סיכום מאמרי מאמרי האזינו - י"ג תשרי - סוכות

מאמרי פ' האזינו-י"ג תשרי רחמנות דנשר על כל מה שהוא מציאות, ממדרי' אתעדל"ע הכי נעלה, "תזל כטל אמרתי". רחמנות על הבריאה ממלכות; על צדיק גמור, מעצם מציאות גוף; רחמים על הפחות, מקבל סיוע מעצמות שיהי' מקדש לו ית', ע"י שהוא כלי ריקן, ביטול היש, כריתת ברית מעורר רחמים רבים. הגוף מגיע ליש האמיתי. המקדש לנשמות בגוף דוקא ולא למלאכים. הגוף הוא בכולם שוה. "אמיתית הסיוע הוא מהעצמות וואס ער איז דוחק בגשמיות, הידיעה בעצמה שיודע אשר להעצמות נוגע (רירט עס אן) עניניו הגשמיים, מספקת שיעבוד עבודתו בהעבודה דכלי ריקן". "ישאהו על אברתו". תשובה למעלה מאברין דמלכא. מצות. ע״י הרחמים שמרגיש אשר כל המדריגות הם רק הארה בלבד, ולכן יוצא ממציאותו (גייט ער ארויס פון זיין מציאות) הו״ע התשובה. בענין "יערוף כמטר" מביא מד"ה שיר המעלות ממעמקים (דר"ה) המקיים מצוה בדחילו ורחימו אבל חסר בו תכלית שלימות העבודה, "לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו׳", הו״ע עורף. וע"ז שוברים את ערפם, שצריך להיות שבור מזה (אז מען דארף זיין צובראכן פון דעם) הו״ע חרישת הארץ לרככה כדי שתצמיח. לאח"ז נמשך מטר, אתעדל"ע שבא אחרי האתעדל"ת, "והולידה והצמיחה" ועי״ז נעשה "לקחי", אותי אתם לוקחים.

"יצרנהו כאישון עינו", הוא ענין השגחה לישראל שנק' אישון עינו. כיון שהבריאה היא יש מאין ולא בהשתלשלות לכן ישנו השגחה פרטית לכל נברא. אחדות ה' אינה רק לעת"ל, אלא "ראו עתה כי אני אני הוא", כי הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עתה. ע"י התבוננות בצמצומים (שערות) נעשה רעש (אופנים וחיות) ושער רחב להעלאה ולהמשכה. כל זה בעבודת התשובה. "כנשר יעיר קינו", רחמים רבים. "כאישון עינו", שחרות והעלם שדוקא בו הוא כח הראיה ומתמלא כל הפגמים ונמשך אור עליון יותר, זהו מה שאומרים בסיום נעילה "שמע ישראל" ומסיימים "לשנה הבאה בירושלים".

ע"י תשובה עולה "על אברתו" למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי נתעורר ברחמים רבים כנשר גם לעולמות העליונים, (בד"ה אתם נצבים עדר"ת כולל "כל העולמים" גם שמיטה ויובל) ועל צדיקים, מצד העלם שבהם, "בבכי יבואו", תשובה וחרטה מצד ירידת הנשמה בגוף. גם כאו"א מישראל ע"י עבודה ויגיעה מגיעים לפני הוי'. עד לעצמות, ומתנהג עימם כנשר שנושא את בניו ואומר מוטב שיכנס החץ בי, אף שזה קשה אצל הקב"ה, מ"מ מתנהג עם בנ"י באופן שלמעלה מחשבונות. בענין הבכיה והחרטה, מביא מהמשך וככה: כמשל האדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ [וכנראה שזהו המקור לסיפור החסידים אודות גוי מוויטעבסק שהתחיל לטבוע והתחרט למה הלך לרחוץ כו'], דוגמתו בנמשל הו"ע ירידת הנשמה בגוף בעוה"ז במים רבים שהם טרדות הפרנסה כו', וכידוע שהענין דטרדות הפרנסה, שירא פן יחסר לחמו וכו', הוא ההתחלה לכל עניני ירידה כו', ועל זה צ"ל ענין התשובה, חרטה כו', עד לאופן של בכי'.

המאמר עצמו לא הגיע לידינו לע"ע. תוכן המאמר (כפי שנמסר ע"י הרה"ת ר' יוסף הלוי וויינבערג ברדיו): ביאור עמוק מאדמו"ר מהר"ש בגודל מעלת נש"י, ע"פ מאמר הבעש"ט הידוע בפירוש דברי המשנה (אבות רפ"ב) "דע מה למעלה ממך", "דע מה למעלה, ממך עצמך" (ראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תע) שלכן בכחם ויכלתם לפעול בכל הספירות שבכל העולמות העליונים, והביאור בפעולת התורה בנש"י, ופעולת נש"י בתורה (תורת מנחם).

ענין נשר, רחמים, קו האמצעי, מבריח מן הקצה אל הקצה, כי לוקח מלמעלה מעלה הוא מגיע למטה מטה בלי שינויים. גם בנפילה (נשר, לשון נשירה) הוא בשמים, מעלת התשובה, "ימצאהו בארץ מדבר, יצרנהו כאישון עינו", השחור שבעין שהמאור יוצא ממנו, יתרון האור מתוך החושך.

מעלת הביטול כבהמה, "אדם ובהמה תושיע ה'", בה–מ"ה, משא"כ אדם א–דם, התפעלות והתלהבות היפך הביטול. רק בשמו של משה היה מ"ה בגילוי. בתוהו אורות מרובים באיכות, תכלית הדביקות במאור, שרשם בהתנשאות עצמית מעצמותו. "חלק ה' עמו" הוא הנפה"א, משא"כ יעקב, ל' עקב, חבל נחלתו, הוא נה"ב, שיש בה בהמה בגלוי ויורשת אורות דתהו, באופן של מציאה. "ימצאהו בארץ מדבר", "מצאתי דוד עבדי", עד "הוי' בדד ינחנו" בגדי בד דיוהכ"פ, "ואין עמו אל נכר" גם במלאכים, כי חלקי ה' אמרה נפשי. אנא נסיב מלכא. סיום המאמר: ההמשכה מיום הכיפורים נמשכת בחג הסוכות זמן שמחתנו עד לסיום חג הסוכות שגם אז ישנו ענין ואין עמו אל נכר, וכדאיתא במדרש בענין שמיני עצרת שאז אמר הקב״ה בואו ונגלגל אני ואתה כו׳, אנא ומלכא בלחודוהי, ואח״כ היא עבודת ויעקב הלך לדרכו, שאז פורקים את החבילות (קלייבט מען פאנאנדער די פּעקלאך) דחודש תשרי בכל השנה כולה, ועי״ז באים לקיום היעוד ושמחת עולם על ראשם, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

ישראל, הוא חלק מהעצם, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. יעקב, הגם שנמצא למטה הוא קשור בחבל לעצם, מאן דנפח מתוכו נפח. צלמנו כדמותנו. סובב וממלא. גם כשהנשמה בגוף "ארץ מדבר" ובעוה"ז "תוהו ילל ישימון", נמשך אור הסובב "יסובבנהו" לבנין דירה בתחתונים - "יבוננהו". סיום המאמר: "וזהו שקוראים פרשת האזינו לאחר יום הכיפורים, וכידוע הסיפור שפעם למחרת יום הכיפורים נכנס כ״ק מו״ח אדמו״ר לאביו ושאל אותו מה עכשיו, ואמר לו עתה ביחוד צריך לעשות תשובה (איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן). דהיינו בהד׳ ימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ (הגם שהתשובה היא למעלה משם הוי׳). ועד שבא להוי׳ בדד ינחנו, וכדכתיב בפרשת ברכה בטח בדד עין יעקב, שזה יהי׳ לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו".

נשר הוא רחמנות דהשתל', אבל "כנשר" הוא רחמים למעלה מסדהש"ת, על הנשמה, "חלק הוי' עמו", שירדה ל"ארץ מדבר", ונמשך כל זמן שלא חזרה למקום שממנה ירדה. הסדר בזה: "יעיר קינו"; "על גוזליו ירחף"; "ישאהו על אברתו" עד "ה' בדד ינחנו". וישנם בעבודה בתחילת השנה ובכל יום. בסוף המאמר מקשר עם ג׳ הפירושים שב"הוי׳ האמרת והוי׳ האמירך". נת' במאמרי נצבים וער"ה, מדרושי הצ״צ [המיוסדים על דרושי אדה"ז], וכן הובא גם בדרושי אדמו״ר מהר״ש [בעל ההילולא די״ג תשרי] בד״ה את הוי׳ האמרת תר״ל, דב"האמרת והאמירך" ג׳ פירושים, א׳ לשון שבח, ב׳ לשון לבוש וג׳ לשון אמירה, בהדיבור דעשרת הדברות ומהם נמשך בעשרה מאמרות.

קטע מסוף המאמר: "וזהו ימצאהו בארץ מדבר גו׳, דמציאה שייך בדבר שנאבד, היינו שגם אלה שנאבדו בארץ הרי משם יקבצך גו׳, ועד שהיא בחי׳ מציאה, ענין שלא לפי ערך היגיעה, כי הקב״ה לא שיער כביכול בעצמו (האָט זיך ניט געריכט) שימצא את החלק אלוקה בשלימותו במדבר, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיר״ש. ומשום זה הקב״ה הוא בהתפעלות מעבודת ישראל. ועד שזה מביא לידי תענוג גדול, וכפשטות הענין, דאינו דומה התענוג של מי שהרויח לפי ערך עבודתו (כמ״ש עובד אדמתו ישבע לחם) למי שמוצא מציאה שזהו לא לפי ערך היגיעה. וזהו שממשיך ישאהו על אברתו, לפי שע״י עבודת התשובה עולים למעלה מעלה, עד למעלה מבחי׳ אברתו, היינו למעלה מרמ״ח אברין דמלכא. כי ישראל קדמו לתורה ומצוות כדאי׳ בתד״א ואני אומר ישראל קדמו שנאמר (בתורה) דבר אל בנ״י אמור אל בנ״י כו׳. ועד שעולים למקום זה שנאמר עליו הוי׳ בדד ינחנו גו׳, ישראל ומלכא בלחודוהי. שישראל ועצומ״ה ית׳ כולא חד".

בענין התשובה, "ישאהו על אברתו", למעלה מבחי' ז"א, מצד מעלת התשובה. מביא הסיפור הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר שפעם שאל את אביו למחרת יום הכיפורים מה עושים כעת וענה לו שעתה ביחוד צריך לעשות תשובה (יעצט דארף מען ערשט תשובה טאן), דהכוונה בסיפור זה היתה בפשטות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר, דגם לאחר העילוי שלו ביום הכיפורים (שזהו עילוי נעלה ביותר) הי׳ צ״ל אצלו עילוי עוד יותר למחרת יום הכיפורים, ובאופן של תשובה. שזה מורה על מעלת זמן זה. ומכיון שסיפור זה סופר ונתפרסם ע״י נשיא דורנו, מובן שזהו הוראה לכאו״א מישראל. וידוע פתגם רבותינו נשיאינו שד׳ הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם כנגד ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. ועד שנקרא היום שלמחרת יום הכיפורים בשם השם (ג–ט׳ס נאמען), כי למחרת יום הכיפורים מגיעים למעלה מכל שם, לפני הוי׳, ולא נקרא אלא בשם ג–ט׳ס נאמען, שם השם. שמכל זה מובנת מעלת מעמדם ומצבם של ישראל בימים אלו. ולכן יתבאר כאן רק העילוי שבענין התשובה, על אברתו, למעלה מתורה ומצוות. בסופו, מקשר ענין הרחמים עם הפסוק "עוברי בעמק הבכה" (תהילים פ"ד כמספר שנותיו בשנה זו) ומקשר ענין הבכי' למובא בכתבי האריז״ל (הובא בלקו״ת) דמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. הגם שהיתה עבודתו בתכלית השלימות בחודש אלול ובימי הסליחות ובר"ה ובימים שעברו מעשי״ת, מ״מ, אם אינו בוכה ביום מסויים הרי זה מורה על חסרון בשלימות נשמתו. וכמבואר בלקו״ת הענין בזה, דהבכי׳ בעשי״ת היא ע״ד מה דאיתא בזהר שכששמע ר׳ עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה, שזהו ענין בכי׳ של שמחה הבא מחמת עוצם הגילוי, ולכן בערך עילוי זה אין נשמתו שלימה. דבכי זה קשור עם ענין הרחמים.

חידוש מ"ת. המשכה ע"י עבודת האדם מלמטה. תלמיד המחכים את רבו שלא לפי ערכו ע"י קושיות וכו', משא"כ האבות, מ"מ מעלה בעבודתם במס"נ עשו יחודים והשיגו אורות עליונים, אך "שמי הוי' לא נודעתי להם". חידוש מ"ת, אף שאין משיגים, ממשיכים המקור עצמו, מעשה דראב"ד שיצאה נשמתו בבכי', בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. שהגיע ללהב עצמו. לעומק הים הגדול באמצעיתו. כמו כן במס"נ בפועל על קה"ש, לכל אחד מקורו המיוחד "עולמו", גם רע"ק שאמר מתי יבוא לידי "ואקיימנו", עבודתו ביחס למקור נשמתו. סיום המאמר: לכן, ע"י העבודה דקידוש השם (שעל ידה באים להמקור כו') מעלים מ"ן לאו"א, משא"כ ע"י עבודת הצדיקים בתומ"צ ובכוונה דמס"נ בק"ש (שהיא בדוגמת המקצת שנפרד לצדדין) מעלים מ"ן לזו"נ. וד"ל.

בחודש תשרי, החל מר"ה מתחיל ענינים ד"שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק שנעשה קרוב, עבודת התשובה, עליה באין ערוך לאחר הירידה, בחילא יתיר, שצועק ונענה מיד, "מן המיצר קראתי י'ה", והתגלות כל זה במרחב העצמי בחג הסוכות, תשבו בסוכת עראי, ולקחתם לכם בפנימיות, שיש בהם אחדות בכל הפרטים ומוסיף גידול בכל השינויים, יותר מאחדות דיו"כ, אחת בשנה, "בגדי בד", בד בבד, משא"כ ד' מינים הם פירוד שבא לאחדות. ויותר מר"ה שהוא תחילת מעשיך דעשיית דירה בתחתונים ע"י האדם בתקיעת קול שופר, אבל בסוכה הוא בכל פרטי האדם באכו"ש וכו' עד לויעקב הלך לדרכו.

ע"י שהנפה"א עוסקת עם הנפה"ב בדבר גשמי, ביש, ששרשם בתהו, אורות מרובים וכלים מועטים, מתעלית למקורה ושרשה ובא לאהבה שלמעלה ממדוה"ג. על אהבה זו לא שייך ציוי, כי הציוי הוא על ההתבוננות, אלא הבטחה מלמעלה. ע"י ירידת הנשמה למטה נק' מהלך, כי בעבודה דתומ"צ בעוה"ז נמשכים אורות מרובים דתהו "ווי מפארבינדט זיי עם העבודה דתיקון". לכן צ"ל נטילת ד' מינים גשמיים דוקא, אף שכבר היה עבודה דיו"כ ובד' ימים עוסק בסוכתו ולולבו להמשיך המקיף בפנימי.

הציוי ד"תשבו כעין תדורו", ע"פ המבואר בענין "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך", ישראל בעבודתם ממשיכים קדושת העצמות, לא רק "נורא שמך", אלא "קדוש אתה". ביאור ההפרש בין אור לשם. בקיום תומ"צ קוראים בשמו, רזא דשמי', ממשיכים עצמות. והכח לזה הוא "וישמחו בך", כי שמחה פורץ גדר מדידה והגבלה דהשתלשלות, "בך" בעצמותך, ולא רק "כי עמך", שטפל ובטל לך. השמחה מועלת לפרוץ כל הגדרים שבשרש ולהמשיך העצם. העבודה צ"ל מעין ההמשכה, נתבאר במאמרי ר"ה בענין השופר, שדוקא בקיום תומ"צ בגשמיות ממשיכים עצמות כי היש הנברא הוא היש האמיתי.

הצ"צ מביא בדרוש על פסוק זה, מש"כ האחרונים, דקדושת הסכך בז' ימי החג הוא קדושת הגוף מדאורייתא, והדפנות מדרבנן, כמבואר בשו"ע אדה"ז. משא"כ שאר מצות כציצית, יש בהם רק קדושת המצוות, דאסור להשתמש בהם בבזיון, אבל אין בהם קדושת הגוף. כי עיקר המצוה בסוכה הוא הנאה גשמית דאכו"ש בתוכו והמצטער פטור מסוכה, זה החידוש שגם לאחר גמר קיום מצות ישיבה בסוכה עדיין מאיר בה בגילוי קדושת הסוכה, אותה הקדושה שמצד עשיית המצווה. כל זה נמשך מהתשובה דיוהכ"פ, רחוק שנעשה קרוב, מענן הקטורת נעשה הסכך, מזה השמחה הגדולה שרק הוא נק' זמן שמחתינו. וכן בד' מינים, מאיר אור יותר משאר מצוות, כי בכולם מודגש ענין האחדות, ונמשך בשמע"צ ושמח"ת בפנימיות ממש ברקידה ברגלים.

בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון (עשו) ובונה ביהמ"ק ומביא משיח שנקראים ראשון. אחדות דארבעת המינים. ראשון הוא כתר למעלה מהשתל' לאחר שלימות התשובה ביוהכ"פ זוכים לכל עניני ראשון, בחי' יחידה. העיקר באתרוג שנק' הדר וממשיך הדר לכל שאר המינים.

מקיף דסוכה נמשך ממקיף דענן הקטורת, ועושה שלום באדם ובעולם. להמשיך המקיף בפנימיות עד לעניני עוה"ז התחתון ע"י נטילת ד' מינים, "למען ידעו דורותיכם", המשכת מקיף בכוחות הגלויים, דורותיכם, באופן דידעו, דעת והתקשרות. הכח לזה מהקב"ה "כי בסוכות הושבתי". ונמשך גם עתה כל האזרח בישראל דלעתיד, בהמשך לזה מצות הקרבת ע' פרים, תכלית בריאת ע' אומות לעת"ל והיו מלכים אומניך גו'. בשבת אין לולב כי מאיר המקיף בפנימיות בלאו הכי, משא"כ בביהמ"ק המשיכו מקיף עליון יותר.

בסוכה מתגלה ענן הקטורת דיו"כ בקודש הקדשים, בו מודגש מעלת ישראל אפילו לגבי מלאכים, "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", גם הכסא מלכות נבדל מהשגתם וכמו משא נחשב להם, נושאות את הכסא, ואעכו"כ לאדם שעל הכסא, ובנ"י אתם קרויים אדם, הם בערך למלך, ונמשך להם מאדם שעל הכסא, "ואתא מרבבות קדש", מלה בגרמי', נמשך לכאו"א ע"י תומ"צ, אלא כדי שיתקבל בהם צ"ל מדידה ושיעור מצומצם. "סוכה אחת" קשור ליחידה שבנפש ונמשך בה "האזרח", מה שעתיד להזריח בפנימיות לעת"ל. נמשך שבעת ימים, בהתחלקות, ובאים ל"יום השמע"צ תהיה לכם", יהיו לך לבדך.

כל עניני "בכסא" דר"ה ויו"כ מתגלים "ליום חגינו", סכך בגימטריא מאה, כנגד מאה קולות דשופר של ר"ה, ונמשך מענן הקטורת דיו"כ, אחת שתמליכוני עליכם ואחת בשנה דיו"כ בעולם שנה ונפש, נמשך בגילוי גם בעולם ובע' אומות. סדר העבודה: ר"ה, מצוה אחת, תק"ש, למעלה מטו"ד; יו"כ, קטורת דקה מן הדקה, נקודת המציאות; סוכות, מתחיל בישיבה בסוכה שלמעלה מהתחלקות, נמשך בפרטים דתשבו כעין תדורו, עד לפנימיות בנטילת ד' מינים. ועי"ז באים לשמחת בית השואבה.

באות ה' מביא "מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדמו"ר מהר"ש הי' נוסע בכל יום מימי החול לטייל, ופעם (מצד סיבה) נסע בדרך אחרת, וכל האנשים מעמי הארץ שהיו שם, כשראו אותו כרעו והשתחוו לפניו. וכששאלו אח"כ את אדמו"ר מהר"ש עד"ז, ענה: אויף וועמען דען שטייט ברוך תהי' מכל העמים". ומבאר "דהטעם על זה שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר מאורע זה וצוה לפרסמו, יש לומר שהוא בכדי להוסיף בהנתינת כח על זה לכאו"א מישראל. דנוסף על הנתינת כח שע"י המאורע עצמו, דכיון שמאורע זה הי' אצל נשיא, דהנשיא הוא הכל, הוא נתינת כח לכאו"א מישראל, הנה עי"ז שנתגלה ונתפרסם ע"י נשיא, ניתוסף עי"ז עוד יותר בהנתינת כח".

בסוכות תשבו: תחילת העבודה מקיף, אמונה. לאח"ז בא בפנימיות בהשגה, אח"כ נמשך מקיף נעלה יותר באמונה, שמע"צ, שומר ההיקף. ע"ד סדר היום, מודה אני, הודו, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. אח"כ נמשך אמונה נעלה יותר בביטול דשמונה עשרה. עיקר ההמשכה הוא ע"י אחדות הד' מינים המורה על דעת במקיף דסוכה אחת. "למען ידעו דורותיכם (דעת) כל האזרח גו'" (עצם הנשמה שתזרח לעת"ל) ומזה נתינת כח לעבודה.

ביוה"כ אש הקרבנות, חמתה. והעיקר הוא ענן קטורת, צילתה. לכן הדין בסוכה צ"ל צלתה מרובה מחמתה. קרבן ל' קירוב אבל מציאות עדיין. קטורת ל' קשר, שאינו מציאות כלל. למעלה מטו"ד. לכן קרבנות צ"ל מדברים כשרים, משא"כ בקטורת גם דברים טמאים. תשובה עילאה, זדונות כזכיות. בסוכות נמשך המקיף מענן הקטורת לפנימיות ע"י דעת. ירידה צורך עליה, ע"י בירור דברים גשמיים, שרשם אורות דתהו למעלה מתיקון. בקטורת מתבררים גם גקה"ט וגורם עליה יתירה בנשמה.

ביאור ענינו של חג הסוכות כפי שמשתקף בכללות עבודת האדם, זאת התורה אדם, סוכה דירת ארעי, העולם והאדם, שהם בעלי שינויים גם למעליותא, מהלכים, מעלין בקודש, ונעשה דירה בתחתונים לו ית' בעבודה בכל ז' ימי ההקף, באופן ד"ויבן לו בית (קבע לעניני תומ"צ) ולמקנהו (עניני עולם) עשה סוכות (ארעי)", וכל מה שעתיד להזריח לעת"ל כבר מאיר עכשיו במעשינו ועבודתינו, עולמך תראה בחייך, מצד היחידה. סוכה אחת. מענין האחדות בגלוי בישיבת בסוכה וד' מינים נמשך לכל השנה.

ארבע מינים, אחדות מריבוי, ז' ימים בסוכת שלום, מריבוי נעשה אחדות. בשניהם אחדות למעלה מהתחלקות. ד' מינים נעשים מצוה אחת, אגודה אחת. בסוכה, "כל האזרח גו' ישבו בסוכות". שייך לחג האסיף, אסיפת כל מין לחוד ואסיפת כל המינים לבית. אחדות ביום כיפור, "אחת בשנה", באופן של הפשטה. בסוכות הוא המשכה בעוה"ז הגשמי. אסיפה בתורה, "דגנך"–נגלה. "תירושך"–רזין, "יצהרך"–רזין דרזין. תחילה הריבוי בכל סוג ואח"כ אחדות כל הסוגים יחד. אף שעיקר האחדות יהי' לעת"ל, אבל הארה יש גם עתה "טועמי' חיים זכו".

המנהג לברך על הד' מינים בסוכה דוקא, שמקפת כל צרכי האדם, אפילו מה שלמטה מרגליו. עד שכל סוגים שבישראל ראויים לישב בסוכה אחת. באופן דהתיישבות. גם שבעת ימים הם מציאות אחת דהקף. ובנטילת הד"מ מתחבר "ביום הראשון" כתר, מלשון מקיף וסובב כל הי"ס בשוה, "ולקחתם לכם", בפנימיות. וסיפא דקרא "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", שמחה פורץ גדר. נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ביאור בעל ההילולא בארוכה, ועושה מזה סוגיא שלימה (בהמשך וככה פי"ב) דנח"ר לפני הוא תענוג דבורא, ומה שקיום תומ"צ צריך להיות בשמחה וטוב לבב הוא תענוג דנברא, ותכלית השלימות דמצוה ל' צוותא וחיבור, הוא שהתענוג והנח"ר דישראל המקיים מצוה יהי' חד עם תענוג ונח"ר דבורא.

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", אותו אור העצמי הזורח בישראל ואשר עתיד לזרוח לעת"ל, הנה הם ישבו בסוכות בפנימיות. כי ענינה אחדות וכן ד' מינים שמצוה מן המובחר לקיימה בסוכה ענינם אחדות, וע"י הנענועים שמגיעים בחזה ובלב ממשיכים לשם אחדות לכל השנה. מעין דלעת"ל שיהיה "וגר זאב עם כבש" ולא יהיה שם לא מלחמה ולא קנאה ותחרות, ונמשך מעין זה גם עתה. "למען ידעו דורותיכם", ענין הדעת גם כמו לעתיד "ומלאה הארץ דעה את ה'" שלכן תהיה אחדות. וכל זה יתפרנסון בשכל חב"ד, עד שנעשה דם ובשר כבשרו.

התורה היא הוראה ונתינת כח לכתחילה אריבער, שכל אחד יכול לבקש ללא הכנה וסיוע ובבטחון גמור: "יהי ה"א עימנו כאשר היה עם אבותינו". ו"יחיינו מיומיים", מפנימיות החיות, "ולקחתם לכם ביום הראשון", מספירת הכתר. בד' מינים מאיר אין אלקי יותר משאר צמחים, לכן הם בביטול ואחדות. אתרג ר"ת "אל תבאוני רגל גאוה". ישות מונע אחדות, שאינו סובל מציאות הזולת. האתרוג אף שיש בו טעם וריח אין בו אפילו רגל ותוצאה דגאווה ויש בו אחדות שכולל כל השינויים, עד"ז בשאר המינים ומתאחדים לאגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם ונעשה כלי לבחי' ראשון ופועל לכתחילה אריבער באופן דילכו מחיל אל חיל, מכריזים שישראל אינון נצוחייא בגלוי ובאופן של פנימיות לפנים מפנימיות, כפירוש עצרת, לשון קליטה ולשון מלכות, ונמשך יותר קליטה ויותר מלכות (נאך'מער מלכות'דיג) בשמחת תורה שאז נראה בפשטות שבנ"י בעה"ב על התורה ורוקדים עמה עטופה במעיל ופועלים בה ענין הריקוד (זיי מאכן טאנצענדיג די תורה) ועד שזוכים למיד הן נגאלין ורוקדים לקראת משיח (מטאנצט אנקעגן משיח צדקנו) בשמחת עולם על ראשם.

מכיון שיסוד ההתוועדות ביום ההילולא התפשט ע"פ הוראת נשיא דורנו, הרי כאן המקום לחזור על תורתו שאמר ביום זה בהתוועדות כזו לפני חמישים שנה, ע"ד המוזכר בהתוועדויות שלפנ"ז אודות המאמרים שנאמרו בימים ההם, ולהעיר, שהמאמר כבר נתפרסם בקאפיר וכו' כך שאפשר לראות את ל' הרב בדיוק, ולכן, יש להזכיר רק נקודות מההתחלה והסיום. סיום: ע"י שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אמר את המאמר ד"ה בורא ניב שפתים, ובפרט שלאחרי זה פירסם את המאמר, ניתן הכח לכאו"א מישראל, ובפרט לההולכים בעקבותיו, שעסק התורה שלהם, ועד"ז ההתעסקות בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, תהי' באופן דניב שפתים. היינו שיהי' שקוע לגמרי בענינים דנשיא דורנו, עד שכל פעולותיו (גם הבאים ממילא בלי כוונה) יהיו בהענינים של נשיא דורנו. ובאופן דמעלין בקודש, שבכל יום תהי' ההתעסקות בהענינים של הנשיא בחיות חדש ובאופן מחודש, ועד לחידוש גמור בדוגמת החידוש דיש מאין, בורא ניב שפתים. ובפרט בנוגע ללימוד התורה, דניב שפתים קאי על הדיבור דתורה שההוספה בלימוד התורה תהי' באין ערוך… הגם שבכדי שכל הענינים יהיו באופן דעולם חדש הוא ע"י עבודה ויגיעה, וישנם כאלה שחושבים ומדמים שאינם רוצים להתייגע להיות מציאות חדשה והנהגתם מכאן ולהבא תהי' כמו שהיתה מקודם, צריכים הם לדעת, שהאַיינרעדעניש שלהם (שישארו במצב הקודם) לא יועיל מאומה, כי דבר אלקינו יקום לעולם. וגם מה שחושבים בנוגע להרצון שלהם (שאינם רוצים להתייגע להיות מציאות חדשה) הוא רק דמיון, כי רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא לקיים רצון ה', כפס"ד הידוע דהרמב"ם. וכשיסבירו לעצמם מהו רצונם האמיתי, יבוא הרצון בגילוי ותהי' עבודתם בהנ"ל מתוך רצון ותענוג. וע"י היגיעה בכל הנ"ל, תהי' ההצלחה בזה באופן דמציאה, יגעתי ומצאתי, עד שיבואו למציאה העיקרית, מצאתי דוד עבדי, שקאי על משיח צדקנו הבא בהיסח הדעת. לשון הנחה הישנה: נקודת כל הענינים בעבודה היא, שצריכים להתחיל עולם חדש בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת התשובה, והעסק בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכל דברים אלו ייעשו מתוך חיות חדשה ובאופן מחודש. עד שהמסתכל עליו יראה עולם חדש, יהודי חדש עם מחדו"מ חדשים, עד שהיא בריאה כדוגמת יש מאין.. והכוונה בזה היא בפשטות לכאו"א בהיותו בלבושיו ובגופו ובהנהגתו. שברגע כמימרא יהי' הכל עולם חדש, אע"פ שזהו אותו גוף ואותה הנשמה ואותה התקשרות הגוף והנשמה, עד שנדמה שהדבר תורה שחוזר עליו כעת אינו ביתר חיות ממש שהי' לפנ"ז, מ"מ הרי אמרו אל תבט אל מראהו גו' כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וזהו האמת לאמיתו. ועד שכן הוא גם להלכה בפועל.. ודאי שכן היא המציאות האמיתית. וא"כ למה לנו לחשוב (זיך איינרעדן) שאין זו המציאות, שנשאר כמו שהי', בודאי שהאמת היא להיפך, ודבר אלקינו יקום לעולם, ובפרט שכבר עברו חמישים שנה ממאמר הנ"ל, דבכל שנה ושנה מאז שנאמר המאמר הרי מעלין בקודש, שבכל שנה עולים למעלה יותר. ובפרט לאחרי חמישים שנה, דאיתא בפרקי אבות שבן חמישים לעצה בנוגע לעניני תורה ושכל, ובפרט שנ' שנה נקרא יובל, שהוא עולם חדש.