מאמרי פרשת צו

ישעי', בן כרך, נבואתו בעולם השרפים, בריאה, השגה פנימית בסדר מסודר עד למקור חיותם באצילות שנבדל מהם ומעורר מדות, אהבה כרשפי אש, ונמשך בנה"י באמירת שירה. ומגיעים בעבודתם בממכ"ע. בעבודה: הודאה וביטול דהשגה: מודה אני והודו למטה מטו"ד. פסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש בהשגה. יחזקאל, בן כפר, נבואתו במקום עמידת האופנים, עבודתם ברעש גדול כי אינה בפנימיות ובטלים במציאות מגיעים לסובב כ"ע למעלה מהשרפים. בעבודה: הודאה וביטול למעלה מטו"ד בשמו"ע ומודים. התחלקות ב' סוגי עבודה והחילוק בהזמן דכפר (הודאה) וכרך (השגה, חומה זו תורה), חידוש פורים על מ"ת שאינו חלוק בזמנים, כי בפורים "קיימו וקיבלו היהודים" מלמטה למעלה. ע"י יהושע, מקבל.

עבודת הקרבנות, תוספת אור בג"ע, בחי' עדן העצמי, בקרבנות גופא החילוק בין חוקת הפסח לחוקת הפרה. צדיקים ובע"ת. בכל לבבך ונפשך ובכל מאודך. לכן ארז"ל אי אתה יודע איזה חוקה גדולה, כי בשניהם יש בחי' גדולה, בפסח, "גדול הוי'", ובפרה, גדולה עצמית, "לגדולתו אין חקר". ואוכלי הפסח צריכים לה, כי גם צדיקים צריכים לתשובה. בפרה מרומז ד' גלויות שאז נמשך העצמות להגן על ישראל שנמצאים מחוץ לג' מחנות ועי"ז תבוא הגאולה באופן ד"אחישנה".

בעליה בסולם דתפילה מבחי' "ארצה", עולם העשייה, מדרגה הכי נמוכה (כמבואר במאמר אדה"ז דתפילה שייך גם בפחותי הערך) עד לבחי' "השמימה", עולם האצילות שהוא באין ערוך לבי"ע שנתהוו יש מאין. תפילה למילוי החיסרון שייך במלכות מקור העולמות. וישנו תפילת עני (בכל לבבך ונפשך, ממכ"ע וסוכ"ע) ותפילת עשיר (בכל מאדך), שיומשך מעצמות שלמע' מסוכ"ע במלכות עד שלא שייך חסרון. במדרש, מלכות אדום "עולה אצלי", כי מקבלים משם אלקים דשרשו ברשימו שהוא האור שלא נגע בו הצמצום, אבל ישראל מקבלים מאור הקו שנגע בו הצמצום. לזה מבטיח הקב"ה "אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו", הגבהתם לשם היא עצמה הסיבה לביטול ואבדון שלהם. "הלא אח עשו ליעקב (ושם גופא) ואוהב את יעקב". זהו "זאת תורת העולה" עליה לעצמות ע"י התורה "היא העולה על מוקדה" שנעשה ביטול וכליון דמלכות אדום.

ירידת המלכות (יהודה) ליצירה ועשיה (במדבר) גורמת תשוקה וצמאון ("צמאה לך נפשי") שלא בערך למעמדה ומצבה בהיותה בבריאה ואצילות. מעלת התשובה שמגיע לכתר שלמעלה מהתורה. "כן בקודש חזיתיך", שגם בבחי' קודש תהיה ההתלהבות שיש לה ביצירה ועשיה. ביאור המדרש "מדינה פלונית חרבה והיא שלך, גזור שתבנה" בבנין עדי עד, דוקא מצד שהיא חריבה נעשה תשוקה וצמאון שתבנה בנין עדי עד. בעבודת האדם, מודה אני, הודאה מצד היחידה בתחילת העבודה כשהאדם במצב שהנשמה באפו, כמ"ש בצוואת הריב"ש: יחשוב קודם התפילה שהוא מוכן למות באותה תפילה כו'. בתחילת היום יכול להגיע לכלות הנפש ממש. מאחר שנתגלה דבר זה ע"י רבותינו נשיאינו תובעים זה מכל אחד.

בזמן השינה אינו רואה את הנולד ונתהווה מאין ליש ואינו שומע ומבין תכלית הבריאה. וגורם שינה וגלות למעלה שההנהגה עם ישראל אינה ע"פ השכל. תקפו של נס שבלילה ההוא גופא נדדה שנת המלך בתכלית הגילוי מצד אור בל"ג. העלם דלילה מעורר וממשיך הגילוי לכן הלילה נהפך לאור. ביאור ד מדרגות, יום הזה וההוא, לילה הזה וההוא. ב' אופנים באור ישר ואור חוזר. ע"י העבודה בגלות יאיר לעת"ל אור ישר וחוזר משרשו ויתגלה בחי' הסתר אסתיר פני ביום ההוא למעליותא. (ומקשר המבואר בלקו"ת פ' צו שמציין שם לביאור דיביאו לבוש מלכות וסד"ה חייב איניש שבתו"א).

ב' נוני"ן דניסן מרמזים על משה רבינו שהוא "ניסן של ישראל" ו"הוי' נסי", נמשך מהם בהנהגת הטבע, לחדשי השנה. ג' סיבות למעלת הגאולה בניסן על תשרי: מעלת חסד על גבורה; אתעדל"ע מצד עצמה; גם תשרי הוא שביעי לראשון; ניסן כולל בו גם מעלת תשרי וגם ענין הבריאה דתשרי, אבל באופן שלמעלה ממיצרים והגבלות, הבריאה כפי שהיא מצד "חפץ חסד הוא".

"והיה אמונת עתיך", זרעים ומועד, קביעות המועדים תלוי בזמן בישול התבואה. אז מאיר הארה מהצמיחה דלעת"ל תוצאה מזריעה דתומ"צ עתה. לכן ניסן הוא חודש האביב, תחילת בישול התבואה, גאולה דלעתיד לאחר העבודה (זריעה) דתומ"צ בזמן הגלות. אביב א"ב כסדרן מלמעלה למטה, משא"כ תשרי תשר"ק מלמטה למעלה.

איתא בזהר על הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה גו', מאה שנה כללא דכולא כו' מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו'. מאה זהו בחי' חיצוניות הכתר, שורש הנאצלים, שלימות הספירות, כל אחד כלול מעשר. אבל פנימיות הכתר, בחי' תחתונה שבמאציל, חד ולא בחושבן. בן מאה כאילו מת וכו' גמר שלימות העבודה בבירור העולם ומתחיל עבודה אחרת. שייכותו להסתלקות-הילולא של הצ"צ, נשיא ומנהיג ישראל, הליכתו ועלייתו היא באופן שבתר רישא גופא אזיל, והולכים ומתעלים עמו כל החסידים והמקושרים, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה, אם הוא רק רוצה לפנות (זיך א קער טאן) ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו. ענינו של הצ"צ, דעת. זה סדר טהרות, סיום הבירור גם של בחי' מקיפים דקליפה, את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולאח"ז אין צורך בענין של מלחמה, כי אם פדה בשלום נפשי, כפי שהי' בזמן שבו התחיל הענין דהפצת המעיינות, ונמשך עתה באופן שמגיע גם חוצה, ועי"ז קא אתי מר דא מלכא.

גלות מצרים, מוחין דאו"א מאירים בז"א ע"י מיצר הגרון. יציאת מצרים, יציאת המוחין דאו"א ממיצר הגרון להאיר בז"א ללא צמצום, ומ"מ, גם לאחר התגלות המוחין ביצי"מ זה רק ידיעת המציאות בלבד ולא השגת המהות. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגם לעתיד יהי' גילוי מוחין דאו"א שלא ע"י מיצר הגרון, אלא באופן דראי' והשגת המהות ממש "אראנו נפלאות". ועוד גילוי והמשכה מלמעלה ממוחין בהמוחין, בקיעת הנהר, בינה, למעלה מקריעת ים סוף, מלכות.

קרבן עולה יש בו רק העלאה, הקרבה ע"ג המזבח, ההמשכה בא לאח"ז. קרבן חטאת, יש בו גם המשכה באצילות, אכילת כהנים. קרבן שלמים, יש בו גם ההמשכה למטה ביותר, בבי"ע. אכילת בעלים הוא חלק מהקרבן "לפני ה"' ולא הנאה גשמית. לכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" חיבור ז"א (וא"ו) ומלכות (זאת) ונמשך בבי"ע. ההמשכה למטה ע"י שלמים הוא מפנימיות הרצון, שאין ממנו יניקה לחיצונים, משא"כ חטאת מחיצוניות הרצון, יכול להיות יניקה לחיצונים. זהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, אז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד "פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים". "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" היציאה מזה ע"י הוי' כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי"' המשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות.

דוקא בפרה אדומה נאמר "זאת חוקת התורה" סתם. גם בפסח נאמר חוקה. אבל פרה גדולה מפסח. ב' ענינים בנפש האדם, נר"נ פנימים וח"י מקיפים, צלם, חכמה ראיה והתאמתות שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות למעלה מהשגה. הכרה כמו קטן שמכיר באביו ויש לו געגועים אליו למעלה מהשכל שרואה עצם הדבר למעלה מהגבלה דכלים. החכמה מאין תמצא, בירור היש אינו מאין העצמי. משא"כ מקיף הרחוק הביטול דמס"נ חבוקה ודבוקה דיחידה. בנפש האדם שם הוי' שבנפש, קוצו של יו"ד, כתר בנפש. בחי' תענוג. קיום מצות בקבלת עול למטה מהשכל שרשו למעלה מהשכל ומס"נ גם על ערקתא דמסאני. ונמשך גם בפרטי המצוות. חוקת הפסח הוא רצון הנמשך בפרטים, חוקת התורה למעלה ממדוה"ג. אך דומים זה לזה, עד ששוין ביניהם כי המעשה הוא העיקר ומ"מ פרה גדולה מעלת הבע"ת. טהרה. גם צדיקים צריכים לה.

כו"כ טעמים בשם שבת הגדול, שנעשה בו נס גדול ועוד. בתורה משתמשים בלשון 'גדול', ובחז"ל 'רבה' 'קידושא רבה', 'הושענא רבה', וכו'. לכאורה צ"ל 'שבת רבה'. בציווי לאכול מצה קודם 'חצות' כתיב 'מצת' חסר וא"ו, ובאכילה בפועל לאחר חצות כתיב 'מצות' עם וא"ו. אות וא"ו מחבר מן הקצה אל הקצה מפנימיות הכתר עד מלכות. לאחר חצות יש ו' כי היה אז הגילוי דמורא גדול (יר"ע) משא"כ קודם חצות היו בדרגת יר"ת. לאחר מ"ת מאיר קודם חצות הגילוי דלאחר חצות ומתחברים יחד, מורא גדול יחדור בפנימיות מבחי' הגדולה שלמעלה מסדר השתלשלות. לכן נק' 'שבת הגדול' דווקא מפני שמאיר גילוי זה.

נשיאי ישראל הם רועי צאן ישראל, והנשיא דאג רק לצאנו כינוס הצאן (הפיכת הבהמה והשטות לקדושה) ובניית הדיר (גם מעלת דירה אדם), והוא לא נזכר. לכן "לנצח לדוד להזכיר". לרועה תכונות מיוחדות, התנשאות עצמית משרש ספי' המלכות למע' מעל' עד אין קץ. ישראל "שה פזורה" בכל דרכיך ומעשיך בעסק הפרנסה, עבודתם לאסוף הכוחות ולעשות כלים לאלקות, דירה בתחתונים. עד ישראל וקוב"ה כולא חד, למעלה מענין "תפארת אדם לשבת בית", "איך ויל מער ניט אז דיך אליין" ומתקיים המשך המזמור "ה' לעזרתי חושה" במהירות.

לקיחת השה "בעשור לחודש" מברר ק"נ, ד' ימי ביקור להסיר גקה"ט. עבודת האדם להשלים בירור ק"נ "בין מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" שנגאל מהגבלות העולם. לתקן ק"נ דנה"ב ולהעלותה לנה"א, זקוקים לנפש השכלית. נפה"א ענינה ביטול לאלקות. נפה"ב עניינה מידות, דווקא ע"י נפש השכלית שהיא מציאות בפ"ע, אך שכלית, על ידה מתקן את נפה"ב. עד"ז הוא בישראל שנמשלו לאותיות, אור השייך לכלים, ומחברים האור עם הכלים ומתקנים את הנה"ב. החיבור הוא שהכלי יהיה בביטול יותר מאור השייך לכלי. וכך גם בענין שם ב"ן שמבורר ע"י שם מ"ה, לעת"ל יתעלה למעלה משם מ"ה לשם ס"ג.

אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם של פרה, משא"כ לשאר החוקים, אף שכל המצוות צריך לקיים כמו חוקים בקב"ע, וצ"ל אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. חילוק בין אותיות הכתיבה לחקיקה שנעשה דבר אחד. חוקות שמים וארץ, התורה בשביל העולם, כי הקב"ה קישר עשרה מאמרות עם עשרת הדברות, מעלת העולם על התורה. יש עולם כפשוטו ויש עולם על מילואו נברא, התהוות מציאותו הוא מעצמותו בהרגשתו הוא בלי עילה וסיבה קודמת ליש וזה בכח העצמות דוקא. משא"כ התורה חכמתו ורצונו ית', אינו העצם אלא דוגמת ב' ענינים. ודוקא העולם מושרש בעצמות, ונש"י קדמו לכל דבר, "יבחר לנו את נחלתינו". בעלי בחירה חפשית. "ירום ונשא וגבה מא"ד" אותיות אדם. "זאת חוקת התורה", צריך להקדים חוקה לתורה, להמשיך "נותן התורה" בתורה. ונאמר בפרה אדומה שמטהר טמאים ומטמא טהורים, תשובה בעצבות ומרירות ומיד ל"עבדו את ה' בשמחה". מיד ששב הוא שבת ומנוחה גם בגלות "ביטול אדיאט, ביטול גייט" כל מציאותו ביטול אז לא שייך ענין התשובה.

בסיפור יציאת מצרים ב' ענינים, א. לאמרה בפה דווקא. ב. כתשובה על שאלה. גאולה הוא ענין הדיבור, "ונגלה כבוד ה' גו' כי פי הוי' דיבר". משא"כ בגלות כתיב "כרחל לפני גוזזי' נאלמה" שלילת דיבור והגדה. לשון "והגדת" ולא "ואמרת" רמז חיבור ג' וד', משפיע ומקבל, ז"א ומלכות. החיבור ביניהם הוא ע"י חכמה, ע"ד ההמשכה בר"ח, ובמן. בחי' זו נמשכת "לבנך". ובפרטיות לבן הרביעי התחתון בד' הבנים שבזה ב' מעלות, גילוי שורשו הגבוה כמשל הליווער; מעלת התשובה. וזהו "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה" שגם במצב של "הוא", העלם וחושך, ממשיכים "זה", אור וגילוי. ונמשך גם לשאינו יודע לשאול מבחי' החכמה, עד הגילוי דלעת"ל.

'חוקה' לשון "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו תפקידם", "חוקות שמים וארץ ולא ישבותו". והוא מצד אלקות הבלי-גבול "אני ה' לא שניתי", אף שישנו כמה מדרגות באור וכו' ואינו אלא מצד הנברא ההוה ונפסד. חוקה לשון חקיקה מיניה וביה שלא משתנה, ולא כמו כלים שהם ע"ד אותיות הכתיבה, כדבר נוסף שיכול להשתנות ולהמחק עם הזמן. חוקות אלו נמשכים מחוקות התורה.

אכילה הוא בירור ניצוצות הקדושה שבדצ"ח שהם נעלים יותר, "ואכלתם אכול", לעתיד, גם לאחר שלימות הבירור יהי' בירור נוסף, לפי ערך הגילוי דלעת"ל, עד "להפליא", מלשון הפרשה והבדלה למעלה מסדר השתלשלות, מפנימיות עתיק. תמיהת שמשון "מהאוכל" זה אהרן "יצא מאכל", אהרן שנמשח בשמן המשחה, שאוכל כל הקרבנות, מבררם ומעלה אותם כי הוא עצמו מבורר, "זה קרבן אהרן", צריך בעצמו להקריב ולהתעלות בעילוי שלא בערך. וישנו ענין זה גם עתה בעבודת כל אחד מישראל בתור הכנה לענין "ואכלתם אכול" דלעתיד לבוא שיהי' באין ערוך. פורים לא יבטל כשרגא בטיהרא בגילויים דלעתיד, ועתה פורים הוא מעין והכנה לעילוי דפורים דלעתיד. ע"ד מעלת האמונה דלעתיד (שיומשך באופן דידיעה) לגבי האמונה דעתה. וכל זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו דעתה אף שאנו במצב ד"עבדי דאחשורוש". וכן הוא בענין ההלכות שלא יתבטלו לעת"ל כי על ידם נתברר התחתון ונעשה דירה בתחתונים.

מטרת ותכלית הגלות, ירידת הנשמה למטה, מצרים והגלויות שלאח"ז, הוא, מ"ת וגילוי פנימיות התורה לע"ל. ונעשה ע"י הקדמת השיעבוד בפשטות בלימוד תורה "בחומר דא ק"ו" באופן שמשנה את טבעו, עבודת פרך, ולצורך הלימוד זקוקים לענין החינוך הן ע"י זולתו והן ע"י עצמו. אך כ"ז אינו מספיק, כי "עיר פרא אדם יולד", וצריך להקדים לזה העבודה דתומ"צ ותשובה; ד' מדריגות בתשובה כנגד ד' לשונות של גאולה; והוצאתי, סו"מ חרטה ושינוי הטבע; והצלתי, ועשה טוב, קבלה על העתיד, קיום מצוות שהם כצל המקיף; וגאלתי, שיוצא מההגבלה שבמצוות ולומד נגלה שבתורה שאינה מוגבלת; ולקחתי, לימוד פנימיות התורה שמתקשר בקשר נצחי, ותורתו מתאחדת עמו, מתגלה סתים דישראל ע"י סתים דקוב"ה ותורתו נעשית לו סם החיים. גם במצב של חטא כפשוטו ישראל יודעים שהם למעלה ממנו; ומזכירים יצי"מ כל יום כי הוא ענין נצחי שקיום המצוות יהיו בהידור ומס"נ עד שחיזו דהאי עלמא אין מבלבל אותו כלל. עד נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ענין הקרבנות, לקרב כל עניניו לאלקות. עבודה צורך גבוה. קאי על בחי' שמו "הוא ושמו בלבד" שהיה קודם שנבה"ע, פי' א' ממשיכים בעל השם לשם. פי' ב' המשכת שם הוי' באלקים ואדנ-י. על הקלי' נאמר "היא העולה" ואיני יודע כמה תעלה. ע"י העבודה דבכל מאודך בתפילה וכן בתורה בל"ג נמשך מלמע' ממדידה והגבלה. למעלה מהשם. אלא שיש גם בכל מאודך בלעו"ז, "אם תגביהי כנשר גו' משם אורידך נאום ה'" וירידתה היא "על מוקדה". כוונת העליה הלעו"ז בשביל הירידה "שפוך חמתך על הגוים", זה כל ענין הגלות ועד סיום המזמור "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך .. נספר תהילתך". וכן תהי' לנו מאמירת "שפוך חמתך" בהגדה עד "לשנה הבאה בירושלים" כבר עתה כמו "השמש באה".

שושנה אדומה בעצם ומתלבנת באש, אתהפכא חשוכא לנהורא, ע"י תשובה נהפכה הגזירה דפורים. שושנה יש לה י"ג עלין, י"ג מדה"ר נמשכים ע"י תפילה. ששונים הלכות בתורה. בשניהם עסק מרדכי לבטל הגזירה. לאחר גמר המלחמה במדינות המלך היה המלחמה בשושן, בירור דקות הרע. ובאים לשושן עמק איומה, תוקף העצמות גם בירידה עמוקה ואיומה.

טעם ציווי לקיחת השה ד' ימים קודם יצי"מ, מבאר הצ"צ, נטילת השה ענינה בירור קליפת נגה ונעשה דווקא ביום העשירי, שלימות י' כוחות, אח"כ ג' ימים בירור גקה"ט. אח"כ יום י"ד הוא העלאה לקדושה. השחיטה לאחר חצות יום י"ד, שייך לטוב שבנוגה. מבאר ענין ד' הקליפות, וחלוקתן לד' סוגים ואכילת הפסח מוצאי י"ד, אתהפכא, נעשית הגאולה בשלימות. בעבודת ה': כשעובד עבודתו עם עשר כוחותיו, ענין לקיחת השה, יש להתחיל מהעבודה דאתכפיא, ולאחמ"כ באה העבודה דאתהפכא שהיא תכלית העבודה. יסוד ושורש עבודה זו הוא מס"נ, הן בפשטות, לקיחת ע"ז של מצרים. והן בפנימיות, קשירתו לרגלי המיטה (מלכות, שרגלי' יורדות).

מבואר בשל"ה שכל חודש ניסן הוא כמו ר"ח כל השנה. ביאור אדמו"ר הזקן עה"פ "אל יתהלל חכם בחכמתו", בעצם כח חכמתו משם יכול להלביש ולהתפשט למטה בבי"ע. "כי אם בזאת" בחכ' תתאה, "יתהלל המתהלל", שע"י כך דוקא, "השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד גו' בארץ" דוקא, "באלה חפצתי נאום ה'", כי סוף מעשה עלה במח' תחילה, כדעת ב"ה ארץ קדמה. מעלת ספי' המלכות קשור לפסח, על הפתח, ועל שם פה-סח, דיבור והגדת לבנך, ושרשה למעלה מעלה. האמונה שבזכותה יצי"מ, "חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר", ענווה וביטול עם אמונה אף שנמוך, הם שרש הכל. זה כל ענין חודש ניסן שכל יום הוא נקודת ר"ח ונמשך הנס בטבע ובאו למ"ת שנתבטל הגזירה דעליונים ותחתונים ו"אלקים נצב בעדת א-ל" ואני המתחיל.

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, היינו שההוראה למעשה היא מהלימוד שבתורה, והרי גם הסיפורים שבתורה הם הוראות. ב׳ אופני מלחמה שבתורה הם ב׳ אופנים בעבודת האדם. מלחמת כיבוש הארץ וז׳ אומות, כיבוש המדות (והמוחין השייכים להן) להפכם לקדושה והיא עבודה קשה ביותר, כי לא זכו שתעשה ע"י משה. אבל אפשר לברר אותן ולפעול גם באו"ע הכרה והתבוננות שה' המציא אותם בכוונה כו'. הגורם לאוה"ע שאינם כדבעי הוא עמלק ראשית גויים שפועל בהם שיתנגדו לקדושה ומכניס בהם קרירות וספיקות וכו׳, עד שנעשה אצלם גם מדות רעות כו׳. ע״י התבוננות כובשים את הז׳ אומות. גם יש בו חוצפה בלא תגא. לכן צריך להיות בו ענין דתמחה, כי מרידה אי אפשר לזככו ולבררו, אלא אחריתו עדי אובד, שבירתו זו היא תקנתו. אלא שכל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ושבירתן זוהי תקנתן, לגלות על ידו שאין עוד מלבדו. במרידה אי אפשר לברר. אמנם התוקף של עמלק אפשר להפוך לקדושה, ובלשון רז״ל מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, כי בזה אפשר להיות אתהפכא. וזהו ג״כ מה שארז״ל מבני בניו של המן למדו תורה כו׳, כי את התוקף של עמלק יכולים להפוך לקדושה.

עיקר מהותו של האדם הוא מידותיו, ועיקר עבודתו בתיקונם. לכל מידה מציאות בפ"ע. משא"כ מוחין עניינם אחדות. ויש מדות שבשכל ומאוחדות בתכלית. "אדם, אדמה לעליון". כשם שיש מדות ומוחין למטה כמו"כ למעלה; בי"ע, מידות; אצילות עולם האחדות, מוחין. ע"י המלכות נעשה עליית העולמות לאצילות בשבת, חיבור ואיחוד מדות במוחין "אוף הכי איהי אתייחדת לתתא", עומק הכוונה שיהיה התכללות המלכות במידות, חיבור ז"א ומלכות, "למהוי עמהון חד לקבל חד". כדי לחברם צריך כח שלישי נעלה מהם, בחי' הכתר "ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא". המשכה זו נעשית בקבלת השבת, תוספת שבת, שממשיכים ברכה (המשכה) במלכות "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא .. ולומר ברכו את ה' המבורך". עבודה זו (יחוד זו"נ ע"י כתר) קשור ליצי"מ ושבת הגדול, שנצטוו "ולקחתם לכם אגודת אזוב". אגודה, התאגדות והתאחדות, שנעשה ע"י האזוב, אור עליון שמחברם. א' - רזא עילאה. ז' - שבע מידות. ו' -המשכה באות ב' - בעולם (בראשית ברא) והכח לעבודה זו, ע"י ביטול, האזוב קטן מכל הצומח "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא".

ענין רצו"ש שבפרה אדומה חידוש דמ"ת שעליונים ירדו לתחתונים כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וממלאים הכוונה דנתאוה להיות לו דירה בתחתונים. למעלה מרצון. בראשית בשביל התורה וישראל שיש להם כח הבחירה, "הן האדם היה כאחד ממנו" כיחידו של עולם, למעלה מהתורה שאין בה שינויים. ישראל הם "עמך מקור חיים", והם ממשיכים חיים, "באורך נראה אור". ד' עניני פרה אדומה הם תיקון הבחירה שהיה בצד ההיפך. לא רק מבטל אלא מעלה אותם לקדושה שלמעלה מטהרה. פרשת החודש נקרא בחודש ניסן, ניסי ניסים, שלמות הגאולה בקרבנות שמעלים כל הדצח"מ. "אדם כי יקריב מכם" כמצוות רצונך.

ב' ענינים באכילה, קישור נשמה בגוף ובירור המאכל. לעת"ל יהיה בירור שני, "אכלתם אכול ושבוע", סעודת לויתן ושור הבר, עליית נשמות דמ"ה וב"ן למדרי' נעלית יותר. קרבן אהרן, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס עיקרו לעת"ל. הגילוי יהיה באופן ד"ולא יבושו עמי לעולם", שלא יהי' נהמא דכיסופא, הכלה (כנס"י המקבל) הופכת פניה, כי העליה היא מצד עבודתם. והכח לזה קיבל אהרן מזה שכך נצטוה ע״י משה רבינו מפי הגבורה ב"ויקרא אל משה" א' זעירא. "מבואר בלקו״ת ששייך בחינות אלו בכל דור ודור באתפשטותא דמשה. לא רק על יחידי סגולה שבדור אלא על כאו״א מישראל שיש בו בחי׳ משה אשר בקרבו. שבכאו״א מישראל בכל דור ודור נמשך ענין ויקרא אל משה עם כל העילויים שבדבר. עד״ז י"ל גם בעניננו, דכח זה שניתן ע״י משה לאהרן שיוכל לברר בשלימות גם הבירור השני, הנה כח זה ישנו בכל דור ודור בכאו״א מישראל מצד בחי׳ משה שבו".

"יחד לבבי" קאי על לב האדם. פי' הצ"צ "לבבי" קאי על הקב"ה, "יחד לבבי" שע"י יחוד לב האדם למטה נעשה יחוד הוי' ואלקים. ע"י "והשבות אל לבבך" בשני יצרך, שגם היצה"ר ישוב לעבודת ה' אזי "הוי' הוא האלקים". עילוי בשם אלקים שיתגלה בו שם הוי'. התגלות עתיק בז"א. ב. עילוי גם בהוי' ל' מהווה. ב' היצרים הם דוגמת ושרש ב' השמות הוי' ואלקים, גילוי והעלם, זה שנפה"ב מעלמת ומסתרת על נפה"א משתלשל מההעלם דשם אלקים על שם הוי'. ע"י יחוד פנימיות וחיצונית הלב נעשה יחוד ז"א ועתיקא. הוי' ואלקים שבאור. "כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך (יחוד הוי' ואלקים, עי"ז) הורני הוי' דרכך גו' יחד לבבי גו'". "ויתן לך האלקים", ויתן לך את אלקותו. שם אלקים דוקא. שרש ישראל בהעצמות שלמעלה מגדרים דגילוי וצמצום. "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". שרש הנשמות בעצמותו ית'. מזמור פ"ו, בגימטריא אלקים, לכן מודגש בו שרש ההעלם דשם אלקים שהוא הוי' אלקים לבדך, העלם העצמי. סיום וחותם המזמור "כי אתה הוי' עזרתני ונחמתני", גילוי שם הוי' בשם אלקים, לא רק עוזר ומושיע מהענינים הבלתי רצויים שנעשו מהעלם דאלקים, אלא גם "נחמתני", אמיתית ושלימות הנחמה "אודך הוי' כי אנפת בי תשוב אפך ותנחמני" שנתגלה הטוב דענינים שנעשו מההעלם דשם אלקים עצמם. כי שרשו בהעלם העצמי שלמעלה מגילוי, "שמח נפש עבדך גו'" השמחה מגלה הפנימיות וההעלם של הדבר שמשמחים אותו, גילוי פנימיות שם אלקים גופא, ששרשו בהעלם העצמי. השמחה דישראל, גילוי הפנימיות והשרש שלהם, הוא בנפש דוקא. "שמח נפש עבדך". זהו הטעם על מ"ש בזהר שאומרים בעת השתטחות על קברי הצדיקים דנפש אית בכולהו בני נשא, נפש שייכת להעצם שבכולם בשוה. וזהו גם מה שהתחלת המזמור היא "תפלה לדוד" נעים זמירות ישראל, ובפרט ע"פ נוסח ה"יהי רצון" שאחרי אמירת התהלים, "שתהא נחשבת לנו אמירת מזמורי תהלים אלו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו". ובפרט ע"פ המבואר בארוכה בסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד הפלאת אמירת תהלים. וכן הוא בנוגע להבקשה "שמח נפש עבדך", שתתגלה הפנימיות והשרש דהנפש, "האלקים אשר נתנה", ובלשון המזמור, "אלקים לבדך", העלם העצמי. ובפשטות, שכאו"א מישראל יהי' בשמחה גדולה, ועד לשמחה שהיתה בדוד המלך, וכפירוש הפשוט בשמח נפש עבדך שקאי על דוד דכחיב בי' "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'", עד שבאים לשמחה שתהי' בגאולה העתידה.

א"ז, אחד רוכב על ז' בגימ' ח' (שמיני). המשכת בינה או כתר בז' ימי הבנין. נשיאת כפי אהרן המשכת עתיק למטה. סילוק השכינה לרקיע השביעי עד שבא משה השביעי והורידה לארץ, מעלה יתירה על שאר הצדיקים, עיקר החידוש דיום השמיני. ושימש יחד עם אהרן, ובהמשך היום הגיע הברכה ונמסר לאהרן. מעלת ברכה שבא מלמעלה ובמהירות, "פרח מטה אהרן וגו'", וכולל כל הברכות, יברכך בממון ושמירה ממזיקין עד "וישם לך שלום" שגם אויביו ישלים אתו, גם בצמצום דאלקים יתגלה הוי' עליון יותר. ונאמרה בר"ח ניסן סמוך לפסח בחי' דילוג, (וקביעות שנה זו יום ג' למעלה מכפליים לתושי') "ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה גו'" המשכת עתיק בזרועות אריך. פסיחה ודילוג על בתי ישראל, למעלה מכל סדהש"ת. בכבודו ובעצמו כפשוטו, עצמותו ומהותו ית'. לעת"ל יהיה הגילוי יותר. ונשא מאוד. בפרט ביום הילולא דאדמו"ר הצ"צ שהוא השלישי, ענינו דעת חיבור נגלה וחסידות כאחד. ענין "מלאה הארץ דעה את ה'" ובאופן ד"ידעתיו הייתיו". ובפרט בדורנו שנדפסו ספריו וכו'. וקשור לרמב"ם ולתחילת וסיום ספרו. מעלת פרק כ' באגה"ק לאדה"ז. תחיית המתים לפני הגאולה. מעלת החיפזון והזריזות קודם לזה. מתוך שלא לשמה בא לשמה. בפרט בסעודת מלכא משיחא.

יצי"מ משול ללידה. "משועבדים לפרעה" 'הערף' והעדר חיות, שייך רק בחיצוניות הרצון. אבל ביצי"מ האיר פנימיות הרצון, ענין הלידה מחיצונ' הרצון למקום נעלה יותר שחיצונ' ופנימי' שווים. לכן היציאה בכח העצמות דווקא. לאחר הלידה צ"ל צמיחה, מ"ט ימי 'ספירת העומר' עד שמגיעים למ"ת. בעבודת האדם, בכל דור ודור כו' יצי"מ, 'לידה', קאי על עבודה דמס"נ, ובספירת העומר, 'צמיחה', עבודת המדות, עבודה פנימית בסדר מסודר. וצ"ל בתכלית הזריזות "כי בחיפזון יצאת ממצרים". אין זה בסתירה לעבודה ד"בשובה ונחת", כי לעת"ל יהיה ב' בחי' אלו. ואע"פ שכלו כל הקיצין וסיימו לצחצח את הכפתורים וכו', מדוע דורשים עבודה זו. והתמיה גדולה יותר שאין איש שם לב לשאול שאלה זו. הנה בכל זאת נדרשות ב' סוגי עבודות: א. סדר והגבלה, חג הפורים, אכתי עבדי אחשורוש אנן. ב. עבודה למעלה מסדר והגבלה, חג הפסח.