מאמרי פרשת ויחי

"אגידה" מלשון הגדה. ג' אופנים: דיבור, אמירה והגדה הוא מילין דחוכמתא, כי יש בה אותיות ג-ד גומל דלים, בחי' משפיע ומקבל, וגם גאולה, וי' יסוד, הגדה היינו פנימיות התורה, רזא דרזין סתימו דכל סתימין, כמארז"ל על למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה, הגדה מפנימיות מהלב ומגלה סתים דנשמה, קוב"ה ואורייתא. אלא שבני יעקב לא היו ראויים "נסתלקה ממנו שכינה" להשכין גילוי הקץ למטה ופעל ירידה ביעקב "ממנו" מפני שייכותו אליהם, ע"ד "לך רד" דמשה, אמנם כיון שנכתב בתורה מובן שרצון יעקב פעל גם למטה ונתן את הכח לבניו אחריו שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף, עבודת ה' באופן דחירות מאוה"ע ומיצה"ר.

עיקר קבלת השכר שנמשך ע"י המצוה הוא לנשמות בגופים בזמן התחי'. משא"כ הארה וגילוי יש כבר בגן-עדן. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה כו'. לכן "ויחי יעקב" בחי' יו"ד-עקב, דהיינו ירידה הנשמה למטה לעסוק בתומ"צ, "בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שם דוקא המשיך גילוי עצמות כי הוא עיקר בירידה. ומפרט שני חייו "שבע שנים" מלשון שינוי, העבודה בשינוי ז' המדות, "ארבעים ומאת שנה", ב"פ שבעים, ב' מדרגות בהמשכת המוחין למדות, ע"י העבודה בבירור זה בא לדעת עליון ודעת תחתון. עין בעין יראו. ב"פ עי"ן.

החידוש בהודאה וביטול "יודוך אחיך" הוא דוקא בראובן שמעון ולוי שנולדו לפניו, משא"כ שאר השבטים שנולדו אחריו הביטול בהם ע"פ שכל. ג' עניני "אתה" במלכות, בחסד ובחכמה. יהודה במלכות, בחי' אחרונה "ותעמוד מלדת". בכולם ענין הגילוי לזולת. מעלת המלכות שהגילוי הוא למטה ביותר, כי אין הכוונה בעליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'. אבל בעוה"ז במקום החשך שם "ידך בעורף אויביך", שם האויב הוא הס"א והקלי', ויהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (א איד נישט ער וויל און נישט ער קען זיין אפּגעריסן פון אלקות) וממילא כל דבר שמפריד אותו מאלקות הוא אויב שלו, בעורף אין התגלות הכחות הפנימיים, העבודה דאתכפי', שאין לו חשק ורצון ואין לו חיות להתעסק עם המנגד, וכמאן דשדי בתר כתפוי, בלא לב ולב, ועי״ז יש לו הענין דידך, ופועל עילוי בכל הספירות עד גם בחסד וחכמה. ובאים לאמיתית הענין דאתה, בחי׳ העצמות שהוא אמיתית המציאות.

שייכות תפילה לחרב וקשת, היפך הכתוב "לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני". כתיב "ויוסף הורד מצרימה", ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כדי להעלות את המטה מטה ביותר, ולכן אמר יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד", פירוש, כי שכם הוא הכתף, בחי׳ אחוריים כדי לברר גם בחי׳ שכם, ותחילה צריך לבררו באדם עצמו ואח״כ בעולם כולו. התורה נסעה וירדה בסתר המדריגות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, בכדי לברר גם בחי׳ שכם. "ואני נתתי לך", הכח על הבירור הוא מיעקב אבל הבירור בפועל הוא ע״י יוסף, "אלה תולדות יעקב יוסף" בהמשכה מלמעלה, שאר השבטים ע"י העלאה מלמטה. תורה ותפילה. אלא שבקדושה הכל כלול לכן גם ביוסף היה ענין דחרבי וקשתי. בירור אויב קרוב ורחוק. אף שי"ב שבטים הם י"ב דרכי עבודה הרי "איש אשר כברכתו ברך אותם" ישנו השער הי"ג שהוא שער הכולל השייך לכל אחד.

ע"י עבודת ראובן שמעון לוי, ראיה שמיעה וקיום מצוות המחברם, אהבה יראה והתכללות שניהם, באים למעלת "יהודה אתה יודוך אחיך", הודאה וביטול בתכלית "ותעמוד מלדת" למעלה מג' אופני העבודה הנ"ל שהם ענינים של תנועה, יהודה ענינו הוא ביטול בתכלית. יש הודאה וביטול בתחילת העבודה, וביטול לאחר ובשלימות העבודה. כל פרטי עבודת השבטים שייך לכל אחד, מצד התכללות באבות ובפרט יעקב שנק' ישראל כולל כולם, וגם מצד "איש אשר כברכתו ברך אותם" שכל אחד קיבל את כל הברכות.

אף שגם "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" היה בשלוה, אבל העיקר היה בי"ז שנים במצרים, כי אז השלים את הכוונה בתחתון שאין למטה הימנו, לכן גם סדר שנותיו בתורה מלמטה למעלה "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", מתחיל בשבע ולא במאה, עבודה בפרטי הבירור בז' מידות. רק אח"כ ארבעים, הם ד' מוחין, ומאה בכתר. בזה מסתיים ספר בראשית שנק' "ספר הישר", האבות נקראים ישרים ועיקר העבודה הוא להיות כמו האבות והשבטים שנקראו ישרים, ושראל נק' ישרים ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובפרט בארץ מצרים.