אגב, מצד מעלת האתכפיא שצ"ל גם בצדיק גמור, אלא שאצלם גם זה בתענוג. וזהו ואלה, מוסיף על הראשונים, כי ע"י שהמשפטים מובנים גם בשכל נמשך בתורה גילוי אוא"ס הבל"ג, וההמשכה היא באושר ותענוג, אשר תשים לפניהם.

שמירת שבת ומלאכת המשכן – העלאה והמשכה. תפילה ותורה. מבהכ"נ לביהמ"ד והנהג בהם מנהג דרך ארץ. הכח לזה ממשה רע"מ, האמונה שבכ"א פועל הקהלה והעלאה גם בכל כוחות נפשו שיהי' בבחי' ביטול ושביתה לקבל השפעה מלמעלה. יריעות וכלים, מקיפים ופנימיים, שיהיו דירה לעצמותו, משכן העדות. משה תיקן גם ערב רב (בגי' עדת) שנק' "עמך אשר העלית גו'" דמשה ופועל בהם שיהיו עדת בני ישראל. פרה

גם בחי' "קדוש אני" שייך לעבודת בנ״י "קדושים תהיו", כבמשל דבני המדינה שעשו את כל ג׳ העטרות, ג' קדושות, ג' דברים עליהם העולם עומד תורה עבודה וגמ"ח. ג״פ קדוש; מלמטה למעלה, עבודה, תפילה, העלאה עד למס"נ; מלמעלה למטה, תורה; מלמעלמ"ט רק שיורד למטה יותר, גמ"ח. "בתי, אחותי, אמי". הכתר שנתן בראשו הוא תפילה ומס"נ, הפרשה הבדלה והעלאה מלמטה. גם תורה וגמ"ח נק' קדוש, הפרשה והבדלה. כמ״ש בתניא דעסק התומ"צ הוא ענין מס"נ ממש אף שהם במדדוה"ג. שבחו של אהרן, אף שמס"נ לא שינה מהגבלות שנצטוה עליהן. תורה לא בשמים בשמים היא, אעפ״כ היא למעלה מגדרי מקום וזמן עד שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. דברי תורה אינם מקבלים טומאה. נמשלו דברי תורה לאש שנאחזים בפתילה למטה. מעלת תורה אחר התפילה. ואח"ז קיום מצוות. מבהכ"נ לבהמ"ד ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ. טלית תפילין וצדקה לפני התפילה הוא רק הכנה לתפילה, עיקרן במנהג דרך ארץ שלאחרי בית הכנסת ובית המדרש. ירידת הנשמה בגוף בשביל עלי׳, להמשיך ג׳ קדושות בעולם, על ידם העולם עומד והעולם קיים. גילוי בחי׳ הכתר שנתן בראשו ע״י עבודת בנ״י בזמן הגלות, שומעין חרפתן ואינם משיבין, שאוה"ע מקנטרים אותם אנה הלך דודך למה הניח אותך עזובה, למה הניח הקב״ה שהוא החתן (הדוד) את ישראל שהם הכלה בגלות, כמה הוא השיעור להיות בגלות (וויפל איז אַ שיעור צו זיין אין גלות). ועי״ז שאינם משיבין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שזוכים לגילוי בחי׳ שמש ה׳, מוציא חמה מנרתקה.

כפל הלשון "במדבר סיני" ו"באהל מועד", בחד מינייהו סגי. הנה יציאת מצרים בעבודה, יציאה מהמיצרים וההגבלות הטבעיים דנפש הבהמית, לבוא לארץ טובה ורחבה, בחי' מרחב דקדושה. וזה פועל האדם בנפשו ע"י עסק התורה והמצוות וע"י עבודת התפילה, שהם ב' הענינים דמדבר סיני ואהל מועד: ענין התפילה הוא להעלות ולקשר את נפשו ומדותיו אל השי"ת, מלמטה למעלה, לפי מעמדו ומצבו בשעה זו. מדבר סיני, עבודה שתחילתה ממקום נחש שרף ועקרב, ומשם עולה ומתקרב לה'. אמנם תומ"צ אינה תלוי' במעמד ומצב האדם, כי כל ישראל חייבים באותן המצוות שניתנו לכל אדם בשווה, מלמעלה למטה. וזהו ענינו של "אהל מועד", שממנו ניתנו התורה והמצוות, כדרז"ל שכל פרטי התורה ניתנו באוהל מועד. וע"י ב' העבודות ד"מדבר סיני" ו"אהל מועד", זוכה האדם לצאת מ"מצרים" הפרטי שלו, ולהגיע להרחבה אמיתית -"ארץ טובה ורחבה" בעבודת ה'. בהקדם לב׳ העבודות צ"ל "שאו את ראש" דגם שיש לו ראש בשלימות, צ״ל הגבהת הראש. כלומר, שיצא מכל המדוה"ג שלו ע״י ביטול, במדבר, לכן קודם התפילה יפנה ויטול ידיו וכו׳, וגם צ״ל הנחת טו"ת לפני התפילה ומביא לביטול. וקודם לכן אמירת מודה אני הו״ע ביטול והודאה בתכלית. עי"ז תפילתו נמשכת ופועלת פעולתה, ובלימוד התורה שלו נהי׳ פתח לבי בתורתך. בלי שוחד וכו', ומתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה. ועי״ז התפילה היא תפילת עשיר ויש בה גם מעלת תפילת העני, שאינו רוצה בשום היכלות ואוצרות וכו׳ אלא רצונו לשפוך שיחו לפני ה׳, שלפניו העשיר הכי גדול הוא בבחי׳ עני. עי"ז תפילתו נשמעת ותורתו מתברכת, שיהי׳ גילוי תורתו של משיח.

מעלת ברכה על תפילה, מהירות, כי נמצאת כבר במקורו רק ממשיך משם, מ"מ מעלה בתפילה שממשיך למעלה מברכה גם כשאינו במקור. בברכת כהנים יש גם מעלת התפילה. כי אהרן איש החסד ממשיך מרב חסד שלמעלה מהשתלשלות ובריבוי ואז מתבטלים כל המונעים ומעכבים, עד״מ תגבורת נהר גדול שנמשכת בריבוי ובמהירות, עד מהרה ירוץ דברו, ואין שום דבר יכול לעכב בעדה. אבל אינו מדלג את סדר השתלשלות, אלא נמשך דרך סדהש"ת במהירות בלי העכבה עד לעוה"ז הגשמי. ענין זה יש גם בתומ"צ שיש מעלה בכל אחד ובשניהם יחד. הגם שברכת כהנים כפשוטה היא להכהנים גם בזמן הזה, מ״מ, ענין המשכת הברכות במהירות נפעל ע״י כאו״א מישראל ע״י עבודת התפילה שלו, ומבית הכנסת לבית המדרש, ואח״כ הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ע״י ג׳ הקוים דעבודה תורה וגמ"ח.

חילוק בין עבודת השבטים לעבודתו של יוסף כמבואר לעיל. יוסף, עובדי ה' בנשמתם. יכולים לעלות גם את הגוף ע"ד חכם עוקר הנדר מעיקרו. שבטים, עובדי ה' בגופם, הגוף תופס מקום ומבלבל, צריך לנדרים סייג לפרישות. משה התנה עם בני גד וראובן שיעברו חלוצים בכיבוש הארץ, מס"נ, אז יוכלו גם לברר גופם, "ונכבשה הארץ", משכני אחריך נרוצה לשון רבים, שנעשה יתרון ומרוצה גם לנפש האלקית. זהו גם תוכן העבודה עתה בחו"ל ובזמן הגלות עי"ז זוכים לירחיב ה' את גבולך כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני שיהיה גם הם קדושים בקדושת הארץ.

גם לעבודה ד"אני לדודי" צריך אתערותא דלעילא, כדי שהעבודה תהי׳ בשלימות, לכן מבאר בלקו״ת דאלול הוא זמן התגלות י״ג מדה"ר, שעי"ז העבודה ד"אני לדודי" היא בשלימות ונעשה עי״ז "ודודי לי", המשכה מלמעלה בעשי"ת. אלול הם ימי חול, כי המלך בשדה ויוצאים לקבל פניו ואח״כ הולכים עמו העירה, כי תשוקתם ורצונם ליכנס להיכל מלכותו, אבל צריכים להעלות (מיטנעמען) את השדה וגם את המדבר לעיר ולהיכל מלכותו. ואף שאין נכנסים שם כי אם ברשות ורק המובחרים ויחידי סגולה, הרי על כאו״א מישראל נאמר "והייתם לי סגולה". עליית ענייני המדבר, אם חטא ופגם ועבר את הדרך, הוא עניינו של חודש אלול חודש התשובה והתיקון גם על ענינים אלו, "ובקשתם משם". ואדרבא דוקא ע״י ההעלם וההסתר (משם) שבמדבר מתעורר בו הרצון לאלקות, כיתרון האור מן החושך. וגם, דע״י שהופך את המדבר הוא עולה למעלה גם מהיכל המלך, לבחי׳ מדבר למעליותא, "ארץ אשר לא ישב אדם שם" למעלה מדרגת אדם, "אמצאך בחוץ" דוקא. אמנם עבודה זו היא לא רק למי שחטא ופגם אלא גם לצדיקים כי העלי׳ היא לעצמותו ית', ולגבי עצמותו גם צדיקים גמורים הם מדבר וצריכים תשובה.

עתה ישנה העבודה דחומת אש ופרזות תשב גם עתה. ענין חומה א. להגן מפני השונא, ב. להגביל העיר. וברוחניות: א. הגנה מהקלי' וסט"א שלא יקבל יותר מהקצוב להם. ב. להגביל תחום הקדושה שיושך רק במקום הראוי. הקליפה משתדלת לקבל תוספת יניקה מהקדושה כי דוקא עי"ז נעשה בחירת האדם בשלמות. כמשל המלך ששלח בנו למרחקים כו' לגלות כוחות וכשרונות הנעלמים. לזה צריך חומה להגין שלא יקבלו יותר מהקצוב. וההגבלה הוא לחיצוניות האור שגם הוא יבוא להם בהגבלה, ופנימיות האור שלא יומשך להם כלל מזה. אבל לע"ל פרזות תשב ירושלים" ללא חומה, כי "את רוה"ט העביר מן הארץ" ויומשך אור הקדושה לכאו"א בכל הדרגות בלא במדידה והגבלה, ולא נצטרך עוד לחומה זו. מ"מ "אני אהיה לה חומת אש ולכבוד" המשכת פנימיות עתיק ע"י גבורות דעתיק, לגלות עצמות בעולם ולא יתבטל ממציאותו. בעבודה חומה לפנימיות הרצון דהנשמה שלא יומשך לגשמיות ולחיצוניות הרצון שמכניס לגשמי יהיו בהגבלה.

פרשה דאליעזר תוכנה הוא השידוך ונישואין דיצחק ורבקה ומצד יחוד זה יפה שיחתן וכו'. יצחק עולה תמימה ורבקה מארם נהריים ובשרשן יצחק שם מ"ה מובדל מהעולמות, ורבקה שם ב"ן, מלכות, רגליה יורדות לבי"ע ומשם יפרד. ביחודם נמשך מ"ה לב"ן, וארבה זרעו עד להר שעיר. יצחק–תורה ורבקה–מצוות. יחוד תומ"צ הוא כללות היחוד דמ"ה וב"ן, לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'. הנתינת כח ליחוד זה הוא מכללות היחוד דמ״ה וב״ן שהי׳ בנישואי יצחק ורבקה. וזהו מה שכל המצוות ניתנו ברמיזה, לפי שבהן היחוד דמ״ה וב״ן הוא בדרך פרט ורמיזה ושערה. ונותן כח לפרטי היחוד בכל מצוה פרטית. אין שיחה אלא תפילה, שאינו מדוד ומוגבל במצוה פרטית, אלא היא באופן כללי. מצוות הם במדידה והגבלה ומדוייקים בכל פרט, בלי שום שינוי, משא״כ בתפילה כתיב ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, דזהו עיקר ענין התפילה, כמאמר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזהו גם הקשר לעבדי אבות דוקא, כי ענין העבדות (עבודה) עיקרו הוא האהבה שאינה מוגבלת. וצריך שיומשך בפרטי הג' קוין, שיח בגימטריא ג"פ קו, ופרשת אליעזר כפולה, ענין התשובה כפליים לתושיה וענין הגאולה אותיות כפולות. ושבת קרבנו כפול וכל עסקא דשבת כפול.

"עשרה עשרה הכף" ע"י עשה"ד הארץ שנברא בעש"מ שקטה "אז די וועלט הערט זיך אויף שאקלען און טרייסלען". עד"ז העבודה להמשיך נותן התורה בתורה ע"י הקדמת עבודת התפילה. קשור לשיעור חומש "ובגפן ג' שריגים", ג' קוין שבפדה בשלום במציאות אחת. "והיא כפורחת עלתה נצה", שלימות עבודת התפלה שע״י הפריחה היא בזריזות ע"ד מקל שקדים דאהרן. ברכת כהנים.

שייכות גאולה לשם הוי' דוקא, האבות בעבודתם הגיעו לשרש הנאצלים, וביצי"מ במ"ת "בחודש השלישי" הגיע למעלה מהעולם, שגם הכלי הוא משם הוי'. קיום המצוות ממשיך אלקות שבערך העולם דוגמת האבות, משא״כ ע״י התורה, "תען לשוני אמרתך" כעונה אחר הקורא, שהוא בטל בתכלית, ע״ד שכינה מדברת מתוך גרונו, ממשיך גם מבחי׳ המאציל. עד"ז תשובה, להיות "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ביטול בתכלית, ד' לשונות של גאולה, ד' עניני תשובה ד"סו"מ ועש"ט בקש שלום ורדפהו", ד׳ פעמים אמת קודם "עזרת" וד״פ אמת ב"עזרת", הד׳ גאולות דיציאת מצרים, וד׳ גאולות דלעתיד,

שמיני לז' ימי מילואים, שומר ההיקף, מלשון שומן ותענוג, שלימות העבודה בז' ימי מילואים אז בא גילוי התענוג מלמעלה גילוי שכינה. למעלה מהיקף, שבת, רעוא דכל רעוין, מתנה טובה בבית גנזי. ונטל י' עטרות, למעלה משמיני, כינור של י' נימין דלעתיד, "עלי עשור,. שלמות ז' מדות עם תלת ראשי ראשין דבינה. חידוש משה שהוא השביעי לגבי אברהם הראשון. ביטול הגבלה ויחוד מעלה ומטה, השראת השכינה במשכן, ע"י לימוד תורה בענין זה נפעל הדבר בעצמו ובגשמיות.

"ונפקדת", זכרון. ע"ד יעלה ויבוא ויזכר כו', ע"י "כי יפקד מושביך", ביטול. ונפשי כעפר לכל תהי' עי"ז פתח לבי בתורתך. חידוש והנהגה נסית בעבודת בנ"י, אף שיש מעלה בהנהגה דלא ישבותו כענין לא שניתי, מ"מ מולד הלבנה הו"ע דחידוש ישראל דומין ומונין ללבנה, יחוד פנימי בסוד תוספת ולא רק בסוד שורש. ע"י "יפקד מושביך", ביטול כשלומד תורה מאה ואחד פעמים, יותר מרגילות. מ"מ נאמר בפרשתנו "שאו את ראש", ונק' חומש הפקודים, ומספר שמות בנ"י, שהוא המדידה והגבלה בסוד שורש, להגביה אותם לגולגלותם, פנימיות הכתר, שבעבודה הוא הלימוד לאפשא לה, לחדש. והמנין צ"ל ע"י אהרן, שושבינא דמטרוניתא שמוליך את הכלה אל החתן, "בהעלותך את הנרות". תפילה הקדמה לתורה. "איש איש למטה", סיוע נשיאי השבטים, "שם עלו שבטי י"ה", מבריאה לאצילות. עד למעלה ממספר ונמשך למספר, כי אף שהעבודה צ"ל למעלה ממדוה"ג מ"מ צ"ל גם בהגבלה, החידוש בתורה צ"ל אמיתי כפי שניתנה למשה בסיני. גם ב"שמים וארץ החדשים" צ"ל "כן יעמוד זרעכם ושמכם" דעתה.

יריחו לשון ריח, משא״כ ארץ נושבת. הנשמה ירדה לתקן או את חלקו בעולם או את הגוף או את הנה"ב ע״י עבודה במחדו"מ, בחי׳ ריח בלבד, אין זה מהות הנשמה אלא רק לבוש בלבד, ריחא דלבושייכו. מרגלי יהושע, הם הכנה לתומ״צ במחדו״מ, לכן הי׳ בציווי ה׳, כי עבודה זו מצווה כאו״א מישראל. אבל כיבוש כל הארץ היא עבודה באהוי"ר, שייך רק בבחי׳ משה ואינו שווה לכל נפש, לדעתך אני איני מצוה אותך. הצ״צ מוסיף בהגהה בלקו״ת: ועיין בסש״ב פרק י״ד. ומיישב עי"ז קושיא גדולה, איך אפשר שאהוי"ר היא רק למשה ובלי ציווי, הרי אין שלמות לעבודה בלי אהוי"ר. לכן מציין לתניא פי״ד, מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם. היינו העבודה במחדו"מ, אבל שלימות העבודה דצדיק אין לאדם משפט הבחירה ע״ז, רק משביעין אותו תהי צדיק, שהוא יעשה את שלו וכולי האי ואולי יערה עליו כו׳. כאן מבאר עבודת צדיק המואס ברע ממש, וזהו רק בבחי׳ משה שרצה לפעול בישראל בחי׳ ראי׳ וכשראה שלא יוכל לפעול זה בכולם אמר "ועתה ישראל שמע", מ"מ פעל זה ביחידי סגולה במרגלים שהם נשיאי המטות יחידי סגולה וצדיקים. אמנם יהושע פני לבנה פעל בעיקר במחדו"מ הכולל גם אהוי"ר המביאים לידי מעשה, ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", כסיום לשון השער דתניא "לבאר איך הוא קרוב כו׳ בעזרת השם יתברך". ועי"ז ובפרט ע״י הציווי והעזר והסיוע והנתינת כח של רבותינו נשיאינו, נבוא בקרוב ממש לכיבוש ארץ ישראל ברוחניות (מאַך דאָ ארץ ישראל) ובגשמיות.

פירוט כל מסע בפרט ללמד הוראה נצחית. ביד משה ואהרן אף שלא כולם היו בחיי אהרן שהרי מת קודם לזה. וגם היו כמה מסעות לפני מ"ת קודם "ויהי בנסוע הארון". החל מהירידה למצרים צורך עליה "אנכי אעלך גם עלה", רכוש גדול, ניצוצי קדושה בכסף וזהב דמצרים. גם האבות שהיו מרכבה הוכרחו לירד למצרים לצורך עליה יתירה, כך ע"י שיצאו ממצרים, ויסעו מרעמסס ע"י רעמסס (ע"ד יפה כח האב מכח הבן), וההליכה במדבר העמים גקה"ט, הגיעו לארץ טובה ורחבה. בתחילה יכלו לברר גם בלי הארון כי היו קרובים לישוב, ק"נ, אח"כ התרחקו מישוב, גקה"ט, נחש שרף ועקרב, צריך לארון שיהיה יפוצו אויבך גו' ובנחה יאמר שובה גו'. כל זה הוא גם בירידת הנשמה למטה צורך עליה ע"י תומ"צ, צדקה ותפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. תורה ממוצע שממנה נדע לקיים מצוות ולהתפלל. לכן צ"ל תורה קודם המסעות. משה ואהרן. כמו כן בכל יום, השינה היא מצרים, ובקומו מתחיל המסע, מודה אני, נטילת ידים, הודו, מאה ברכות. עד הלילה שנשמתו עולה ושואבת חיים מחיי החיים. עד לענין מורח ודאין.

בהיות המלך בשדה רשאין כולם ליכנס אליו ולשפוך את נפשם לפניו והוא מקבל את כולם, לא רק במקום הנקרא שדה, אלא גם בקשות בעניני שדה שאינם דומות לבקשות אנשי העיר, וכ"ש לנמצאים בהיכל המלך, כך בנמשל הקב"ה ממלא בקשות צרכיהם הגשמיים, שזהו מצות תפלה. אף שאינו דומה למשל מלך בו"ד, שגם לו יש צרכים גשמים, אבל בנמשל מה שייכות הקב"ה לאנשי שדה, אלא שישראל נק' שר א-ל וישר א-ל, ואף שיש להם גוף ונה"ב, אבל עיקר מציאותו הוא בחי' א-ל שמאירה באופן של שר וישר, רק צריך שיאמר רוצה אני, ולזה די בכפיה בלבד. ענין זה הוא לא רק בשדה, אלא גם במדבר שאינו מצמיח ועפרה פסול לכיסוי הדם, ע"י "ובקשתם משם את ה"א ומצאת", ואדרבא ע"י הירידה לשם מתגלה פנימיות איש ישראל וגם פנימיות המדבר למעליותא, ספירת הכתר, תשובה באותה אשה, פרק ומקום, מ"ארץ ציה ועייף" בא לאהבה רבה ונפש שוקקה, כמבואר בספרי מוסר שצריך ללמוד מהיצה"ר שמוסר נפשו להסית את האדם, אף שמזיק לעצמו, וכל כוונתה לנסות את בן המלך ולגלות מעלתו.

תחילת הפסוק משמע שיהונתן משפיע לדוד אבל סיומו ''עד דוד הגדיל'' שפעל הגדלה ביהונתן (לימוד) כעין דלעתיד שהמלכות תשפיע בז''א, מעשה גדול. קשור למאמר להבין ענין הברכות מהצ''צ ואדמו''ר מהר''ש. א''ת מה אלא מאה ברכות, לא רק ברה"נ אלא גם גם ברכות המצוות והתפילה שחותם בברוך, ע''ד החותם דהושענא רבה שאז החתימה לטוב ואח''כ הקליטה "ביום השמע''צ תהיה לכם" אין לזרים איתך. גם ברכות התפילה האדם חייב לברך ובכוחו לפעול להיותו בעה''ב עליהם ופועל רצון חדש למעלה, עושין רצונו של מקום. א''ת מה אל מאה, כפירוש התוספות (לשון הוספה) ברש''י, שקוראים וממשיכים את האל''ף, ולא נאמר בפירוש כדי להמשיך אורות שלמעלה מהתלבשות בכלים עד למקור האור שהוא המאור. לכן בעל המאמר הוא רבי מאיר ונק' גם ר' נהוראי שהכוונה לעצמות ומהות המאיר ונותן כח לכאו''א מישראל לברך מאה ברכות. וחייב לברך], היינו להמשיך מבחי' רשות לבחי' חובה, אורות בכלים. מעלת עבודת המטה ''עד דוד הגדיל'' מוסיף כח בפמליא של מעלה, ועתה יגדל נא כח, היה לך לעזרני, ע"י משה שבכ''א, מילתא זוטרתא.

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שבכל מעמד ומצב שבכל יום, מתכלית העלי׳ עד לתכלית הירידה, ביכולתו של כל אדם לברך מאה ברכות, להמשיך מבחי׳ הכתר, וההמשכה תהי׳ עד למטה מטה.. מראשית עלמא דאתכסיא ועד סוף עלמא דאתגליא, ע״ד לשון הכתוב מהודו ועד כוש, ועוד זאת שביכולתו להמשיך מבחי׳ הכתר, מאה, עד למטה מטה. הטעם לזה, כי ישראל עלו במחשבה, שרשם ומקורם הוא תחילת המחשבה שלמעלה מכל סדר השתלשלות. ולכן ביכולתם לברך ולהמשיך ממקור עלמא דאתגליא, ממכ"ע, אל עלמא דאתגליא. וגם להמשיך מבחי׳ סוכ"ע, עלמא דאתכסיא. עד״ז הוא גם בענין מאה ברכות, ההמשכה מבחי׳ הכתר, ועד להמשכה מעצמותו ומהותו שלמעלה מכל הדרגות, כיון שישראל עלו במחשבה תחילה ביכולתם להמשיך גם מעצמותו ומהותו ית׳. כשם שאמר הקב״ה לאברהם כל הברכות נתונות בידך וממנו נמשך ליצחק וממנו ליעקב, הנה ממנו נמשך גם לכל ישראל, מורשה קהלת יעקב שביכולתו של כאו״א מישראל לברך, דישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים את כל הברכות, עד לברכה העיקרית והמפורסמת, הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

בהמשך ההפטרה כתיב: "והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים גו׳", היינו מכל העולם כולו. בפרטיות יותר, פעולת הגאולה בב׳ אופני גלות, "האובדים בארץ אשור" (ל' אושר ותענוג) הם השקועים בתענוגי העולם; "והנדחים בארץ מצרים" הם אלו שהם באופן של מיצר. ופעולת הגאולה דלעתיד תהי׳ בכולם, שיבואו "להשתחוות לה׳ בהר הקודש גו׳". כללות ההפטרה היא, שע״י "הבאים ישרש יעקב" דוקא (ולא ישראל) זריעת המצוות בדברים גשמיים בארץ הגשמית "וזרעתיה לי בארץ" וע"י העבודה דבחי' "בוראך יעקב" זוכים ליציץ ופרח ישראל "יוצרך ישראל" שנקראו ארץ חפץ, "ראשית תבואתו", ומזה מגיעים לאמיתית קיום המצוות שיהי׳ לעת"ל, ועד ל"והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור גו׳ בהר הקודש בירושלים".

מעלת שמיני שומר ההיקף למעלה משביעי דשבת. וביום השמיני נטל עשר עטרות. ענין כינור דח' נימין ולעת"ל י' נימין. כנור כ"ו-נר. בעבודה, ז' מדות, ז' ימי הבנין, הם עיקר בנין עבודתו של אדם, עיקר העבודה הוא במדות. לכן כיבוש ז׳ עממין הוא גם לפני ביאת משיח, ולעתיד יהי׳ גם כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם כנגד ג׳ המוחין חב״ד. "הנסתרות (ג' מוחין) להוי׳ אלקינו ו'ה'נגלות (ז' מדות) לנו ולבנינו". אמנם הגם שעצם עבודת המוחין אינה שייכת עכשיו, מ"מ כדי שענין המדות יהי׳ בשלימות, צריך עכ״פ המסקנא של המוחין, שצ״ל ענין של מדות וכולם שוין בזה. כי בהתבוננות בעומק וכו׳ בידיעת אלקות יש חילוקי דרגות, כל חד לפום שיעורא דילי׳. משא״כ המסקנא, שצריך להיות קיום המצוות לא באופן של מצות אנשים מלומדה אלא מתוך חיות הנפש והתפעלות וכו׳, הנה בזה הכל שוין.

מה שייך ענין ההליכה בחוקים, הרי כולם שוים במעשה המצוות. "בחוקותי", לא רק חוקה אלא גם חקיקה. כו"כ דרגות בתורה, עיקר ענין החקיקה הוא בלוחות הראשונות שהוא דבר אחד שאי אפשר להפריד ביניהם. מצד הבחירה אפ"ל הפרדה. אבל באותיות החקיקה נעשה לדבר אחד ממש עם התומ"צ וא"א להפריד ביניהם כלל. חוקה היא ההתאחדות בעצם הנפש באופן של חקיקה, אין לך רשות להרהר אחרי', התקשרות פנימית ועצמית בעצם הנפש למעלה מכל גילויי הנפש. האדם צריך לעבוד עבודתו גם בכל התומ"צ שתהי׳ באופן של חקיקה, שיהי׳ בהתאחדות גמורה עד שאי אפשר להפריד ביניהם. כיון שהקב״ה הוא א״ס, יכול לעלות מעלה מעלה, בכל מאדך עד מאוד האמיתי דלמעלה. דבזה ב׳ ענינים, א׳ שבמאוד שלו יש מאוד האמיתי, ב׳, דכיון שקשור עם המאוד האמיתי, מובן שסוף סוף יגיע למאוד האמיתי, לכן אין לעמוד במדריגתו, אלא לעלות מעלה מעלה אל המאוד האמיתי, וזה בא כאשר הוא נמצא במקום ודרגה כזו שבה הקב״ה נמצא. בעוה"ז התחתון שנתאוה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. ובמקום שרצונו של אדם העליון שם הוא נמצא, דעצמותו ומהותו ית׳ נמצא למטה דוקא, שם נתינת שכר מעצמותו ית׳, והיעודים הם יעודים גשמיים דוקא, דכיון שאופן מציאותו ית׳ בעולם הזה הוא כמו בדירה, הרי כשם שבדירת האדם נמצא בה האדם עם כל עניניו, כך גם הקב״ה נמצא בעולם הזה בכל עניניו, גם בענין שכר המצוות. והשכר גופא אינו שכר רוחני, אלא שנמשך בדברים גשמיים, כמו ברשב״י שע״י אמירת התורה שלו ירדו גשמים גשמיים.

ענין ק״ש, קב"ע ומס"נ בפסוק ראשון שמע ישראל, ענין הרצוא והעלאה. ענין תפילין, קיום מצוות בפועל, לשון תופל, צוותא וחיבור, המשכה, תוכנו להמשיך השעבוד דלב ומוח למטה. כמו"כ קרבנות לשון קירוב עד רזא דא״ס, לחמי, מחבר העולם עם הקב״ה. בב׳ התנועות דרצוא ושוב, ונסכים המשכת פנימיות וחיצוניות החיות. במדבר היתה עבודת הקרבנות, העלאה למעלה. ולפני בואם לארץ נצטוו על הנסכים, להיות שם גוי אחד בארץ, להמשיך המס״נ דאחד בארץ הלזו הגשמית. לכן נקראת ארץ מושבותיכם ולא ארץ כנען ענין השוב. וצ"ל בשמן יין וסולת, ג׳ המוחין חב״ד בחי׳ שוב. אף שבאו לכיבוש ארץ ז׳ האומות, ז׳ המדות, משא"כ על כיבוש המוחין נאמר "אל תצר את מואב", רק לע״ל, כאשר ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, מ״מ, כדי שתהי׳ עבודת המדות בשלימות צריך לזה גם המשכת המוחין, בחי׳ מוחין השייכים למדות.

נדרים סיג לפרישות, מילי דחסידותא, למעלה מצדיק, ג' מדרגות באדם; צדיק בינוני רשע, חסיד-אצילות, מילי דחסידותא, שלא ישאר חסיד בפני עצמו אלא ימשיך פרישות וחסידות בעולם המילי מל' העלם והסתר. למעלה מזה, היתר נדרים ע"י חכם ואב, אהרן איש החסד בעצם, תורת חסד, בכוחם להתיר גם למפרע. החילוק ע"ד אכילת כהנים (התרה) ואכילת מזבח (נדרים). והכל ע"י דיבור (זה הדבר) ששרשו בפנימיות הנפש. הסדר הוא קודם פרישות אח"כ התרת הנדר ועד לקדש הקדשים, פרה אדומה מי חטאת. ביאור נפלא במשנה "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (במוסגר, מציין לחילוק בין צדיק לחסיד באגרת הקודש סכ"ב בענין רחץ ה' את צואת כו' במשל האב המכה את בנו שנזכר הלשון צדיק ולא חסיד).

בלקו"ת פ' ראה כבר במאמר הראשון מוזכר אלול, בר"ת את לבבך ואת לבב, הסרת הערלה כדי לגלות שם הוי' בנפש, החל מיו"ד חכמה שבנפש, "חלק הוי' עמו", וכל ד' אותיות. יו"ד, חכ' שבנפש, ישנו גם ב"רשעים (דתניא פרק "אחד עשר") מלאי חרטות" מבחי' טוב שבנפשם משכינתי' דשריא על רישיה בבחי' מקיף, קוצו של יו"ד, רק שצריך לזה זמן. וכולל ה"א עילאה, כי חו"ב הם תרין רעין דלא מתפרשין, נקודה בהיכלא, ומחדש בלקו"ת (לכאו' שלא למעליותא) כשאין נקודה אין ההיכל משמש כלום וכשיש נקודה בלי היכל גם אינו כלום, וא"ו הוא נחל איתן לששה מדות שבלב, ומשם לה"א אחרונה, מחדו"מ כל הג' קוין. בזמן הגלות שאין השם שלם תלוי בתשובה, "ובקשתם משם את ה"א", "ומלתם את ערלת לבבכם", אבל לפנימיות נקודת הלב צ"ל "ומל ה"א את לבבך" ונעשה השם שלם. הזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול שמאיר יגמה"ר בעבודה ד"אני לדודי" אתעדל"ת, בהכנה זו מגיע עם המלך מהשדה לעיר בחודש תשרי, "ודודי לי" אתעדל"ע, כי מחשבתו של אדם כבר בשמחה הגדולה דשמע"צ ועד להשמחה דלעת"ל מטעמי תורה שיתחדשו אז, ושם הוא נמצא כבר משבת מברכים אלול מובן שכבר באלול ישנו "דודי לי", ומל ה', השם שלם, י"ה בו"ה. וזהו "ראה אנכי נותן" בעין יפה, "לפניכם" בבחי' פנים, "היום" באופן נצחי ותוכלו להמשיך עליכם "ברכה", לעת"ל יהיה זה אצל כולם באופן ודאי ר"ת "ויברך דוד את הוי'", הודאי שמו ובאופן נצחי.

קודם כל יצירת הנבראים הפרטיים מספר בכתוב ע״ד התהוות ע״ס האצילות שגם הם נבראו יש מאין. בחסידות מפרשים: בראשית חכ', ב' ראשית, חכ' עילאה ותתאה. שמים הם מדות העליונות, הארץ מלכות. וכולם נבראו ע"י שם אלקים. אבל בתוספתא פי': בראשית חכמה, ברא כתר, אלקים בינה, את חו״ג, השמים תפארת, ואת נה"י, הארץ מלכות. ודורש ביאור מהו תוכן החילוק "וי״ל בזה ואכ״מ". ע"י סיפור התהוות הספי' יבאר איך נתהוו ריבוי מאחד הפשוט, זה נעשה ע"י הספירות. לכאו' רק העבירו את הקושי' מריבוי נבראים לריבוי ספי'. ואם מצד נמנע הנמנעות יכול גם לברוא ריבוי בלי ממוצע הספי'? "וי"ל בזה ואכ"מ". "והארץ היתה תהו ובוהו", קדימת עולם התהו. "וחושך ע"פ תהום", שבירת הכלים. "ויאמר אלקים יהי אור", עולם התיקון המברר ומעלה הניצוצות משם ב"ן לס"ג שלמעלה ממ"ה. ענין שנת העיבור להשוות לבנה (ב"ן) לחמה (מ"ה) עד "והיה אור הלבנה כאור החמה".

שם יהונתן נמצא בתנ"ך בב' אופנים, לפעמים בלא ה' ולפעמים עם ה'. הוספת ה' מורה על תוספת התפשטות והתרחבות, כמו באברהם שהשליטו ביצרו (כמבואר במאמר לעיל ואברהם זקן) ויוסף שיצא מבית האסורים ומשביר בר לכל הארץ, ותולדות יעקב יוסף, תכלית ההתרחבות, כמו"כ יהונתן, ל' מתנה שאין לה הפסק עד א"ס. מהביטול בא לתכלית ההתפשטות ולא כאסקופא הנדרסת ח"ו אלא כמו מלך, מיטן גאנצן פארנעם, כיון שהוא בטל, ועבד מלך מלך, ושלוחו של אדם העליון כמותו ממש, מהוי' נמשך לאלקיך, מ"ירד ירדנו" עד "אעלך גם עלה". (בהמשך המאמר מבואר ענין וחידוש נפלא וכרגיל אין מתעכבים און מלויפט א דורך וכו') מעלת ישראל מונין ללבנה ועכו"ם מונין לחמה, ולאידך פני משה כפני חמה. ב' השפעות בשמש, חיצוניות ופנימיות, שמש מאירה תמיד על הארץ אלא שאינה מתאחד עם הארץ אלא במקיף וגם האור אין משתנה משא"כ פעולת השמש בירח, יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי עד והיו לבשר אחד, זכר ונקבה בראם ויברך אותם, בלי זה הם פלג גופא. משה שהיה עניו ביטול דלבנה נפעל בו פני חמה, פנימיות החמה.

משה ואהרן הם ממוצע בין ישראל להקב״ה, ישנם ב' עניני הליכה: תורה (משה) המשכה מלמעלמ"ט, הלא כה דברי כאש, גם בהיותם למטה הם דברי שנמשך מלמעלה, "כי מן השמים דיברתי עמכם". תפילה (אהרן) ההעלאה מלמטלמ"ע, שעולה ממעמדו ומצבו ומתעלה השמימה. כדי לשבור קלי' פרעה צריך לכח התורה דמשה, כי פס"ד המשנה את המציאות, ומצד התורה גם פרעה צריך להתנהג ע״פ התורה, כי כל מציאותו לא נבראה אלא ע״י התורה. אבל לצורך היציאה מגלות מצרים צ"ל אהרן. אמנם יש בכ"א מזולתו, כי לא מספיק הביטול לבד דמשה וצ"ל גם העלאה דאהרן, וגם אהרן צריך לענינו של משה. לכן ארז״ל שניהם שקולים, אף שבכ"מ יש את ענינו העיקרי שלכן מקדימים את משה או את אהרן לפי הענין, (ע"ד קדימת אב לאם בכבוד והיפוכו במורא. שענינו לשנות טבע מדותיו). בכח התורה לפעול בלעו״ז ובאוה"ע, לכוף את כל באי עולם לקיים ז' מצוות בני נח. פעם היה זה סכנה, משא״כ בדורות האחרונים נשתנתה המציאות ויש אפשריות לכוף את באי העולם כו׳. וי"ל הטעם כי לעת"ל יקויים הענין דוהיתה לה׳ המלוכה, ובערב שבת מצוה לטעום מכל תבשילי שבת, לכן נתחדשה האפשריות בידי ישראל לכוף את באי העולם. ונעוץ סופן בתחילתן, אברהם אבינו הקריא שם הוי׳ בכל העולם כולו באופן של "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם". רצה יעקב לגלות את הקץ של יצי"מ, ואילו זכו היתה אז גאולה שלימה, ע״י שהי׳ אומרו בדיבור ובתורה הי׳ נמשך גם בעולם, אף שצריך לבירורים וכו'. גם היה אז הענין ד"לעבדו כולם שכם אחד והיתה להוי׳ המלוכה", שיהי׳ בגאולה העתידה. וכמו שאמר יהודה ליוסף "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כי כמוך כפרעה", ופעל שיוסף נעשה בעה"ב על כל העולם כולו ע״י אמירת "ונפשו קשורה בנפשו", של אביו שבשמים, ועד ש"לא יכול להתאפק" ובכה בקול. עד״ז בנוגע לגלות זה, שהוא דבר מר מאוד ומבלבל הן ביום והן בלילה. וישנה טענת משה "למה הרעותה לעם הזה גו׳" דמכיון שפרעה הוא מושל בכיפה בכחו של הקב״ה, ופרעה אינו נותן תבן ואומר לעשות לבנים, וטוען "נרפים אתם נרפים", הרי על זה באה טענת משה רבינו בזעקה גדולה "למה הרעותה לעם הזה". דכל עניני התורה הם נצחיים, אפילו טענות שבתורה שיש עליהם מענה וכו׳ וכ"ש כאן שלא נאמר למשה שום תירוץ על טענתו, ורק אמר לו הקב״ה שהאבות לא הרהרו אחר מדותיו, דזה שאין מהרהרים אינו מבטל את מציאות הטענה ד"למה הרעותה". עד שהאומות שואלים את ישראל מה אלקיכם מכל האלקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו. היינו שנמצאים בגלות הזה המר והחושך וכו׳. אלא שאעפ״כ אין ישראל מהרהרים בזה, ואינם מתביישים מפני המלעיגים וכו' וכיון שהיום הוא יום השבת שאין עצב עמה אין להאריך בזה, אלא בענין של טוב ושמחה, שבקרוב יהי׳ ענין בשורת הגאולה, ע״י מבשר טוב, עד כפי שאומרים בנוסח הושענות דהושענא רבה ג״פ "קול מבשר מבשר ואומר".

לפניהם, לפנימיות הנפש, עד למחשבה דיבור ומעשה. גם לפניהם, פנימיות התורה, האוצר שבתורה, תשים לשון סימה ואוצר. החידוש הוא, גם משפטים המובנים בשכל אנושי, הם אוצר וסימה, ענין פנימי ונעלה ביותר. ומתחיל בדין עבד עברי, אף שהוא דרגה נמוכה, זרע בהמה, צריך לפעול בו קבלת עול, ולמעלה מזה הוא אמה העברי׳. גם זרע אדם הרי נתלבשה נשמתו בנה"ב ובגוף צריך קב"ע וביטול. עבודה ל' עורות עבודים, שמעבד ומשנה את טבעו ורגילותו. עבודה זו היא בכל היקף הזמן הנכלל בשש שנים ושנה השביעית, ששה ימים ויום השבת, בכל יום ויום יש לו כחו, כל יומא ויומא עביד עבידתי׳, צריך שהעבודה תהי׳ בכל זמן. ואח״כ בא יום השביעי שבת, עד״ז בשנים, שש שנים יעבוד בקבלת עול ובשנה השביעית יצא לחפשי גו׳. איך יכול זרע בהמה להיות עבד עברי, לזה אומר כי תקנה, שאין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות, גילוי ההעלם בלבד. כי נש"י גם זרע בהמה הם מעבר הנהר למעלה מסדהש"ת, וזרע בהמה קשור עם בהמה רבה שלפני האצילות וגם זרע אדם קשור עם בחי׳ מאד ואינו חידוש אלא גילוי ההעלם בלבד. וזה נעשה ע"י משה "כי תקנה", ושייך למ"ת המשכת התורה מלמעלה למטה, משא״כ לימוד התורה הוא מן הקל אל הכבד, עד שבא לפניהם לפנימיותם, עד יגדיל תורה ויאדיר, תכלית השלימות שבתורה, ועד שמחבר אורייתא וקוב״ה, עד שעושים את האתר שלים שהוא כלי והכנה לגילוי בחי' שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת ועד שבא לבחי׳ מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.

"תורה חדשה מאתי תצא" דמשיח הוא למעלה מהגילוי דמשה רבינו, כי העילוי והחידוש דלע"ל בעולם ובישראל הוא גם בתורה שהיא ממוצע בין אוא"ס לעולמות ובין הקב"ה לישראל. ומשיח עצמו נעלה גם מגילוי זה, כי גם ישראל נעלים יותר מהתורה בדרגה הכי נעלית ומשיח הוא יחידה כללית ועצם הנשמה מובן שהוא העצם שלמעלה מהתורה חדשה שתתגלה על ידו. וזה תלוי במעשינו ועבודתנו עתה שעיקרה עבודת הבירורים, גם הנתינת כח לזה הוא מרוחו של משיח שבתחילת הבריאה, אלא שאז היה בהעלם וע"י שמשה, גואל ראשון וגואל אחרון, קיבל תורה מסיני, בא זה לידי גילוי.

דברה תורה כלשון בני אדם, נשיאת ראש בנ״י לגולגלותם. הראש כפשוטו למעלה מכל אברי הגוף, בו משכן המוח והשכל וכל החושים הנעלים ומנהיג כל אברי הגוף. נשיאת ראש, שגם החלק הכי נעלה בגוף מתנשא למעלה יותר ומנשא עמו כל הגוף. לגולגלותם, המקפת ושומרת על המוח שבראש, בגשמיות מוכרח להגין מלמעלה, אבל הקב״ה אינו מוכרח בשום דבר, ויכול לעשות שההגנה תהי׳ לא מלמעלה. גם בנבראים יש הגנה ושמירה לא מלמעלה, נשר מגינה על גוזלי' מלמטה. זה שגולגולת היא למעלה מהמוח בפשטות כי הוא למעלה במדר' מהמוח. לכן צ״ל הגבהת והרמת הראש אל בחי׳ הגולגולת. ה' דרגות בנשמה ולכל דרגה שם אחר. נר"נ הם דרגות תחתונות המתלבשות בגוף בפנימיות. למעלה מזה ח"י, מקיף הקרוב והרחוק. סיבת מנין בנ״י מתוך חיבתן גם לבחי׳ נר״נ שבנפש, וצ"ל העלאה לבחי׳ הגולגולת, למקיפים דח"י, לקשר נר״ן בח״י מלמטה ולהמשיך מלמע' למטה, לכל יוצא צבא בישראל, גם למקום ודרגא כזו שיש בה אויב שצריך להלחם בו, גם שם נמשך מקיף דח"י, ונותן כח לנצח המלחמה, בעבודת התפילה, שעת צלותא שעת קרבא, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מתחיל בהודו להוי׳, התבוננות בפסוד"ז, עד תפילת העמידה בלי שום תנועה, תכלית הביטול בלי שום הרגש המציאות, בקול דממה דקה, בלי שום תנועה, ענין במדבר סיני ברוחניות, דגם מדבר (וצומח וחי) הוא בבחי׳ דומם, ביטול בתכלית. לא רק בכל לבבך ובכל נפשך, כחות פנימיים, אלא גם בכל מאדך, כוחות מקיפים, עד למס״נ ומסירת הרצון. אלא שתכלית הכוונה היא שתהי׳ אח״כ המשכה למטה, בלימוד התורה, באוהל מועד, ונועדתי שמה גו׳, מביהכ״נ לביהמ״ד, לימוד התורה כענין בפני עצמו עם כל התוקף ועם כל ההתעסקות (מיטן גאַנצן שטורעם און מיטן גאַנצן פאַרנעם) הוא דוקא לאחרי עבודת התפילה. הכח לזה "וידבר הוי׳ אל משה", בחי׳ משה בכאו״א מישראל, אתפשטותא דמשה המאיר לס׳ ריבוא נשמות, וכ״א מהס׳ ריבוא נשמות מתחלק לעוד ס׳ ריבוא ניצוצין. "שאו את ראש גו׳ לגולגלותם", עד ליחידה שבנפש, ועד לבחינה שלמעלה מיחידה. ואח״כ נמשך מזה למטה בכוחות הפנימיים. ומזה באים אח״כ לגילוי בחי׳ היחידה הכללית, משיח צדקנו.

הלויים פעלו שלימות בעבודת קו השמאל, שעל ידם נשלמה בריאת גופות החיצונים. כהנים ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה חסד והאהבה. ופועלים בלויים שעבודת העלאה שלהם תביא לידי המשכה. כי שלימות העלאה היא רק כשיש המשכה על ידה. וזה נפעל בעבודת התפילה ע״י הקדמת בחי׳ עבודת הכהנים. וכדי שתהי׳ כדבעי ובת קיימא צריך שיהיו כלים לקבל את ההמשכה. דאורות בלא כלים אין לזה קיום וא"א להמשיך הגילוי שע״י ההעלאה דגבורה למטה בשלימות, עד״ז לא הי׳ כח להפך את הלעו״ז לקדושה, ואילו היתה בריאת החיצונים עם הגופים שלהם, לא הי׳ אפשר לתקנם ולהעלותם לקדושה. אמנם לאחרי מ"ת בטלה הגזירה דעליונים כו', נתחדש ענין זה שההמשכה שע״י גבורות יש לה כלים, ועוד זאת ויתר על כן, שאפשר להפך ולתקן גם בחי׳ הלעו״ז, ויש בזה המעלה והעילוי ד"יתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מן הסכלות". וזהו החידוש בעבודת הלויים, שעבודת ההעלאה שלהם היא באופן שממשיכים אח״כ למטה באופן של קיום, דירה בתחתונים, ועד שמהפכים גם דברים דלעו״ז. בכחם להמשיך ולגלות בחי׳ הוא, לשון נסתר, עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא בגילוי ובכלים. לכן עבודתם בשירה ובזמרה, ענין השמחה, שזה מורה גם על ענין הגילוי.

"ויכתוב משה" הרי כל התורה כתבה? איתא במדרש טעם אריכות המסעות שימצאו בתים מלאים כל טוב, לכאו' אם ישראל יגיעו מיד לארץ כנען לא יכלו לקלקל? המסעות לא היו רק הכנה או המשך לדבר, אלא תוכן מיוחד גם בפ"ע, עבודת הבירורים, לכאו' הרי רוב המסעות היו שלא במקום ישוב ולא שייך בם ניצוצות? הכוונה דירה בתחתונים דווקא לעצמותו ית', למטה מטה ביותר, לא רק לברר ולזכך אלא לעשות דירה, הכח לזה ע"י שמלכתחילה יהי' הזיכוך מלמעלה ואז יוכל האדם לעשות דירה. לכן קודם העבודה הלכו במדבר מקום גקה"ט מ"ב מסעות עם משה ואהרן והכניעו את מקור הקלי' אחר כך בכח כל אדם לעשות דירה במשך ימי חייו ע"ד המסעות עד והריחו ביראת ה'. כל זה בכח "ויכתוב משה מוצאיהם", שרש הנשמה בעצמות, משה פועל בישראל נתינת כח לעבודה.

"הרועה בשושנים", שהוא ית' רועה ומפרנס לנש"י, אמנם לפעמים נקראים ישראל "רעייתי פרנסתי" שהם מפרנסין להקב"ה, פרנסה הוא במזון ולבוש, קרבנות "לחמי לאישי", וצדקה "לבושו צדקה". קשר אלול לצדקה כי סליחות מתחילים "לך ה' הצדקה", גם הצירוף דשם הוי' דחדש אלול הוא ס"ת הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי" (ה'ה'ו'י'). כשם שמזון ולבוש פועלים חיבור נפש וגוף, עד"ז ישראל בתומ"צ מפרנסין, חיבור הקב"ה בעולם, ע"י שמעוררים תענוג מעבודתם ונמשך מעצמותו ית' בחכמה ומשם למלכות עד לעוה"ז התחתון. כ"ז היה בשנים כתיקונן שהיו ישראל בחי' "רעיתי", אמנם לפעמים אין העבודה בשלימות, בעיקר באלול שעושה חשבון אמיתי אליבא דנפשי' ובא למסקנא שעליו להשלים החסרון וצריך לזה התעוררות ונתינת כח מלמעלה "הרועה בשושנים" יגמה"ר. לזה מביא בלקו"ת המשל דמלך בשדה. משל שמשתקף (שפיגלט זיך אפ) במציאות עוה"ז הגשמי ובמלכי אוה"ע, שאנשי העיר מקבלין פניו בשדה, לא רק במקום השדה אלא גם לאנשים שניכר בדיבור ומעשה וגם במחשבה שלהם שהם אנשי שדה והמלך מראה להם פנים יפות ושוחקות ומקבל בקשותיהם בספ"י, וכשהולכים העירה להיכל מלכותו הם עולים לדרגת "רעייתי פרנסתי" ומסיפים בכבוד המלכות ומכתירים את המלך ברוב עם (לשון עוממות) הדרת מלך. מצב זה של "אני לדודי" בשעתא חדא (מיט איין קער) אינו מספיק, וצ"ל "הרועה בשושנים" ששונים הלכות בתורה, כי צריך להמשיך בכלים (ימי אלול הם מ' ימים שבהם קיבל משה לוחות אחרונות שאז לא עסק בתפילה אלא בתורה) ולהוסיף בתפילה כנגד ענין "שושנים" י"ג מדות הרחמים.

קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, אך לא די בזה וצ"ל גם ענין האמירה! כי התהוות שו"א מהתורה הם באופן אחר מהשו"א וכל צבאיהם כפשוטו, לזה אינו מספיק ההסתכלות בתורה אלא צ"ל מאמרות. הגם שתורה היא אמיתית ותוקף מציאותם, אלא שם הם באופן נעלה יותר, תכלית הכוונה שההתהוות תהי' דוקא למטה מטה, יש הנברא והנוצר והנעשה, יש הגשמי בעולם הזה דוקא. ולפיכך אינו מספיק כפי שהענינים הם בתורה, ואינו מספיק ענין הספירות אלא צריך שהספירות יומשכו בעשרה מאמרות דוקא וע"י המאמרות נתהווה היש הגשמי כמו שהוא. גם תכלית הכוונה היא לגלות שם אלקים בגימטריא הטבע דעולם העשי', כי דוקא בהתהוות היש הגשמי היא תכלית הכוונה, בעוה"ז, יש הנברא, שם דוקא יפעלו חידוש ולהפוך היש לאין, ועד שהיש הנברא נעשה חד עם היש האמיתי. עד"ז בעבודת האדם. אף שהמקור לכל עבודת האדם הוא בתורה, (פתגם מו"ח אדמו"ר: לפני שעושים איזה דבר צריכים להסתכל בשולחן ערוך) מ"מ עיקר הכוונה היא שאח"כ יומשך זה בגשמיות ובחומריות, שיהיו כל מעשיך לשם שמים, גם מעשיו הנדמים לחומריים. אתה בחרתנו מכל העמים ובנו בחרת מכל עם ולשון, בגוף הגשמי והחומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם יפעלו את הענין דורוממתנו מכל הלשונות כו'. נתאווה כו' בתחתונים דוקא.

ע"י ביטול, "יפקד מושבך", נמשך הזיכרון דלמעלה, "ונפקדת". "מחר חודש", ביטול הלבנה בער"ח ממשיך אור חדש מהשמש ומולד הלבנה. המשכה למעלה משייכות לעולמות עד שהם זיכרון בלבד (ונפקדת) ע"י ביטול (יפקד מושבך). ג' דרגות אתעדל"ע, העליונה באה לאחר שלימות העבודה. בר"ח נמשך השמש (ז"א) ללבנה (מלכות) לא רק על "ונפקדת" בר"ח, אלא גם "יפקד מושבך" בער"ח, ביטול המלכות עצמה. העלאת התחתון צריכה להמשכה שתעורר אותה ותגלה את כוחה. ההעלאה היא פעולה נמוכה ולא נעשית מצד עצמה ולא רואים את כוחה, וצריכה המשכה שתעורר אותה לכך. כמו כן מלכות, הספירה התחתונה, צריכה את ז"א גם בשביל עצמה. "יצחק (העלאה) בן אברהם" (המשכה) העלאה עצמה באה ע"י קדימת ההמשכה, "אברהם הוליד את יצחק", הוליד ל' פועל יוצא שנותן את כח התולדה ביצחק, שהכח שבהעלאת המטה להגיע למעלה נמשך (מתגלה) ע"י ההמשכה מלמעלה (שלפני ההעלאה). מעלת העלאה דמלכות לגבי ההמשכה דז"א היא ההעלאה עצמה, עתה שהעיקר הוא הגילויים, מדגישים את מעלת הגילוי שנמשך על ידי ההעלאה. אבל לעת"ל יתגלה השורש הנעלה שלה, גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום, חידוש הכי עליון בכל הענינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה, בתורה – תורה חדשה מאתי תצא, עי"ז חידוש גם בבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה. וממשיך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שגם לע"ל, כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאצקען) עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים.

עבודת האבות סימן לבנים, יש בכל אחד ג' קוין חסד גבורה רחמים, ג' מקדשות, וכולם סימן לעבודת הבנים בהם בשלימות, ע"ד העיבור שיש בו שלימות כל עניני התינוק שבאים בגילוי אח"כ בלידה, ב' דברות אנכי ולא יהיה לך כוללים כל עשה"ד, פרשה ראשונה דק"ש כולל ג' הפרשיות. אך "שמי הוי' לא נודעתי להם", החידוש דמשה שנגלה מדת אמיתית שם הוי׳, הגילוי דמ"ת. האבות ענינם מדות, משא״כ משה הוא חכמה וביטול, "ונחנו מה" בחי' עבד, לכן זכה שעל ידו יהי׳ מ"ת שמקורה במוחין שלמעלה ממדות. מדות הם ברעש וסערה גדולה (מיט אַ שטורעם און מיט אַ ליאַרעם), משא״כ מוחין הוא בנחת וביטול, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳", גילוי נעלה יותר מהגילוי שבימי האבות. חילוק זה הוא גם בין הגילוי בגלות לגילוי דלעתיד. עתה העיקר עבודת המדות ולעת"ל יהיה בירור המוחין. קני קניזי וקדמוני. אלא שיש מעלה בעבודת המדות בזמן הגלות, כי דוקא ע״י העבודה שבגלות באים לגילוי דלעתיד, כיון שזה הסיבה וזה המסובב מובן שהסיבה היא למעלה מן המסובב, כנודע שהגורם הוא חזק מן הנגרם.

"יפקד מושבך" לשון חסרון ולשון זכרון שהם הפכים. "ואני שלשת החצים צדה אורה גו'" ענין הבירורים דתוהו, לתקן ולברר את הניצוצות שמעולם התוהו, בקשת וחצים הפעולה מרחוק משא"כ בחרב הוא מקרוב. החילוק בין בנין המלכות דר"ה (העלם) ע"י אמירת פסוקי מלכיות. לר"ח מולד הלבנה, יחוד שימשא וסיהרא בגלוי, עד "והיו לבשר אחד", "פרו ורבו ומלאו את הארץ". בעבודה ג' החצים לרמז שכללות בנין המלכות נפעל ע"י ג' קווים דתורה עבודה וגמ"ח. כיבוש ארץ ישראל ברוחניות, ארץ כנען תהי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, המלך הראשון היה שאול, תוכן שאלת יהונתן, שרצה לידע משאול אביו איך מחזיק ענין הבירורים דעמלק, ולכן אמר לדוד "מחר חודש ונפקדת", ואז אדע איך הענין ואודיע לך. שאם שאול כבר גמר מלאכת הבירורים שלו והעולם כבר מוכן לביאת המשיח, אז יאמר אח"כ לדוד שהגיע זמנו לבוא, כי דוד מלכא משיחא, מלכות נצחית עד משיח בן דוד, ואם עדיין לא השלים הבירורים אז יאמר לדוד שעדיין לא הגיע זמנו. "ויבכו איש אל רעהו עד דוד הגדיל" אף שדוד הוא מלכות ויהונתן הוא ז"א, מ"מ דוד דוקא הגדיל, כי מעלה במלכות על ז"א, שרגלי' יורדות כו', ירידה צורך עלי', עד שדוד ממשיך ביהונתן, כמו לע"ל אשת חיל עטרת בעלה. ע"י אריכות הגלות באים לבחי' "עד דוד הגדיל" בתכלית השלימות, וכדי שיהי' בנין המלכות, צריך להמשיך מבחי' יהונתן בתוס' ה' ראשונה דשם הוי', ע"ד שמו של נשי"ד "יהוסף", הוא ענין המרחב הבנה והשגה, כח לבירורים בכל העולם, "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". קשור לשם הוי' המאיר בחודש אייר, ר"ת "יתהלל המתהלל השכל וידוע".

ג׳ מ"ע בקריאת שמע: "שמע גו' ה׳ אחד"; "ואהבת"; "ושננתם לבניך". ציווי, הבטחה, וסיפור. כאו"א צריך לשמוע ולהתבונן ש"ה׳ אלקינו ה׳ אחד", יחודא עילאה ויחו"ת. וע"י התבוננות בדברים המביאים את האהבה תבוא בטח אל האהבה. מצד שורש הנשמה א"צ לציווי כלל, אך מצד התלבשות הנשמה בנפש הטבעית צריך ציווי להתבוננות בדברים המביאים לאהבה בכל לבבך בשני יצריך. כל ג׳ הפירושים (סיפור הבטחה וציווי) הם נתינת כח לנשמה שתוכל לפעול בנה"ב ובגוף. סיפור, מוסיף כח ועידוד בהעבודה של הנשמה עם הנה"ב והגוף. הבטחה וציווי, יש בהם נתינת כח. ציווי מל' צוותא וחיבור, לחבר האדם המקיים את הציווי עם עצומ"ה ית׳. "אם בחוקותי תלכו", תחנונים ובקשה מלמעלה, נתינת כח מיוחדת על קיום תומ"צ להילוך ועלי׳ למעלה עד למקום שאינו בערך כלל למדרגתו ומקומו הקודם, ע״י ב׳ העבודות דאהבת ה׳ והעסק בתומ"צ (בחוקותי ל' רבים). פולחנא דרחימותא, עבודה ויגיעה, אף שאדם אוהב את ה' כי הוא חייו, מ"מ שלימות האהבה היא בירידה למטה לברר את הנה"ב, ענין זה צ״ל חקוק עמוק בנפשו, במס"נ בכל מאדך. ע״י בירור הניצוצות דתהו מקבלים אורות המרובים דתהו וצריך לשמרם, "את מצוותי תשמרו". וגם צריך לעשות כלים חדשים, "ועשיתם אותם", הכלים מוסיפים באורות. מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני. כי תכלית הכוונה היא במעשה האדם התחתון, "למעשה ידיך תכסוף".

במאמרים מבואר רק מעלת ופנימיות המרגלים, מצד שרשם בעולם המחשבה. ומה שנבחרו ע"י משה נשיא הדור רעיא מהימנא. ורצו את מעלת א"י מעולם המחשבה, ולא רצו לירד לעולם המעשה המבלבל. ואין להם חלק לעוה"ב למעליותא, שהם למעלה גם מגדר עוה"ב, ודמו כמאן דמיבסמי, ענין התענוג, וגם נק' דור המדבר, ש"לא ישב אדם שם" למעליותא, למעלה מבחי׳ אדם. אלא שנשתלשל למטה לגריעותא עד טענת המרגלים בפשטות, שהיא מעשה בלתי רצוי. [ע"ד שרש הנחש למעלה; שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו; משל הזונה ובן המלך שבזהר, כי רק טוב יורד מלמעלה, אלא שנפלו למטה ומזה נשתלשל יצה"ר שנלחם עם רצון ה׳ שרשו. ע"י הסתכלות בשרש נמשך גם למטה שרשו הטוב] הטעם שמבואר רק מעלת המרגלים הוא כי העיקר הוא הפנימיות שבהם. וצ"ל כופין אותו, כדי לגלות את הרצון הפנימי. מעלת הירידה לעולם המעשה למעלה ממח', ב״פ מאד, פנימיות התענוג. "אם חפץ בנו הוי׳", דפנימיות הרצון נמשך בנו בישראל, ומתעלים לדרגא שאין לחלק בין חפץ לרצון. מחלוקת המרגלים עם יהושע וכלב ע״ד מחלוקת ב"ש וב"ה. לכן למדו ענין קידוש השם בעשרה מהעדה דמרגלים, כי בפנימיות הי' ענין של קידוש השם, ורק נשתלשל למטה באופן הפכי. להלכה נפסק לילך לא"י על פי ה' כדעת כלב ויהושע, "טובה הארץ מאד מאד, ואם חפץ בנו ה׳ גו׳ זבת חלב ודבש", מעלת הירידה לעולם המעשה, ודוקא בזה ישנו העילוי דמאד מאד והעילוי דחפץ ה׳.

הנשמה גם כשהיא למטה היא בתכלית השלימות, גבוה מהעולם, "תבואת-ה". גם כאשר "כל אוכליו יאשמו" מצד הבחירה הוא נאכל על ידי כל מיני אוכלים, ע"י חומש, בחי' יחידה, ירידה צורך עליה. אמירתו בתחילת בין-המצרים להקדים רפואה למכה עד להפיכתו לטוב והאמת והשלום אהבו.

בעקבות דמשיחא, סוף כל דרגין, תשמעון ודאי, כי אם לא עכשיו אימתי סאיז ניטא אויף וען צו אפלייגן, "תשמעון" מחשבה אבל כולל כל שאר עניני דיבור ומעשה עד שלמות השכר ונאמר בלשון ציווי כמו "שמע ישראל" שכולל מחדו"מ, "הוי' אלוקינו הוי'" ג"כ מחדו"מ, כל זה ע"י ישראל שעלו במחשבה וירדו למדרגת מחדו"מ ירידה צורך עליה עד לדרגה שלמעלה מגדר עליה וירידה.

בריאת שמים וארץ וכל צבאיהם, כל סדהש"ת, היא בשביל קיום תומ"צ ע"י ישראל. כשם שהחלוקה דשמים וארץ ישנה בהמסובב כך ישנה גם בהסיבה, תורה וישראל. ואדרבה, עיקר ענין חלוקה זו הוא בהסיבה, ובמסובב משתקף (שפיגלט זיך אפ) הענין כמו שהוא בהסיבה. כיון שאת העולם נתן בלבו של אדם, כל העולם תלוי בעבודת כאו"א מישראל, כל סדהש"ת עד לעוה"ז התחתון שנברא בשבילו, תכלית הכוונה דספי' ועולמות העליונים הוא עוה"ז התחתון. ד' עולמות נגד פרד"ס התורה. ס"ר נשמות נגד ס"ר אותיות שבתורה. עי"ז פועלים עילוי בעולם עד "אלה תולדות פרץ" מלא, למעלה מ"אלה תלדות השוה"א בהבראם".

אתא אברהם ובעי רחמי והוה זקנה שנא' ואברהם זקן. חידוש בקשת אברהם (לאחר שכבר נאמר אברהם ושרה זקנים) הוא שהזקנה תהי' ניכרת יותר בקמטים וליבון שערות, הוא ענין המשכת י"ג מדות הרחמים. המשכה למעלה מסדר השתלשלות. גם ענין בא בימים כאן הוא חידוש עמש"נ קודם באים בימים לפנ"ז, שמורה על שלימות כל ימיו בעבודת ה' למעלה ממדידה והגבלה. לכן זה נאמר בהמשך לאברהם זקן, ענין ליבון שערות, שהימים מלאים ושלמים עד באופן די"ג תיקוני דיקנא. ההוראה, שצריך להיות כל ענינים אלו בעבודת כאו"א, כי חותמים כמ"פ מגן אברהם, בפרט שמאמר זה נאמר לפני יותר מתשעים שנה, בן תשעים לשוח, שלימות מיוחדת בתורה ובתפילה, יקויים בנו סיום הכתוב והוי' ברך את אברהם בכל, גילוי מעין עוה"ב, שמגלה בחי' אברהם שבקרבו ונעשה עולמך תראה בחייך והקב"ה מברך כאו"א בכל בגו"ר וברו"ג בטוב הנראה והנגלה.

"ארץ מגורי אביו בארץ כנען" בעבודה. ב' ארצות החיים. ענין כנען מסחר בירידת הנשמה עד שמגיע להתיישבות ומנוחה "וישב יעקב" למעלה מגדר עלי' וירידה. מקשר לתו"א סוף פרשתינו בענין חנוכה ביום המנוחה (עוד הרחיב בזה יותר בשיחות שם). מקשר לסיום הלקו"ת במעלת העמידה לעת"ל ע"י הירידה ומלחמה דעתה. לאחר הירידה כ' שנה בבית לבן מגיע "וישב יעקב" ועד "מקץ שנתיים ימים", קץ הימין בנו"ן פשוטה. דבר הלכה זו הקץ. כיון שבינתיים היתה הירידה למטה ביותר, תהי' עלי' גדולה לע"ל כשיהי' "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

כל הגלויות אחר גאולת מצרים עד הגאולה העתידה נחשבים לגלות אחת שיש בה כמה שלבים, עד לעיקר קושי הגלות שהוא הגלות הזה האחרון, וכשם שבמצרים לא התחיל בבת אחת אלא עיקר השעבוד היה קרוב לסופו כך בגלות האחרון. כשם שמצרים היתה הכנה למ"תהנגלית, כך גלות האחרון הכנה לגילוי פנימיות התורה שמשיח ילמד תורה את כל העם כולל משה רבינו. הירידה במצרים היא מגבול דמחשבה לגבול דדיבור עד לערות הארץ כפשוטה, ירידה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, יצי"מ היא העליה לגילוי שם הוי' דלתתא עלמין דאתגליין, לכן היה רק לפי שעה, ולעת"ל יהיה גילוי הוי' דלעילא עלמין סתימין ותהא גאולה נצחית. ומקשר לפ' וארא ודרוש אדה"ז המבאר שלימות עבודת התשובה דיתרון האור מתוך החושך וזדונות נעשו כזכיות.

ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, ז"א ומלכות, להמשיך תוספת אור, ע"י הביטול דמלכות, יפקד מושבך, ל' חסרון, שלפני המולד אור הלבנה בתכלית הביטול, שנעדר אורה לגמרי עד שאינו מאיר אפילו נקודה ממנו. מלכות ענינו קב"ע ומעשה בפועל, ויחודו עם ז"א חיות והתלהבות שבא ע"י התבוננות. וישקו גו' ויבכו גו' עד דוד הגדיל, בכי' באה ממותרי המוחין, גילוי אור נעלה, נשיקה הוא האהבה בלי כלים ואותיות. עד דוד הגדיל, הגדלות והשלימות ע"י דוד, ספי' מלכות שלמעלה מז"א בשרשה. מעשה גדול, אשת חיל עטרת בעלה. נקבה תסובב גבר. עניין זה שייך במיוחד לשבת שרק אז אומרים פסוק זה בר"ח. ויהי רצון שע״י העבודה בב׳ הקוים שבתורה, נבוא בקרוב ממש לסיום הענין דשש שנים יעבוד, דקאי על שית אלפי שנין דהוי עלמא, ויהי׳ ענין אם לבנו ייעדנה וגו׳ עד ויצאה חינם אין כסף, חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ויתר על כן דכיון שיש ענין תוספת שבת ותוספת שביעית, הנה עוד בסיום האלף הששי באים בשעתא חדא וברגעא חדא לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

תחית המתים לכל ישראל, כי הוא שכר על מצוות שכל ישראל שווים, משא"כ לג"ע צריך כמה תנאים, כי הוא שכר על לימוד התורה. גילוי דתחה"מ הוא עדן, תענוג עצמי בישראל שלמעלה מהתענוג שבתומ"צ. בג"ע גילוי אור הממלא לכן העליות שבו הם ע"י ביטול והתפשטות המדרגה הקודמת. ימות המשיח הוא גילוי אוא"ס הבל"ג (סובב) לכן אין צורך לצאת ממדרגתו אבל מ"מ יהיו בו חילוקי דרגות. משא"כ בתחה"מ הגילוי דעצמות א"ס שלמעלה מהתחלקות הוא לכל ישראל בשוה.

כשעומדים ביום שהוא ער"ח הוראה נצחית בעבודת האדם מסיפור "ויאמר לו יהונתן גו'", ענין מולד הלבנה, יחוד שמשא וסיהרא, הוא בתוקף ביתר שאת וביתר עז וביתר גילוי. ובפרט לאחר מ"ת העבודה הוא מלמטה למעלה, שלומדים הענינים כפי שהם ברמז בתחתונים ומזה משיגים אח"כ את הענינים כפי שהם באמיתתם למעלה, בעליונים, עבודת האדם שעל ידה מתגלה איך שהם חד כביכול עם עצמותו ומהותו ית' היש האמיתי הו"ע הביטול. ע"ד היחוד והמולד שע"י הסתר הלבנה לגמרי, ביטול במציאות לגמרי. חודש לשון חידוש, "ונפקדת", ענין הזכרון, למעלה מגדר מקום ולמעלה מענין יעלה ויבוא ויגיע וירצה וישמע ויפקד זכרוננו ופקדוננו כו'. למעלה ממקום שבו מגיעה עבודת האדם, היש הנברא הוא חד עם היש האמיתי, היחוד בתכלית דקוב"ה וישראל. נפעל ע"י "כי יפקד", החסרון וההעדר המורה על תכלית שלימות הביטול, ביטול במציאות. ומרומז בשם יהונתן, ג' אותיות שם הוי' ו'נתן', נמשך לכל ישראל, גם כי נאמר לדוד מלך ישראל שהוא חי וקים לכל ישראל לכל הדורות.

המרגלים לא רצו לילך ממקום נעלה ולהיפרד (און אָפּרייסן זיך) מענינים נעלים וללכת לארץ כנען. כי היו תלמידיו של משה חכמה דקדושה, וטענו ע״פ הבנה והשגה, איך יכולים לעזוב את הר סיני ומדבר סיני שבו ניתנה התורה ולחם מן השמים, וללכת לארץ ישראל לאכול לחם מן הארץ. שש שנים תזרע שדך וגו', לעסוק בעבודת האדמה, זהו נסיון גדול. וענו להם כלב ויהושע "אם חפץ בנו ה׳ גו׳" שאח״כ יראו את העילוי שבזה, "טובה הארץ מאד מאד", למעלה ממה שהי׳ בתחילת הבריאה, כי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, דוקא בנסיון במקום הכי תחתון נמשך גבוה גבוה ביותר. אף שבמדבר גם עסקו בהעלאת הניצוצות, פדיון שבויים, צדקה לעניים, וברכו המוציא לחם מן הארץ שהיו קונים מתגרי אוה"ע, והמוציא לחם מן השמים על המן, ושבט דן מאסף לכל המחנות הי׳ משיב אבידות בגשמיות וברוחניות, צדקה ואהבת ישראל. מ״מ אין זה מספיק, וחפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ דוקא, תכלית הכוונה היא בירורים במקום הכי תחתון, בארץ כנען דוקא, שם נעשה "טובה הארץ מאד מאד". העוסקים בתורה כל ימיהם הם דוגמת דור המדבר שעיקר עבודתם אינה בבירורי עוה״ז, והעוסקים בצדקה הם דוגמת הדור שנכנסו לארץ. ואיתא באגה"ק שגם ת"ח צריכים לעסוק בגמ״ח, כי כל אחד מישראל מחוייב בתרי״ג מצוות, כולל צדקה, כי חפץ ה׳ הוא שיהי׳ בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים דוקא, ודוקא עי״ז באים לענין טובה הארץ מאד מאד.

המסעות, דרגות באין סוף, ילכו מחיל אל חיל, ת"ח אין להם מנוחה, מארץ גושן עד לירדן יריחו דמורח ודאין, מבהכ"נ לביהמ"ד עד הנהג בהם מנהג דרך ארץ, הליכה בל"ג כמבואר בס' החקירה שישנם מדרגות בבלי גבול. ב' אופנים שונים בענין העליות שבמסעות המבוארים בשני דרושים: סוג הא', פעולה בעולם, בירורים. ענני הכבוד יישרו דרכים עקלקלות ושינו גדר המדבר, שהיה כרמלית ונהפך לרה"י ורה"ר, קודם מ"ת היה זה מלמעלמ"ט ואחרי זה פעלו עליה בתחתונים עצמן. סוג הב', הפעולה בנשמה עצמה, ירידה צורך עליה מהמדבר דגקה"ט מסעיהם למוצאיהם ומוצאיהם למסעיהם בכח משה ושם מ"ב. החילוק בין שניהם הוא ע"ד יששכר וזבולון וכל אחד צריך לשני, שני הדרושים מבארים אותם הפסוקים ולומדים את שתיהם בזמן רעווא דרעווין שהוא מעין דלעתיד שלא נצטרך לרצו"ש גם בהיותו במקומו מגיע לתכלית העילוי ובאופן נצחי, כבר עכשיו יש את התורה דלעתיד, פנימיות התורה.

"אנכי" מי שאנכי, עצומ"ה ית', נמשך לכל אחד מישראל. "נותן לפניכם היום", הנותן בעין יפה הוא נותן, לכן נמשך בחי' אנכי בישראל למטה, "לפניכם" ולא לכם, לנקודה הפנימיות שבישראל, כי במ"ת נמשך סדר עבודה בהשתל' עד שבא למטה, אבל "ראה אנכי" קאי על גילוי העצמות בפנימיות, באופן דראיה בתכלית השלמות, אך סופה ותכליתה שתומשך גם בסדר השתלשלות, שאנכי נעשה הוי' אלקיך, כוח וחיות של כאו"א מישראל. מתחיל מיו"ד, נקודת האמונה ונקודת האחדות, ה"א, בהתבוננות, נקודה בהיכלא, הנקודה מחיה את ההיכל, ומשם לו"ה, מדות ומלכות, תורה ומעשה המצוות, ונמשך דירה לעצומ"ה בתחתונים ויחד עם בעל הדירה נמצאים כל ענייניו עימו, סדהש"ת ספירות מלאכים וגם ספירות אין קץ (המבואר בכמה מאמרים באופן המובן בשכל פשוט), הפשיטות דלמעלה קשורה עם פשיטות דישראל, חיבור המיצר עם המרחב, ישראל ומלכא בלחודוהי, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

בשביל המשכת אור חדש צ"ל ביטול המקבל. עד"ז בעבודה דישראל המונין ודומין ללבנה בשביל קבלת המשכה חדשה משמש הוי' צ"ל הקדמת עבודת הביטול, "כי יפקד מושבך" ביטול הוא באופן שלא נשאר ממנו אפילו כנקודה. בכל ר"ח נסתר כל בנין המלכות בדוגמת ר"ה. וצ"ל יעלה זכרוניכם לפני. כמו ר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותן ובאה המשכה חדשה מעצומ"ה ית' שלמעלה מכל סדהש"ת. ביטול אמיתי הוא שמציאותו אינה בסתירה להביטול, אלא שביטולו הוא אמיתית מציאותו, ביטול מתוך רצון ותענוג, ונמשך לעוה"ז הגשמי וחודר לכל כוחות האדם. לכן קורין בסוף תשרי פ' בראשית. קשור למבואר בהמשך תקעו תש"ז [לפני ארבעים שנה] שבנין המלכות הוא יחוד הוי' ואלקים, אור ושפע. גם מבואר שם שכל זה נרמז בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שע"י העבודה בערב ובקר כו' יגיע לבחי' אחד הוא היחוד האמיתי. עוד מבואר שם שהעבודה הנ"ל היא ע"י התבוננות כללית ביעקב חבל נחלתו, וכמו החבל שהוא שזור מתרי"ג חבלים קטנים כו'.

שיחה היא תפילה, רעותא דליבא, פנימיות הלב. ועבד בטל לגמרי עד שכל מציאותו היא האדון, עד שכל מה שקנה עבד קנה רבו. שיחתן של עבדי אבות הו״ע התפילה דיחידה שבנפש, פנימיות הלב. תורתן של בנים הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, שהוא תואר וגדר, שיש מציאות של תחתון ויש בו כמה דרגות, תחתונים ל' רבים, ויש גם עליונים ובהם יש כמה דרגות, משא״כ שיחתן של עבדי אבות הוא רעו"ד מבחי׳ יחידה שבנפש, דבזה תופסים בעצמות ומהות שלמעלה מכל גדר ודרגא וכו׳, לית מחשבה תפיסא בי׳ אבל נתפס איהו ברעותא דליבא. לכן נאמר ל' יפה שיחתן ולא אמר גדול וכו', כי יופי למעלה מכל גדר ותואר, עד שאי אפשר לתארו אלא בלשון יופי, למעלה ממדידה והגבלה, דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל. לכן פרשה זו כפולה בתורה, מורה על בלי גבול ולא נכתב ברמיזה. דרגת תורה שלמעלה מסדהש"ת, בראשית בקדמין, ישראל שקדמו לתורה. ענין זה צריך להמשיכו גם בעבודת האדם בעסק התומ"צ לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, גם תורה נקראת בשם שיחה. שי״ח ר״ת שם חם יפת, כנגד ג׳ העמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים, ושיחתן של עבדי אבות קאי על ג׳ האבות, העבודה דג׳ העמודים, צ"ל באופן דשיחתן של עבדי אבות, בחי׳ רעותא דליבא, ובאופן דעבד, שכל מציאותו היא האדון, ובאופן דהאבות הן הן המרכבה, הבטילה לגמרי אל הרוכב עלי׳.

ג' פרטים בפסוק שהם ג' דרגות: "ישרש יעקב", ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שרש והעיקר הכל, יראה תתאה ראשית העבודה עיקרה ושרשה, נקודה דיו"ד תתאה היא יו"ד עילאה; "יציץ ופרח ישראל", לא מספיק השרש צריך גם פריחה וצמיחה של הפרטים, עד לישראל, לי ראש, ושרית, שנעשה בעה"ב באלקים ואנשים ועושה אותם דירה לו ית'; "ומלאו פני תבל תנובה", לעשות מכל העולם דירה לו ית' באופן ד"ומלאו" ובאופן ד"תנובה" אותיות תבונה, תנו-בה, נתינה בעין יפה שלימות ההמשכה. כבר בתחילת הירידה יש תכלית הכוונה, גאולתן של ישראל, עד שהיא באופן ד"וארא" שהגילוי לכולם בשוה, ו"אז ישיר (לעת"ל) משה ובנ"י" ביחד ובל' יחיד, אמירתו כל יום לאחר ובשלימות פסוד"ז לפני הירידה לעסוק בעניני עולם.

לויתן לשון חיבור ואיחוד (באהעפט) "ילוה אישי אלי". "שור" בעל חי, "הבר" לשון זיכוך הגשמי, דירה בתחתונים. "רב תבואות בכח שור", מאה שערים עד לריבוי האמיתי, דירה לגדול עולמים עצומ"ה ית'. ע"י כל א' מישראל בגופו ונשמתו, ב' עניני עבודה עושים קניגא, לויתן שוחט בסנפיריו ומושך ומעלה את הבע"ח להכשירו לאכילת אדם, עי"ז עליית הלויתן בקרני שור הבר. ב' אכילות, בירורים, "ואכלתם אכול", קרבן אהרן, חיבור אתגליא ואתכסיא. ופועל כל אחד מעלה בחבירו. קרניים קשור לעת"ל, דוד נמשח בקרן, "תקע בשופר גדול לחירותינו", קרן אילו של יצחק. בסעודה דלעתיד יאכלו משור הבר ולוויתן ובסופה מברך דוד על כוסי רויה והקב"ה עושה מחול לצדיקים

ג' ענינים בעבודת ספירת העומר: א. בשתי הקוים דסור מרע ועשה טוב. ב. רק בהקו דסור מרע ע"ד ספירת ז' נקיים לטהר מטומאה, וכן קרבן העומר משעורים כמו סוטה. ג. רק בהקו דועשה טוב. ספה"ע ענין חיובי, התשוקה למ"ת. מצד ענין הא' הוא ממוצע בין יצי"מ (יציאה מתכלית הרע) למ"ת (תכלית העילוי דועשה טוב). אלא שכולם ישנם בעבודה ד"וספרתם" מלשון ספירות ובהירות, מנהרין ומנצצין, גם לנשי ישראל, בית יעקב, שכל עניני המצוות, סור מרע ועשה טוב, וחיבור שניהם יחד, כולם נעשים מתוך אור והתנוצצות ובהירות, שגם ניכרת בגשמיות לעיני בשר. וכידוע הסיפור אודות אחד מחסידי אדמו״ר הזקן שהביא מעות המעמד באופן שהמטבעות היו מבריקות ונוצצות כאילו אך זה עתה יצאו מבית היציקה, שהשפשוף נעשה ע״י אשה כמבואר בהסיפור שם. וביאר הצ״צ ענין וספרתם לכם לשון ספירות ובהירות, שצ"ל ה״לכם״ בהיר. עד שהבהירות ניכרת גם בממונו של אדם שמעמידו על רגליו, עד שעי״ז נעשה בפשטות ענין מספרים כבוד א-ל, שהוסיף בכבוד הא-ל. ועד״ז יובן גם בכל העבודות שצריכים להיות באופן של אור ובהירות ושמחה, וכל זה צריך להיות ניכר גם בגשמיות. הוספה

סמיכות פרשת נסכים לכניסה לארץ, ע"פ מארז״ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב כו' זבח בלא נסכים. ק״ש, העלאה מלמטה, למס"נ באחד. תפילין, המשכה מלמעלה, במוח ולב. הם ב׳ עבודות נפרדות, שאפשר לקרוא שמע בלא תפילין, שבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ואפשר להיות תפילין בלא ק״ש, המוצא תפילין בשבת לובש זוג אחד ומכניסו וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר וכו׳, החידוש שצ״ל ק״ש עם תפילין, חיבור ב׳ אופני עבודה. חיבור רצו"ש, ק״ש, ע"ד פרחה נשמתן ואח״כ החזירה להם בטל תחי׳. "מימינו אש דת", שהרי התורה אחת בלי התחלקות. גם "והתהלכתי בתוככם", ב׳ בחי' הליכה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה באותה התיבה. קרבנות עולים באש כליל לה׳, נסכים ירדו לשיתין עד התהום, לתחתון שאין למטה ממנו. המרגלים רצו להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ, לאכול מן ולשתות מבארה של מרים וענני הכבוד, וגם קיימו כל הזמן מצות ה' "על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו", כמאן דקביע להו דמי (פתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר שבזמן הזה הוא דוגמת הקמת המשכן שהיתה לפעמים ליום אחד) לכן רצו להישאר במדבר, "אשר לא ישב אדם שם", למעלה מבחי׳ אדם, בחי׳ מאד, בכל מאדך למעלה ממדוה"ג. לכן התיקון לזה, להיכנס לארץ דוקא, ושם גופא לעסוק בעבודת הנסכים, שענינם המשכה למטה ובירור התחתון. דוקא ע״י עבודתם במדבר בהעלאה ומס"נ, אפשר להיות אח״כ העבודה עם העולם כשבאו לארץ בשלימות, לעסוק בדברי העולם, נצטוו גם על הנסכים. לעת״ל תהי׳ ההנהגה כרשב״י (וכטענת המרגלים) שלא יתעסקו ישראל בעבודת האדמה, אלא זה יהי׳ נעשה ע״י אומות העולם. הצורך בעבודה למטה ובירור גשמיות הוא כדי לגלות כחות הנשמה. כשם שלמעלה הרי כשעלה ברצונו להוות ולהאציל כו׳ כבר נאצל ונצטייר והי׳ הכל, מ״מ נברא כל סדהש"ת, כדי לגלות שלימות כחותיו שיהי' בגלוי. עד״ז גם בעבודת האדם, צ״ל גילוי הכחות ע״י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בגלות לגלות כחות הנשמה, ולאח"ז, שוב אין צריכים לעבודה זו. ולכן לע״ל לא יתעסקו בהמשכה למטה ובירור הגשמיות, אלא "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

מס"נ דמשה על מלחמת מדין, הכנעת קלי' מדין, מדון ומריבה. עד שכל השלל התהפכא לשלל ישראל ולרכוש של כהנים ולויים. מזה מובן גם ענינם ברוחניות. ביטול קלי' זו ע"י תורה לשמה ולא לשם נצחנות שגם בחילוקי דעות סופן אוהבים זל"ז, בכוחו של משה שהתורה נק' על שמו. שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט, רוחני' וגשמי', עליונים ותחתונים ובכל המדרי', גם בנפש, מוחין ומדות, צ"ל הגברת המוח על הלב, תל"ק איז ניט קיין טאלק, ויש להוסיף שלום בין יששכר וזבולון. יושבי אוהל ובעלי עסק, שותפות, ותומכי' מאושר, ולזה לא מספיק לימוד התורה ואף לא לשאול את הכה"ג או שופט שבימיך אלא דוקא את עיני העדה ראשי ישראל, מוחין. והוראה מאמירת המאמר החלצו ע"י אדמו"ר הרש"ב פעמיים, בציבור ולמשפחה. זה שייך גם לנשים כי אין הזמן גרמא. כולל השלום בין הנשמה שנתת בי טהורה עם אתה נפחת. עד לשלימות השלום דלעתיד לבוא.

בבחינת מדבר צ"ל "ובקשתם משם" שמורה על העלם והסתר שהקליפות מסתירים, לכאורה פלא גדול איך שייך מציאות כזו שתעלים ותסתיר על אלקות שבתוכו, אלא זה כדי לבוא לפלא גדול יותר, הוא העליה שלא בערך שמגיע דוקא ע"י הירידה לבחי' "שם"." ובקשת גו' ומצאת" שלא בערך הטרחה, ופועלים עילוי בבחי' שדה ועיר, או שיעלה מבחי' שדה לעיר, עבודת הצדיקים, או שיעלה מיד לעיר ומשם ימשיך למטה בשדה, עבודת בע"ת, בשעתא חדא, בלי קדימת עבודת השדה.

ענין מחר חודש, שע"י הביטול, "יפקד מושבך", זוכים לגילוי הכי נעלה, "ונפקדת". ענין שהלבנה מהלכת תמיד ומתחדשת כל חודש באופן "ונפקדת כי יפקד מושבך". כך נש"י מונים ודומים ללבנה, ע"י ירידתן למטה הם בחי' מהלך, בתפלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", העלאה והמשכה. כמו"כ בתורה ובמצוות. קשור לפ' השבוע הזה ולפ' ויצא שם מסופר אודות יציאת והליכת יעקב, מלמטה מעלה ומלמעלה למטה, בשניהם כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, ב' בחי' שלום, שלום שלום לרחוק ולקרוב, ב' בחי' הליכה עד ויפרוץ האיש מאד מאד, ב"פ מאד. עד"ז ואלה תולדות יצחק בן אברהם (העלאה) אברהם הוליד את יצחק (המשכה). ויה"ר שיתקיים בנו מ"ש בסיום הפרשה וישלח יצחק את יעקב, שכאו"א מישראל הולך בשליחותו של הקב"ה, שהרי לע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, שזה רומז להקב"ה, אבינו שבשמים, השולח את כאו"א מישראל (יעקב) לחרון אף של מקום בעולם, לפעול הענין דמטתו שלימה בישראל, אתם קרוין אדם ע"ש אדמה לעליון, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

"וארא" לשון עבר והוה, ברש"י "וארא אל האבות" ולא כפי שהוא בכתוב "אל אברהם וגו'", לרמז שיש לכל אחד מישראל ממדרגת האבות שאצלם היה "וארא" והורישו לכל אחד את תוכן את עבודתם, אהבה, יראה ורחמנות בעבודה בפועל, ע"י תפילה בכל יום, אלקי אברהם יצחק ויעקב, בא למעשה, שעושה בפועל מה שהאהוב (הקב"ה) אוהב ורוצה, ועד"ז ביראה ורחמנות על נפשו. גם גילוי אלקות שהיה לאבות ישנה לכל-אחד עד סוף כל הדורות. אלא שבעבודת האבות אין האדם מתבטל ממציאותו, החידוש במשה ביטול בתכלית למעלה מהגבלה וקוין, שע"י התורה נעשה חד עם הקב"ה ביחוד נפלא וכו' כמבואר בתניא. אהבה בכל מאודך, ע"ד הביטול ד"מודים" דמנפשי' כרע ואי"צ להתבוננות. אז גם האהבה ויראה ורחמנות נעלית יותר. כי הביטול חודר בכל המציאות, עד לממונו של אדם שמעמידו על רגליו. גם ברכות האבות עוברות לכל אחד מישראל ובפרט ברכת יצחק. ויה"ר שיקוימו בנו כל הברכות.

ע"י "יפקד מושביך" נעשה "ונפקדת", שהאדם מבטל את מציאותו, עד לביטול בתכלית עי"ז ממשיך אליו אור עליון מאד שאי אפשר להגיע אליו אלא ע"י ביטול בתכלית, יפקד מושביך. "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח גו'", המשכת בחי' מרום וקדוש היא ע"י הביטול, דכא ושפל רוח, בער"ח ישנה הוראה מיוחדת ונתינת כח מיוחדת לעבודה זו, ונמשכת אח"כ על כל ימות החודש, ובפרט שזכות הרבים מסייעתו, כולל גם הימים הרבים והחדשים הרבים ומעשינו הרבים ועבודתנו הרבות. קשור עם פרשת שמיני. שביום השמיני למילואים הי' אור עליון ביותר שלמעלה מהשתלשלות, שזהו החילוק בין המספר שמיני להמספר שבעה, שבעה הוא האור אלקי המתלבש בהשתלשלות, משא"כ שמיני הוא בחי' האור אלקי שלמעלה מהשתלשלות. שבעה ימים ויום השמיני נרמז בתיבת אז, או בגימטריא ח' בהתיבה דאז הא' והז' באים בשתי אותיות נפרדות, הא' הוא שלא בערך לגבי הז'. אמנם שמיני כולל בעצמו את כל ז' הענינים, באות א' הוא ראש התיבה הכולל בעצמו את כל התיבה. אז רומז על הגילוי דלע"ל, אז לשון עתיד, שהוא גילוי שלא יהי' אלא לעתיד. המשכה זו היתה ע"י הביטול דמשה ואהרן, משה אמר אהרן אחי כדאי וחשוב ממני ואהרן הוה בוש וירא לגשת כו', עי"ז נמשך הגילוי ד"ויהי ביום השמיני" לאנשים נשים וטף, "וירא כל העם וירונו גו'", עם לשון עוממות, גם על מי שהוא בתחתית המדרגות, דלכולם נמשך בחי' זו. בפרט בשנה זו שקורין פ' שמיני גופא שמונה פעמים. מצות חינוך ר"ת ח'. הגאולה באופן דאחישנה שיש בה ג"כ אות ח'. ספירת העומר

חקיקה, חרות על הלוחות, תכלית העילוי בתורה, למטה מזה תושב"כ ושבע״פ. אותיות החקיקה דבר אחד ממש עם האבן וא"א להפריד ביניהם. אמנם התורה נסעה וירדה עד שנתלבשה בדיו על הספר ואפשר להפריד ביניהם. משא"כ חקיקה מיני׳ ובי׳ ונעשו ענינו של האבן. החלק שאין בו אותיות נק' פסולתן של לוחות, אף הוא שטח גדול, חקיקה בעבודה, כל מציאות התורה הוא ישראל עד שאי אפשר לחלק ביניהם כלל, תורתו נקראת על שמו, ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול כי התורה שלו היא. ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים התחברות אורייתא וקוב״ה. ישראל נק' חתן והתורה נק' כלה. כל מציאות ישראל הוא התורה, כמשל רבי עקיבא שמציאות הדגים תלוי׳ בים, כך מציאות דישראל תלוי׳ בתורה. אופן לימוד התורה בבחי' חקיקה שהלומד הוא דבר אחד עם התורה, גם בעת השינה חולם אודות עניני תורה, והחי יתן אל לבו, כל הנותן בעין יפה הוא נותן, וא״כ נותן אל לבו באופן כזה שכל המציאות של לבו נעשה מציאות התורה. אותיות ח׳ ק׳ הוא תמונת ה׳ בשינוי, ציור ה׳ רומז על מחדו"מ, בה׳ נברא עוה"ז, הקו העליון, מחשבה מחובר תמיד עם קו ימין, דיבור, שבא תמיד ע״י הקדמת המחשבה. אמנם המעשה נפסק מהמח' ולא ניכר בו תמיד שבא ע״י מח'. ע"ד עולם העשי׳ עולם נפרד, אף עשיתיו. אמנם ע״י עבודת האדם יכול לשנות את ה׳ או שתהי׳ ח׳ שמעשה מחובר לקו העליון, שלמות המעשה, או לאות ק׳ שקו השמאל נמשך למטה מן השורה, גילוי אור עליון ביותר שנמשך בכל מקום. תשובה. סדר הרגיל הוא, אות ה׳ אח״כ ח׳, ואח״כ ק׳. אמנם עבודת בע"ת באופן הפוך, תשר״ק,ישנו גם סדר העבודה שמתחילים באות ח׳, שזהו הסדר בתיבת חקה. ובג׳ אותיות אלו ושינוי צירופם נכלל כללות עבודת האדם. וע״י שלימות העבודה בכל ענינים אלו, באים אל הגאולה דלעתיד בקרוב.

מכיון שהמרגלים היו כשרים באותה שעה, ולא עוד אלא שהיו במדרגה גבוהה מאד, מובן מזה, שגם מענין המרגלים ישנה הוראה נצחית בעבודת כאו״א, ובהדגשה יתירה הרי היא כשלומדים פרשת שלח, ובפרט כשלומדים החסידישע פרשה דפ׳ שלח .. שצריך להיות הירידה לעולם המעשה הן מבחי׳ עולם המחשבה שבאדם והן מבחי׳ עולם הדיבור שבאדם .. תכלית הכוונה היא שהמחשבה והדיבור לא ישארו במקומם, אלא שירדו לעולם המעשה, אתה נפחתה בי, עד שיהי׳ ואתה משמרה בקרבי וכו׳. דזהו תוכן עבודת האדם בכל יום ויום, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ירידת הנשמה בגוף, ובכח זה דוקא ביכולת הנשמה לברר את העולם, ועד שהעולם פועל גם יתרון בהנשמה עצמה.