סיכום מאמרי מאמרי חג הסוכות

עיקר סוכה לצל, "כי בענן אראה על הכפורת", עשן הקטורת, העלם העצמי, סתימו דכל סתימין, מ"מ בסוכה צריך שיהיו כוכבים נראים מתוכו, כי "שמש ומגן ה' אלקים". זהו ענין סכך הסוכה, המשכת הענן, דביוה"כ הוא באופן דהעלאה, ובחה"ס הוא בהמשכה ע"י סכך הסוכה, ונמשך בפנימיות ע"י הד' מינים, שעל ידם היא ההמשכה בפנימיות. והקליטה היא בשמיני עצרת, שאז מקריבים פר אחד איל אחד, בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. עם היות הענן בחי' סתימו דכל סתימין שאי אפשר להיות בגילוי, מ"מ, כיון ש'מי יאמר לך מה תעשה', הרי זה בא בהמשכה בגילוי בפנימיות ע"י ד' המינים, ובאופן של קליטה בשמע"צ, שעליו נאמר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

כמה דרגות ב"אין", ד"ע וד"ת, אצי' ובי"ע. צריך להמשיך בחי' נעלית ביותר בדעת, לאחרי שהתייגע (אז ער האט דורך געהארעוועט) במשך כל חודש אלול וע"י עבודתו פעל בעצמו קירוב לאלקות, ואח"כ בר"ה ועשי"ת עד יו"כ בנעילה היתה ההמשכה מלמעלה שעי"ז נפעל עוד תוספת קירוב, הנה לאחרי שהי' הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב", אזי ישנה המצוה "ולקחתם לכם גו'", להמשיך דעת עליון, שהקירוב שלו לאלקות אינו מצד האמונה בלבד, וגם לא מצד ההשגה בלבד, כי אם שכל מציאותו קשורה עם אלקות. דעת הוא מלשון התקשרות והתחברות, היינו שהענין חודר (עס דרינגט דורך) בכל עניניו, ולא נשאר שום ענין בהנפש שלא יורגש בו שלמעלה יש ולמטה אין. מ"מ, כיון שכל הבחינות שבד"ע מתקשרים זב"ז, לכן הנה ע"י העבודה בהד' מינים מגיעים בבחי' היותר נעלית ביחו"ע עד באוא"ס שלפני הצמצום. ובחי' דעת עליון ממשיכים בנוקבא דז"א, והו"ע המשכת ד"ע בד"ת, היינו שגם את המטה עושים דירה לו ית'.

שאלה: איך שייך שיהי' עבודה שלא באמת, ובפרט בעבודה שבלב, שאומר "וטהר לבנו", עבודה שבלב בודאי אינו שייך שתהי' שלא באמת, דאם אינה באמת, הרי אין זו עבודה כלל. בשלמא בעבודה דמעשה, שייך שתהי' ג"כ שלא באמת, שהרי מ"מ ישנו גוף העשי' והפועל עכ"פ, שגם עי"ז נמשכים ענינים של המשכות. אמנם בעבודת הלב, הרי אם אינה באמת, אין זו עבודה כלל. וא"כ אינו מובן מהו תוכן הבקשה "וטהר לבנו לעבדך באמת", דמשמע מזה שאפשר שתהי' עבודה שבלב שאינה באמת, ועל זה היא הבקשה שתהי' עבודה באמת. תשובה: תוכן הבקשה "וטהר לבנו לעבדך באמת", דלהיות שהעבודה שמצד שכל ומדות שייך בה שינויים, לכן מבקשים שיהי' בזה התוקף דבחינת טהורה היא, שזהו וטהר לבנו, היינו שיהי' המשכת התוקף מבחינת 'טהורה היא' בעבודה שמצד שכל ומדות, שאז תהי' עבודתו באמת, ד"שפת אמת תכון לעד". בקטע זה בכה הרבה: מ"ש ביוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו, דיוסף הוא צדיק עליון והוא ממשיך רחמים על הנשמה שירדה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזוהי ירידה גדולה ביותר, וזהו ענינם של נשיאי הדור, ובדורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבאמצעותם נמשך רחמים מיוסף שהוא צדיק עליון על הנשמה שירדה למטה. ורחמים אלו הו"ע הרחמים דהשתלשלות, שענינם הוא הרחמנות על מי שחסר, ועז"נ "נכמרו רחמיו", דנכמרו הוא מלשון חמימות, כמו מיכמר בישרא, שזהו מפני שמרגיש את החסרון והרחמנות על הנשמה שירדה למטה בגוף ונה"ב.

הפסוק: "ועמדו רגליו גו' על הר הזיתים גו' ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גו' ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" שיומשך האין ובקע הפרסא ע"י עבודת הבירורים בחי' מרירות דזית ושמן שבא ע"י כתישה. המשכת ח"ס מהאין הוא ע"י עבודת הבירורים, שנקראת בשם עבודה מרה. דהנה, בכל דבר וענין יש תערובת רע, ועל זה צריך להיות העבודה לברר את הטוב מן הרע כו', ונקראת עבודה מרה, א' לפי שעצם העבודה היא עבודה מרה, כי לעבודת הבירורים צריך להתלבש בהמתברר, עי"ז נדבק בו משהו כו' (עס קלעפּט זיך עפּעס צו); ב' לפי שכדי שיוכל לברר בירורים צ"ל הקדמת המרירות שבנפשו... וע"י כתישת הזית, שהו"ע אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, עי"ז עושים ממר מתוק, אזי יוצא השמן כו'. לעת"ל יומשך מבחי' רגלים (ועמדו רגליו) ממדרי' נעלית ויבקע הפרסא והצמצומים, ביטול והתכללות, ולא ילמדו גו' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם, ע"ד הר הזיתים שהיה חוץ לג' מחנות ועליו שרפו הפרה אדומה, ענין הבירורים בחוץ בכח העצם.

ענין התשובה בחג הסוכות ושמחת בית השואבה, אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב. "יריעות שלמה", מקיף דסוכה, "שחורה אני ונאוה", "שחורות כעורב", בעבודה, שצריך להיות ענין האכזריות בנפשו על הגוף ונה"ב, אפּזאגן זיך פון די רצונות של הגוף ונה"ב, וכמו"כ צ"ל כללות קיום התומ"צ בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי… האכזריות על הגוף ונה"ב. ובפרטיות יותר, הנה עיקר ענין האכזריות הוא במצוות לא תעשה, שענינם הוא אפּזאגן זיך, שהו"ע קו הגבורה. גם במ"ע יש ענין האכזריות, וכמו בצדקה צ"ל המשפט בצדקה, שישפוט את עצמו כמה מגיע לו והשאר יתן לצדקה, וענין זה שמצמצם חיי נפשו בשביל העני, הו"ע של אכזריות. וכן הוא גם בכל המצוות, שיש בהם ענין של אכזריות על גופו ונפשו הבהמית, ובפרט בהגזירות וסייגים שבמ"ע, וכנ"ל שקיום כל המצוות צ"ל בדרך קבלת עול, שזהו"ע עול מצוות. ונמצא שגם במ"ע יש ענין השחרות כעורב. וזהו "שחורה אני ונאוה", שע"י השחרות והאכזריות על הגוף ונה"ב שהם מעלימים ומסתירים ועד שגם מנגדים לעבודת הוי', הנה עי"ז "ונאוה", שנעשה בה עילוי יותר מבנות ירושלים. והיינו, לפי שע"י ההעלם וההסתר ובפרט ע"י הניגוד נעשה תוקף הצמאון והביטול לאלקות, כי, ביטול הנשמה בהיותה למעלה, הנה אף אשר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", מ"מ הרי זה בהגבלה, ודוקא ע"י ההעלם והשחרות נעשה צמאון וביטול בל"ג. וכידוע המשל מאמת המים, שכאשר יש סתימה שמעכבת את הילוך המים, אזי נעשה בה התגברות ביותר עד שהיא לוקחת בהליכתה גם את הסתימה עצמה. וכמו"כ יובן גם בהגוף ונה"ב שהם כמו סתימה המעכבים על הילוך הנשמה, שעי"ז נעשה בה תוקף הצמאון כו'.

"וימינו תחבקני", המשכת המקיפים שבסוכה, כמו אב שמחבק את בנו הקטן, שאין זה קירוב שמקבל הבן בפנימיותו במעשה דיבור ומחשבה שלו, שהרי הוא רק מחבק מסביבו, ומ"מ הרי זה חיבוק של קירוב שעי"ז נעשה רוממות אצל הבן, וכפי שרואים במוחש דאף שאין התינוק מבין את הקירוב וסיבתו, מ"מ, ע"י החיבוק נעשה מרומם וקרוב אל אביו. וכן הוא בענין וימינו תחבקני שבחג הסוכות, שהו"ע המשכת המקיף שפועל הקירוב דישראל לאלקות. ולכן שאיבת המים היא בשמחה, כמשל בן מלך שכאשר שב מהשבי' ובא אל אביו המלך אזי יש בזה שמחה גדולה, וכן הוא בהקירוב דסוכות, שמזה נעשה שמחה גדולה. ועוד זאת, דכשם שבמשל הנה מצד גודל שמחת המלך הרי הוא מגלה לבנו אוצרות יקרים וכמוסים, ועד כדי כך שאפילו דברים יקרי הערך שמשתעשע ושמח בהם יותר משמחתו מקירוב בנו אליו, הנה מצד זה ששמחה פורץ גדר נותן לו במתנה גם דברים יקרים אלו, הנה כמו"כ הוא גם למעלה, שמצד השמחה שנעשה למעלה מהתשובה דיוהכ"פ באופן שעיצומו של יום מכפר, שנמשך לכל ישראל סליחה מחילה וכפרה ומתקרבים כולם לאלקות, הנה מצד גודל השמחה, מגלים לכל ישראל אוצרות הכמוסים וגם נותנים להם במתנה, שזהו בחי' אמיתית התשובה שעלי' נאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בחי' מתנה. וזהו שאומרים "ורוממתנו מכל הלשונות כו' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת (ולכן) ותתן לנו הוי' אלקינו", והיינו, שע"י הרוממות שנעשה בישראל (וימינו תחבקני) אזי ותתן לנו, שנמשך בחי' המתנה, שזהו"ע והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

ביאור ענין חודש תשרי, שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים על כל השנה ובכללות יש בחודש זה ב' ענינים, הענינים עצמם, וההתגלות שלהם.. בסוכות מתגלה ענין התשובה ולכן הדין שאסור לעשותו תחת האילן. אילן הוא מקיף דאור ישר, וסוכה היא התגלות יגמה"ר מצד התשובה דיו"כ, מקיף דאו"ח. וזהו העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, בית הוא התיישבות, סדר ההשתלשלות, הנה גם בחי' אילן שהוא בחי' מקיף, מאחר שהוא בחי' מקיף דאו"י, ראשית ההשתלשלות, לכן אין זה מספיק, אלא צריך להיות בחי' הסוכה מקיף דאו"ח דוקא. והגם שבאברהם כתיב והשענו תחת העץ, הרי ענין זה הי' גבי מלאכים, וגם קודם מ"ת, וההפרש בין מלאכים לנשמות הוא דוגמת ההפרש בין קודם מ"ת ואחרי מ"ת. המשכה זו היא ביוה"כ, והתגלותה היא בחג הסוכות "ליום חגנו", אך הגילוי הוא בבחי' מקיף עדיין, ואח"כ בשמיני עצרת נעשית ההמשכה בפנימיות, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

אחד בחילופי אתוון הוא ועד, המשכה לבי"ע, אבל הד' אינו מתחלף, כי מלכות שרשו בעצמות, מתגלה בהתהוות בפועל, הוא לבדו בכוחו וכו'. לכן הוא סיום פסוקי מלכויות, שיומשך יחו"ע ביחו"ת. אלא שבר"ה הוא בהעלם "בכסא", ובחג הסוכות נמשך בגילוי בפנימיות "ליום חגנו" בריקוד (פנימיות) חסידים ואנשי מעשה (אורות וכלים) באבוקות של אור (תוקף אור פנימי ועצמי) במספר ארבע (כללות השתלשלות) או שמונה (למעלה מהשתל'). "פירוש חסידים, הוא כמ"ש רש"י (סוכה נג,א) חסיד מעיקרו, היינו שמלכתחילה אין בו בחי' ישות ומציאות כלל, והו"ע ביטול האורות, ואנשי מעשה הו"ע העבודה דיחו"ת, ולמעלה יותר הו"ע יחו"ת כפי שהוא באצילות, שהו"ע הכלים, שהם בבחינת מציאות דבר מה, אלא שמיד שמתהוה מציאותם הרי הם מתבטלים, וע"ד הדוגמא מהפרת הנדר לאחר שיחול. ומצד המשכת האור דבחי' אבוקה, שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות, שנמשך בהם, היו שמחים ומרקדים, לפי שחסידים ואנשי מעשה הם בחינת אורות וכלים דאצילות, ובחג הסוכות נמשך בהם האור שלמעלה מהשתלשלות".

מביא דוגמא איך הלבושים סו"ס משנים את הפנימיות, לכן צריכה להיות העבודה בהם, כך הריקוד בשמחת בית השואבה. קטע מסוף המאמר: מביא סיפור אודות דברי רבינו הזקן, במענה לטענה ע"ד הנהגת החסידים שמאריכים בתפלה ומהדרים במצוות כו', שעושים זאת בחיצוניות בלבד, אף שאינם אוחזים בכך (זיי האלטן ניט דערביי) שיקויים בהם פסק המשנה (פאה פ"ח מ"ט) העושה עצמו כו' אינו מת מן הזקנה עד שיהי' כאחד מהם. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל במעלת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהלבושים עצמם משנים גם את המהות. מכל זה יובן גם לענין עבודת שמחת בה"ש. דהנה, כאשר עושים חשבון שנמצאים כבר לאחר העבודה דחודש אלול, י"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, וימים ראשונים דחג הסוכות, ואעפ"כ ישנם כאלו שכל זה לא פעל עליהם (עס האָט זיי גארניט דערנומען, און מ'האלט נאך ניט ביים אל"ף), וא"כ, יכולים ליפול בעצבות ומרה שחורה, בטענה שאין להם מה לשמוח בשמחת בית השואבה. והמענה על זה, שהמעשה הוא העיקר וכדברי אדמו"ר הזקן – שהי' פוסק בנגלה דתורה ובנסתר דתורה – שהעושה עצמו כו' הנה סופו שיהי' כן, וכנ"ל במעלת הלבושים שהם עצמם פועלים כבר שינוי המהות, ולכן צריך להיות ענין השמחה בפועל, ע"י הריקוד ברגלים, ובאופן שמרקדים באבוקות של אור, שהשמחה עצמה תפעל כבר את הגילוי אור כו'".

המשכת מקיף בפנימי פועל שינוי גם במקיף הרחוק, בישיבה בסוכה ממשיך מעצמות שלגביו אין חילוק בין מקיף לפנימי. כי בא לאחר התשובה דיו"כ שהאדם נעשה מציאות חדשה, שנתגלה התקשרות עצמית דעצם הנשמה בעצמות למעלה מכוחות הגלויים. לכן "בסוכות תשבו" בכוחות הגלויים, התשובה דיו"כ; "כי בסוכות הושבתי" אתעדל"ע, המשכה (פעולה) דעצמות אור א"ס; "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" במקיף הרחוק, מצד שרש ישראל בעצמות, בלי פעולה ושינוי. כי לא אדם הוא.

שמחת בית השואבה מאירה בעבודת כל השנה, אבל הפעולה על בנ"י נעשית ע"י ג' סוגים: חסידים, אנשי מעשה ובעלי תשובה. ג' דרגות במאמר אדה"ז בענין כיבוד ומורא, דאיתא ברע"מ למה הקדים אב לאם בכיבוד, ואמו לאביו ביראה. אין כבוד אלא תורה, המשכה מלמעלה; יראה הוא ביטול מלמטה למעלה; יראת בושת, קודמת לחכמה, תכלית הביטול דכתר. והם ג' המדרגות: חסידים, המשכה מלמעלה; אנשי מעשה, עשיית כלים מלמטה; בע"ת, יראת בושת. במשנה (עבודת כללות ישראל) נמנו רק חסידים ואנשי מעשה, בבריתא (מלשון בר וחוץ) נוסף גם בע"ת.

כדי להמשיך מהמאציל לנאצלים בהכרח לעלות נשמתינו ע"י קידוש השם שיש בכל אחד מישראל ומתגלה בברכות המצוות "וצוונו" לשון צוותא וחיבור הנשמה בעצמותו ית'. גם באמצע יום חול (אין א וואכעדיקן מיטוואך) יכול להתקשר, החילוק ר"ה ויו"כ לימי החול הוא רק בנוגע להרגשה ותפיסת השכל (דער פארנעם פון זיין שכל) ולעת"ל יהיה זה בגילוי גם בהגוף. "ואין הדבר תלוי אלא בו, שאם יעשה נשמתו עיקר וגופו טפל יהי' גם גופו במעמד ומצב זה. אבל מצד הנשמה, הרי אם רק מקיים הציווי בכל דרכיך דעהו במעשה בפועל הרי גם ביום חול ובעובדין דחול (אין מיטן א מיטוואך) ישנו הענין דוצוונו, חיבור וקישור הנשמה עם אתה קדוש ושמך קדוש… ועד שענין זה פועל על כל מציאותו (עס מאכט אים איבער), שמתעלה למעמד ומצב שעז"נ וקדושים בכל יום יהללוך סלה, היינו, שגם בהיות נשמתו מלובשת בגוף כמו שהוא למטה מעשרה טפחים הרי הוא בכלל אלה שנקראים קדושים ע"ש אותו האור שאי אפשר לצמצם בהם (כנ"ל במאמר), וכל עשיותיו הם באופן שכל עשי' איזה שתהי' ענינה ותוכנה הוא הילול להקב"ה".

לאחרי שמבאר בארוכה ההפרש בין תשובה כל ימות השנה ליוהכ"פ, מבאר ענין המשכת המקיפים בז' ימי הסוכות, מסיים בענין שמיני עצרת, שהוא ספירת המלכות, מעלת המעשה, ביום השמיני עצרת תהי' לכם, שכל האורות המקיפים שנמשכו בז' ימי הסוכות נקלטים בספירת המלכות בבחי' אור פנימי. הדגשת מעלת המעשה בשמחת תורה: "החידוש שבמאמר אדמו"ר הזקן הנ"ל, שלאחרי שמאריך בגודל הפלאת מעלת התורה על מצוות מעשיות, מוסיף ומסיים שכאשר אי אפשר לעשות המצוה ע"י אחרים בהכרח להפסיק מלימוד התורה ולקיים המצוה. דהנה, אמירת מאמר זה היתה ביום שמחת תורה, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי המצוות, ובשמח"ת עצמו נאמר מאמר זה ביום, שאז השמחה הקשורה עם מעלת התורה היא באופן נעלה יותר מאשר בלילה שלפניו… הנה בזמן זה גופא מדגיש אדמו"ר הזקן גם את העילוי וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא, ובזה פתח את הצינור גם בנוגע אלינו, שגם כאשר עומדים בזמן ומעמד ומצב שבא בהמשך לשמח"ת, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי מצוות מעשיות, מוסיפים ומדגישים גם את המעלה וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא" השתוות בנ"י בענין המעשה: מצד השתוות של כל בני ישראל המודגשת בקיום מצוות מעשיות צריכה להיות האהבה לכאו"א מישראל בשוה ממש, כמבואר בתניא פרק ל"ב, ובדרושי החלצו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה ושל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (שאמרו בשנת תרנ"ט בשמחת תורה ובש"פ נח (הפרשה שהתחילו לקרוא היום)), בתוספת ביאור מכ"ק מו"ח אדמו"ר (שנדפסו עוה"פ זה עתה), וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו אודות מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בני ישראל בסגנונו הידוע ומפורסם לכל: מען זאל ליב האבן און מייקר זיין דעם גאר פשוט'ן אידן אזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז א איד, ואב אחד לכולנו, כאמור בנים אתם להוי' אלקיכם ונאמר אהבתי אתכם אמר ה'. והיינו, שסיבת האהבה היא לא מפני שיגדל להיות גאון בתורה, אלא מפני היותו יהודי, בנים אתם להוי' אלקיכם, שבזה נכללים ומתאחדים כל בני ישראל, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים אשר בשם ישראל יכונה, אשר ישנו פה ואשר איננו פה, בשוה ממש. וכיון שבשמח"ת מודגשת ההשתוות של כל בני ישראל, הרי זה תוספת נתינת כח לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך, כמוך דייקא, שלכן צריכה להיות ההתעסקות בטובת הזולת לא רק כדי לצאת י"ח, אלא באותו אופן שעוסק בטובת עצמו שמשתדל בכל יכלתו שכל הענינים יהיו באופן הטוב ביותר. וכיון שואהבת לרעך כמוך הוא ציווי בתורה, הרי בודאי שכאו"א יכול לקיים ציווי זה, כמארז"ל שהקב"ה אינו מבקש אלא לפי כחן. וכאשר ישראל מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך, אזי מובטחים שתהי' גם התגלות אהבת הקב"ה לישראל, כמ"ש אהבתי אתכם אמר ה', שזהו פסוק בתנ"ך, תורת אמת, שענין האמת מורה על ההמשכה מהתחלת האותיות עד סופם בשוה, והיינו, שאהבת ה' לישראל נמשכת ומתגלה בכל העולמות העליונים והתחתונים עד למטה בלי שום שינוי, כשם שהבחירה בישראל היא בחירה חפשית ללא תנאים, וענין זה נמשך ומתגלה בשמיני עצרת ושמחת תורה, ומהם נמשך על כל השנה כולה, באופן גלוי לעיני בשר, בבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא.

כיון שצריך להמשיך הקב"ע דר"ה בעניינים הפרטים לכל השנה, בכל מדה ומדה. הממוצע הוא חג הסוכות ונטילת ד' מינים שנלמד מ"ביום הראשון", בגימטריא כתר, המשכת הזזה עצמית שלמעלה מהתחלקות על העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו". כי לוקחים ד' מינים, שגם הריבוי הוא באחדות, ממשיך הזזה עצמית כי ההמשכה באה מן העצם. משא"כ ר"ה הוא אחדות למעלה מהתחלקות. מעלת הכח על האור. אף שהוא נבדל ניכרת בו הדבקות במקור. זהו "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה" ענין הריבוי (המוני, ועמך) שנעשה "קבוץ" למקום אחד ועי"ז נמשך הכתר על כל השנה שתהי' שנה מבורכת שגם בריבוי הנבראים יהי ניכר אשר ה' אחד, יחיד, עד אשר אין עוד מלבדו.

ביום כיפור נמשך אור מקיף מיגמה"ר לחג הסוכות. לאחר הסליחה מתעלים בנ"י למצב שאין בהם רע כלל, ע"ד קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים. בירור ניצוצות שנפלו בע' אומות. הזמנת ע' שרים בסוכות ע"ד הזמנת ז' אושפזין עילאין, שהם מבררים אוה"ע שיכללו באלקות. ע"י ש"גבר עלינו חסדו" ביו"כ בכחם לברר את האומות (פי' א') ופועלים שמחה ותענוג בבני ישראל (פי' ב') כמשל היוצא מהשביה שהשמחה גדולה ביותר, ושמחה זו נמשכת על כל השנה כולה.

ירושה באה ממילא ללא טרחה ויגיעה, כי באה מעצם האב, כך התורה, באם יודע שנמשך ממילא ואינו מטרחתו הוא כלי לקבל עצמיות התורה בפנימיות עד לדברים הגשמיים. "ע"י בירור הניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים בדברים הגשמיים, שבירור זה נעשה ע"י קיום המצוות שכולם נתלבשו בדברים גשמיים, וכידוע שאפילו קיום המצוות שהם חובת הלבבות, כמו אהבה ויראה, צ"ל באופן שיהי' ניכר בגוף הגשמי, וכמו ביראה, שארכובותיו דא לדא נקשן, וכידוע הסיפור אודות אמירת "ובכן תן פחדך" ע"י רבינו הזקן, שמצד גודל הפחד הי' יכול לומר רק פּח פּח, ולא הי' יכול לסיים תיבת פחדך". [בא' הרשימות מסופר, שכאשר הרבי דיבר בענין זה, הי' ניכר שינוי על פניו הק'].

ענין השמחה דחה"ס זמן שמחתנו, נוסף על השמחה שבכל המועדים, כי בא לאחרי שלימות התשובה דיוהכ"פ שזדונות נעשו לו כזכיות, ואז נעשה גם בירור ניצוצות הקדושה שבכללות העולם, שזהו"ע הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים, ומצד זה השמחה גדולה ביותר, כמשל בן מלך שהי' בשבי' כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, שאז השמחה היא גדולה ביותר, שלא בערך מאשר בן המלך שלא יצא מעולם מבית אביו המלך. אמנם השמחה דחג הסוכות היא באופן שכאשר עובר יום ועוד יום, אזי באה השמחה בהתיישבות כו', וע"ד שמצינו גבי שבעת ימי המשתה דשמחת חתן וכלה, שכדי שיוכלו לברך שבע ברכות, משמח חתן כו', יש צורך בפנים חדשות דוקא, כי לולי זאת באה השמחה בהתיישבות. אך השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא שמחה חדשה לגמרי, ועלי' נאמר "כי גבר עלינו חסדו", שהו"ע התגברות השמחה והתענוג בתגבורת אור ושפע גדול לישראל דוקא. המשכת "ואמת הוי' לעולם" בסוכות הוא כמשל למלך שעשה סעודה וזימן כל בני המדינה, כיון שעברו ז' ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה כו'. שאחרי עבודתם של בנ"י בבירור העולם ע"י הקרבת ע' פרים, חוזרים בנ"י ומתאחדים עם הקב"ה באופן דישראל ומלכא בלחודוהי, לכן מקריבים אז פר אחד, כנגד אומה יחידה, היינו, כפי שבנ"י הם למעלה מהעולם, בהיותם מאוחדים עם הקב"ה. אמנם בשמע"צ ישראל ומלכא בלחודוהי, גם נמשך ואמת הוי' לעולם. משל למלך שמזמין לסעודה רק את אוהבו, זה פועל בודאי בכל אנשי המדינה שניכר אצלם שאין שום מציאות כלל מלבד המלך ואוהבו, אני ואתה. בשמע"צ נעשה גם בירור העולם באופן נעלה יותר, שהעולם מתבטל ממציאותו, עס ווערט אויס מציאות וועלט, שכל מציאות העולם היא המציאות של הקב"ה, תורה ומצוותי', ומזה נמשך הכח לעבודה בירור העולם באופן דבכל דרכיך דעהו, שמציאות העולם היא באופן שניכר בו שאין שום מציאות אחרת מלבד אלקות, שזהו"ע "ואמת הוי' לעולם".

מצוות הם בהגבלה דזמן ומקום כי שרשם בז"א השייך לעולמות. תורה למעלה מזמן ומקום, מוחין שלמעלה משייכות לעולם. לכן: תורה דוחה מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים; נאמרה כסיפור דברים ולא ציוי לזולת; נכתבה כשלישי המדבר, פנימיות הכתר למעלה משם הוי', עצמיות המאציל, אני הוי', מצוותי, מועדי. ולקחתם לכם, ע"י אחדות הד' מינים ממשיך "מצוותי" עד שגם למטה ניכר האחדות ואין מזה יניקה לחיצונים, "לכם" יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. "שמחתנו" לשון רבים, חיבור שמחה דלמעלה בשמחה דלמטה, אלא שבסוכות הוא מקיף ובשמע"צ ושמח"ת הוא בפנימיות ונמשך לכל השנה כולה.

השמחה בסוכות הוא תוצאה מעבודת התשובה דיום כיפור, שנמשך מהתגלות עתיק בבינה, למעלה ממדוה"ג, יד פשוטה, לכן מכפר גם עבירות חמורות למעלה מחשבון, משא"כ כל השנה הוא במלכות, בחי' החשבון. השמחה דסוכות בכלל הוא מקירוב שלאחר הריחוק ע"ד שמחת חתן וכלה, אלא שנמשך רק במקיף דסכך. ע"י "ושאבתם מים" ממשיך הפשיטות (מים) לפנימיות (בכלים) לכן השמחה דביה"ש גדולה יותר מכל שמחה. לכן מתחילים בשמע"צ משיב הרוח ומוריד הגשם, גבורות גשמים, מתגבורת העצמות בא בהתחלקות. וכל זה יתגלה לעת"ל. [סוף המאמר בקשר לפסוק ההפטרה דשחוה"מ "והיה ביום ההוא תעלה חמתי וגו' והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" דיבר על הנסיונות של יהודי רוסיה שאין זה באשמתם, תפלה לעני שטוען מדוע צריך דוקא הוא להיות העני, וסיים בתפלה לגאולתם].

הנשמה למטה אומרת לנשמה דאצילות "שחורה אני" מהירידה אבל "נאוה" כי צורך עליה. שחרות ואכזריות בכל עניני עבודה "ונאוה בחורב" ולמי שפגם וכו' "נאוה ביום כיפור" בגילוי יחידה. מענן הקטורת ותשובה דיו"כ נמשך מקיף דסוכה. לכן תחת אילן, עץ החיים דתורה, פסולה, כי תשובה למעלה מתורה.

שחורה אני ונאוה, ירידת הנשמה צורך עליה ע"י עבודה בבחי' שחרות ואכזריות כעורב כמו בצדקה, ששופט עצמו מה שמגיע לו וכל השאר נותן לצדקה. כאהלי קידר, מקיף דלבונה זכה, י"א סממני הקטורת, להפך קליפה לקדושה. כיריעות שלמה, מקיפים שלמעלה. ע"י עבודת הקטורת דיו"כ נמשכים מקיפים בסוכות, אף שגילוי זה יהי' לעת"ל נמשך הוא במעשינו ועבודתינו עתה, הוא הפיכת העלם והסתר דגויים ואומים, "הללו את ה' כל גוים גו' כי גבר עלינו חסדו". חידוש אדמו"ר מהר"ש על מש"כ בלקו"ת: "יש הוספה וחידוש בדרושי אדמו"ר מהר"ש על המבואר בלקו"ת ד"ה שחורה אני ונאוה, שם נת' רק בנוגע לעבודת מצוות ל"ת, שחורות כעורב, אבל המקיפים העליונים דיריעות שלמה מבואר שם שאין באים לידי גילוי אלא לעת"ל. ואילו בדרושי אדמו"ר מהר"ש מבואר שע"י התשובה "ונאוה ביו"כ" נמשכים יריעות שלמה בהמקיפים דסוכות".

שייכות סוכה ליעקב, מדת הרחמים. מעלת קו האמצעי (נשר) מצד שרשו פנימיות הכתר הנה גם בנשירה למטה הוא שוה בלי שינויים. תשובה מעצם הנפש ולמעלה מדעת "ימצאהו" בהסח הדעת, ועי"ז "יסובבנהו", בסוכה לאחר התשובה דיום כיפור. שהמקיף נכנס בהפנימי בכל הע"ס בכוחות פנימיים.

ענין הרשימו בעבודה ובתשובה, ג' ענינים: אתכפיא, זדונות כשגגות; אתהפכא, זדונות כזכיות; החושך עצמו יאיר, זכויות ממש. ע"י רחמים אלו כנשר יעיר קנו, יפרוש כנפיו לשרש הכלים שברשימו, ישאהו על אברתו, למעלה מעבודה דתומ"צ – מתגלה בחג הסוכות "יסובבנהו" ובפרט בשמחת ביה"ש, ובאים מזה לשמע"צ ושמח"ת "הוי' בדד ינחנו ואין עמו א– ל נכר".

איך יש בכח האדם למטה לעורר את אוא"ס שיתלבש בספירות? ומבאר זאת ע"פ מאמר אדמו"ר מהר"ש להבין שרש ענין מקיפים דבינה שנמשכים ע"י הסוכה (תר"ל). המבאר מאמר העץ חיים: אוא"ס מאיר בכתר וחכמה בקירוב מקום, בבינה בריחוק מקום, בז"א ע"י חלון ובמלכות ע"י נקב ומאצילות לבי"ע ע"י פרסא. ומבאר ענין קירוב וריחוק למעלה. ומסיים; בכל הנ"ל יובן, שע"י עבודת ישראל למטה ממשיכים למעלה את ההמשכות העליונות בספירות ואח"כ נמשך כן למטה ובפרט חודש תשרי חודש כללי על כל השנה כולה. וזמן שמחתנו מתגלים הענינים שנמשכו בכסא ע"י הנענועים אל הלב שממשיכים כל ההמשכות למטה שתהא שנה טובה ומבורכת בגו"ר.

ענין שמן ומים, חכמה סתימאה וחכמה הגלויה. "ועמדו רגליו על הר הזיתים" זיתים, כתר שבכתר, הר הזיתים, למעלה מזה. משם יומשך ע"י "ונבקע מזרחה וימה ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה", התבטלות והתכללות כל הקוין דמעלה ומטה ימין ושמאל בהשוואה. וכל זה ע"י עבודה דרגלים, נה"י, מצוות בפועל ובפרט צדקה. פועלים בירורים ד"כל גויים" מצד "כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם". סיום המאמר בפסוק שדובר גם במאמרי ר"ה וש"ת: "ושמת מעיר לגל". שתתבטל מלכות דקליפה. מחורבנה של צור תיבנה ירושלים עה"ק ויבנה מקדש במקומו במהרה בימינו אמן.

בשיחת יום שמח"ת הפליא רבינו המשך מאמרי אדמו"ר מהר"ש אלו באמרו: בהמשך ר"ה תרל"ב שנאמר לפני מאה שנה מאריך כ"ק אדמו"ר מהר"ש אודות הפלאת הביטול שישנם בעולם התוהו, שענין זה לא נתפרש כ"כ במקומות אחרים בדא"ח. מבאר שם, שאפילו התוקף שישנו בתהו (שמצד זה היה שם שבירת הכלים) אין זה ענין של ישות ח"ו, אלא אדרבא: זה בא מצד עוצם הדביקות "בא"ס יש האמיתי". אדמו"ר מהר"ש חזר על ענין זה כמה פעמים במאמרי תשרי תרל"ב, אף שאין ידוע מה היו המאורעות שאירעו באופן מיוחד בשנת תרל"ב. אך נראה שאז היה מצב כזה שהיה נרגש בעולם הכח והתוקף של עולם התוהו. לכן אדמו"ר מהר"ש – נשיא בישראל – היה צריך להכריז להודיע ולגלות בעולם ענין זה כפי שהוא בשרשו ומקורו, שתוהו הוא בביטול נעלה יותר. וגילה זה במאמר חסידות שהוא גילוי פנימיות התורה כאן למטה, אשר ע"י הדיבור בענין זה כפי שהוא בשרשו ומקורו המשיך וגילה זה גם למטה "אע"ג דאיהו לא חזי (מ"מ) מזליהו חזי" [תוכן הענינים מופיע גם בלקו"ש חט"ו בראשית (ג) בסוף השיחה].