סיכום מאמרי מאמרי נצבים-וילך, ג' דסליחות, ער"ה

"אתם נצבים היום (בר"ה) כולכם", התאחדות הכלל בקומה שלמה. "ראשיכם גו'" התחלקות פרטים בפ"ע. בעבודה הוא, להמשיך ולחבר אורות וכלים, האור מרגיש מעלת הכלי בשרשו (היכולת שלא להאיר) ומגלה זאת בהכלי, שעניינו ביטול, ובפרט בפני האור שגילה מעלתו. שורש החיבור הוא התכללות והתלבשות הוי' ואלקים, ושורשו מענין הצמצום (שמרגיש כוונת הגילוי) וגילוי הקו (שנרגש בו הצמצום), ומזה נמשך בעבודת האדם התחברות נפש האלקית שמרגיש מעלת הניצוץ שבנה"ב והביטול שבה, עד שמלבישה וממלאת את כוחות נה"ב בכוחותיו. לעבודה זו יכול כל אחד להגיע בכח עצמו, ואזי נמשך לו במתנה רצון פשוט למעלה מטו"ד. לצורך זה צ"ל 'כלי ריקן', לא שאינו אוכל ושותה, כ"א שאינו חפץ בגשמיות הדברים, אלא ברוחניותם. 'כלי מלא' בתאוות 'אינו מחזיק' גם ברכה דהשפעה גשמית, כי תכלית האדם היא עבודה רוחנית, אבל 'כלי ריקן מחזיק' גם השפעה גשמית בריבוי, כי היות הגשמי שלו רוחניות, אינה תופסת מקום, לכן מחזיק השפעה גשמית בל"ג, וביכלתו להפך נה"ב לקדושה, ויהיו כוחותיו ממולאים מכוחות נה"א, שמגיע עד היכן שידו מגעת, אזי נותנים לו מלמעלה בל"ג בגבול, כמו השפעת המן שהיה עומר מדוד ולכולם בשוה. כל זה גם בכללות ישראל, שיש בהם י' סוגים פרטים "ראשיכם גו' עד שואב מימך" ויש למעלה מטו"ד בבחי' כלל בל"ג, "ברכנו אבינו כולנו כאחד", שגם בהכלים יאיר מלמעלה מהכלים, הכלל בתוך הפרט, לכן צריך ליקר הזמן דר"ה ולהרבות באותיות תורה, תפילה ותהילים שבזה כולם שווים, וממשיכים בעבודה פרטית דכל השנה.

כריתת ברית דנח ואברהם היה על ידי סימן גשמי (קשת, ברית בין הבתרים), כי היו על קיום העולם ועל הכניסה לארץ, ברוחניות הוא הכריתת ברית על תומ"צ. משא"כ כריתת ברית דמשה, היה על ענין התשובה שלמעלה מהעולם, לכן לא היה לה אחיזה בגשמיות העולם. בעבודת האדם הוא החילוק בין "מודה אני" (נח) ותפילה (אברהם) לעבודת התשובה (משה). לכולם צריך שיהיה כריתת ברית למעלה מטו"ד. גם קיום העולם ועבודת האדם אינה מכרחת ואינה בערך לבל"ג דלמעלה, לכן צריך לכריתת ברית. כל זה קשור לר"ה, "אתם נצבים היום (ר"ה) כולכם גו' לעברך בברית", כריתת ברית מחדש להמשכת המלוכה ע"י עבודה ד"אתם נצבים", שכל עניני עבודה מ"ראשיכם שבטיכם וגו'", שהוא עבודה דטו"ד ולמעלה מטו"ד, עד "חוטב עציך ושואב ממיך", עבודה פשוטה באמירת אותיות התורה, "נצבים היום כולכם" בשווה.

רק באדם יש הענין דצלם ודמות שלמעלה, לכן יש בו העבודה דיחודא עילאה (צלם, צורה עצמית) ויחודא תתאה (דמות). ע"י קיום המצוות הוא בצלם ודמות שלמעלה. אך מי שחטא ופגם כו' וחסר לו הצלם ודמות שלמעלה, העצה לזה קרבנות, לפי ששרש הדצ"ח הוא מתהו, למעלה מהאדם שהוא מתיקון. ולמעלה מזה תשובה, שאינו צריך לממוצע דדצ"ח, ואפילו לא לתורה, כי העצם דישראל הם למעלה מתורה, והאדם הוא בחי' קדם. ולכן ר"ה יום ברוא אדה"ר נקרא "תחלת מעשיך" להיותו בבחי' קדם. קטע במאמר המבאר החסרון בהעדר העבודה: ...כשלא עשה בשלימות (ער האָט ניט דערטאָן) ענין שנצטווה לעשות, ובפרט שבזה יכול להיות הסתת ופתויי היצר, דמאחר שיש בעבודתו כל שאר פרטי הענינים, אין זה רעש כ"כ שחסר פרט אחד. ולדוגמא, שכאשר אינו מתייגע בעבודת התפלה כדבעי, אומר לו היצה"ר מה הרעש, הרי יש לך כל שאר הענינים, ומהו הרעש שחסר פרט אחד, ביסט דו ניט קיין עובד. וכאשר היצה"ר רואה שאין זה פועל עליו (דאָס נעמט אים ניט), אזי מפתה אותו באופן אחר, ומתחיל לטעון לאידך גיסא, איך אתה שייך כלל לעבוד את השי"ת, הרי הוי' הוא האלקים אחרי הבריאה כמו קודם הבריאה, ואין עוד מלבדו, ואילו אתה משוכני בתי חומר, שזהו באין ערוך והפכי לגמרי, וא"כ, וואָס שטופּסטו זיך בטרקלינא דמלכא. והנה, אף שטענות אלו הם רק מהסתות ופיתויי היצה"ר, הרי, כאשר מתפתים מטענות אלו, הנה סוף סוף נופלים ברשותו, ועד שבאים לרע גמור .. וזהו ג"כ מה שארז"ל בתחילה קראו הלך, ולבסוף קראו אורח, ולבסוף קראו איש (בעל הבית), והיינו, שבתחילה הוא רק זורק לו מחשבה בא' מב' טענות הנ"ל, ועי"ז נכנס בו הנחות העולם, שחושב שגם כאשר חסר ענין העבודה אין זה רעש, ועי"ז מנתק אותו (ער רייסט אים אָפּ) מענין העבודה, והולך מדחי אל דחי, עד שבא לרע גמור מגקה"ט שהוא באמצעות ק"נ דנוטלת מזו ונותנת לזו. ולכן, כדי שהיצה"ר לא יהי' אצלו בעה"ב, הנה מלכתחילה אין להניח לו להיות אפילו הלך, והיינו שלא להתפתות מטענותיו כלל".

"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". הנה פסוק זה נאמר על הזמנים דראש השנה יום הכפורים סוכות ושמע"צ. בר"ה, אז באים "בני האלקים להתייצב על הוי'", שישנו קטרוג המלאכים שנקראים בשם בנים, אזי ישנו ענין האהבה דהקב"ה לכנסת ישראל, שנק' "זה דודי וזה רעי", האהבה העצמית דהקב"ה לכנסת ישראל. כי הם "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות", והיינו, שע"י שתהי' "רעייתי בין הבנות" כמו "שושנה בין החוחים", עי"ז יהי' אח"כ "דודי בין הבנים" (בני אלקים הנ"ל) "כתפוח בעצי היער". כי ירידה צורך עליה. וכשם שישנו ענין זה בעבודה בכל יום, כך ישנו בכללות העבודה: בחודש אלול - "אני לדודי", התגלות יגמה"ר, בר"ה - "זה דודי וזה רעי". בסוכות - "בצלו חמדתי וישבתי" התגלות המקיף. " בשמיני עצרת - "ופריו מתוק לחכי, עצרת לשון קליטה, שזה בא בפנימיות. ומזה נעשית ההליכה לעבודה דכל השנה באופן ד"ויעקב הלך לדרכו".

ירידת הנשמה למטה להאיר את העולם ע"י מצוות, לעשות לבושים לקבל גילוי דג"ע ולהמשיך עצמות שלמעלה ממכ"ע וסוכ"ע ע"י מעשה המצוות וע"י נש"י שנק' "ארץ חפץ", ביטול דמלכות שנק' ארץ, שלמעלה מביטול שע"פ טו"ד, לכן ר"ה הוא ביום בריאת האדם, ולא כמלאכים שביטולם הוא ע"פ טו"ד. התענוג שבקיום המצוות מגיע בעצם התענוג ממש ונשלם הכוונה דדירה בתחתונים. זהו "אחת שאלתי", יחידה, ומזה נעשה "שבתי", ישיבה בלי שינויים, "בבית ה'", אותיות התורה והתפילה ומצוות, "לחזות בנועם ה'" עצם התענוג שנמשך משם הוי'. ואמר דוד: "ממך למדתי", מהכתוב "מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה את הוי'", יראה עילאה, ביטול במציאות, המשכת עומק רום לעומק תחת, שנמשך בכל הפרטים. המשכת תענוג העצמי מקיום מצוות מעשיות. מזמור זה מתחילים לומר בחודש אלול, ואומרים "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", דמלחמה היא מלחמת הבירורים, כמאמר נהמא אפום חרבא ליכול, וגם כאשר "תקום עלי מלחמה", הרי הוא בבטחון גמור שינצח את המלחמה ותושלם הכוונה, לפי שזה נוגע בהעצם, ולכן הוא בטוח שתומשך המשכה חדשה, היינו שלא יתחשבו עם מעשיו בשנה העברה, ותומשך לו המשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות, ויומשך בשנה טובה ומתוקה לכאו"א בהמצטרך לו בכל עניניו, בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזוני רויחא.

המשפט דר"ה הוא על כללות העבודה בשנה שעברה, בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, שכללותם הוא ענין הצדקה, "להחיות רוח שפלים", ומזה נפעל למעלה, שגם בבי"ע, הנקראים שפלים, יורגש בהם אור האצילות. בזה גופא ב' אופנים: א. "הנותן פרוטה לעני", צדקה לגופו בלבד, שעי"ז ממשיך אור האצי' בבי"ע, "מתברך בו' ברכות" והמשכות, המשכת וא"ו בה"א. ב. "והמפייסו", הנחת דעתו, שעי"ז ממשיך פנימיות האלקות שלמעלה מאצילות, "מתברך בי"א ברכות". שני אופנים אלו צריכים להיות קודם התפלה, שגם בה ישנם ב' אופנים, השתחוואה חיצונית, שמיעה. והשתחוואה פנימית, ראיה. והם באים ע"י שני אופנים הנ"ל. וזהו "ישפוט תבל", תבל בגימטריא ב' פעמים ארי', ב' בחי' בעבודת האהבה, שרפים ואופנים. "בצדק", ב' צדק, צדק דצדקה ותפלה, וצדק דתורה. על ידי המשפט נמשך גילוי אור נעלה ביותר, "לפני הוי'", למעלה משם הוי', בחי' שם הוי' בהעלותו לעתיק שאז כאלקים יחשב, לכן ישנו אז השמחה ד"יעלוז שדי וכל אשר בו", וישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.

בענין "בקשו פני", ב' הפכיים, דמזה שצריך לבקש ולחפש בחי' "פני", מוכח, שעכשיו אין לו עדיין ענין זה והוא רחוק ממנו, שלכן צריך לבקשו ולחפשו, אמנם לאידך גיסא מובן שברור הדבר שע"י הבקשה והחיפוש ימצא זאת. ויש להוסיף, דהנה, פסוק זה הוא ב"מזמור לדוד הוי' אורי" שאומרים בחודש אלול, ומובן מזה שכל הפסוקים הנאמרים במזמור זה, גם הפסוק "לך אמר לבי בקשו פני", הם מעניני העבודה דחודש אלול, והיינו, שהעבודה דחודש אלול היא בקשת וחיפוש בחי' פני. וכיון שמזמור זה אומרים כל ימי חודש אלול, גם ביום האחרון של החודש, הרי מובן, שגם לאחרי כללות העבודה במשך כל ימי חודש אלול, אשר כל יומא ויומא עביד עבידתי', לא הגיע עדיין לבחי' פנים, שלכן הנה גם ביום האחרון דחודש אלול צריך לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויתרה מזה, כיון שפסוק זה אומרים גם לאחרי ר"ה ועשי"ת עד הושענא רבה (ועד בכלל), הרי מובן, שגם לאחרי העבודה דעשי"ת לא הגיע עדיין לבחי' פנים, עד לשמע"צ ושמח"ת, שאז דוקא נמשך בחי' הפנים, אבל קודם זמן זה צריך עדיין לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין מבחי' זו, ולאידך גיסא, ברור הדבר שע"י עבודתו בבחי' "בקשו פני" בטוח הוא שבשמע"צ ושמח"ת יגיע לבחי' זו. "פני", ענין התשובה מעומק ופנימיות הנפש, תשובה עילאה, בחי' נעשה, הביטול שמצד עצם הנשמה, עי"ז מגיע בבחי' "פניך הוי'", בחי' בעל הרצון, להיות המשכת רצון חדש. אבל ענין זה הוא רק בדרך בקשה וחיפוש בלבד, שהרי עבודתו היא רק בענין תשובה תתאה, אלא שעי"ז מגיע לבחי' תשובה עילאה. וענין זה נעשה בחודש אלול, שהוא הזמן דתשובה תתאה, ועי"ז באים בר"ה ועשי"ת לבחי' תשובה עילאה. אמנם, גם בר"ה ועשי"ת, שעז"נ "בהמצאו ובהיותו קרוב", קירוב המאור אל הניצוץ, הנה גם אז אומרים "בקשו פני", דהגם שאין זה דומה לחודש אלול, שהרי בחודש אלול נמצאים בשדה, אבל בר"ה ועשי"ת נעשה קירוב המאור אל הניצוץ, וא"כ הרי זה המשכת בחי' פנים, מ"מ, הנה גם אחרי עשי"ת אומרים בקשו פני גו', והיינו, לפי שאין זה עדיין בחי' הפנים בשלימות, דתכלית הכוונה היא שבחי' הפנים יומשך באופן של קליטה, וענין הקליטה נעשה בשמע"צ ושמח"ת, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי, באופן ד"ישמח הוי' במעשיו", ו"ישמח ישראל בעושיו".

עבודת התשובה "כלי ריקן מחזיק", להיות כלי קיבול לאלקות, ע"י עבודה בשמחה שלאחר המרירות על ירידת הנשמה למטה, וע"י הסיוע מלמעלה מהאבות "באר חפרוה שרים". כן הוא בר"ה העבודה דחקיקה להיות כלי ריקן ולקבל אלקות כל השנה. שגם בהבנה והשגה (כלי מלא) יורגש הביטול (כלי ריקן). כל זה ע"י תקיעה שברים תרועה וג"פ "ובכן" שבתפילה. ובפרט התקיעה האחרונה, "ובכן" הד' כנגד עבודת התשובה כאשר ישנם ענינים בלתי רצויים, שמגעת בעצמות. "תקעו בחודש שופר", התחדשות החיות ע"י ב' אופני שופר הנ"ל, "כי חוק לישראל הוא", חותם בולט מלמעלה, הגורם לחותם שוקע למטה, המשכת אהבה עצמית למטה לכלי ריקן, עד לבחי' י' עקב, "משפט לאלקי י' עקב".

"כי כארץ תוציא צמחה", הם ישראל שנק' ארץ חפץ ומצמיחים תומ"צ. "כגנה זרועי' תצמיח", ע"י מעשה וכוונת המצוות. אמנם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כתיב "כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה", הצמיחה מעצמה בלי זריעה, גילוי האור מלמעלה, ע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר באלול עד יוהכ"פ. כי רחמים הוא קו האמצעי, למעלה מב' הקוין וכולל ומכריע ביניהם, עולה בפנימיות הכתר ונמשך עצם לכל מקום בשוה. במדות הוא כשמרגיש את הזולת ומתקשר ומתאחד עמו וממילא מתעורר ברחמים עליו. תורה היא בקו האמצעי, "זכרו תורת משה", משה מלגאו ויעקב מלבר, מיטתו שלימה, "כנשר יעיר קינו", עלייתו באין ערוך, העליה ממצרים למ"ת ע"י "ואשא אתכם על כנפי נשרים", עליה באין ערוך, לכן באלף השביעי דחד חרוב הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים. עליה שלא בהדרגה. כי אז העליה לעולמות ע"ד שבת, שהדיבור עולה למחשבה. בר"ה העלי' היא בבחי' הפנימיות, וגם בשבת יש עלי' בפנימיות הדיבור, אף שבחיצוניות האותיות אין שינוי כלל, ותמיד נצב בנבראים להוותם מאין ליש, החידוש והעלי' הוא בהחיות, אבל חיצוניות האותיות הוא תמיד בלי שינויים, מזה הוא חיות העולמות. אבל לעת"ל חד חרוב, יחדש את עולמו ועושה להם כנפים כנשרים ויתעלו למעלה כ"כ עד שיהיו שטים על פני המים, שיוט בלבד, כמו חכם גדול כשמעיין בשכל קטן הוא שט בו בנקל בלי טורח. עלי' זו באין ערוך היא בכנפי נשרים, קו האמצעי. כל זה בחי' תורה. למעלה מזה, "הוי' בדד ינחנו", בד הוא יחידי, שהוא ית' יחיד ומיוחד, והד' הוא מלכות דאצילות. ובדד היינו עליית מלכות דאצילות במלכות דא"ס, עי"ז נעשית גם עלי' דמלכות דא"ס בפנימיות ועצמיות א"ס. והוא ע"י תשובה, "בגדי בד" שבהם נכנס כה"ג לקדה"ק ביוהכ"פ. והוא "כנשר", למעלה מבחי' נשר, "ישאהו על אברתו", למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי "ימצאהו בארץ מדבר", גם כאשר נשר ונפל מדרגי' ונק' מת, טל תחי' דיגמה"ר מקו האמצעי יחיהו, מחי' מתים ברחמים רבים. יצרנו כאישון עינו, מן השחור שבעין, יתרון האור מתוך החושך, השחרות מזדכך ומתהפך לבהירות, אזי הוא למעלה מבהירות הלובן, ואז ישרה בו הראי'. וזהו גם מה שמסיים בכתוב "ואין עמו אל נכר", שגם מי שמצד מצבו יש לו שייכות לענין אל נכר כו', מ"מ הנה מצד יגמה"ר נעשים לו זדונות כזכיות.

מתוך דברי רבינו בכ"מ סמוך לאמירת מאמר זה, יש ללמוד מעט מהתוכן שהיה כלול במאמר זה: א. באגרות–קודש כ"ז אלול תש"כ (חי״ט ע׳ תמא) כותב להנהלת א.ת.ה. ״ויהי רצון שכשמם יהי׳ הענין ד״אתה״ ע״ד הכתוב אתה הוא ה׳ לבדך כמו שנתבאר במאמר דשבת העבר, דקאי על עצמותו ומהותו ית׳ שם שמים שגור בפי כל״. ב. בד"ה לך אמר לבי תש"כ, (מתוך סרט הקלטה), שנאמר לאחר זה (יצא לאור בקונטרס ג' דסליחות – תשמ"ט) מזכיר את המאמר הזה בזה"ל: כאמור במאמר הקודם שהמרירות אינה סתירה להשמחה .. ביחד עם המרירות צריך להיות גם השמחה. עכ"ל. והנה, תוכן קרוב לענינים אלו במאמר עם ד"ה נצבים ישנו בסה"מ עת"ר, ואולי י"ל שהמאמר הזה היה מיוסד עליו. (הערני אחי מוה"ר אשר שי').

"לך", בשבילך ובשליחותך, "אמר לבי", עבודה עם הלב, "בקשו פני", בקשה וחיפוש; פי' ב: "לך" במקומך, "אמר לבי", עבודה בלב עצמו, "בקשו פני", בקשה ותחינה. "בקשו פני" באלקות ובנפש, פנימיות השייך לחיצוניות, ולמעלה מזה "את פניך ה' אבקש". בנשמות: הארת הלב (יש לזה מנגד, "ושבית שביו") ועצמות נקודת הלב. באלקות: שם הוי' (משם שייך יניקה לחיצונים) ועצמות אוא"ס. עבודה עם הלב ("בקשו פני) ובהלב עצמו ("לך אמר לבי") בקשה ותחינה. ב' עניני המשל: מלך בשדה, אלול, הוא זמן מסוגל ביותר לעשות חרישה בקרקע לבבו ע"י המרירות. בהיכל מלכותו (ר"ה ויוה"כ). מעלת העבודה בהארת נקודת הלב שע"י נעשה חידוש בירור וזיכוך הגוף ונה"ב, מבשרי אחזה אלוקה, וגילוי אלקות בעולם הגשמי ונעשה עילוי באור עצמו. עד"ז מעלת מלך בשדה דאלול על מלך בהיכל מלכותו בר"ה ויוהכ"פ, שנעשה כלי טהור לקבל (א) שפע ברכה על כל השנה (ב) מעצמות א"ס (ג) לעניני גשמיים ע"י עבודה. באות ט' מאמר המוסגר: פירוש ב"מבשרי אחזה אלוקה", שבהבשר עצמו רואים את האלקות שבו. וכתורת אדמו"ר הזקן עה"פ "מבשרי אחזה אלוקה", שצריך שייערין דעם בשר אַז מי זאָל דערזעהען געטליכקייט [צריך לעדן את הבשר כדי שיראה דרכו אלקות]. דמזה שאומר שצריך שייערין דעם בשר (הסרת הדברים המכסים) מובן שעי"ז רואים האלקות שבהבשר עצמו. וכמובן גם ממאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עה"פ מבשרי אחזה אלוקה, קוק ניט וואָס ער איז אַ גולם, דעם גולם האָט מהוה גיווען עצמות א"ס ב"ה [אל תביטו בו שהו "גולם", הגולם הזה נתהווה מעצמות א"ס] דהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט.

העבודות דר"ה הם מצד העצם, בלי התחלקות מדרגות כלל, ואמרו "ראשיכם שבטיכם גו'", התחלקות, כי העבודה הוא הידיעה דהוי' ואלקים כולא חד. אף שהם שונים נבדלים והפכים זמ"ז, דהוי' אורות, ואלקים כלים, אמנם מצד הכוונה פנימית דעולם התיקון אינם הפכים, העלי' באור כוונתו שיומשך ויאיר למטה בהתיישבות בכלים ולא יתבטלו (גלה כבוד מלכותך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלת). והירידה בכלים, אינו ירידה וההעלם והסתר לגמרי, אלא שבהם וע"י יתגלה האור, הכלי תופס את האור ומגלה אותו. לכן כולא חד, כוונה אחת בשניהם. עיקר העבודה, תיקון הכלים שיהיו ראויים לאורות, דירה בתחתונים, באדם הוא תיקון הגוף ונה"ב שיהיו בביטול וברצוא. ג' מדרגות ביטול בכלים: תיקון כלים דבי"ע להמשיך בו אור האצי'; תיקון כלים דאצי' להמשיך אור הסובב; תיקון האור שיוכלל במאור ועד לעצם. תיקון הנה"ב ע"י ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. [כללות עבודה זו דיחוד הוי' ואלקים ותיקון ועליית המלכות, החל מיצי"מ ובעיקר בספה"ע]. הסדר הוא: תחילה העבודה בכחות פנימיים, אח"כ העבודה דרעו"ד, ואח"כ העבודה שמצד העצם. אמנם צריך להיות גם המשכה מלמעלה למטה, עבודה מצד העצם בכחות פנימיים. וזהו "אתם נצבים היום כולכם", בר"ה העבודה היא מצד העצם, נש"י נצבים ומתעלים למקור חוצבם, "לפני הוי' אלקיכם", והוא ההפרש שבין קב"ע בכל השנה לקב"ע דר"ה, כל השנה היא בכח ובענין פרטי, בר"ה היא מצד העצם,למעלה מהכחות פנימיים, "כולכם", לאחדים כאחד ממש, מצד העצם לא שייך חילוקי מדרגות. העבודה היא להמשיך בחי' כולכם שמצד העצם בהכחות פנימיים, שזהו אומרו "ראשיכם שבטיכם גו'", שחושב כאן עשר מדרגות שהם עשר כחות הפנימיים, שגם בהם תהי' המשכת העצם.

על–ידי התאחדותם של ישרראל נמשכת המלכות בהם בפנימיותם, לזה נאמר "ויהי בישורון מלך", שמתאחדים עמהם בפנימיותם. ענין זה נעשה ע"י העבודה דחודש אלול, היחוד של "אני" עם "דודי", יחוד הפנימיות דישראל עם הפנימיות דלמעלה. בחודש אלול מתעוררת שאגת הנשמה מצד השאגה דלמעלה, "ארי' שאג מי לא ירא". ארי"ה ר"ת אלול, ר"ה, יוה"כ, הושענה–רבה. "אחרי הוי' ילכו כארי' ישאג", ענין הצמאון שמצד ההתבוננות בהפלאת אוא"ס, ונקרא "אחרי הוי'", כי סדר ההתבוננות הוא מלמטה למעלה, לזה צריך נתינת כח מהמלאכים, "כארי' ישאג" להיות האדם אז למטה ממדריגת המלאכים. אבל לאח"ז הוא מתעלה למעלה מהם, עז"נ "כי הוא ישאג", שאגת הנשמה עצמה שנרגש אצלה בחי' המלך המרומם לבדו מאז. ב' שאגות למעלה "שאוג ישאג על נווהו", א. על ריחוק דכנס"י, מלכות. ב. העדר ההשפעה מז"א. כתוצאה מזה ב' שאגות הנשמה בחודש אלול, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואח"כ תבוא אליה ובעלתה", יחוד ז"א ומלכות.

הכנסת אורחים גדולה מ"וירא אליו ה'" שהיה לבקר את החולה, ע"י התגלות אוא"ס "כחום היום", הוציא חמה מנרתקה, לרפא את "חולת האהבה" שחסר לו שער הנו"ן. אהבה רבה והדבקות ד"עמך לא חפצתי". אך המעשה הוא העיקר, המס"נ לנתק את עצמו מאהבה נעלית זו ולעשות טובה לאיש ישראל. כל זה שייך למצוות היום בשופר, קרן של בהמה דוקא, למעלה מדיבור, שכל, הבנה והשגה.

[לשלימות הענין, נציין להמאמר ד"ה ואשה אחת שנאמר באור ליום ב' כ' מר"ח תשמ"ו שי"ל מוגה בקונ' כ' מר-חשון תש"נ, בו מבאר פסוק "כי המצוה" בהרחבה. עיקרו הוא ע"פ מאמר ד"ה כי המצוה גו' כי קרוב וגו' תער"ג, שבסה"מ תרע"ב–ע"ו].

"דובר במאמרי ש"פ נצבים וחודש תשרי, בפירוש הכתוב "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' עד שואב מימיך", שבעבודת ה' צ"ל ב' ענינים: (א) "נצבים כולכם" – העבודה שמצד העצם, והיינו, שאע"פ שישנם כחות פרטיים, מראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי. (ב) "ראשיכם גו'" – העבודה שמצד כחות פרטיים, שזוהי העבודה בכל השנה, לאחרי תשרי, כאשר "ויעקב הלך לדרכו". אלא שאעפ"כ, פועלת גם אז העבודה שמצד העצם שבחודש תשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות". עכ"ל.

בר"ה כל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורן הראשון עד "לפני הוי'", גם הפחות במדריגה, "חוטב עציך", כפירוש אדה"ז, שצריך לחטוב (אויסהאקן) את העצות דרבות מחשבות בלב איש, "ושואב מימיך", לשאוב (אויסשעפן) מים המצמיחים כל מיני תענוג. אף שישנם חילוקי מדרי', מ"מ כולם ניצבים לאחדים כאחד, כי כולם צריכים זה לזה, כמשל הראש שצריך לרגליים לא רק להליכה חיצונית, אלא גם לרפואה פנימית. כל זה ע"י כריתת ברית והתקשרות קוב"ה וישראל ע"י יגמה"ר, "למען הקים אותך היום לי לעם", ואינו תלוי במצב האדם, גם למי שחטא, ומוסיף הצ"צ פי' "נצבים" לשון ראש וקצין, נצב מלך, ישראל, כי שרית עם אלקים, שכל אחד שר ומושל על אלקים, על נה"ב והגוף בבחי' אתהפכא, למעלה מיעקב, אתכפיא. אזי מלך שמו נקרא, תמליכוני עליכם, כי נעשה בחפצו כל.

להבין פרטי הפסוק והדיוקים שעליו בלקו"ת, מקדים לבאר החילוק בין כ"ה באלול לר"ה. בכ"ה באלול נברא סדהש"ת, ע"י יחוד חיצוני דאו"א, לצורך קיום העולמות, זה נעשה ע"י קיום התומ"צ. ברוב הדרושים מבואר שתומ"צ פועל יחוד פנימי, ולקיום העולם ביחוד חיצוני, כגון בעסק מו"מ באמונה. כאן מבאר שגם ליחוד חיצוני צריך קיום תומ"צ, והטעם, כי כדי להחזיר את העולם למצב שלפני חטא אדה"ר, שעולם על מילואו נברא, צריך תומ"צ גם ליחוד חיצוני. אלא שזה רק חידוש הישנות בלבד. לכן נכון הדבר לומר שכ"ה באלול מתחדשים פרטי חיות לחודשים וימים כמו שהיה בתחילת הבריאה. אלא שבא במדידה והגבלה. אבל בר"ה נמשך אור חדש ע"י יחוד פנימי, לזה צריך עבודה מחודשת, תשובה, וממשיך אור חדש מהעלם העצמי. גם לימוד התורה בביטול וחרדה הוא ע"ד תשובה. וזהו "המצוה הזאת", שמצ"ע היא באמת "נפלאת ורחוקה", ורק "ממך", ש"אנכי מצוה", נותן כח לכ"א מישראל להמשיך אור חדש זה, ופועל גם על קיום התומ"צ דכל השנה שיהיה באופן דחידוש בתורה ומצוות. ונמשך תענוג זה מקול השופר, "ואמרתם כה לחי", לחבר כ"ה עם חי ע"י אמ"ר היוצא בקול השופר.

פשט הכתוב, הקב"ה יקבץ את "נדחך" ויוציאם משם ויעמידם במקומם המתאים והאמיתי. "נצבים כולכם" לאחדים כאחד ויקבלו את הברכות. אמנם קיום פשט הכתוב הוא ע"י קיום פירושו בפנימיות התורה, חסידות. "נדחך" לשון יחיד, כי הנשמה, גם בירידה לעולם הריבוי והפירוד, במחדו"מ בעניני העולם, היא נשארת בבחי' יחיד, יחידה, ולכן מובטח לו ש"לא ידח ממנו נדח". כפירוש המאמר אחד חכם ואחד רשע, אפילו ברשע יש בחי' אחד. גילוי בחי' זו הוא ע"י תשובה, שיש בה ב' ענינים, א. עיקר התשובה, עקירת הרצון חרטה וכו' ונשאר רצון לה' לבדו, כי מתקבצים הרצונות פרטים שנדחו ונתפזרו וחוזרים לקדושה. ב. וידוי דברים, כ"ב אותיות ד"אשמנו וכו'", בזה מוחה גוף הקליפה. בעקירת הרצון מבטל אפילו כרת ו"מעוות לא יוכל לתקן", כמעשה מבע"ת שצעק בכל נפשו ומתו הממזרים שנולדו מעוונו. והוא כי היחידה שתמיד בשלמות לכן יכול לשוב בשעתא חדא ורגעא חדא, בפרט באלול שמאיר פנימיות רצונו ית' ומתגלה פנימיות הרצון שבישראל להיות מיוחד בו. אחדות וקיבוץ הנדחים יש גם בתורה, הלכות מפוזרות בפלפול וקושיות וסתירות, ע"י ברכו בתורה תחילה, גילוי נותן התורה וע"י פנימיות התורה ה' עמו והלכה כמותו. גם בהקב"ה יש קיבוץ ניצוצות שנתפזרו למטה, ונאספים ע"י קיבוץ רצונות בישראל, החל מ"ושבת עד ה"א", תשובה מצד האדם. "ומשם יקבצך", מלמעלה. הבא לטהר מסייעין אותו. בתשובה ע"פ פנימיות התורה יקוים גם כפשוטו.

במאמר הקב"ה (לי' הספירות) "נעשה אדם", האדם נעשה כלול מכל עניני הבריאה וסדר השתלשלות, וביכלתו לפעול בכל הנבראים וליתן בהם (אריינגעבן אין זיי) את הענינים שיש בו. מכך שנברא מכל הע"ס ייתכן בו, בשונה מהבע"ח, שיהי' בו כמה פעלים שונים, לכן ביכולתו לקיים כל תרי"ג מצוות ולהמשיך אורות בכלים. הכח לזה הוא ממש"כ "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו'", "היום לעשותם", כי בעולם המעשה מאיר אור הסובב. וגם לפירוש ב"המצוה הזאת" על תשובה, נאמר בה ב"פ אנכי, ועיקר התשובה היא בעוה"ז דוקא, שמאיר אור הסובב ויכול ליהפך מהקצה אל הקצה. מצד בחי' "אנכי" "לא נפלאת ולא רחוקה וגו'" מן האדם, שניתן לאדם גם פלא העליון, עתיק ואריך, מפני שהוא כללות הכל. הטעם שניתן כל זה לאדם, הוא, "כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו'", לבנין ותיקון המלכות שנק' "דבר", ולזה צריך שקיום התומ"צ יהיו "בפיך ובלבבך לעשותו".

ב' מדרגות במלכות, בחי' כתר מלכות, התנשאות עצמית. ובחינת המלכות כפי שנעשה כתר לבי"ע. עיקר התחדשות דר"ה היא במלכות. אף שישנה התחדשות גם בכל הענינים. כי גם לאחר שנמשכה המלכות צריך להמשיך בה מבחינת כתר מלכות, כי היא מושרשת בעצמותו ית' יותר מכל שאר הספירות. התחדשות המלכות בר"ה הוא ע"ד קבלת עול מלכות שמים, בבחי' רצוא. אבל התחדשותה בכל יום הוא ע"ד קב"ע מצוות, בבחי' שוב. ואעפ"כ, ההמשכה דר"ה היא למטה בגשמיות דוקא. וזהו הטעם שקורין פרשת נצבים קודם ר"ה, כי בר"ה צריך לפעול התחדשות המלכות ממקורה הראשון, שם כלולים כל הענינים כאחד, לכן צריכה גם עבודת בני ישראל להיות באופן ד"אתם נצבים היום כולכם", לאחדים כאחד, ובאופן ד"נצב מלך".

כאשר עבודתו היא "אני לדודי" ישנה הבטחה וברכה והצלחה שיהיה מיד "ודודי לי", כללות עבודה זו מבואר בפסוק "לך אמר לבי בקשו פני", שמעמיק עצמו (ער דערגרונטעוועט זיך) ומגיע לפנימיות הלב – אני לדודי, ממלאים בקשתו ופועל "את פניך הוי' אבקש", אף שלכל אחד מישראל יש בשלימות פנימיות הלב הבקשה היא שזה יהיה בגילוי – "ודודי לי". "גלה כבוד מלכותך עלינו". בעל תשובה עבודתו הוא "ובקשתם משם", מענינים שאינם קשורים לאלקות בגלוי, לכן עבודתו צ"ל באופן דבקשה ודרישה, "ובקשתם גו' כי תדרשנו גו'" (מאנען און זוכן) גם צריך לזה יגיעה והשתדלות בכל לבבך ובכל נפשך, אבל אינו צריך לזה ריבוי זמן והתבוננות כי כבר יש לו ענין זה רק חסר להמשיך ולגלות מן העלם לגילוי, אלא שבכל זאת צריך להיות "ובקשתם משם", אף שבהרהור תשובה לבד כבר נעשה צדיק גמור, אבל יש קלוגינקער המתחכם בטענות לומר כאילו אינו ראוי לעבודת ה' באמרו מי אני ומה אני, המענה לזה הוא: "ובקשתם משם", א. משם גופא יבקש וידרוש וימצא אלקות, ב. שילמד ק"ו משם, אם לעוברי רצונו כך שנמשך להם למעלה מהשתל', שכל מציאותם הוא לנסות ולהגביה את ישראל למעלה, הנה לעושי רצונו עאכו"כ שנשפע להם מלמע' מהטבע ומהשתל' מידו המלאה וכו' בגו"ר בפרט ובכלל. סדר העבודה באלול: גורעין בענינים בלתי רצויים, ומוסיפין בעניינים רצויים, ודורשין, כי תדרשנו כדלעיל, עד לשלימות העבודה בענין הסליחה שיהיה מרוצה וחביב כקודם החטא, כי עמך הסליחה, שאין לך שום מונע לסלוח כי הסליחה מופקדת אצלך, למען תורא, יראת הרוממות מן הנורא עצמו למעלה מאהבה, ענין זה נפעל כבר בחודש אלול שיש בו ס"ת ד' יו"דין הכולל גם עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.

"כי המצוה גו' אשר אנכי" לשון יחיד. ומדגיש שרק ממך לא נפלאת ורק אליך לא רחוקה, ו"כי קרוב אליך". לכאורה, הרי התורה נתנה למטה? הנה, תלת קשרין הם ישראל אורייתא וקוב"ה. הקשר השלישי הוא בין ישראל לקוב"ה, ומצד קשר זה ישראל משפיעים בתורה. לכן לישראל גם בחי' פלא "לא נפלאת". דהנה סדהש"ת נק' אלף, למעלה מסדהש"ת, מאד, הוא פלא. כ"ה באלול שייך להשתל' דעשרה מאמרות, וגם מאמר אחד דבראשית שהוא במלכות ושרשו בכתר, יכולת שברדל"א, יש לו שייכות לרישא. אבל נש"י מגיעים לבחי' "אנכי" שלמעלה מפלא. כי עצמות מושרש בישראל גם כפי שהם בגדר נברא, במדרי' הנמוכות ("גאון יעקב") כמש"כ "יבחר לנו את נחלתנו גו'", שהקב"ה בחר בו מעצמותו, למעלה מתומ"צ, וגם ישראל בוחר בה' מצד טבעו, ולהחליפו ח"ו אי אפשר. כאשר אומרים ליהודי "אשר אנכי מצוך היום" אינו צריך לזה סימן, כי "אנכי" מושרש בכאו"א, מבחי' "נתת בי טהורה היא", גם למטה אינם בפירוד אמיתי. ונמשך בגילוי בד' אותיות הוי' ואלקיך בכל העולם כולו. החידוש ד"לא נפלאת היא" ו"כי קרוב אליך הדבר מאוד", הוא בנה"ב, התורה נק' מרדע, דרבן ומלמד (שמנהיגים בהם בהמות), הם ג' בחי' חב"ד, נקודת החכ' פועלת ביטול בבינה, ההתבוננות ד"מי ברא אלה" שומרת שלא תלך הנה"ב בעקלתן ותבוא גם היא לידי ביטול. תושב"כ - מקרא, לה"ק, אבנים, פועלת בנה"א. תושבע"פ - ארמית, לבנים, עיקר פעולתה בנה"ב. ועיקרה היא מצוות התשובה שמזה מגיעים לב"פ אנכי, "לא נפלאת", למעלה מפלא שבתורה.

"נצבים" הוא כלל, "היום" הוא פרט, "ראשיכם שבטיכם גו'" פרט, "כל איש ישראל" כלל. כי התכללות נש"י בכלל דנצבים הוא שישנם במציאות במקור, רק האדם לא ימצא בו ראש וסוף, ובר"ה ("היום") שמתעלים למקור חוצבם, העבודה היא בבחי' התכללות לאחדים כאחד ועולים "לפני" ולמעלה משם הוי', העמידה דנצבים בתכלית התוקף, הכח לזה ממ"ת, "ויתיצבו בתחתית ההר". התכללות דקדושה הוא מעולם התיקון, יושר, "עשה אלקים את האדם ישר", מצד קו האמצעי הכולל ב' הקוין. גם הריבוי בל"ג הוא כמו במצוות. עכ"ז צריך גם לכריתת ברית, כי יש כמה מדרגות בהתכללות, בלקו"ת מובא כמה משלים להתכללות ראש ורגל, בגוף ובנפש. יש עוד משל מתלמיד המחכים את רבו, שמוסיף עילוי בשכל הרב, מתלמידי יותר מכולם. אלא בהמשכה עצמית המשל מיחוד דכר ונוקבא, כי אמיתית ענין התיקון הוא מיחוד, ג' שותפין באדם, ששניהם שווים ממש, הוא אמיתית התיקון והתכללות, בחי' הברית שהעוברים בברית הם בשוה ממש. ונמשך באופן של "לשבת יצרה".

עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, הם ב׳ דרגות כלליות. גם בדתן ואבירם כתיב "יצאו נצבים". כאן הוא "לפני ה"א", ענין אהבת ישראל, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה. "לעברך בברית" ב' דרגות, א. כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, ב. "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו". מחיצות הם ב' דברים נפרדים ורק עוברים ביניהם להתאחד, משא״כ בכתוב העגל הוא מציאות אחת שחותכים לשנים. "נצבים", שבח ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש, עצם שאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, "קמה וגם ניצבה", "נצב מלך", שתמיד במצב של תוקף וכבוד, "מלך ביפיו תחזינה עיניך" ואין רואין אותו בבית המרחץ וכו׳. "היום" מורה על הנצחיות, שאור היום אין לו הפסק. שרש ישראל בעצמות הוא בהעלם, והירידה לעוה"ז התחתון צורך עליה, כמשל בן המלך במרחק שם מתגלה קשר העצמי שלו עם אביו המלך, כך במעשה המצוות, אתכפיא סט"א ואתהפכא חשול"נ. לזה מרמז נצבים בדתן ואבירם, הירידה לעולם שיש בו דתן ואבירם, שם מתגלה שרש הנשמה, ע"י עבודה דאתכפיא, לכן גם מונה בפסוק השני דרגות תחתונות שבישראל," טפכם נשיכם". לכן בכר"ב, תחילה הם ב' מחיצות שהם נפרדים, ופועלים בהם אחדות, ומזה באים לדרגא נעלית יותר בברית, גילוי התאחדות הנשמה בעצמותו ית׳, כמו שכורתים דבר א׳ לשנים, "תמתי תאומתי", כתורת הה"מ על חצוצרות, שני חצאי צורות, ישראל והקב״ה הם כשני חצאי צורות שמתאחדים להיות דבר אחד.

הולדת כל אחד מישראל ג"כ בר"ה, כי יש בהם חלק מנשמת אדם הראשון, לכן "משביעין אותו" בחודש השביעי מלשון שובע ושבועה. בינה ומלכות. המשכת שורש הנשמה בגילוי והתלבשות בגוף ונה"ב והכח להתגבר עליהם, על כל ז' מדות עד היסוד שהוא השביעי לבינה. לשם כוונה זו נברא האדם, לפעול בעולם, והכח לעבודה הוא מהשבועה שגם היא בכלל הבריאה. ענין זה נמשך בכל שנה בר"ה, הרצון והתענוג בהבריאה "כי חפץ חסד הוא", שע"י עבודת האדם יעשה לו ית' דירה בתחתונים. מעלה זו ישנה גם בר"ה שחל בשבת, אף שעצם המשכת התענוג נעשה אז מאליו, אמנם עיקר הכוונה היא ההמשכה בגילוי, דבר שנעשה ע"י אמירת פסוקי שופרות.

חשיבות הסדר במוחין וגם במדות ובפרט במעשה. אף שיש "אוועקשטעלן" את התחילה בסוף ואת הסוף בהתחלה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, ויש מעלת המעשה, מ"מ, נוגע ביותר ענין הסדר. א"כ מהו שכתוב 'זה היום תחלת מעשיך' הרי יום הששי הוא גמר וסוף הבריאה ואיך אומרים שהוא תחלת מעשיך? ר"ה ביום ו' דוקא עם בריאת האדם שימשיך בחי' "זה" לעולם שנברא בכ"ה. לזה לא מספיק לעורר חיות העולם מבחי' דיבור לבד, וצריך להמשיך בחי' מחשבה, ישראל עלו במחשבה. מאמר "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" אינו דומה לשאר עשרה מאמרות, כי ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב לא פעל שינוי בעצם הנשמה, שנשארה עצם אלקות דאצילות, ופועל עילוי בכל הבריאה שמבחי' מחשבה (נשמה, זה) יומשך בבחינת דיבור (עולמות, כ"ה) אור חדש (בחי' זה) שלמעלה מסדר השתל'.

ע"י עבודת האדם ממשיך סוכ"ע (בחי' זה) בעולם שנברא בכ"ה אלול (בחי' כה). הקדמת עבודת "זה היום תחילת מעשיך" בר"ה הוא העבודה בחודש אלול, "אני לדודי" ואח"כ "דודי לי". ענין הנסירה שמרומז בתורה "גורעין (מנה"ב) ומוסיפין (בנפה"א) ודורשין" לפשפש ולבער גם דקות הרע, "ובקשתם משם", עבודת התשובה, "ומצאת", המשכת העצמות.

מעלת ר"ה גם לגבי מ"ת, כי במ"ת היה משה מחיצה בפני עצמו וישראל מחיצה בפ"ע. אבל בר"ה "אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטכם מחוטב עציך עד שואב מימיך". וקורין את הפרשה לפני ר"ה אף ש"היום" הוא ר"ה עצמו, כי בכל דבר צריך להכנה, אתעדל"ת. ענין ההכנה ע"י האדם מודגש במיוחד בנוגע לר"ה, יום ברוא אדה"ר, שאז נפעל כללות עבודת המטה. בזה מיוחד ר"ה יותר מכ"ה אלול שאז נברא העולם יש מאין כולל גם בריאת האור ביום הראשון, מעלת עבודת המטה. הבריאה בכ"ה קשור לענין "כדמותינו", אבל עם בריאת האדם בר"ה נפעל בעולם ענין "זה", דירה בתחתונים, אז היתה בריאת האדם גם בצלמינו וגם כדמותינו, כדי שיוכל לפעול בהבריאה עד לכח הכי תחתון ולחבר בין "ראשיכם שבטכם עד חוטב עציך ושואב מימיך". קריאת הפרשה לפני ר"ה ענינה עבודתהאדם. כפי יכלתו לחבר עצם הנפש, כולכם, צלמינו – עם פרטי הכוחות, ראשיכם גו' עד שואב מימיך, כדמותינו. על ידי זה נמשך ענין זה מלמעלה בראש – השנה באופן נעלה יותר.

"שוש אשיש" הוא תענוג בדרגא הכי נעלית, אותו צריך להמשיך בתק"ש דר"ה. לזה צריך עבודה באופן ד"תגל נפשי באלקי", אף שצ"ל "וגילו ברעדה", מ"מ השמחה היא בשלימות, רק להיותה נעלית אינה בהתגלות. כמו בהכתרת מלך שהיא בשמחה עצומה יחד עם קב"ע. לכן ממשיך "כי כארץ (בנין המלכות) תוציא צמחה", ע"י מצוות, מתחיל ע"י עבודת המטה שממשיך הגילוי מלמעלה (שגם לזה צ"ל המשכה מלמעלה), עד שנעשה עבד נאמן וכל מציאותו הוא האדון, "כן אד' הוי'", הוא מה שאומרים ביו"כ "ה' הוא האלקים". ובעבודתו כל השנה נמשך הצמיחה. עד לקוב"ה שריא באתר שלים. איך יודעים שע"י עבודתינו יומשך בנין המלכות? אין ספק וס"ס, שבטוחין שהקב"ה עוזרו, "שתי באדנ–י (מלכות דא"ס לפנה"צ) הוי׳" (בניקוד אלקים, חו"ג או חו"ב או פנימיות וחיצוניות הכתר). כל זה נמשך ע״י "מחסי", ענין הבטחון. ונמשך מזה בין ענינים רוחניים ובין ענינים גשמיים, "כי חק לישראל הוא", גשמיות, "הטריפני לחם חוקי". "משפט לאלקי יעקב", רוחניות, דין ומשפט על האלקות דיעקב.

"שוש אשיש בהוי׳", המשכת וגילוי התענוג, מקור השמחה, שע״י גילוי זה נעשה "שוש אשיש", הוא ע״י הוי׳. והמשכה זו היא בראש השנה, אלא שבראש השנה השמחה היא מכוסה, ואח״כ בחג הסוכות באה השמחה בגילוי "כי הלבישני בגדי ישע", כי, הוא נתינת טעם. "שוש אשיש" נמשך בטעם והסברה, "ישע" הוא לשון תשועה, ולשון וישע ה׳ אל הבל. "שוש אשיש" יש ב׳ קצוות, א׳ לשון הפעיל, שמפעלת השמחה בהוי׳, שישראל גורמים תענוג למעלה מהשתלשלות, ב׳ שתענוג זה נמשך בגילוי בהשתל', עד שנמשך ומתגלה למטה בכאו״א מישראל, גם למקום כזה שצריך ישועה, ופועל ישועות בקרב הארץ, שההמשכה היא למטה מטה עד בקרב הארץ. "ומעיל צדקה יעטני", צדקה ממשיך למטה עד זגים ורמונים התלוים בשולי המעיל, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". שנמשך מקצה הכי עליון, מקיף דלבוש, לכל עניני האדם עד לפירותיהם בעוה"ז (שולי המעיל). "כחתן (תורה) יכהן פאר וככלה (כנס"י או מצוות) תעדה כלי׳". כל השנה המשכת תענוג ושמחה ע״י תומ"צ הנקרא חו"כ, ובר"ה, ע״י תשובה שלמעלה מתומ"צ, ממלא כל הפגמים מחסרון אור התומ"צ, מ"מ אומרים "כחתן וככלה" כי ממנו נמשך בתומ"צ לכל השנה באופן נעלה יותר, ע״י תשובה דוקא המעשים הם טובים ומאירים. אף שגילוי תענוג זה נמשך בכל שנה, הנה בר"ה שחל שבת הוא מלמעלה מצ"ע ואין מי שיעכב על ידו, החיבור דעליון ותחתון באופן שהתחתון נשאר במצב של תחתון ואעפ״כ נמצא בו העליון כמו שהוא במעלתו.

שייכות ענין התענוג עם בכיה, שמראה על שלימות הנשמה, ע"ד רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות. בר"ה שחל בשבת אין תוקעים, אבל אומרים פסוקי שופרות. מעלת התורה שממשיך אור מלמעלה למטה. חידוש הצ"צ שגם התקיעה שהיו תוקעים בר"ה שחל בשבת היתה זכרון תרועה. כי שבת ענינה תענוג ואין בה דין כלל. שופר שבביהמ"ק שייך לשופר גדול דלעת"ל.

"אתם נצבים היום" הוא בראש–השנה, אז חוזרים כל הדברים לקדמותם, וע"י שישראל פועלים תמליכוני עליכם חוזרים ונמשכים. ולזה צריכים להיות במעמד ומצב של "נצבים", תוקף דניצב מלך, ולפני הוי', להמשיך מלמעלה משם הוי' מלשון מהווה. גם צריכים להיות "כולכם", לאחדים כאחד, שאוהב את זולתו כי עצמו ובשרו הוא. כלשון הפסוק "ויהי בישורון מלך", שזה נעשה ע"י "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", שגם בני ישראל יחזרו לקדמותן, כפי שהם בשרשו ומקורן, שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה. כך נפעל בהם הענין דאתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, הן בנוגע לכללות ישראל והן בנוגע לעבודת כל אחד בבחי' ראשכם שבו עד לבחי' שואב מימך שבו. כל זה הוא "למען הקים אותך היום לו לעם", כי אין מלך בלא עם, שהם בדומה לו, כך בנ"י הם בדומה להקב"ה, אדם מלשון אדמה לעליון, ועד שהם "לפני הוי'" אשר לכן, אף שיש בהם התחלקות דראשיכם וגו' מ"מ הם במעמד ומצב דכולכם, ע"ד אחדות פשוטה שממנה נמשך ריבוי פרטים והתחלקות. וכל זה מגיע עד "לעברך בברית", שבאים בברית והתקשרות כאילו שנעשו לבשר אחד. ועל–ידי הקריאה בפרשה בתורה קודם ר"ה בא הענין בעשיה בפועל.

"לפני הוי' אלקיכם", למעלה לא רק משם אלקים אלא גם משם הוי' וגם מקוצו של יו"ד הרומז לרצון העליון בחי' הכתר - קשור להפטרה, "שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי", שמחה הוא בגלוי בזמן שמחתנו, וגילה הוא בהעלם, "וגילו ברעדה" שמכסה את השמחה, "בכסה ליום חגנו", בר"ה רק "תגל נפשי", אבל "ליום חגנו", זמן שמחתנו, השמחה בהתגלות, "שוש אשיש בה׳". גם לפני ר"ה צ״ל שמחה של מצוה, ולכן אומר תחילה "שוש אשיש" ואח״כ "תגל נפשי בר"ה". "כי הלבישני בגדי ישע", מעשה המצוות נק' לבושים, "ומעיל צדקה יעטני", צדקה זהו מעיל, להשמיע קולו בבואו אל הקודש. שמחה ממעשה המצוה. כל הדרגות בשמחה, ביראה ובתשובה, קשורים זה בזה. אף שישנם כו״כ דרגות, ונוגע לפנימיות האדם, עד שמהפך את האדם מן הקצה אל הקצה, דשמחה פורץ גדר, מ״מ יש בזה דרגות, יש שמחה שניכר רק במראה הפנים, ולמעלה מזה, שמחה שבאה בדיבור, ועד לשמחה הכי גדולה הבאה בריקוד, שמגעת בפנימיות התענוג, כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה. גם בתשובה וביראה כמה דרגות, מתתאה עד לעילאה, וכולם קשורים זה בזה. כך השמחה, קורין ההפטרה "שוש אשיש" לפני ראש השנה, שזהו שמחה של מצוה כנ״ל, ששייך גם להשמחה דזמן שמחתנו, כי כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה.

שופר היא מצוה כללית הרומזת על תשובה, "עורו ישנים משנתכם", וענין מלכויות זכרונות שופרות. בר"ה חוזר כל דבר לקדמותו וצריך לעורר ולהמשיך מלכותו ית' משרשה הראשון, פנימיות ועצם התענוג. ע"י עבודת בנ"י בבכי' הקשורה לתענוג משלימות הנשמה, ע"ד זלגו עיניו של רע"ק דמעות. לכן כשחל בשבת אין תוקעין, כי נפעל הכל ע"י התענוג דשבת. אבל כן אומרים פסוקי שופרות כו', מצד מעלת התורה על המצוות בהמשכת האור למטה. בפרט ע"פ ביאור הצ"צ, שגם בזמן שהיו תוקעים בשבת היה זה בחי' "שבתון זכרון תרועה", כי בשבת אין דין כלל. מ"מ תקעו גם בפועל, ועד"ז במקדש שבכ"א בפנימיות הלב, כי זה ע"ד שופר גדול דלעת"ל.

אדם הראשון פעל בר"ה "הוי׳ מלך גאות לבש", ובזה ג׳ ענינים, "מלך", דיבור; "גאות", שבח; "לבש", לבוש. עד"ז מש"כ "היום הזה (דקאי על ר"ה) הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך". מבאר הצ"צ ג' פירושים, א׳ לשון חשיבות, שבח ורוממות, ב׳ "האמרת" לשון בגד כמו "בצע אמרתו". ג׳ לשון אמירה ודיבור. והם אותם הג׳ ענינים ד"מלך" (דיבור), "גאות" (שבח) ו"לבש" (בגד ולבוש) שבהכתוב "הוי׳ מלך גאות לבש". וישנו כל זה בר"ה. "וה' האמרת" של האדם, ממשיך לו מלמעלה "וה' האמירך" בג' ענינים אלו: השבח, שישראל מתעלין לדרגת 'עבד מלך מלך'; הלבוש, הקב״ה נותן לבושים דמעשה המצוות; אמירה ודיבור, קאי על דיבור דתורה, שהקב״ה נותן כח להאדם שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן ד"תען לשוני אמרתך", אני המשנה המדברת בפיך. הסדר הוא, דתחילה פועלים שיהי׳ עצם מציאות המלכות, אח״כ נמשך זה במקיף, "אשר קדשנו במצותיו וצונו", עד שבאה גם בפנימיות, ענין התורה, בחי׳ פנימיות. "ותורתך בתוך מעי".

בר"ה נפעל מעלת "זה" בעולם שנברא באלול. במאמרים מבואר מעלת כה אף שהעיקר הוא זה. החיבור ביניהם במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, על זה כתיב "את ה' האמרת היום" בר"ה, זה היום, בכל הפירושים שבהאמרת, שבח, דיבור (תורה), לבוש (מצות), ומגיעים למעלה מזה, וה' האמירך היום.

ישראל עומדים בר"ה קומה אחת שלימה, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" להיות כולכם לאחדים כאחד, ונמשכת ברכה בהפלגה גדולה ביותר, ופועלים תמליכוני עליכם, והקב״ה מקבל ונעשה "מלך ישראל (ועי״ז) וגואלו" ו"מלך כל העולם כולו". "למען הקים אותך היום לו לעם", לשון עימו ואצלו. צריך לעורר רצון למלוכה מפנימיות ועצמות ומהות ממש, ישראל שהם עימו ואצלו, בכח "אתם נצבים" ל' שר וקצין, ישראל "כי שרית עם אלקים גו' ותוכל", ע״י הירידה, מתברכים ישראל (אַז עס קומט צו אין זיי) כי ירידה צורך עלי׳, יותר ממה שהי׳ לפני זה. "אתם נצבים היום", ממשיכים "והנה ה׳ ניצב עליו". אף שיש ענינים ומצבים של "רם על כל גוים ה'", ועד קוב״ה אסתלק לעילא ולעילא, מ״מ ח״ו לומר כן בנוגע לישראל, כי הם בבחי׳ נצבים, ומשיכים גם מלמעלה "והנה הוי׳ ניצב עליו". כפי' המדרש שכביכול הקב״ה ניצב ונסמך (און האַלט זיך). כי הכתירו את הקב״ה למלך עליהם ועל העולם כולו, באופן דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, בשמחה רבה ועצומה, דאין לך שמחה גדולה מזו שזכה להיות אושפזיכן לגבורה כמבואר בתניא, ויתירה מזו שנעשים עם לשון עמו, ויתר על כן שעוברים בין הבתרים עם עצומ"ה ונעשים לאחדים עמו. וממשיך גם למעלה "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה", עד לבחירה אמיתית שהיא בעצמות ומהות. בכל שנה כאו״א מישראל נולד מחדש. ומשביעין אותו בג׳ הפירושים, לשון שובע, שנותנים לו מלמעלה בשובע את כל הענינים שצריך, עד באופן ד"אתה מצווה להעשירו" כי הוא בן לעצמות ואחד עמו. לשון שביעי, בכל הכחות פנימיים. ולשון שבועה, "לעברך בברית ה׳ אלקיך ובאלתו" הו״ע השבועה, "בי נשבעתי", ואין שייך כל ענין השינויים, שמה שלא יהי׳ ואיך שלא יהי׳ (אז וואס עס זאל ניט זיין און ווי עס זאל ניט זיין) ממשיכים כל טוב רוחני וגשמי.

הכריתת ברית בכניסת הארץ היתה על תושבע"פ, שעל – ידה הוא גילוי רצון העליון, ארץ מלשון רצון, הכר"ב לחבר מעלה מעלה דרצה"ע עם המטה מטה שבעוה"ז. הכח לזה הוא ע"י המשכה שלמעלה משניהם והוא ענין הכר"ב. כמו כן, יש ענין הכר"ב בעולם שנה ונפש; בנפש, הוא המשכה ממקום עליון בנפש שעל – ידה נעשה יחוד סתים וגליא שבנפש; בעולם, חיבור עולם הדיבור ועולם המחשבה עם עולם המעשה; בשנה, הוא הנתינת כח להחלטה להיות מלך על כל העולם בר"ה שהיא המשכה מקצה העליון עד הקצה הכי תחתון.

"אתם נצבים גו'" היא ההכנה והכלי להמשכת חיות על כל השנה בר"ה, באופן שנרגש בהם התחלקות עשר המדרגות ד"ראשיכם שבטיכם גו'", שהוא ענין האחדות ד"אחד", ועי"ז נמשך בהם גם הגילוי דבחינת "יחיד" שלמעלה מאחד. כריתת הברית באה לאחר התשובה, העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה דמקום וזמן, והיא בעיקר מצד הגוף הגשמי, שם הוא גילוי העצמות, למעלה מ"הברית אשר כרת אתם בחורב" שעניינה היא עבודת הצדיקים. לכן, "אמרו לפני מלכויות", עצמותו ית' בעט זיך כביכול ביי אלע אידן און ביי יעדער אידן, שתמליכוני עליכם .. לעורר פנימיות מלכותו ית' מעצמות ומהות.

פי' שופר, מלשון "שפרו מעשיכם", ענין היופי והתענוג לכל הענינים, גם במ"ת נמשך תענוג בתורה, "אני תורתך שעשעתי" ומתגלה בכל מצוה. בשבת מקדשא וקיימא נמשך תענוג מלמעלה, אך צ"ל פסוקי שופרות, כי תענוג התורה נעלית יותר מהשבת. אלא ש"אמרו לפני" גם ללא הבנה והשגה אלא בקב"ע מצד עצם הנפש. עד"ז מעלת ריבוי אמירת תהילים דוקא בר"ה.

הפטורה זו לעולם נקראת קודם ר"ה, יותר מפרשת נצבים, כי לפעמים פ' וילך מפסיק בין נצבים לר"ה. העבודה דר"ה הוא, תקעו בחודש שופר, בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו השופר של השנים הקודמות. שחוזרין כל הדברים לקדמותם וצ״ל ענין התענוג, לא מספיק העבודה בכח המעשה, דיבור, מחשבה, מדות, שכל או אפילו רצון, אלא צ״ל העבודה בפנימיות הנפש, כח התענוג, שעי״ז ממשיכים אור עליון חדש מפנימיות התענוג שלמעלה. "תקעו", הוא קב"ע, שתוקע עצמו (ער שטעלט זיך אַריין) בתוקף גדול, זהו כללות ענין העבודה דר"ה. כל השנה הקב"ע היא רק הכנה לקיום המצוות, בר"ה היא עבודה בפני עצמה. "בחודש", שצ"ל התחדשות בעבודת כל שנה לגבי השנים הקודמות. "שופר", מלשון שפר ותענוג. וע״י עבודה זו ממשיכים מלמעלה "בכסה" (בהעלם), ואח״כ "ליום חגנו". לכן ר"ה נקבע בבריאת נפש האדם, פנימיות ותכלית הבריאה. ועבודתו כלשון הרמב"ם עורו ישנים וכו' התעוררות מדורמיטא לבנין המלכות, ״בהבלי הזמן״, גם בעוה"ז שבגדר זמן, ונוצר ע״י הבל פיו של הקב״ה, עד שיתכן ענין הבלי הזמן כפשוטו, תהי׳ התעוררות תשובה, עד שיעשו מגשמיות העולם דירה לו ית', המשכת תענוג ("שוש אשיש") בבגדי ישע ובמעיל צדקה, שפירותיה בעוה"ז הגשמי, וע"י מעשה התקיעה בשופר גשמי מחלק הדומם שבו, וממשיך "חוק לישראל הוא", "לחם חוקי", "משפט לאלקי יעקב", לימוד הלכות, מעשה שבתורה.

כוונת הבריאה בשביל תורה ומצוות, "חוק לישראל משפט לאלקי יעקב". העולם מצ"ע כפי נברא על מילואו וביום הראשון שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, הוא עדיין "ברא אלקים", צמצום וירידה באין ערוך, ודוקא ע"י עבודת האדם פורץ כל הגדרים והעלמות, עד למעלה מהצמצום, וממשיך עצמות. כי ישראל עלו במחשבה, והם חלק מהעצם, וגם הגוף הוא יציר כפיו של הקב"ה כאדה"ר, ואין דבר שיכול להסתיר עליו, ומאיר את העולם בנר מצוה ותורה אור. ומגלה בו שכל מציאותו הוא עצמות ומהות ואין עוד מלבדו.

פ' נצבים היה צ"ל בתחילת הספר, מבאר הצ"צ ב' טעמים לזה: א׳ בכדי להורות שגם לאחרי הענינים הבלתי רצויים שבפ' תבוא, עם כל זה "אתם נצבים" [ואדרבה, ע״י שנצבים לאחר ענינים בלתי רצויים נעשה יתרון האור. וזה גופא הטעם שהובא בפרשת תבוא, כדי שיהי׳ על ידם יתרון האור]. ועוד כי "היום" קאי על ראש השנה. לכן הסדרה נכתבה בענין שתהי׳ נקראת לפני ראש השנה. ג׳ מדריגות בכללות: א. כנס"י שמתחלקת לי' מדריגות; ב. כמו שנעשה בהם ההתכללות, שכל אחד מקבל מחבירו וגם הראש מקבל מהרגל; ג. בחי׳ אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף כלל. בהתאם לג׳ התוארים יעקב, ישראל וישורון. יעקב וישראל הם התחלקות ראש ורגל, יעקב לשון עקב, בחי׳ רגל. ישראל לי ראש, ישורון, לשון שיר, עיגולים, אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף. ע"י כריתת ברית יכולים ישראל לעורר גילוי פנימיות מלכותו ית׳ מעצומ"ה ע"י השופר, קול היוצא מפנימיות הלב. ג' הדרגות הנ"ל הם כנגד מלכויות, זכרונות ושופרות; ממלא, סובב ועצמות; מלכות, ז"א ובינה. הצ"צ מביא ג' פירושים בנצבים: קיימים, ע"ד שרפים עומדים; קומה זקופה, קמה אלומתי וגם ניצבה; ראש וקצין, ניצב מלך, מתאים לג' המדריגות, יעקב ישראל וישורון.

עבודת האדם פועלת גם על "תחילת מעשיך", המציאות שלפני עבודתו. "זכרון ליום ראשון" ישראל ממשיכים גם למעלה מ"חפץ חסד הוא", מעשינו ועבודתינו הם למעלה מהשלימות שהיה בתחילת הבריאה, לכן ממנו נמשך השלימות דלעת"ל. מלכויות, "תחילת מעשיך" ממכ"ע. זכרונות, "זכרון ליום ראשון" סוכ"ע. שופרות, פנימי' ועצמות אוא"ס, תענוג העצמי. (כוחות פנימי', מקיפים ועצם הנפש) ע"י מעשה התקיעות עם שופר של בהמה דוקא, מעורר עצם הנפש.

הכתרה נעשית ע״י "תקעו בחודש שופר", כתורת הבעש״ט, בחידושו של שופר, שפועלים ענין חדש לגמרי. הכתרת הקב״ה למלך ע״י תקיעת שופר היא באופן מיוחד, באופן של חידוש. והקב״ה נותן לכאו״א מישראל כתיבה וחתימה טובה. "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", חוק הוא ענין פרנסה גשמית, "הטריפני לחם חוקי", לכאו"א בתוככי כלל ישראל, בטוב הנראה והנגלה, שכולם נכתבים ונחתמים מיד בספרן של צדיקים גמורים, ד"עמך כולם צדיקים", עוד בחודש אלול, והמנהג שמר"ח אלול נוהגין לכתוב באגרת איחולי כתיבה וחתימה טובה, שממשיכים זה עד לכתיבה בפועל בעולם העשי׳, שתהי׳ שנה טובה. ומקבלים מיד כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. כשם שהעבודה דראש השנה היא "תקעו בחודש שופר", באופן של חידוש, עבודת התשובה, כך גם הברכה נמשכת ממקורות חדשים, שהקב״ה מחדש עוד מקורות ברכה ושפע, ופותח צינורות חדשים, ונותן כלים חדשים, "והוא יכלכלך", שהקב״ה יתן גם את הכלים הדרושים לקבלת ברכתו של הקב״ה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. וכפתיחת הסליחות "לך ה׳ הצדקה כו׳", נוסף לזה שישראל יכולים להיות ניזונים בזרוע, כי הם מלאים מצוות כרימון עד שתורת אמת מעידה על כל אחד מישראל ש"עמך כולם צדיקים, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שהקב״ה מתפאר בהם, וכמ״ש "את הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך גו׳". ומשום זה יהי׳ חידוש מיוחד באופן הברכות, דנוסף לזה שבודאי מקבלים כל ישראל מה שמגיע להם (כיון שהם ניזונין בזרוע), שפע רב בטוב הנראה והנגלה, הנה בנוסף לזה מוסיף הקב״ה לך הוי׳ הצדקה, כהנה וכהנה, עד למעלה ממדידה והגבלה, ותהי׳ שנה טובה ומבורכת למעלה ממדידה והגבלה בבני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי.

"שוש אשיש בהוי'", היא שמחה גלויה דזמן שמחתנו, "תגל נפשי באלקי", בהעלם, וגילו ברעדה בר"ה. ונמשך למעשה בפועל, ב"בגדי ישע" וב"מעיל צדקה", ונמשך אור עליון, "כחתן יכהן פאר" (כתר ותפארת) "וככלה תעדה כליה" (מלכות). להמשכה זו צריך גילוי התענוג ע"י "תקעו בחודש שופר", התחדשות דשופר, עבודה של חידוש, לכן נקבע ביום בריאת האדם, להמשיך מעצמות א"ס להוליד נשמות חדשות ע"י יחוד זו"נ. משא״כ כ״ה באלול, יום שנברא העולם, אינו חידוש כ"כ, כי הבריאה היא בכל רגע ורגע, יחוד חו"ב תמידי, חידוש הישנות. התענוג ד"שוש אשיש", והשמחה ד"תגל נפשי" מהצמצום דשופר פיו צר, "מן המיצר", ומהעבודה דחידוש, נמשך בתומ"צ, "בגדי ישע מעיל צדקה", עד למטה מטה, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" שעיקר הדין דר"ה הוא על עניני גשמיים.

כל שנה צ"ל באופן חדש "תקעו בחודש", וממנו נמשך על כל השנה בקיום תומ"צ שיהיו באופן דחדשים. השבת ישנו ענין בתענוג מן המוכן. אבל במקדש המשיכו תענוג נעלה יותר, ומשחרב ביהמ"ק יש ענין זה בתורה. לכן אומרים פסוקי שופרות. הברית וההתקשרות דישראל עם הקב"ה נמשך בכל ר"ה מעצמות באופן חדש. ענין מלכויות, זכרונות ושופרות, ממלא, סובב ועצמות. עיקר הצעקה בקול פשוט ע"י שופר גשמי. ביאור "מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן" [אין לנו שום מושג כמה יקר אצל השי"ת גוף של יהודי], דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות".

ענין שוש אשיש, שמחה גלוי׳ בחג הסוכות זמן שמחתנו. ואח״כ תגל נפשי, שמחה מכוסה בר"ה, אמרו לפני מלכויות, ע"י עם הרחוק מהמלך, בשופר של בהמה, בקול שהוא מעשה ויגיעה פשוטה. הוא ענין וגילו ברעדה. משם יומשך פרטי העבודה דבגדי ישע ומעיל צדקה, ועד לתכלית הכוונה, יחוד קוב"ה וכנס"י, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. המלכות מקשטת את כלי׳ שהם נש"י בהיותם נשמות בגופים. ופועלים בכל העולם שנברא. ג' קוין בג' עמודים שעליהם העולם עומד בג' ימים, ב' דר"ה והשלישי ביוהכ"פ, כולם באופן של אחדות ויחיד. מקריאת הפטרה זו, שמתחיל בענין זמן שמחתינו, משמע שעוד לפני ר"ה צ"ל שוש אשיש, משום שהעבודה דר"ה היא ע״י הקדמת השמחה של מצוה. כי בר"ה היא קבעמ"ש, ואמרו רז״ל קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, כמו בקיום הגזירות צ״ל שמחה של מצוה, עד״ז ועאכו״כ צ״ל שמחה בקב"ע בכלל. אף שבזמן בפועל צ"ל תחילה גילו ברעדה בר"ה ורק אח״כ השמחה הגלוי׳ בסוכות, מ״מ מודגש כבר לפני זה שיש כאן ענין של שמחה גדולה ביותר, על קבלת מלכותו ית׳. כמו באדה"ר נאמר כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, על שהמליך את הקב״ה למלך על כל הארץ ואמר בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו.

"היום הרת", עיבור והריון. עולם, אדם הראשון, שיש בו ד' יסודות בעבודה. קב"ע, עפר, דירה בעוה"ז; תומ"צ, מים, סיוע מלמעלה; יערה רוח ממרום, רוח. חיבור כולם ותיקון כל הד' יסודות באדם יתקנם גם בעולם. צ"ל "תקעו" מלשון יתקע מחשבתו בחוזק, שתוקע ומכניס כל מהותו ומציאותו בתומ"צ עד שנעשה מציאות של תומ"צ ומתאחד עם מציאות הקב"ה ועד שנעשה מציאות של מלך, ודוקא כך אפשר לפעול הכתרת הקב"ה למלך בר"ה, שתמליכוני עליכם, כי צ"ל מלך על עם כמותו. ע"ד מאן פני האדון הוי' דא רשב"י והבעש"ט והרב המגיד ואדה"ז וכל נשיאי ישראל. עי"ז יעמיד במשפט, יהיה קיום והעמדה גם לכנס"י הנק' ארץ, ופועלים גם בכל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדים, מעלת בן ועבד.

האחדות דנש"י, דרך כלל מצד שרשן כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, כדברי אדה"ז בתניא פרק לב. בלקו"ת הלשון: "אך דרך פרט איך הוא דרך היחוד ומהו ענין התשובה ולמה דוקא בראש השנה, ביאר הכתוב אח״כ לעברך בברית גו׳", כיון שאז ישראל צריכים להמליך את הקב״ה, לפיכך צריך שיהי׳ ענין שבועה ונתינת כח מיוחדת שיהיו במצב של "עמו" ובערכו. וזהו כללות ענין העבודה דראש השנה, עבודת התשובה, לעלות למקור ושורש הנשמות, ומשם להמליך את הקב״ה למלך על העולם כולו. הלשון בלקו״ת ״אך דרך פרט כו׳״ הוא, כי העבודה צ״ל גם בפרטיות, בתורה ומצוות, שגם בהם יהי׳ הענין דכולכם, ענין הכריתת ברית הנ״ל. תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שאינו מספיק ענין ההעלאה דתשובה, אלא צריך שהתשובה תומשך אח״כ במעשה המצוות, שהתשובה פועלת שהמעשים יהיו טובים ומאירים. האדם ממשיך מלמעלה משרשא ומקורא דכולא שיומשך למטה מטה ביותר, ואח״כ מעלה ומברר את כל הניצוצות בבחי׳ העלאה, לקשרם בשרשם ומקורם. כך הוא בשופר, שנמשך קלא פנימאה דלא אשתמע, פנימיות הלב, לשפרו מעשיכם מעשה המצוות כפשוטו. כי הכוונה היא שענין תמליכוני עליכם, המשכת התענוג שלמעלה, יומשך אח״כ גם בעשר ספירות, ובעשרה מאמרות.

כל דבר בא בכלל ואח"כ בפרט, שופר, המשכה מעצמות התענוג ומתחלק לכל ר"ח השנה, בחודש השביעי באחד לחודש. ישראל עלו במחשבה כמשל הבן, אח"כ נמשך בכל פרטיו. קבלו מלכותי. כלל, ואח"כ פרטי הגזרות דתומ"צ. בעבודה כל יום מודה אני, כלל, אח"כ לפרטי פרטים בעבודת היום. בפסוק בחודש השביעי שהוא כלל, אח"כ נאמר: שבתון זכרון תרועה מקרא קודש, פרטי ג' האבות, ג' קוין, ג' פירושים בשביעי. שבועה, עתיק; שובע, בינה; נמשך לשביעי, מלכות. ר"ה לגבי כל המועדים הוא כשבת לגבי חול, נמשך חידוש מעצמות. "ויכולו". תענוג, משם נמשך לחג"ת, ג' המועדים.

"נצבים" לשון נפעל, היינו שיש מפעיל, הוא "ה' אלקיך", המעמיד ומציב אותם באופן של אחדות, לאחדים כאחד. ע"י "לעברך בברית". הקריאה קודם ר"ה נותן כח לזה. העבודה, לזכור הברית, ע"י מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות, אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. כדי להיות כולכם לאחדים כאחד, צ״ל ביטול הציור פרטי של כל אחד. וזהו נצבים לשון מפעיל בענין זה, הכח לפעול ענין ההכתרה בא מבקשת הקב"ה 'אמרו לפני מלכויות', בקשה היא נתינת כח. זכרונות, גם זמן רב אחרי כריתת הברית לא יפסוק האחד מעל חבירו, כי כל אחד מכורתי הברית זוכר את הברית. כדי שיהי׳ הברית בשלימות צריך לענין הזכרון, "זוכר הברית". ובמה בשופר, "שפרו מעשיכם", אף שלפני זה הם כבר טובים, צ״ל בהם שיפור ותשובה, לאתבא צדיקייא בתיובתא. שופר ענינו המשכת התענוג, דשרשו בעצם הנפש, ענין התשובה ומקור ענין הברית. מעין התענוג שבעצם הנפש נמשך במעשיכם, גם במעשים פרטיים ובכל התענוגים פרטיים, כח התענוג נמשך בכל כח בנפש ובכל מקום בגוף האדם, גם לעקב שברגל, כנודע סיפור רז"ל במי שע״י התענוג נפעל בו גידול העצם בפשטות, "שמועה טובה תדשן עצם". וזה נפעל ע״י השופר, לכן אין תוקעין בר"ה שחל בשבת, כי התענוג שבשופר נפעל ע״י השבת, וקראת לשבת עונג, גם בדברים גשמיים, עד לאכילה ושתי׳ ואפילו שינה. לכן תקיעת שופר הוא בקול פשוט וכו׳, קלא פנימאה דלא אשתמע, קול היוצא מפנימיות הלב. ובקרן של בהמה דוקא, ובשופר של יעל פשוט דוקא, בחי׳ הרים הגבוהים ליעלים, שכל ענינים אלו מורים על בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה ולמעלה מטעם ודעת, שזהו כללות ענין הברית. ענין זה מבואר בפנימיות התורה באופן דיתפרנסון מיני׳, שנמשך ומתלבש בשכל האדם, ועד שנעשה כמו מזון, דם ובשר כבשרו. ויהי רצון, שמזה יומשך גם בדם ובשר של הגוף בפשטות.

"בכסה", העלם העצמי דמלכות באוא"ס והעבודה היא בנין המלכות ע"י שמעורר רצון המוחלט בעצמותו למלוכה. דוגמא לזה, ע"ד רצון האדם לבית וכו'. [במאמר המוסגר, הנהגת הרביים לקבוע מזוזה גם בהיותם בנסיעה מביתם הקבוע, שעניינה הרוחני דמזוזה (ולא למעשה בפועל כי מחזי כיוהרא) שייך אצל כל אחד] ההתעוררות ע"י "בכסא למעליותא", סילוק ועליה לעצמותו שם הוא בכל התוקף. נעשה "ליום חגינו", ישראל וקוב"ה ביחד. "כיון שענין הכתרת הקב"ה למלך נקבע בתפילות דר"ה, מובן שמיד בפעם הראשונה שמזכירים ענין המלוכה בתפלה דליל ר"ה, ובפרט בקידוש דליל ר"ה, כבר אז נפעל כל ענין בנין המלכות".

ר"ה נקרא ימים נוראים, ויחד עם זה נקרא בשם יו"ט, משום שהשמחה בו היא בפנימיות, ובחיצוניות הוא ענין של רעדה. אמנם במאמר דלקו"ת מקדים ענין השמחה דחג הסוכות, "שוש אשיש", לר"ה, "תגל נפשי". ואח״כ הופך הסדר, "תקעו בחודש שופר", ר"ה ואח"כ "ליום חגנו" חה"ס, וכ"ה בהפטרת שבת שלפני ראש השנה, צריך לומר, שהוא הוראה בעבודת האדם, הוראה בהלכה, עד למעשה בפועל שהוא העיקר. והיא הנותנת, שעיקר והתחלת הכל היא העבודה בשמחה גלוי׳ דוקא. זהו גם מה שבפרשת תבוא קורין בתושב"כ "עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ששמחה זו היא שמחה גדולה ביותר. עוד לפני העבודה דנצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה צ״ל כבר שלימות השמחה, באופן ד"עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". לפני העבודה ד"תגל נפשי באלקי", "וגילו ברעדה", כבר עומדים באופן ד"שוש אשיש", השמחה גלוי׳ דחג הסוכות, משום שזהו השלימות והכוונה דראש השנה. ידוע פתגם החסידים, שכל דרושי ספר משנה תורה שבלקו״ת נרמז בהם ענין התשובה. שזהו ענין חודש תשרי, ומזה מובן גם בנוגע לדרוש זה, שעיקרו ונקודתו הוא שיהי׳ תכלית השלימות בענין התשובה, ומכיון שישנו ענין התשובה בשלימות, אזי כל ישראל נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים, בבני חיי ומזוני רויחי, שזה כולל כל הברכות.

"האמרת והאמירך" ג' פירושים, (נגד מלכויות זכרונות שופרות) ל' שבח, עשיתוני חטיבה אחת, תמליכוני עליכם. ל' לבוש, ה' מלך גאות לבש. ל' דיבור, מלכות פה, בנין עולם הדיבור.ופועל בישראל "וה' האמירך" - ל' תענוג, ונמשך במצוות – ל' לבוש, ולתורה – ל' אמירה, ונעשה דם ובשר כבשרו. ונמשכים עי"ז ברכותיו של הקב"ה בג' ענינים אלו: במקיף דלבוש "שמלתך לא בלתה מעליך". בפנימי' דלחם מן הארץ שנעשה כלחם מן השמים שכולו טוב. כל זה שייך לר"ה בו נברא האדם "והנה טוב מאוד". ואפילו ההיפך הנרמז כתיבת "מאד" גם הוא נהפך לטוב.

"אתם נצבים כולכם", תחילה בדרך כלל, לאחדים כאחד, ומזה נמשכים הפרטים "ראשיכם שבטיכם וכו׳". אמנם דרך פרט לאחרי הירידה בפרטים והתחלקות, הם עצמם עולים ונכללים בנקודה אחת, "לעברך בברית", למעלה מן הכלל שהוא מקור לפרטים, למעלה גם מבחי׳ כלל גדול, תכלית השלימות. בעבודה הוא החידוש בענין התשובה, לאחרי שישנה ההתחלקות (שע״י הירידה), עולה ע״י תשובה עד לנקודה שלמעלה מכל גדר התחלקות. ב׳ ענינים אלו (תחילה הכלל שממנו נמשכים הפרטים ואח״כ הנקודה שאלי׳ עולים לאחרי התחלקות הפרטים, שהיא למעלה גם מהכלל) קשור עם שמיטה שבכל פרט בעבודת האדמה יורגש לה׳ הארץ, שבת לה׳. וכן לר"ה שחל בשבת, ר"ה הוא כמו ראש, שכל האברים כלולים בו, גם כשהאברים הם במקומם הראש מנהיגם, וכן בר"ה כל ימי השנה כלולים בו, ועוד זאת, שגם כמו שהם במקומם ובזמנם הרי הם מונהגים מר"ה. שזהו ענין הכלל הכולל הפרטים ושייך לפרטים. אמנם שנת הקהל, השנה הבאה, הוא בחי׳ הנקודה שלאחרי הפרטים, שאז הנה לאחרי עבודת שנת השמיטה נקהלים כל ישראל יחד, אנשים נשים וטף, לשמוע התורה מפי המלך שזהו כשומע מפי הגבורה.

"תחילת מעשיך" למעלה מ"סוף מעשה במח' תחילה". בנין המלכות, גילוי והתפשטות למטה כפי שהיא בשרשה בעצמות, ע"י אמירת פסוקי מלכויות כו' ומעשה התקיעה. שפני התוקע מאדימין כי מתוכי' נפח, והוא תוכן העבודה דר"ה לעורר עצם הנפש ע"י קול ודיבור וזה משפיע על שאר הכחות. מקשר עם שיעור תהילים דערב ר"ה "אך צדיקים גו' ישבו ישרים את פניך", התיישבות עם פנימיות ועצמות, ישר יחזו פנימו, "הללהו בתקע שופר".

"לפני ה׳ אלקיכם", הכוונה, לא רק לפנימיות דה׳ אלקיכם, (ע״ד "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"), אלא למעלה מבחי׳ ה׳ אלקיכם. כי עבודת ר"ה היא הכתרת הקב״ה למלך. מזה גופא שבכח ישראל להכתיר את הקב״ה למלך, מובן שהם למעלה מבחינה זו. לפני זה הרצון למלוכה הוא בחי׳ רצון המוחלט בעצמותו, שאינו בגדר גילוי כלל, כי אם הי׳ בגדר גילוי, לא הי׳ חידוש ותוקף (שטורעם) כל כך בר"ה, מזה מוכח שהמשכת הרצון הוא דבר חדש, דרצון מוחלט זה שלמעלה אינו בבחי׳ גילוי גם בעצמו, ע״ד רדל״א, שאינו בבחי׳ ידיעה וגילוי גם לעצמו, שגם הוא עצמו לא ידע מה שיש בו. וכיון שישראל פועלים גילוי רצון זה, א״כ שרשם הוא בבחי׳ רצון המוחלט. ועוד יש לומר, שישראל הם למעלה גם מבחי׳ הרצון המוחלט עצמו, כי רצון המוחלט מצד עצמו אינו בגדר גילוי, ומזה שישראל פועלים בו גילוי, עושים בו שינוי כביכול, מוכח מזה ששרשם הוא למעלה מבחי׳ הרצון המוחלט, דהרצון אינו העצם, ושרשם הוא בעצמותו ומהותו ית׳ שבו מוחלט הרצון. ועוד יש לומר, ששרש ישראל למעלה גם מבחינה זו. דהנה הלשון "עצמות ומהות" הרי גם הוא תואר. שתוכנו הוא שלילת כל הענינים (הגילויים) שלמטה ממנו, ומזה גופא מובן שיש לו איזו שייכות לכל הדרגות ששוללים אותם, ושרשם של ישראל הוא לפני הוי׳ אלקיכם, דפירוש "לפני" כאן היינו למעלה מכל הדרגות דהוי׳, גם למעלה מהגדר והתואר דדרגות ומעלה ומטה ולפני ואחרי וכו׳. מכל זה יובן גם שהעבודה היא באופן ד"כולכם לאחדים כאחד", כיון שעי״ז מגיעים לפני הוי׳ אלקיכם שלמעלה מכל הדרגות, עד״ז הוא גם באחדות שהיא נקודה שלמעלה מכל חילוקי דרגות ולמעלה גם מכל גדר דרגא, דמ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" נעשית נקודה אחת שלמעלה מכל גדרי התחלקות. ומזה נמשך אח״כ בכל הפרטים כפי שהם במקומם, שהאחדות נמשכת בכל ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך".

תשרי נק' חודש סתם, חידוש כללי כי בו ה"ראש" לכל השנה. וממנו נמשך חיות פרטי לכל חדשי השנה, לכל עניני עבודה בגשמיות וברוחניות, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", ובא לאחר ברכת הקב"ה "אתם נצבים גו'" שחודש השביעי יהיה מושבע בכל. ומשביע לכל השנה. קשור למאמר אדה"ז "משביעין אותו" (שאמרו עם הולדת הצ"צ שהשנה מאתיים להולדתו) לשון שובע. "וי"ל, דזהו מה שהסיום דג' הפרקים הראשונים של ספר התניא הוא בביאור תוכן ענין מוח הדעת, שענינו "יתקע מחשבתו בחוזק", שזהו ע"י ענין "תקעו בחודש שופר", וכמו שמוח הדעת מביא להולדת המדות, אהבה וענפי' ויראה וענפי', שזה כולל את כל התורה כולה, מ"ע ומל"ח, ובכללות היינו השלילה והחיוב, עד"ז הוא בההמשכה שע"י השופר, שהיא המשכת החיות, ענין החיוב, ויחד עם זה עיקר ההמשכה היא ע"י הגבורות, תגבורת החיות, ע"ד ענין מל"ת. וזה כולל את כל ההמשכות שהקב"ה ממשיך על השנה הבאה לקראתינו, בתוך כלל ישראל, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ולמעלה מזה, למעלה ממדידה והגבלה דידו, אפילו ידו של הקב"ה".