מאמרי שנת תשל"ד

ע"י שהנפה"א עוסקת עם הנפה"ב בדבר גשמי, ביש, ששרשם בתהו, אורות מרובים וכלים מועטים, מתעלית למקורה ושרשה ובא לאהבה שלמעלה ממדוה"ג. על אהבה זו לא שייך ציוי, כי הציוי הוא על ההתבוננות, אלא הבטחה מלמעלה. ע"י ירידת הנשמה למטה נק' מהלך, כי בעבודה דתומ"צ בעוה"ז נמשכים אורות מרובים דתהו "ווי מפארבינדט זיי עם העבודה דתיקון". לכן צ"ל נטילת ד' מינים גשמיים דוקא, אף שכבר היה עבודה דיו"כ ובד' ימים עוסק בסוכתו ולולבו להמשיך המקיף בפנימי.

הציוי ד"תשבו כעין תדורו", ע"פ המבואר בענין "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך", ישראל בעבודתם ממשיכים קדושת העצמות, לא רק "נורא שמך", אלא "קדוש אתה". ביאור ההפרש בין אור לשם. בקיום תומ"צ קוראים בשמו, רזא דשמי', ממשיכים עצמות. והכח לזה הוא "וישמחו בך", כי שמחה פורץ גדר מדידה והגבלה דהשתלשלות, "בך" בעצמותך, ולא רק "כי עמך", שטפל ובטל לך. השמחה מועלת לפרוץ כל הגדרים שבשרש ולהמשיך העצם. העבודה צ"ל מעין ההמשכה, נתבאר במאמרי ר"ה בענין השופר, שדוקא בקיום תומ"צ בגשמיות ממשיכים עצמות כי היש הנברא הוא היש האמיתי.

הצ"צ מביא בדרוש על פסוק זה, מש"כ האחרונים, דקדושת הסכך בז' ימי החג הוא קדושת הגוף מדאורייתא, והדפנות מדרבנן, כמבואר בשו"ע אדה"ז. משא"כ שאר מצות כציצית, יש בהם רק קדושת המצוות, דאסור להשתמש בהם בבזיון, אבל אין בהם קדושת הגוף. כי עיקר המצוה בסוכה הוא הנאה גשמית דאכו"ש בתוכו והמצטער פטור מסוכה, זה החידוש שגם לאחר גמר קיום מצות ישיבה בסוכה עדיין מאיר בה בגילוי קדושת הסוכה, אותה הקדושה שמצד עשיית המצווה. כל זה נמשך מהתשובה דיוהכ"פ, רחוק שנעשה קרוב, מענן הקטורת נעשה הסכך, מזה השמחה הגדולה שרק הוא נק' זמן שמחתינו. וכן בד' מינים, מאיר אור יותר משאר מצוות, כי בכולם מודגש ענין האחדות, ונמשך בשמע"צ ושמח"ת בפנימיות ממש ברקידה ברגלים.

ענין סעודה קטנה דשמע"צ, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". שאינם זרים ממש, כי הסעודה הוא באותה ענין דז' עמי החג שהוא "לכם", אלא ענין זרים הוא ע"ד הבדלה בין כהן למלך והחילוק בין כהנים ללוים ובהם גופא חילוקים. שכ"א נק' זר לעבודת זולתו. בשמע"צ מעלה בכל אחד מישראל עד הפשוט ביותר שקולט כל עניני ר"ה, "אתם נצבים היום", יומא דינא רבה, "כולכם" לאחדים כאחד "לפני ה"א", ונמשך בסוכה ונקלט בשמע"צ, אז נק' כולם זרים גם שהקריבו קרבנות, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מעלת נפש האלקית חלק אלקה ממעל ממש, שהם למעלה ממלאכים שנקראו זרים לגביהן. בסוכה נמשך מענן הקטורת מקה"ק, "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", בר"ה תמליכוני עליכם, ומדה כנגד מדה נעשו גם הם מלכים, גם אם מצד הגוף דומים לאוה"ע אעפ"כ "בואו ונגלגל אני ואתה במה שתמצא", "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

חידוש גדול שהשמים והארץ החדשים יעמדו לפני, כן יעמוד זרעכם ושמכם. סיום לקו"ת ותחילת תורה אור בענין "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ירידה והשפלה למטה ביותר, אבל כשהוא מהעצמות הוא שולל יניקת החיצונים. שמים וארץ המשכה והעלאה: המשכה-תומ"צ, העלאה-נש"י; המשכה-תורה, העלאה-מצות; המשכה-תושב"כ, העלאה-תושבע"פ; המשכה-ישראל, העלאה-יעקב. עכשיו הם מחיצוניות עתיק, אבל "שמים וארץ החדשים" הם מפנימיות עתיק, "עומדים לפני". כך גם תורתו של משיח לגבי תורה דעכשיו; נשמות חדשות לגבי נשמות עכשיו. מ"מ נקראו שניהם שמים וארץ, כי גם אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לגמרי לא שריא אלא באתר שלים. וצ"ל עתה במעשינו ועבודתינו מעין דלעתיד. כן יעמוד זרעכם (תומ"צ) ושמכם (קבעמ"ש) שגם אתעדל"ת תתעלה בפנימיות ממש מחמת הגילוי העצום דלעת"ל, שלא יהיה אז רצוא ואתעדל"ת כי עצומ"ה יתגלה למטה.

"ושלשת", ג' נקודות הסגול, זה אצל זה ואחת תחתיהן, ענין "והייתם לי סגולה מכל העמים", בירור עשו וישמעאל ב' הנקודות חסד וגבורה ע"י נקודה אמצעית, נקודת הביטול, "כי אתם המעט מכל העמים", נקודה תחת ב' הנקודות. מסגול נעשה סגולתא, למעלה מב' הנקודות. מקשר עם התחלת הפרשה, "ואלה תולדות יצחק", יעקב ועשו האמורים בפרשה, יעקב, קו האמצעי, מברר את עשו באופן ד"ואלה, מוסיף על הראשונים", ומברר גם את ישמעאל. יעקב מדת האמת מחבר ב' הקוין של חו"ג. מברר את עשו (הא-שוא) היפך האמת. מה שמחשיב העולם לדבר יש ונפרד זהו שוא. כי באמת אין לו שום מציאות וצריך להמשיך ואמת הוי' לעולם.

בין קרב (גמ"ח) לשלום (תורה) יש ממוצע - חרב של שלום (תפילה). תורה, פועל ממילא בנה"ב בדרך מנוחה אמיתית. תפילה, התעסקות נה"א בנה"ב שיבוא לאהבת ה' אך לא בעולם. גמ"ח, התלבשות בגשמיות העולם. מקדים תורה לגמ"ח ותפילה ע"ד וולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה ומשביעין אותו ל' שבועה ושובע לעבודה דתפלה וגמ"ח, חרב של שלום ומלחמה. מעלת רשב"י שהוריד גשם ע"י תורה על תפילת חוני המעגל.

כנ"ל בפי' "פדה בשלום" כן הוא גם בפסוק "וכל בניך לימודי ה'" - תפילה, חרב של שלום. "ורב שלום בניך" תורה, שלום. "בצדקה תכונני" גמ"ח, מלחמה. ע"י התורה עושה הכל בדרך שלום. אמיתת השלום לעת"ל גילוי פנימיות עתיק. בעבודת האדם, שמבטל כל מציאותו עד שלא נשאר בו שום מציאות, ואין מנגד וצער וחרב כלל כי בטלה לגמרי מציאות המנגד, אמיתת ענין פדה בשלום, בכל מאודך, מאד שלך, מובן שיש לכאו"א הכח להגיע למדרגה זו.

באצילות הימין חשובה, למעלה מאצי' גם שמאל חשוב, תורה מגבורה דעתיק. מצוות צ"ל בימין כי נמשך בהם רצון במדוה"ג, אבל נ"ח משמאל כי המשיכו גבורות דעתיק ע"י מס"נ, ע"ד מצוות שכחה ונשיאות, שאינם תלויים ברצון ודעת האדם. "והוי' יגיה חשכי" בתוספת וא"ו עתיק למעלה מהגבלה. לכן שמונה ימי חנוכה אינם בטלים לעולם.

"כי עמך מקור חיים" (מלכות עתיק לבי"ע) טפל ובטל לך, כדי שיהיו חיים באופן של אור (להגיע בעצמות האצילות ולגלות בבי"ע) ע"ד "ובחרת בחיים", הוא ע"י "באורך" בנר מצוה ותורה אור, ישראל נראים לדבר חשוב. למעלה מזה, "באורך" בגאולה, "נראה אור" ע"י תומ"צ לוקחים עצמות למטה.

ענין הגשת יהודה (תפלה) ליוסף (גאולה) ויתרון בכל אחד. קריאת הפרשה בסמיכות לחנוכה, מזוזה מימין, השפעה וחסד, תומ"צ. ונ"ח משמאל, העלאה, תפילה, הילוך מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה". לכל אחד זמנו המיוחד לו. בקדושה כל ענין בהתכללות. "ויגש אליו יהודה", העלאה מלמטל"מ, ג"ר דשמו"ע. "בי אדני", המשכה מלמעלה למטה, י"ב אמצעיות בגימטרי' בי. המשכה מ"אדני" ל"בי" בלי ממוצעים. אליו ולא למידותיו. עכשיו העיקר הוא המשכה ולעת"ל העיקר העלאה. כך החילוק בין תומ"צ, לימוד תורה צ"ל מיט א קאך כו' משא"כ מצות באופן של כפי'. העיקר הכוונה כללית "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". כך בתפלה, כוונה כללית "דע לפני מי אתה עומד". הודאה וביטול. לעת"ל מעשה גדול, עבודה בלי שינויים, "ותעמוד מלדת". (חסר הסיום).

האבות הן הן המרכבה וירשו לכ״א מישראל בחי' זו שהיו מרכבה כל ימיהם. בכחו של כאו״א שיהי׳ אצלו הענין ד"וארא" כמו לאבות ממש בכל עת, הן בימות החול והן בשבת וגם בשבת שבתון, ובין אם הוא ראשיכם שבטיכם ובין אם הוא חוטב עציך ושואב מימיך. שבכ״א יכול להיות הגילוי דוארא שבכל ג׳ האבות. ולבוא לד' לשונות של גאולה כנגד ד' מדרגות בתשובה. יציאה ממצב הפכי. לפני כל המשכה מלמעלה בתומ"צ, צ״ל הקדמת התפילה, העלאה מלמטה למעלה, כי תפילה ענינה העלאת הנשמה, ענין התשובה. זה שייך בכל הגלויות, ובפרט בגלות האחרון, שבו נאספו השיריים של כל הגלויות, וכמו שרואים במוחש שגלות זה האחרון הרי הוא גלות הכי קשה שלא נתגלה קיצו. ע״י העבודה פועלים גילוי הקץ, ולכן דוקא אז נתגלה היפוצו מעינותיך חוצה, שזה מאיר את חושך הגלות. ופועלים ד׳ לשונות של גאולה, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ .. עד שיגיעו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, למעלה מענין העליות. דכל זה יהי׳ אצל כאו״א מבני ישראל, ויישרפו שיירי הגלות (און ס׳וועט פאַרברענט ווערן די שיריים פון גלות), כמאמר בעל ההילולא דיו״ד שבט.

"ביום הזה באו מדבר סיני", פרש"י, שיהיו ד"ת חדשים עליך, כי בלימוד האדם עכשיו הקב"ה אומר את הדברים האלה באותו אופן כמו במ"ת. חידוש דמ"ת, חיבור מעלה ומטה, אצילות ובי"ע, חיבור התחלקות ולמעלה מהתחלקות, גבול ובל"ג, עליונים ירדו לתחתונים, תחתונים יעלו לעליונים, עשיית כלים לאלקות בעבודה דתומ"צ, פעולת העליונים בכל ו' קצוות דמקום וזמן לתת כח לעליית התחתון, לימוד האדם פועל אמירה למעלה, "תען לשוני אמרתך". התורה נק' עוז (לנפה"א, מלמעלמ"ט) ותושייה (לנה"ב, מלמטלמ"ע). "ביום הזה באו מדבר", דיבור בביטול, כעונה אחר הקורא, "סיני", שירדה שנאה לאוה"ע, בירור הגוף ונה"ב ועי"ז "ויסעו מרפידים", שמסיע עצמו מרפיון וחלישות בדברי תורה ועושה תשובה ע"ז ומתחזק בד"ת עוד יותר. ע"י שלומדים פסוק זה עתה, הנתינת כח על "ויסעו מרפידים" הוא עוד יותר מבעבר.

כי תקנה, קאי על אשר תשים, משה ואתפשטותי׳ דילי' שהם הת"ח דאקרי משה ובפרט המלמדים תורה לישראל, הם כי תקנה. על הרב להראות פנים לתלמיד להסביר תלמודו, לפניהם – לפנימיותם. בפנים דוקא ניכר פנימיות האדם, שם החושים היותר נעלים, אף שיש זקן, המשכה מצומצמת ממוחין. אבל העיקר הוא פנים הפנוי משערות, תרין תפוחין, צהבו פניו דר' אבהו כשמצא שמעתתא חדתא. המשכה בלי צמצום. והם ב' בחינות בתורה. בחי' נובלות ובחי' שעשועים. שניהם מסיני, אבל "תשים לפניהם" לפנימיותם בטעם והסבר. כמו במ"ת, קורה ושונה כנגדו, תען לשוני אמרתך. תיקון ואמת, למעלה ממזלות וחכמה. תחילת וסוף ואמצע האותיות בלי שינויים. מאיר עיני שניהם הוי'. כי תקנה עבד עברי, ממשיך מבחי׳ עבר הנהר ישבו אבותיכם, משרש הנשמה, ומשם לבחי׳ שש שנים יעבוד בעבודת הבירורים, בשית אלפי שנין דהוי עלמא, עד ובשביעי יצא לחופשי חינם, ליום שכולו שבת ומנוחה.

מחצה"ש פעל כופר נפשו בקרבנות ציבור שהו"ע כללי. ע"ד אמונה שהו ענין כללי למעלה מהתחלקות ומקיפה כל עניני האדם, ואם היא באופן המתאים משפעת ופועלת בכל פרטי עשר כחות האדם. האמונה מאברהם צ"ל בפנימיות בהשגה ע"י התורה דניתן ע"י משה רעיא מהימנא כי תשא את ראש. ועי״ז פועל שיהי׳ כופר נפשו, לכפר על נפשותיכם לשון כופר, וגם לשון כפרה, לכיפורי ידי׳, עד לשלימות ענין הכפרה, ופועל זה בכל כחותיו, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עשרים גרה. ואח״כ באים לבחינה שתהי׳ לעתיד, שאז (כמבואר בהדרושים של וידעת) תהי׳ בחינה זו בידיעה והשגה, וכמ״ש ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, שבחי׳ ים, עלמא דאתכסיא, מן המים משיתיהו תהי׳ בבחי׳ ידיעה, והאמונה תהי׳ בבחינה שלמעלה מגדר העולמות, בבחי׳ אורייתא וקוב״ה כולא חד.

אמר משה לפני הקב״ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא" ל' הרמה. מעלת מרדכי בענין התפילה. אף שעיקר מעלתו היתה תורה, מוחין חב"ד, שהי׳ ראש הסנהדרין ומאנשי כנה"ג, מדגיש מעלתו בענין התפילה, "איש יהודי" ל' הודאה, הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, שייך לתפילה שמתבטל למי שמודה אליו, כעבד העומד לפני רבו, משא״כ בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, מאן מלכא רבנן. הנה ברכה ל' המשכה מלמעלה ונמשך בגילוי ובפנימיות ומתאחדת עמו, ענין הדעת שמתאחד עד שנעשה למציאות חדשה. משא״כ הודאה הוא מתבטל למה שלמעלה הימנו. בכללות הם ב׳ השמות הוי׳ ואלקים, סוכ"ע וממכ"ע. בשם הוי׳ למעלה מהעולמות אין שייך ההבנה והשגה וצ"ל הודאה, שמתבטל ממציאותו. משא"כ בשם אלקים, ברכה המשכת האור למטה עד שמתאחד עם המקבל. בלימוד התורה בהבנה והשגה, הוא בתוקף המציאות דמלך ומתקשר עם נותן התורה, ונעשה למציאות אמיתית, משא״כ בתפילה הוא בביטול והעדר המציאות. עיקר מעלת מרדכי הי׳ בתורה, ע״י הביטול דהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, נעשה אצלו הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שנעשה בעה"ב על התורה, כמ״ש "ויעבור מרדכי", שעבר על דת ופעל גם בהשגה שבתורה, ואמרה לו אסתר 'זקן' שבישראל, 'מי שקנה חכמה'. כל זה ע״י התפילה דוקא, שנתעלה בבחי׳ העדר המציאות נעשה הרמה גם בתורתו. ולאידך גיסא, האיר בתפילתו ע״י התורה. וזהו "איש יהודי", ב׳ בחינות בהודאה, א' ד"מודה אני" מיד בקומו בבוקר, ב' במודים בסוף התפילה, שהיא ההודאה כמו שהיא לאחר התורה. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל", דע״י התפילה פועלים הרמה והגבהה גם בהראש, שהו״ע התורה כנ״ל.

"ונפקדת כי יפקד מושבך" דער"ח ניסן נעלה יותר משאר ער"ח בשנה. ר"ח הוא ענין אחד הכולל כמה עניינים. יחוד שמשא וסיהרא עד לקיימא סיהרא באשלמותא ולמעלה מזה, כי גם אצילות הוא בכלל עולם לשון העלם, משבחר בעולמו, השלימות דסדהשת"ל. משא"כ כשבחר ביעקב ובניו קבע ר"ח של גאולה שלמעלה מעולם, חידוש מ"ת עליונים ירדו לתחתונים וכו', אתעדל"ע מצ"ע. "בראשי חדשיכם", ב' ראשין, יעקב ויוסף, יחוד חיצוני ופנימי, רוחני וגופני, והכנה לזה בעבודה "יפקד מושבך" במחדו"מ פנימי וחיצוני עד לתענוג ורצון. בניסן העבודה למעלה מטו"ד ולמעלה ממדוה"ג אפילו דקדושה, אלא שגם שם יש סדר, ואינו מושלל ממדוה"ג, נס בתוך נס, משה והקב"ה ניסן של ישראל, זכרון המס"נ לקיום תומ"צ אף שהבטיח להם הנהגה נסית. ומס"נ מצד עצמה, ע"ד החילוק בין קב"ע דר"ה והקב"ע דכל השנה ופעולתה. ער"ח ור"ח, ביטול יחד עם תוקף המציאות. הכח מיעקב ובניו שעיקרם הוא "יוסף" שמו של נשיא דורנו.

הטעם שיש כמה דרגות בזכירת יצי"מ, עד לימות המשיח, כי העבודה דיצי"מ (אתכפיא) בכח מס"נ בק"ש, שאינו מתפעל מתאוות, עד לאהבה "מי לי בשמים גו' בארץ כלה שארי ולבבי" הגוף והנפש הם אצלו באופן ד"כלה", אז זיי שטייען אין אן אויסגעלוסט און אן אויסגאנג להוי'. גם כלה מלשון תענוג. און פארוואס איז "כלה שארי ולבבי", מפני ש"צור לבבי וחלקי אלקים", וייל וואס איז זיין הארץ און וואס איז די שטארקייט פון זיין הארץ, און וואס איז זיין חלק בעולם הוא אלקים. וכל זה הוא באופן ד"לעולם", היינו למעלה מכל שינוי "איך וויל נאר דיך אליין" עי"ז מבטל המדוה"ג 'מצרים' שיש לו בתורה ותפילה. מעלה בזה גם לגבי ימות המשיח, אתהפכא.

זכירת קרי"ס כל יום, מתאים עם מש"כ אדה"ז בשו"ע דגם בשביעי ואחש"פ אומרים בקידוש ובתפילה 'זמן חרותינו' אף שיצי"מ היתה כבר בימים הראשונים, כי גמר ושלימות יצי"מ היתה בשש"פ בקרי"ס וטביעת מצרים בים. כשרוצים לומר על דבר שהוא קשה מדמים אותו לקרי"ס, בניסים גופא הוא נס שקשה כביכול כלפי הקב"ה, קרי"ס לא היתה בשביל טביעת מצרים והצלת ישראל כ"א לישראל עצמם, להכין אותם למ"ת וקבלת התורה. הכנת וזיכוך העולם היה ע"י שעבוד מצרים והכנת הנשמות היה ע"י קרי"ס, הכנה בכלי ובאור. המשכת ביטול כברואים שבים גם ליבשה, כפי שהתורה נמצאת למטה. קרי"ס בכל יום בתפילה "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם", האהבה בכל מאודך "ועמך לא חפצתי" כפי שנשמע לשון אדה"ז בדבקותו שהי' אומר, איך וויל זע גאר נישט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין, ונמשך לכל חלקי הנפש. שש"פ השביעי דיצי"מ, כל השביעין חביבין, גילוי העלם שלמעלה מהתחלקות, "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם", תחילה הי' המלאך למעלה מנש"י ואח"כ נתעלו נש"י בבחי' הכתר למעלה מן המלאך, "סוס ורכבו רמה בים", ל' רוממות ול' השלכה. אבל לעתיד יהיה עוד למעלה מזה, ונאמר לפניו שיר חדש בלשון זכר. ב"פ זה, "הנה אלקינו זה וגו' זה הוי' קוינו לו וגו'" הוי' דלתתא והוי' דלעילא, ד"פ אמת קודם עזרת וד"פ אמת שבעזרת. "עד יעבור עמך הוי' עד יעבור עם זו קנית".

"קרא משה לאהרן ולבניו לזקני ישראל", סדר מיוחד להמשכת השכינה ע"י משה למטה בארץ. "באתי לגני" לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה וכו', מבחי' שמיני לעשר עטרות, שלימות השתלשלות פנימי ומקיף. מכינור דח' נימין לי' נימין, "עלי עשור". ג' ענינים, יצי"מ קרי"ס ומ"ת, היו כולם באופן ובמעלת אתכפיא ונצחון, הם היו הפתיחה לגילוי דלעת"ל, "כימי צאתך גו' אראנו נפלאות" אז גם יהיו ג' ענינים אלו. אף שלא יהיה עוד מ"ת כי כולל גם תורה דמשיח ואף שיהי' נעלה יותר.

'דבקות' הוא בחיצוניות, 'התקשרות' (אתקטרנא) הוא בפנימיות. בעבודה הוא החילוק בין קרבנות וקטורת, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. תורה, המשכה מלמעלה למטה, בהשתלשלות, הוא בכלל דביקות, אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ מצות הוא הדביקות דכלים, וישראל מתקשראן בחיצוניות וגליא דאורייתא, ועי"ז בקוב"ה. אבל התקשרות ישראל מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי, הוא בסתים דאורייתא וסתים דקוב"ה. למעלה מזה הוא ענין ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, קשר עצמי דישראל וקוב"ה ללא אמצעות התורה, הקשר השלישי דתלת קשרים. מצד שרש ישראל בעצמות וממשיכים גם בתורה שיהיה חד עם העצמות. לימוד התורה דרשב"י היה באופן 'בחד קטירא אתקטרנא', התקשרות שלמעלה מדבקות עד לכולא חד, רק ש'כל יומי דאתקטרנא בהאי עלמא' היה לימודו בגלוי ע"ד התקשרות וביום הסתלקותו האיר בו בגלוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, 'והאידנא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא'. "ע״י פתח ר״ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳, דפירוש ״פתח״ הוא שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו״א מישראל שיהי׳ אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ״מ, בעת הלימוד יהי׳ זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי׳ חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע״י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב״י, שעי״ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע״י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב״י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה".

ענין החקיקה בלימוד התורה, לא רק בדיבור ובמחשבה, שהם ע"ד אותיות הכתיבה שיכול להפרידם מהקלף, אלא כאותיות החקיקה, שחושב את הכל כפי שהוא לעצמו טרם שמתלבשת באותיות המחשבה, ולמעלה מזה, אותיות המיוחדים עם השכל כפי שהוא בהעלם בנפש, עי"ז נעשה ההילוך לבחי' החקיקה שלמעלה, בחי' הכתר שלמעלה מעשר ספירות דאצילות שהם ע"ד אותיות הכתיבה. ועל ידי "את מצוותי תשמרו", שעיקרן מעשה שקשור עם המלכות ("ונתנה הארץ יבולה"), מגיעים להעצם שלמעלה מאותיות החקיקה, שרש הכלים. שרש המלכות ברדל"א למעלה מכלים ואורות. סיום הפרשה "וזכרתי להם ברית ראשונים", ברית השבטים, המשכה מאריך ועתיק, גם שם צריך לכריתת ברית כדי להגיע למעלה מבחינת אותיות החקיקה שבבחי' אורות וכלים, עד לבחי' העצם.

ב' ענינים במדבר, מקום הקלי' למטה מכל סדהש"ת; בחי' הכתר שלמעלה מסדהש"ת, כי לא אדם הוא. כי ביטול הקליפות הוא ע"י גילוי הכתר. ביטול והפיכת שטות דלעו"ז הוא ע"י שטות דקדושה, עבודה למעלה ממדוה"ג, אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, בחי' הסובב, כפי' מלשון מעשה, מ' דאדם מגיעים למ' דמאוד. "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן", העליה ע"י זכוך החומר והגשם דהמדבר לאחר יצי"מ; "מתרפקת על דודה", בזמן התחיה, התגלות הניצוץ האלקי בדבר הגשמי, ענין ובחרת בחיים, לבחור את הרוחני מהגשמי. עי"ז נעשה הדבר חי, תחה"מ דלע"ל. אך יש בחי' שלמעלה מזה, עילוי' מן המדבר, כי מדבר הוא בחי' אריך, ארץ לא זרועה, כמו המצח שאין בו צמיחת שערות, מצוות ל"ת, לא זרועה, וממשיך בחי' "לא ישב אדם שם", למעלה ממ"ע, בחינת אדם. אבל למעלה מזה, מצווה מלשון צוותא וחיבור עם עצמות, בחי' עתיק, הוא ענין מ"ת, ביטול לבעל הרצון.

אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה נאמרו, חיבור עליונים ותחתונים, עשה"ד דברים פשוטים כדי להמשיך דירה בתחתונים, חיבןר עליון ותחתון ע"י רצו"ש, העלאה והמשכה, "וידבר אלקים גו' לאמר אנכי הוי'", ב' שמות הוי' ואלקים, דיבור קשה ואמירה רכה. מתחיל באלקים כי הכוונה לפעול בתחתונים שנתהוו מהעלם דשם אלקים.

גרשון קהת ומררי, מלמטה למעלה, כסדר תולדותם, סור מרע. סדר העבודה מלמעלה למטה, קהת גרשון מררי, כסדר עבודתם, ועשה טוב, תחילה בעסק התורה, קהת, פנימיות התורה. אח"כ גרשון, חיצוניות התורה, עד שנמשך למטה מטה, בענין מררי, שהו״ע אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. שם אלקים והוי' שבעשה"ד. לשון קשה ולשון רכה. אבל השלימות היא בהתכללות ב' הקווין בלימוד התורה בכח העצמות, מימינו אש דת למו באופן של שלום, ולמעלה מזה שעשועים, שע שע, רוצה ואינו רוצה, ב׳ נטיות, מטי ולא מטי, שזהו ענין חמדה גנוזה. ובהקדמה ללימוד מילתא דבדיחותא ואח"כ היגיעה דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. תשל’’ה

ענין "בהעלותך את הנרות" היינו נש"י, ו"יאירו שבעת הנרות" הם המאורות שברקיע. אהרן ממשיך רצוא בנשמות דבי"ע ועי"ז נתוסף אור במאמר "יהי מאורות". מעלת 'נרות' סתם על 'שבעת הנרות', דרגת הנשמה למעלה מ'טהורה היא' שהיא כדוגמת הבן שנמשך ממוח האב, וע"י עבודתה למטה מתגלה עצם הנשמה מעצמות א"ס כדוגמת הבן כשהוא בתוך מוח האב. גם פי' נרות מצוות, שמאירים בפנימיות, "אל מול פני המנורה", אנכי ולא יהיה לך ר"ת או"י, שהם ר"ת אהבה ויראה, "על פני", שממשיך בפנימיות מהעצמות ע"י קיום המצוות. עד "יאירו שבעת הנרות" שנתוסף עילוי גם במאורות שברקיע יותר מכפי שהיו בו מאורות הגדולים.

"ויתורו את ארץ כנען", מלשון "יתרון ארץ בכל היא", מעלת ספירת המלכות שיש בה יתרון ומעלה על כל הספירות שלמעלה ממנה. שדוקא בה מתגלה כח הא"ס לברוא יש מאין. כמו"כ בעבודה הוא מעלת קיום מצוות מעשיות, "הארץ הדום רגלי", על לימוד התורה, "השמים כסאי". אמנם היתרון בספי' המלכות הוא דוקא ע"י השפעת בחי' כל, ספירת היסוד. כדי שיוכל לקיים תומ"צ צריך ללמוד תורה לידע את המעשה אשר יעשון, היינו, שכדי שיוכל לעלות מלמטה למעלה ע"י המצוות, צ"ל תחילה המשכה מלמעלה למטה ע"י תורה שהעליון מצמצם ומשפיל את עצמו לירד למטה. וזה היה ענין שילוח המרגלים, "ויתורו את הארץ" מלשון יתרון. אח״כ היתרון במלכות פועל יתרון ביסוד, "ומלך לשדה נעבד", דאפילו מלך צריך לשדה, דוקא בה ניכר הפלאת המעלה דהתהוות יש מאין, דכח הא״ס להוות ולהצמיח נמצא למטה דוקא בארץ ביסוד העפר.

קרח רצה שהלויים יהיו בדרגת הכהנים וההמשכה תהי׳ מהגבורות. אלא שהכהנים (חסד) הם העיקר, והלויים (שיר, גבורה ורצוא) טפלים לכהנים, "וילוו עליך וישרתוך", על–ידם ההמשכה מהכהנים במהירות בלי מונע ומעכב כלל. וזה נתחדש לאחר מחלוקת קרח בסימן דמטה אהרן, דהעיקר היא ההמשכה במהירות, באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" בכל התוקף, ואינו מתחשב עם מונעים ומעכבים ומעלימים ומסתירים, וכפתגם הידוע שכשהולכים למלחמה לכתחילה במאַרש של נצחון, אז מובטחים בנצחון. נתינת כח לזה מנשיא הדור, במאמר ד״ה מן המיצר קראתי י–ה (ר״ח תמוז תרפ״ז) מבאר ענין שם י–ה דוקא וצ"ל בטחו בהוי׳ עדי עד, בגלל אותיות י–ה. ב' פירושים "עדי עד", א. נצחיות, גדר זמן, מלכות, ביטול ותוקף, שבטוח שיתמלא מבוקשו, ע"י יסוד לשון תוקף וחוזק. בי-ה לבד אי אפשר שיהי׳ הבטחון כי הוא למעלה מעבודת הנבראים. רק ז״א נקרא חסיון. ב. עדי עד, כתר, למעלה מסדהש"ת. דוקא למעלה מהשתל' יכול להיות בטחון. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל", מקיף שלמעלה מז״א, דוקא בבחינה זו אפ"ל תכלית הבטחון. ב׳ בחינות עד, עד ועד בכלל, ולא עד בכלל, אריך ועתיק, פנימיות וחיצוניות הכתר. מחיצוניות הכתר אפ"ל יניקה לחיצונים, א"א להיות הבטחון, רק בבחי׳ עד ולא עד בכלל, אבל פנימיות הכתר נמשך רק לישראל, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". לפי זה פירוש הכתוב "בטחו בהוי׳ עדי עד כי בי–ה הוי׳ צור עולמים" הוא באופן אחר, דאדרבה, זה שיכול להיות הבטחון בבחי׳ עד, פנימיות הכתר, הוא כי בי–ה הוי׳, כי ההמשכה היא מחו"ב. מניעות ועיכובים מצד ממכ״ע, אבל מצד סוכ״ע, בחי׳ י–ה שבשם הוי׳, אפ"ל בטחון שיתגברו על כל המניעות ועיכובים. וזהו "מן המיצר קראתי י–ה", דבעת המיצר והלחץ כשהאדם הוא ביסורים גדולים עד אשר כשל כח הסבל, אזי הקריאה היא לי–ה שלמעלה מכל סדר ההשתל', לפי שהולך בבטחון מוחלט ונפלא, שהולך בדרך הישר ואינו מתפעל מפני המלעיגים, וגם אינו מתפעל מעמלק בגימט' ספק המטיל ספיקות, ואדרבה, הוא שובר את כל המונעים והמעכבים, ולא עוד אלא שמהפכם לטובה בכחה של תורה, שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם ומברר את הניצוצות שבכל דבר.

הפסוק מספר בשבח מעלת המדות דז"א כפי שהם בשרשם בחכמה ובינה, צורים וגבעות, אבות ואמהות. אלא כשהם בחכ' עדיין אינם בציור מדות, כמו התכללות האברים בטיפת האב. משא"כ בבינה הם כמו עובר בבטן האם שישנם בגלוי קצת, אלא שאינם מורגשים למציאות בפ"ע. פעולת החו"ב לאחר לידת המדות בהתאם לחילוק הנ"ל. ובעבודה, צורים, ע"ד צור החלמיש שיסוד האש שבו בכח ובהעלם, והיינו כח המס"נ שישנו בכ"א מישראל בחכמה שבנפש, וצריך להמשיכו גם בבינה עד שיחדור בכל הכוחות. ונמשך גם בעולם כדאיתא במדרש משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה והיו המים עולים כו' ומצא שם צור גדול, שהם האבו עליהם מכונן את עולמו, שמצ"ע הם מחיצוניות הרצון בלבד וע"י האבות ובניהם יומשך בהעולם מעצמות א"ס להיות לו דירה בתחתונים.

תורת הרב המגיד: "עולת תמיד" הוא הכלל דכל י"ב צירופים דר"ח. אף שמעשה כל קרבנות ר"ח שווים והשינוי, "עולת חודש בחודשו", הוא רק בכוונה, בצירופים וברעותא דלבא, ע"ד י"ב קרבנות הנשיאים ושינוי התקופות. עד"ז בתורה יש את הכלל דעשה"ד והפרטים דתרי"ג מצוות וכולם נכללים בדיבור "אנכי". תיבת 'אנכי' הוא הכלל גדול שלמעלה מכל גדר כלל ופרט. כמו הראש (ר"ח) שהוא למעלה מתחילה. כן ענין "עולת תמיד" הוא הכלל שלמע' מהפרטים שרשו "בהר סיני" בדיבור אנכי. כן בעבודת האדם ענין המס"נ. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, ישנו למע' מכל הפרטים ונמשך למטה בזמן ומקום. כמו כן בתפילה מפסוד"ז עד ק"ש ושמו"ע ומנחה בין הערבים, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

ערי מקלט קשור לבין המצרים והחורבן שהוא דוגמת גירושין דאדם הראשון. איתא במדרש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך שלא המית את אדם באכלו מעץ הדעת ונתן ערים לקלוט רוצח בשגגה לכפרה, כן העבודה בזמן הגלות קליטת דברי תורה בשכל האדם, יחוד נפלא שאין כמוהו ומביאה פירות ומתאחד בנותן התורה "באור פני מלך חיים" כדין ערי מקלט דעביד לי' מידי דתהוי לי' דחיותא, חיים בשלמות. מהבעש"ט, ג' ערי מקלט הם ג' לבושי הנפש מדו"מ המגינים על הנפש ע"י קיום תומ"צ בהם, במיוחד בדיבור התורה, חיים הם למוצאיהם בפה וידיעת התורה בהשגה ושייך גם למעשה כי ערוכה ברמ"ח איברים שמורה. נק' עיר, כי יש עיר בקדושה, גדול הוי' גו' בעיר אלקינו, עולם הדיבור צירופי אותיות התורה ממשיך אחדות, ויש עיר דלעו"ז, פירוד, והמטרה להמשיך אחדות בפירוד ע"י אורייתא וקוב"ה כולא חד. שש ערי מקלט, ש"ס משנה, תושבע"פ דוקא שבא בהבנה והשגה, ערי מקלט לעת"ל, עד שלימות התשובה לרצון לפני ה' כמעלת בע"ת על צדיקים. הוראה לימים אלו משנכנס אב צריכים להגביר חיל בעבודה המביאה להפיכת ימים אלו לששון ולשמחה וכו' ע"י לימוד דברי תורה קולטין אז נעקר מעיקרו טעם הגלות.

ויסעו ממרה ויבואו אלימה, אותיות אלקים ואלי מ"ה, התהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, כשיבנה ביהמ"ק ת"ב יהפך ליו"ט גדול, יהפכו ימים אלו למועדים וכו'. גבורות דקדושה פנימיותם חסד, רחץ ה' צואת בנות ציון מצד אהבתו אליו, מזה משתלשל מרה ויסורים. לא די בחיצוניות אהבה לזה, אלא פנימיות אהבת אב הרחמן, לכן ת"ב חל ביום א דפסח בחשבון דא"ת ב"ש, פנימיות החסד מתגלה בגבורות, בספר הבהיר "מים הרו וילדו אפילה" החשך מקורו ממים, פנימיות החסד. אך כשרואה האב שאין הבן יכול לקבל היסורים באהבה הוא מתחרט ומשפיע לו חסדים בגלוי, אפילו אם הסיבה לכך היא שחסר בעבודת הבן, לא יכלו לשתות מים ממרה כו מרים הם בעצמם, ויורהו ה' עץ החיים, תורה, ולא ע"י יסורים וחלים רעים, ודוקא תורה שבע"פ שנתלבשה בטענות שקר נסעה וירדה למטה ומ"מ נעשה מזה יחוד נפלא עם הקב"ה שאין יחוד כמוהו, עץ חיים למחזיקים בה. יששכר וזבולון תמכי דאורייתא, פועלים וימתקו המים, ונפעל גם ע"י עץ מר (דעה ב') כי החשך עצמו מצ"ע מאיר. עד ויבואו אלימה, זיי גייען אריין בענין החסדים. אל"י-חסד. מ"ה-חכמה, "וזהו ויסעו ממרה, אז מפארט ארויס מהגלות, וכבר יצאו ביסורים שהיו ע"ע לכל הדעות, ונעשה הויסעו נסיעה אחר נסיעה עד לעבר הירדן מזרחה בביאת משיח צדקנו".

על ידי משפט וצדקה (שני אריסין) בזמן הגלות ממשיכים י"ג מידות הרחמים ולמעלה מזה, כי ע"י הירידה באים לעלייה גדולה יותר. כל זה מרומז בפסוק "איכה יעיב באפו גו'" כמבואר ברשימות הצ"צ שמפרש פסוקי איכה למעליותא ע"ד התוכחות שבתורה (כידוע שירמי' הנביא גלגול של משה שניהם נתנבאו באיכה). "איכה יעיב" הוא בחינת עב וענן דקדושה, בחי' נעלית ביותר, "ולא יכול משה לבוא וגו' כי שכן עליו הענן", "מי אלה (חיבור 'מי' עדאתכ"ס עם 'אלה' שמות בנ"י) כעב תעופנה", בהמשכת בחי' עב, ולמעלה מזה "ומשה נגש אל הערפל" במ"ת. עי"ז נעשה "איכה", חיבור א"י (י' ספירות (גם הגנוזות) ומה שלמעלה מהם) עם כ"ה, מלכות, ע"י בירור עב וענן דקליפ', ענין התשובה. "באפו" גבורות דקדושה בעבודת התשובה, 'אז ער זאגט זיך אפ פון זיך און פון אלע זיינע עניינים' (מסלק את עצמו ומכל ענייניו) ורוצה לשוב אל ה'. "בת ציון", מעלת כנסת ישראל לעת"ל, "רני ושמחי בת ציון", לא זז מחבבה עד שקראה בתי. "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ע"י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בבת אחת נתוסף בתפארת ישראל (בצדיקים שעבודתם בסדר והדרגה) מעלת התשובה באופן של השלכה, ע"י עבודה למעלה מהשתל' בנפש האדם (תשובה) ממשיך אור למעלה מסדהש"ת, בחי' איכה יעיב. "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", לעת"ל תהיה ההשפעה למלכות שלא ע"י ז"א, (הדום רגליו, מילה דאברהם, יסוד ז"א), ע"ד ר"ח שהמלכות נשארת במקומה, הקו יהי' נוגע ודבוק גם בתחתית העיגול.

הגם שיש כבר "ביתך" ו"שעריך" מ״מ צריך לקבוע עליהם מזוזה לשמירה. הציווי על מזוזה נאמר רק בב׳ פרשיות אלו דק"ש שיש בהם קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, קב"ע הוא למעלה מקרבן, "הלא שמוע מזבח טוב", כדי להיות "והקימותי דבר ה'" צריך קב"ע, לכן קובעין מזוזה על פתח הבית שכל הדברים בבית יקבלו עומ"ש ועול מצוות ומרומז בתיבת מזוזה, נש"י ("זו") מקבלת מהקב"ה ("זה") ע״ד אשה כשרה עושה רצון בעלה, עי״ז מתחברים עם הקב״ה ונעשים דבר אחד, זו וזה נכללים בתיבה אחת, מזוזה. "בחכמה יבנה בית ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" הוא עבודה ע״פ טעם ודעת, צריכים לקבוע מזוזה להמשיך מקיפים ע״י העבודה דקב"ע, גם באדם, נשמה שנתת בי טהורה היא בראתה יצרתה נפחתה בי, צ״ל ואתה משמרה בקרבי, הוא המקיף שנמשך ע״י המזוזה, וזהו ענין "שוא עמלו בוניו בו אם הוי׳ לא ישמר עיר" שגם אחרי שיש כבר בניין הן בעולם הן הבית של כאו״א, הן ד׳ הבחינות דהנשמה צ״ל "הוי׳ ישמר עיר", זה נמשך ע״י המזוזה. גם בשם הוי׳ עצמו ד׳ אותיות הם ד׳ מדריגות הנשמה צ״ל התפילה והבקשה והזעקה "עורה למה תישן הוי'", גם בעבודה, בכל לבבך ובכל נפשך אין זה מספיק וצ״ל העבודה בכל מאדך למעלה ממדידה והגבלה, גם בית דקדושה צריך מזוזה, כמו באדם אינו מספיק נר"נ חי' צ"ל גם יחידה, כך גם בית כפשוטו גם כאשר הבית מלא ספרים צריך לקבוע מזוזה שעי״ז מעלה את הבית ואת כל הענינים לבחי׳ המקיף והוי׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

כל עניני הפסוק בהכרח שיהיו לעת"ל בגשמיות ובוודאי שישנם ברוחניות בעבודה, שהם הוא יוסף, צדיק עליון, העלאה, ישפה הוא בנימין, צדיק תחתון, המשכה, "ויוסף הורד מצרימה" לערוות הארץ, ובנימין מעלה ומקשר תחתון לעליון, בעבודת האדם המשכה הוא בתורה, הלומד פועל ענין מ"ת מחדש מעצמות א"ס, מאידך עבודת התפילה הוא העלאה מלמטה עד לביטול דשמו"ע כעבדא קמי מרי', בתורה גופא הוא החילוק בין יששכר לזבולון מארי תורה ומארי עובדין טבין. חד אמר שהם וח"א ישפה: כי מעלה בכל אחד, העליון יורד בלי הגבלות ומגיע עד למטה מטה, אבל עליית התחתון תלוי בכוחותיו, מ"מ ישנה מעלה בישפה, שהעלאה היא ע״י עבודתו, שזהו דבר שהתייגע עליו (אַז דאָס איז אַ אויסגעהאָרעוועטע זאַך און אַ אייגענע זאַך), ואפילו שנותנים מלמעלה, אין זה מתנת חינם אלא ענין שלו, לכן ישנו פלוגתא, דחד אמר שהם וחד אמר ישפה. ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין: חיבור ב' קוין הפכים הוא מעלת האדם על הבע"ח, מצד הקב"ה שלמעלה מגדר קוין עושה שלום. אלא שצ"ל הכנה בעבודה בקוין נפרדים, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד עד שמתעלה לקו אחד בחד קטירא אתקטרנא. "ושעריך לאבני אקדח": חיבור לב האבן עם אש קדחה עד למציאות אחת. "וכל גבולך לאבני חפץ": חיבור אבנים עם פנימיות הרצון. "וכל בניך למודי ה'": פי' פשוט הוא שמקבלים מה', הצ"צ פירש שמלמד את ה' ע"ד עושין רצונו של מקום ועד שמשנים את הרצון, "ורב שלום בניך": ענין האחדות גם בריבוי. כל זה בגשמיות דוקא, ע"ד ניצוץ מוצא פי ה' שבמאכל שאין הניצוץ לעצמו, כמו כן שוהם וישפה היו חקוקים באבני החושן בגשמי', לא בזכרון ומחשבה לבד, כך תחה"מ הוא תכלית השכר כדעת הרמב"ן נשמות בגופים ולא ג"ע, כמארז"ל מבהכ"נ לביהמ"ד ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ, להוי כדין וכדין.

אלול הוא חשבון הנפש על שנה שעברה והכנה לשנה הבאה, בג' קווי עבודה, בהקדמת תשובה, שאז המעשים טובים ומאירים, החשבון הוא ברחמים, כי המלך בשדה ומקבל את כולם בפנים יפות ושוחקות ומאיר י"ג מדות הרחמים גם לאלה שנמצאים לע"ע בשדה, לכן גם מי שקיבל בהקפה את מזונותיו בתשרי העבר (כתורת הבעש"ט שמסר אדה"ז) וצריך עתה לשלם חובו ע"י תשובה, הנה כשרואה השי"ת שמשלמים ורוצים לשלם הוא מוחל על שאר החוב בימי סליחות וסמוכים ובטוחים שבר"ה יתן על השנה הבאה שוב בהקפה. העבודה בג' קוין היא כתורת הבעש"ט: סור מרע, מתענוג הגשמי, שהוא רע בערך הטוב; ועשה טוב, להיות ניזון ונסעד מחיות אלקי, מהרוחני שבגשמי; בקש שלום, שלום בין הגשמי לחיות אלקי. כביאור הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור", חומר הגוף, "שונאך", שהוא שונא הנשמה ורוחניות, "וחדלת מעזוב לו", תתחיל בסיגופים לשבור החומריות, לא זו הדרך כי אם "עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך ולא לשבור את הגוף הקדוש, הרי גם על ממונם של ישראל חסה תורה. תחילת העבודה דסו"מ הוא רק שלא יהיה מונח בתענוגי הגוף, עד שמגיע לבחי' "בקש שלום ורדפהו", מרוצה ותשוקת הנפש ברצון ותענוג שבנשמתו, ונמשך גם בכוחות הפנימיים, כתורת הבעש"ט על "והיה כי תבוא אל הארץ", לשון רצון ומרוצה, "וירשתה", מתנה מלמעלה, "וישבת בה", בהתיישבות, "והלכת אל המקום אשר יבחר גו'", בכל מקום שהולך בהשגחה מלמעלה כדי להשלים הכוונה "לשכן שמו שם", לפרסם אלקותו בעולם בג' העמודים, ובכ"א מהם הוא סו"מ ועש"ט ובקש שלום ורדפהו, ואז העולם עומד, בקביעות. עבודה דאלול במיוחד בי"ב ימים אחרונים, יום לחודש, מתחיל בח"י אלול שמכניס חיות, שהוא הטוב, בכל ענייני אלול עד ורדפהו, המשכה מלמעלה במרוצה ומהירות, עד מהרה ירוץ דברו, כברכת כהנים, מתעשרת בסופה, כמעלת התשובה, בתכלית המהירות. "אני לדודי" ממשיך "ודודי לי", דירה בתחתונים, ונעשה בר"ה מלך על העולם כולו. ע"י "את ה' האמרת היום" מלמטה עי"ז "ה' האמירך", הקב"ה אומר מחדש העשרה מאמרות בחיות חדש שלא היה מאיר מעולם אור עליון כזה, כן תהי' לנו, מיום ח"י אלול בו החלו להאיר בעוה"ז המאורות הגדולים יומשך אורה וברכה וכל הענינים הטובים המרומזים באותיות הא"ב. ב' עניני שושנה, יגמה"ר וששונה הלכות, כל השנה יגמה"ר הם כשושנה בין החוחים, חיצוניות המלכות לחיי הגוף, באלול הרועה בשושנים כן רעייתי בין הבנות, לפנימיות המלכות, רחמים לחיי הנשמה ופועל גם בגוף ע"ד פעולת ר"ה על העולם, אדה"ר אמר בואו נשתחווה גו' שפעל גם בענייני הגוף, בין החוחים. גם שושנים הם כ"ד קישוטין דכלה, כי י"ג מדה"ר מוסיף יופי וחן ומגלה פנימיות, את פניך ה' אבקש. ששונים בתורה, חכמת אדם תאיר פניו, ע"י תורה ממשיך לחיי הנשמה והגוף. גם צדקה מחיה נפש העני והקב"ה נותן חיים לעבודה דאלול וח"י אלול עד להמשכת חיות בגלוי מחיי החיים יתן לך חיים.

ג' פירושים בהאמרת: אמירה ודיבור; לבוש, אימרא; חשיבות ושבח; נגד ג' לשונות, "לתהלה לשם ולתפארת", שהם כנגד ג' מדרגות, אתעדל"ע, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. "את ה' האמרת היום" (בר"ה) ע"י אמירה ודיבור בתורה למטה פועלים עשרה מאמרות מחדש ונמשך "והוי' האמירך היום", בחי' שאין אתעדל"ת מגעת לשם, קוב"ה שריא באתר שלים. "האמרת" – דיבור, ספירות, מאמרות, דברות, גם מאמר אחד, בראשית, בחכמה, אנכי, כל זה שייך להתחלקות והתלבשות פנימי בעולם; "האמרת" – לבוש, מקיף שלמעלה מהתחלקות, "ה' מלך גאות לבש", קבלת עול מלכות שמים דאדה"ר המשיך מקיפים; "האמרת" – שבח למעלה מכל גדרים, שבח אחד ומיוחד לומר אין כמוך, אין ערוך כלל. משם ממשיכים ישראל בר"ה. "והוי' האמירך", אתעדל"ע שלמעלה, קוב"ה שריא באתר שלים. בחינה העליונה ביותר ברצון שלפני הצמצום, למעלה מרצון המוחלט וקודם שעלה ברצונו, גם בזה פועלים ישראל ונפעל ע"י ישראל, אויב נאר עצמות בלייבט נישט וי ער איז פארזיך (כל דרגא שהיא כביכול למטה מעצמות), הר"ז תלוי בישראל, כי עלו במחשבה ונחקקה צורתם בו ית' קודם שנבראו, ואצלו ית' העבר והעתיד אחד. כל זה שייך כבר באלול, ע"י העבודה דאלול ממשיכים אוא"ס למעלה מגדרים ולמעלה ממקיף דמקיף, ועושה דירה בתחתונים לאלקות שלמעלה מגדרים, ונמשך גם בכוחות הגלויים החל מהרצון, מקיף הקרוב, עד "וישבת בה", בפנימיות, "וענית ואמרת", שיש בהם ג' הפירושים הנ"ל, עד שמביאים ביכורים מן המובחר.

מעלת ר"ה גם לגבי מ"ת, כי במ"ת היה משה מחיצה בפני עצמו וישראל מחיצה בפ"ע. אבל בר"ה "אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטכם מחוטב עציך עד שואב מימיך". וקורין את הפרשה לפני ר"ה אף ש"היום" הוא ר"ה עצמו, כי בכל דבר צריך להכנה, אתעדל"ת. ענין ההכנה ע"י האדם מודגש במיוחד בנוגע לר"ה, יום ברוא אדה"ר, שאז נפעל כללות עבודת המטה. בזה מיוחד ר"ה יותר מכ"ה אלול שאז נברא העולם יש מאין כולל גם בריאת האור ביום הראשון, מעלת עבודת המטה. הבריאה בכ"ה קשור לענין "כדמותינו", אבל עם בריאת האדם בר"ה נפעל בעולם ענין "זה", דירה בתחתונים, אז היתה בריאת האדם גם בצלמינו וגם כדמותינו, כדי שיוכל לפעול בהבריאה עד לכח הכי תחתון ולחבר בין "ראשיכם שבטכם עד חוטב עציך ושואב מימיך". קריאת הפרשה לפני ר"ה ענינה עבודתהאדם. כפי יכלתו לחבר עצם הנפש, כולכם, צלמינו – עם פרטי הכוחות, ראשיכם גו' עד שואב מימיך, כדמותינו. על ידי זה נמשך ענין זה מלמעלה בראש – השנה באופן נעלה יותר.

"שוש אשיש" הוא תענוג בדרגא הכי נעלית, אותו צריך להמשיך בתק"ש דר"ה. לזה צריך עבודה באופן ד"תגל נפשי באלקי", אף שצ"ל "וגילו ברעדה", מ"מ השמחה היא בשלימות, רק להיותה נעלית אינה בהתגלות. כמו בהכתרת מלך שהיא בשמחה עצומה יחד עם קב"ע. לכן ממשיך "כי כארץ (בנין המלכות) תוציא צמחה", ע"י מצוות, מתחיל ע"י עבודת המטה שממשיך הגילוי מלמעלה (שגם לזה צ"ל המשכה מלמעלה), עד שנעשה עבד נאמן וכל מציאותו הוא האדון, "כן אד' הוי'", הוא מה שאומרים ביו"כ "ה' הוא האלקים". ובעבודתו כל השנה נמשך הצמיחה. עד לקוב"ה שריא באתר שלים. איך יודעים שע"י עבודתינו יומשך בנין המלכות? אין ספק וס"ס, שבטוחין שהקב"ה עוזרו, "שתי באדנ–י (מלכות דא"ס לפנה"צ) הוי׳" (בניקוד אלקים, חו"ג או חו"ב או פנימיות וחיצוניות הכתר). כל זה נמשך ע״י "מחסי", ענין הבטחון. ונמשך מזה בין ענינים רוחניים ובין ענינים גשמיים, "כי חק לישראל הוא", גשמיות, "הטריפני לחם חוקי". "משפט לאלקי יעקב", רוחניות, דין ומשפט על האלקות דיעקב.