סיכום מאמרי מאמרי כי תבוא-ח"י אלול

אדה"ז מבאר דברי הזהר "מאן פני האדון ה' דא רשב"י", דכתיב "למען אחי ורעי", נשמות דאצילות כרשב"י נקראו אחים ורעים לז"א, "אדברה נא שלום בך", ממשיכים שפע יסוד ז"א למלכות ונעשה גילוי אצילות אלקות ממש בבי"ע, ואין בו תערובת רע ח"ו. רק יחידי סגולה כרשב"י ואדמו"ר הזקן שנשמתם מאצילות יכולים לומר כן על עצמן ואין בזה התפארות, כי אין זה הגבהת עצמו אלא הגבהת האלקות שהיא כל מציאותו, כל הנהגתו למטה היו נעשים מאליהם כמו למעלה ופעל גילוי אלקות לכל ונעשה על ידו הפצת המעיינות חוצה, דבר שהבעש"ט התיירא מזה נפעל דוקא ע"י אדה"ז בהתגלות תורת החסידות בהבנה והשגה בשכל אנושי, וגם למי שאינו שייך ללימוד והשגה הנה אמירת ברכה ופסוק שלו היא באופן נעלה, יותר מאשר ע"י חסידות הכללית, עד"מ אדם בעל שכל גם חג"ת ונהי"ם שלו נעלים יותר. תורת הבעש"ט על כי תבוא, כאשר מגיעים לרצון ומרוצה צ"ל "וישבת בה", חידוש תורת חב"ד שכל הענינים צ"ל ע"י עבודה דוקא, ואז מגיעים לדרגא נעלית יותר מכפי שניתן בדרך ירושה ומתנה. וזהו החידוש בתורה השניה שחזר הבעש"ט על התורה הראשונה, מעלת העבודה בכח עצמו שנתחדש ע"י רבינו הזקן בהתגלות תורת חסידות חב"ד דוקא.

גם לשופרות לא די בתקיעות לבד, אלא צריך גם אמירת פסוקי שופרות, כמו פסוקי מלכויות וזכרונות. וזהו "בחכמה יבנה בית", שבנין העולמות הוא ע"י חכמה, בראשית בחוכמתא, בחכמה שבתורה יבנה בית דבי"ע מן האצילות, וכן בנין האצילות מן המאציל, עד רום המעלות. החכמה הוא החותם שבה ועל ידה יבנה בית של כל אחד בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שנקראים בשם בית. בתורה, ד' אמות של הלכה. בתפלה, ד' אמות של תפלה, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". במצוות, הו"ע המקיפים, שעיקרם הוא הבית, ועד לבית גדול, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. ועי"ז זוכים לבנין ביהמ"ק. עליו נא' "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

הצ"צ ברשימותיו על תהילים מבאר: "אורי", תורה אור, "וישעי", מצוות, "בגדי ישע". אדה"ז מבאר, שורש ההפרש בין תורה למצוות, תורה היא אור פנימי, החכמה מאין תמצא. מציאות האין שבא לידי גילוי. מצוות הוא האין עצמו, בחי' הכתר, רצון העליון, מקיף לכל האצילות בשוה. מ"מ מעלה בתורה על מצוות כי התורה הוא גילוי טעם במצווה, והחכמה תחי' בעליה, אף שהמצוות הם 'בעליה' דחכמה, מ"מ החכמה תחי' אותם, גם מעלת המצוות עצמן, זה גופא מתגלה ע"י התורה, ע"ד תשובה למעלה מהתורה, מ"מ גילויה היא ע"י התורה שמלמדת כיצד לעשות תשובה. בנוגע ח"י אלול הנה הבעש"ט הוא בחי' עתיק, ורבינו הזקן הוא חכמה, ותורת אדה"ז הוא כלשון אדמו"ר הרש"ב נ"ע: היא היא תורת הבעש"ט, פנימיות אבא פנימיות עתיק, ותובעים שהלימוד יהיה עד מיצוי הנפש, ולהוסיף בלימוד שו"ע ותניא והפצת המעיינות חוצה, מעיין הוא מקור המים ואין מים אלא תורה, שיטבול במי הדעת טבילה שהמים עולים ומכסים על ראשו (איבערן קאפ).

"כי תבוא אל הארץ", לשון רצון, שרצתה לעשות רצון קונה ע"פ טעם ודעת, "אשר ה"א נותן לך", רצון למעלה מטו"ד. תורת הבעש"ט, כאשר תבוא אל הרצון שהוא מתנה וירושה בכל אחד מישראל, צריך להמשיך בהתיישבות, אורות בכלים, ע"י "והלכת גו' לשכן שמו שם", מס"נ לפרסם אלקות ע"י ברכה ופסוק תהילים. ישראל, מצד שרש נשמתם הם ביכורים וקדמו לתורה, תרומה, תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה. כדי שגם בירידתה למטה בגוף תתגלה בה הארה משרשה, הוא ע"י תפלה לשון התחברות, שהותקנה במקום ביכורים, ומתעלה הנשמה לשורשה ומקורה, בחי' ביכורים, ונעשה גם המשכה למטה, "הגדתי" ל' המשכה, עד שיכולים למששה בידים. "היום הזה ה"א מצוך גו' בכל לבבך", שני לבבות, כמו הבן בהיותו שרוי אצל אביו הוא בפנימיות הלב, אך אם הרחיק הוא בחיצוניות הלב. ההפרש בין שורש הנשמה בהיותה למעלה לגבי ירידתה למטה, סתים וגליא, הברית דר"ה הוא לקשר פנימיות הלב, שיהי' גם חיצוניות הלב להוי'.

משה ראה שביהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים ליבטל עמד ותיקן לישראל ג' תפילות, שייכות ביכורים לתפילה כי ג' האבות נק' ביכורים והם קודמים לכל גם לתרומה שהיא תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה למעלה מטו"ד קדמו לתורה שהיא טו"ד, ע"ד תשובה. הבאת ביכורים לכהן העלאת נש"י לשרשם, ענין ק"ש, למס"נ באחד, קריאת הפרשה הוא המשכת אהבה בתענוגים, זבת חלב ודבש, ענין ח"י ברכאן דשמו"ע. בהקדמת "אשר ה"א נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", "נחלה עבר על נפשנו", המשכת מקיף ופנימיות המקיף, שם יעקב קודם לעשו, והוא נתינת כח לענין הביכורים, בירור משמני הארץ דעשו מצד שרשו של יעקב שלמעלה מתהו ותיקון. ובפרטיות, "ירושה" הוא הבירור דבי"ע פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך פסולת, "נחלה" הוא בירור אוכל מתוך אוכל, אך כל זה הוא בכלים, אבל באור הוא "וישבת בה", כי באור לא שייך בירורים רק עליה מדרגא לדרגא, בעבודה הוא אהבה בתענוגים שעצם הנשמה מתענגת על עצמות א"ס. "לא הביט און ביעקב", בחי' יעקב עבדי בימות החול, אבל עדיין יש עמל בעבודת הבירורים דפסולת, "ולא ראה עמל בישראל" בשבת, בירור אוכל מתוך אוכל, "ותרועת מלך בו", לשון חיבה ורעות מצד התגלות עונג העליון ע"י תקיעות ותרועות השופר מתחיל מר"ח אלול, ע"פ המשל למלך בשדה וכו' באור פני מלך חיים.

דיוק כפל הלשון "את עמך את ישראל", בירושלמי עה"פ: גדול כוחן של עושי מצוה שמהפכים ברכה לקללה, לכן מקדים "את עמך", אנשים פשוטים, המקיימים תומ"צ בתמימות ופשטות, קודמים לישראל, יושבי אהל. ביאור ג"פ "הוי' אלקיך" שבפסוק, ע"פ ד"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון לאדמו"ר מהר"ש. ציון, יראה עילאה, נאמר: "הללי אלקיך", שם אלקים דוקא, "כי חזק בריחי שעריך", שצריך גבורות להגביל השפע. "הנותן שלג", לבושי כתלג חיור, שרשו גבורות דעתיק, בנפש הוא העצם דכוחות הגלויים שפועל בציור אבל במדידה והגבלה. נמשך בהם כצמר, שער רישי' כעמר נקא, חסד דעתיק, עצם הנשמה ממש שמתגלה בפנימיות הכוחות ואין שייך בהם פגם – ע"י המשכת עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ולמעלה משניהם. ירושלים, יראה תתאה, הבאה מהתבוננות באלקות שבערך העולמות, פועל גם בנה"ב, ע"ד מעשה. ציון, יראה עילאה הבאה מהתבוננות באוא"ס שלמעלה מעולמות, אינה פועלת על נה"ב, ע"ד תלמוד. אבל כשנמשך מיראה עילאה ליר"ת נעשה בה עילוי, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן מקדים בפסוק "את עמך" אנשים פשוטים, ל"את ישראל" יושבי אהל. מעלת המעשה שעיקרה תשובה מהפכת זדונות לזכויות, את הקללה לברכה, לכן כופל תיבת "את" לומר שהם ב' ברכות, ע"ד שלג וצמר. "ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם", מלכתחילה, ע"ד עבודת הצדיקים; "ויהפוך ה"א", הוי' דלעילא, ע"ד עבודת התשובה דבחי' שלג; "כי אהבך ה"א", אהבה עצמית דהקב"ה לישראל, עבודת התשובה דבחי' צמר.

כריתת ברית בשנית בכניסתן לארץ היתה על תושבע"פ, היא בחינת ארץ ישראל, קודם הירידה להתעסק בעניני ארץ. לזה אין די בכר"ב שהיתה בחורב על תושב"כ, כי היה לדור המדבר, שהיו דור דעה, ועיקר המצות שלהם היה ברוחניות. בר"ה הוא זמן כניסה לארץ בשנה, בנין המלכות, עולם הדיבור, מלכות פה תושבע"פ, שבא בהתחלקות ע"י צמצום והגבלה שלא יראה אוא"ס לעלמא דפרודא, לכן צריך כריתת ברית ליחדו ביחודא עילאה תושב"כ. לכן "ודבש" קודם ל"היום הזה גו'", כדי להמתיק גבורות הצמצום והירידה לעניני עולם, בחסדים, שלא יהיה מציאות יש אלא ביטול היש, [בהערה נוסף, ענין מיתוק הירידה דגבורות שבמצוות, ע"י התבוננות דתפלה שבה עולים כל ענייני מחדו"מ בסולם]. גם בירידה מלמעלה למטה צריך מיתוק בדבש, למתק הגבורות שלא יסתלקו, הדבש עושה כיווץ שלא יפרד ע"י הגבורות מהרכבתו שלא ירקב. הדבש מהפך מהות הדבר שמונח בו, עד שאין חשש באכילת רגלי דבורים שמעורב בו, כי מהפך ממרירו למיתקא. גם כדי לעצור ההסתלקות שבירידה להתהוות נמשך תענוג, נתאווה כו' דירה בתחתונים, ע"י עבודת האדם, שעוצר את עצמו בהגיעו לכלות הנפש בכל מאודך, שלא יפרד ויסתלק הנפש מהגוף מאהבה בתענוגים, כי יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.

ט"ו תיבות בפסוק זה, ענינו, "אתם עשיתוני חטיבה אחת", הוי' אחד, רומז לבחי' י"ה מיוחדת בבחי' ת"ק. ב' פירושים בזה: חיבור מוחין במדות, ה' אחד י"ה עם ו"ה; חיבור מוחין עם כתר, ה' אחד עם עצמות א"ס. ב' הפירושים יש במארז"ל תפילין דמארי עלמא, המשכת מוחין בז"א, והמשכת אוא"ס במוחין. "את ה' האמרת", ל' חשיבות ושבח, שהקב"ה מניח תפילין ע"י עבודת ישראל. ע"פ תורת הבעש"ט ואדה"ז עה"פ "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", בעיקר ע"י תפילין שענינם שעבוד המח, המשכת אוא"ס במוחין, והלב, המשכת מוחין לז"א, ונמשך גם בכוחות תחתונים, ענין תורת החסידות שהענינים יומשכו למטה בגילוי. וזה בכח ישראל "כי ה' האמירך וגו' לשמור כל מצוותיו", כך בחר ה' בבחירתו החפשית שמגעת בעצמות, לכן בתפילין דמארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל. בח"י אלול מתחיל עבודת הכתרת המלך דראש השנה.

"את ה' האמרת וה' האמירך" הוא ע"ד "אני לדודי ודודי לי" (מהרש"א הובא באוה"ת) מודגש בזה מעלת ישראל, שע"י עבודתם נעשה יתרון בכל קווי העבודה המרומזים בר"ת אלול, ח"י אלול מכניס חיות בהם ובפרט בעבודה ד"האמרת" מלשון איתמר שבגמ', דיבור בתורה, "תען לשוני אמרתך", הרועה בשושנים-ששונים הלכות בי"ג מדות שבתורה, תליסר עלין, זה נוגע לכללות קיום העולם, על ג' דברים העולם (העלם) עומד, שמתגלה הענין שעליו מעלים ומסתיר העולם, שמציאותו הוא דבר ה' שניצב בו כתורת הבעש"ט, וקיומו הוא ע"י לימוד התורה, חוקות שמים וארץ, בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, ת"ח מרבים שלום בעולם עד לשלמות דשמים וארץ חדשים. הבעש"ט היה מוכיח: "ה' צלך", הקב"ה כמו צל, עושה מה שהאדם עושה. תורת הה"מ: "דע מה למעלה – ממך", האדם פועל כל המציאות דלמעלה, בר"ה הכל חוזר לקדמותו ופעולת ישראל בעבודתן להחזיר המשכת פנימיות, תענוג ורצון, עד לעוה"ז התחתון שיהיה דירה לו ית'. הצ"צ מפרש תיבת "האמרת": לשון שבח; לבוש; ואמירה. בר"ה צ"ל שבח שלא בערך, להמשיך פנימיות התענוג בלבוש מלכות, ה' מלך גאות לבש, תמליכוני עליכם, ומקבל מלכותו ברצון ונמשך בי' מאמרות בעוה"ז. "אני (מלכות) מדבר (ספי' הכתר) בצדקה", כמו בתפילה נאמר "אני בצדק אחזה פניך", כך האדם הוא עני שאין לו כלום, בהמות הייתי עמך, בחי' אדם שבו (אדמה לעליון) מגיע לביטול כבהמה, גם תקיעה הוא קלא פנימאה ועובר בקרן בהמה. מרוב ביטול נדמה לו שאינו במצב טוב אף שאינו נכון, משל הבעש"ט מבן מלך שנתרחק ושכח לשון המדינה וצעק בקול פשוט, כך ע"י חשבון הנפש נדמה לו כאילו שכח לשון המלך, והוא למעליותא, כי דוקא בקול פשוט ניכר שהוא בנו והמלך מחבקו ומנשקו, בר"ה נמצא המלך למעלה מאותיות ולא שייך בו אותיות ואיש ישראל מרגיש כעני ומבקש רק בתורת צדקה ולא בזרוע, ומעורר ופועל שיומשך לכאו"א בעבודתו הרוחנית וצרכיו הגשמיים מלמעלה מסדהש"ת, לך ה' הצדקה. השופר מזכיר להקב"ה שקיבלנו תורה בקול שופר ובחר בנו ואנו המלכנו אותו, יבחר לנו את נחלתנו, עי"ז מוציאים את המלך מהיער, כבמשל, ומביאים אותו להיכל מלכותו ונעשה מלכותו בכל משלה. תורה אור, מבואר בקונ' עץ החיים, שהוא כאור היום המגין לעולם, "האמרת היום". השלימות הוא בחיבור נגלה בפנימיות, חיבור עץ החיים ועץ הדעת שהוא תיקון לאדה"ר שנברא לעמל תורה. בחודש אלול המלך בשדה כו' בפרט בי"ב ימים אחרונים שאז מתקן, מזכך ומעלה יום לחודש, ח"י אלול מתקן תשרי העבר והכנה לתשרי הבא, לא רק תחילת השנה אלא ראש, הכולל כל האיברים ומנהיגם בהחלטות טובות, לא באופן דממשלה אלא ומלכותו ברצון קיבלו ברצון ותענוג. המעשה הוא העיקר, "אני מדבר בצדקה", המשכת האמרת היום לעש"מ שבהם נברא העולם, ולא רק היום הזה אלא באופן תמידי, גם מי שלומד רק פרק א' שחרית וכו' מקיים החיוב דלא ימוש גו' והגית גו', מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. את כל זה פועלים מח"י אלול ע"י קבלת החלטות טובות בלימוד התורה במשך השנה ביתר חיות, "וה' האמירך" בהצלחה רבה ומופלגה עד ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", גילוי פנימיות התורה בלימוד הנגלה והלכה כמותו ודן דין אמת לאמיתו, כי הלימוד הוא לאמיתו ומגיע למציאה למעלה מיגיעה, כי מקדים לזה צדקה, שגם היא שלא לפי"ע היגיעה, וזוכים לחיים אמיתיים ברו"ג גם יחד על כל השנה כולה ונעשית א לעבעדיקע יאר, שנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

מעלת ירושה ומתנה נרמזו בענין ביכורים דוקא, כי היא מצוה כללית, משה התקין שיהיו מתפללין ג' תפילות בכ"י במקום ביכורים, ישראל שקדמו לעולם ע"פ התורה נק' "ראשית תבואתה" כמו ביכורים ורק הארת הנשמה, רגל שבנשמה, מתלבשת בגוף וע"י התפלה מחבר רגל שבנשמה עם מקורה שקדמה אפילו לתורה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הכח לזה כי ה' אלקיך נותן לך, גם כי תבוא אל הארץ התחתונה ודוקא שם ניתן הכח לעלות למעלה בתפלה ולהמשיך גם על צרכיו הגשמיים, שזה המ"ע דתפלה והבקשות דשמו"ע. וירשת, בירור הניצוצות, ירושת אורות דתהו, וענית ואמרת בביהמ"ק שאורה יוצאת מחלונות שקופים אטומים לכל העולם כולו בפירות ולחם גשמיים, תפילה עיקרה דיבור, ע"פ תורת הבעש"ט ושמת בטנא ר"ת טעמים נקודות אותיות, ופי' הה"מ שלא נרמז תגין כי אינם נשמעין בגלוי כי תכלית הכונה בתפילה שתומשך למטה בעולם בגלוי, החזרת האור בנוקבא, השפעת האור בכלי, דירה בתחתונים.

ח"י אלול מכניס חיות בכל עניני אלול, כפי' הרב המגיד "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שממשיך חיות באותיות מח' ודיבור ובמעשה המצוות, מעלת הכוונה על המעשה, כמו חי ומדבר לגבי דומם וצומח, כנשמה לגוף, במיוחד ח"י אלול שהוא כנגד חודש תשרי, החל מר"ה שהוא ראש וחיות לכל השנה ע"י הצעקה פנימית בקול פשוט דשופר, משל הבעש"ט מבן המלך שהלך למדינה רחוקה ושכח את שפת המדינה עד שהתחיל לצעוק בקול גדול כדי שיכיר המלך קולו, קול פשוט צעקה פנימית מעומקא דליבא, ענין זה ישנו גם בתקיעות דאלול שהוא זמן מוכשר לתשובה, ולא רק על פגמים, כי זה גופא שהוא בן מלך ויצא לשדה כבר תיקן העניינים הבלתי רצויים, אלא תשובה עילאה, "בקשו פני את פניך ה' אבקש", בפרט שמדובר אודות בן יחיד של מלך שיוצא לשדה ואינו מסתפק בדיבור מסודר אלא צועק בקול פשוט מקור כל האותיות, ענין ששכח לשון המדינה ע"ד ר' זירא ששכח תלמוד בבלי, כי לתשובה שלימה יש לשכוח חיזו דהאי עלמא וכל העולמות שלמטה מבחי' לפניך. ב' עניני "שושנה", יגמה"ר וששונה הלכות, כל השנה יגמה"ר "שושנה בין החוחים" חיצוניות המלכות לחיי הגוף, באלול הרועה בשושנים "כן רעייתי בין הבנות" לפנימיות המלכות, רחמים לחיי הנשמה ופועל גם בגוף, ע"ד פעולת ר"ה על העולם, אדה"ר אמר "בואו נשתחווה גו'" שפועל גם בענייני הגוף, בין החוחים. גם שושנים הם כ"ד קישוטין דכלה, כי י"ג מדה"ר מוסיף יופי וחן ומגלה פנימיות, "את פניך ה' אבקש". ששונים הלכות התורה, חכמת אדם תאיר פניו, ע"י התורה ממשיך לחיי נשמה וגם לגוף. גם צדקה מחיה נפש העני עי"ז נותן הקב"ה חיים לעבודה דאלול וח"י אלול עד להמשכת חיות בגלוי מחיה החיים יתן לך חיים.

בילקוט מדמה פסוק "קומי אורי כי בא אורך" לפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". יש בזה ד' ענינים: חיים, מקור חיים, אורך ואור. חיים, ממלא כ"ע, מקור חיים, סובב כ"ע, שהוא מקור לחיים או שממנו נמצאו החיים. באורך, אוא"ס שלפני הצמצום, עצם האור והתפשטות האור, ובזה גופא, גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות שהם השורש דסובב וממלא. למעלה מזה הוא תורה כפי שאינה בשביל העולמות כלל. נראה אור, הוא למעלה גם מ"אורך", השרש דישראל שלמעלה משרש התורה ומתגלה ע"י התורה. עפ"ז פירוש הפסוק "קומי אורי גו'": אורך, הוא אור הנשמה, "קומי אורי", הוא האור שמתגלה ע"י עבודתה בגוף, שהוא למעלה מאורך, אור הנשמה, והוא מאמר הקב"ה לכנס"י בזמן הגלות, שאפשר וצריך להיות "קומי אורי כי בא אורך", הן לאור הנשמה (אורך) והן שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

אלול הוא חשבון הנפש על שנה שעברה והכנה לשנה הבאה, בג' קווי עבודה, בהקדמת תשובה, שאז המעשים טובים ומאירים, החשבון הוא ברחמים, כי המלך בשדה ומקבל את כולם בפנים יפות ושוחקות ומאיר י"ג מדות הרחמים גם לאלה שנמצאים לע"ע בשדה, לכן גם מי שקיבל בהקפה את מזונותיו בתשרי העבר (כתורת הבעש"ט שמסר אדה"ז) וצריך עתה לשלם חובו ע"י תשובה, הנה כשרואה השי"ת שמשלמים ורוצים לשלם הוא מוחל על שאר החוב בימי סליחות וסמוכים ובטוחים שבר"ה יתן על השנה הבאה שוב בהקפה. העבודה בג' קוין היא כתורת הבעש"ט: סור מרע, מתענוג הגשמי, שהוא רע בערך הטוב; ועשה טוב, להיות ניזון ונסעד מחיות אלקי, מהרוחני שבגשמי; בקש שלום, שלום בין הגשמי לחיות אלקי. כביאור הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור", חומר הגוף, "שונאך", שהוא שונא הנשמה ורוחניות, "וחדלת מעזוב לו", תתחיל בסיגופים לשבור החומריות, לא זו הדרך כי אם "עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך ולא לשבור את הגוף הקדוש, הרי גם על ממונם של ישראל חסה תורה. תחילת העבודה דסו"מ הוא רק שלא יהיה מונח בתענוגי הגוף, עד שמגיע לבחי' "בקש שלום ורדפהו", מרוצה ותשוקת הנפש ברצון ותענוג שבנשמתו, ונמשך גם בכוחות הפנימיים, כתורת הבעש"ט על "והיה כי תבוא אל הארץ", לשון רצון ומרוצה, "וירשתה", מתנה מלמעלה, "וישבת בה", בהתיישבות, "והלכת אל המקום אשר יבחר גו'", בכל מקום שהולך בהשגחה מלמעלה כדי להשלים הכוונה "לשכן שמו שם", לפרסם אלקותו בעולם בג' העמודים, ובכ"א מהם הוא סו"מ ועש"ט ובקש שלום ורדפהו, ואז העולם עומד, בקביעות. עבודה דאלול במיוחד בי"ב ימים אחרונים, יום לחודש, מתחיל בח"י אלול שמכניס חיות, שהוא הטוב, בכל ענייני אלול עד ורדפהו, המשכה מלמעלה במרוצה ומהירות, עד מהרה ירוץ דברו, כברכת כהנים, מתעשרת בסופה, כמעלת התשובה, בתכלית המהירות. "אני לדודי" ממשיך "ודודי לי", דירה בתחתונים, ונעשה בר"ה מלך על העולם כולו. ע"י "את ה' האמרת היום" מלמטה עי"ז "ה' האמירך", הקב"ה אומר מחדש העשרה מאמרות בחיות חדש שלא היה מאיר מעולם אור עליון כזה, כן תהי' לנו, מיום ח"י אלול בו החלו להאיר בעוה"ז המאורות הגדולים יומשך אורה וברכה וכל הענינים הטובים המרומזים באותיות הא"ב. ב' עניני שושנה, יגמה"ר וששונה הלכות, כל השנה יגמה"ר הם כשושנה בין החוחים, חיצוניות המלכות לחיי הגוף, באלול הרועה בשושנים כן רעייתי בין הבנות, לפנימיות המלכות, רחמים לחיי הנשמה ופועל גם בגוף ע"ד פעולת ר"ה על העולם, אדה"ר אמר בואו נשתחווה גו' שפעל גם בענייני הגוף, בין החוחים. גם שושנים הם כ"ד קישוטין דכלה, כי י"ג מדה"ר מוסיף יופי וחן ומגלה פנימיות, את פניך ה' אבקש. ששונים בתורה, חכמת אדם תאיר פניו, ע"י תורה ממשיך לחיי הנשמה והגוף. גם צדקה מחיה נפש העני והקב"ה נותן חיים לעבודה דאלול וח"י אלול עד להמשכת חיות בגלוי מחיי החיים יתן לך חיים.

ג' פירושים בהאמרת: אמירה ודיבור; לבוש, אימרא; חשיבות ושבח; נגד ג' לשונות, "לתהלה לשם ולתפארת", שהם כנגד ג' מדרגות, אתעדל"ע, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. "את ה' האמרת היום" (בר"ה) ע"י אמירה ודיבור בתורה למטה פועלים עשרה מאמרות מחדש ונמשך "והוי' האמירך היום", בחי' שאין אתעדל"ת מגעת לשם, קוב"ה שריא באתר שלים. "האמרת" – דיבור, ספירות, מאמרות, דברות, גם מאמר אחד, בראשית, בחכמה, אנכי, כל זה שייך להתחלקות והתלבשות פנימי בעולם; "האמרת" – לבוש, מקיף שלמעלה מהתחלקות, "ה' מלך גאות לבש", קבלת עול מלכות שמים דאדה"ר המשיך מקיפים; "האמרת" – שבח למעלה מכל גדרים, שבח אחד ומיוחד לומר אין כמוך, אין ערוך כלל. משם ממשיכים ישראל בר"ה. "והוי' האמירך", אתעדל"ע שלמעלה, קוב"ה שריא באתר שלים. בחינה העליונה ביותר ברצון שלפני הצמצום, למעלה מרצון המוחלט וקודם שעלה ברצונו, גם בזה פועלים ישראל ונפעל ע"י ישראל, אויב נאר עצמות בלייבט נישט וי ער איז פארזיך (כל דרגא שהיא כביכול למטה מעצמות), הר"ז תלוי בישראל, כי עלו במחשבה ונחקקה צורתם בו ית' קודם שנבראו, ואצלו ית' העבר והעתיד אחד. כל זה שייך כבר באלול, ע"י העבודה דאלול ממשיכים אוא"ס למעלה מגדרים ולמעלה ממקיף דמקיף, ועושה דירה בתחתונים לאלקות שלמעלה מגדרים, ונמשך גם בכוחות הגלויים החל מהרצון, מקיף הקרוב, עד "וישבת בה", בפנימיות, "וענית ואמרת", שיש בהם ג' הפירושים הנ"ל, עד שמביאים ביכורים מן המובחר.

בפסוק זה מתואר כללות עבודת האדם: "משכני", אתעדל"ע לנפה"א; "אחריך נרוצה", עבודת האדם לב' הנפשות; "הביאני המלך חדריו", תכלית השלמות, ישראל ומלכא בלחודוהי. בלקו"ת מבארו על פסח, ספירת העומר ומ"ת, שאז "הביאני המלך חדריו" לחכמתו ורצונו ית', ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד. כ"ז הוא עבודת הצדיקים, בהגבלה והתחלקות דסו"מ ועש"ט. אמנם יוהכ"פ, לוחות אחרונות, כפליים לתושיה, תשובה למעלה ממדוה"ג, מעלה כל עניני עולם "אל האלקים אשר נתנה". תורת הבעש"ט עה"פ "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", מהצרה גופא באה הישועה, מתאים למדרש עה"פ "משכני", כל הצרות שסילקת שכנתך ("משכני") מתוכנו, "אחריך נרוצה", עשינו תשובה וגרם "סלחתי כדבריך" בשמחה ובלב שלם. צרה נהפך לצהר, ע"י עבודת "צהר תעשה לתיבה", אותיות תורה ותפלה, "בא אל התיבה", כניסה לתוך אותיות התורה והתפלה, לערנען מיט א חיות און דאווענען מיט א חיות, גם פירוש "צהר" אבן טובה ומאירה, מכניס חיות באותיות עש"מ המהווים את כל הנבראים ומאיר גילוי אלקות בעולם. פירש הרב המגיד עה"פ משכני גו', משל לאב המצמצם עצמו להשתעשע עם בנו במעשה קטנות ופועל שגם בנו יצמצם א"ע ויניח עניני קטנות שלו שהיה משתעשע בהם, כך צמצם את כבודו ית' שהעולמות יוכלו לסבלו ואין מלך בלא עם, פעל שגם האדם יצמצם ויניח הקטנות שלו וישלים הכוונה דאנא אמלוך. הצד השוה לכל פי' "משכני" (גילוי או העלם) שפועל "אחריך נרוצה" ו"הביאני המלך חדריו" בתכלית השלמות. בר"ח אלול ניתן כח ועוז לנש"י שיבואו לאהוי"ר או לתשובה, "משכני", ותבוא בב' הנפשות, "אחריך נרוצה", עד "הביאני המלך חדריו" ביוהכ"פ ואח"כ "נגילה ונשמחה בך" בזמן שמחתנו ובפרט בשמע"צ ושמח"ת. הוודאות שגם נפה"ב תתעורר בתשוקה מרוצה ורצון, הוא כי "הביאני גו'" לשון עבר, שקודם שנולד מלמדין אותו כל התורה, מזה נתינת כח שלא רק שלא ימנע העלם והסתר דזמן הגלות, אלא אדרבא עי"ז "אחריך נרוצה" ביתר שאת ויתר עז בתכלית השלמות, כשם שיחזקאל הנביא ראה מרכבה כשהוא בתוך הגולה כי היה על נהר כבר, לשון עבר, וראה על דמות הכסא דמות כמראה אדם, צמצום בציור אדם, כדי להאיר לנש"י שיוכל להתקשר ע"י תומ"צ ועבודת התשובה, ויצא מהגבלות, עד לעבודה בכל מאודך, שבאה ע"י הרגש המיצר דבחי' אדם, מא"ד אותיות אד"ם. י"ב ימים האחרונים דאלול לא רק מתקן ומשלים כל הנ"ל, אלא מוסיף כפליים לתושיה ונעשה הכנה לתמליכוני עליכם בר"ה.

לפי פירושם של הבעש"ט, הרב המגיד, ואדמו"ר הזקן, "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'" מדובר בענינים כללים, לאדה"ז הוא ענין כריתת ברית על התורה והארץ, לבעש"ט הוא התחלת העבודה, ולהה"מ הוא השכר בעוה"ב. שייכות כל ענינים אלו למצות ביכורים, אף שהיא מצוה פרטית, כי יש בה ב' ענינים כללים, א. הבאת פירות ב. קריאת הפרשה, למדים ממנו הוראות באופן קיום המצות ולימוד התורה והיא נותנת כח על כללות ענין עבודה רוחנית והשכר דלעת"ל. האבות וישראל נקראו ביכורים בפסוקים, מעלתן קדמה לתרומות מצד שרשם, האבות, "בעבר הנהר ישבו", למעלה מסדהש"ת, ישראל עלו במחשבה, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, קודם לתורה שנק' תרומה, תורה מ', וירדו מבחי' "טהורה היא" ל"אתה נפחת בי", לבירא עמיקתא, לצורך עליה, לקשר עם שרשה עלו במחשבה ולפעול בעולם, הבאת פרי האדמה לביהמ"ק מלמטלמ"ע – העלאה, קריאת הפרשה – המשכה מלמעלמ"ט, מבחי' ראש ומזל שבנשמה לנשמה למטה, ונעשה בשירה ושמחה גדולה הפורצת גדר, כי שמח בחלקו בארץ שנתן לו באופן דירושה וישיבה, ורואה בו ברכת ה' שהיא זבת חלב ודבש. "הגדתי", ל' שבח שמכיר טובה ואינו כפוי טובה. ע"י העלאה והמשכה זו פועל שיהי' תשנה לשנה הבאה שמוסיף בעבודתו מעלין בקודש. העלאה והמשכה בתורה: נגלה דתורה נתלבשה בקושיות ומחלוקת עד לעץ הדעת טו"ר, ופנימיות התורה עץ החיים, הקישור ביניהם ע"ד חיבור עליונים ותחתונים במ"ת, המשכה, אותיות החקיקה שבלוחות לתושב"כ ומשם לתושבע"פ עד לכל מה שתל' ותיק עתיד לחדש, והעלאה, לימוד התורה באופן של ליראה את ה', יראה עילאה. בתפלה (במקום ביכורים) העלאה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והמשכה, "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ברכת ה' בגו"ר למטה בארץ, גם מברר ניצוצי קדושה ומעלה אותן למעלה וממשיך ברכת ה' למטה.

גם כאשר בנ"י במעמד ומצב שגלינו מארצינו ונתרחקנו כו' צריך להיות עבודה רוחנית ד"והיה כי תבוא אל הארץ גו'" כריתת ברית על התורה והארץ, שמירת מצוות וחוקים, הרצון לעשות רצון קונו הוא ארצו האמיתית דכל אחד מישראל יהיה איזה שיהיה בכל מעמד ומצב שהוא. כדי לבוא בכל המחדו"מ אל הארץ, לעשות רצון קונה, צ"ל "לך לך מארצך" עניני טבע שלו, "מולדתך" הרגילות שלו, "בית אביך" עניני חינוך שקיבל בבית אביו, והקב"ה בעצמו מורה לו כיצד להתנהג בחיי היום יום, ונעשה הארץ שלו ירושה מאברהם, ועושה זאת בשמחה וטוב לבב, "והיה" ל' שמחה בתכלית השלמות בהקדמת ו'ה לי'ה. תכלית המכוון, שהוא בעצמו יעבוד, יגעת ומצאת, אז נותנים לו מלמעלה רעותא דלבא, עד לעצם הרצון באופן של מתנה, "ה' אלקיך נותן לך". כדי שכל זה יהיה באמת ונצחי, כנחלה וירושה שאין בה הפסק, צריך שתהא עבודתו גם מצד נה"ב, אתהפכא, אזי הוא נצחי ויורש ז' מלכים דתהו. "וישבת בה", שיבוא בהתיישבות, מהתבוננות כללית לפרטית ומשם למעשה בפועל, אז נעשה אחיזה (דאס האלט אן) התעוררות נצחי בל ישונה וחודר כל הכוחות פנימים שלו, ארץ ישראל הרוחנית, ונעשה חד עם הקב"ה, "נהיית לעם לה' אלקיך", באים כולם אל הארץ כפשוטו עם כל הבירורים מחלקו בעולם ומנפשו הבהמית שנעשית חד (זי וערט איין זאך) עם הנפש האלקית באופן של "נחלה, וירשת וישבת בה" בקרוב ממש.

"היום הזה", היינו בכניסה לארץ ישראל, וישנה בעולם, שנה ונפש, בעולם, לעשות את העולם דירה לו ית', ועיקרה בא"י כפשוטה תמצית העולם; בשנה, קב"ע מלכותו ית' בראש השנה על כל השנה; בנפש, כאו"א מישראל הוא חלק אלקה ממעל ממש ורוצה לעשות רצון קונה; ענין א"י בתורה, תושבע"פ גילוי רצה"ע וגילוי סתרי תורה ועיקרה בתורת חסידות חב"ד שנתגלה ע"י אדה"ז. "האמרת" בתורה: כשאדם לומד תורה מפעיל וממשיך, "האמרת", שהקב"ה אומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בנפש, הוא שרש נש"י, כמשל האב דחקוקה לפניו צורת בנו הקטן קודם שנולד; בשנה, כ"ה אלול הוא בחי' כדמותנו, בחי' כה, ר"ה הוא בחי' בצלמנו, בחי' זה היום, בו נאמר נעשה אדם; בעולם, הכניסה לארץ וירשת וישבת בה, שיורש ענייני עשו, אורות מרובים בכלים מרובים. וה' האמירך היום גו' "לתהלה" – חכמה, "לשם" – בינה, "ולתפארת" – דעת, וכל זה נמשך בעבודת ישראל בג' קווין שעליהם העולם עומד, היא הכניסה לארץ "האמרת" בעולם, שנה ונפש.

כניסת הארץ; ראש השנה; תושבע"פ; כולם קשורים לספירת המלכות. גילוי רצון העליון בשלימות. כל זה ישנו כבר עתה בעולם בשלימות, "אלה תולדות (מלא) השמים והארץ בהבראם", אלא שנמצא בהעלם, ע"י העלם זה יתגלה לעת"ל יתרון האור מן החושך, "אלה תולדות (מלא) פרץ", פריצת כל המדידות והגבלות. "ודבש היום הזה ה'" הוא ר"ת הוי' אחת, תיבת "ודבש" מרמז על יתרון האור מן החשך, כי באה מהדבורה שהוא שרץ טמא ודוקא על ידה באה המתיקות. הרמז באות ו' שבתיבה, "ודבש", כי ו' הוא אות החיבור המוסיף, ע"ד יתרו, שנוסף אות ו' לשמו (יתר) כי על ידי הודאתו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים", באו לגילוי דמ"ת כיתרון האור הבא מן החשך. כללות עבודת ישראל עתה, לגלות "אלה תולדות פרץ" ועי"ז נעשה שותף למעשה בראשית. ויש בזה מעלה יתירה מכניסת הארץ ע"י יהושע, כי הדור ההוא היו בניהם של דור דעה אוכלי המן ושותי מים מבארה של מרים, לא היה להם הפיכת חשך לאור, לכן אינו בתכלית העילוי, משא"כ הכניסה לארץ עתה לאחר חשך הגלות שפיזרן בין האומות, גולים בין האומות ומפוזרין בכל העולם כדי לברר ניצוצות (ולא ע"י אור גדול המושך אליו את הניצוצות) יש בזה עילוי גדול יותר. כיתרון האור מן החושך.

תלה הכתוב מצות הבאת ביכורים תיכף ומיד בבואם לארץ, מוכרח לומר שישנו ברוחניות, גם בזמן הזה, עבודת התפילה במקום ביכורים תיקנו, איתא במדרש: משה צפה שעתידין ביכורים ליבטל תיקן להם ג' תפילות בכל יום, ומבאר הצ"צ הטעם, בביכורים ב' ענינים, הבאה וקריאה, העלאה והמשכה, כמו"כ בתפלה, העלאה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והמשכה משמימה לארצה, למלא את צרכי האדם. כשם שביכורים באים "מראשית פרי האדמה" מהמובחר ומשובח, כך כשמתבונן ויודע לפני מי הוא עומד, תפילתו היא מהמובחר ומשובח שבכוחותיו, ונותן להקב"ה את החלק הכי נעלה שבנפשו (העלאה), והקב"ה נותן לו מידו המלאה הקדושה והרחבה (המשכה), מבחי' יו"ד דשם הוי' עד לה"א, מאצי' לבי"ע, עד למחדו"מ של האדם העובד. וכתורת הבעש"ט "כי תבוא אל הארץ" לשון מרוצה ורצון – העלאה, "וישבת בה" – המשכה, "ושמת בטנא", בכלים, ר"ת טעמים נקודות אותיות, ומביא את הברכה הכי גדולה "כי תבוא אל הארץ" כפשוטו תיכף ומיד.

מצות ביכורים היה מוגבל בזמן מיוחד בשנה ורק לאחר כניסתם לארץ, ועתה משה תיקן תפלה במקומו, והוא בכל מקום וכל זמן ג"פ בכל יום. הנה ביכורים ותרומה פוטרים את הכרי, אלא שהסדר הוא, קודם ביכורים, אח"כ תרומה, ונשאר הכרי. ענינם ברוחניות: העולם הוא כמו הכרי, ישראל הם ביכורים, ותורה היא תרומה. תורה קדמה לעולם ע"ד תרומה שקדמה לכרי אלא שהיא בערך לעולם, ישראל שקדמו לתורה אינם בערך לגמרי לעולם. בעבודת האדם, תרומה הוא לימוד התורה, לדעת המעשה אשר יעשון. שייכת לעולם המעשה. ביכורים הם ישראל שמקשרים את התורה עם נותן התורה, ע"י שברכו בתורה תחילה, מוסיפים בתורה כפי שהיא מצ"ע, ע"ד שמוסיף במצוות, לא רק למעלה ברוחניות, אלא במצוות גופא, כתורת הרב המגיד עה"פ "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שמוסיף חיות בתומ"צ עצמם בנוסף לחיות שיש בהם, בצדיקים גדולים ראו לפעמים בגילוי בגשמיות איך שהוסיפו חיות במצווה, כסיפור מהבעש״ט שהיה נראה בגלוי הציצית הגשמיות שבטליתו מתנועעות. זהו ענין ברכת המצות וברכת התורה, וענין הביכורים קשור בפשטות עם כל הברכות. אלא שכל זה הוא בנשמה, חלק אלקה ממעל ממש, מקיף שלמעלה מתפיסה, אין מזל לישראל, רק מזליהו חזי ופועל על הנשמה שבגוף חרדה המסלקת הדמים והרתיחה, ביטול במציאות, אלא שאינו בגילוי, כדי שתהיה בחירה בקב שלו, וכדי לחבר המזל לנשמה שבגוף לזה צריך עבודת התפלה, ל' תופל וחיבור, ע״י שעומד כעבדא קמי מרי׳, בטל לגמרי כעבד הבטל אל המלך, שאינו מציאות בפ"ע כלל. כשהוא בדרגא זו ביכלתו לחבר המזל שבנשמה עם הנשמה שלמטה. מעלת הביכורים עתה בתפלה יותר מזמן שביהמ"ק היה קיים, כי עתה אינו מוגבל בזמן ומקום, ע"ד קרבנות בזה"ז, קלקלתינו זהו תקנתינו, וישנם כל ג' העניינים: ישראל החורש וזורע ומביא את הביכורים, לוים האומרים ארוממך גו' והכהן שהיה מקבל, כל זה פועל האדם בתפלה בכל מקום ובכל זמן ג"פ בכל יום. ויש בו עוד ענין, שהוא מביא לענין ביכורים וקורבנות גם בפשטות לעת"ל כמצוות רצונך.

הוראה נצחית בעבודת כל אחד מענין ירושה ומתנה של הארץ, כאו"א מישראל הוא "ארץ הצבי", ל' תענוג וארץ חפץ לכן יש אצלם ב' ענינים אלו גם לפני העבודה, אדם מורכב מגוף ונפש, בצלמנו כדמותנו, ומדרגה שלישית המחברם, שרשם בג' המדרגות, ממלא כ"ע, סובב כ"ע ומדרגה שלישית שלמעלה מהן המחבר אותן. שייך לר"ה, מלכויות, ספי' המלכות, ממכ"ע; זכרונות, ז"א, סוכ"ע; ומדרגה הג' המחברם הוא שופרות, בינה, ושרשה בעתיק, לשון שופרא ותענוג. בעבודת האדם הוא: סור מרע, כל ישראל שווים בזה, כי מוכרח לצאת מהחושך. ועשה טוב, יותר ממה שמוכרח, למעלה ממדוה"ג. בקש שלום, ענין התורה שלמעלה משניהם. כמו"כ החילוק בין ירושה למתנה, ירושה שאין לה הפסק, ע"ד סור מרע, כי צ"ל תמיד חדור באלקות ולסור מכל הענינים הבלתי רצויים. גם ענין הבירורים, יעקב יורש אורות דתהו מעשו ונכנס במקום המוריש בדרך ממילא והוא הבכור באמת. מתנה היא למעלה מזה, התגלות מלמעלה, "אשר ה׳ אלקיך נותן לך", ע״ד ענין ועשה טוב שהיא הוספה בטוב, ויש בה הפסק, מתנה היא למעלה לגמרי ממדידה והגבלה, המשכת בחי׳ סובב. אך הסדר בפסוק, קודם, "ה"א נותן לך" ואח"כ "וירשת", נתינה קודם לירושה, כי משביעין אותו (מל' שובע) תהי צדיק, כי כבר בתחילת העבודה נותנים כח, וכל הנותן בעין יפה נותן, שיגיע האדם לשלימות עבודתו, לא רק לבחי׳ ירושה אלא גם לבחי׳ מתנה. ובאופן של "כי תבוא" לשון סיפור והבטחה, את ארץ ז' עממין בדרך ירושה, ואת קיני קניזי וקדמוני בדרך מתנה, כי ירחיב ה"א את גבולך.

"וממשיך אח״כ בלקו״ת, וכל זה למה, כדי "להיות לך לאלקים", פירוש שיהי׳ אלקים שלך, פירוש שיוקבע ענין אלקותו ליבטל וליכלל ברצונו ית׳. (ויש לומר, שזהו ג״כ מה שנאמר היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך, שגם זה קאי כנ״ל על ראש השנה, שענין נהיית לעם לה׳ אלקיך הוא ליבטל וליכלל ברצונו ית׳). וממשיך אח״כ בכתוב ולתתך גו׳ לתהלה לשם ולתפארת, ומבואר בהמאמר שהם בחי׳ חב״ד. תהלה – חכמה, שם – בינה, ולתפארת – דעת. ויש לומר שזהו ג״כ הקשר לח״י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים הבעש״ט ואדמו״ר הזקן, כי ענינו של הבעש״ט, מיסד תורת החסידות הכללית, הי׳ לפעול להיות לך לאלקים ("נהיית לעם לה׳ אלקיך") – ליבטל וליכלל ברצונו ית׳. וענינו של אדמו״ר הזקן, מיסד תורת חסידות חב״ד, הי׳ לפעול להיות לתהלה לשם ולתפארת – חב״ד. וע״י שעוסקים בלימוד התורה דענינים אלו בכלל, ומה גם בפנימיות התורה, ובהבנה והשגה שהשכל והמשיג והמושג נהיו לדבר אחד, ותורתך בתוך מעי, שנעשה דם ובשר כבשרו, זוכים ל"כי תבוא אל הארץ" בפשטות, ארץ זבת חלב ודבש, וכנ״ל ד"ודבש" מחובר "עם היום הזה הוי׳" להיות בצירוף שם הוי׳ אחת, בגאולה האמיתית והשלימה, דאז יהי׳ לה׳ המלוכה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו׳, הוי׳ אחד ושמו אחד.

"וממשיך אח״כ בלקו״ת, וכל זה למה, כדי "להיות לך לאלקים", פירוש שיהי׳ אלקים שלך, פירוש שיוקבע ענין אלקותו ליבטל וליכלל ברצונו ית׳. (ויש לומר, שזהו ג״כ מה שנאמר היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך, שגם זה קאי כנ״ל על ראש השנה, שענין נהיית לעם לה׳ אלקיך הוא ליבטל וליכלל ברצונו ית׳). וממשיך אח״כ בכתוב ולתתך גו׳ לתהלה לשם ולתפארת, ומבואר בהמאמר שהם בחי׳ חב״ד. תהלה – חכמה, שם – בינה, ולתפארת – דעת. ויש לומר שזהו ג״כ הקשר לח״י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים הבעש״ט ואדמו״ר הזקן, כי ענינו של הבעש״ט, מיסד תורת החסידות הכללית, הי׳ לפעול להיות לך לאלקים ("נהיית לעם לה׳ אלקיך") – ליבטל וליכלל ברצונו ית׳. וענינו של אדמו״ר הזקן, מיסד תורת חסידות חב״ד, הי׳ לפעול להיות לתהלה לשם ולתפארת – חב״ד. וע״י שעוסקים בלימוד התורה דענינים אלו בכלל, ומה גם בפנימיות התורה, ובהבנה והשגה שהשכל והמשיג והמושג נהיו לדבר אחד, ותורתך בתוך מעי, שנעשה דם ובשר כבשרו, זוכים ל"כי תבוא אל הארץ" בפשטות, ארץ זבת חלב ודבש, וכנ״ל ד"ודבש" מחובר "עם היום הזה הוי׳" להיות בצירוף שם הוי׳ אחת, בגאולה האמיתית והשלימה, דאז יהי׳ לה׳ המלוכה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו׳, הוי׳ אחד ושמו אחד.