מאמרי פרשת נצבים

"אתם נצבים היום (בר"ה) כולכם", התאחדות הכלל בקומה שלמה. "ראשיכם גו'" התחלקות פרטים בפ"ע. בעבודה הוא, להמשיך ולחבר אורות וכלים, האור מרגיש מעלת הכלי בשרשו (היכולת שלא להאיר) ומגלה זאת בהכלי, שעניינו ביטול, ובפרט בפני האור שגילה מעלתו. שורש החיבור הוא התכללות והתלבשות הוי' ואלקים, ושורשו מענין הצמצום (שמרגיש כוונת הגילוי) וגילוי הקו (שנרגש בו הצמצום), ומזה נמשך בעבודת האדם התחברות נפש האלקית שמרגיש מעלת הניצוץ שבנה"ב והביטול שבה, עד שמלבישה וממלאת את כוחות נה"ב בכוחותיו. לעבודה זו יכול כל אחד להגיע בכח עצמו, ואזי נמשך לו במתנה רצון פשוט למעלה מטו"ד. לצורך זה צ"ל 'כלי ריקן', לא שאינו אוכל ושותה, כ"א שאינו חפץ בגשמיות הדברים, אלא ברוחניותם. 'כלי מלא' בתאוות 'אינו מחזיק' גם ברכה דהשפעה גשמית, כי תכלית האדם היא עבודה רוחנית, אבל 'כלי ריקן מחזיק' גם השפעה גשמית בריבוי, כי היות הגשמי שלו רוחניות, אינה תופסת מקום, לכן מחזיק השפעה גשמית בל"ג, וביכלתו להפך נה"ב לקדושה, ויהיו כוחותיו ממולאים מכוחות נה"א, שמגיע עד היכן שידו מגעת, אזי נותנים לו מלמעלה בל"ג בגבול, כמו השפעת המן שהיה עומר מדוד ולכולם בשוה. כל זה גם בכללות ישראל, שיש בהם י' סוגים פרטים "ראשיכם גו' עד שואב מימך" ויש למעלה מטו"ד בבחי' כלל בל"ג, "ברכנו אבינו כולנו כאחד", שגם בהכלים יאיר מלמעלה מהכלים, הכלל בתוך הפרט, לכן צריך ליקר הזמן דר"ה ולהרבות באותיות תורה, תפילה ותהילים שבזה כולם שווים, וממשיכים בעבודה פרטית דכל השנה.

"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". הנה פסוק זה נאמר על הזמנים דראש השנה יום הכפורים סוכות ושמע"צ. בר"ה, אז באים "בני האלקים להתייצב על הוי'", שישנו קטרוג המלאכים שנקראים בשם בנים, אזי ישנו ענין האהבה דהקב"ה לכנסת ישראל, שנק' "זה דודי וזה רעי", האהבה העצמית דהקב"ה לכנסת ישראל. כי הם "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות", והיינו, שע"י שתהי' "רעייתי בין הבנות" כמו "שושנה בין החוחים", עי"ז יהי' אח"כ "דודי בין הבנים" (בני אלקים הנ"ל) "כתפוח בעצי היער". כי ירידה צורך עליה. וכשם שישנו ענין זה בעבודה בכל יום, כך ישנו בכללות העבודה: בחודש אלול - "אני לדודי", התגלות יגמה"ר, בר"ה - "זה דודי וזה רעי". בסוכות - "בצלו חמדתי וישבתי" התגלות המקיף. " בשמיני עצרת - "ופריו מתוק לחכי, עצרת לשון קליטה, שזה בא בפנימיות. ומזה נעשית ההליכה לעבודה דכל השנה באופן ד"ויעקב הלך לדרכו".

עבודת התשובה "כלי ריקן מחזיק", להיות כלי קיבול לאלקות, ע"י עבודה בשמחה שלאחר המרירות על ירידת הנשמה למטה, וע"י הסיוע מלמעלה מהאבות "באר חפרוה שרים". כן הוא בר"ה העבודה דחקיקה להיות כלי ריקן ולקבל אלקות כל השנה. שגם בהבנה והשגה (כלי מלא) יורגש הביטול (כלי ריקן). כל זה ע"י תקיעה שברים תרועה וג"פ "ובכן" שבתפילה. ובפרט התקיעה האחרונה, "ובכן" הד' כנגד עבודת התשובה כאשר ישנם ענינים בלתי רצויים, שמגעת בעצמות. "תקעו בחודש שופר", התחדשות החיות ע"י ב' אופני שופר הנ"ל, "כי חוק לישראל הוא", חותם בולט מלמעלה, הגורם לחותם שוקע למטה, המשכת אהבה עצמית למטה לכלי ריקן, עד לבחי' י' עקב, "משפט לאלקי י' עקב".

העבודות דר"ה הם מצד העצם, בלי התחלקות מדרגות כלל, ואמרו "ראשיכם שבטיכם גו'", התחלקות, כי העבודה הוא הידיעה דהוי' ואלקים כולא חד. אף שהם שונים נבדלים והפכים זמ"ז, דהוי' אורות, ואלקים כלים, אמנם מצד הכוונה פנימית דעולם התיקון אינם הפכים, העלי' באור כוונתו שיומשך ויאיר למטה בהתיישבות בכלים ולא יתבטלו (גלה כבוד מלכותך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלת). והירידה בכלים, אינו ירידה וההעלם והסתר לגמרי, אלא שבהם וע"י יתגלה האור, הכלי תופס את האור ומגלה אותו. לכן כולא חד, כוונה אחת בשניהם. עיקר העבודה, תיקון הכלים שיהיו ראויים לאורות, דירה בתחתונים, באדם הוא תיקון הגוף ונה"ב שיהיו בביטול וברצוא. ג' מדרגות ביטול בכלים: תיקון כלים דבי"ע להמשיך בו אור האצי'; תיקון כלים דאצי' להמשיך אור הסובב; תיקון האור שיוכלל במאור ועד לעצם. תיקון הנה"ב ע"י ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. [כללות עבודה זו דיחוד הוי' ואלקים ותיקון ועליית המלכות, החל מיצי"מ ובעיקר בספה"ע]. הסדר הוא: תחילה העבודה בכחות פנימיים, אח"כ העבודה דרעו"ד, ואח"כ העבודה שמצד העצם. אמנם צריך להיות גם המשכה מלמעלה למטה, עבודה מצד העצם בכחות פנימיים. וזהו "אתם נצבים היום כולכם", בר"ה העבודה היא מצד העצם, נש"י נצבים ומתעלים למקור חוצבם, "לפני הוי' אלקיכם", והוא ההפרש שבין קב"ע בכל השנה לקב"ע דר"ה, כל השנה היא בכח ובענין פרטי, בר"ה היא מצד העצם,למעלה מהכחות פנימיים, "כולכם", לאחדים כאחד ממש, מצד העצם לא שייך חילוקי מדרגות. העבודה היא להמשיך בחי' כולכם שמצד העצם בהכחות פנימיים, שזהו אומרו "ראשיכם שבטיכם גו'", שחושב כאן עשר מדרגות שהם עשר כחות הפנימיים, שגם בהם תהי' המשכת העצם.

"דובר במאמרי ש"פ נצבים וחודש תשרי, בפירוש הכתוב "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' עד שואב מימיך", שבעבודת ה' צ"ל ב' ענינים: (א) "נצבים כולכם" – העבודה שמצד העצם, והיינו, שאע"פ שישנם כחות פרטיים, מראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי. (ב) "ראשיכם גו'" – העבודה שמצד כחות פרטיים, שזוהי העבודה בכל השנה, לאחרי תשרי, כאשר "ויעקב הלך לדרכו". אלא שאעפ"כ, פועלת גם אז העבודה שמצד העצם שבחודש תשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות". עכ"ל.

בר"ה כל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורן הראשון עד "לפני הוי'", גם הפחות במדריגה, "חוטב עציך", כפירוש אדה"ז, שצריך לחטוב (אויסהאקן) את העצות דרבות מחשבות בלב איש, "ושואב מימיך", לשאוב (אויסשעפן) מים המצמיחים כל מיני תענוג. אף שישנם חילוקי מדרי', מ"מ כולם ניצבים לאחדים כאחד, כי כולם צריכים זה לזה, כמשל הראש שצריך לרגליים לא רק להליכה חיצונית, אלא גם לרפואה פנימית. כל זה ע"י כריתת ברית והתקשרות קוב"ה וישראל ע"י יגמה"ר, "למען הקים אותך היום לי לעם", ואינו תלוי במצב האדם, גם למי שחטא, ומוסיף הצ"צ פי' "נצבים" לשון ראש וקצין, נצב מלך, ישראל, כי שרית עם אלקים, שכל אחד שר ומושל על אלקים, על נה"ב והגוף בבחי' אתהפכא, למעלה מיעקב, אתכפיא. אזי מלך שמו נקרא, תמליכוני עליכם, כי נעשה בחפצו כל.

במאמר הקב"ה (לי' הספירות) "נעשה אדם", האדם נעשה כלול מכל עניני הבריאה וסדר השתלשלות, וביכלתו לפעול בכל הנבראים וליתן בהם (אריינגעבן אין זיי) את הענינים שיש בו. מכך שנברא מכל הע"ס ייתכן בו, בשונה מהבע"ח, שיהי' בו כמה פעלים שונים, לכן ביכולתו לקיים כל תרי"ג מצוות ולהמשיך אורות בכלים. הכח לזה הוא ממש"כ "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו'", "היום לעשותם", כי בעולם המעשה מאיר אור הסובב. וגם לפירוש ב"המצוה הזאת" על תשובה, נאמר בה ב"פ אנכי, ועיקר התשובה היא בעוה"ז דוקא, שמאיר אור הסובב ויכול ליהפך מהקצה אל הקצה. מצד בחי' "אנכי" "לא נפלאת ולא רחוקה וגו'" מן האדם, שניתן לאדם גם פלא העליון, עתיק ואריך, מפני שהוא כללות הכל. הטעם שניתן כל זה לאדם, הוא, "כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו'", לבנין ותיקון המלכות שנק' "דבר", ולזה צריך שקיום התומ"צ יהיו "בפיך ובלבבך לעשותו".

"נצבים" הוא כלל, "היום" הוא פרט, "ראשיכם שבטיכם גו'" פרט, "כל איש ישראל" כלל. כי התכללות נש"י בכלל דנצבים הוא שישנם במציאות במקור, רק האדם לא ימצא בו ראש וסוף, ובר"ה ("היום") שמתעלים למקור חוצבם, העבודה היא בבחי' התכללות לאחדים כאחד ועולים "לפני" ולמעלה משם הוי', העמידה דנצבים בתכלית התוקף, הכח לזה ממ"ת, "ויתיצבו בתחתית ההר". התכללות דקדושה הוא מעולם התיקון, יושר, "עשה אלקים את האדם ישר", מצד קו האמצעי הכולל ב' הקוין. גם הריבוי בל"ג הוא כמו במצוות. עכ"ז צריך גם לכריתת ברית, כי יש כמה מדרגות בהתכללות, בלקו"ת מובא כמה משלים להתכללות ראש ורגל, בגוף ובנפש. יש עוד משל מתלמיד המחכים את רבו, שמוסיף עילוי בשכל הרב, מתלמידי יותר מכולם. אלא בהמשכה עצמית המשל מיחוד דכר ונוקבא, כי אמיתית ענין התיקון הוא מיחוד, ג' שותפין באדם, ששניהם שווים ממש, הוא אמיתית התיקון והתכללות, בחי' הברית שהעוברים בברית הם בשוה ממש. ונמשך באופן של "לשבת יצרה".

"שוש אשיש" הוא תענוג בדרגא הכי נעלית, אותו צריך להמשיך בתק"ש דר"ה. לזה צריך עבודה באופן ד"תגל נפשי באלקי", אף שצ"ל "וגילו ברעדה", מ"מ השמחה היא בשלימות, רק להיותה נעלית אינה בהתגלות. כמו בהכתרת מלך שהיא בשמחה עצומה יחד עם קב"ע. לכן ממשיך "כי כארץ (בנין המלכות) תוציא צמחה", ע"י מצוות, מתחיל ע"י עבודת המטה שממשיך הגילוי מלמעלה (שגם לזה צ"ל המשכה מלמעלה), עד שנעשה עבד נאמן וכל מציאותו הוא האדון, "כן אד' הוי'", הוא מה שאומרים ביו"כ "ה' הוא האלקים". ובעבודתו כל השנה נמשך הצמיחה. עד לקוב"ה שריא באתר שלים. איך יודעים שע"י עבודתינו יומשך בנין המלכות? אין ספק וס"ס, שבטוחין שהקב"ה עוזרו, "שתי באדנ–י (מלכות דא"ס לפנה"צ) הוי׳" (בניקוד אלקים, חו"ג או חו"ב או פנימיות וחיצוניות הכתר). כל זה נמשך ע״י "מחסי", ענין הבטחון. ונמשך מזה בין ענינים רוחניים ובין ענינים גשמיים, "כי חק לישראל הוא", גשמיות, "הטריפני לחם חוקי". "משפט לאלקי יעקב", רוחניות, דין ומשפט על האלקות דיעקב.

אדם הראשון פעל בר"ה "הוי׳ מלך גאות לבש", ובזה ג׳ ענינים, "מלך", דיבור; "גאות", שבח; "לבש", לבוש. עד"ז מש"כ "היום הזה (דקאי על ר"ה) הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך". מבאר הצ"צ ג' פירושים, א׳ לשון חשיבות, שבח ורוממות, ב׳ "האמרת" לשון בגד כמו "בצע אמרתו". ג׳ לשון אמירה ודיבור. והם אותם הג׳ ענינים ד"מלך" (דיבור), "גאות" (שבח) ו"לבש" (בגד ולבוש) שבהכתוב "הוי׳ מלך גאות לבש". וישנו כל זה בר"ה. "וה' האמרת" של האדם, ממשיך לו מלמעלה "וה' האמירך" בג' ענינים אלו: השבח, שישראל מתעלין לדרגת 'עבד מלך מלך'; הלבוש, הקב״ה נותן לבושים דמעשה המצוות; אמירה ודיבור, קאי על דיבור דתורה, שהקב״ה נותן כח להאדם שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן ד"תען לשוני אמרתך", אני המשנה המדברת בפיך. הסדר הוא, דתחילה פועלים שיהי׳ עצם מציאות המלכות, אח״כ נמשך זה במקיף, "אשר קדשנו במצותיו וצונו", עד שבאה גם בפנימיות, ענין התורה, בחי׳ פנימיות. "ותורתך בתוך מעי".

ישראל עומדים בר"ה קומה אחת שלימה, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" להיות כולכם לאחדים כאחד, ונמשכת ברכה בהפלגה גדולה ביותר, ופועלים תמליכוני עליכם, והקב״ה מקבל ונעשה "מלך ישראל (ועי״ז) וגואלו" ו"מלך כל העולם כולו". "למען הקים אותך היום לו לעם", לשון עימו ואצלו. צריך לעורר רצון למלוכה מפנימיות ועצמות ומהות ממש, ישראל שהם עימו ואצלו, בכח "אתם נצבים" ל' שר וקצין, ישראל "כי שרית עם אלקים גו' ותוכל", ע״י הירידה, מתברכים ישראל (אַז עס קומט צו אין זיי) כי ירידה צורך עלי׳, יותר ממה שהי׳ לפני זה. "אתם נצבים היום", ממשיכים "והנה ה׳ ניצב עליו". אף שיש ענינים ומצבים של "רם על כל גוים ה'", ועד קוב״ה אסתלק לעילא ולעילא, מ״מ ח״ו לומר כן בנוגע לישראל, כי הם בבחי׳ נצבים, ומשיכים גם מלמעלה "והנה הוי׳ ניצב עליו". כפי' המדרש שכביכול הקב״ה ניצב ונסמך (און האַלט זיך). כי הכתירו את הקב״ה למלך עליהם ועל העולם כולו, באופן דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, בשמחה רבה ועצומה, דאין לך שמחה גדולה מזו שזכה להיות אושפזיכן לגבורה כמבואר בתניא, ויתירה מזו שנעשים עם לשון עמו, ויתר על כן שעוברים בין הבתרים עם עצומ"ה ונעשים לאחדים עמו. וממשיך גם למעלה "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה", עד לבחירה אמיתית שהיא בעצמות ומהות. בכל שנה כאו״א מישראל נולד מחדש. ומשביעין אותו בג׳ הפירושים, לשון שובע, שנותנים לו מלמעלה בשובע את כל הענינים שצריך, עד באופן ד"אתה מצווה להעשירו" כי הוא בן לעצמות ואחד עמו. לשון שביעי, בכל הכחות פנימיים. ולשון שבועה, "לעברך בברית ה׳ אלקיך ובאלתו" הו״ע השבועה, "בי נשבעתי", ואין שייך כל ענין השינויים, שמה שלא יהי׳ ואיך שלא יהי׳ (אז וואס עס זאל ניט זיין און ווי עס זאל ניט זיין) ממשיכים כל טוב רוחני וגשמי.

פ' נצבים היה צ"ל בתחילת הספר, מבאר הצ"צ ב' טעמים לזה: א׳ בכדי להורות שגם לאחרי הענינים הבלתי רצויים שבפ' תבוא, עם כל זה "אתם נצבים" [ואדרבה, ע״י שנצבים לאחר ענינים בלתי רצויים נעשה יתרון האור. וזה גופא הטעם שהובא בפרשת תבוא, כדי שיהי׳ על ידם יתרון האור]. ועוד כי "היום" קאי על ראש השנה. לכן הסדרה נכתבה בענין שתהי׳ נקראת לפני ראש השנה. ג׳ מדריגות בכללות: א. כנס"י שמתחלקת לי' מדריגות; ב. כמו שנעשה בהם ההתכללות, שכל אחד מקבל מחבירו וגם הראש מקבל מהרגל; ג. בחי׳ אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף כלל. בהתאם לג׳ התוארים יעקב, ישראל וישורון. יעקב וישראל הם התחלקות ראש ורגל, יעקב לשון עקב, בחי׳ רגל. ישראל לי ראש, ישורון, לשון שיר, עיגולים, אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף. ע"י כריתת ברית יכולים ישראל לעורר גילוי פנימיות מלכותו ית׳ מעצומ"ה ע"י השופר, קול היוצא מפנימיות הלב. ג' הדרגות הנ"ל הם כנגד מלכויות, זכרונות ושופרות; ממלא, סובב ועצמות; מלכות, ז"א ובינה. הצ"צ מביא ג' פירושים בנצבים: קיימים, ע"ד שרפים עומדים; קומה זקופה, קמה אלומתי וגם ניצבה; ראש וקצין, ניצב מלך, מתאים לג' המדריגות, יעקב ישראל וישורון.

"נצבים" לשון נפעל, היינו שיש מפעיל, הוא "ה' אלקיך", המעמיד ומציב אותם באופן של אחדות, לאחדים כאחד. ע"י "לעברך בברית". הקריאה קודם ר"ה נותן כח לזה. העבודה, לזכור הברית, ע"י מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות, אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. כדי להיות כולכם לאחדים כאחד, צ״ל ביטול הציור פרטי של כל אחד. וזהו נצבים לשון מפעיל בענין זה, הכח לפעול ענין ההכתרה בא מבקשת הקב"ה 'אמרו לפני מלכויות', בקשה היא נתינת כח. זכרונות, גם זמן רב אחרי כריתת הברית לא יפסוק האחד מעל חבירו, כי כל אחד מכורתי הברית זוכר את הברית. כדי שיהי׳ הברית בשלימות צריך לענין הזכרון, "זוכר הברית". ובמה בשופר, "שפרו מעשיכם", אף שלפני זה הם כבר טובים, צ״ל בהם שיפור ותשובה, לאתבא צדיקייא בתיובתא. שופר ענינו המשכת התענוג, דשרשו בעצם הנפש, ענין התשובה ומקור ענין הברית. מעין התענוג שבעצם הנפש נמשך במעשיכם, גם במעשים פרטיים ובכל התענוגים פרטיים, כח התענוג נמשך בכל כח בנפש ובכל מקום בגוף האדם, גם לעקב שברגל, כנודע סיפור רז"ל במי שע״י התענוג נפעל בו גידול העצם בפשטות, "שמועה טובה תדשן עצם". וזה נפעל ע״י השופר, לכן אין תוקעין בר"ה שחל בשבת, כי התענוג שבשופר נפעל ע״י השבת, וקראת לשבת עונג, גם בדברים גשמיים, עד לאכילה ושתי׳ ואפילו שינה. לכן תקיעת שופר הוא בקול פשוט וכו׳, קלא פנימאה דלא אשתמע, קול היוצא מפנימיות הלב. ובקרן של בהמה דוקא, ובשופר של יעל פשוט דוקא, בחי׳ הרים הגבוהים ליעלים, שכל ענינים אלו מורים על בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה ולמעלה מטעם ודעת, שזהו כללות ענין הברית. ענין זה מבואר בפנימיות התורה באופן דיתפרנסון מיני׳, שנמשך ומתלבש בשכל האדם, ועד שנעשה כמו מזון, דם ובשר כבשרו. ויהי רצון, שמזה יומשך גם בדם ובשר של הגוף בפשטות.

"לפני ה׳ אלקיכם", הכוונה, לא רק לפנימיות דה׳ אלקיכם, (ע״ד "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"), אלא למעלה מבחי׳ ה׳ אלקיכם. כי עבודת ר"ה היא הכתרת הקב״ה למלך. מזה גופא שבכח ישראל להכתיר את הקב״ה למלך, מובן שהם למעלה מבחינה זו. לפני זה הרצון למלוכה הוא בחי׳ רצון המוחלט בעצמותו, שאינו בגדר גילוי כלל, כי אם הי׳ בגדר גילוי, לא הי׳ חידוש ותוקף (שטורעם) כל כך בר"ה, מזה מוכח שהמשכת הרצון הוא דבר חדש, דרצון מוחלט זה שלמעלה אינו בבחי׳ גילוי גם בעצמו, ע״ד רדל״א, שאינו בבחי׳ ידיעה וגילוי גם לעצמו, שגם הוא עצמו לא ידע מה שיש בו. וכיון שישראל פועלים גילוי רצון זה, א״כ שרשם הוא בבחי׳ רצון המוחלט. ועוד יש לומר, שישראל הם למעלה גם מבחי׳ הרצון המוחלט עצמו, כי רצון המוחלט מצד עצמו אינו בגדר גילוי, ומזה שישראל פועלים בו גילוי, עושים בו שינוי כביכול, מוכח מזה ששרשם הוא למעלה מבחי׳ הרצון המוחלט, דהרצון אינו העצם, ושרשם הוא בעצמותו ומהותו ית׳ שבו מוחלט הרצון. ועוד יש לומר, ששרש ישראל למעלה גם מבחינה זו. דהנה הלשון "עצמות ומהות" הרי גם הוא תואר. שתוכנו הוא שלילת כל הענינים (הגילויים) שלמטה ממנו, ומזה גופא מובן שיש לו איזו שייכות לכל הדרגות ששוללים אותם, ושרשם של ישראל הוא לפני הוי׳ אלקיכם, דפירוש "לפני" כאן היינו למעלה מכל הדרגות דהוי׳, גם למעלה מהגדר והתואר דדרגות ומעלה ומטה ולפני ואחרי וכו׳. מכל זה יובן גם שהעבודה היא באופן ד"כולכם לאחדים כאחד", כיון שעי״ז מגיעים לפני הוי׳ אלקיכם שלמעלה מכל הדרגות, עד״ז הוא גם באחדות שהיא נקודה שלמעלה מכל חילוקי דרגות ולמעלה גם מכל גדר דרגא, דמ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" נעשית נקודה אחת שלמעלה מכל גדרי התחלקות. ומזה נמשך אח״כ בכל הפרטים כפי שהם במקומם, שהאחדות נמשכת בכל ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך".