מאמרי כ"ף מרחשון

ואם האכל יאכל", ב' אכילות הכתוב מדבר, אכילת מזבח (קרבנות, מזבח) ואכילת כהנים (אדם, כהנים). אכילת מזבח החיצון בחצר המשכן, מלכות כמו שהוא מקור לבי״ע. ועולה למל' דאצילות ע"י בירור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, בירור ראשון ושני. פנימיות וחיצוניות העולם, עולה לאצילות ומקבל מז"א, אבל לא נעשה המשכה בז״א. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס שנמשך אורות דתהו למעלה ממלכות, אבל אינו המשכת אור חדש, כי גם אורות דתהו יש להם שייכות אל התיקון. אכילת אדם, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, כי אדם הוא ז"א, סוף מדריגת הא״ס שבכלל המאציל ובאכילתו מתוסף חיות באדם שהוא בגדר תחילה וסוף, א״כ הוא הארה שאינו תופס מקום כלל, ע״י אכילת כהנים (אדם) נמשך אור חדש שלמעלה לגמרי מהעולמות לז"א. עכשיו שאין ביהמ"ק, אכילת מזבח, בחול, בירורים, "בטן רשעים תחסר", נהמא אפום חרבא ליכול, בהקדמת עבודת התפילה, מגלה ניצוץ הטוב ואינו אור חדש. אכילת כהנים, בשבת, בורר אסור, המשכת אור חדש, "צדיק אוכל לשובע נפשו". אף שאין מרגישים זאת, אבל בפנימיות הרע נפרד מן הטוב, וכמו ששאל הצ״צ מאדה"ז, למה אין אנו רואים זאת, והשיב לו שהבירור הוא בפנימיות, האכילה דשבת היא המשכת אור חדש שלמעלה מעולמות. אלא שגם לזה צריך להיות מקודם עבודת התפילה, ואדרבה הוא עוד יותר מששת ימי החול, וצ"ל באריכות יתירה, "ויכל אלקים ביום השביעי", שכלו הצמצומים דשם אלקים (עס לאזט זיך אויס די צמצומים פון שם אלקים) המשכת עצמות התענוג, פנימיות אבא פנימיות עתיק. עתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדי'. חילוק בין נשמות זרע אדם וזרע בהמה, דעת עליון ודעת תחתון. ביטול במציאות וביטול היש, שגם מצד עבודתו הוא בישות, יש מי שאוהב, דהאהבה הוא שהוא רוצה (וואס ער וויל), ויש מי שבטל, שמצד עבודתו הוא בביטול, אבל בעצם הוא יש, היינו שמתחיל ביש (אז אנהויבן הויבט זיך אן מיט יש), לכן יש בזה עבודת הבירורים. עבודת הנשמות, זרע אדם, ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין, שכל הענינים שלמטה הם אין ואפס, לא שייך ענין הבירורים (אז ער גייט ארויס פון ישות) לגמרי, שאין בזה ההגבלות דעולם, כמו הבעש״ט שלא הי׳ המקום מסתיר אצלו כלל וראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, ולא בדרך נבואה כי אם בראי׳ מוחשית ממש, בצדיקים הרגש נפשם למטה פועל גם בחלקם בעולם שאין בזה ההגבלות, ולכן ראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, כמו מקום הארון אינו מן המדה, לכן אין שייך בהם כלל ענין עבודת הבירורים, צדיק אוכל לשובע נפשו, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות בז״א ומשם נמשך גם למלכות (נפשו). עבודת המלאכים, אינם יכולים לקבל אור שלמעלה מהם לפי שהם במציאות, נקראים עומדים, כל עלייתם היא בעולמות, עבודת הצדיקים פועל גם בהם המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. זה מה שפעל אברהם במלאכים "והוא עומד עליהם" שיהי׳ בהם אכילת אדם "ויאכלו", המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. כמו כן, הצדיקים פועלים בנשמות הבינונים ולמטה מהם אכילת אדם, משה רבינו פעל בזרע בהמה ונתתי עשב בשדך לבהמתך. מכל–שכן מזה שהנשמות פועלים במלאכים שיהי׳ בהם אכילת אדם המשכת אור חדש, כ"ש נשמות הבינונים, שהם מה שאלקות נעשה נברא, בודאי הנה ע״י התקשרותם לנשמות הצדיקים יש בהם ג״כ ענין אכילת אדם, אור חדש בל"ג. אף שעבודתם בבירורים ולוחם עם הרע, מ״מ כל זה הוא מצד עצמם.. וזהו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דעי"ז שהוא עומד עליהם, ער שטייט אויף זיי און צוגעבונדען מיט זיי, פועל שיהי' בהם אכילת אדם, והיינו שממשיך אור הבלי גבול בכל מקושריו שלמטה, שעי"ז נעשה אצלם תוספת חיות בקיום התורה והמצוות".

סמך דא עזר, שנותנים לו סיוע שיוכל לעלות למדרי' נעלית יותר, "אעשה לו עזר כנגדו", שע"י העזר מגיע למדרי' כזו שמצד עצמו לא הי' יכול להגיע לשם. אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, וע"י העזר יכול לו. תחילתו בפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" ברשימות הצ"צ על תהלים מפרש כל הקאפיטל כנגד אברהם (זה השייכות לפרשתנו) אח"כ מפרשו גם על דוד. תחילה ישנו ענין החסד דאברהם למעלה מסדהש"ת, אזי נמשך "אתה" גם במדרגת דוד, בחי' מלכות, "את". "סמוכים לעד", הסמיכה והעזר לבחי' המלכות שבזמן הגלות הוא בנפילה, ע"י שממשיכים בה ממקום מאוד נעלה, מקיף הרחוק, מדרגת סמ"ך הוא הגילוי דלעת"ל באופן של לעד, מלשון עדי עדיים, גילוי התענוג, וקראת לשבת עונג, זה תלוי במעשינו ועבודתינו משך זמן הגלות, שע"י לימוד רזין דאורייתא, עד שבא בהבנה והשגה ממש, עי"ז נמשך למעלה מסדהש"ת למטה בעולם, ס'קומט אראפ אין וועלט און ס'ווערט דורכגעפירט הכוונה כללית דלעשות לו ית' דירה בתחתונים שמצד גילוי זה יהי' שיר חדש, לשון זכר, עד שממשיכים בחי' "שב לימיני", שקאי על משיח, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

אברהם היה כלי מתאים לקבל הברכה דבכל, למעלה מהתחלקות פרטים ונמשך אח"כ בריבוי פרטים. מדרגת א"ב ר"ם, שכל הנעלם מכל רעיון, הוא העלם שישנו במציאות, כשלהבת שבתוך הגחלת ושייך לגילוי. למעלה מזה העלם שאינו במציאות, כמשל האש בצור החלמיש. שצריך ליגיעה גדולה לגלותו והגילוי הוא ללא הגבלה, כמו היגיעה בשכל, ע"י דחקין למלה דחוכמתא נעשה הגדלת כח השכל למעלה מכח המשכיל ונעשה חכם נפלא ביותר. מעלת גילוי דאור חוזר שממשיך העלם שאינו במציאות. אברהם הגיע לזה ("ברך גו' בכל") בעבודתו בלימוד התורה ביגיעה, זקן ויושב בישיבה, ובקיום המצוות, בא בימים, ביגיעה ונסיונות. ובעיקר בנישואי יצחק ורבקה (כדלקמן במאמר הב').

"כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "אל יתהלל וגו' עשיר בעשרו", שזה דוקא כאשר הם לעצמם, משא״כ כאשר הם קשורים ב"השכל וידוע אותי", אז "יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ עשיר בעשרו". סיפור מהבעש״ט ז״ל, כשהי׳ קטרוג על הנהגת בתי המרזח (קרעטשמעס) שההנהגה היתה שלא כדבעי, לימד הבעש״ט זכות עליהם שעושים זאת כדי להשיא בתו לת"ח וכן לשכור מלמד לבנו, ועי״ז ביטל הגזירה. והיינו שצ״ל התעסקות בדברים הגשמיים בשביל התומ"צ וכל מעשיך לשם שמים, עי״ז יבוא לבכל דרכיך דעהו. משא״כ כשמכניס עצמו בספיקות ונטרד בזה כו׳, שאז אין זה כדבעי. אבל כאשר ההנהגה היא כדבעי, דההתעסקות בענינים גשמיים אינה באופן שנטרד בהם, כי אם שהם רק בשביל התומ"צ, הנה אז לא רק שהמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת, אלא יתירה מזו, מגלה את האהבה מן העלם אל הגילוי. ועד שבא לאהבה בכל מאדך, ע״י המים רבים באים ל"רשפי׳ רשפי אש שלהבת י–ה". כל זה כאשר הנהגתו בענינים הגשמיים היא באופן דעשה האלקים את האדם ישר, הנהגתו היא ע״פ הוראות התורה שנקרא ספר הישר, הוראות והנהגות האבות שנק' ישרים. כמו באברהם שהי' כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ביצחק שהי׳ אצלו עושר גדול ביותר עד שאפילו זבל פרדותיו של יצחק הי׳ שוה יותר מכספו וזהבו של אבימלך, וכן ביעקב כו׳, הנה כן הוא אצל כאו״א, עד שגם עסק הפרנסה הוא בשביל התומ"צ (לא רק שמביא לבכל מאדך, למעלה ממדוה"ג, אלא) הוא עצמו הוא ענין של בכל מאדך, כפירוש בכל מאדך בכל ממונך. שצ״ל ממונך ובאופן של ריבוי עשירות וכו׳, אבל אינו באופן דפעולות הטבע ודרכי הטבע כו׳, כי אם באופן דבל"ג, למעלה מדרך הטבע. ואע״פ שכתוב וברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה, שצ״ל עשי׳, הרי הפירוש בזה הוא דברכת ה׳ היא בכל אשר תעשה, אפילו עשי׳ משהו. אמנם כיון שהקב״ה סידר את העולם באופן שצ״ל העסק בגשמיות ומוכרחים להגיע (אנקומען) לגשמיות, איך אומרים דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבה, עי״ז יבוא לעילוי גדול יותר, הרי מים רבים שרשם בתוהו? הנה הנשמה כשהיא בגוף, היא למעלה מתהו ותיקון גם יחד. כי תהו ותיקון הם גילויים והנשמה היא משכיל לאיתן האזרחי, בכח זה אפשר לברר ולזכך ולהפוך את כל הענינים הגשמיים. וזהו "ושמרו דרך ה׳", ע״י כי ידעתיו, הרצון העצמי, עד להרצון שבעצמות. עי״ז דוקא יצוה את בניו עד סוף כל הדורות. יצווה לשון צוותא וחיבור, צוותין בסימין באופן דתענוג. רצון ותענוג עצמי, מזה הכח לברר הגשמיות, תחילה נותנים לו את הכח ע״ז, ואח״כ פועל זאת בבחירתו. דזהו פירוש התרגום כי ידעתיו, ארי גלי קדמי, מצד הרצון הידיעה היא בגלוי, כי הידיעה אינה מכרחת את הבחירה חפשית, והידיעה היא רק איך יהי׳ אחרי הבחירה ואין זה נהמא דכיסופא. עי״ז עבודתו ברוחניות היא בשלימות, כי זוהי עבודתו (שלו), ואח״כ בא גם בגשמיות, כמאמר אדה"ז הקב״ה נותן לישראל גשמיות והם עושים מגשמיות רוחניות, דזהו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט והולך לבטח דרכו ואין לו כל ספיקות וטרדות כו׳, ואדרבה פועל שיהי׳ נייחא דרוחא, נייחא לתתא ונייחא לעילא, ועד שפועל הנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

ב' מאמרים על פ' וירא בהמשך תרס"ו, ד"ה וה' אמר המכסה תרס"ז וד"ה כי ידעתיו תרס"ו. במאמר דתרס"ו מבאר מעלת קיום המצוות מצד ההמשכה מלמעלה, ומפרש ענין העלאה ד"צדקה ומשפט" בתור פרט בהמשכה של "דרך הוי'". במאמר דתרס"ז מבאר מעלת קיום מצוות מצד עצמם, ומפרש צדקה ומשפט כענין נוסף על דרך הוי' לכן מתחיל והוי' אמר המכסה, ענין העלם העצמי דא"ס, ומפרש "כי ידעתיו" לשון חיבה, תענוג עצמי. ענין דרך ה' מבואר בד"ה זכור תרע"ח, דוגמת דרך כפשוטו, שהוא ממוצע מחבר מקומות רחוקים בתכלית; ומשמש הן להליכה והן לחזרה. כך דרך הוי': תומ"צ הוא ממוצע להמשיך אור א"ס לעולמות, לאתקנא רזא דשמי' גילוי עצמות אוא"ס בתחתונים; דרך להמשכה ולהעלאה, בלימוד התורה גורם המשכה, בקיום מצוות גורם העלאה. יש מעלה בבירור והעלאת התחתון בב' ענינים: כדי שהמשכה מלמעלה תהא אמיתית ושלימה: וכדי להגיע להעצמות. עפ"ז יובן חילוק המאמרים דלעיל והשינוי בדיבור המתחיל. קשור עם קאפיטל קט"ז דשנה שעברה: אתהלך לפני הוי' בארצות החיים, ב' ארצות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, מזה באים לקאפיטל קי"ז דשנה זו: "הללו את ה' כל גוים גו'" בירור זיכוך והעלאת העולם, "כי גבר עלינו חסדו" המשכה מלמעלמ"ט בתוקף והתגברות מהקצה הכי עליון עד תחתון שאין תחתון למטה ממנו "ואמת הוי' לעולם הללוי– ה" אמיתית ההילול בשירה העשירית לעת"ל שאז יתגלה העילוי דהעלאת התחתון. מעשה גדול.

"עבדו את ה' בשמחה" ויחד עם זה צ"ל "וגילו ברעדה". השמחה לא תהיה במורגש, אלא בביטול וענווה, ויספו ענוים בהוי' שמחה, אמיתית השמחה מצד ענוה וביטול. חוה, נח ושרה רצו לפעול ענין השמחה, אצל חוה היה זה במורגש, טוב העץ למאכל. בנח היה העדר ובלבול הדעת, וישכר. רק שרה, ענין המלכות, היה השמחה בביטול, לכן גם הירידה אצלה היה בשביל העליה וזכתה לחיין עילאין ובאופן דילה הוו חיין, ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה. ע"ד ונחיה לפניו דלעת"ל, אז ימלא שחוק פינו, תכלית השלמות דשמחה. קכ"ז, כל הספירות בהתחלקות, שני חיי שרה כולן שוין למעלה מהתחלקות. מעשה אבות סימן לבנים, כענין פתח ר' פלוני וכו', שפתח את הצינור וסלל את הדרך, ניתן הכח לכאו"א שיוכל לעשות עבודה זו, ואינו צריך ליגיעה גדולה כ"כ (כבפעם הראשונה) העבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו"א מישראל, שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות, והשמחה תהי' מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי'. ולכן אין חשש שיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח"ו, ואדרבא, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע"י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ענין תגבורת החיות בעבודה. ועי"ז נעשה גם תגבורת החיים כפשוטו, אריכות ימים ושנים טובות בפשטות.

מעלת תפילת אליעזר שנענה טרם התחיל לדבר, לגבי תפילת משה ותפילת שלמה, כי תפילתו היתה קשורה עם יצחק שענינו גבורות הנמתקים בחסדים. כמו ענין "גבורות גשמים" שההמשכה היא במהירות יותר. הצורך למהירות מיוחדת בענין השידוך דיצחק עם רבקה, ע"פ המבואר במארז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, כי ענין השידוך דיצחק ורבקה הוא כללות היחוד דמ"ה וב"ן, מעלה ומטה, תורה ומצוות, נשמה וגוף. חיבור יצחק שהיה עולה תמימה עם רבקה שנולדה בחוץ לארץ כשושנה בין החוחים. בכח שליחות אליעזר מאת אברהם להביא את רבקה מחוץ לארץ. ההוראה מזה: דורשים מעבודת כל אחד מבנ"י שתופס (ער גיט זיך א חאפ) שגלינו מארצנו, נשאלת השאלה, היתכן, למה עשה הוי' ככה? ולזה אומרים לו, שכבר היה לעולמים, אברהם שלח את אליעזר לחוץ לארץ ושם נענה עוד טרם כילה לדבר ופעל את שליחותו, כ"ש וק"ו שכן הוא בכל אחד מבני ישראל.

נאמר פקידה באשה ופקידה בארץ, אמרו רז״ל, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, בני הוא פקידת האשה ומזוני הוא פקידת הארץ, ארץ ממנה יצא לחם (ע״י הגשמים כו׳), קושיית התוספות, הלא אין מזל לישראל, א״כ מה שייך לומר במזלא תליא. אלא הכוונה ד״אין״ שלמעלה מסדר ההשתלשלות הוא המזל ממנו נמשכות כל הברכות בישראל, בבני חיי ומזוני כו׳. כמאמר אדמו״ר מהר״ש שפרנסה בזמן הזה היא ע״ד המן לחם מן השמים, כי פרנסה במזלא תליא, לחם מן השמים, אלא שרצה הקב״ה שיומשך ע״י מעשה האדם, אבל באמת במזלא תליא מילתא, בחי׳ אין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן נמשך הפרנסה גם בהרחבה וכו׳. גם הענינים התלויים במזל, נמשכין ומשתקפין (און שפיגלען זיך אפ) ע״י עבודת האדם בכל מאודך, אין ומזל דנשמה למעלה ממדידה והגבלה, עושין רצונו של מקום, מתלבש בגדרי המקום, עד שצריך לבאר (צו באווארענען) שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועד שנמשך למקום כפשוטו, ועד שפועל ברכה בכל הענינים, בני חיי ומזוני רויחי. ופועל אחדות בכחות הנפש. אחדות בעבודה. וממשיך מלמעלה ממקום שלמעלה מהתחלקות לגמרי, אחדות הפשוטה, עד לאחדות שלמעלה מהגדרים דאחדות ופירוד. משם הוי' מקור האחדות (המבואר בד"ה ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת, מאמר הראשון בסה"מ תרמ"ג) בעבודה, צ"ל אהבת ישראל כמבואר בתניא פרק לב ואחדות ישראל כמבואר בקונטרס החלצו רנ"ט. עי"ז נעשה ברכנו אבינו כולנו כאחד, שנמשכין כל הברכות בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי. ומבטלים את סיבת הגלות שנאת חינם ע"י אהבת חינם וממשיך את כל הברכות ועד לברכה העיקרית גאולה האמיתית והשלימה.

הברכה ד"בכל" שעמד בי' הנסיונות והשליטו ביצרו. נסיון הוא הסתר פנים מעולם התהו, ואברהם עמד בכל הנסיונות בירר את הקליפות והסט"א שמסתירים על אור הוי׳ וקדושתו, והמשיך גילוי אלקות למטה, וזהו שבירכו שהשליטו על יצרו, שלא יצטרך להלחם עוד עם היצר הרע וסט"א כי אם יתבררו ממילא בדרך מנוחה. השליטו ביצרו, לא רק אתכפיא אלא אתהפכא. עליית המלכות פנים בפנים. מעלת לא תעשה על עשה. שעובד עבודתו בהיצר גופא. טוב מאוד זה יצר הרע. שעבודתו היתה לא רק ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע, אלא גם דמצאת את לבבו נאמן לפניך. כן הוא בכל נסיון, דכאשר האדם מחליט בתוקף לא להתחשב עם הנסיון שהוא ענין של דמיון בעלמא, הרי הוא מתבטל. מעין זה צ"ל אצל כאו"א, מתחילה עובד ה׳ באופן דבא בימים, יומין שלימין כו׳, ואח״כ בא להשגת השלילה, ואח״כ להשליטו ביצרו, וזהו הכנה קרובה, לגאולה הפרטית שלו, להיות ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ בעולם קטן שלו. וע״י הגאולה הפרטית של כאו״א, באים אל הגאולה הכללית של כאו״א מישראל.

הקשר והשייכות בין פירוש הזהר שני חיי שרה, דילה הוו חיין עם פרש"י כולן שוין לטובה. כל אחד כולל את זולתו. תשובה מאהבה פועל גם על העבר עד כולן שוין לטובה, בכח הבחירה חפשית יכול להיות בינוני בכל עת ושעה, לכן דילה הוו חיין, שהחיים הם בידה ובכחה לשנותם; לאידך גיסא, ע"י דילה הוו חיין, המשכת ספירות במלכות, המשכת חיין עילאין בשרה, נמשך מעין גילוי דרדל"א ומתכלל ומתאחד כאחד, כולן שוין לטובה, לכן לא נזכר מספר שנים בשני חיי שרה, אחדות למעלה מהתכללות דמאה שנה, שהוא גם ל' יחיד, כתר, אלא ששם אינם במציאות, משא"כ בשרה, ענין המלכות האחדות הוא גם במציאות, דילה הוו חיין. אלא שגם המורגש הוא בביטול למעלה ממציאות. ע"ד תשובה שמוגבל בזמן ופועל על העבר למעלה מהזמן. קטע בהמאמר: זה שהתורה מספרת שכל שני חיי שרה הם שוין לטובה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. גם שנותיו שבעבר. ע"י תשובה מאהבה משנים גם את העבר. ע"י ענין דילה הוו חיין עילאין, נעשה כן גם בנוגע לחיים בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב עליהם, ועי"ז ניתן הכח לכל אחד מישראל שכל שני חייו (גם השנים שעברו) יהיו שלו ושהוא יהי' בעה"ב עליהם, ולכן בכחו שיהיו כל שנותיו (גם השנים שבעבר) שוין לטובה... ובכדי שהשמחה תהי' בהתגלות ואעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, הוא ע"י שהוא בטל בעצם, שאז, גם המורגש שלו הוא בביטול... וע"י השמחה בעבודת ה' בכלל, ובפרט כשהשמחה היא בעבודת התשובה עצמה.. עי"ז מיתוסף עוד יותר בכח התשובה לשנות גם את העבר.

במאמר אדה"ז ב' פירושים על כלים רקים אל תמעיטי: לעסוק בתומ"צ אף שהם רקים מאהבה ויראה; התבוננות איך שהוא כלי ריקן ויתמרמר על ריחוקו. עד"ז ב' אופנים ביתרון האור מן החושך: ע"י עסק התומ"צ ממשיך אור גדול שלמעלה מהשתלשלות השייך להשתל', מקיף הקרוב, אריך, ומאיר את החושך; ע"י המרירות, משים עצמו כשיריים, נמשך חושך שלמעלה מאור לגמרי, ישת חשך סתרו, מקיף הרחוק, עתיק. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה כי המצוה הזאת גו' לא נפלאת היא ממך, עתיק, תשובה עילאה, רצון שלמעלה מטעם. לא רחוקה היא, אריך, תשובה תתאה, רצון המלובש בטעם. תומ"צ ותשובה אף שהם בעצם למעלה גם מפלא ומריחוק, מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה ממך, גם מנר"נ שבנשמה, כי במתן תורה ניתן לכאו"א הכח שבחי' אנכי יהי' אלקיך, כחך וחיותך, לכן בכח הנר"ן לעורר אף את המקיפים. ואת ובנייך תחיי בנותר, שגם כחות הפנימיים דהנשמה יחיו בנותר, גם ממקיף הרחוק נמשך חיות גם לכחות פנימיים דהנשמה, כי ע"י התשובה מתגלה שאנכי הוא אלקיך כחך וחיותך. קשור למאמר רז"ל תחיי בנותר, עד שיחיו המתים, שיחי' הגוף מהסובב. ותהא הנשמה ניזונית מהגוף.

במשנה: עשר נטיעות כו׳ מותר לחרוש כו׳ בשבילן בערב שביעית עד ערב ראש השנה. ובזהר: עשר נטיעות (ע"ס דאצילות) אחיד להון בההוא אתרא דאיקרי ערב שביעית (המשכת וחיבור ע"ס במלכות), שנה השביעית כמו שבת הוא ספי' במלכות, רק שבת היא עליית העולמות, לכן השביתה מכל המלאכות, משא״כ שביעית השביתה רק מעבודת האדמה, כי העלי׳ היא רק עד המלכות. י' נטיעות דשנת השביעית, המשכת הע"ס במלכות. זהו "ויטע אשל בבאר שבע": לפירוש אשל אילן או פרדס, היינו ז"א כללות הע"ס דאצילות, עשר נטיעות, ונאמר בלשון יחיד ("ויטע אשל") כי אצילות הוא עולם האחדות. באר שבע, הוא המשכת הע"ס במלכות; לפירוש אשל אכסניה, ר״ת אכילה שתי׳ – פנימיות. לוי׳ – מקיף, שמלוה ושומר את היוצא לחוץ באופן של מקיף, ה' צלך. בעבודה: אכו"ש – תומ"צ, עבודה פנימית, לוי׳ – עבודה דמקיפים; לפירוש ל' דאשל ר״ת לינה, שייך לפונדק ובית שהוא מקיף דבית; לאופן המפרש לוי׳, מקיף דמקיף, הוי׳ צלך, מקיף מיוחד שצריכים בשביל העבודה בחוץ; ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה, עתיק יומין, רמה קרני, מלכות דוד שהיא מלכות נצחית שנמשח בקרן. ענין ויקרא שם בשם הוי׳ א– ל עולם, ג' פירושים: כפשוטו; א–ל עולם ולא העולם, אלקות ועולם כולא חד, ובאופן דאין עוד ואין עוד מלבדו; א–ל עולם לשון נצחיות, ענין מלכות נצחית. ע״י העבודה בכל הענינים דתורה ומצוות ומקיפים וכו׳, באים בקרוב ממש לשלימות קיום המצוות שיהי׳ כמצות רצונך.