מאמרי שנת תשכ"ג

ג' דרגות בלמעלה מהשתלשלות ("שמיני"): א. מילה וקודש הקדשים, ענינם מצוות, ואינו חידוש כי זה היתה מלכתחי' כוונת הבריאה. ב. תשובה, למעלה מתומ"צ, "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך", בעל הרצון, אור חדש, מצד התורה יביא אשם, זדונות כשגגות, מצד הקב"ה (שג"כ מתגלה בתורה) יעשה תשובה ונעשים כזכיות. ג. יוכ"פ, עיצומו של יום מכפר, עצמות שלמעלה מבעל הרצון, נמשך ע"י תשובה ומתגלה בכניסת כה"ג לקדה"ק בהזיות אחת למעלה וז' למטה, אחת לפני ז', המשכה מלמעלה מהשתל' בהשתל'. "וכל אדם לא יהיה (גם דמות פני אדם) בבואו לכפר בקודש" אז מתגלה בחי' זו.

המשכת מקיף בפנימי פועל שינוי גם במקיף הרחוק, בישיבה בסוכה ממשיך מעצמות שלגביו אין חילוק בין מקיף לפנימי. כי בא לאחר התשובה דיו"כ שהאדם נעשה מציאות חדשה, שנתגלה התקשרות עצמית דעצם הנשמה בעצמות למעלה מכוחות הגלויים. לכן "בסוכות תשבו" בכוחות הגלויים, התשובה דיו"כ; "כי בסוכות הושבתי" אתעדל"ע, המשכה (פעולה) דעצמות אור א"ס; "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" במקיף הרחוק, מצד שרש ישראל בעצמות, בלי פעולה ושינוי. כי לא אדם הוא.

טל ומטר בתורה, פנימיות וגליא דאורייתא, לימוד לשמה ואינה ירושה לך. ולימוד אדעתא דנפשי' שנק' ירושה כי יורש אורות דתוהו. למעלה מזה מתנה, פנימיות שבפנימיות שלמעלה מהשגה, נמשך מצ"ע ללא עסק האדם. ירושה, יעקב עבדי, בירורים דחול: אינה ירושה לך, דרגת ישראל, בן, יחד שבטי ישראל; מתנה, בחי' ישורון, כבן שבמוח האב. אמנם בשמח"ת מתגלה בשם יעקב שרשה בעצמות, שם העצם דישראל עצמם. שהיורש עומד במקום המוריש, למעלה ממתנה שמצד רצון הנותן.

מלך במשפט יעמיד ארץ, ב' אופנים במשפט, א' שבא בסיבת רחמים, שמייסר עבדיו לתקן עבודתם. ב' דין ומשפט בלי תערובת חסד, שמרחיק את עבדו להאבידו. בשניהם המלך מצמצם עצמו בקטנות המוחין לדקדק וכו', העבודה דתומ"צ הוא להמשיך גדלות המוחין לבטל את מדת הדין. מצד קטנות המוחין בא נחש והטיל זוהמה בחוה (חיצוניות ואחוריים, בגי' י"ט מילוי וחיצוניות דשם מ"ה). כשמלכות נפרדת מז"א בירידתה לבי"ע, ימצא אותה עשו איש שדה, וע"י "צעקה הנערה" על עוצם הירידה ואז נמשך ישועה מבחי' "אין (בפתח) מושיע לה", מוחין דגדלות. אמנם, כאשר חסר ענין הצעקה בעבודת התפלה, ונעשה מעמד ומצב דאין מושיע לה כפשוטו, אז באה הגאולה מהקב"ה בעצמו כמו שהוא למעלה גם מבחי' מוחין דגדלות (בחי' אין) "וגאלתיך אנכי", שנמשכת הגאולה מבחי' אנכי. וכמו ביצי"מ, שבנ"י היו במעמד ומצב דאת ערום וערי' אזי נמשכה הגאולה מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו ויהיו חיי שרה, כי תיקנה את הענין דבא נחש על חוה כו', ע"י המשכת מוחין דגדלות, שזהו"ע תוספת אור שאמרו חז"ל ששרה הוסיפה על המאורות.

ב' מדריגות בחסד שלמעלה: א. חסד דאריך ("רב חסד") בחי' אור מקיף, שהמשכתו אינה פועלת חסרון בהמשפיע ("זה נהנה וזה לא חסר"), ולכן גם הנאת המקבל אינה בפנימיות. וכיון שבבחי' זו "כחשכה כאורה", יכולה להיות ממנה יניקה כו' ("לעוברי רצונו"). ב. חסד דז"א ("חסד זוטא") – בחי' אור פנימי, שהמשכתו פועלת חסרון בהמשפיע ("זה נהנה וזה חסר"), ולכן הנאת המקבל היא בפנימיות; והמשכה זו היא במקום הקדושה דוקא ("לעושי רצונו"). הטעם שחסד דז"א נקרא בשם "חסד זוטא" כי השפעתו היא מצד הביטול; ואעפ"כ, דוקא בחסד זוטא ישנו אמיתית ענין הבלי-גבול, כי ההשפעה שמצד הביטול מגעת בבחי' התנשאות עצמית (שבמדריגה זו אין הזולת סותר לו, ולכן משפיע לכל) שלמעלה מבחי' התנשאות חיצונית (ששם ההשפעה להזולת היא רק לפי שהזולת אינו תופס מקום אצלו, שמזה נמשך בחי' חסד דישמעאל). וזהו "קטנתי מכל החסדים" (נוסף על הביאור שבאגה"ק, שמצד החסדים נעשה הענין ד"קטנתי") – שע"י עבודת הביטול ("קטנתי") נעשית המשכת כל החסדים, כיון שהביטול ד"קטנתי" מגיע בבחי' התנשאות עצמית. ועפ"ז יובן מ"ש באגה"ק "שלא לשרוק עליהם ח"ו" (כולל גם שריקה דקדושה) – כי מבחי' ההתנשאות (גם דקדושה) יכול להסתעף ענין חסד דישמעאל, ולכן צריכה העבודה להיות באופן של ביטול דוקא ("להשפיל רוחם כו' ומענה רך כו'").

ארץ הרים ובקעות, בכאו"א מישראל שנקראו ארץ חפץ ישנה העבודה דהרים, אברהם שקראו הר, אהבה, והעבודה דבקעות, מקום שפל, יראה וביטול. עבודת הביטול מגעת למעלה יותר מעבודת האהבה, בדוגמת חותם המתהפך –שדוקא ע"י העבודה דחותם שוקע, ביטול, נעשה למעלה חותם בולט, גילוי אוא"ס בלי לבושים המסתירים. ענין זה כפי שהוא למעלה בחי' חסד דאצילות, שנקרא חסד זוטא, כי השפעת החסד בעולם האצילות היא מצד הביטול; משא"כ בחסד דקליפה, ישמעאל, ההשפעה מצד ההתנשאות, אלא שאין זה התנשאות עצמית, אלא התנשאות חיצונית בלבד, ולכן נרגש אצלו הצורך להתייהר ע"י ההשפעה אל הזולת, ושרשו מבחי' החסד שלמעלה מאצילות, ששם כחשכה כאורה. וזהו קטנתי מכל החסדים, שהשפעת החסד דקדושה קשורה עם ענין הביטול, בב' אופנים: גילוי החסדים שלמעלה פועל את ענין הביטול (קטנתי) למטה, כהביאור באגה"ק, עבודת זו פועלת המשכת "כל החסדים" מלמעלה, שהחותם שוקע למטה פועל חותם בולט למעלה.

אהבה המתלבשת בגוף, אינה משנה טבע מדותיו. השינויים הם בערך. מגיע רק לשרשו ומקורו. משא"כ אהבה בכל מאודך אינו מלובש בכלי, מזכך כלי הלב מבחוץ, העלי' היא באין ערוך, ומגיע לאמיתת הבל"ג, ונמשך למטה, נק' בשם עמידה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם", בעבודה דמס"נ ממשיכים רחמים רבים למעלה מסדהש"ת, ענין העמידה למעלה.

התלבשות הנשמה בגוף ובירורים מגיע לאמיתת הבל"ג, אור חוזר משרש תענוגים גשמים שלמעלה מנפש האדם ע"י בכל מאודך, דוגמא מאש, שמדליק כו"כ נרות ולא יחסר מאומה. נברא בעל גבול שנמשך בו כח בל"ג כדי שנכיר אמיתת הבל"ג דלמעלה. הדלקת נ"ח, אש מבחי' אור חוזר בל"ג ויאיר למטה בשמן בכלי. "עמדת להם בעת צרתם", מן המיצר נעשה עמידה למעלה, המשכת דרגא עליונה למטה, ע"י עבודה בכל מאודך מעלה את התורה לעצמיות המוחין, הגבהת הראש מהשפלתם במדות.

"לבו דואג בקרבו" בעבודת התפילה בחי' רצוא, "חולת אהבה", שימאס בחייו ממש, וכל הקרוב יותר להשגה יחלה יותר. נחמתו, שיתבונן דתומ"צ ממשיך אוא"ס בכלים מכלים שונים ובזה תהיה שמחתו שמרווה צמאונו באוא"ס שבקיום תומ"צ, "כי אתך אני", ממשיך אוא"ס ומוסרין לו רזי תורה למעלה מהשתל'. ויש להוסיף דחולה בגי' מ"ט, כי חסר לו שער הנו"ן. כל זה בכח עצמו, אך בכח עליון נמשך אוא"ס בכלים מכלים שונים, כי א"ס תפיסא ומתלבשת בתומ"צ. לבו דואג אינו מצד מיעוט ערכו אלא כי א"א להשיג אמיתית אוא"ס דלית מח' תפיסא בי' כלל, וזוהי המעלה שבקיום תומ"צ שתפיסה ומתלבשת בהן.

ע"י התבוננות בגדולותו ית' בבריאת העולם בא לאהבה רבה ונק' עובד אלקים, ופועל שהרע "ימס כדונג בפני אש", שלא יבוא לידי מעשה, אמנם התכלית לבוא לאהבה רבה למעלה מטו"ד המוסתרת בלב כל ישראל וצריך להביאה לגילוי והרע בטל לגמרי, "כי הנה אויבך הוי' גו' יתפרדו כל פועלי און", מצד שם הוי' שלמעלה מהעולמות.

העבודה בששת ימי המעשה, בחריש, הכנעת הגוף לעשות היפך רצונו, ובקציר, זריעת תומ"צ חדורים באהוי"ר. הם הכנה ליום השבת, ולאחריה מתחיל עוה"פ בעבודה זו לעלות בשבת הבאה "מדי שבת בשבתו" למדרגה עליונה יותר, כי מצד הקירוב והעלי' מרגיש שיש עלי' שאינו יכול להגיע אליה וחוזר לבטל עצמו לרפויי ארעא לעלות יותר, עד "יבוא כל בשר גו'" שגם הבשר הגשמי יבוא להתקרב לשרשו "להשתחות לפני ה'".

במאמר אדה"ז מביא ב' הפירושים בענין פרעה: בחי' עורף דאריך, ובחי' מלכות דאצילות, וקשורים זב"ז. כדי שהיציאה ממצרים דלעו"ז תהי' בוודאות, צריכה להיות היציאה גם ממצרים דקדושה, בכל העולמות, כל זמן שנמצאים עדיין במצרים דקדושה, יכול להשתלשל מזה גם מצרים דלעו"ז. יצי"מ בעבודה, שאינו עובד רק בקו אחד, כטבעו, אלא גם בקו ההפכי, היפך טבעו, שזה מורה שעבודתו היא באופן של יציאה ממציאותו, בתכלית המסירה ונתינה להקב"ה. כמעשה דר' חנניא בן תרדיון שמס"נ על קה"ש ללמד תורה ברבים, מ"מ הי' מסופק אם הוא באמיתות לשם שמים, או שגם טבעו גורם למס"נ, הבחינה היתה כשעבד היפך טבעו (מעות של פורים כו' וחלקתים לעניים) עי"ז נתברר שמסר נפשו ללא תערובת טבעית כלל. לכן צריכה להיות העבודה בשני קוים דוקא. קשור לר"ה לאילן, "כי האדם עץ השדה". שעיקר עבודתו לשנות טבע מדותיו שתהי' בשני הקוין, היפך טבעו, ביצי"מ הוצרכו לצאת לגמרי ממציאות והגבלה ע"י העבודה בשני קוין דוקא, לכן בקרי"ס "המים להם חומה מימינם", תורה, "ומשמאלם", תפלה או תפילין, שהם ב' הקוין, ועי"ז נעשית ההצלה וההגנה דבני ישראל.

עשיר ועני בדעת, גם יסוד נק' דל, ע"י מלכות נשלם גם ביסוד מספר עשר. עשרים גרה, יו"ד, האות עם המילוי. אנא למשקל בה דא יו"ד, האבן והסחורה שכנגדה. דחכמה (י' מ"ה) מעלה דיבור (ו"ד, ב"ן) לשרשו בשם ס"ג. או מעלת המתברר (אבן) על המברר מצד שרשו. מחצית השקל הוא עליית מחצה הב' על-ידי מחתה הא', העשיר לא ירבה מבירור ע"ס ע"י חכמה לא פחות ולא יותר, בכח משה רבינו הממשיך דעת בנש"י.

השקיפה גו', דעת עליון, מלמעלה למטה, וברך את עמך את ישראל, ולא לאומות העולם. תחילה צ"ל עבודה דד"ת, שמע ישראל הוי' אלקינו, אח"כ מתאחד בד"ע, הוי' אחד, ומתבטלים מדות רעות דז' אומות: אתה הוי' לבדך - עצמות. אתה עשית את השמים - ד"ע. הארץ וכל אשר עליה - ד"ת. אתה בחרת באברם - חיבור ב' הדעות ע"י עבודה. וכרות גו' לתת את ארץ הכנעני גו' - המשכה לישראל לבטל יניקת ז' אומות. אבל לעמלק לא די בזה וצ"ל לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, עבודת עבד שיעשה גם דבר השנוי עליו. מעלת קב"ע של דוד על שאול שהלך אחר הטעם ואמר לו שמואל הלא שמוע מזבח טוב. בכל דור יש עמלק (משא"כ ז' אומות) וביטולו ע"י זכירה שלמעלה מהבנה והשגה. גם לאחר איבוד ז' אומות ישנו ראשית גוים עמלק אם באופן של מרידה בגסות, או באופן של דקות ודקות דדקות, שזהו"ע הקרירות, ועי"ז פועלים שסוכ"ס תהי' אחריתו עדי אובד, כיון שנשלמת המלחמה להוי' בעמלק מדור דור, עד לדרא דמשיחא.

שרפים, בעולם הבריאה, בו מאיר בחי' המוחין, אימא עילאה מקננא בכורסיא, עולם הבריאה. עבודתם היא בבחי' יושר, השגת אלוקות (חב"ד) והתגלות המידות (חג"ת) והדביקות בפועל (נה"י). אופנים, בעולם העשי', שם מאיר בחי' נה"י בלבד, ועבודתם בבחי' עיגולים, בחי' הודאה בלבד, נה"י, ללא מעלה ומטה. אמנם יש מעלה באופנים לגבי השרפים, ביטול השרפים הוא במדידה והגבלה, מצד ההשגה, משא"כ ביטול האופנים הוא ביטול אמיתי. יתרון זה שבאופנים קשור עם הגלגול שלהם, הירידה דבחי' חב"ד להיות בהעלם, עי"ז ההודאה שבהם היא בגילוי. ומזה מובן גם בנוגע לשורשם, בחי' הקו, יושר, שורש השרפים. ובחי' העיגול הגדול שלפני הצמצום, עיגולים, שורש האופנים. אף שעיגולים הוא למעלה הרבה מהיושר, מ"מ היושר הוא מבחי' רוח, והעיגולים הם מבחי' נפש שלמטה מרוח. מזה מובן גם לענין גלות מצרים שהוא דוגמת העיבור, "ראשו מקופל בין ברכיו", התכללות חב"ד וחג"ת בנה"י באופן של עיגול "תלת כלילן גו תלת" עם היותו למטה ביותר הרי שרשו הוא בבחי' המקיף דעיגולים דקדושה.

השפעת המקיף דאריך, בחי' משיח, ריח, נעלה יותר מהשפעת פנימיות או"א, בחי' משה. מקור הריח, טלא דנטיף מעתיקא, מהות תענוג העליון, ע"י העלאת מ"ן בא למטה "שמן וקטורת ישמח לב" הריח עולה מלמטה ומפזר את החיצונים ומעורר ניחוח מלמעלה לדחותם לגמרי. חילוק בין חנוך למשיח, חנוך היה גופו למטה והעלה ריח למעלה, משא"כ משיח ממשיך מעצמות התענוג שלמעלה שיתגלה למטה לכן ישאר בגופו למטה. אליהו היה גוף ונעשה מלאך ויש בו מעלת הנשמות ומעלת המלאכים. לכן על ידו יהיה והשיב לב אבות על בנים, חיבור תורתן של בנים עם האבות.

התכללות בפנימיות המדות, "חושך שבטו שונא בנו"; ב' מדות הפכיות פועלים בדבר אחד; ב' מדות הפכיות מקבלת זו מזו עד שלא ימצא בה ראש וסוף. במ"ת גילוי קו האמצעי למעלה מהתחלקות ופעל הוי' חדשה בנש"י לכן קדם לזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", העדר, כוונת הצמצום בשביל הגילוי, גם בגילוי כלול כוונת הצמצום.

יום כלול מלילה ושניהם 'יום אחד', הוי' ואלקים, גילוי וצמצום, אחד הם, כוונת הצמצום לגילוי. ויש לפעול כן ביצ"ט ויצה"ר שיהיו אחד בעבודת ה'. כי כך עלה ברצונו שיהיה "ברישא חשוכה והדר נהורא" ואור ה' יאיר בחושך, דירה בתחתונים. בורא חושך, כתר, אוכם הוא קדם עה"ע, מצד עוצם ביטולו ודביקותו במקור. התכלית שיאיר בעוה"ז בחושך. כל שהצמצום גדול יותר הגילוי שע"י גדול יותר. לכן ניתנה תורה בארץ לנשמות בגופים ונה"ב, "והשבות אל לבבך", ונעשית עליה גדולה ביותר. חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, למעלה מהשרפים שאומרים קדוש ואופנים שאומרים ברוך, כי נש"י משלימים הכוונה. תשכ’’ד

ג' מצוות ניתנו לאשה לתקן חטא אדה"ר. נדה, חלה והדלקת הנר. סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום. נר"נ. במצוות חלה גופא, שהיא דוגמת ברית אדם הראשון: "והיה באכלכם מלחם הארץ", עבודת הבירורים, סו"מ, יחו"ת; "תרימו תרומה להוי'", עבודת התפלה, ועש"ט, יחו"ע; אכילת הכהן, בקש שלום, לימוד התורה, המשכה מלמעלה למטה. וצ"ל שניהם, תורה ותפילה, כי לתורה היא המשכה מלמעלה מצ"ע שלא לפי ערך העבודה משא"כ תפילה היא מלמטה למעלה, אמנם יש מעלה בתפילה ע"ג תורה שעל-ידה מתגלה באדם הבל"ג שבתורה.

הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, הארה להתלבש במדות לצורך בנין עולמות, הליכה מלמעלה מסדהש"ת בת"ק שנה, עיקר המדות כפי שהם בתכלית הריבוי. שמות הוי' ואלקים, גילוי וצמצום, "וידעת היום גו' כי הוי' הוא האלקים", שבצמצום דשם אלקים כולל הגילוי דשם הוי', כי כוונת הצמצום בשביל הגילוי. מפעולת הצמצום בשם הוי' מוכח שגם לפנה"צ היה כלול שם אלקים שיוכל להיות בו פעולה זו. "כי שמש ומגן הוי' אלקים", שם אלקים הוא מגן שע"י יתגלה שמש הוי', "לא ימנע טוב להולכים בתמיד", שנמשך גילוי הטוב בפנימיות להולכים בתמים דוקא, "טוב ה' לקוויו". כמו"כ שם יעקב הוא דוגמת שם אלקים וישראל דוגמת שם הוי', כמו ששני השמות אינם נמחקים כך יעקב וישראל הם נצחיים ויהיו גם לעתיד, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" ויש מעין זה גם עתה בזמן הגלות ע"ד המגן שמביא המשכת השמש הוי' בעולם, עי ניסים שעושה נשיא הדור בכל דור.

"שבטים" הם ענפים רכים מחוברים ויונקים מהאילן. "מטות" הם ענפי האילן לאחר שנכרת, עניינו הנשמות די"ב שבטים שנפרטו מאילן האבות שהם מדות אהוי"ר וירדו לגסות, אז יש בהם עבודת התשובה שלמעלה מצדיקים, "ויצעקו אל ה'" שאינו יכול לסבול את החשך של גסות הגוף ותוסיף דביקות ועליה למדרגה נעלית יותר בחילא יתיר. תכלית הירידה לגשמיות הוא כי יש בהם ניצוץ טוב שמוסיף כח לנפש האלקית לשוב בתשובה ע"י קדש עצמך במותר לך, בשני אופנים: א. כשמברר ע"י אכילה לשם שמים, עבודת "שבטים". ב. ע"י פרישה מהמאכל "נדרים", שמגביה האוכל לקודש. המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. דוקא ע"י נדרים יכול לירד למטה למקום שאין בכוחה לברר את המאכל הגשמי. הכח לזה הוא ע"י משה, חכמה, ביטול, שקיבל תורה "זה הדבר אשר צוה הוי'" בחי' זה ושם הוי' בחי' סובב כ"ע שלמעלה ממכ"ע.

המן נק' מאכל של רעבון ומוסיף דעת ("למען הודיעך") וניתן דבר יום ביומו, בזהר כ' הטעם לזה, כי שיתא יומין מקבלים מהברכה דשבת ואינו ניתן מיום א' לחבירו. לכאורה כל ההשפעות הם משבת מדוע רק על המן נאמר בו "אל יותיר"? בשבת נמשך המן למעלה בפנימיות העונג ואינו יכול להתצמצם בסדהש"ת, בשבת גופא לא ירד כי רק השפעה חיצונית יורד בשבת (גשם וצמיחה) והמן הוא פנימי, אמנם בירידת המדות בסדהש"ת יורד המן לששת ימי החול דבר יום ביומו. המן אינו משתנה ממהותו בירידתו למטה, כי הוא עצמי ולא הארה ולא היה בו פסולת, לכן כל מדה השפיעה ביומה לבד מה שקבלה מעונג העליון בלי התלבשות במלכות, משא"כ שאר שפע מסדהש"ת מתלבש במלכות ויכול להיות מיום א' לחברו. לכאו' אם המן הוא מעצמות שלמעלה מהזמן מדוע ניתן דבר יום ביומו? אלא כי הוא בא באתעדל"ע מצ"ע בלי עבודת הבירורים, מתנה ללא יגיעה, כמה שנותנים לו כו' [כנראה הכוונה שאין לדעת מתי ואם בכלל יקבל, רק ביום זה שקיבל] לכן משבת ניתן רק לכל יום ביומו, משא"כ השפעות דהשתל' הם ע"י העלאת מ"ן מבירורים ה"ז דומה ליגיעת אדם להרוויח ביום אחד על כמה ימים מיום א' לחבירו. מן, פנימיות התורה, מאכל של רעבון, כי אין בו השגת המהות, משא"כ נגלה, ומוסיף [אדמו"ר נ"ע בהמשך ע"ב] ע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים כאשר מפסיקים אותו ללימוד פנימיות התורה אינו מוצא בזה עונג מפני שאינו משיג מהות הדבר רק ידיעת המציאות .. לכן זה וירעיבך .. עונג העצמי הבלתי מורגש הוא למעלה מבחי' לחם, וזהו למען הודיעך, שבהשפעת המן היתה הידיעה כי לא על הלחם לבדו גו' כל ע"כ מוצא פי ה', מקור פי הוי' הו"ע פנימיות עונג העליון בחי' פנימיות עתיק שנמשך ע"י המן.

במן ב' הפכים, מחד מאכל רעבון ("ויענך וירעיבך") עינוי כיוה"כ, אכילתו איננה שוללת ואף גורמת רעבון, מאידך תיקנו עליו ברכת הזן שהוא רק לאכילה כדי שביעה (ואכלת ושבעת) ויובן ע"פ ענין המן, פנימיות התורה ויש בה ב' אופנים: לחם מן השמים, ידיעת מציאות אוא"ס שלמעלה ולא השגת המהות, השגת נפה"א בהפלאה, גילויו פועל ביטול באדם, חכמה, מביא ליראה, פועל ואינו שולל רעבון אעפ"כ נקרא 'מאכל' כי ע"י נעשה האדם כלי לחיות שלא בערכו "להחיותם ברעב" מקבל חיות מתענוג עצמי בלתי מורגש למעלה מאכו"ש. נמשך מעומקא דכולא, המשכה רק לז"א, שכל מופשט, מעדן לנהר, מקור הברכה דשבת. לחם מן הארץ, לומד ומשיג אלוקות המתלבש ופועל בירור וזיכוך הנה"ב, שכל השייך למדות, מאכל משביע לאדם שעיקרו מדות וכשלא משיג הוא רעב וצמא להשיג, בינה, מביא לאהבה. נמשך מעומקא דבירא, המשכת בינה למלכות, שכל גלוי, המשכה לנהר וגן, משבת לו' ימי החול. ע"י המשכת ב' עומקים אלו בשכל האדם וביטול שלו מזה, אזי גם ההגבלות שלו בענייני פנימיות התורה שהם מצד עצמם למעלה מהשכל, נמשכים בשכל בהשגה ממש. ע"י הפצת המעיינות מתגלה ענין המעיינות עצמן. מן, למעלה מגדר עולם (מקום וזמן) לכן הי' צריך להתחדש בכל יום כי ניכר בו שנמשך מלמעלה (אין פת בסלו) גם לא היה מוגבל בטעמים ואינו נראה לעין המוגבל, רק אדם הבטל הוא כלי לשפע בל"ג, 'אינו רואה ואוכל', הוא אמיתת השובע והעשירות כי נשפע תמיד מלמעלה. "וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה, ובפרט ע"פ הידוע שפרנסה בזה"ז הוא באופן דהשפעת המן, וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן .. ע"י שהוא כלי ריקן הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי".

"אשר תשמעון" לשון תענוג, באשרי, התענוג למעלה מעבודת ישראל בעולם, "שוקיו" זה העולם שנשתוקק לבראותו, כמו תענוג בשבת מעבודת ימי החול, תענוג באלף השביעי מאתכפיא דשית אלפי שנין. ב' שבתות, א. עונג מגמר מלאכת הבריאה מעליית הכוחות לאחר צמצום וירידה בששת ימי המעשה, שחוזר מהירידה למדות ומלכות להיות חיות לעולמות. ב. עונג פנימי מצד מילוי הכוונה שהיא הסיבה לרצון להיות לו דירה בתחתונים בקיום תומ"צ למטה. לזה "הברכה אשר תשמעו" שוודאי יקיימו תומ"צ כדבעי (ברכה) וענין התשובה (הפיכת הקללה) שבין שניהם נעשה העונג למעלה (אשר) אז הברכות נתונות לך לפנימיות הנשמה הקשורה לפנימיות דלמעלה ("אנכי נותן לפניכם") "בקשו פני את פניך ה' אבקש".

הצ"צ ברשימותיו על תהילים מבאר: "אורי", תורה אור, "וישעי", מצוות, "בגדי ישע". אדה"ז מבאר, שורש ההפרש בין תורה למצוות, תורה היא אור פנימי, החכמה מאין תמצא. מציאות האין שבא לידי גילוי. מצוות הוא האין עצמו, בחי' הכתר, רצון העליון, מקיף לכל האצילות בשוה. מ"מ מעלה בתורה על מצוות כי התורה הוא גילוי טעם במצווה, והחכמה תחי' בעליה, אף שהמצוות הם 'בעליה' דחכמה, מ"מ החכמה תחי' אותם, גם מעלת המצוות עצמן, זה גופא מתגלה ע"י התורה, ע"ד תשובה למעלה מהתורה, מ"מ גילויה היא ע"י התורה שמלמדת כיצד לעשות תשובה. בנוגע ח"י אלול הנה הבעש"ט הוא בחי' עתיק, ורבינו הזקן הוא חכמה, ותורת אדה"ז הוא כלשון אדמו"ר הרש"ב נ"ע: היא היא תורת הבעש"ט, פנימיות אבא פנימיות עתיק, ותובעים שהלימוד יהיה עד מיצוי הנפש, ולהוסיף בלימוד שו"ע ותניא והפצת המעיינות חוצה, מעיין הוא מקור המים ואין מים אלא תורה, שיטבול במי הדעת טבילה שהמים עולים ומכסים על ראשו (איבערן קאפ).

[לשלימות הענין, נציין להמאמר ד"ה ואשה אחת שנאמר באור ליום ב' כ' מר"ח תשמ"ו שי"ל מוגה בקונ' כ' מר-חשון תש"נ, בו מבאר פסוק "כי המצוה" בהרחבה. עיקרו הוא ע"פ מאמר ד"ה כי המצוה גו' כי קרוב וגו' תער"ג, שבסה"מ תרע"ב–ע"ו].