מאמרי שנת תשכ"ו

המאמר עצמו לא הגיע לידינו לע"ע. תוכן המאמר (כפי שנמסר ע"י הרה"ת ר' יוסף הלוי וויינבערג ברדיו): ביאור עמוק מאדמו"ר מהר"ש בגודל מעלת נש"י, ע"פ מאמר הבעש"ט הידוע בפירוש דברי המשנה (אבות רפ"ב) "דע מה למעלה ממך", "דע מה למעלה, ממך עצמך" (ראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תע) שלכן בכחם ויכלתם לפעול בכל הספירות שבכל העולמות העליונים, והביאור בפעולת התורה בנש"י, ופעולת נש"י בתורה (תורת מנחם).

ביום כיפור נמשך אור מקיף מיגמה"ר לחג הסוכות. לאחר הסליחה מתעלים בנ"י למצב שאין בהם רע כלל, ע"ד קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים. בירור ניצוצות שנפלו בע' אומות. הזמנת ע' שרים בסוכות ע"ד הזמנת ז' אושפזין עילאין, שהם מבררים אוה"ע שיכללו באלקות. ע"י ש"גבר עלינו חסדו" ביו"כ בכחם לברר את האומות (פי' א') ופועלים שמחה ותענוג בבני ישראל (פי' ב') כמשל היוצא מהשביה שהשמחה גדולה ביותר, ושמחה זו נמשכת על כל השנה כולה.

ירושה באה ממילא ללא טרחה ויגיעה, כי באה מעצם האב, כך התורה, באם יודע שנמשך ממילא ואינו מטרחתו הוא כלי לקבל עצמיות התורה בפנימיות עד לדברים הגשמיים. "ע"י בירור הניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים בדברים הגשמיים, שבירור זה נעשה ע"י קיום המצוות שכולם נתלבשו בדברים גשמיים, וכידוע שאפילו קיום המצוות שהם חובת הלבבות, כמו אהבה ויראה, צ"ל באופן שיהי' ניכר בגוף הגשמי, וכמו ביראה, שארכובותיו דא לדא נקשן, וכידוע הסיפור אודות אמירת "ובכן תן פחדך" ע"י רבינו הזקן, שמצד גודל הפחד הי' יכול לומר רק פּח פּח, ולא הי' יכול לסיים תיבת פחדך". [בא' הרשימות מסופר, שכאשר הרבי דיבר בענין זה, הי' ניכר שינוי על פניו הק'].

מעלת השמחה דשמע"צ על חג הסוכות: ענין השמחה דחג הסוכות זמן שמחתנו, נוסף על השמחה שבכל המועדים, לפי שבא לאחרי שלימות התשובה דיוהכ"פ שזדונות נעשו לו כזכיות, ואז נעשה גם בירור ניצוצות הקדושה שבכללות העולם, שזהו"ע "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים", ומצד זה השמחה היא גדולה ביותר, כמשל בן מלך שהי' בשבי' כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, שאז השמחה היא גדולה ביותר, שלא בערך לגבי השמחה במעמד ומצב שבן המלך לא יצא מעולם מבית אביו המלך. אמנם השמחה דחג הסוכות היא באופן שכאשר עובר יום ועוד יום, אזי באה השמחה בהתיישבות כו', וע"ד שמצינו גבי שבעת ימי המשתה דשמחת חתן וכלה, שכדי שיוכלו לברך שבע ברכות, משמח חתן כו', יש צורך בפנים חדשות דוקא, כי לולי זאת באה השמחה בהתיישבות. אך השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא שמחה חדשה לגמרי, ועלי' נאמר כי גבר עלינו חסדו, שהו"ע התגברות השמחה והתענוג בתגבורת אור ושפע גדול לישראל דוקא. המשכת "ואמת הוי' לעולם" בסוכות הוא כמשל למלך שעשה סעודה וזימן כל בני המדינה, כיון שעברו ז' ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה כו'. שאחרי עבודתם של בנ"י בבירור העולם ע"י הקרבת ע' פרים, חוזרים בנ"י ומתאחדים עם הקב"ה באופן דישראל ומלכא בלחודוהי, לכן מקריבים אז פר אחד, כנגד אומה יחידה, היינו, כפי שבנ"י הם למעלה מהעולם, בהיותם מאוחדים עם הקב"ה. אמנם בשמע"צ ישראל ומלכא בלחודוהי, גם נמשך ואמת הוי' לעולם. משל למלך שמזמין לסעודה רק את אוהבו, זה פועל בודאי בכל אנשי המדינה שניכר אצלם שאין שום מציאות כלל מלבד המלך ואוהבו, אני ואתה. בשמע"צ נעשה גם בירור העולם באופן נעלה יותר, שהעולם מתבטל ממציאותו, עס ווערט אויס מציאות וועלט, שכל מציאות העולם היא המציאות של הקב"ה, תורה ומצוותי', ומזה נמשך הכח לעבודה בירור העולם באופן דבכל דרכיך דעהו, שמציאות העולם היא באופן שניכר בו שאין שום מציאות אחרת מלבד אלקות, שזהו"ע ואמת הוי' לעולם.

א-ל דעות ה' דעת עליון ודעת תחתון בעבודה הוא יחו"ע ויחו"ת. שילוב אדנ-י בהוי' והוי' באדנ-י. הוא החילוק בין "החודש הזה לכם" הנהגה למעלה מהטבע. ל"בראשית ברא אלקים" הנהגת הטבע. ולא היה צריך להתחיל התורה (ד"ע) אלא מהחודש, ופתח מבראשית – מעלת עבודת הבירורים. בירור שם ב"ן ע"י מ"ה – תורה. התחלת ועיקר העבודה ד"ת ויחו"ת. אבל צריך נתינת כח מד"ע ויחו"ע לכן שמים קדמו. אבל התכלית הוא בירורים לכן נאמר בסיום הפרשה "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים", ארץ תחילה.

ישראל (תפארת) הם ממוצע מחבר מהעולם ועד העולם, עוה"ז ועוה"ב, מלכות ובינה, מלמטלמ"ע; מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, מלמעלמ"ט (ביאור הצ"צ). העלאה והמשכה קשורים זה לזה ושניהם נעשים ע"י ישראל לי– ראש שבו כללות החיות ונמשך לכל האברים הנק' נר שהם כלים לאור ונעשה ע"י בירור והעלאת עניני עולם (ביאור אדמונ"ע) סיום המזמור" ואמר כל העם", לא רק צדיקים, הללוי–ה, ב"פ י"ה, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה כמו י"ה.

כוס הוא מלכות, כשרגליה יורדות צריכה להגבהה "אשא" כדי לקבל את הישועות, אבל גביע הכסף שהיה ליוסף הצדיק, בחי' יסוד, (קצה אוא"ס שבז"א) אינו צריך להגבהה, כי גבוה מצד עצמו ואינו יורד ממדרגתו אלא משפיע ממקומו, גם מפני שיסוד מחבר עליון ותחתון, ישועות ומלכות. בזמן הזה צ"ל הגבהת הכוס לבירורים, משא"כ לעת"ל תעלה המלכות למעלה מז"א, נקבה תסובב גבר: בזה"ז ראובן בכור לאב. לעת"ל יוסף הוא הבכור לאם; בזה"ז עבודה בכהן המתייחס לאב, לעת"ל העבודה בבכור שקדושתם מהאם, אלא שישאר ענין ירושה לבכור מאב כתשלום שכר לעבודה בזה"ז בכח הדכר, ובתקופה הב' תתעלה הנוקבא להוליד בלי דכר ויהיה גם בכור לנחלה מהאם, אלא שגם אז תתעלה מלכות יותר מיסוד, מעלת שם ב"ן על שם מ"ה, "והאבן הזאת", משם ב"ן תתעלה להיות "בית אלקים" בגמר הבירורים דיעקב בחרן.

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה", "יברכו כה", המשכת גילוי אור במלכות ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (והיינו שיש בה הן המעלה דתפלה – המשכת רצון חדש, והן המעלה דברכה – שהיא בדרך ציווי), בדוגמת ההמשכה שע"י תורה. והמשכה זו היא ענין החסד – השפעה בריבוי שלמעלה מריבוי החסרון, דהיינו המשכת גילוי אור שלמעלה משייכות למלכות (משא"כ צדקה ענינה מילוי החסרון, המשכת הגילוי השייך למלכות), פנימיות הכתר, עשירות. שלימות ענין העשירות בימי שלמה, שהאיר גילוי נעלה ביותר, עד שנמשכו אליו גם הניצוצות שבמקומות הרחוקים, בירור שבדרך מנוחה שעי"ז מתבטל המנגד בתכלית. וזוהי מעלת הגילוי דבית-המקדש על הגילוי שהי' במשכן, שאז הי' הבירור בדרך מלחמה, ולכן גם לאחרי הבירור נשארו מנגדים. ונוסף לזה ישנו ענין החסד שלמעלה גם מעשירות, שהוא ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק (א"ס שברדל"א, שהוא עיקר הענין דעתיק, ובכללות הוא עצמות אוא"ס) שתהי' לעתיד לבוא, למעלה מההמשכה שהיתה בימי שלמה. ולכן יומשך הגילוי גם למטה יותר, במלכות דמלכות (כח הפועל בנפעל), ועד למטה בעוה"ז הגשמי. ב' טעמים שהמשכה זו היא ע"י "חסידיך" דוקא: א. מצד הביטול שלהם, ב. מצד ענין החסידות, שהכחות הטבעיים נעשים כחות אלקיים. ולכן אין צורך בציווי על המשכה זו (אף שהיא בדרך ברכה, שהיא ע"י ציווי), כי ענין הציווי הוא רק כשהעולם הוא מציאות לעצמו, ולא כשנמשך גילוי העצמות. וזהו "פדה בשלום", שהפדי' דלעתיד היא בתכלית השלום, ולכן "כי ברבים היו עמדי", שגם אלו שנמצאים בבחי' רבים מתאחדים בתכלית. ופדי' זו היא ע"י העסק בתורה (פנימ' התורה) ובגמ"ח ובתפלה בציבור (המשכת פנימיות הכתר).

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" המשכה ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (יש בה מעלה דתפלה, המשכת רצון חדש, והמעלה דברכה, דרך ציווי). ונמשך בכח "חסידיך", כי אמיתית ענין ההודאה הוא בפנימיות עתיק, שהו"ע החסד [למעלה מצדקה (שנמשך ע"י צדיקים) הנמשך מחיצוניות הכתר (אריך), למעלה גם מעשירות (שנמשך ע"י ישרים) המשכה מפנימיות הכתר (עתיק)]. השינוי בהשתל' ע"י המשכה מאריך (צדיקים) דרך שליטה וממשלה על סהש"ת; ע"י ההמשכה מעתיק (ישרים) בדרך פעולה בסהש"ת גופא; וע"י ההמשכה מפנימיות עתיק (חסידים) בדרך ממילא. הבירור ע"י גילוי אריך דרך מלמעלה למטה; ע"י גילוי עתיק (בימי שלמה) נעשה שינוי בהתחתון עצמו (לכן הוצרכו לבוא אל שלמה); ע"י גילוי פנימיות עתיק (הבירור דלע"ל) נרגש בתחתון שמציאותו היא אלקות (ולכן הבירור הוא במקומם עצמם). ענין הפצת המעינות עצמם (תורת החסידות, שענינה פנימיות עתיק) חוצה. עד"ז הגילוי דחנוכה, מצד נס השמן, גילוי פנימיות עתיק, משא"כ בביהמ"ק הי' הגילוי דחיצוניות עתיק. לכן נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, וזמן הדלקתו הוא משתשקע החמה, שגם בזמן ומקום החושך ישנו האור עצמו (ב"ריגלא דתרמודאי" נפעל "כליא", כלות הנפש). המשכת גילוי זה היתה ע"י מס"נ דמתתיהו ובניו (ולא ע"י המס"נ דפורים), שנלחמו חלשים ומעטים נגד גבורים ורבים, כי הי' מונח אצלם שגם הטבע עצמו הוא אלקות.

לאחר שמבאר ענין "שמות בנ"י" בהמשכת שמות עליונים למטה ע"י תומ"צ, שבזמן גלות מצרים "אותותינו לא ראינו", שמתעלמים בבחי' מצרים (כמבואר בתו"א) מבאר ענין הגלות בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח. בעבודת התפילה - טמטום המוח והלב, שהתבוננות לא פועלת בלב; בלימוד התורה - שלא ברכו בתורה תחילה; בגמ"ח - שצ"ל באופן דכפי', מעשין על הצדקה. אלא שהירידה הייתה רק בכוחות הגלויים, משא"כ "שמות בנ"י" מעורר וממשיך את עצם הנפש "דיהודי בכל מצב שהוא נמצא הרי העצם שלו נשאר שלם, זיין עצם בלייבט גאנץ", הוא מעלת השם על האור, אף שהוא מעין המאור. ע"י שלא שינו את שמם נעשה עליה ממצרים (ראובן ושמעון סלקין) גם לכוחות הגלויים דענינם דראובן שמעון ולוי, ראי' שמיעה והתקשרות, אהבה יראה והודאה. כל זה צריך לחדור (דורכנעמען) עד מלכות שבמלכות, לא רק את כח הפועל בנפעל, כי אם את הנפעל עצמו, שגם הנפעל עצמו יצעק (דער נפעל אליין זאל שרייען) "אין עוד מלבדו". מסוף המאמר: התורה מספרת לנו סיפור זה, לכן זו הוראה לכל הגלויות, עד גלות זה האחרון, שאע״פ שעבדו בהם בפרך בכל עבודה, ולא סתם פרך בקל וחומר וליבון הלכתא וכו׳ אלא בחומר ובלבנים ממש, עד מיצר ועקתא דמצרים ממש, ובפרט הגזירה על הילדים "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מכל מקום יכלו לעמוד ויכולים לעמוד. וזהו ע״י מוצא פי הוי׳, עי״ז שיש לו אבא או סבא ש״אחז בידית הדלת״ של פנימיות התורה (וואס דאס איז צוליב אז ער האט א טאטע אדער א זיידע וואס האט זיך אנגעהאלטן אין דעם קליאמקע פון פנימיות התורה) שזהוהנתינת כח, ועד שזהו גם הבטחה, שיוכלו לעמוד עד שיצאו מכור הברזל ממצרים.

תשובה אותיות בושה, יראת בושת מהתבוננות בגדולת ה' "ולא ידח ממנו נדח", שכל ניצוצי נש"י סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ע"י לבושי תומ"צ הצריכים לשרש נשמתו, השלמת הלבושים ע"י הבושה מהתבוננות באלקות שהוא מציאות אמיתי ומרגיש כעני ואביון המתבייש בזכרו מעמדו ומצבו ויבכה במר נפשו כמו בתפילת נעילה. זהו ענין גלות ויציאת מצרים בעבודה. סיבת אמירת מאמר נורא זה בפ' וארא (ולא שמות) הנה במאמר די"ט כסלו נת' מעלת הבירורים דלעתיד על הבירור דימי שלמה שנתבררו רק ניצוצות השייכים לקדושה, אבל לעתיד ע"י מעשינו ועבודתינו יתברר גם אלו שנאבד מהם אור הקדושה לגמרי. ונתבאר שם שהעלאת הניצוצות שנתרחק ונאבד הוא ע"י "וחסידיך יברכוך", שממשיכים פנימיות עתיק ע"י תורת החסידות, הנה דרוש זה (דער פרומער וארא) המדבר בענין "לא ידח ממנו נדח" הוא דוגמא לפעולת תורת החסידות בבירור ניצוצות אלו. סיום המאמר: תוכן הדרוש בעניני פרומקייט כו' (כפי שנק' "דער פרומער וארא") הו"ע הביטושים ברוחניות, ע"ד ענין הגלות והשעבוד בחומר ובלבנים כפי שהוא ברוחניות, בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'. עי"ז הי' יכול להיות מעמד ומצב של גאולה, שאז יכולים לפעול באמירת הדרוש ענין שהוא מעין ודוגמת שלימות הבירור דלעת"ל, שגם הניצוצות שנתרחקו ונאבדו, יתעלו ויוכללו בקדושה. כל זה מודגש עוד יותר עתה, שנשארו כמה ימים לביאת משיח, ולכן מפיצים (מ'גיסט) חסידות בריבוי, החל מהביכלאַך של רבינו הזקן, וכן הביכלאַך של הצמח צדק, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמדפיסים לאחרונה, ועד לדרושי רבינו נשיאנו, שעי"ז מאירים את החושך כו' ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ד׳ פירושים במספר. א׳ מנין. ב׳ ספירות ובהירות. ג׳ סיפור דברים. ד׳ ספר. ד׳ ענינים אלו גם בספירות למעלה. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם, שקאי על הכוכבים, גם שם יש ד׳ ענינים אלו מצד הביטול שבהם, שמקטינים עצמם, לכן מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר שלא רק קיימים הם במין אלא גם בגוף, מצד הביטול שבהם. ההפרש בין כל שדרכו להמנות, ביטול היש, עלמא דאתגליא. את שדרכו להמנות, ביטול במציאות, עלמא דתכסיא. כי תשא פי' מנין ומספר וגם לשון הרמה, שירים את המספר בבלי מספר, עד לבחי׳ הראש ומזל שבנשמה, ולהמשיך מזה ברגל הנשמה. כל העובר על הפקודים, דעבר בימא, עלמא דאתכסיא, ולהמשיך מים ליבשה, שמביטול במציאות דאת, יהי׳ וידגו לרוב בקרב הארץ, הביטול דכל. וזהו כי תשא, שצריכים להרים עד הראש ולהמשיך משם לתשא ל' מספר, ועי״ז ולא יהי׳ בהם נגף, שלא יהי׳ שלטא עינא בישא.

"להבין ענין חושן ואפוד שנאמר בכל אחד מהם לזכרון, מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקותו) שהחושן היה נגד לבו, דזוהי עבודת פנים, ואבני השוהם היו על הכתפות, שענינם אחור, דזהו ענין תורה ותפילה, אתהפכא ואתכפיא. ובחושן היו י״ב אבנים, לכל שבט אבן עם צבע מיוחד השייך לדגלו, מפני שבאתהפכא, העבודה נעשית גם עם היצר הרע, אזי כל אחד במסילתו יעלה, ולכן היו י״ב אבנים מיוחדים לי״ב שבטים... והנה במאמר שיצא זה עתה מהגלות לגאולה, וכנראה זהו מהצמח צדק (ועכ״פ מיוסד על מאמר הצמח צדק, כי מאמר כזה מופיע באור התורה), ד״ה הוא אהרן ומשה, מביא שלפעמים כתוב הוא משה ואהרן, ולפעמים הוא אהרן ומשה .. כמבואר בלקו״ת פ׳ בהעלותך".

חילוק בירורים בין דצ"ח למדבר בעל בחירה מצד שרשו בתהו יכול להתברר רק ברצונו ית' לכן בירורם הוא סימן לכוחו "אם זרוע כא-ל לך הדרך רשעים". אך כשיצאו ממנו האורות דתהו אין השעה משחקת לו ונתמלא סאתו אז גם צדיק יכול להכניע ולדבר אותם. אך כשלא נתמלא סאתם הם מצירים לישראל והקב"ה עושה עמהן דין לבטלם כמו בהמן שהשיב מחשבתו הרעה על ראשו. כי יניקת אורות דתהו שלהם הוא מחיצוניות בלבד משא"כ הפנימיות שייכת לישראל ולתומ"צ, אז הנני מושיעך מרחוק משם ע"ב שלמעלה מס"ג ומ"ה, תהו ותיקון. ויבז בעיניו דהמן היה בגלל ויבז עשו את הבכורה דתהו שלמעלה מתיקון, ואמר לו הקב"ה רישך מתורם חלף רישיהון, דשרש ישראל מפנימיות דלמעלה.

עבודת אתהפכא חשוכא לנהורא. הארת חושך עוה"ז ע"י עבודת נש"י בנר הוי' מגלים שם הוי' בעולם. אתהפכא מרירו למתקא, עבודת התשובה להפך זדונות לזכויות. לקבל ייסורים באהבה לא בגלל שרשם הטוב, אלא שנעשה טוב ממש. גם זו לטובה כמו נחום איש גמזו וכפי שיהיה לעת"ל שיתגלה שם הוי' דלעילא מעלמא דאתכסיא. "ויחל משה" שהפך מר למתוק כמו הפיכת מי מרה, "בשגם" בגימ' משה שהמשיך גם זו לטובה למטה מטה ע"י המשכת שם הוי' דלעילא. ויקחו אליך (למשה) פרה אדומה, המתקת הגבורות קשות להפוך טומאת מת לטהרה.

היציאה ממצרים וגבולים דסדר השתל' ע"י קיום תומ"צ שבהם מלובש עצומ"ה א"ס ב"ה בכבודו ובעצמו, לכן מתחיל עשה"ד בלשון "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אשר בראתי שמים וארץ. תשרי שייך להגבלות וגדרי העולם וסדר השתל'. אבל ניסן למעלה מסדהש"ת, לכן בניסן עתידים להגאל. מעלת אתעדל"ע ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם; האור הוא למעלה ממדידה והגבלה; והמשכה היא בפנימיות; ויש לה קיום ותוקף, יולדת זכר.

ב' נוני"ן דניסן מרמזים על משה רבינו שהוא "ניסן של ישראל" ו"הוי' נסי", נמשך מהם בהנהגת הטבע, לחדשי השנה. ג' סיבות למעלת הגאולה בניסן על תשרי: מעלת חסד על גבורה; אתעדל"ע מצד עצמה; גם תשרי הוא שביעי לראשון; ניסן כולל בו גם מעלת תשרי וגם ענין הבריאה דתשרי, אבל באופן שלמעלה ממיצרים והגבלות, הבריאה כפי שהיא מצד "חפץ חסד הוא".

"והיה אמונת עתיך", זרעים ומועד, קביעות המועדים תלוי בזמן בישול התבואה. אז מאיר הארה מהצמיחה דלעת"ל תוצאה מזריעה דתומ"צ עתה. לכן ניסן הוא חודש האביב, תחילת בישול התבואה, גאולה דלעתיד לאחר העבודה (זריעה) דתומ"צ בזמן הגלות. אביב א"ב כסדרן מלמעלה למטה, משא"כ תשרי תשר"ק מלמטה למעלה.

איתא בזהר על הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה גו', מאה שנה כללא דכולא כו' מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו'. מאה זהו בחי' חיצוניות הכתר, שורש הנאצלים, שלימות הספירות, כל אחד כלול מעשר. אבל פנימיות הכתר, בחי' תחתונה שבמאציל, חד ולא בחושבן. בן מאה כאילו מת וכו' גמר שלימות העבודה בבירור העולם ומתחיל עבודה אחרת. שייכותו להסתלקות-הילולא של הצ"צ, נשיא ומנהיג ישראל, הליכתו ועלייתו היא באופן שבתר רישא גופא אזיל, והולכים ומתעלים עמו כל החסידים והמקושרים, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה, אם הוא רק רוצה לפנות (זיך א קער טאן) ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו. ענינו של הצ"צ, דעת. זה סדר טהרות, סיום הבירור גם של בחי' מקיפים דקליפה, את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולאח"ז אין צורך בענין של מלחמה, כי אם פדה בשלום נפשי, כפי שהי' בזמן שבו התחיל הענין דהפצת המעיינות, ונמשך עתה באופן שמגיע גם חוצה, ועי"ז קא אתי מר דא מלכא.

גם אצל האבות היו לא רק ניסים המלובשים בטבע, שנמשכים משם שד-י, אלא גם ניסים גלויים שיוצאים מדרכי הטבע שנמשכים משם הוי'. ומ"מ, "שמי הוי' לא נודעתי להם" שם הוי' דלעילא, שנתגלה במ"ת, לאחרי יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים. ולאח"ז מלחמת עמלק שלא יכול לסבול הגילוי דשם הוי' דלעילא. ועל זה בא הציווי "זכור גו' לא תשכח", כיון שעמלק מנסה גם להשכיח את הגילוי אלקות שכבר נמשך לפנ"ז. יצי"מ ומלחמת עמלק בכל יום, נתינת כח לכאו"א לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, החל ממעמד ומצב של חולי ממש, ועד למעמד ומצב דחולה בגימט' מ"ט, מגיע לגילוי שער הנו"ן. ע"י התבוננות בדרכי ה' ושמירה שלא לעשות ולהרהר בהיפוך חוזר לאיתנו ונשלם שער הנו"ן. חידוש גדול (געוואלדיקער חידוש) בענין זה, כי בכ"מ מבואר שגילוי שער הנו"ן אינו בכח האדם להמשיכו אלא דרך מתנה מלמע'. ובא נשיא בישראל מיד בתחילת נשיאותו ופוסק שגם חולה שנחסר גילוי שעה"נ אינו צריך לעניני רפואות ומספיק שמירה מדבר הגורם לקילקול ועי"ז חוזר לאיתנו להיות נשלם שער הנו"ן. הכח לזה מבחי' אנכי מי שאנכי, כתר, "כי אני ה' רופאך" ר"ת אריך.

בעבור זה (המצה) עשה ה' לי בצאתי ממצרים, יציאה ממיצר וגבול בק"ש ואהבה רבה בכל מאודך למעלה ממדוה"ג דבעלי תשובה והמשכת אוא"ס בתורה ובמצוות. ספירת העומר משעורה מאכל בהמה הפיכת המדות דנה"ב, בכל לבבך בשני יצריך, לאחר הקדמת ביטול דמצה, אתכפיא, באים לגילוי שער הנו"ן, מ"ת אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ, בכל מאודך. מעלת המצה, לחם עוני, שיוצא ממציאותו גם בארעא דמצרים, ע"ד בכל מאדך, לכן הוא הכנה לא רק לספה"ע אלא גם לגילוי דמ"ת שיוצא מכל הגבלה. יצי"מ הוא הכנה לגאולה העתידה וקרי"ס הוא הכנה לבקיעת הנהר דלעתיד.

מעלת שמיני על ז׳ ימי ההיקף, ועל כינור של ז׳ נימין שבמקדש, דמשם יוצאת אורה לכל העולם כולו. מעלת משה ב"אז ישיר משה", ולהיפך, "ומאז באתי אל פרעה גו׳". פסח שלמות ז׳ ימי ההיקף שנמשך בפנימיות. במאמר אדמו״ר צ״צ ד״ה הא לחמא עניא (שנאמר באחש״פ בתוך המאמר ד״ה והניף ידו על הנהר) מבואר ענין ק"ש ויציאת מצרים שהם דבר אחד. מצה נק' לחם עוני, אתכפיא, שיוצא ממציאותו ומעורר בל"ג שלמעלה ויוצא מכל מיצר וגבול, רצו"ש, "בכל מאדך" ממשיך בל"ג בכלים דתומ"צ. פרשה ראשונה דק"ש רצוא, יצי"מ, נאמר בה "בכל מאדך" ויש בה מ"ב אותיות ג"פ יד, יד הרמה, חזקה וגדולה. פרשה שניה, שוב, יש בה ע"ב אותיות, קרי"ס, גילוי מלמעלה למטה. כל זה הוא הכנה למ"ת 'אנכי' בחג השבועות, נקרא עצרת, בחי' שמיני. ע"ד שמיני עצרת.

"ונתתי גשמיכם בעתם", פרנסה גדולה מגאולה, אף שפרנסה שייך לתשרי וגאולה לניסן, מ"מ יש פרנסה שבאה מלמעלה מסדהש"ת, לא ע"י שליח, "שולח מים ע"פ חוצות", אלא "ונתתי גשמיכם", אני הוא הנותן. המשכת פרנסה (כמו כל עניני המשכה מלמעלה) תלוי בעבודה בקיום תומ"צ, אתעדל"ת, אלא כאשר העבודה היא במדדוה"ג נמשכת הפרנסה מסדהש"ת, יחוד חיצוני. כשהעבודה היא בכל מאודך, למעלה ממדוה"ג, עמלים בתורה, נמשכת הפרנסה מלמעלה מסדהש"ת, יחוד פנימי. ענינם בתורה, גליא דתורה ופנימיות התורה. רשב"י פעל והמשיך אור פנימי וסתים בלימוד הנגלה, ע"י התורה נמשך עד"ז גם בעולם ולכן היה אצל רשב"י ענין הפרנסה באופן נסי. "וכך מובן ג״כ ממה שהרמב״ם אומר שלא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא בכדי שיוכלו ללמוד תורה במנוחה, ואיך יוכלו ללמוד תורה במנוחה, ע״י פרנסה, שמזה רואים שכל ענין הגאולה הוא בשביל הפרנסה, שזהו הדרגה של פרנסה שלמעלה מהגאולה".

עניני ההפטרה: המשכת בלי מספר במספר, המשכת אוא"ס ב"ה למטה, הפיכת חושך לאור עד שלילה כיום יאיר ונעשה "גדול יום", הגדלה בענין היום, אחדות בני יהודה ובני ישראל לראש אחד ע"י התכללות יחו"ע ביחו"ת. שייכותו לחג השבועות, ענין מ"ת המשכת בל"ג למטה עד להפיכת החושך, כמנהג ישראל להיות ער בליל שבועות להמשיך בחי' לילה כיום יאיר. אף שהוא ענין התשובה ששיך יותר לתשרי מאשר לשבועות שהוא יום החמישים לחג הפסח, עבודת הצדיקים, מ"מ יש בו גם ענין האתכפיא בלחם עוני שהו"ע התשובה, אלא שזהו ע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתא.

חיבור עליונים ותחתונים, ד"ע וד"ת ע"י "א-ל דעות הוי'", ונמשך "אנכי" גם בדברים פשוטים. בהקדמת נעשה לנשמע, הביטול לבעל הרצון. לכן ניתנה במדבר שאין בו צמיחה רק עפר דומם, ביטול וכיווץ וצמצום כל עצמותו, כלי ריקן.

"תורה קנין אחד" עליית התורה למעלה מאצילות ע"י ישראל בגופים, עליית הנשמה למעלה מהיותה קודם הירידה. כי מתעורר באהוי"ר בנה"ב למטה ומעורר למעלה אהבה רבה למעלה משרש הנה"ב שבתוהו. "ישראל קנין אחד", תיקון למעלה מתוהו.

עשרת הדברות ("וידבר גו' אכה"ד האלה") מחזקים את העשרה מאמרות ("לאמר") כי כח הפועל שבעש"מ אף שהוא כח הבורא ית' שמציאותו מעצמותו אבל הם מבחי' חכמה תתאה, מים תחתונים, מלכות, רגלי' יורדות, לכן לא די בכח הפועל שישנו בכל הנבראים, אלא יש צורך שעשה"ד, חכמה עילאה, מים עליונים, שיחזקו את העש"מ. ירידת התורה למטה היא השפעה עצמית, ואי אפשר לירד ולהתלבש אור התורה אלא בגשמית, כי כל השפעה פנימית ועצמית אינה יכולה לבוא אלא במהות גשמי. ב' פירושים בחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כו', שע"י התורה נברא העולם, ושכל המכוון בבריאה הוא בשביל התורה. מקור העולם מחיצוניות א"ק, ושרש התורה הוא מפנימיות א"ק, החיצוניות נמשכת מהפנימיות, והמכוון בחיצוניות הוא בשביל הפנימיות, וענין זה נעשה ע"י שממשיכים עשרת הדברות בעשרה מאמרות. תשכ’’ז

מבאר מעלת הדלקת הנרות על קרבנות, קרבן הוא העלאת נפש הבהמית, עליית בי"ע לאצילות. לכן י"ב קרבנות הנשיאים כנגד י"ב בקר דבריאה, משא"כ הדלקת הנרות הוא העלאת ז' מדות לפנימיות למעלה מאצילות, ופועל הוספה על המאורות, "ויעש כן אהרן", ע"ד "צחוק עשה לי אלקים", שלך גדולה משלהם, לא רק בירור נה"ב שע"י הקרבנות, אלא גם עלייה לנה"א למעלה מענין הבירורים, מעלת בקיעת הנהר לז' נחלים (עליה לנפש האלקית עצמה) על קרי"ס לי"ב גזרים (בירור העולם). אף ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", מ"מ הגאולה דלעתיד אין אחרי׳ גלות, ויהי׳ מספיק הבקיעה לשבעה נחלים, דאז תהי׳ העבודה עם שבעה נרות. גם משיח נקרא בז׳ שמות.

טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו, אין ביכולת עולם התיקון לברר את הניצוצות דעולם התוהו שלמעלה ממנו והם מרובים ותקיפים באין ערוך. ע"ד תוקף המדות מצד שרשם שלמעלה מהמוחין, קשה כארז. אמנם הכוונה שהמוחין יפעלו בירור וזיכוך בהמדות שיהיו רך כקנה, ושתהיה הנהגתם ע"פ המוחין. לזה צריך קודם לפעול בהם חלישות וביטול כללי ע"י חכמה, כ"ח מ"ה, שיהיו אין וביטול. וזהו "ויהס כלב" ענין שתיקה וביטול אל משה שענינו שם מ"ה, ועי"ז "עלה נעלה וירשנו אותה", ירושת אורות דתהו ע"י בירור פרטי, "כי יכול נוכל לה", בהקדמת הביטול וחלישות כללי.

תכלית ירידת הנשמה למטה לבירורים בעפר יעקב ורובע ישראל, אור חוזר ואור ישר, בירור פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. מלמטלמ"ע ומלמעלה למטה. אך יש דרגה נעלית בבירורים, אוכל מתוך אוכל שנוסף עילוי באוכל עצמו, כמו העליה מג"ע התחתון לג"ע העליון עליה מגילוי מציאות אלקות בהשגת החיוב לגילוי המהות בהשגת השלילה ע"י הביטול דהעמוד שבין געה"ע לגעה"ת. בעבודה הוא העליה באהבה ד"קרבת אלקים לי טוב" לאהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר כלל ע"י ביטול מציאותו. כללות הבירור דלע"ל "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויהיה רק בירור אוכל מתוך אוכל, "ואכלתם אכול גו'", ומעין זה גם עתה בזמנים מיוחדים וימי סגולה. בירור פסולת ועפר ע"י יעקב מגיע ל"מי מנה", למעלה ממספר, ובירור אוכל מאוכל ע"י רובע ישראל, בחי' רביעית, טהורה היא, בחי' מספר לשון ספירות ובהירות. כמו"כ החילוק בין הנהגה טבעית להנהגה ניסית.

"בודאי שגם סדר המאמרים הוא בתכלית הדיוק, שהרי גם סדר בתורה הוא תורה. ומדייק בעל הגאולה במאמר ד"ה ברוך הגומל, דצריך להבין, למה נשתנה נוסח זה מברכת הנסים, דבברכת הנסים אומר ברוך שעשה לי נס, ואינו מזכיר בברכתו חובה לעצמו, והיינו שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה, והוא בעצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו, אלא שהקב"ה עשה לו נס, משא"כ בברכה זו אומר הגומל לחייבים טובות, שמזכיר חוב לעצמו, והוא בעצמו מודה שהוא החייב בזה, אלא שזהו מחסדי הוי' ודרכי הוי' שהוא ית' גומל גם לחייבים טובות. ויובן בהקדם מה שמדייק במאמר ד"ה שאו ידיכם קודש..".

מצד הכוונה דדירה בתחתונים א"צ לנדרים ואדרבא צ"ל עבודה עם הגוף "עזוב תעזוב עימו". אלא שכל זה באדם ישר הולך, אבל אם רואה שאי אפשר לו לברר, אזי פורש ונודר מדבר המותר, "ואס מ'טאר טאר מען ניט און וואס מ'מעג דארף מען ניט". נדרים שייך רק בבי"ע, אבל באצי' לא יגורך רע, בחכ' מאיר אוא"ס שם לא שייך יניקת החיצונים לכן לא שייך בו נדרים. כמו"כ, ימי חול ואפי' יו"ט שייך בירורים ופסולת (וזהו שייכות ענין נדרים למועדים שבס"פ פנחס), אבל שבת לא שייך פסולת עד שמצוה לענגו ושינה בשבת תענוג כי אין יניקה. שייכותו לראשי המטות (דלכאורה נדר שייך לאנשים פשוטים) כי עיקר הפרשה אינה אלא להתרת נדרים, וזה בכח ראשי המטות לעקור הנדר מעיקרו שבנ"י יהיו במצב שלא יצטרכו לנדר.

לדעת הזהר גם ברכות ראשונות מדאורייתא, אף שלא נפסק כן בשוע"ר, אבל אלו ואלו דא"ח ע"ד שלעת"ל הלכה כב"ש רק עתה לא זכינו, אבל מצד פנימיות התורה אפשר שפיר לומר שיש חיוב מהתורה לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ברהמ"ז הוא עליית הניצוצות מעולם התוהו שבירר באכילת הלחם, הנה כאשר איש ישראל עומד בדרגה כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה אזי ברכות הנהנין חשובים וחמורים כברהמ"ז שחיובה מן התורה, כאשר עבודתו היא בכל מאודך, בחי' תוהו שבתיקון, אזי עוד קודם אכילתו בכוחו לברר 'מיטן גאנצן שטורעם' כמו ברהמ"ז ולאחר שמברך ומברר נוסף בו כח לברר באופן נעלה עוד יותר. דיוק בעל ההילולא בזהר "ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכלא" היינו יסוד אבא (ולא בינה) בה מתלבש אוא"ס, נקודת היהדות לעמוד בנסיון למס"נ על קדה"ש למעלה מטו"ד, יו"ד שבשם, ויש בה ג' אותיות י'-נקודה ו'-קו ד'-שטח, חב"ד, הם ג' הלשונות "לארקא, מי' ולאמשכא, מו' ולאנהרא, מד'", מבואר בענין נקודה קו ושטח, שהמשכת הברכה ממקור העליון הוא עצםהברכה ולא הארה לבד, מרומז בלשון 'לארקא' מלשון שמן תורק, מריק מכלי לכלי, שהשמן עצמו, חכמה, כפי שהיה בכלי הראשון נשפך (גיסט זיך) לכלי השני ובאופן כזה נמשך עד למטה "לאנהרא כל בוצינין" הם הכלים לאור.

הארה דאלול הוא רק נתינת כח ואינה מעוררת ממש את האדם כמו שהוא בר"ה ויוהכ"פ. כאשר המלך בשדה אינו מעורר יראה, לכן מגיע לכל אחד, משא"כ בר"ה הפחד הוא רק לנמצאים בהיכל מלכותו ומעורר לעבודה. מ"מ עצם זה שהוא בשדה ומקבל בסבר פנים יפות, אף שאינו מעורר את רצון הנמצאים במדבר לקבל עליהם עומ"ש, מ"מ, הידיעה שלהם שהמלך בשדה וכו' מעוררת בהם רצון לקבל פני המלך ולעשות תשובה, ואז אדרבא, המלך מקבל תענוג מזה, ולא רק שמקבל אותם בספ"י אלא גם מראה להם את הפנים שוחקות שלו, הוא התענוג העצמי שיש לו מהם עוד לפני שהתעוררו לתשובה, וזה נותן להם עוד יותר כח לשוב בתשובה שלימה. לכן, הגילוי הגדול הזה באלול הוא רק "אני לדודי", כי מתעורר הרצון העצמי שבישראל, אלא שאז כאשר מתגלה שורש ישראל שנמצא במדבר בעצמותו ית' ועושה תשובה, "אני לדודי", נפעל אז עילוי גם ב"דודי לי", בי"ג מדה"ר.

משה ראה שביהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים ליבטל עמד ותיקן לישראל ג' תפילות, שייכות ביכורים לתפילה כי ג' האבות נק' ביכורים והם קודמים לכל גם לתרומה שהיא תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה למעלה מטו"ד קדמו לתורה שהיא טו"ד, ע"ד תשובה. הבאת ביכורים לכהן העלאת נש"י לשרשם, ענין ק"ש, למס"נ באחד, קריאת הפרשה הוא המשכת אהבה בתענוגים, זבת חלב ודבש, ענין ח"י ברכאן דשמו"ע. בהקדמת "אשר ה"א נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", "נחלה עבר על נפשנו", המשכת מקיף ופנימיות המקיף, שם יעקב קודם לעשו, והוא נתינת כח לענין הביכורים, בירור משמני הארץ דעשו מצד שרשו של יעקב שלמעלה מתהו ותיקון. ובפרטיות, "ירושה" הוא הבירור דבי"ע פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך פסולת, "נחלה" הוא בירור אוכל מתוך אוכל, אך כל זה הוא בכלים, אבל באור הוא "וישבת בה", כי באור לא שייך בירורים רק עליה מדרגא לדרגא, בעבודה הוא אהבה בתענוגים שעצם הנשמה מתענגת על עצמות א"ס. "לא הביט און ביעקב", בחי' יעקב עבדי בימות החול, אבל עדיין יש עמל בעבודת הבירורים דפסולת, "ולא ראה עמל בישראל" בשבת, בירור אוכל מתוך אוכל, "ותרועת מלך בו", לשון חיבה ורעות מצד התגלות עונג העליון ע"י תקיעות ותרועות השופר מתחיל מר"ח אלול, ע"פ המשל למלך בשדה וכו' באור פני מלך חיים.

להבין פרטי הפסוק והדיוקים שעליו בלקו"ת, מקדים לבאר החילוק בין כ"ה באלול לר"ה. בכ"ה באלול נברא סדהש"ת, ע"י יחוד חיצוני דאו"א, לצורך קיום העולמות, זה נעשה ע"י קיום התומ"צ. ברוב הדרושים מבואר שתומ"צ פועל יחוד פנימי, ולקיום העולם ביחוד חיצוני, כגון בעסק מו"מ באמונה. כאן מבאר שגם ליחוד חיצוני צריך קיום תומ"צ, והטעם, כי כדי להחזיר את העולם למצב שלפני חטא אדה"ר, שעולם על מילואו נברא, צריך תומ"צ גם ליחוד חיצוני. אלא שזה רק חידוש הישנות בלבד. לכן נכון הדבר לומר שכ"ה באלול מתחדשים פרטי חיות לחודשים וימים כמו שהיה בתחילת הבריאה. אלא שבא במדידה והגבלה. אבל בר"ה נמשך אור חדש ע"י יחוד פנימי, לזה צריך עבודה מחודשת, תשובה, וממשיך אור חדש מהעלם העצמי. גם לימוד התורה בביטול וחרדה הוא ע"ד תשובה. וזהו "המצוה הזאת", שמצ"ע היא באמת "נפלאת ורחוקה", ורק "ממך", ש"אנכי מצוה", נותן כח לכ"א מישראל להמשיך אור חדש זה, ופועל גם על קיום התומ"צ דכל השנה שיהיה באופן דחידוש בתורה ומצוות. ונמשך תענוג זה מקול השופר, "ואמרתם כה לחי", לחבר כ"ה עם חי ע"י אמ"ר היוצא בקול השופר.