מאמרי פרשת נצבים-וילך

כריתת ברית דנח ואברהם היה על ידי סימן גשמי (קשת, ברית בין הבתרים), כי היו על קיום העולם ועל הכניסה לארץ, ברוחניות הוא הכריתת ברית על תומ"צ. משא"כ כריתת ברית דמשה, היה על ענין התשובה שלמעלה מהעולם, לכן לא היה לה אחיזה בגשמיות העולם. בעבודת האדם הוא החילוק בין "מודה אני" (נח) ותפילה (אברהם) לעבודת התשובה (משה). לכולם צריך שיהיה כריתת ברית למעלה מטו"ד. גם קיום העולם ועבודת האדם אינה מכרחת ואינה בערך לבל"ג דלמעלה, לכן צריך לכריתת ברית. כל זה קשור לר"ה, "אתם נצבים היום (ר"ה) כולכם גו' לעברך בברית", כריתת ברית מחדש להמשכת המלוכה ע"י עבודה ד"אתם נצבים", שכל עניני עבודה מ"ראשיכם שבטיכם וגו'", שהוא עבודה דטו"ד ולמעלה מטו"ד, עד "חוטב עציך ושואב ממיך", עבודה פשוטה באמירת אותיות התורה, "נצבים היום כולכם" בשווה.

רק באדם יש הענין דצלם ודמות שלמעלה, לכן יש בו העבודה דיחודא עילאה (צלם, צורה עצמית) ויחודא תתאה (דמות). ע"י קיום המצוות הוא בצלם ודמות שלמעלה. אך מי שחטא ופגם כו' וחסר לו הצלם ודמות שלמעלה, העצה לזה קרבנות, לפי ששרש הדצ"ח הוא מתהו, למעלה מהאדם שהוא מתיקון. ולמעלה מזה תשובה, שאינו צריך לממוצע דדצ"ח, ואפילו לא לתורה, כי העצם דישראל הם למעלה מתורה, והאדם הוא בחי' קדם. ולכן ר"ה יום ברוא אדה"ר נקרא "תחלת מעשיך" להיותו בבחי' קדם. קטע במאמר המבאר החסרון בהעדר העבודה: ...כשלא עשה בשלימות (ער האָט ניט דערטאָן) ענין שנצטווה לעשות, ובפרט שבזה יכול להיות הסתת ופתויי היצר, דמאחר שיש בעבודתו כל שאר פרטי הענינים, אין זה רעש כ"כ שחסר פרט אחד. ולדוגמא, שכאשר אינו מתייגע בעבודת התפלה כדבעי, אומר לו היצה"ר מה הרעש, הרי יש לך כל שאר הענינים, ומהו הרעש שחסר פרט אחד, ביסט דו ניט קיין עובד. וכאשר היצה"ר רואה שאין זה פועל עליו (דאָס נעמט אים ניט), אזי מפתה אותו באופן אחר, ומתחיל לטעון לאידך גיסא, איך אתה שייך כלל לעבוד את השי"ת, הרי הוי' הוא האלקים אחרי הבריאה כמו קודם הבריאה, ואין עוד מלבדו, ואילו אתה משוכני בתי חומר, שזהו באין ערוך והפכי לגמרי, וא"כ, וואָס שטופּסטו זיך בטרקלינא דמלכא. והנה, אף שטענות אלו הם רק מהסתות ופיתויי היצה"ר, הרי, כאשר מתפתים מטענות אלו, הנה סוף סוף נופלים ברשותו, ועד שבאים לרע גמור .. וזהו ג"כ מה שארז"ל בתחילה קראו הלך, ולבסוף קראו אורח, ולבסוף קראו איש (בעל הבית), והיינו, שבתחילה הוא רק זורק לו מחשבה בא' מב' טענות הנ"ל, ועי"ז נכנס בו הנחות העולם, שחושב שגם כאשר חסר ענין העבודה אין זה רעש, ועי"ז מנתק אותו (ער רייסט אים אָפּ) מענין העבודה, והולך מדחי אל דחי, עד שבא לרע גמור מגקה"ט שהוא באמצעות ק"נ דנוטלת מזו ונותנת לזו. ולכן, כדי שהיצה"ר לא יהי' אצלו בעה"ב, הנה מלכתחילה אין להניח לו להיות אפילו הלך, והיינו שלא להתפתות מטענותיו כלל".

ירידת הנשמה למטה להאיר את העולם ע"י מצוות, לעשות לבושים לקבל גילוי דג"ע ולהמשיך עצמות שלמעלה ממכ"ע וסוכ"ע ע"י מעשה המצוות וע"י נש"י שנק' "ארץ חפץ", ביטול דמלכות שנק' ארץ, שלמעלה מביטול שע"פ טו"ד, לכן ר"ה הוא ביום בריאת האדם, ולא כמלאכים שביטולם הוא ע"פ טו"ד. התענוג שבקיום המצוות מגיע בעצם התענוג ממש ונשלם הכוונה דדירה בתחתונים. זהו "אחת שאלתי", יחידה, ומזה נעשה "שבתי", ישיבה בלי שינויים, "בבית ה'", אותיות התורה והתפילה ומצוות, "לחזות בנועם ה'" עצם התענוג שנמשך משם הוי'. ואמר דוד: "ממך למדתי", מהכתוב "מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה את הוי'", יראה עילאה, ביטול במציאות, המשכת עומק רום לעומק תחת, שנמשך בכל הפרטים. המשכת תענוג העצמי מקיום מצוות מעשיות. מזמור זה מתחילים לומר בחודש אלול, ואומרים "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", דמלחמה היא מלחמת הבירורים, כמאמר נהמא אפום חרבא ליכול, וגם כאשר "תקום עלי מלחמה", הרי הוא בבטחון גמור שינצח את המלחמה ותושלם הכוונה, לפי שזה נוגע בהעצם, ולכן הוא בטוח שתומשך המשכה חדשה, היינו שלא יתחשבו עם מעשיו בשנה העברה, ותומשך לו המשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות, ויומשך בשנה טובה ומתוקה לכאו"א בהמצטרך לו בכל עניניו, בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזוני רויחא.

המשפט דר"ה הוא על כללות העבודה בשנה שעברה, בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, שכללותם הוא ענין הצדקה, "להחיות רוח שפלים", ומזה נפעל למעלה, שגם בבי"ע, הנקראים שפלים, יורגש בהם אור האצילות. בזה גופא ב' אופנים: א. "הנותן פרוטה לעני", צדקה לגופו בלבד, שעי"ז ממשיך אור האצי' בבי"ע, "מתברך בו' ברכות" והמשכות, המשכת וא"ו בה"א. ב. "והמפייסו", הנחת דעתו, שעי"ז ממשיך פנימיות האלקות שלמעלה מאצילות, "מתברך בי"א ברכות". שני אופנים אלו צריכים להיות קודם התפלה, שגם בה ישנם ב' אופנים, השתחוואה חיצונית, שמיעה. והשתחוואה פנימית, ראיה. והם באים ע"י שני אופנים הנ"ל. וזהו "ישפוט תבל", תבל בגימטריא ב' פעמים ארי', ב' בחי' בעבודת האהבה, שרפים ואופנים. "בצדק", ב' צדק, צדק דצדקה ותפלה, וצדק דתורה. על ידי המשפט נמשך גילוי אור נעלה ביותר, "לפני הוי'", למעלה משם הוי', בחי' שם הוי' בהעלותו לעתיק שאז כאלקים יחשב, לכן ישנו אז השמחה ד"יעלוז שדי וכל אשר בו", וישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.

בענין "בקשו פני", ב' הפכיים, דמזה שצריך לבקש ולחפש בחי' "פני", מוכח, שעכשיו אין לו עדיין ענין זה והוא רחוק ממנו, שלכן צריך לבקשו ולחפשו, אמנם לאידך גיסא מובן שברור הדבר שע"י הבקשה והחיפוש ימצא זאת. ויש להוסיף, דהנה, פסוק זה הוא ב"מזמור לדוד הוי' אורי" שאומרים בחודש אלול, ומובן מזה שכל הפסוקים הנאמרים במזמור זה, גם הפסוק "לך אמר לבי בקשו פני", הם מעניני העבודה דחודש אלול, והיינו, שהעבודה דחודש אלול היא בקשת וחיפוש בחי' פני. וכיון שמזמור זה אומרים כל ימי חודש אלול, גם ביום האחרון של החודש, הרי מובן, שגם לאחרי כללות העבודה במשך כל ימי חודש אלול, אשר כל יומא ויומא עביד עבידתי', לא הגיע עדיין לבחי' פנים, שלכן הנה גם ביום האחרון דחודש אלול צריך לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויתרה מזה, כיון שפסוק זה אומרים גם לאחרי ר"ה ועשי"ת עד הושענא רבה (ועד בכלל), הרי מובן, שגם לאחרי העבודה דעשי"ת לא הגיע עדיין לבחי' פנים, עד לשמע"צ ושמח"ת, שאז דוקא נמשך בחי' הפנים, אבל קודם זמן זה צריך עדיין לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין מבחי' זו, ולאידך גיסא, ברור הדבר שע"י עבודתו בבחי' "בקשו פני" בטוח הוא שבשמע"צ ושמח"ת יגיע לבחי' זו. "פני", ענין התשובה מעומק ופנימיות הנפש, תשובה עילאה, בחי' נעשה, הביטול שמצד עצם הנשמה, עי"ז מגיע בבחי' "פניך הוי'", בחי' בעל הרצון, להיות המשכת רצון חדש. אבל ענין זה הוא רק בדרך בקשה וחיפוש בלבד, שהרי עבודתו היא רק בענין תשובה תתאה, אלא שעי"ז מגיע לבחי' תשובה עילאה. וענין זה נעשה בחודש אלול, שהוא הזמן דתשובה תתאה, ועי"ז באים בר"ה ועשי"ת לבחי' תשובה עילאה. אמנם, גם בר"ה ועשי"ת, שעז"נ "בהמצאו ובהיותו קרוב", קירוב המאור אל הניצוץ, הנה גם אז אומרים "בקשו פני", דהגם שאין זה דומה לחודש אלול, שהרי בחודש אלול נמצאים בשדה, אבל בר"ה ועשי"ת נעשה קירוב המאור אל הניצוץ, וא"כ הרי זה המשכת בחי' פנים, מ"מ, הנה גם אחרי עשי"ת אומרים בקשו פני גו', והיינו, לפי שאין זה עדיין בחי' הפנים בשלימות, דתכלית הכוונה היא שבחי' הפנים יומשך באופן של קליטה, וענין הקליטה נעשה בשמע"צ ושמח"ת, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי, באופן ד"ישמח הוי' במעשיו", ו"ישמח ישראל בעושיו".

"כי כארץ תוציא צמחה", הם ישראל שנק' ארץ חפץ ומצמיחים תומ"צ. "כגנה זרועי' תצמיח", ע"י מעשה וכוונת המצוות. אמנם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כתיב "כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה", הצמיחה מעצמה בלי זריעה, גילוי האור מלמעלה, ע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר באלול עד יוהכ"פ. כי רחמים הוא קו האמצעי, למעלה מב' הקוין וכולל ומכריע ביניהם, עולה בפנימיות הכתר ונמשך עצם לכל מקום בשוה. במדות הוא כשמרגיש את הזולת ומתקשר ומתאחד עמו וממילא מתעורר ברחמים עליו. תורה היא בקו האמצעי, "זכרו תורת משה", משה מלגאו ויעקב מלבר, מיטתו שלימה, "כנשר יעיר קינו", עלייתו באין ערוך, העליה ממצרים למ"ת ע"י "ואשא אתכם על כנפי נשרים", עליה באין ערוך, לכן באלף השביעי דחד חרוב הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים. עליה שלא בהדרגה. כי אז העליה לעולמות ע"ד שבת, שהדיבור עולה למחשבה. בר"ה העלי' היא בבחי' הפנימיות, וגם בשבת יש עלי' בפנימיות הדיבור, אף שבחיצוניות האותיות אין שינוי כלל, ותמיד נצב בנבראים להוותם מאין ליש, החידוש והעלי' הוא בהחיות, אבל חיצוניות האותיות הוא תמיד בלי שינויים, מזה הוא חיות העולמות. אבל לעת"ל חד חרוב, יחדש את עולמו ועושה להם כנפים כנשרים ויתעלו למעלה כ"כ עד שיהיו שטים על פני המים, שיוט בלבד, כמו חכם גדול כשמעיין בשכל קטן הוא שט בו בנקל בלי טורח. עלי' זו באין ערוך היא בכנפי נשרים, קו האמצעי. כל זה בחי' תורה. למעלה מזה, "הוי' בדד ינחנו", בד הוא יחידי, שהוא ית' יחיד ומיוחד, והד' הוא מלכות דאצילות. ובדד היינו עליית מלכות דאצילות במלכות דא"ס, עי"ז נעשית גם עלי' דמלכות דא"ס בפנימיות ועצמיות א"ס. והוא ע"י תשובה, "בגדי בד" שבהם נכנס כה"ג לקדה"ק ביוהכ"פ. והוא "כנשר", למעלה מבחי' נשר, "ישאהו על אברתו", למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי "ימצאהו בארץ מדבר", גם כאשר נשר ונפל מדרגי' ונק' מת, טל תחי' דיגמה"ר מקו האמצעי יחיהו, מחי' מתים ברחמים רבים. יצרנו כאישון עינו, מן השחור שבעין, יתרון האור מתוך החושך, השחרות מזדכך ומתהפך לבהירות, אזי הוא למעלה מבהירות הלובן, ואז ישרה בו הראי'. וזהו גם מה שמסיים בכתוב "ואין עמו אל נכר", שגם מי שמצד מצבו יש לו שייכות לענין אל נכר כו', מ"מ הנה מצד יגמה"ר נעשים לו זדונות כזכיות.

מתוך דברי רבינו בכ"מ סמוך לאמירת מאמר זה, יש ללמוד מעט מהתוכן שהיה כלול במאמר זה: א. באגרות–קודש כ"ז אלול תש"כ (חי״ט ע׳ תמא) כותב להנהלת א.ת.ה. ״ויהי רצון שכשמם יהי׳ הענין ד״אתה״ ע״ד הכתוב אתה הוא ה׳ לבדך כמו שנתבאר במאמר דשבת העבר, דקאי על עצמותו ומהותו ית׳ שם שמים שגור בפי כל״. ב. בד"ה לך אמר לבי תש"כ, (מתוך סרט הקלטה), שנאמר לאחר זה (יצא לאור בקונטרס ג' דסליחות – תשמ"ט) מזכיר את המאמר הזה בזה"ל: כאמור במאמר הקודם שהמרירות אינה סתירה להשמחה .. ביחד עם המרירות צריך להיות גם השמחה. עכ"ל. והנה, תוכן קרוב לענינים אלו במאמר עם ד"ה נצבים ישנו בסה"מ עת"ר, ואולי י"ל שהמאמר הזה היה מיוסד עליו. (הערני אחי מוה"ר אשר שי').

על–ידי התאחדותם של ישרראל נמשכת המלכות בהם בפנימיותם, לזה נאמר "ויהי בישורון מלך", שמתאחדים עמהם בפנימיותם. ענין זה נעשה ע"י העבודה דחודש אלול, היחוד של "אני" עם "דודי", יחוד הפנימיות דישראל עם הפנימיות דלמעלה. בחודש אלול מתעוררת שאגת הנשמה מצד השאגה דלמעלה, "ארי' שאג מי לא ירא". ארי"ה ר"ת אלול, ר"ה, יוה"כ, הושענה–רבה. "אחרי הוי' ילכו כארי' ישאג", ענין הצמאון שמצד ההתבוננות בהפלאת אוא"ס, ונקרא "אחרי הוי'", כי סדר ההתבוננות הוא מלמטה למעלה, לזה צריך נתינת כח מהמלאכים, "כארי' ישאג" להיות האדם אז למטה ממדריגת המלאכים. אבל לאח"ז הוא מתעלה למעלה מהם, עז"נ "כי הוא ישאג", שאגת הנשמה עצמה שנרגש אצלה בחי' המלך המרומם לבדו מאז. ב' שאגות למעלה "שאוג ישאג על נווהו", א. על ריחוק דכנס"י, מלכות. ב. העדר ההשפעה מז"א. כתוצאה מזה ב' שאגות הנשמה בחודש אלול, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואח"כ תבוא אליה ובעלתה", יחוד ז"א ומלכות.

[לשלימות הענין, נציין להמאמר ד"ה ואשה אחת שנאמר באור ליום ב' כ' מר"ח תשמ"ו שי"ל מוגה בקונ' כ' מר-חשון תש"נ, בו מבאר פסוק "כי המצוה" בהרחבה. עיקרו הוא ע"פ מאמר ד"ה כי המצוה גו' כי קרוב וגו' תער"ג, שבסה"מ תרע"ב–ע"ו].

להבין פרטי הפסוק והדיוקים שעליו בלקו"ת, מקדים לבאר החילוק בין כ"ה באלול לר"ה. בכ"ה באלול נברא סדהש"ת, ע"י יחוד חיצוני דאו"א, לצורך קיום העולמות, זה נעשה ע"י קיום התומ"צ. ברוב הדרושים מבואר שתומ"צ פועל יחוד פנימי, ולקיום העולם ביחוד חיצוני, כגון בעסק מו"מ באמונה. כאן מבאר שגם ליחוד חיצוני צריך קיום תומ"צ, והטעם, כי כדי להחזיר את העולם למצב שלפני חטא אדה"ר, שעולם על מילואו נברא, צריך תומ"צ גם ליחוד חיצוני. אלא שזה רק חידוש הישנות בלבד. לכן נכון הדבר לומר שכ"ה באלול מתחדשים פרטי חיות לחודשים וימים כמו שהיה בתחילת הבריאה. אלא שבא במדידה והגבלה. אבל בר"ה נמשך אור חדש ע"י יחוד פנימי, לזה צריך עבודה מחודשת, תשובה, וממשיך אור חדש מהעלם העצמי. גם לימוד התורה בביטול וחרדה הוא ע"ד תשובה. וזהו "המצוה הזאת", שמצ"ע היא באמת "נפלאת ורחוקה", ורק "ממך", ש"אנכי מצוה", נותן כח לכ"א מישראל להמשיך אור חדש זה, ופועל גם על קיום התומ"צ דכל השנה שיהיה באופן דחידוש בתורה ומצוות. ונמשך תענוג זה מקול השופר, "ואמרתם כה לחי", לחבר כ"ה עם חי ע"י אמ"ר היוצא בקול השופר.

פשט הכתוב, הקב"ה יקבץ את "נדחך" ויוציאם משם ויעמידם במקומם המתאים והאמיתי. "נצבים כולכם" לאחדים כאחד ויקבלו את הברכות. אמנם קיום פשט הכתוב הוא ע"י קיום פירושו בפנימיות התורה, חסידות. "נדחך" לשון יחיד, כי הנשמה, גם בירידה לעולם הריבוי והפירוד, במחדו"מ בעניני העולם, היא נשארת בבחי' יחיד, יחידה, ולכן מובטח לו ש"לא ידח ממנו נדח". כפירוש המאמר אחד חכם ואחד רשע, אפילו ברשע יש בחי' אחד. גילוי בחי' זו הוא ע"י תשובה, שיש בה ב' ענינים, א. עיקר התשובה, עקירת הרצון חרטה וכו' ונשאר רצון לה' לבדו, כי מתקבצים הרצונות פרטים שנדחו ונתפזרו וחוזרים לקדושה. ב. וידוי דברים, כ"ב אותיות ד"אשמנו וכו'", בזה מוחה גוף הקליפה. בעקירת הרצון מבטל אפילו כרת ו"מעוות לא יוכל לתקן", כמעשה מבע"ת שצעק בכל נפשו ומתו הממזרים שנולדו מעוונו. והוא כי היחידה שתמיד בשלמות לכן יכול לשוב בשעתא חדא ורגעא חדא, בפרט באלול שמאיר פנימיות רצונו ית' ומתגלה פנימיות הרצון שבישראל להיות מיוחד בו. אחדות וקיבוץ הנדחים יש גם בתורה, הלכות מפוזרות בפלפול וקושיות וסתירות, ע"י ברכו בתורה תחילה, גילוי נותן התורה וע"י פנימיות התורה ה' עמו והלכה כמותו. גם בהקב"ה יש קיבוץ ניצוצות שנתפזרו למטה, ונאספים ע"י קיבוץ רצונות בישראל, החל מ"ושבת עד ה"א", תשובה מצד האדם. "ומשם יקבצך", מלמעלה. הבא לטהר מסייעין אותו. בתשובה ע"פ פנימיות התורה יקוים גם כפשוטו.

ב' מדרגות במלכות, בחי' כתר מלכות, התנשאות עצמית. ובחינת המלכות כפי שנעשה כתר לבי"ע. עיקר התחדשות דר"ה היא במלכות. אף שישנה התחדשות גם בכל הענינים. כי גם לאחר שנמשכה המלכות צריך להמשיך בה מבחינת כתר מלכות, כי היא מושרשת בעצמותו ית' יותר מכל שאר הספירות. התחדשות המלכות בר"ה הוא ע"ד קבלת עול מלכות שמים, בבחי' רצוא. אבל התחדשותה בכל יום הוא ע"ד קב"ע מצוות, בבחי' שוב. ואעפ"כ, ההמשכה דר"ה היא למטה בגשמיות דוקא. וזהו הטעם שקורין פרשת נצבים קודם ר"ה, כי בר"ה צריך לפעול התחדשות המלכות ממקורה הראשון, שם כלולים כל הענינים כאחד, לכן צריכה גם עבודת בני ישראל להיות באופן ד"אתם נצבים היום כולכם", לאחדים כאחד, ובאופן ד"נצב מלך".

"כי המצוה גו' אשר אנכי" לשון יחיד. ומדגיש שרק ממך לא נפלאת ורק אליך לא רחוקה, ו"כי קרוב אליך". לכאורה, הרי התורה נתנה למטה? הנה, תלת קשרין הם ישראל אורייתא וקוב"ה. הקשר השלישי הוא בין ישראל לקוב"ה, ומצד קשר זה ישראל משפיעים בתורה. לכן לישראל גם בחי' פלא "לא נפלאת". דהנה סדהש"ת נק' אלף, למעלה מסדהש"ת, מאד, הוא פלא. כ"ה באלול שייך להשתל' דעשרה מאמרות, וגם מאמר אחד דבראשית שהוא במלכות ושרשו בכתר, יכולת שברדל"א, יש לו שייכות לרישא. אבל נש"י מגיעים לבחי' "אנכי" שלמעלה מפלא. כי עצמות מושרש בישראל גם כפי שהם בגדר נברא, במדרי' הנמוכות ("גאון יעקב") כמש"כ "יבחר לנו את נחלתנו גו'", שהקב"ה בחר בו מעצמותו, למעלה מתומ"צ, וגם ישראל בוחר בה' מצד טבעו, ולהחליפו ח"ו אי אפשר. כאשר אומרים ליהודי "אשר אנכי מצוך היום" אינו צריך לזה סימן, כי "אנכי" מושרש בכאו"א, מבחי' "נתת בי טהורה היא", גם למטה אינם בפירוד אמיתי. ונמשך בגילוי בד' אותיות הוי' ואלקיך בכל העולם כולו. החידוש ד"לא נפלאת היא" ו"כי קרוב אליך הדבר מאוד", הוא בנה"ב, התורה נק' מרדע, דרבן ומלמד (שמנהיגים בהם בהמות), הם ג' בחי' חב"ד, נקודת החכ' פועלת ביטול בבינה, ההתבוננות ד"מי ברא אלה" שומרת שלא תלך הנה"ב בעקלתן ותבוא גם היא לידי ביטול. תושב"כ - מקרא, לה"ק, אבנים, פועלת בנה"א. תושבע"פ - ארמית, לבנים, עיקר פעולתה בנה"ב. ועיקרה היא מצוות התשובה שמזה מגיעים לב"פ אנכי, "לא נפלאת", למעלה מפלא שבתורה.

עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, הם ב׳ דרגות כלליות. גם בדתן ואבירם כתיב "יצאו נצבים". כאן הוא "לפני ה"א", ענין אהבת ישראל, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה. "לעברך בברית" ב' דרגות, א. כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, ב. "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו". מחיצות הם ב' דברים נפרדים ורק עוברים ביניהם להתאחד, משא״כ בכתוב העגל הוא מציאות אחת שחותכים לשנים. "נצבים", שבח ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש, עצם שאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, "קמה וגם ניצבה", "נצב מלך", שתמיד במצב של תוקף וכבוד, "מלך ביפיו תחזינה עיניך" ואין רואין אותו בבית המרחץ וכו׳. "היום" מורה על הנצחיות, שאור היום אין לו הפסק. שרש ישראל בעצמות הוא בהעלם, והירידה לעוה"ז התחתון צורך עליה, כמשל בן המלך במרחק שם מתגלה קשר העצמי שלו עם אביו המלך, כך במעשה המצוות, אתכפיא סט"א ואתהפכא חשול"נ. לזה מרמז נצבים בדתן ואבירם, הירידה לעולם שיש בו דתן ואבירם, שם מתגלה שרש הנשמה, ע"י עבודה דאתכפיא, לכן גם מונה בפסוק השני דרגות תחתונות שבישראל," טפכם נשיכם". לכן בכר"ב, תחילה הם ב' מחיצות שהם נפרדים, ופועלים בהם אחדות, ומזה באים לדרגא נעלית יותר בברית, גילוי התאחדות הנשמה בעצמותו ית׳, כמו שכורתים דבר א׳ לשנים, "תמתי תאומתי", כתורת הה"מ על חצוצרות, שני חצאי צורות, ישראל והקב״ה הם כשני חצאי צורות שמתאחדים להיות דבר אחד.

חשיבות הסדר במוחין וגם במדות ובפרט במעשה. אף שיש "אוועקשטעלן" את התחילה בסוף ואת הסוף בהתחלה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, ויש מעלת המעשה, מ"מ, נוגע ביותר ענין הסדר. א"כ מהו שכתוב 'זה היום תחלת מעשיך' הרי יום הששי הוא גמר וסוף הבריאה ואיך אומרים שהוא תחלת מעשיך? ר"ה ביום ו' דוקא עם בריאת האדם שימשיך בחי' "זה" לעולם שנברא בכ"ה. לזה לא מספיק לעורר חיות העולם מבחי' דיבור לבד, וצריך להמשיך בחי' מחשבה, ישראל עלו במחשבה. מאמר "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" אינו דומה לשאר עשרה מאמרות, כי ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב לא פעל שינוי בעצם הנשמה, שנשארה עצם אלקות דאצילות, ופועל עילוי בכל הבריאה שמבחי' מחשבה (נשמה, זה) יומשך בבחינת דיבור (עולמות, כ"ה) אור חדש (בחי' זה) שלמעלה מסדר השתל'.

"שוש אשיש בהוי׳", המשכת וגילוי התענוג, מקור השמחה, שע״י גילוי זה נעשה "שוש אשיש", הוא ע״י הוי׳. והמשכה זו היא בראש השנה, אלא שבראש השנה השמחה היא מכוסה, ואח״כ בחג הסוכות באה השמחה בגילוי "כי הלבישני בגדי ישע", כי, הוא נתינת טעם. "שוש אשיש" נמשך בטעם והסברה, "ישע" הוא לשון תשועה, ולשון וישע ה׳ אל הבל. "שוש אשיש" יש ב׳ קצוות, א׳ לשון הפעיל, שמפעלת השמחה בהוי׳, שישראל גורמים תענוג למעלה מהשתלשלות, ב׳ שתענוג זה נמשך בגילוי בהשתל', עד שנמשך ומתגלה למטה בכאו״א מישראל, גם למקום כזה שצריך ישועה, ופועל ישועות בקרב הארץ, שההמשכה היא למטה מטה עד בקרב הארץ. "ומעיל צדקה יעטני", צדקה ממשיך למטה עד זגים ורמונים התלוים בשולי המעיל, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". שנמשך מקצה הכי עליון, מקיף דלבוש, לכל עניני האדם עד לפירותיהם בעוה"ז (שולי המעיל). "כחתן (תורה) יכהן פאר וככלה (כנס"י או מצוות) תעדה כלי׳". כל השנה המשכת תענוג ושמחה ע״י תומ"צ הנקרא חו"כ, ובר"ה, ע״י תשובה שלמעלה מתומ"צ, ממלא כל הפגמים מחסרון אור התומ"צ, מ"מ אומרים "כחתן וככלה" כי ממנו נמשך בתומ"צ לכל השנה באופן נעלה יותר, ע״י תשובה דוקא המעשים הם טובים ומאירים. אף שגילוי תענוג זה נמשך בכל שנה, הנה בר"ה שחל שבת הוא מלמעלה מצ"ע ואין מי שיעכב על ידו, החיבור דעליון ותחתון באופן שהתחתון נשאר במצב של תחתון ואעפ״כ נמצא בו העליון כמו שהוא במעלתו.

"לפני הוי' אלקיכם", למעלה לא רק משם אלקים אלא גם משם הוי' וגם מקוצו של יו"ד הרומז לרצון העליון בחי' הכתר - קשור להפטרה, "שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי", שמחה הוא בגלוי בזמן שמחתנו, וגילה הוא בהעלם, "וגילו ברעדה" שמכסה את השמחה, "בכסה ליום חגנו", בר"ה רק "תגל נפשי", אבל "ליום חגנו", זמן שמחתנו, השמחה בהתגלות, "שוש אשיש בה׳". גם לפני ר"ה צ״ל שמחה של מצוה, ולכן אומר תחילה "שוש אשיש" ואח״כ "תגל נפשי בר"ה". "כי הלבישני בגדי ישע", מעשה המצוות נק' לבושים, "ומעיל צדקה יעטני", צדקה זהו מעיל, להשמיע קולו בבואו אל הקודש. שמחה ממעשה המצוה. כל הדרגות בשמחה, ביראה ובתשובה, קשורים זה בזה. אף שישנם כו״כ דרגות, ונוגע לפנימיות האדם, עד שמהפך את האדם מן הקצה אל הקצה, דשמחה פורץ גדר, מ״מ יש בזה דרגות, יש שמחה שניכר רק במראה הפנים, ולמעלה מזה, שמחה שבאה בדיבור, ועד לשמחה הכי גדולה הבאה בריקוד, שמגעת בפנימיות התענוג, כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה. גם בתשובה וביראה כמה דרגות, מתתאה עד לעילאה, וכולם קשורים זה בזה. כך השמחה, קורין ההפטרה "שוש אשיש" לפני ראש השנה, שזהו שמחה של מצוה כנ״ל, ששייך גם להשמחה דזמן שמחתנו, כי כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה.

"אתם נצבים גו'" היא ההכנה והכלי להמשכת חיות על כל השנה בר"ה, באופן שנרגש בהם התחלקות עשר המדרגות ד"ראשיכם שבטיכם גו'", שהוא ענין האחדות ד"אחד", ועי"ז נמשך בהם גם הגילוי דבחינת "יחיד" שלמעלה מאחד. כריתת הברית באה לאחר התשובה, העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה דמקום וזמן, והיא בעיקר מצד הגוף הגשמי, שם הוא גילוי העצמות, למעלה מ"הברית אשר כרת אתם בחורב" שעניינה היא עבודת הצדיקים. לכן, "אמרו לפני מלכויות", עצמותו ית' בעט זיך כביכול ביי אלע אידן און ביי יעדער אידן, שתמליכוני עליכם .. לעורר פנימיות מלכותו ית' מעצמות ומהות.

הפטורה זו לעולם נקראת קודם ר"ה, יותר מפרשת נצבים, כי לפעמים פ' וילך מפסיק בין נצבים לר"ה. העבודה דר"ה הוא, תקעו בחודש שופר, בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו השופר של השנים הקודמות. שחוזרין כל הדברים לקדמותם וצ״ל ענין התענוג, לא מספיק העבודה בכח המעשה, דיבור, מחשבה, מדות, שכל או אפילו רצון, אלא צ״ל העבודה בפנימיות הנפש, כח התענוג, שעי״ז ממשיכים אור עליון חדש מפנימיות התענוג שלמעלה. "תקעו", הוא קב"ע, שתוקע עצמו (ער שטעלט זיך אַריין) בתוקף גדול, זהו כללות ענין העבודה דר"ה. כל השנה הקב"ע היא רק הכנה לקיום המצוות, בר"ה היא עבודה בפני עצמה. "בחודש", שצ"ל התחדשות בעבודת כל שנה לגבי השנים הקודמות. "שופר", מלשון שפר ותענוג. וע״י עבודה זו ממשיכים מלמעלה "בכסה" (בהעלם), ואח״כ "ליום חגנו". לכן ר"ה נקבע בבריאת נפש האדם, פנימיות ותכלית הבריאה. ועבודתו כלשון הרמב"ם עורו ישנים וכו' התעוררות מדורמיטא לבנין המלכות, ״בהבלי הזמן״, גם בעוה"ז שבגדר זמן, ונוצר ע״י הבל פיו של הקב״ה, עד שיתכן ענין הבלי הזמן כפשוטו, תהי׳ התעוררות תשובה, עד שיעשו מגשמיות העולם דירה לו ית', המשכת תענוג ("שוש אשיש") בבגדי ישע ובמעיל צדקה, שפירותיה בעוה"ז הגשמי, וע"י מעשה התקיעה בשופר גשמי מחלק הדומם שבו, וממשיך "חוק לישראל הוא", "לחם חוקי", "משפט לאלקי יעקב", לימוד הלכות, מעשה שבתורה.

"שוש אשיש בהוי'", היא שמחה גלויה דזמן שמחתנו, "תגל נפשי באלקי", בהעלם, וגילו ברעדה בר"ה. ונמשך למעשה בפועל, ב"בגדי ישע" וב"מעיל צדקה", ונמשך אור עליון, "כחתן יכהן פאר" (כתר ותפארת) "וככלה תעדה כליה" (מלכות). להמשכה זו צריך גילוי התענוג ע"י "תקעו בחודש שופר", התחדשות דשופר, עבודה של חידוש, לכן נקבע ביום בריאת האדם, להמשיך מעצמות א"ס להוליד נשמות חדשות ע"י יחוד זו"נ. משא״כ כ״ה באלול, יום שנברא העולם, אינו חידוש כ"כ, כי הבריאה היא בכל רגע ורגע, יחוד חו"ב תמידי, חידוש הישנות. התענוג ד"שוש אשיש", והשמחה ד"תגל נפשי" מהצמצום דשופר פיו צר, "מן המיצר", ומהעבודה דחידוש, נמשך בתומ"צ, "בגדי ישע מעיל צדקה", עד למטה מטה, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" שעיקר הדין דר"ה הוא על עניני גשמיים.

ענין שוש אשיש, שמחה גלוי׳ בחג הסוכות זמן שמחתנו. ואח״כ תגל נפשי, שמחה מכוסה בר"ה, אמרו לפני מלכויות, ע"י עם הרחוק מהמלך, בשופר של בהמה, בקול שהוא מעשה ויגיעה פשוטה. הוא ענין וגילו ברעדה. משם יומשך פרטי העבודה דבגדי ישע ומעיל צדקה, ועד לתכלית הכוונה, יחוד קוב"ה וכנס"י, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. המלכות מקשטת את כלי׳ שהם נש"י בהיותם נשמות בגופים. ופועלים בכל העולם שנברא. ג' קוין בג' עמודים שעליהם העולם עומד בג' ימים, ב' דר"ה והשלישי ביוהכ"פ, כולם באופן של אחדות ויחיד. מקריאת הפטרה זו, שמתחיל בענין זמן שמחתינו, משמע שעוד לפני ר"ה צ"ל שוש אשיש, משום שהעבודה דר"ה היא ע״י הקדמת השמחה של מצוה. כי בר"ה היא קבעמ"ש, ואמרו רז״ל קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, כמו בקיום הגזירות צ״ל שמחה של מצוה, עד״ז ועאכו״כ צ״ל שמחה בקב"ע בכלל. אף שבזמן בפועל צ"ל תחילה גילו ברעדה בר"ה ורק אח״כ השמחה הגלוי׳ בסוכות, מ״מ מודגש כבר לפני זה שיש כאן ענין של שמחה גדולה ביותר, על קבלת מלכותו ית׳. כמו באדה"ר נאמר כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, על שהמליך את הקב״ה למלך על כל הארץ ואמר בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו.

האחדות דנש"י, דרך כלל מצד שרשן כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, כדברי אדה"ז בתניא פרק לב. בלקו"ת הלשון: "אך דרך פרט איך הוא דרך היחוד ומהו ענין התשובה ולמה דוקא בראש השנה, ביאר הכתוב אח״כ לעברך בברית גו׳", כיון שאז ישראל צריכים להמליך את הקב״ה, לפיכך צריך שיהי׳ ענין שבועה ונתינת כח מיוחדת שיהיו במצב של "עמו" ובערכו. וזהו כללות ענין העבודה דראש השנה, עבודת התשובה, לעלות למקור ושורש הנשמות, ומשם להמליך את הקב״ה למלך על העולם כולו. הלשון בלקו״ת ״אך דרך פרט כו׳״ הוא, כי העבודה צ״ל גם בפרטיות, בתורה ומצוות, שגם בהם יהי׳ הענין דכולכם, ענין הכריתת ברית הנ״ל. תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שאינו מספיק ענין ההעלאה דתשובה, אלא צריך שהתשובה תומשך אח״כ במעשה המצוות, שהתשובה פועלת שהמעשים יהיו טובים ומאירים. האדם ממשיך מלמעלה משרשא ומקורא דכולא שיומשך למטה מטה ביותר, ואח״כ מעלה ומברר את כל הניצוצות בבחי׳ העלאה, לקשרם בשרשם ומקורם. כך הוא בשופר, שנמשך קלא פנימאה דלא אשתמע, פנימיות הלב, לשפרו מעשיכם מעשה המצוות כפשוטו. כי הכוונה היא שענין תמליכוני עליכם, המשכת התענוג שלמעלה, יומשך אח״כ גם בעשר ספירות, ובעשרה מאמרות.

ר"ה נקרא ימים נוראים, ויחד עם זה נקרא בשם יו"ט, משום שהשמחה בו היא בפנימיות, ובחיצוניות הוא ענין של רעדה. אמנם במאמר דלקו"ת מקדים ענין השמחה דחג הסוכות, "שוש אשיש", לר"ה, "תגל נפשי". ואח״כ הופך הסדר, "תקעו בחודש שופר", ר"ה ואח"כ "ליום חגנו" חה"ס, וכ"ה בהפטרת שבת שלפני ראש השנה, צריך לומר, שהוא הוראה בעבודת האדם, הוראה בהלכה, עד למעשה בפועל שהוא העיקר. והיא הנותנת, שעיקר והתחלת הכל היא העבודה בשמחה גלוי׳ דוקא. זהו גם מה שבפרשת תבוא קורין בתושב"כ "עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ששמחה זו היא שמחה גדולה ביותר. עוד לפני העבודה דנצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה צ״ל כבר שלימות השמחה, באופן ד"עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". לפני העבודה ד"תגל נפשי באלקי", "וגילו ברעדה", כבר עומדים באופן ד"שוש אשיש", השמחה גלוי׳ דחג הסוכות, משום שזהו השלימות והכוונה דראש השנה. ידוע פתגם החסידים, שכל דרושי ספר משנה תורה שבלקו״ת נרמז בהם ענין התשובה. שזהו ענין חודש תשרי, ומזה מובן גם בנוגע לדרוש זה, שעיקרו ונקודתו הוא שיהי׳ תכלית השלימות בענין התשובה, ומכיון שישנו ענין התשובה בשלימות, אזי כל ישראל נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים, בבני חיי ומזוני רויחי, שזה כולל כל הברכות.

"אתם נצבים כולכם", תחילה בדרך כלל, לאחדים כאחד, ומזה נמשכים הפרטים "ראשיכם שבטיכם וכו׳". אמנם דרך פרט לאחרי הירידה בפרטים והתחלקות, הם עצמם עולים ונכללים בנקודה אחת, "לעברך בברית", למעלה מן הכלל שהוא מקור לפרטים, למעלה גם מבחי׳ כלל גדול, תכלית השלימות. בעבודה הוא החידוש בענין התשובה, לאחרי שישנה ההתחלקות (שע״י הירידה), עולה ע״י תשובה עד לנקודה שלמעלה מכל גדר התחלקות. ב׳ ענינים אלו (תחילה הכלל שממנו נמשכים הפרטים ואח״כ הנקודה שאלי׳ עולים לאחרי התחלקות הפרטים, שהיא למעלה גם מהכלל) קשור עם שמיטה שבכל פרט בעבודת האדמה יורגש לה׳ הארץ, שבת לה׳. וכן לר"ה שחל בשבת, ר"ה הוא כמו ראש, שכל האברים כלולים בו, גם כשהאברים הם במקומם הראש מנהיגם, וכן בר"ה כל ימי השנה כלולים בו, ועוד זאת, שגם כמו שהם במקומם ובזמנם הרי הם מונהגים מר"ה. שזהו ענין הכלל הכולל הפרטים ושייך לפרטים. אמנם שנת הקהל, השנה הבאה, הוא בחי׳ הנקודה שלאחרי הפרטים, שאז הנה לאחרי עבודת שנת השמיטה נקהלים כל ישראל יחד, אנשים נשים וטף, לשמוע התורה מפי המלך שזהו כשומע מפי הגבורה.