מאמרי שנת תשי"ב

ישראל, משורשים בעצמות, "כל הנקרא בשמי", למעלה משם הוי'. תורה, אור וגילוי בלבד, ולכבודי. ישראל ממשיכים עצמות בתורה. גם התורה שרשה בהעצמות, אבל תכלית הכוונה דדירה בתחתונים נשלמת ע"י נש"י למטה שהם דבר בפ"ע. משא"כ התורה "אורייתא וקוב"ה כולא חד". לכן ישראל משמחים את התורה ע"י שממשיכים בה עצמות והם משלימים את הכוונה דדירה בתחתונים. השמחה אינה ע"י לימוד ויגיעה בתורה, אלא בניגונים וריקודים, כי עצמות נמשך ע"י עשי' לשון כפי'. ביאור אדמו"ר מוהריי"צ שהריקודים בשמח"ת הוא להרגיל ולכפות את הגוף לשמוח בדבר של מצוה. בזמן הזה תלמוד גדול ולעת"ל מעשה גדול. העיקר העבודה במצוות דחודש תשרי הוא בכח המעשה דווקא.

ג' עניינים בסדר השתלשלות: עולם, מקום, ו' קצוות; נפש נקודת אור וחיות למעלה מפרט וכלל; שנה, זמן רצוא ושוב, מחבר נפש עם עולם. בעבודה: עולם, אהבה דקרבת אלקים לי טוב; נפש, אהבה דביטול במציאות, שנמשך בעצם לאלקות; שנה, התפעלות השכל, ממשיך אהבה דנפש לעולם. "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", מאהבה מורגשת דג"ע (עולם) עלול להסתעף בריבוי ההשתלשלות מציאות רע, לכן צריכה לשימור מהיזק וקלקול. גם עתה יש עבודה דלעבדה ולשמרה בעבודת הבירורים, וממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. וזהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ע"י בירור רפ"ח ניצוצין (מרחפת - רפ"ח מ"ת) נעשה גילוי רוח אלקים, רוחו של משיח.

[קודם לאמירת המאמר הזכיר קושיית הזהר בתחילת פרשתנו "מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא, מכל נשי דעלמא (הן אלה שלפני' והן אלה שלאחרי') דלא כתיב הכי כו'", שהרי, גם אצל הנשים שמיתתן נזכרה בתורה, "בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה", ומה גם שרוב הנשים לא נזכרה מיתתן בתורה, החל מחוה, שלא נאמר "ויהיו חיי חוה". ויש להוסיף בקושיית הזהר, שמצינו בגמרא ש"שרה בפני חוה כקוף בפני אדם", היינו, שמעלתה של חוה גדולה באין–ערוך לגבי מעלתה של שרה, ואעפ"כ, לא נאמר בחוה "ויהיו חיי חוה", אלא בשרה דוקא]. השמחה היא מעיקרי העבודה, כי תכלית הכוונה היא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, כי ע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה התענוג שלמעלה (משא"כ הבנה והשגה אינם תופסים בהעצמות). הכלי לשמחה הוא ענוה וביטול, כי מי שיש בו מדת הענוה שמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו, וגם אם חסר לו דבר־מה אין זה גורם לו לעצבות. אלא שהכלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית, בלי הרגש עצמו; משא"כ כאשר השמחה היא במורגש הרי בריבוי ההשתלשלות עלול להיות מזה יניקה לחיצונים. לאחר חטא עץ הדעת (שהיתה מצד ענין ההרגשה) עלולה גם השמחה בעבודת ה' להיות במורגש; ולכן עבודת ה' בשמחה שייכת עתה לצדיקים דוקא (שבהם השמחה אינה במורגש), משא"כ בשאר בני ישראל צריכה השמחה להיות רק בפנימיות, ואילו בחיצוניות צ"ל יראה וקבלת־עול, "וגילו ברעדה". הקלקול דחוה ונח (ענין ההרגשה) נתקן ע"י ששרה (יראה תתאה, מלכות) היתה עם אברהם (יראה עילאה, חכמה) נמשך בה יראה עילאה דאברהם, ועי"ז הי' בכחה להמשיך את הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש. וזהו שכופל הכתוב "שני חיי שרה", שהו"ע המשכת הביטול שבספירות ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים") גם בעולמות בי"ע.

בירור הגוף ונה"ב בדרך מלחמה ובדרך שלום ומנוחה בג' קוין. תורה, לימוד פנימיות התורה אינו מביא ישות וגאוה. גמ"ח, גם לעשירים, למעלה מצדקה שהוא רק מילוי חיסרון. תפילה, מתפלל עם הציבור, ע"ד עשי"ת, קירוב המאור אל הניצוץ אין מציאות מנגד. כולם ע"י פנימיות התורה, י"ט כסלו. קטע במאמר: במדרש "תפלה למשה", א"ל הקב"ה למשה מה אתה מבקש, אמר משה, איני מבקש בשבילי, אלא מדינה פלונית היא חרבה, והיא שלך, גזור שתיבנה, כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. וזוהי גם כללות ההנהגה אצל כל נשיאי ישראל, שאף שמצד עצמם לא חסר להם מאומה, הרי אין מבקשים לעצמם אלא בשביל ישראל. וכמו ביעקב, שמצד עצמו הי' מוכן כבר לביאת המשיח, "אבוא אל אדוני שעירה", אלא ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי", היינו, שלא מוכנים עדיין מצד צעירי הצאן (די קליינע שעפעלעך) כו', אשר, אם ימהרו אותם עם העבודה דהוי' אחד ושמו אחד, ודפקום יום אחד (אזי) ומתו כל הצאן, שיהי' אצלם ענין של כליון כו', ולא העבודה דרצוא ושוב שהיא תכלית הכוונה. ובגלל שהצאן גו' עלות עלי, נשאר גם יעקב בגלות, אע"פ שמצד עצמו לא חסר לו מאומה. וכמו"כ גם במשה, שמצד עצמו הוא עשיר, שלא הי' חסר מאומה, כפי שמעיד עליו הקב"ה בשאלו אותו מה אתה מבקש. ועל זה עונה משה, איני מבקש בשבילי, אלא מדינה פלונית היא חרבה.. אע"פ שהוא עשיר, והוא בעצמו כבר שלם בכל הענינים, אעפ"כ, מעמיד את עצמו בסכנה (ער שטעלט זיך אַיין), ומניח את עצמו הצדה לגמרי (ער לייגט זיך אַוועק אינגאַנצן אָן אַ זייט), ותובע בדרך מתנת חינם, ומהי תביעתו שישנם הצאן שהן עלות עלי, וישנה מדינה פלונית שהיא חרבה כו', ולכן גזור שתיבנה.

גזירת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", שישכחו תורת הוי' ורצון הוי'. ישראל עמדו במס"נ למעלה מטעם ודעת וזכו לנס פך השמן, "להראות חיבתן של ישראל" גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל למעלה מטו"ד. לכן נ"ח מצותה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ ומשמאל דוקא: נס פך השמן מורה שהבירור הי' בדרך מנוחה, ע"ד הבירור דלעת"ל, בדרך ממילא "משתשקע החמה" – ביטול חמימות התאוה דלעו"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה" כי חשב שהגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה, אבל העולם עדיין לא הי' מוכן לכך, ולכן הוצרך לירד מצרימה; אבל במצרים גופא הי' הבירור ע"י יעקב בדרך מנוחה. בעבודת האדם: אכו"ש הבירור בדרך מלחמה; בלימוד גליא דתורה הבירור בדרך מנוחה, אבל מברר רק את ההיתר; פנימיות התורה, פועלת התקשרות בעצמותו ית', "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר".

כל נפש בישראל על-אף היותו נברא ובעל-גבול בכוחו להתאחד בעצמות א"ס "לאשתאבא בגופא דמלכא" ע"י תומ"צ, שהם לבושים שעל-ידם יתקשר הנשמה עם עצמות א"ס. לכן צ"ל קיום מצוה פעמים רבות וכמ"פ בכל יום, כדי לקשר נפשו עם עצמות א"ס בלבושים נכונים. "ואברהם זקן בא בימים", איתא בזהר "באינון יומין עילאין" שהשלים עבודתו כל יום ולא חסר לבוש אחד והגיע לביטול דחכ', "ואברהם זקן" זה שקנה חכמה. אלא שאין כל אדם זוכה לזה, שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפילו רגע אחד, לכן צ"ל כל ימיו בתשובה ע"י התבוננות בריחוקו מהשי"ת. ענין גלות ויציאת מצרים, שהמיצר מעורר לתשובה "וממצרים קראתי לבני". וזהו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם": "וארא גו'" הגילוי לאבות הי' רק בחי' ממכ"ע בלבד, "א-ל שד-י", וע"י הירידה לגלות מצרים (עבודת התשובה) נעשה הגילוי דשם הוי' (דלעילא), בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בלי גבול. סיום המאמר: להגיע לבחי' הוי' דלעילא ע"י ענין מורשה ל' ירושה ולשון ראש, התקשרות עם ראש העדה, כדי שגם חוטב עציך ושואב מימיך יגיעו לגילוי שם הוי' צ"ל התקשרות עם ראשיכם שבטיכם, שלא להיפרד ח"ו מהמוריש, וכנ"ל בענין התשובה, שהוא כמו הבן שאינו יכול לסבול כאשר אביו אומר לו שאינו אביו, ורוצה להיות מקושר אליו, עי"ז "וידעתם כי אני הוי'", שתהיו מקושרים (דעת לשון התקשרות) לשם הוי' דלעילא, בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בחי' בל"ג, שכל זה בא ע"י התשובה.

מארז"ל וכי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף, הולך על עתיק שם אינו נוגע עבודה; אבל בסדר ההשתלשלות, אפילו באריך, נוגע העבודה. וכל זה בנוגע לעבודה עצמה, אבל התוצאה מן העבודה "לצרף בהן את הבריות" נוגע בעצמות. סדר הכתוב "ועבדתם את הוי' אלקיכם" לשון נסתר, שלישי המדבר, עצמות ומהות שלמעלה משם הוי'; ומסיים "והסירותי מחלה מקרבך" שהוא עצמו (השלישי) עצמות ומהות א"ס, יסיר, כי נוגע לו העבודה. עיקר העבודה היא עבודת עבד, יראה וקבלת עול; כולל עבודת התפילה, עבודה מאהבה, כי על־ידה מתברר הגוף ונה"ב ומחבר נה"א לשרשה ומקורה. ציווי התורה: לא תהי' משכלה ועקרה גו' עקרה, הוא אינה מולידה אהוי"ר מהתבוננות; משכלה, אף שמולידה אהוי"ר אבל אין להם קיום. הסיבה לזה היא "בארצך", לשון רצון, כי נרגש בו שביעות רצון מעבודתו שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אָפּ און גייט ניט ווייטער). כדי לפעול בנפשו הרגש העדר שביעות הרצון, יתבונן "את מספר ימיך אמלא" שניתנו לו ימים קצובים למלא בהם שליחותו, וממילא לא יהיה לו פנאי לחשוב אודות מדריגות, כי בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, ה"ז לא רק שהי' יכול להתעלות בעבודתו (ער האָט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא במלך מה"מ הקב"ה שאינו ממלא את שליחותו, הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, בארצך, אלא אדרבה, ווען מען פרעגט אים וואָס איז באַ דיר מיטן בארצך, זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואָס מיר רצון, וואָס מיר תענוג, וואָס מיר אהבה, וואָס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על ענינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה ואזי מבטיחים לו מלמעלה,לא תהי' משכלה גו' את מספר ימיך אמלא, שגם אם פגם וחסר במספר הימים, מתמלא החסרון מצד עצמות א"ס שלמעלה מהשתלשלות; והסירותי מחלה מקרבך, עצמות א"ס מסיר ממנו את המחלה דהרגש עצמו, שהיא השורש לכל המחלות. וכל ענינים אלה נמשכים גם בגשמיות, הן בנוגע למזונא רויחא, שעז"נ וברך את לחמך ואת מימיך, הן בנוגע לחיי, שעז"נ והסירותי מחלה מקרבך, ומוסיף את מספר ימיך אמלא, והן בנוגע לבני, שעז"נ לא תהי' משכלה ועקרה בארצך. וכל זה נעשה הכנה לענין כניסת הארץ (שעל זה מדובר בהמשך הכתובים), כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

החילוק בין שמחת יו"ט שהוא בהגבלה לפורים שהוא עד דלא ידע: הנה עולמות בריאה יצירה ועשי', כנגד מחדו"מ; ולמעלה מזה "כל הנקרא בשמי ולכבודי", השתלשלות י"ס דאצילות ממוצע להתהוות בי"ע. ומחכמה נמשך למדות, התגלות האותיות כ"ז תלוי בעבודת האדם בתומ"צ; בגלות לא נמשך פנימיות דלמעלה בפנימיות המדות. "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", ואעפ"כ "אתה הוי' אבינו" הארת חכמה עילאה, אבל אותותינו לא ראינו, אף שחסר אהוי"ר ומדות, מ"מ "אבינו אתה" ישנה אמונה פשוטה. לכן כל המועדים (מדות) עתידים ליבטל, למעלה מסדהש"ת אין צורך בממוצע דמדות; משא"כ פורים קשור לחכמה עילאה (אמונה פשוטה ומס"נ) לא יתבטל אפילו לעתיד. וזהו "ליהודים היתה אורה, זו תורה, ושמחה זו יו"ט", למעלה מסדהש"ת בכח המס"נ.

"ששת ימים תיעשה מלאכה", "יגיע כפיך", ולא יגיע הראש והלב, המלאכה נעשית ממילא. "ביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון" כל מלאכתו עשוי'. הפרשה נאמרה למחרת יוה"כ שנסלח חטא העגל, ענין ע"ז שמחשיב את לבושי הטבע לממוצע, היפך ד"יגיע כפיך". תיקון חטא העגל שהוא גם תיקון חטא עץ-הדעת, העבודה בקב"ע ולא בהרגש תענוג בתומ"צ, שלא על-מנת לקבל פרס, הפך ההרגש "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו'". בפסוק נזכר כללות סדר-השתל' עולם שנה נפש: "כל עדת בני ישראל" – נפש; "אלה הדברים אשר צוה גו'", ל"ט מלאכות להשלים הכונה, צוה ל' צוותא – עולם; "ששת ימים תיעשה מלאכה גו'" – שנה.

התואר "זה" שייך על עניני קדושה בלבד, שאינם אמצעים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם; משא"כ שאר הענינים אי־אפשר לומר "זה", כי נראה רק החיצוניות שהיא טפלה לכוונה ולתכלית שבהם. ישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בעצמות נקראים "זה" כמארז"ל "יבוא זה (משה) ויקבל זאת מזה לעם זו". אלא שהוא בלשון נקבה, כי ההתקשרות בעצמות היא בקיום תומ"צ בקבלת עול, שהאדם הוא כלי קיבול, בחי' נקבה. כשהעבודה היא בבחינת "עם זו" קבלת-עול, אזי "תהלתי יספרו" לפי הכוונה העליונה. בעולם הזה הוא רק בחי' ז"א, "זה קלי ואנוהו", ואינה בערך לבחי' "זה" שיתגלה לעתיד, אז יאמרו ב' פעמים "זה", "הנה אלקינו זה" - ז"א, "זה הוי' קוינו לו" - עתיק.

תורה, מלמעלה למטה, אינה תלוי' בעבודת התחתון; תפלה, מלמטה למעלה, המשכה לפ"ע העבודה. שניהם בתורה ובתפלה: בתורה שלא לשמה מרגיש שלומד ומחדש, מלמטלמ"ע. לשמה, כעונה אחר הקורא, מלמעלמ"ט; תפלה מלמטלמ"ע ותפלה אריכתא שהמשכה היא מלמעלמ"ט כתורה. הבקשה "אדנ' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" שתפילתו תהא "תפלה אריכתא", שהקב"ה יפתח את שפתיו "ויגיד תהלתך" ימשיך מלמעלמ"ט תהלתו של הקב"ה, ולא של המתפלל. אמירת פסוק זה לפני שמו"ע, כי י"ב ברכות אמצעיות מבקש המשכה בגשמיות, וכדי שתהי' בלי עיכוב צ"ל תפילה אריכתא.

"אראנו נפלאות", עיקר המעלה דגאולה העתידה היא לא בהנפלאות עצמם שיהיו אז אלא בזה שהקב"ה יראה את הנפלאות. יש נס למעלה מטבע ונס המלובש בטבע שהנס ניכר בהם; כשלבוש הטבע מעלים שרשו נעלה ביותר ונק' "נפלאות". נס המלובש בטבע מגלה אוא"ס הבל"ג בעולם עצמו, שליטת העצמות על הטבע עצמו. נס שלמעלה מהטבע, נס גלוי השליטה היא לא רק על אופן הטבע אלא גם על מציאותו. תמידיות הנהגת הטבע, מאוא"ס הבל"ג שנמשך ע"י הקו, שרשו תפארת הנעלם הכולל ומחבר בל"ג וגבול. נס המלובש בטבע, אוא"ס נותן מקום לגבול, נס שלמעלה מהטבע, אוא"ס למעלה מגבול. ע"ד החילוק בין ביטול דקב"ע והביטול דיחו"ע שבכל מציאותו.

ענין לויתן ושור הבר. והקניגיא דלעתיד. הכח לנצח המלחמה מן העצמות, אז יהי' הנצחון בפועל (משא"כ עתה, שהעצמות הוא בהעלם, הרי מצד קושי המלחמה אי־אפשר לדעת מי ינצח). אלמלא העצמות עוזרו אין יכול לו, כי המלחמה קשה מאוד, שור הבר לוחם בקרניו נגד הלויתן. לכן אצל חסידים לא התקבל הענין ד'בדרך ממילא', כי מצד קושי המלחמה אי אפשר לנצח בדרך ממילא, כי אם ע״י עבודה דוקא. לעתיד שיתגלה העצמות יהי׳ הנצחון בפועל.

"ברוך קונך", אצילות נק' קנין שאינו יש מאין אלא רק מהעלם אל הגילוי. וזהו חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, קנין עניני עולם שלמטה שיתעלו לאצילות "עולמו" ב' אופני קנין: משיכה, העלאת עניני עולם לקדושה ע"י אתעדל"ת; כסף, המשכת האהבה, נכסוף נכספתי, ע"י אתעדל"ע. מתחיל מתורה קנין אחד, א. המשכת מוחין לעולם שנתהווה מהמדות, עי"ז מתעלה ל"עולמו" של הקב"ה, שמים וארץ קנין אחד; ב. תורה עצמה היא מחמשה קנינים, והיינו שהחמשה קנינים הם במדות, אברהם קנין אחד - מדת החסד, תורה קנין אחד - מדת הגבורה, ישראל קנין אחד - מדת התפארת, שמים וארץ קנין אחד - מדת היסוד דאחיד בשמיא וארעא, ביהמ"ק קנין אחד - מדת המלכות, ולבאר הקשר בין ב' הפירושים שתורה פועלת קניין בעולם למעלה מהמדות ושתורה היא מדת הגבורה אחד מחמש המדות, יובן משייכות התורה לגבורה ולא לחסד, שהוצרך לצמצמם ולהמשיך התורה שהיא למעלה מהעולם בעולם , מפי הגבורה שמענום. פעולת הקנין בתורה עצמה, לימוד באופן שיורגש שהיא תורתו של הקב"ה, בהקדם עבודת התפלה ולימוד פנימיות התורה. אמנם אמיתת הקנין קאי על העלי' לבחי' יחיד. שנעשה ע"י משיכה לרשות היחיד. למעלה מאצילות שהוא בחי' אחד. וענין זה הן בעולם והן בתורה, כמארז"ל דוד הי' מחבר תורה שלמעלה (אצילות) בהקב"ה (א"ס שלמעלה מאצילות).

אמיתית ענין 'עולמו' הוא עקודים, למעלה מאצילות. 'תורה קנין אחד', עליית תורה דאצילות למעלה מאצי' ע"י עבודת נש"י בגופים, שאז הם נעלים יותר מקודם הירידה. ע"י שמעורר אהבה ויראה בנה"ב למטה מטו"ד, מתעורר אהוי"ר בנה"א למעלה מטו"ד, משא"כ אהוי"ר למעלה הם ע"פ טעם ודעת (אהבה זוטא). ע"י בירור נה"ב מתעלית נה"א למדריגה שלמעלה גם משורש נה"ב, כי הכח לבירור זה ממדרי' שתוהו ותיקון שוים ("אח עשו ליעקב") ותיקון למעלה מתוהו ("ואוהב את יעקב"). זהו 'ישראל קנין אחד'. וגם 'תורה קנין אחד', ע"י בירור נה"ב דוקא, כמו מ"ת שבא לאחרי הקדמת ספה"ע, שענינה בירור נפה"ב. ונעשה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

"נשמע", הבנה והשגה, עבודה ע"פ טו"ד; "נעשה", ביטול לרצון המצווה; הקדימו נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון שאינו מציאות לעצמו כלל, ואינו מחלק בין מצוה למצוה. כנגד ג' כתרים, ג' מקיפים, עמודים עליהן העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח. ביאור משל למלך שעשו לו ג' עטרות, נטל א' ונתן בראשו ושתים נתן בראש בניו: ב' כתרים שכנגד נעשה ונשמע, מקיפים דתורה וגמ"ח, נתן בראש בניו, שייך לנש"י כפי שהן במציאותן; הכתר כנגד הקדמת נעשה לנשמע, מקיף דעבודה, נטל לעצמו, בירור נה"ב, מס"נ לאמיתתו (משא"כ נה"א רצונה באלקות) מגעת לשרש נה"א המושרשת בעצמות א"ס קודם עלות הרצון, שלא נגע הצמצום, מציאות נש"י אינה אלא מציאות העצמות. ג' כתרים אלו שייכים למ"ת דוקא, כי גם נש"י כפי שהם בשרשם (שלמעלה מתורה) צריכים לתורה, כי התגלות מעלת הנשמה היא ע"י התורה דוקא. תשי’’ג

החילוק בין קרבנות לנסכים: קרבנות ענינם העלאה מלמטה למעלה, "את קרבני לחמי לאשי", עד רזא דא"ס; נסכים ענינם המשכה מלמעלה למטה, עד השיתין היורדים לתהום. לכן זקוקים קרבנות לנסכים, כי תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה. "הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים": ק"ש ענינה ההרגש דהוי' אחד, העלאה ויציאה מגדר כלים; משא"כ תפילין ענינם המשכת הרגש זה למטה, בדיו ע"ג קלף גשמי דוקא. במדבר לא הי' נסכים רק קרבנות, כי מדבר הוא העלאה בלבד, היפך התיישבות והמשכה; רק משנכנסו לא"י, לאחר ירושה וישיבה, התחיל גם ענין הנסכים. "חסד חפצתי ולא זבח", פנימיות הרצון ותכלית המכוון הוא חסד דוקא, המשכה מלמעלה למטה, ולא זבח שהוא העלאה מלמטה למעלה. לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

ג' מדריגות ביטחון, מיוסד על אהבת הקב"ה לישראל: א. מצד האהבה, מידות, בזה שייך התנגדות הגבורה; ב. מצד המוחין, גם בזה אפשר שלא יימצא לו זכות; ג. מצד הכתר, שלימות הביטחון. בעבודת האדם: א. עמידה, עבודה ע"פ טעם ודעת, העליות הם בערך ומגעת לז"א, ממכ"ע. ב. הילוך, למעלה מטו"ד, יציאה מהמיצר והגבלה דשכל ומדות, אלא שגם זה בא מצד חיוב ההשגה לכן שייך לטו"ד, מגיע לאריך, סוכ"ע. ג. דילוג, יציאה מטו"ד לגמרי שלא בדרך טענה אלא בדרך בריחה; עבודה זו מגעת לבחי' עתיק, עד לעצמות. יצי"מ היתה בדרך דילוג ע"י גילוי העצמות, כן כללות היציאה מהמיצר אל המרחב צ"ל ע"י גילוי העצמות דוקא. וזהו "מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה" דוקא מצד המיצר העבודה בדרך דילוג וממשיכים עצמות. וזהו "בטחו בהוי' עדי עד" הבטחון צ"ל עד בחי' "עד" (ולא עד בכלל) עצמות שלמעלה מעולמות; ואזי הבטחון בשלימות, שהוי' יוציאנו מן המיצר אל המרחב. וזהו "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל": ישראל בגדר מספר, המשכה סוכ"ע שייכת לבחי' ישראל "לי ראש", כולל הגולגולת המקיף על המוחין, בחי' הילוך, בדוגמת אור הסובב; ו"מי מנה עפר יעקב", שאינם בגדר מספר כלל, דוגמת עפר שהוא גוש אחד, קאי על המשכת העצמות, השייכת לבחי' יעקב "יו"ד עקב", העבודה דקבלת עול ומסירת נפש, בחי' דילוג.

קליפה מצ"ע אינה מנגדת לקדושה, שומרת לפרי, ע"י חטא עה"ד נעשה תערובת טו"ר ונעשה הקלי' מנגדים. "שופך דם האדם" דקדושה "באדם" בליעל, כי נמשך חיות מהקדושה. ג' חילוקים בין קדושה לקלי': א. בשרשם, דין אהני לי' ודין לא אהני לי', ב. בהתהוותם, בקד' מאיר אלוקות בגילוי ובקלי' הוא בגלות בתוכן, ג. באופן קיומם, קדושה קיומו עצמי, הקלי' אין לה קיום עצמי לכן היצה"ר משתדל להחטיא את האדם לקבל תוס' חיות. ערי מקלט הם התיקון לכללות החטא דהורג נפש ופועל בירור וזיכוך בפנימיות, דברי תורה קולטין גם לאחר הלימוד כי נעשה בירור וזיכוך הפנימי (מזון) ומתגלה דביקות נשמה בא"ס ב"ה (לבוש) בקיום עצמי.

ב' פירושים בשושנים: א. תליסר עלין, י"ג מדות הרחמים ב. י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. הם ב' עניני עבודה, תפלה ותורה. תורה מלמעלה למטה, מ"ת היה מלמעלה אף שנתלבשה בדברים גשמיים הכי תחתונים, אך לא היו אז כלים לגילוי זה ופעל בהם ביטול עצמי. תפלה מלמטה, עבודה, מלשון עורות עבודים, שלוקח דבר גס ועושה אותו ראוי ללבוש, כך התפלה פועל ביטול. כסדר דלהלן: מודה אני, הודאה כללית שאינה שייכת להתחלקות; הודו לה', הודאה כללית לאחר ברכות השחר שייך להתחלקות; פסוקי דזמרה, התפעלות ללא השגה, חקיקה מבחוץ להכרית הקוצים, דברים המותרים המפריעים לעבודת ה'; ברכות ק"ש, ביטול השגה דשרפים ואופנים; קריאת שמע, ביטול היש דנפש האלקית, "שמע" לשון התבוננות; שמו"ע, ביטול במציאות רק לגבי ק"ש אבל עדיין ברשות היש כי מגיע בעליה מלמטה. ההכרח בשניהם. כי אדם כלול מגוף ונשמה, הנשמה בטבע העליה והגוף בטבע הירידה למטה וצריך לפעול בכ"א היפך טבעה. גם בתשובה צריכים לעבוד עם הגשמיות והעבודה היא ברצוא ושוב. "הרועה בשושנים" הוא הנתינת כח מלמעלה לעבודה דחודש אלול עבודה מלמטה.

כריתת ברית דנח ואברהם היה על ידי סימן גשמי (קשת, ברית בין הבתרים), כי היו על קיום העולם ועל הכניסה לארץ, ברוחניות הוא הכריתת ברית על תומ"צ. משא"כ כריתת ברית דמשה, היה על ענין התשובה שלמעלה מהעולם, לכן לא היה לה אחיזה בגשמיות העולם. בעבודת האדם הוא החילוק בין "מודה אני" (נח) ותפילה (אברהם) לעבודת התשובה (משה). לכולם צריך שיהיה כריתת ברית למעלה מטו"ד. גם קיום העולם ועבודת האדם אינה מכרחת ואינה בערך לבל"ג דלמעלה, לכן צריך לכריתת ברית. כל זה קשור לר"ה, "אתם נצבים היום (ר"ה) כולכם גו' לעברך בברית", כריתת ברית מחדש להמשכת המלוכה ע"י עבודה ד"אתם נצבים", שכל עניני עבודה מ"ראשיכם שבטיכם וגו'", שהוא עבודה דטו"ד ולמעלה מטו"ד, עד "חוטב עציך ושואב ממיך", עבודה פשוטה באמירת אותיות התורה, "נצבים היום כולכם" בשווה.