מאמרי פרשת חיי שרה

[קודם לאמירת המאמר הזכיר קושיית הזהר בתחילת פרשתנו "מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא, מכל נשי דעלמא (הן אלה שלפני' והן אלה שלאחרי') דלא כתיב הכי כו'", שהרי, גם אצל הנשים שמיתתן נזכרה בתורה, "בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה", ומה גם שרוב הנשים לא נזכרה מיתתן בתורה, החל מחוה, שלא נאמר "ויהיו חיי חוה". ויש להוסיף בקושיית הזהר, שמצינו בגמרא ש"שרה בפני חוה כקוף בפני אדם", היינו, שמעלתה של חוה גדולה באין–ערוך לגבי מעלתה של שרה, ואעפ"כ, לא נאמר בחוה "ויהיו חיי חוה", אלא בשרה דוקא]. השמחה היא מעיקרי העבודה, כי תכלית הכוונה היא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, כי ע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה התענוג שלמעלה (משא"כ הבנה והשגה אינם תופסים בהעצמות). הכלי לשמחה הוא ענוה וביטול, כי מי שיש בו מדת הענוה שמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו, וגם אם חסר לו דבר־מה אין זה גורם לו לעצבות. אלא שהכלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית, בלי הרגש עצמו; משא"כ כאשר השמחה היא במורגש הרי בריבוי ההשתלשלות עלול להיות מזה יניקה לחיצונים. לאחר חטא עץ הדעת (שהיתה מצד ענין ההרגשה) עלולה גם השמחה בעבודת ה' להיות במורגש; ולכן עבודת ה' בשמחה שייכת עתה לצדיקים דוקא (שבהם השמחה אינה במורגש), משא"כ בשאר בני ישראל צריכה השמחה להיות רק בפנימיות, ואילו בחיצוניות צ"ל יראה וקבלת־עול, "וגילו ברעדה". הקלקול דחוה ונח (ענין ההרגשה) נתקן ע"י ששרה (יראה תתאה, מלכות) היתה עם אברהם (יראה עילאה, חכמה) נמשך בה יראה עילאה דאברהם, ועי"ז הי' בכחה להמשיך את הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש. וזהו שכופל הכתוב "שני חיי שרה", שהו"ע המשכת הביטול שבספירות ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים") גם בעולמות בי"ע.

שרה נחתת וסלקת", בירור הניצוצות, שיתוספו עליהם גרים, עי"ז נמשכים אורות דתהו שהם אורות מרובים. הנתינת כח לזה תוספת אות ה' באברהם, אתא קלילא דלית בה מששא, למעלה מגשמיות שהיא אות כזו שיש לה אחיזה מועטת (אומווייניקסטען צו טאן) בגשמיות, כי עי"ז נעשה אב המון גוים. ויובן ע"פ מה שרואים בענין פנימיות וחיצוניות באדם (בנפש ובגוף), ובכללות סדר ההשתלשלות, ובענין העבודה. הפעולה בדרגה הכי תחתונה (למטה גם מחיצוניות) היא דוקא ע"י הדרגה היותר נעלית, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. כדי שיהי׳ אב המון גוים, הוא ע״י מדריגה גבוה ביותר דוקא, "שני חיי שרה" כלל שלמעלה מפרטים, עי"ז נעשה הבירור דבי"ע, "נחתת וסלקת". וההקדמה לזה היא העבודה במדריגות פרטיות ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". כדי להגיע להזזה עצמית הוא ע״י הקדמת העבודה ע״פ טו"ד, לכן חושב מדרגות פרטיות, ועי״ז מגיעים גם לבחי׳ שני חיי שרה, הזזה עצמית, ונעשה הבירור גם בבי״ע. נחתת וסלקת ונותן כח לבנים דגם בזמן ההעלם והסתר ביותר דזמן הגלות חושך כפול ומכופל, ובפרט בעקבתא דמשיחא שההעלם וההסתר הוא ביותר אשר מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, שהוא העלם והסתר ביותר, כי יש להם כח הקדושה לנגד, היינו שיש להם תוקף עצמי, במילא הרי הניגוד וההעלם והסתר הוא ביותר. דזהו ג״כ הענין די״ט כסלו, שההתנגדות היתה מיהודי דווקא שיש לו בבואה דבבואה, דכאשר נתגלתה תורת החסידות שהיא כלי לביאת המשיח ולא הי׳ אפשר לנגד על זה, הנה מה עשו (איז וואס האט מען געטאן), לקחו כחות מקדושה גופא בכדי לנגד על תורת החסידות. דכמו״כ הוא גם עכשיו אשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלוקחים את מקום המקודש מכל הארצות ועניני קדושה ובזה גופא מנגדים (אז מען נעמט דעם מקום המקודש מכל הארצות און ענינים פון קדושה און דערמיט גופא איז מען מנגד), שהוא העלם והסתר ביותר, הנה מ״מ אין להתפעל מזה, דמעשה אבות סימן לבנים, וכמו ששרה נחתת וסלקת, דאף שהנחתת הי׳ העלם ביותר, עד אשר "ותקח האשה בית פרעה", לקחו (מ׳האט גענומען) פנימיות השכינה בית פרעה ובזה העלימו כו׳, ומ״מ הי׳ וסלקת, דלא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שביררו גם את הניצוצות דמצרים כמ״ש בכסף ובזהב כו׳.

"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". ספי' המלכות הוא ענין הדיבור, ענינו גילוי לזולת, מלכות ענינו גילוי להוות נבראים בעלי–גבול שהן "זולת" לאלקות, ג"ע ונשמות כולם בעלי גבול, גם חלק הנשמה שקשור למעלה (דער טייל אין נשמות וואָס איז פאַרבונדן מיט העכער), והשגת הנשמות בג"ע שמשיגים אלקות, הנה גם זה הוא בהגבלה. אמנם כשם שהדיבור אינו נפרד לגמרי מהאדם, אדרבה, תכלית הדיבור הוא לפעול שלא יהי' זולת (ער זאָל ווערן אויס זולת) ולפעול הקירוב. כך מלכות ומה שנתהוו ממנו אינם נפרדים באמת אלא בטלים לאלקות. ארץ היא חיצוניות המלכות כמו שהוא באצילות, ויתרון ארץ על שאר ספירות הוא בכל, בגימטריא נ' שערי בינה הנמשכים במדות עד היסוד וע"י גם במלכות. עד למרחב שבמלכות, שהוא כמו מרחב בדיבור שסובל מדות הפכיות. מלך לשדה, הוא פנימיות המלכות בירידתה לבי"ע, שם נעבד, העבודה דחרישה (כובד ראש) וזריעה, קיום המצוות בקב"ע, ומצד זה נעשה יתרון יותר מהמלכות כפי שהיא מצד עצמה השיכת להשתלשלות, כי המשכה ע"י תומ"צ הוא למעלה מהשתלשלות, ע"ד החילוק בין תפילה שלא נעשה המשכת אור חדש ממש, שמקודם הי' בריא, אלא שאח"כ נתעלם החיות, וגם ההמשכה באה ע"י העלאה, משא"כ בתורה נמשך אור חדש ממש. כך ע"י העבודה למטה, מלך לשדה נעבד, מגיעים לבחינת אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ועז"נ כולן שוין לטובה, כיון שעי"ז מגיעים לבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן, דוקא ע"י עבודת הבירורים שבבי"ע נשלמת הכוונה שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.

ארז"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, ג' קווין עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח. העולם בספירות הוא המדות, יסודו הוא המוחין, וקיום העולם הוא המשכת המוחין למדות ע"י הג' קוין. עבודה, תפילה, קו הגבורות, העלאה, שחיטתן בצפון, אהבה כרשפי אש, צמצומים וגבורות להיות ממארי דחושבנא, שמאלו תחת לראשי, לעלות ראש דנשמה למדרגה נעלה יותר. גמ"ח, המשכת מוחין למדות, מצוות, קו החסד, כהן איש החסד מקריב את הקרבנות. תורה, המשכת מוחין פנימיים ועצמיים, יו"ד דשם הוי' שבנשמה, חכמה, איתן דנשמה, וצריך להמשיכה לכל שאר בחינות שבנשמה, ה' הבנה והשגה, ו' מדות, ה' אחרונה תושבע"פ. כל העוסק בתורה כו' כאילו פדאני לי, ז"א, ולבני, מלכות, ע"י המשכת מוחין בג' קוין. הנתינת כח לזה מלמעלה, ונעשה בהם פדיה בשלום היינו פדיה בשלימות.

ספירת המלכות נק' שדה וארץ. בלי עבודה נק' ארץ, "יתרון ארץ בכל היא". ע"י חרישה וזריעה, מצוות עשה ול"ת, נק' שדה, "מלך לשדה נעבד", יחוד פנימי דז"א (מלך) ומלכות (שדה). כמו כן האדם עץ השדה, ג' חלקים באילן: שורש, גוף וענפים. בספירות: מדות כפי שהם בבינה; תפארת; חסד וגבורה. באדם התחתון: שורש – עצם הנשמה, ח"י, עבודה שלמעלה מטו"ד; ענף – הארת הנשמה, נר"נ, עבודה ע"פ טו"ד; ע"י שמעשיו מרובין מחכמתו מגיעים לבחי' שורש, שרשיו מרובין. מעלת המעשה על החכמה, יובן ע"פ טעם המחלוקת אם מצות צריכות כוונה. מ"ד צריכות ס"ל שצריך להמשיך גילוי חכמה ותענוג שבה במצוה, ומ"ד אין צריכות ס"ל שהעיקר הוא הקבלת עול למעלה מטו"ד וממשיכים תענוג הפשוט שאין בו התחלקות. ע"ד החילוק בין תורה שיש בה התחלקות למצוות שהכל שווים בהם. לכן המשכת השרש הוא ע"י מעשה המצות דווקא, ששרשם בתענוג הפשוט שלמעלה משרש התורה. משם מגיע חיזוק בגוף וענפי האילן, שמצות נותנים חיזוק גם בהתורה עד שאפילו כל רוחות שבעולם אין יכולים להזיזן, ועל יובל (מלשון הובלה והמשכה) ישלח שרשיו, שנמשך השרש גם בגוף וענפי האילן. וזהו ג"כ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' א–ל עולם. אברהם המשיך את האילן משרשו ומקורו, שזהו אשל, א' ש' ל'. מלך לשדה נעבד. מעשה המצוות עושין יחוד פנימי, המשכת שרשא דאילנא.

בעבודת התפילה ב' ענינים: השגה ותענוג. ההשגה שרשה בכלים דאצילות ומתגלה בו רק חיצוניות האור. התענוג, מקורו בחי' הבלים עליונים, בהם מתגלה פנימיות האור שלמעלה מהתלבשות בהכלים. דוגמא לזה, עבד שמביא מתנה קטנה לרבו, הנה מצד המסירות (די איבער געגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ונמשך להעבד. כמו״כ יובן מעלת הביטול דבי״ע, דלהיות שביטול זה הוא חידוש, הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג; גילוי בהשגה הוא כמו השפעת מזל בגדילת העשב; גילוי התענוג כמו בחושי האדם, שם הוא מתגלה יותר מאשר בכוחות פנימיים. התענוג והשמחה בתפילה ובקיום המצוות, אף שמטבעם הם בהרחבה והתפשטות, מ"מ כשהאדם בטל במציאות אז גם ההתרחבות שלו הוא בביטול. כך ספירת המלכות הוא בביטול ומאיר בו עצם התענוג. גם במלך כפשוטו ב' קצוות אלו. התפשטות והרחבה וביטול. חטא עץ הדעת היתה, עבודה בתענוג ובהרגש עצמו בלי ביטול, לכן היתה נפילה גדולה ביותר. נח רצה לתקן זאת ונפל גם הוא בהרגשת עצמו. שרה, מלכות דאצילות, יר"ת, "נחתת וסלקת", כי נרגש בה הביטול דיראה עילאה, אשת אברהם, לכן זכתה לחיין עילאין והמשיכה תוספת אור עד "דילה הווה חיין" גם במקום המורגש ותיקנה את חטא עץ הדעת. "ומטעם זה תובעים מכאו״א אשר עבודתו תהי׳ בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר לביטול, דגם מי שהוא בהתחלת העבודה הנה גם אצלו יכולים להיות ב׳ הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו היא מצד קבלת עול, וכמו״כ בעבודת הוי׳ שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול, ומ״מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה סותר להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו כי אם הוא תענוג האדון כידוע… בתפילה צריך להיות לא רק ההתבוננות כי אם גם התענוג, אמנם צריך בזה תנאי אשר התענוג יהי׳ בביטול, והוא שלא יהי׳ בזה הרגש עצמו מה שקרבת אלקים לו טוב כי אם הרגש האלקות עצמו מה שאלקות בעצם הוא טוב, דכאשר ישנו הרגש עצמו בתפילה מה שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד השמחה שבתפילה יכול ליפול אחרי התפילה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש, והוא מצד התרחבות התענוג שהי׳ אצלו בתפילה, ולכן צריך להבטיח (באווארענען) שההתרחבות יהי׳ בביטול".

עבודת יצחק בענין הבארות, התגלות המעין על–ידי חפירה, להסיר העפר המכסה, הוא כללות העבודה מלמטה למעלה, הסרת העלם והסתר שמצד ירידת הנשמה למטה ולגלות את האהבה לאלוקות. על-ידי אהבה שלמעלה מטעם ודעת, בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, יחוד סובב וממלא, רצון ומקום, גם הסובב נמשך בפנימיות. ג' הבארות, עסק שטנה ורחובות, הם כנגד ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך (עסק ושטנה) ובכל מאודך הוא ענין רחובות, מרחב העצמי דא"ס, מצד גילוי זה מתבטלים החיצונים ומתבררים בדרך ממילא. ופרינו בארץ, הוספה ובירור ריבוי ניצוצות, וגם אלו שנפלו למטה ביותר. להגיע לזה צ"ל ויעתק משם, בחי' עתיק. "באר לחי רואי", לחי, מקיפים חי' יחידה, נמשך בהשגה בפנימיות עד המדרגה היותר נעלית, ראי' דחכמה, לחי רואי, המשכת המקיפים חי' יחידה (לחי) בבחינת ראי' דחכמה (רואי), שכל זה נעשה ע"י עבודת יצחק בדרך מלמטלמ"ע דוקא.

מלך במשפט יעמיד ארץ, ב' אופנים במשפט, א' שבא בסיבת רחמים, שמייסר עבדיו לתקן עבודתם. ב' דין ומשפט בלי תערובת חסד, שמרחיק את עבדו להאבידו. בשניהם המלך מצמצם עצמו בקטנות המוחין לדקדק וכו', העבודה דתומ"צ הוא להמשיך גדלות המוחין לבטל את מדת הדין. מצד קטנות המוחין בא נחש והטיל זוהמה בחוה (חיצוניות ואחוריים, בגי' י"ט מילוי וחיצוניות דשם מ"ה). כשמלכות נפרדת מז"א בירידתה לבי"ע, ימצא אותה עשו איש שדה, וע"י "צעקה הנערה" על עוצם הירידה ואז נמשך ישועה מבחי' "אין (בפתח) מושיע לה", מוחין דגדלות. אמנם, כאשר חסר ענין הצעקה בעבודת התפלה, ונעשה מעמד ומצב דאין מושיע לה כפשוטו, אז באה הגאולה מהקב"ה בעצמו כמו שהוא למעלה גם מבחי' מוחין דגדלות (בחי' אין) "וגאלתיך אנכי", שנמשכת הגאולה מבחי' אנכי. וכמו ביצי"מ, שבנ"י היו במעמד ומצב דאת ערום וערי' אזי נמשכה הגאולה מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו ויהיו חיי שרה, כי תיקנה את הענין דבא נחש על חוה כו', ע"י המשכת מוחין דגדלות, שזהו"ע תוספת אור שאמרו חז"ל ששרה הוסיפה על המאורות.

תיווך ב' הפירושים בשני חיי שרה: המשכת האור בבי"ע; הרגש הרוממות והתנשאות במלכות מתוך ביטול העצם – חיבור הפכים ע"י גילוי אוא"ס למעלה מאצילות. בהקדם ביאור הצ"צ בקאפיטל ק"ה על פסוק "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור". אלף הוא בחי' אצילות, אדם א' מאלף מצאתי. שרה (אשה לא מצאתי) למעלה מאצילות ומשם הכח להמשיך עניני אברהם בעולם. עכשיו ע"י הבירורים מגיעים למעלה מאצילות, ואף שיבוא בגילוי רק לעת"ל, הנה בפנימיות ישנו גם עכשיו. "שני חיי שרה", בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', אחדות והעדר התחלקות, או מצד שנמשך מדר' שלמעלה מגדר וציור או משום העדר הגילוי. בגילויים יש התחלקות, משא"כ בתנועה של ירידה נשאר רק הפועל ממש ואין ענין של התחלקות. כן הוא בעבודה, מצד כחות פנימיים, שכל ומדות, יש התחלקות, משא"כ בקבלת עול אין התחלקות, כי אין גילויים או מפני שקשור לעצם הנשמה. "שני חיי שרה", כולן שוין. [אחרי המאמר המשיך לבאר הענין בפרש"י וסיים הוראה מזה בעבודת ה' שצ"ל ב' ענינים: נצבים כולכם, מצד העצם, ואע"פ שישנם כחות פרטיים, ראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי; ראשיכם גו', העבודה מצד כחות פרטיים, העבודה בכל השנה, ויעקב הלך לדרכו. אלא שפועלת גם אז העבודה שמצד העצם דתשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות. עד"ז יש בכל מצוה ב' ענינים: כוונה כללית שבכל המצות בשוה (שוין לטובה) לקיים רצון העליון; כוונה פרטית שבכל מצוה המשכה מיוחדת. וזוהי ההוראה בעבודת האדם – שלא רק מצד העבודה דר"ה, או מצד הכוונה הכללית שבמצוות, אלא גם מצד העבודה דכל השנה, ועד"ז מצד הכוונת הפרטיות של המצוות, אף שיש בהם כו"כ התחלקות, הנה סו"ס "כולן שוין לטובה", כי ע"י העבודות הפרטיות דווקא נשלמת הכוונה דדירה לו יתברך בתחתונים.]

ישראל (תפארת) הם ממוצע מחבר מהעולם ועד העולם, עוה"ז ועוה"ב, מלכות ובינה, מלמטלמ"ע; מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, מלמעלמ"ט (ביאור הצ"צ). העלאה והמשכה קשורים זה לזה ושניהם נעשים ע"י ישראל לי– ראש שבו כללות החיות ונמשך לכל האברים הנק' נר שהם כלים לאור ונעשה ע"י בירור והעלאת עניני עולם (ביאור אדמונ"ע) סיום המזמור" ואמר כל העם", לא רק צדיקים, הללוי–ה, ב"פ י"ה, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה כמו י"ה.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. אף שתכלית תשובה ומעשים טובים להיות לבושים לנשמה כדי שתוכל להנות מזיו השכינה בעוה"ב. החידוש בעוה"ז בעבודה שמגיעים למעלת התשובה. שייך למערת המכפלה, ה"ה כפולה דשם הוי', בית ועליה על– גביו, ה' תתאה וה' עילאה, תשובה תתאה ותשובה עילאה. בלקו"ת מבואר שבפרטיות יש ד' בחינות, כי בכל אחד העלאה והמשכה, כפולה בזוגות. אשה העלאה ואיש המשכה. (באגרת התשובה פ"ט "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל").

"ויתרון ארץ בכל היא", המשכת בחי' כל, יסוד, סיום האצילות, בארץ, היינו כללות העולם וחיצוניות המלכות. המשכה זו מתחלקת לג': המשכת יסוד עצמו; המשכת נ' שערי בינה ביסוד; המשכת כתר, סובב. בשרשו באוא"ס הוא החילוק בין אור הגבול שורש הממלא לאור הבל"ג שורש הסובב. "מלך לשדה נעבד", מלך היינו תפארת הממשיך פנימיות הכתר מלמעלה מהשתל' ומסובב ע"י קיום המצוות ונמשך אור חדש שלא האיר גם לפני הצמצום לשדה, ג"ע, ולשרשו בפנימיות המלכות לצורך השלמת הכוונה דדירה בתחתונים ע"י עבודת ישראל. המלך נעבד כביכול לעבודת השדה לדירה בתחתונים. סדר ההמשכה: מאה שנה (פנימיות הכתר) עשרים שנה ושבע שנים (מוחין ומדות) נמשך תחילה לשדה (פנימיות המלכות) ואח"כ לארץ (חיצוניות המלכות) ומגיע עד לשני חיי שרה (בי"ע) ונעשה עילוי בהמלך עצמו (כולן שוין לטובה). סיום המאמר: "בקרית ארבע היא חברון", דלאחרי המשכת בחינת מאה שנה בבי"ע, נמשך גילוי זה בגוף הגשמי שמחובר (חברון) מארבע יסודות, ועי"ז מיתוסף בהחיבור דהנשמה והגוף לאריכות ימים ושנים טובות, תורה ומצוות יארן, חסידישע יארן, ובאופן דהרחבה עד למרחב העצמי, והולכים לקראת משיח צדקנו.

"א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים היא אמורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". אין הכוונה לשיחה דדברים בטלים, אלא ע"ד אדם לעמל יולד, למ"ד עמל שיחה דהיינו תפילה, ובפרט שיחת אליעזר בקשר לנישואי יצחק שאצלו נאמר לשון שיחה לתפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. כי בתפילה מגיע לביטול דעבדי קמי' מרא, קב"ע עד שמה שקנה עבד קנה רבו, מס"נ בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, אלא שגם מעלה זו דשיחתן של עבדי אבות נלמד מזה עצמו שהיא כתובה ב' וג' דפים בתורה, ונלמדת מסיפור נישואי יצחק ורבקה שענינם חיבור תושב"כ ותושבע"פ. אלא שמעלת התורה היא דוקא לאחר הקדמת עבודת התפילה, כמארז"ל שתהא תפילתי סמוכה למיטתי שלא רצה להקדים לימוד התורה קודם התפילה, בחי' אירוסין, שאין היחוד בגלוי, רק נאסר על כל העולם בדר שלילה, אלא מעלת התורה לאחר התפלה, הדבקות והתקשרות באלקות מלמטה למעלה, ואז ממשיך מלמעלה בתורה לאחר התפלה שנעשה יחוד בגילוי ונמשך בג' וד' דפים בתורה, לכן הוא יפה שיחתן, התכללות הגוונים למעלה מהשתלשלות. בחינה זו דתורה הוא בחי׳ פנימיות עתיק ממש, ובא בפנימיות אבא, ובפרטיות הוא בחי׳ פנימיות התורה. וזהו גם הקישור לי״ט כסלו, כמ״ש באגה״ק הידוע (דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע) אשר כל עצמותינו ר״ל כל מציאותינו העצם (וגם) ההתפשטות כו׳ יהיו אליו ית׳ לבד.

‘’וה' ברך את אברהם בכל", בכל מיני ברכתא. אינו מפרט במה ברכו. אלא שבסוף ימיו, לאחר שגמר עבודת ואברהם זקן, שפעל ועשה עבודתו של הקב״ה במדת החסד, "תפס אומנותי בוא לבוש לבושי" דעתיק יומין, ולמעלה מזה בא בימים, שפועל שלימות בימים בסדר השתלשלות בעניני תומ"צ, דכל יומא ויומא עביד עבידתי. הנה בגמר עבודתו נותנים לו מלמעלה והוי׳ ברך את אברהם בכל, שהיא ברכה כללית, כל ברכאן. בחי' ג' ראשונות דעתיק שלמעלה מז' תחתונות דעתיק יומין יתיב. בתרס"ו מבאר, דע"י המשכה מכח ההיולי העצמי, נמשך היולי עצמי שלמעלה מהמשכה, פנימיות עתיק, שנעתק לגמרי מסדר ההשתלשלות. ומגיע לזה ע״י דדחקין במלה דחוכמתא, דעי״ז "יעשה למחכה לו", ע"י היגיעה בתורה וגם במצוות, שמתגבר על הנסיונות שיש לו, שהוא יגיעה גדולה ועצומה, עי״ז הוא מגיע לפנימיות עתיק שלמעלה מהתחלקות, ובכחות הנפש הוא כח ההיולי העצמי כמו שהוא למעלה מהמשכה, וזהו "והוי׳ ברך את אברהם בכל". הצ"צ מביא ג׳ דיעות בפירוש "בכל": שלא היתה לו בת, שהיה בחי' אימי; שהיתה לו בת, כדלעתיד שתעלה למעלה מבחי' אמי; בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, בית של כל, שאתה כל וכללות הכל, בחי׳ אוא״ס ב״ה הסוכ"ע, משם כל תשא עון, כי אין פגם מגיע שם, וענין 'בית של כל' פירושו מקיף דכל סדר ההשתלשלות, שזהו הג׳ דרגות: בא בימים, ואברהם זקן, והוי׳ ברך את אברהם בכל. וע״י הקדמת העבודה דמעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, שמתגבר על הנסיונות בתורה והנסיונות במצוות באופן של נצחיות, שזהו ענין הזקנה (ואברהם זקן), עי״ז זוכה לכל הברכות.

שייכות המבואר לעיל לנישואי יצחק ורבקה, כללות יחוד מ"ה וב"ן, גילוי כח הא"ס, העלם שאינו במציאות. עיקר הזיווג היה ע"י יעקב וההכנה לזה ע"י אברהם, שייך לעבודה דבחי' בת, יראה וקבלת–עול, כמו צמיחה שיש כח הא"ס בארץ דוקא. גילוי זה יהיה לעת"ל, והאבות הטעימן מעין דלעתיד, ע"י שברכו בכל היה זה בו בגלוי. אבל יש דעה שהיה לו בת ואין שמה ידוע, שגם זה היה אצלו בהעלם, אלא שעשה רק הכנה לגילוי זה. בכל, פנימיות עתיק, הוא למעלה מאברהם זקן בא בימים, ש"ע נהורין, שזה רק בחי' אריך. לעת"ל יתגלה בחי' עתיק ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. "וידיעת דבר זה עכשיו מוספת אור וחיות בהעבודה. וזה שייך גם לסיום דחודש כסלו שאז הוא הזמן דחנוכה, דהנרות הללו אינם בטלים לעולם כמו בית המקדש השלישי, שהוא יהי׳ בית נצחי, ומקודם לזה יו״ד וי״ט כסלו, שיפוצו מעינותיך חוצה וקאתי מר דא מלכא משיחא".

איך שייך לומר דשיחתן כו׳ היא למעלה מלימוד התורה, איזה לימוד שיהי׳. אין שיחה אלא תפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. ע"י תפילה בכל מאדך עושים רצונו של מקום, וממשיכים גם בלימוד התורה ענין עושים רצונו של מקום, והוא מה דקוב״ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, שע״י נצחוני בני פועלים שהקב״ה חייך. וזה נעשה כאשר עבודת התפילה שלפני לימוד התורה היא כדבעי, בכל מאדך, דאז פועלת התפילה שלימוד התורה יהי׳ בשלמותו. אלא שצ"ל תחילה "עבדי אבות" כלשון המופלא (ווי דער געוואלדיקער לשון) דכ״ק אדמו״ר הזקן במאמרו דכל מעשה האבות שעשו לא הי׳ כלל גשם כו׳ דכל מעשיהם היו בחי׳ רוחניות ולא גשם כלל. וע״י בחינה זו אפשר לבא להעבודה בבחי׳ בכל מאדך. וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות כו׳, דכאשר עבודתו היא באופן דעבדי אבות, שכל מציאותו בטלה לענין האבות שהן הן המרכבה, הנה עי״ז שיחתן (תפילתו, שהיא בכל מאדך) יפה מתורתן. והוא הקדמה לחיבור יצחק ורבקה שענינם הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ. כך גם הסדר מתשרי, עבודת התשובה, ובשמע"צ שמח"ת הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ עד ויעקב הלך לדרכו. חותם המאמר: תורתן של בנים דעכשיו היא בבחי׳ אירוסין, ולעת"ל דוקא יהי׳ בבחי׳ נישואין. ישקני מנשיקות פיהו, תורתו של משיח. גם עכשיו ישנו בתורה בדוגמא דלעת"ל והוא פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה והיא בחי׳ עץ החיים, בחי׳ דרך חיים שלמעלה מנר מצוה ותורה אור.

בזהר מפרש "בכל" אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. רש"י מפרש בכל (בגי' בן) קאי על יצחק. והוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה. הצ"צ מבאר שלאחר שנתנסה בי' נסיונות (אתעדל"ת, אתר שלים) ברכו בכל, פנימיות הכתר, "והוי' ברך את אברהם בכל" (אתעדל"ע מצ"ע, פנימיות עתיק), למעלה מ"אברהם זקן בימים" (חיצוניות הכתר, אריך שנקרא עתיק יומין) שהמשיך ע"י תורה (זקן שקנה חכמה) ומצוות (בא בימים). ב' מדרגות "כל", א' פנימיות עתיק, ע"י קיום מצות ל"ת, ב' העלם העצמי, ע"י הנסיונות. במיוחד ע"י נסיון העקידה, שלא היה כמו שאר הניסיונות שהיו היפך טבע חסד דאברהם (חיצוניות הכתר) אלא יתרה מזה, שהיה בנוגע ליצחק בנו יחידו, דאהבת אדם לבנו, ובפרט לבנו יחידו, היא גדולה יותר מהאהבה לעצמו, וכל אשר לאיש יתן בעד בנו, לכן היה זה באין ערוך לשאר הנסיונות, ע"ד פנימיות הכתר. בחינת כל. והכוונה בהמשכה זו היא שיומשך השפעה בל"ג ביצחק (בכל בגי' בן היינו יצחק) וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, תגבורת השפע. ובעיקר יומשך בגילוי ע"י יחוד יצחק ורבקה. חותם המאמר: הוראה, שצריך להיות (דוגמת) העבודה דנסיונות, היינו, שהעבודה צריכה להיות ביגיעה גדולה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. עין לא ראתה גו' יעשה למחכה לו, מאי למחכה לו כו' אינון דדחקין למלה דחוכמתא כו' .. שע"י היגיעה בתורה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. נמשך שגם קיום המצוות יהי' ביגיעה גדולה .. כולל גם היגיעה בהפצת המעינות חוצה, דנוסף להיגיעה שצריכה להיות בלימוד והבנת המעינות (דחקין למלה דחוכמתא), צריכה להיות יגיעה מיוחדת להפיץ את המעינות חוצה, להביא את המעינות גם לאלו שנמצאים חוצה, "בין החוחים", ועי"ז יהי' אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהי' גילוי העלם העצמי, עין לא ראתה, במהרה בימינו ממש.

"בא בימים", באינון יומין עילאין, הם הלבושים דתומ"צ. היות הנשמה נברא, אין ביכולתה להשיג שום השגה באוא"ס ב"ה, לכן צריכה ללבושים דתומ"צ, הם ממוצע המחבר את הנשמה המלובשת בגוף עד לנועם ה' למעלה ממדוה"ג, כי תומ"צ שרשם הם רצונו וחכמתו ית' הבלי גבול; וירדו למטה במדידה והגבלה. אלא מצד התלבשות תומ"צ בעניני עוה"ז הגשמי, או מפני שרובו ככולו רע, או מצד הגשמיות שבאין ערוך לעולמות העליונים, צריך לנקות ולזכך את התורה מכל פסולת הנופל בהן משכל אנושי, ולרחוץ ולכבס את לבושי המצוות שיהיו זך ונקי. אף שזיכוך זה נעשה ע"י המלאכים דגפיף ונשיק להון, מ"מ תכלית השלמות הוא עבודת האדם, קב שלו, וכיבוס התומ"צ שלו ע"י עבודת התפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "ענין עבודת היום". בירור ועליית הניצוצות שנתחדשו ביום זה. לכן נקראים הלבושים "יומין עילאין", ענין העליה בכל יום בתפילה; וכן בירור וזיכוך עוה"ז שבגדר מקום וזמן. תומ"צ מתקן את הזמן. מעלת בא בימים (למעלה מאברהם זקן) ימים שלמים ומלאים, הוא העבודה דתיקון הזמן ע"י עבודה. "את מספר (ל' אבן ספיר) ימיך אמלא", שמאיר את הימים באור התומ"צ ומשלים הכוונה דדירה בתחתונים שזה הוא תכלית שלימות מעלת האדם.

המעלה בשיחתן של עבדי אבות, בהיותן עבדים של האבות שהיו בבחינת מרכבה לאלקות. מעלה מיוחדת בשליחות אליעזר למלאות שליחותו של אברהם בשידוכו של יצחק לרבקה, שהוא כללות הענין דיחוד מ"ה וב"ן, וממנו נמשך לכל מצוה פרטית, אלא שבמצוות פרטיות היחוד הוא ע"ד אירוסין ובשידוך דיצחק ורבקה היה זה ענין נישואין כמו שיהי' לעתיד. בעבודת כל אחד מישראל: עבדי אבות הוא ענין הקב"ע, ושיחתן הוא ענין התפילה, ומזה נמשך בתורה גם ענין הנישואין. כמו- כן סדר השנה: קבלת עול דר"ה, תפילה ותחנונים, ענין התשובה, מעמד ומצב של עבדי אבות, מרכבה לרצון העליון, עיקר העבודה דחודש תשרי, עי"ז נפעל ענין נישואין, שכבר נהי׳ הגאולה (אז ס׳ווערט שוין די גאולה). אלא שזהו למעלה, וזה ממתין להגילוי (און ס׳ווארט אויף דעם גילוי) שיהי׳ אח״כ למטה ע״י גמר וסיום הבירורים.

‘’השולח אמרתו ארץ", המשכה בדרך מעבר סדר השתלשלות, ויכול להתעכב ולהשתנות. "עד מהרה ירוץ דברו", המשכה מבחי' חסד למעלה מסדהש"ת. מעלת תפילת אליעזר שנענה "טרם כילה לדבר", בגלל שייכותו ליצחק, גבורות דקדושה, תגבורת החיות, על– זה נאמר ישיש כגיבור לרוץ אורח. לכן גם התקבל תפילתו, "ורבקה יוצאת" (בירור) באופן של "ותרד העיינה", להתאחד בבארה של מרים, "ותעל", למעלה ממדרגת יצחק. פירוש ב' ותרד העיינה ותמלא כדה, היינו כ"ד ספרי תושב"כ מקור תושבע"פ, על–ידם נעשים כל הבירורים, בחכמה אתברירו. ח"ס בחי' מעיין. גם כפל שיחתן של עבדי אבות בתורה מתאים לב' אופני בירורים, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. ההוראה מזה לעבודת כל אחד מישראל: צריך להתפלל מתוך תנועה דמס"נ למעלה ממדידה והגבלה, וכלשון התניא (פמ"ט) "שתתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד ורק לדבקה בו יתברך". ע"י כך פועל גם בלימודו לקשר התורה עם עצמותו ית', ומזה נמשך גם בבירורים וגם מלמעלה נמשך עליו רוח נדיבה גשם נדבות באופן דטרם יקראו ואני אענה.

פרשה דאליעזר תוכנה הוא השידוך ונישואין דיצחק ורבקה ומצד יחוד זה יפה שיחתן וכו'. יצחק עולה תמימה ורבקה מארם נהריים ובשרשן יצחק שם מ"ה מובדל מהעולמות, ורבקה שם ב"ן, מלכות, רגליה יורדות לבי"ע ומשם יפרד. ביחודם נמשך מ"ה לב"ן, וארבה זרעו עד להר שעיר. יצחק–תורה ורבקה–מצוות. יחוד תומ"צ הוא כללות היחוד דמ"ה וב"ן, לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'. הנתינת כח ליחוד זה הוא מכללות היחוד דמ״ה וב״ן שהי׳ בנישואי יצחק ורבקה. וזהו מה שכל המצוות ניתנו ברמיזה, לפי שבהן היחוד דמ״ה וב״ן הוא בדרך פרט ורמיזה ושערה. ונותן כח לפרטי היחוד בכל מצוה פרטית. אין שיחה אלא תפילה, שאינו מדוד ומוגבל במצוה פרטית, אלא היא באופן כללי. מצוות הם במדידה והגבלה ומדוייקים בכל פרט, בלי שום שינוי, משא״כ בתפילה כתיב ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, דזהו עיקר ענין התפילה, כמאמר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזהו גם הקשר לעבדי אבות דוקא, כי ענין העבדות (עבודה) עיקרו הוא האהבה שאינה מוגבלת. וצריך שיומשך בפרטי הג' קוין, שיח בגימטריא ג"פ קו, ופרשת אליעזר כפולה, ענין התשובה כפליים לתושיה וענין הגאולה אותיות כפולות. ושבת קרבנו כפול וכל עסקא דשבת כפול.

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שבכל מעמד ומצב שבכל יום, מתכלית העלי׳ עד לתכלית הירידה, ביכולתו של כל אדם לברך מאה ברכות, להמשיך מבחי׳ הכתר, וההמשכה תהי׳ עד למטה מטה.. מראשית עלמא דאתכסיא ועד סוף עלמא דאתגליא, ע״ד לשון הכתוב מהודו ועד כוש, ועוד זאת שביכולתו להמשיך מבחי׳ הכתר, מאה, עד למטה מטה. הטעם לזה, כי ישראל עלו במחשבה, שרשם ומקורם הוא תחילת המחשבה שלמעלה מכל סדר השתלשלות. ולכן ביכולתם לברך ולהמשיך ממקור עלמא דאתגליא, ממכ"ע, אל עלמא דאתגליא. וגם להמשיך מבחי׳ סוכ"ע, עלמא דאתכסיא. עד״ז הוא גם בענין מאה ברכות, ההמשכה מבחי׳ הכתר, ועד להמשכה מעצמותו ומהותו שלמעלה מכל הדרגות, כיון שישראל עלו במחשבה תחילה ביכולתם להמשיך גם מעצמותו ומהותו ית׳. כשם שאמר הקב״ה לאברהם כל הברכות נתונות בידך וממנו נמשך ליצחק וממנו ליעקב, הנה ממנו נמשך גם לכל ישראל, מורשה קהלת יעקב שביכולתו של כאו״א מישראל לברך, דישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים את כל הברכות, עד לברכה העיקרית והמפורסמת, הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מעלת שיחת אליעזר העבד על תורת אברהם, כי היה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. על תורתן של בנים בכלל. מטרת ופעולת התורה להשפיע על המעשה הוא העיקר, וזה נעשה בהקדם שיחתן של עבדי בתי אבות. קבלת עול. עי"ז באים לתכלית השלמות בלימוד התורה. יש תורתן של עבדים, שלומד דין בשו"ע לידע את אשר ציוה עליו אדונו ומלכו, הקב״ה המלך והאדם המקיים הוא העבד. שיחתן של עבדים, היינו עמל שיחה דקאי על תפילה, לשון התחברות והתקשרות, בחי׳ רעותא דליבא, קב"ע באופן שהביטול אל האדון חודר גם בכח הרצון ובכח התענוג שלו עד שתענוג האדון הוא תענוג העבד. מעלת רעותא דליבא בעבד דוקא כיתרון האור הבא מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות. כי העבד מצ"ע בהפקירא ניחא לי׳, בחי׳ חושך, ומתהפך ע"י שיחה ותפילה, מעלת אתהפכא חשוכא לנהורא. עי"ז בא לקיום כל גופי תורה להלכה למעשה גם כשהם רק ברמיזה. אמנם, תכלית הכוונה שהתפילה ולימוד התורה יהיו מציאות אחת, לכן נאמר זה בשידוך יצחק (העלאה) ורבקה (המשכה, או להיפך) ב׳ קוין דרצוא ושוב, כללות התומ"צ העלאה והמשכה. לכן הוכפלה בתורה, כי היא יסוד כל התומ"צ. רצו"ש בתורה, במצות פרה אדומה, מים חיים ואפר. לכן פרשת פרה אדומה נאמרה בתורה באריכות יתירה שלא מצינו כמותה בשאר הקרבנות, כי מצוה זו היא חוקת התורה, כללות ענין דיחוד רצוא ושוב דתורה ומצוותי׳ (כנ״ל).

אתא אברהם ובעי רחמי והוה זקנה שנא' ואברהם זקן. חידוש בקשת אברהם (לאחר שכבר נאמר אברהם ושרה זקנים) הוא שהזקנה תהי' ניכרת יותר בקמטים וליבון שערות, הוא ענין המשכת י"ג מדות הרחמים. המשכה למעלה מסדר השתלשלות. גם ענין בא בימים כאן הוא חידוש עמש"נ קודם באים בימים לפנ"ז, שמורה על שלימות כל ימיו בעבודת ה' למעלה ממדידה והגבלה. לכן זה נאמר בהמשך לאברהם זקן, ענין ליבון שערות, שהימים מלאים ושלמים עד באופן די"ג תיקוני דיקנא. ההוראה, שצריך להיות כל ענינים אלו בעבודת כאו"א, כי חותמים כמ"פ מגן אברהם, בפרט שמאמר זה נאמר לפני יותר מתשעים שנה, בן תשעים לשוח, שלימות מיוחדת בתורה ובתפילה, יקויים בנו סיום הכתוב והוי' ברך את אברהם בכל, גילוי מעין עוה"ב, שמגלה בחי' אברהם שבקרבו ונעשה עולמך תראה בחייך והקב"ה מברך כאו"א בכל בגו"ר וברו"ג בטוב הנראה והנגלה.

שיחה היא תפילה, רעותא דליבא, פנימיות הלב. ועבד בטל לגמרי עד שכל מציאותו היא האדון, עד שכל מה שקנה עבד קנה רבו. שיחתן של עבדי אבות הו״ע התפילה דיחידה שבנפש, פנימיות הלב. תורתן של בנים הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, שהוא תואר וגדר, שיש מציאות של תחתון ויש בו כמה דרגות, תחתונים ל' רבים, ויש גם עליונים ובהם יש כמה דרגות, משא״כ שיחתן של עבדי אבות הוא רעו"ד מבחי׳ יחידה שבנפש, דבזה תופסים בעצמות ומהות שלמעלה מכל גדר ודרגא וכו׳, לית מחשבה תפיסא בי׳ אבל נתפס איהו ברעותא דליבא. לכן נאמר ל' יפה שיחתן ולא אמר גדול וכו', כי יופי למעלה מכל גדר ותואר, עד שאי אפשר לתארו אלא בלשון יופי, למעלה ממדידה והגבלה, דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל. לכן פרשה זו כפולה בתורה, מורה על בלי גבול ולא נכתב ברמיזה. דרגת תורה שלמעלה מסדהש"ת, בראשית בקדמין, ישראל שקדמו לתורה. ענין זה צריך להמשיכו גם בעבודת האדם בעסק התומ"צ לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, גם תורה נקראת בשם שיחה. שי״ח ר״ת שם חם יפת, כנגד ג׳ העמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים, ושיחתן של עבדי אבות קאי על ג׳ האבות, העבודה דג׳ העמודים, צ"ל באופן דשיחתן של עבדי אבות, בחי׳ רעותא דליבא, ובאופן דעבד, שכל מציאותו היא האדון, ובאופן דהאבות הן הן המרכבה, הבטילה לגמרי אל הרוכב עלי׳.

פרשה דאליעזר כפולה בתורה ענינה שידוך יצחק ורבקה, יחוד ז"א ונוקבא כללות עבודת ישראל, יחוד משפיע ומקבל במצוה ובאדם המקיימו: טעם המצוה, משפיע; והמצוה עצמה, מקבל. גם כשעושה בלי כוונה בהכרח היה מחשבה קודמת, כמו בדיבור שצ"ל מחשבה קודם. מ"מ המעשה הוא העיקר כמו בשידוך העיקר הוא "וארבה את זרעו" שנולד יעקב וממנו כל עם ישראל, עיקר הלידה ע"י רבקה שהיא מקבל, כך גם במצות העיקר הוא הנוקבא שבו, מעשה. כשם שבשידוך מקיימים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, כך במעשה המצוות כובשים ארץ י' עממין ועושים דירה בתחתונים, היינו שהוא ית׳ דר וחי (און לעבט) בהדירה. ויקויים מ״ש באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, ועוד זאת שהוא נקרא גנו של הקב״ה, היינו מקום של תענוג וטיול, שהקב״ה מטייל בו כביכול עם ישראל, גם לימוד פנימיות התורה נקרא בשם טיול בפרדס ובגן, ומזה באים לענין באתי לגני, טיול בפרדס פנימיות התורה לעתיד לבוא, כשיהי׳ גילוי תורה חדשה.

מאה שנה, כתר, רצון ותענוג; עשרים שנה, חו"ב, מוחין; ושבע שנים, מדות; שני חיי שרה, למעלה מהתחלקות ובאים לזה ע"י שלימות העבודה. כללות העבודה שייך לענין מאה ברכות בכל יום להמשיך שם הוי' בנפש ובעולם, ע"י המשכה זו נעשה עילוי גם בבחי' מאה שנה. ובזה נשלמת כוונת העצמות, ולכן קכ"ז שנה הם עצמם שני חיי שרה ולא ענין בפני עצמו. ויה"ר, שכיון שבימינו אלה נשלמו כל מעשינו ועבודתינו בכל פרטי הענינים דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ובאופן דשני חיי"ש, כולן שוין לטובה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכבר צחצחו את הכפתורים ועומדים מוכנים לקבל פני משיח צדקנו, ובפרט שלאחרי זה עברו עוד עשיריות שנים שבהם צעקו בנ"י עד מתי (וואס דאס דארף דאך אויך האבן א שיעור) תבוא תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ואז יהי' הענין דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים באופן נעלה יותר. הוספה