מאמרי שנת תשל"ג

בחודש תשרי, החל מר"ה מתחיל ענינים ד"שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק שנעשה קרוב, עבודת התשובה, עליה באין ערוך לאחר הירידה, בחילא יתיר, שצועק ונענה מיד, "מן המיצר קראתי י'ה", והתגלות כל זה במרחב העצמי בחג הסוכות, תשבו בסוכת עראי, ולקחתם לכם בפנימיות, שיש בהם אחדות בכל הפרטים ומוסיף גידול בכל השינויים, יותר מאחדות דיו"כ, אחת בשנה, "בגדי בד", בד בבד, משא"כ ד' מינים הם פירוד שבא לאחדות. ויותר מר"ה שהוא תחילת מעשיך דעשיית דירה בתחתונים ע"י האדם בתקיעת קול שופר, אבל בסוכה הוא בכל פרטי האדם באכו"ש וכו' עד לויעקב הלך לדרכו.

ענין הריקוד ברגלים ומה שהכתר צ"ל על התורה, ב' הפכים בשמיני, בינה מחד, ונקודה (עסנץ) למעלה משכל ורצון מאידך. הפכים גם בסוכה, מקיפים דבינה מחד והמשכה למטה בד' מינים מאידך. גם בד' ימי הכנה, שם הוי' מחד והעסק בהכנת ד' מינים מאידך. גם יוהכ"פ, בינה מחד ויחידה, אחת בשנה מאידך. בעשי"ת, תשובה עילאה שייך לבינה מחד והא שייך ליחידה מאידך. התחלת כל ההפכים משופר דר"ה, בינה מחד, והמשכת העצם מאידך. אלא דהתגלות עתיק, גילוי התענוג הוא בבינה יותר מבנקודת החכמה. אף שענינו התגלות בהגבלה, מ"מ יבחר לנו את נחלתינו, מתגלה הקשר דישראל בעצמות שלמעלה מכל הגדרים, לכן ממשיך העצם גם בענייני התפשטות והרחבה דבינה. כך בשמח"ת השמחה בריקודים וניגונים שלמעלה מאותיות ויש בה הבנה והשגה אלא שצ"ל ביטול ויגיעה.

"ויכולו" ענין התענוג (בל"ג) אבל "את השמים והארץ" יש להם סיקוסין (גבול). החילוק בין תומ"צ. שכל ורצון. אבל עבודת ישראל ממשיך תענוג עצמי שלמעלה מתענוג המורכב ותענוג המורגש, וענין זה נמשך למטה. ויכולו ממשיך זאת בשמים וארץ. עד לשמים חדשים וארץ חדשה. דוקא ישראל ע״י עבודתם ממשיכים ומגלים בהבריאה ענין התענוג שבה, מה שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. ובפשטות זהו ענין וקראת לשבת עונג, שישראל ממשיכים בהשבת ענין התענוג שלמעלה, באופן שיומשך בדברים הגשמיים, בשר שמן ויין ישן.

‘’וה' ברך את אברהם בכל", בכל מיני ברכתא. אינו מפרט במה ברכו. אלא שבסוף ימיו, לאחר שגמר עבודת ואברהם זקן, שפעל ועשה עבודתו של הקב״ה במדת החסד, "תפס אומנותי בוא לבוש לבושי" דעתיק יומין, ולמעלה מזה בא בימים, שפועל שלימות בימים בסדר השתלשלות בעניני תומ"צ, דכל יומא ויומא עביד עבידתי. הנה בגמר עבודתו נותנים לו מלמעלה והוי׳ ברך את אברהם בכל, שהיא ברכה כללית, כל ברכאן. בחי' ג' ראשונות דעתיק שלמעלה מז' תחתונות דעתיק יומין יתיב. בתרס"ו מבאר, דע"י המשכה מכח ההיולי העצמי, נמשך היולי עצמי שלמעלה מהמשכה, פנימיות עתיק, שנעתק לגמרי מסדר ההשתלשלות. ומגיע לזה ע״י דדחקין במלה דחוכמתא, דעי״ז "יעשה למחכה לו", ע"י היגיעה בתורה וגם במצוות, שמתגבר על הנסיונות שיש לו, שהוא יגיעה גדולה ועצומה, עי״ז הוא מגיע לפנימיות עתיק שלמעלה מהתחלקות, ובכחות הנפש הוא כח ההיולי העצמי כמו שהוא למעלה מהמשכה, וזהו "והוי׳ ברך את אברהם בכל". הצ"צ מביא ג׳ דיעות בפירוש "בכל": שלא היתה לו בת, שהיה בחי' אימי; שהיתה לו בת, כדלעתיד שתעלה למעלה מבחי' אמי; בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, בית של כל, שאתה כל וכללות הכל, בחי׳ אוא״ס ב״ה הסוכ"ע, משם כל תשא עון, כי אין פגם מגיע שם, וענין 'בית של כל' פירושו מקיף דכל סדר ההשתלשלות, שזהו הג׳ דרגות: בא בימים, ואברהם זקן, והוי׳ ברך את אברהם בכל. וע״י הקדמת העבודה דמעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, שמתגבר על הנסיונות בתורה והנסיונות במצוות באופן של נצחיות, שזהו ענין הזקנה (ואברהם זקן), עי״ז זוכה לכל הברכות.

"מכל החסדים" נעלה יותר "מכל האמת", ועוד חסדים פרטיים "כי במקלי וגו'". פסוקים אלו הם ענין כללי בו תלוי קיום כלל ישראל והוראה נצחית לכאו"א שהוא עולם מלא, ובכל שנה הוא באופן נעלה יותר. גילוי חסדים עליונים ע"י העבודה ד"קטנתי" ביטול, האדם נברא בכח הכל יכול לכן יש בו ב' עניני עבודה, בטו"ד ולמעלה מטו"ד, "בצלמנו כדמותנו", "בכל נפשך ובכל מאדך", צלם הוא חיתוך אומן בעץ או במתכת שווה ממש לאדם, אבל דמות, אף שיכול לבטא גם חיות האדם בצבע וקוין, אך אינו בערך לחיות עצמו. "צלמנו" בעולמות בי"ע בירידת הנשמה לקיים תומ"צ גשמים בהגבלה דזמן ומקום. במלאכים יש רק העלאה אבל נשמות הם אלקות בעצם שנעשה נברא, בעבודה בכל מאדך ממשיך אלקות בל"ג למטה, עכ"ז אין האור למעלה ממדת הכלי לכן הוא רק דמיון לבל"ג האמיתי. "מכל החסדים" הוא תפילה, פולחנא דרחימותא. למעלה מזה "מכל האמת", תורה. כל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, הביטול בלימוד שלאחר התפלה ממשיך שהקב"ה יושב ושונה. בנגלה דתורה יש איזה הגבלה עד שאפשר ללמוד כל התורה כולה, משא"כ בפנימיות התורה לית תמן לא קשיא ולא מחלוקת שהוא בל"ג, ובאמת גם בנגלה דתורה יש ענין הפלפול ועמקות, ארוכה מארץ מדה, אבל אינו דומה לפנימיות התורה, שם הו"ע הבל"ג באמת, וע"י ממשיכים סתים דקוב"ה למעלה מענין השינויים למעלה גם מענין אני הוי' לא שניתי, שממשיכים פנימיות הכתר גם בעולם, ברבים היו עמדי, שגם עניני העולם דמה רבו ומה גדלו, ריבוי ההתחלקות יהיו בבחי' עמדי לשון יחיד.

ענין "בצלמנו כדמותינו" בעבודת האדם, למעלה מהגבלה ובהגבלה וטו"ד. אמיתת הבל"ג ע"י פנימיות התורה. פועל בעולם "ברבים היו עימדי" כמו שפעל ע"י קטנתי שיהי' "הצילנו נא גו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" בימות המשיח.

"כי במקלי" ר"ת מי כמכה בא–לים ה'" וגם ברוך כבוד ה' ממקומו" מעצמות נמשך בעשיה. קדוש ק"ק הוא רק הארה. עד"ז "כל החסדים" רעו"ד דתפלה, תופס רק הארה, "מכל האמת", תורה המשכת העצמות. פעולתם בעולם: תפלה באופן דמלחמה, תורה "פדה בשלום" רק "בנסוע הארון כו' יפוצו אויבך גו'" בימי שלמה פעל הארון בירור במקומו אבל נשאר מנגד. לע"ל אהפוך גו' לעבדו שכם אחד". שגם "באלים" תוקף העולם והעלם דאלקות יומשך ויורגש "ברוך כבוד ה' ממקומו". המשכת העצמות.

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", עונש על שתלה בו יוסף לזכרו, "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", לא בטח על מצרים הקרויים רהב, ומטעם זה הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים. "מקץ שנתים" ב' פירושים הפכיים: קץ הימים וקץ הימין. בתו"א מפרש מקץ שנתיים ימים, שנכלה ח"ו התורה שנק' שעשועים יום יום, אלפים שנה קדמה תורה לעולם, ואז "פרעה חולם"; בלקו"ת לאריז"ל מפרש קץ הימין, קץ שם לחושך סוף הגלות. ירידת יוסף למצרים נתינת כח ליעקב ובנ"י בגלות שיצאו ברכוש גדול "וגם ערב רב עלה איתם", העלאת ר"ב ניצוצים באופן דמנוחה. כי אצל יוסף לא היו עניני עוה"ז מציאות התופסת מקום כלל, ולא בלבל אותו מעבודתו כמבואר ענין זה בד"ה ויהי מקץ תרע"ט ושם ישנם עוד חידושים נפלאים בענין זה. תענוג מוגבל דחו"ב יש לזה קץ (הימים) כי אין זה תענוג עצמי. כשמסתיים זה בא לקץ הימין, אתהפכא, עד שתכלה רגל (שמאלי) מן השוק. "מבית אסורים" שם היתה עבודת הבירורים בדך מלחמה, "יצא למלוך" באופן דמנוחה.

ב' ענינים בגלות מצרים שהיא שרש לכל גלות: לשון מצרים וגבולים; לשון מיצר וצרה. גאולת מצרים כולל כל הגאולות. "כימי צאתך (ל' רבים) מארץ מצרים אראנונפלאות", ע"ד "אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים" אף שהיה רק מסע אחד, דכל זמן שלא הגיעו למרחב האמיתי עדיין לא נשלם יצי"מ. בגאלת מצרים היה כלול הגאולה העתידה והחילוק הוא רק בעיקר וטפל. העליה מב' הירידות (מח' ודיבור) היו ביצי"מ גופא אלא שבפרטיות הוא לעת"ל, גם קרי"ס כולל בקיעת הנהר דלעתיד. בגלות יש את "אותותינו" אלא ש"לא ראינו", בעבודה הוא שיש לו אמונה בשלימות אלא שהיא בבחי' עיבור שאינו מאיר בו ובגאולה "חלה וגם ילדה ציון את בניה" דכל הכוחות עומדים אצלו בגילוי.

נס קרי"ס הוא נס כללי, לכן הי' צ"ל בשני קוין ימין ושמאל, "והמים להם חומה", אל תקרי חומה אלא חימה, מי גרם להם לישראל להינצל "מימינם ומשמאלם", כי היו מסובבים בתורה ותפילה, ובתפילין ומזוזה, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, זה גרם להם להינצל. ענין הקוין לעת"ל וכן למעלה שאינו בגדר קוין, הוא ענין אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ונמשך עד לחילוק בין קרירות לחמימות שגם בהם נרגש אוא"ס. ולית שמאלה בעתיקא, "ימינך הוי' גו' ימינך ה' תרעץ אויב", שתיהן ימין. גם ל"ת ודחיית הרע הכל בשביל עלייה. כמו במ"ת לשיטה שענו על הן הן ועל לאו הן, אף שהם ב' ענינים דהן ולאו, מ"מ מצד רצון העליון הן ולאו שוין, במקום שרצונו של אדם העליון נמצא – שם הוא נמצא. הרי בשניהם נמצא אוא״ס, ולעתיד לבוא יורגש האחדות בגילוי. החילוק עתה אינו דמיון, אמנם תכלית העבודה הוא שבשני הקוין יומשך האחדות והתכללות, ע"י לימוד התורה "ותורה אור" נמשך ל"נר מצוה", שבגלוי הם ב' קוין. ומאוחדים מצד רצון העליון ע"ד ב"ש וב"ה אלו ואלו דא"ח. "מימינם ומשמאלם", בזכות מזוזה מימין ותפילין על יד שמאל, הוא הפלא הגדול דקרי"ס (כמבואר בשער היחוה"א) וזהו הכנה לעת"ל שגם אויביו ישלים עימו "ולא יריעו וגו' כי מלאה הארץ וגו',. ואדרבא, יוסיפו כח בעבודה, כמשל הזונה עם בן המלך שבזהר. כל ענין החמימות שייך רק באלקות, ד"הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא", והטעם לענין החמימות בעניני העולם ולמטה יותר, הוא כדי שעי״ז יהי׳ תוספת חיות בעבודתו, כיון שמתבונן שכל ענין החמימות נמשך מקדושה דוקא. כמבואר בקונטרס התפלה, שמעלת העז הוא שמתנגד (וואָס ער שטעלט זיך קעגן), דבאם אינו אומר להיפך (פאַרקערט), הרי אין עם מי להתווכח (איז דאָך ניטאָ מיט וועמען צו דינגען זיך), שהרי אין עם מי לדבר, כיון שאינו בסוג זה כלל, דדוקא העז כיון שהוא אומר להיפך (פאַרקערט) שהו״ע החמימות, זה מראה שיש לו חיות, ולכן הוא יכול לפעול עליו ולכפותו ולהפכו... וכן בענין הקרירות בעניני קדושה, שכל ענין הקרירות נתהוה כיון שצריך להיות גם ענין המוחין שהם בטבע הקרירות, דאין מספיק העבודה דמדות, כי אם צריך להיות שני הקוין דחכמה ובינה ושכל ומדות, הנה אז הרי הוא בתכלית שלימות העבודה.

סדר הפסוקים "בחודש השלישי גו'" הם הכנה והקדמה ופירוש למ"ת. אף שכבר היתה תורה אצל האבות והשבטים, החידוש דמ"ת "ארץ יראה ושקטה". נתבאר (בד"ה באתי לגני) ב' קוין באוא"ס, התפשטות וצמצום, רצו"ש, שעשועי (ל' רבים) המלך בעצמותו. "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". החידוש דמ"ת, "בחודש השלישי", קו השלישי, הוא למעלה ומחבר ב' הקוין חו"ג ניסן ואייר, עושה שלום, חיבור עליונים ותחתונים ואני המתחיל, אף שאלו ואלו דא"ח עכ"ז הלכה כמותו. לפני מ"ת "ארץ יראה" בלי חיבור, ולאחר מ"ת "שקטה" ביחוד ב' הקוין, "ביום הזה", יחוד שמשא וסיהרא, מדבר סיני (תשוקה וכליון) ורפידים (קרירות ורפיון), קאלטקייט בקדושה און ווארימקייט בעניני עולם. ע"י המשכה מלמעלה המיחדן (חסר הסיום).

קושי משה לספור את ישראל שלמעלה ממספר והחשבון, ובפרט כמו שהם מצד משה הם למעלה ממדוה"ג איך שייך שימנה אותם. וענה לו הקב״ה זה יתנו, רק בבחי' זה דנשמה, ועי"ז יהי׳ הרמה גם בראש דנשמה שלמעלה מהתחלקות. מתאים גם עם פירוש אדה"ז דנתינת מחצה"ש הם כחות הגלויים של הנשמה, ועי״ז נמשך מחצית השני׳, כי תשא את ראש. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, לאחר ש קנסלח חטא העגל בתכלית השלימות ברצון ולב שלם. פעל משה ויקהל, מהפיזור למעלה מהתחלקות. מלמטה למעלה. ומיד ציוה על מלאכת המשכן, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, להמשיך למטה אחדות הפשוטה למעלה מהתחלקות. הם ב' חצאי צורות דאדם העליון והתחתון כאחד. יחוד איש ואשה שנעשים גוף שלם. ב' עניני ויקהל בתורה ובתפילה. רת כל עדת בנ"י, ג"פ בעדת: דעת, עדות ועדה. להמשיך דעת בגדלות ה' לעורר אהוי"ר, עדות בשניים. ונמשך לעד, בעשר כחות הנפש, בכל לבבך ובכל נפשך, שצריך לחדור בכל כחות הנפש (אַז עס דאַרף דורך נעמען אַלע כחות הנפש), וגם לג' לבושים מדו"מ. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שבכל ג׳ הבחינות דעדת, דעת, חסד וגבורה ועשר כחות הנפש פעל הענין דויקהל.

בירור ז' מדות רעות דקלי' ע"י התבוננות במוחין. אבל עמלק בחוצפה למעלה מטעם ודעת מוסיף עליהם באין ערוך. בירורו ע"י העבודה למעלה מטו"ד. זכור, מוחין דאבא שלמעלה מהבנה והשגה. לכן שייך למינוי מלך שענינו ביטול למעלה מהשגה. ולכן המלך שכרע שוב אינו זוקף. ומזה באים לענין השלישי - בנין בית הבחירה הן בפרטיות בכל אחד מישראל והן בנוגע לכלל ישראל.

עמלק קרירות וחוצפה שלא ע"פ טו"ד, המלחמה בו ע"י הקדמת מינוי מלך ביטול עצמי מהתנשאות עצמי. מחה אמחה לא בנר"נ אלא ביחידה, ניצוץ בורא המלובש בניצוץ נברא. ראשית דקדושה מבטל ראשית גוים. אלא שצריך לחבר עם הנשמה המלובש בגוף שמנהיג המלחמה בפועל ע"י קריאת פ' זכור בתושב"כ והידור במצוות ותפילה כדי לקשר יחידה בנר"נ. איש יהודי, יחידה. ושמו מרדכי, מרירות קודם התפילה. בן יאיר בן שמעי בן קיש - המשכה בג' קוין.

אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם של פרה, משא"כ לשאר החוקים, אף שכל המצוות צריך לקיים כמו חוקים בקב"ע, וצ"ל אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. חילוק בין אותיות הכתיבה לחקיקה שנעשה דבר אחד. חוקות שמים וארץ, התורה בשביל העולם, כי הקב"ה קישר עשרה מאמרות עם עשרת הדברות, מעלת העולם על התורה. יש עולם כפשוטו ויש עולם על מילואו נברא, התהוות מציאותו הוא מעצמותו בהרגשתו הוא בלי עילה וסיבה קודמת ליש וזה בכח העצמות דוקא. משא"כ התורה חכמתו ורצונו ית', אינו העצם אלא דוגמת ב' ענינים. ודוקא העולם מושרש בעצמות, ונש"י קדמו לכל דבר, "יבחר לנו את נחלתינו". בעלי בחירה חפשית. "ירום ונשא וגבה מא"ד" אותיות אדם. "זאת חוקת התורה", צריך להקדים חוקה לתורה, להמשיך "נותן התורה" בתורה. ונאמר בפרה אדומה שמטהר טמאים ומטמא טהורים, תשובה בעצבות ומרירות ומיד ל"עבדו את ה' בשמחה". מיד ששב הוא שבת ומנוחה גם בגלות "ביטול אדיאט, ביטול גייט" כל מציאותו ביטול אז לא שייך ענין התשובה.

בחירת הקב"ה בעולמו וביעקב ובניו הם מצד בחירתו החופשית, מצד היכולת שהן ולאו שוין, יכולתו שלא להאיר כשם שיכלתו להאיר. מזה נמשך ב' הקוין דגבול ובלי גבול, הנהגה טבעית והנהגה נסית. וממנה נמשך הכח לעבודה ע"פ טו"ד והעבודה דבכל מאדך. "בחר בעולמו" שבעולם המוגבל יאיר אור הבל"ג וניכר בנצחיות שבנבראים "לא ישבותו" וחיבורן בכח נמנע הנמנעות. "בחר ביעקב ובניו" שהם הבל"ג שלמעלה מעולם (בניו, הולדה בכח א"ס) יאיר בגבול העולם עד שיקבע להם ר"ח של גאולה. ב' ענינים אלו בתורה עצמה, לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש, שהיא בל"ג. ואעפ"כ פתח בבראשית להמשיך בל"ג בגבול ולעלותו.

תומ"צ מחבר לאלקות. אורייתא וקוב"ה כולא חד. ומצוה לשון צוותא וחיבור. שאלת החכם, לכאו' צ"ל עבודה רוחנית, מס"נ וכיו"ב. איך נפעל החיבור ע"י עדות חוקים משפטים בגשמיות. "אשר צווה אתכם", כי לאבות היה ברוחניות, ורק לאחר מ"ת קיומם בגשמיות. יראה תתאה, "יראו מהוי", מציאות שבטילה. יראה עילאה, "יראו את הוי'", שבטל לגמרי ואינו מציאות בפ"ע, ביטול במציאות, שגם קיום המשפטים הם חוקה חקקתי. ע"י "עבדים היינו" מלשון 'עיבוד עורות', יכלו להמשיך אלקות בגשמיות ולהגיע ליראה עילאה. משא"כ בזמן האבות לא היה העולם מוכשר לכך.

"עבדים היינו" הוא תשובה על שאלת הבן חכם "מה העדות חוקים ומשפטים", איך גם בגשמיות נפעל חיבור "ציווה ה"א אתכם" להקב"ה. ("ענין המשפטים, אע"פ שהוא שכל דקדושה, הרי בשכל קשה יותר לפעול ענין המס"נ, דכאשר האדם שקוע בתאוות גשמיות ובעניני העולם, הרי קל יותר לבוא למס"נ, ווייל ער האט ניט וואס צו פארבייטן, משא"כ בשכל דקדושה, שהוא לבוש הראשון דשלשת הלבושים דנפש האלקית, האט ער דאך מיט וואס צו פארבייטן. קשה אצלו יותר לבוא לענין המס"נ"). פרעה שורשו מעולם התהו וכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולכן ישראל פעלו ע"י "עבודה" מלשון עיבוד עורות, בירור והעלאת ר"ב ניצוצות. "אשר צווה ה' אלוקינו אותנו" דווקא ע"י העבודה בגשמיות, מפני ציווי הקב"ה נפעל חיבור זה עם הקב"ה.

כמו שהיה קרי"ס ביצי"מ, עד"ז לע"ל והניף ידו גו'. ג' ענינים: "עד יעבור עמך ה', עד יעבור, עם זו קנית". כשם שקרי"ס היתה הכנה למ"ת הנגלית, "והניף ידו על הנהר" הוא הכנה לתורתו של משיח. הטעם שגלות האחרון (שהוא הכנה לגילוי פנימיות התורה) ארוך יותר מגלות מצרים. כי נגלה דתורה הוא עה"ד מתלבש בטו"ר, רגלי' יורדות מות לבי"ע לברר בירורים, דכ"ז שייך בספי' המלכות, ים סוף, סוף כל דרגין וצ"ל קודם זיכוך העולם, "הפך ים (המסתיר) ליבשה" ע"י בקיעת המחיצה שבין אצילות ובי"ע, אח"כ ויבואו בנ"י בתוך הים, ב' אופני הליכה, מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, לכן הי' הבקיעה לי"ב גזרים, משא"כ ההכנה לקבל פנימיות התורה, שהוא עה"ח יהי' "והכהו לשבעה נחלים", "אראנו נפלאות" פלא אחר פלא, ובכללות הם ב' עליות, "עד יעבור עמך ה' ועד יעבור עם זו קנית", שני הזמנים שיהיו בימות המשיח, סעודת שור הבר ולויתן, תענוג המורגש, פנימיות עתיק מלובש בפנימיות אבא באופן של הרגש; ותענוג נעלה יותר, תענוג עצמי בלתי מורגש, עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה, לאח"ז מוסיף "זו קנית" הו"ע הקנין, שנעשה לדבר אחד עם עצמותו ומהותו ית', יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, "שם נשמחה בו", בו בעצמותו, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", למעלה ממדריגת אדם. "אראנו נפלאות" נ' פלאות, פלא ע"ג פלא.

גלוי דג"ע מהתורה שלומדים עתה, הגילוי דתחה"מ הוא מקיום המצוות דעתה. שורש המצוות למעלה משרש התורה. ע"ד שורש גוף האדם למעלה מנשמתו. לכן תחה"מ הוא נשמות בגופים דוקא וג"ע הוא לנשמות לבד. תחה"מ ל'כל ישראל' כי כולם שוים בקיום מצוות, רצון העליון למעלה מהתחלקות, משא"כ תורה הוא גילוי חכמתו ית' שבא בהתחלקות. בתורתו של משיח ב' המעלות יחד. עד"ז יתגלה בנשמות גם מעלת הגוף.

רשב״י פעל ירידת הגשמים ע״י אמירת תורה גם בלי זיכוך המטה, שאר התנאים פעלו ע״י תפילה, זיכוך המטה. שייכות תורת רשב"י "הנה מה טוב ומה נעים" לירידת גשמים, ולר׳ יוסי שסיפר זה, והליכת רשב״י לר׳ פנחס בן יאיר ופגישתו עם החברייא. ב' אופנים בהשפעה: ע״י העלאה וזיכוך המטה; ע"י גילוי מלמעלה. ומעלה בכ"א, כמשל ב' אנשים א׳ בראש ההר והשני בבקעה עמוקה, וחיבורם ע"י שהעליון ירד לתחתון או שהתחתון יעלה לעליון, ומעלה בכל אחד, בעבודת האדם היינו חיי עולם וחיי שעה, תורה ותפילה, רע"ק פעל גשמים ע״י תפילה, רשב״י פעל ע״י תורה דוקא. אחדות ואוצר בלום בתורה, ע"ד ההפרש בין יחיד לאחד, מעלת ההתחלקות בתורה שמגיע לאמת, "והלכה עימו". לכן דרש עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כדי להמשיך מאו"א ("מה טוב ומה נעים") לזו"נ ("שבת אחים") בהתחלקות בכח הא״ס (גם יחד) גילוי אור חדש למלכות, יוסי בגימטריא אלקים, עד לבי״ע למטה ממלכות נמשך "גם יחד" מיחידו של עולם, ירידת הגשמים למטה. ביאת תלמידיו קודם, ע"ד ברכו בתורה תחילה, ואמירת התלמידים 'צריכא עלמא למטרא' הו״ע התפילה באופן נעלה יותר. מאמר רשב״י 'אנא סימנא בעלמא' ביטול דתפילה, והבדלה למעלה מכולם, ענין התורה, עד ל'מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י'. פתגם אדה"ז (ששמע ר"ה מפאריטש מר"ז זעזמיר) שאצל רשב״י לא הי׳ ענין הגלות והחורבן, והמשיך זה לכולם, אפילו למי שמרגיש ענין החורבן כאשר בא על הציון שלו במירון ביום שמחתו, לא שייך אצלו ענין הגלות, וכמסופר בפרע"ח לגבי אמירת נחם. עד שבאים מזה לגאולה כפשוטה.

ב' הליכות, מלמעלה ומלמטה, קיום תומ"צ ועבודה בעולם; לימוד התורה וקיום המצוות. תושב"כ ותושבע"פ. ובכל אחד מהם ישנם ב' הליכות. כוונת מ"ת לברר את המטה ביותר, למצרים ירדתם, יצה"ר יש ביניכם. כי המשכת התורה מלמעלה מגדר עולם מבחי' "ואהי' אצלו שעשועים". לכן יעודי הפרשה והגאולה העתידה הם בעניני גשמיות, אף השפעות גשמיים השייכים לחיצוניות העולמות הם מכריתת ברית של נח שהי׳ על קיום חיצוניות העולמות, כשעדיין היתה הגזירה דעליונים לא ירדו וכו', אבל לאחר מ"ת הצ"ל השכר ברוחניות, אלא שתכלית הכוונה במ"ת היא שתרד למטה בארץ, כי דוקא זה תופס את העצם (ווייל דוקא דאָס נעמט עצם) מצד מעלת הגשמיות, לכן היעודים כאן הם גשמיים דוקא שדוקא ע"י שנמשך למטה אותי אתם לוקחים.

"שאו את ראש גו' לגלגלתם", הגבהת הראש שענינו הבנה והשגה, לגולגולת המקיף את הראש. בעבודה, ראש הוא ענין התורה והגבהת הראש הו"ע התפילה קודם לימוד התורה שעי"ז לומד התורה באמת לאמיתו כדבעי. גם מדבר סיני ואוהל מועד הם ב' הענינים דתורה ותפלה. שאו את ראש כפשוטו היינו ענין המניין, דבר שבמניין לא בטל, שמורה על חשיבות, דמחד הוא ענין של הגבלה והתחלקות וגילוי ומאידך הוא באופן שכולם שווים כפי שהם מצד העצם, החידוש במניין זה שלא שלטא בה עינא בישא מצד עינא פקיחא דעתיקא קדישא. חוץ ממנין ששים ריבוא ישנה גם ענין ד"למשפחתם", שממשיכים מע' נפש שירדו מצרימה, ו"לבית אבותם", המשכה ממקורם בי"ב השבטים, וכל זה נוגע לכל א' מישראל שכולל כל הששים ריבוא והוא עולם מלא.

חידוש דמ"ת, "אנכי גו' אשר הוצאתיך מארמ"צ", כי ע"י כור הברזל פעלו בירור וזיכוך העולם להמשיך בו קדושה למטה בגשמיות ממקום גבוה ביותר, "מרום וקדוש אשכון", למטה ביותר, "את עני ושפל רוח גו'". לכן בכל עניני מ"ת ישנם ב' הקצוות מתכלית העילוי עד לפשטות הענינים, "וידבר אלקים" מחד, ומשה מפי הגבורה מאידך; גם האופן שהם נאמרו, בקולות וברקים הכי נעלים עד לקולות וברקים כפשוטם; גם בתוכן עשה"ד, ענינים פשוטים מחד ופנימיות ענינם נעלה ביותר מאידך. כמו כן הכנת ישראל למ"ת בהקדימם נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון ביחד עם הדגשת העשיה הפועל בגשמיות העולם, נעשה.

מ"ת מתחיל "וידבר אלקים" וגם השכר דלע"ל "עין לא ראתה אלקים זולתך", וכן ברכת יצחק "ויתן לך אלקים", המשכת העלם העצמי וגם כפשוטו שנשמעת באוזן הגשמית. ב' הכנות למ"ת הקדמת נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון והעיקר בעשיה בדברים פשוטים כי העיקר הוא דירה בתחתונים. "ועשית חג שבועות לה"א מסת נדבת ידך", מעלת העשיה עד לויתור גם ביד הגשמי.

ברכה למעלה מתפילה כי עומד למטה ומבקש שיומשך מלמעלה ואין וודאות שימולא בקשתו, משא"כ המברך עומד למעלה ומבטיח המשכה מן המקור שכבר מוכן שם, אבל תפילה מחדש רצון. עושין רצונו של מקום גם כשזה בדרך כפיה, עשיה, צדיק גוזר, נצחוני בני, ושיתוף חה”ש, גם שער הנו"ן נמשך ע"י עבודה, "להוי' אלקיך", מעלה אני עליכם כאילו עשאוני. ובסוף התפילה צריך ברכת כהנים להמשיך למטה. תשל’’ד

חלה נדה והדלקת הנר ניתנו לנשים לתקן את קלקול של חוה באדם הראשון שהיה חלתו ודמו ונרו של עולם, הם כללות עבודת האדם בג' ענינים דסור מרע (נדה) ועשה טוב (חלה) ולימוד התורה (הדלקת נרות). לשון "חלה תרימו תרומה" הוא מלשון הרמה, שנעשה הרמה בעולם שיגיע לעילוי גדול יותר מכפי שהיה בזמן הבריאה לפני החטא. וכיון שכל דבר צריך להגביהו מתחתיתו, לכן נאמר בפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ", דחיוב חלה הוא בלחם מן הארץ דוקא ולא בלחם מן השמים.

שקדים ממהרים להגמר, עד"ז ברכת הכהנים במהירות גדולה. שורש כל ההשפעות הוא מחסד דאצילות, כדי שיומשך שפע גשמי יורד ומשתלשל בכל המדרגות. הדין בר"ה ויו"כ הוא שיומשך חסד במלכות דאצילות, ואדם נידון בכל יום הוא אם יומשך לעוה"ז בגשמיות; ובאיזה ענין יומשך החסד. מצד הדין ומשפט החסד מצומצם, וצריך תפילת צדיק כדי לשנות ההשפעה מענין לענין. אך גם כשהחסד מספיק יש דין ומשפט על כל השפעה וצריך תפילה. הטעם שלא מספיק הדין דר"ה גם על הפרטים, ההמשכה למטה היא ע"ד אדם שמחליט לעשות דבר מה ואעפ"כ לא יגיע לידי פועל. כי כדי שיומשך מהנפש למעשה צ"ל סדר דמחדו"מ, ובכל א' יתכן עיכוב. החלטה אינה מכרחת ירידה. ועוד צריך לדון בזה עוד פעם. אצילות היא ע"ד שכל ומידות, ובי"ע הם ע"ד מדו"מ. לכן, הגם שנקצב לאדם בר"ה ויוה"כ, יתכן, שישאר ברוחניות, כי גם ענינים גשמיים שדנים עליהם כלולים ברוחניות. ועוד, שבכל יום יש דין באיזה ענין יומשך החסד, כי למעלה ההשפעה מופשטת מציור גשמי. אמנם עיכובים אלו הם כשהרצון הוא מצד השכל, אך כשיש לאדם תענוג אז כל ההמשכות הן במהירות ובדרך ממילא ואין צריך לדון על זה שוב. עד"ז ברוחניות, בהמשכות שלמעלה מהשתלשלות, כמו ברכת כהנים. והיות שההמשכה היא מלמעלה ביותר עד למטה ביותר ובמהירות, לכן נמשכת בריבוי גדול. לאחר "פרח מטה אהרן" ניתוסף בברכת כהנים מעלת אתהפכא, ע"ד שטר שיצא עליו ערעור והוחזק בבית דין. ענין אתהפכא מרומז אף הוא בשקדים, שכן ענין המהירות כולל גם שהשפעה נמשכת למטה בריבוי, וצריך שהמטה יהי' כלי לזה, וזהו גם ענין "שלום" דברכת כהנים. תכלית השלימות דשלום זה (שגם האויב נהפך לאוהב) יהי׳ בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, שאז יהי׳ שלום בריבוי וברכה בריבוי, ריבוי בלתי מוגבל, כמ״ש פרזות תשב ירושלים, בלי מדידות והגבלות.

יעקב אותיות י' עקב, שפועל למטה ומגיע לדרגא דישראל, שרית, שיש בו אותיות ראש. עבודת יעקב, "בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך", "מטל השמים", שעתיד להחיות בו את המתים, ניצוצי קדושה שנפלו (מתו) למטה ובירורם ע"י מרמה והערמה דקדושה לתקן המרמה וערמומיות דנחש הקדמוני. ולמעלה מזה "עפר יעקב" הביטול דקיום המצוות ונעשה מזה "רובע ישראל", רביעה דגשמים, שמתוסף מים, הבנה והשגה בתורה, 'נשמע', על העפר 'נעשה', ואזי "מי מנה עפר יעקב", על המצוות שבמדידה והגבלה ושיעור, "ומספר את רובע ישראל", שנמשך מהתורה שלמעלה מהתחלקות בפרטים, כמו הדם שנמשך לכל האברים ומאחד אותם.

הצ"צ מציין לפירוש הרב המגיד וה'קדושת לוי' על הפסוק, יעקב וישראל, חצי העליון והתחתון דז"א ולמעלה יותר, ולמעלה מזה בשכל שבמדות, וישראל סבא בשכל עצמו. מצוות ותורה הם ע"ד עפר ומים, העבודה דימות החול והעבודה דשבת. הביאור שם הוא בעומק יותר מכ"מ: בד"כ מבואר ב' הבחי' יעקב וישראל בז"א, חצי העליון וחצי התחתון. כאן מבאר מדר' נוספת בכ"א מהם: בישראל בחי' ישראל סבא שאינו רק שכל שבמדות אלא השכל עצמו. ויעקב הוא מחוץ לשכל היינו מלכות דאצילות.

השאלות: א. סתירה בין נדרים למארז"ל דייך מה שאסרה תורה (הוא מהירושלמי, אך מציינים לח' פרקים לרמב"ם, כי שייך לכאו"א). ב. שייכות הנדרים לראשי המטות דווקא ולמדים התרת נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות, (מציין לפי' הכלי יקר שזה שונה מדין אב מיפר לביתו ובעל לאשתו כי נמצאות ברשות אביה או בעלה). כל דבר משתלשל בג' מדרגות; אצילות-קדושה-מ"ע. בריאה-ק"נ-דברי הרשות. עשיה-ג' קה"ט-ל"ת. בדברי הרשות צ"ל קדש עצמך במותר לך, צדיק אוכל לשובע נפשו, משא"כ בטן רשעים תחסר, שאין לו שייכות לראש אלא לבטן, חילוק בין מאכלי שבת לחול, כמו כן הוא בלבוש, בית, ודירה נאה מרחיבה, וכן בענין עשירות, בקדושה נותן לצדקה ובקלי' עשירות קרח. גם עשירות בתכונות הנפש, יש שמנצל לקדושה ויש שזה פועל בו וישמן ישורון ויבעט, הכל תלוי במצב האדם, תחילת העבודה צ"ל "גולה למקום תורה", נע ונד מתענוגי עוה"ז כדי שיכניס עצמו לתורה, כדי שידע אדם מצבו אם עליו לפרוש או להעלות, צריך לילך לחכם, כי אדם אוהב וקרוב אצל עצמו ומשוחד לטעות שיכול לעסוק בעניני עולם ולא יפעול בו וישמן וכו', אף שלומד קיצור שו"ע ושו"ע יכול לטעות, לכן לאחר שעשה סייג לפרישות יבוא לראשי המטות, יחיד מומחה, חכמים עיני העדה והם מוליכין אותו אל הדרך הטוב והישר. כך גם באמירת "מודה אני" בבוקר, "נשמה שנתת בי וכו'" אז הנהגתו כל היום תתאים לרצונו של מלך חי וקים. אך צריך לקשר עצמו לראשי המטות, ראשי ישראל, מאן מלכא רבנן שהם נותנים לו הכח להתעסק בעניני עולם. אך תכלית העבודה הוא שהאדם פועל בעצמו. וזה הסדר תחילה "בין אב לביתו" ואח"כ מגיע למצב של "בין איש לאשתו" שעושה רצון בעלה, ומזה מגיעים "לנקום גו' מאת המדינים" לשון מדון ומריבה, וואס דאס באווארענט מען ע"י הקדמת ענין הנדרים.

כדי לשלול את הגלות שבא בסיבת שנאת חינם צריך לעורר אהבת ישראל במסירות נפש. הבעש"ט מפרש "זכור הוי מה הי' לנו" מה נעשה ע"י המ"ה שבנשמה, "הביטה וראה את חרפתינו" איך מחרפים נפשם בשביל אהבת ישראל. במאמר (משנת תר"ל) שנדפס לאחרונה מבאר הפסוק "זכור את בוראך בימי בחרותך" מלשון בית הבחירה, ע"י הזכירה דביהמ"ק ממשיכים השפעות (ע"ד זכירת יצי"מ שמבטל קליפת פרעה) ומכניעים ושוללים לגמרי את הגלות. ענין הגלות לברר ניצוצות ומביא פי' נוסף מהבעש"ט: "זכור ה' מה" נעשה למ"ה שבנשמה. "הביטה וראה" איך שהמ"ה במצב של חרפה, קליפת ראומ"ה, מנגד לאצי', שרצונו לראות את הביטול, שאחרים ידעו מקיום התומ"צ שלו. אמנם חסרון זה הטביע הקב"ה באדם, ע"ד לעולם ילמד אדם שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ומכיון שכך הטבע שהתחלת הלימוד הוא שלא לשמה וכן תשב"ר לומדים מיראת הרצועה והבל פיהם סליק לעילא, אין זה ענין של חסרון. כך גם מה שבאדם "נכנסה רוח שטות" ומאבד את המ"ה שנותנים לו, (פירוש הה"מ ב"מה היה לנו") גם כן אין חסרון זה באדם (בגימ' מ"ה) מצ"ע, אלא רק שנכנס בו כו'. פירוש נוסף כפשוטו, "זכור ה' וגו' הביטה וראה את חרפתינו", חרפת אלמנותיך, אל-מנה שחסר שער הנו"ן (פעמיים, "מאה שערים", 'לך' ו'כל') כפי' האריז"ל עה"פ "ויתעבר ה' בי למענכם" ישראל חיסרו במשה את שער הנו"ן, אלא שזה רק 'כאלמנה' בכ"ף הדמיון, שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. ואין זה שרוצים לספר חסרון בישראל אלא לעורר ענין נעלה יותר. כי הא גופא שחסר לנו שער הנו"ן מביא לחרפת אלמנותיך כפירוש הבעש"ט שמחרפים עצמם במסירות נפש על אהבת ישראל עד שאפילו מרע"ה עניו מכל האדם בראותו דרא דעקבתא דמשיחא המס"נ שלהם ועי"ז יוצאים מחרפת אלמנותיך ומענין ראומ"ה, ומדה כנגד מדה אהבת ה' לנו, כמשל הה"מ מאב המצמצם עצמו לבנו הקטן ואינו מחכה שיגדל אלא מתגלה אליו כפי שהוא, לגאלם באופן של מיד ואין צריך לחכות.

איתא ברעיא מהימנא: "פקודא דא לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא", וכתב הרמ"ז שהם הנאות כל החושים, ברכות ראי' שמיעה ריח וטעם בסוד ד' אותיות הוי', לפי הזהר (וכ"ד כמה ראשונים) כל הברכות הם דאורייתא ואינו צריך שיעור שביעה אלא כל דמתהני בהאי עלמא. כל מילה בזהר מדוקדק כפי שרואים בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והצ"צ ששמעו מאדה"ז, בעל ההילולא בהערותיו מדייק בלשון זהר, ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכולא לארקא לאמשכא ולאנהרא [הובא לעיל תשכ"ו, ראה במאמר כאן הערה בשוה"ג] אף שכל ברכה מתחיל "ברוך אתה ה"א" מ"מ הכוונה אינה דומה, ברה"נ והמצוה (שהם דאורייתא לדעת הזהר) הוא מעילא לתתא, מיסוד אבא, העלם דכתר ומשם לחג"ת, אבל תפילה הוא מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ברוך הוא יסוד ז"א השייך למלכות ועולה בכל הפרטים. מעלת ברה"נ שהיא הנאה גשמית (על הארץ) והמצוות שגם מלובשים בגשמיות שהברכה היא בכתר, כי מוצא פי ה' שבלחם ובגשמיות הוא נעלה מהאדם האוכל, כמשל האבן שבראש החומה וכו', בדומם יש אורות דתהו למעלה מצח"מ והאדם שהוא מתיקון צריך לכולם ולכן נברא לבסוף, משא"כ תפילה היא המשכת יחודים עליונים לכן הוא רק יסוד ז"א. שייכות כל זה לעקב, כי בגמר סדהש"ת ("עקב") בא המשכה נעלית מכתר ונמשך עד למטה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה"א" פעולת הברכה גם למעלה כי למעשה ידיך תכסוף "על הארץ הטובה" הם ישראל שנק' ארץ חפץ כתורת הבעש"ט שבהם טמונים אוצרות יקרים וצריך לחפור לגלותם עד שהבשר עצמו יראה כי פי ה' דיבר.

בחודש אלול המלך בשדה דוקא ולא במדבר אף שגם במדבר נמצא המלך כמו הארון שהלך עם ישראל במדבר, כי שדה הוא מקום העבודה משא"כ במדבר ארץ לא זרועה אשר לא ישב אדם שם וצריך להוציא משם את הענינים הבלתי רצויים, ובקשתם משם ולהביאם לשדה. גם רועה אותיות רעוה, רצון וביטול, מגיעים לבחי' העצמות למעלה מאב, והרעיה היא בשושנים דוקא ולא בשאר עשב, כי שושנה יש בה תליסר עלין הם י"ג מדות הרחמים שמתגלים באלול כפי שהם מפנימיות מלכות דאצילות, רחמים על חיי הנפש, גם שושנים אינה לאכילה שהיא לגוף אלא לרפואה שפועלת על הנשמה והוא ענין התשובה.

בילקוט מדמה פסוק "קומי אורי כי בא אורך" לפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". יש בזה ד' ענינים: חיים, מקור חיים, אורך ואור. חיים, ממלא כ"ע, מקור חיים, סובב כ"ע, שהוא מקור לחיים או שממנו נמצאו החיים. באורך, אוא"ס שלפני הצמצום, עצם האור והתפשטות האור, ובזה גופא, גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות שהם השורש דסובב וממלא. למעלה מזה הוא תורה כפי שאינה בשביל העולמות כלל. נראה אור, הוא למעלה גם מ"אורך", השרש דישראל שלמעלה משרש התורה ומתגלה ע"י התורה. עפ"ז פירוש הפסוק "קומי אורי גו'": אורך, הוא אור הנשמה, "קומי אורי", הוא האור שמתגלה ע"י עבודתה בגוף, שהוא למעלה מאורך, אור הנשמה, והוא מאמר הקב"ה לכנס"י בזמן הגלות, שאפשר וצריך להיות "קומי אורי כי בא אורך", הן לאור הנשמה (אורך) והן שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

חשיבות הסדר במוחין וגם במדות ובפרט במעשה. אף שיש "אוועקשטעלן" את התחילה בסוף ואת הסוף בהתחלה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, ויש מעלת המעשה, מ"מ, נוגע ביותר ענין הסדר. א"כ מהו שכתוב 'זה היום תחלת מעשיך' הרי יום הששי הוא גמר וסוף הבריאה ואיך אומרים שהוא תחלת מעשיך? ר"ה ביום ו' דוקא עם בריאת האדם שימשיך בחי' "זה" לעולם שנברא בכ"ה. לזה לא מספיק לעורר חיות העולם מבחי' דיבור לבד, וצריך להמשיך בחי' מחשבה, ישראל עלו במחשבה. מאמר "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" אינו דומה לשאר עשרה מאמרות, כי ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב לא פעל שינוי בעצם הנשמה, שנשארה עצם אלקות דאצילות, ופועל עילוי בכל הבריאה שמבחי' מחשבה (נשמה, זה) יומשך בבחינת דיבור (עולמות, כ"ה) אור חדש (בחי' זה) שלמעלה מסדר השתל'.

ע"י עבודת האדם ממשיך סוכ"ע (בחי' זה) בעולם שנברא בכ"ה אלול (בחי' כה). הקדמת עבודת "זה היום תחילת מעשיך" בר"ה הוא העבודה בחודש אלול, "אני לדודי" ואח"כ "דודי לי". ענין הנסירה שמרומז בתורה "גורעין (מנה"ב) ומוסיפין (בנפה"א) ודורשין" לפשפש ולבער גם דקות הרע, "ובקשתם משם", עבודת התשובה, "ומצאת", המשכת העצמות.