מאמרי פרשת אמור

יניקת החיצונים הוא רק מלבושים חיצוניים דספי' החסד ולא מהספירות עצמן. כדי לבטל את היניקה הקב"ה מתלבש בלבוש דין וגבורה "מדוע אדום ללבושך", ומשפיל את עצמו לרדת למקום הקלי' כדי לגאול את ישראל מהגלות. זהו הפסוק: "לאחותו הבתולה", אהבה טבעית, בחי' "אחותי", עבודת הצדיקים. "הקרובה אליו", אהבה באופן של חידוש, בחי' "רעיתי", עבודת התשובה. "אשר לא היתה לאיש", גם בשעת החטא היתה באמנה איתו יתברך. בשביל כל זה יורד הקב"ה למקום הטומאה, "לה יטמא", לגאול את ישראל. "אני (ז"א) מדבר (במלכות) בצדקה רב להושיע" לירד ולגאול את ישראל. "במאמר (הצ"צ) ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שירידת הקב"ה למקום הטומאה היא בשביל לגאול את ישראל דוקא, ולא בשביל בירור והעלאת ניצוצות הקדושה, בשביל בירור הניצוצות שנפלו בקלי' לא הי' יורד למקום הטומאה, אלא רק "לה יטמא", כי כנס"י נקראת "אחותו והקרובה אליו" כנ"ל, אך כאשר "לה יטמא", כשיורד לגאול את ישראל, הנה עי"ז יעלו הניצוצים ג"כ. משל המדרש למי שאבדו לו פרוטות, שמצד עצמם אין כדאי לטרוח עליהם לחפשם, אלא ע"י שאבדו לו מרגליות ג"כ באותו המקום, שמוכרח לחפשם, הנה עי"ז ימצא הפרוטות ג"כ".

ג' פעמים קדוש בפסוק "קדושים תהיו וגו'": א. "כי קדוש אני", עטרה שנתנה בראשו, כתר שלמעלה מחכמה. ומתגלה באדם ע"י "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מלמטה למעלה. ב-ג. "והתקדשתם והייתם קדושים". כתר דז"א ודמלכות, ב' העטרות שנתן בראש בניו, מלמעלה למטה, "אני הוי' מקדשכם". יכול כמוני, בניחותא, "כי קדוש אני", ע"י תשובה מגעת בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. להפירוש יכול כמוני, בתמיה, "קדושים תהיו" נכלל ב"קדושתכם". ענינו מבואר להדיא בדרושי נצבים (זמן התשובה, דילוג) משא"כ בדרושי פרשתנו (זמן ספה"ע, עבודה בסדר והדרגה) בא רק ברמז. סמיכות אמור לפסח שני (תשובה) שבא לאחר פסח (צדיקים).

'דבקות' הוא בחיצוניות, 'התקשרות' (אתקטרנא) הוא בפנימיות. בעבודה הוא החילוק בין קרבנות וקטורת, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. תורה, המשכה מלמעלה למטה, בהשתלשלות, הוא בכלל דביקות, אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ מצות הוא הדביקות דכלים, וישראל מתקשראן בחיצוניות וגליא דאורייתא, ועי"ז בקוב"ה. אבל התקשרות ישראל מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי, הוא בסתים דאורייתא וסתים דקוב"ה. למעלה מזה הוא ענין ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, קשר עצמי דישראל וקוב"ה ללא אמצעות התורה, הקשר השלישי דתלת קשרים. מצד שרש ישראל בעצמות וממשיכים גם בתורה שיהיה חד עם העצמות. לימוד התורה דרשב"י היה באופן 'בחד קטירא אתקטרנא', התקשרות שלמעלה מדבקות עד לכולא חד, רק ש'כל יומי דאתקטרנא בהאי עלמא' היה לימודו בגלוי ע"ד התקשרות וביום הסתלקותו האיר בו בגלוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, 'והאידנא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא'. "ע״י פתח ר״ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳, דפירוש ״פתח״ הוא שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו״א מישראל שיהי׳ אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ״מ, בעת הלימוד יהי׳ זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי׳ חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע״י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב״י, שעי״ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע״י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב״י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה".

ב' דרגות ב"גל גו' נפלאות" שבתורה בל"ג בעומר: רזין, נשמתא דאורייתא, תורת רשב"י במשך ימי חייו; רזין דרזין, נשמתא לנשמתא דאורייתא, הענינים שגילה ביום הסתלקותו. הלשון "גל עיני", ולא 'גל נפלאות', כי עיקר הכוונה היא שהגילוי יהיה מצד האדם, תחתונים יעלו למעלה, כמו שהיה במ"ת הנגלית, ל"ג בעומר הוא מ"ת דפנימיות התורה. הצ"צ מביא פירוש השל"ה שנפלאות מתורתך הם כוונת המצוות, כי עליית התחתון מודגש בעיקר בקיום המצוות, משא"כ לימוד התורה הוא בעיקר עליונים ירדו לתחתונים. הבקשה היא שנראה נפלאות מתוך הנגלה ("מתורתך") כך גם מכוונות ע"פ הפשט שבמצוות. קשור לפסוק "עד הגל הזה", המחיצה בין עליון לתחתון שנתברר ע"י רשב"י, שנעשה מתחילה באופן של גל שאפשר לעבור אותו ולא באופן דחומה. וע״י לימוד והפצת תורתו של רשב״י, ובפרט כמו שנתגלתה בתורת החסידות באופן דיתפרנסון, הבנה והשגה, ועד שהשכל דהאדם הלומד נעשה חד עם הענין שלומד, "גל עיני", שראיית הנפלאות דתורה היא מצד האדם עצמו, זוכים לגילוי פנימיות התורה לע״ל, שהגילוי אז יהי׳ נוסף על מצד מלמעלה אלא שזה יהי׳ ענינו דהעולם.

ניסן, סו"מ, אתכפיא, בירור ראשון ע"י מלכות. אייר, בירור המדות אתהפכא, בירור שני ע"י יסוד. פסח ראשון, המשכה דרך דילוג במלכות. פסח שני, המשכה דרך דילוג ביסוד. מצד ז"א העיקר הוא המשכת אור ולא בירורים, עד"ז בספה"ע עיקרה אינה בירור המדות סו"מ, אלא המשכת מ"ט שערי בינה, עשה טוב. כבר ביצי"מ אף שהיה סו"מ העבודה צ"ל באופן שתביא לעש"ט, וכן לאידך בעבודת אתהפכא דאייר צ"ל רושם מהחיות והתפעלות מהדילוג ואתכפיא דניסן, וזהו פסח שני, דילוג גם בעבודה דעשה טוב, למעלה מדילוג דפסח שהיה מחמת יראה, אלא מצד הבל"ג האמיתי שבתומ"צ ולכן לגבי גילוי זה "איז ניטא קיין פארפאלן", פסח שני שייך לנפש השנית, כי הדילוג דפסח ראשון הוא מצד ההעלם וההסתר דנפש הבהמית (נפש הראשונה), ובדילוג דפסח שני מתגלה הבל"ג דנפש השנית חלק אלוק' ממעל ממש. שגם בהיותה מלובשת בגוף, היא חלק אלוק' ממעל ממש, לשון מישוש.

ג׳ מיני הילולא: א. יחוד הנשמות למעלה, יחוד נשמות דמ״ה וב״ן. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו, השבטים, כאו״א מישראל ע״י עבודתו בקיום התומ"צ בכלל ועבודת הבירורים בפרט פועלים יחוד מ״ה וב״ן. ב. יחוד דכר ונוקבא למטה, איש ואשה זכו שכינה שרוי׳ ביניהם, "ויברך אותם אלקים גו׳ פרו ורבו גו׳", גילוי כח הא״ס, שמחת הנישואין שמחה גדולה, ע״ד שמחתו של רשב״י, כמו ב' אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, כשנפגשים הם שמחים שמחה גדולה, יחוד זה הוא אחרי הריחוק, לכן שמחים שמחה גדולה. ג. בתחיית המתים (לאחר ימות המשיח שעוד יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית (דאין קישוי אלא לדעת) הגם שלא תהי׳ תאוה חומרית כלל, מ״מ תהי׳ תאוה ורצון טבעי כמו תאוה רוחני, כמ"ש בתניא שאפשר לאכול לש"ש ולא למלאות תאותו, אף שאוכל להשביע רעבון טבעי, עד״ז כשעיף וישן בכוונה לש"ש. ק"ו לע"ל יהיו בתכלית שלימותו. אעפ״כ זה דומה להילולא הב׳, כי הגופים יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית) אמנם בתחה"מ יעמדו נשמות בגופים בטל תחי׳ טל תורה ואור תורה, לא מאב ואם גשמיים. יהיו אז גופים קדושים וטהורים לגמרי, כי בריאתם היא מעצומ"ה ית׳, למעלה אפילו מאדם הראשון שהביט במקום הקליפות שרצה לראות מה נעשה שם (ער האָט געוואָלט אַ קוק טאָן וואָס דאָרטן טוט זיך) ירד ממדריגתו ונכשל, משא״כ לע"ל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. הילולא דרשב״י הוא ע״ד הילולא הג׳. שאמר ביום ההילולא שלו בחד קטירא אתקטרנא בי׳, ובי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת, הכליון בעצמות ומהות, והמשיך זה למטה. לכן היא שמחה גדולה ביותר, עד שגם מי שאמר תפילת נחם כל השנה אינו צריך לאומרה בל״ג בעומר, לפי שהפעולה דהילולא דרשב״י פועלת למעלה הרבה מהפעולה דתפילת נחם. שהרי בהאי ספרא דילך דאיהו ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים.

ירידת הגשמים ע״י אמירת התורה היתה

תומ"צ נקראים דרך שעל-ידם חיבור ישראל עם קוב"ה, ויש בה ב' מדריגות: תפארת לעושי', לתקן את נפשו. ותפארת לו מן האדם, לפעול באדם העליון. אף שיש דרך נעלה יותר, עבודת הבירורים ע"י תשובה, אבל אין זו "דרך ישרה" כי לכתחילה אין לו לאדם לחטוא ולשוב בבחירתו."רבי אומר" דוקא, שחיבר ששה סדרי משנה מצד הירידה לגלות להורות שהדרך הישרה היא העבודה דתומ"צ בסדר והדרגה במדדוה"ג דוקא, גם עבודה דמס"נ צריך שתומשך בעבודה פנימית.

ענין ג׳ בחי' קדוש וג׳ הכתות, בפשטות, כת א׳ אומרת פ״א כת ב׳ אומרת ב"פ וכת ג׳ אומרת ג״פ קדוש. בהדרושים משמע שכל כת אומרת קדוש אחר. ג׳ דרגות בעבודת ה׳: קדוש הא׳ מסירות נפש, יחוד או"א, הב׳ לימוד התורה, הג׳ מעשה המצוות. ג׳ קווין עבודה תורה וגמילות חסדים. כל קדוש בזמן וענין בפ"ע. זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וזמן מצוות לחוד. (מאמר המוסגר בענין רשב"י ותורתו אומנותו). אבל ממה שאומרים שכת א' אומרת ב״פ קדוש וכת א' אומרת ג״פ קדוש, נמצא שלפעמים ב׳ או ג׳ העבודות דתורה וגמ"ח כולם נעשים בבת אחת. ע"ד קיום המצוות דרשב"י בהיותו במערה ברוחניות. שנשמתו היתה בחי׳ לויתן יחוד או"א, ענין המס"נ, הי׳ מספיק אז קיום המצוות ברוחניות, אף לא בדרך נס (כפי שהיה לו באכו"ש) כי מצוות צ"ל ע״פ טבע גשמיות, ע"ד הנהגת אדמו״ר הזקן במאסר, שרצה לקדש הלבנה בנהר, ולא רצה הגוי שהנהיג הסירה לעצרה, ועצר אדה"ז את הסירה (בדרך נס), אח״כ ביקש מהגוי שיעצרה בעצמו ואז קידש הלבנה בישוב הדעת, כי קיום המצוות צ״ל ע״פ טבע הגשמיות דוקא. ולכן לא הי׳ זה אצל רשב״י. זהו גם תוכן עבודת ספה"ע מלמטלמ"ע ע״פ טבע, תחילה יום א' אח״כ ב' ימים, עד "שבע שבתות תמימות תהיינה". ברשב״י היו ב׳ אופני עבודה. במערה היתה עבודה רוחנית, בחי' לויתן, מס"נ, בחד קטירא אתקטרנא. ע״ד כת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש. משא״כ בצאתו מן המערה, מעשה המצוות שלו ולימוד התורה שלו היו בגשמיות בפשטות, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וכו׳. כמו כן בכל ישראל, יש זמנים שצ״ל העבודה בג׳ הקוים באופן שהם כלולים זה מזה, ויש זמנים שהעבודה צ״ל בכל קו בפני-עצמו.

המשכת הקדושה בתוך בנ"י ע״י בנ"י לכן נמשכת בתוכם, בעבודת האדם, בתפילה אומרים ג״פ קדוש ואח״כ ברוך כבוד ה׳ ממקומו. למעלה מזה להמשיך קודש העליון למטה יותר בבחינה הד׳, ברוך כבוד ה׳ ממקומו. כללות המשכת אלקות למטה נמשך מקודש העליון. דע מה למעלה ממך, כל ענינים שלמעלה נעשים ע״י עבודת האדם. אף שבעצם האורות למעלה מובדלים ומופרשים מכל הענינים, וצ״ל הפסק וצמצום שיומשכו למטה. כמו שערות מותרי המוחין שנמשכים בהפסק הגולגולת. כן המשכת האור ע״י צמצום שע"י נעשה קו קצר ומצומצם. לכן בנזיר "קדוש יהי׳ גדל פרע שער ראשו". להמשיך קודש. גם איסור יין