מאמרי שנת תשמ"ז

התורה היא הוראה ונתינת כח לכתחילה אריבער, שכל אחד יכול לבקש ללא הכנה וסיוע ובבטחון גמור: "יהי ה"א עימנו כאשר היה עם אבותינו". ו"יחיינו מיומיים", מפנימיות החיות, "ולקחתם לכם ביום הראשון", מספירת הכתר. בד' מינים מאיר אין אלקי יותר משאר צמחים, לכן הם בביטול ואחדות. אתרג ר"ת "אל תבאוני רגל גאוה". ישות מונע אחדות, שאינו סובל מציאות הזולת. האתרוג אף שיש בו טעם וריח אין בו אפילו רגל ותוצאה דגאווה ויש בו אחדות שכולל כל השינויים, עד"ז בשאר המינים ומתאחדים לאגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם ונעשה כלי לבחי' ראשון ופועל לכתחילה אריבער באופן דילכו מחיל אל חיל, מכריזים שישראל אינון נצוחייא בגלוי ובאופן של פנימיות לפנים מפנימיות, כפירוש עצרת, לשון קליטה ולשון מלכות, ונמשך יותר קליטה ויותר מלכות (נאך'מער מלכות'דיג) בשמחת תורה שאז נראה בפשטות שבנ"י בעה"ב על התורה ורוקדים עמה עטופה במעיל ופועלים בה ענין הריקוד (זיי מאכן טאנצענדיג די תורה) ועד שזוכים למיד הן נגאלין ורוקדים לקראת משיח (מטאנצט אנקעגן משיח צדקנו) בשמחת עולם על ראשם.

במאמר דשמע"צ מביא מהפרדס, דעצרת היא המלכות שמעכבת את השפע שקבלה מפני רוע מעללי אדם כו'. ושמיני הוא בינה, אותיות שמן י', יו"ד הוא חכ' ושמן יו"ד פנימיות החכ' דהבינה מבארת ומפרטת הנקודה דחכמה. ואיך אפ"ל ביחד, דשמיני רומז לענין נעלה ביותר, בינה, עד כפי שהיא למעלה מחכמה, ועצרת רומז על המלכות כפי שהיא יורדת מאצילות לבי"ע. במאמר דשמח"ת מביא, דשמע"צ הוא שמחת המלכות והשמחה היא רק בישראל (ישראל ומלכא בלחודוהי) ויעקב הוא ראש המשמחים והשמחים במצוה זו. "שמיני" מתגלה ב"עצרת" שהוא מלכות העולה מבי"ע עם יופי הבירורים. פירוש, אע"פ שעצרת הוא מלכות היורדת לבי"ע, שמצד זה לכאורה אין לה שייכות להעילוי דשמיני, מ"מ, מחמת המעלה והיופי שבבירורי עולמות בי"ע, מתגלה בה דוקא העילוי דשמיני. ועיקר השמחה קשורה עם יעקב אבינו ועם ההמשכה לבי"ע, היינו ההמשכה לכל השנה בעבודת האדם בכל מלאכתך כו'. דהנה ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, על סיומי המועדים דחודש תשרי, שאז "ויעקב הלך לדרכו", לעבודת כל השנה. ובפרטיות נאמר זה על מוצאי שמחת תורה. והדיוק בלשון ויעקב הלך לדרכו, שההליכה היא בדרכו שלו, ע"ד בכל דרכיך דעהו, בכל מלאכתך אשר תעשה, הנה גם בזה נמשכת פעולתו של יעקב, שהוא הבעה"ב המושל ושולט על דרך זו ונעשה בבחי' מהלך.

בשביל המשכת אור חדש צ"ל ביטול המקבל. עד"ז בעבודה דישראל המונין ודומין ללבנה בשביל קבלת המשכה חדשה משמש הוי' צ"ל הקדמת עבודת הביטול, "כי יפקד מושבך" ביטול הוא באופן שלא נשאר ממנו אפילו כנקודה. בכל ר"ח נסתר כל בנין המלכות בדוגמת ר"ה. וצ"ל יעלה זכרוניכם לפני. כמו ר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותן ובאה המשכה חדשה מעצומ"ה ית' שלמעלה מכל סדהש"ת. ביטול אמיתי הוא שמציאותו אינה בסתירה להביטול, אלא שביטולו הוא אמיתית מציאותו, ביטול מתוך רצון ותענוג, ונמשך לעוה"ז הגשמי וחודר לכל כוחות האדם. לכן קורין בסוף תשרי פ' בראשית. קשור למבואר בהמשך תקעו תש"ז [לפני ארבעים שנה] שבנין המלכות הוא יחוד הוי' ואלקים, אור ושפע. גם מבואר שם שכל זה נרמז בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שע"י העבודה בערב ובקר כו' יגיע לבחי' אחד הוא היחוד האמיתי. עוד מבואר שם שהעבודה הנ"ל היא ע"י התבוננות כללית ביעקב חבל נחלתו, וכמו החבל שהוא שזור מתרי"ג חבלים קטנים כו'.

תיבה קאי על תיבות התורה והתפילה, ענין העשי׳ בתיבות התורה ועשיית הצוהר - הוראת הקב"ה לנח להפוך הצרה לצהר. צרה הוא מלשון צר (ענג בל״א), מקום צר ומוגבל. וישראל מהפכים הצרה לצהר, תורה למטה היא בהגבלה (צרה) וישראל פועלים שתהי׳ צהר, לשון אור שמאיר בכל מקום בלי מדידה והגבלה. עד״ז בתיבות התפילה, מצ"ע הם מדידה והגבלה, "סולם מוצב ארצה", וע״י עבודה מגיעים לשמימה, המרחב שלמעלה, עד להשמימה בה׳, שלמעלה משמים סתם, מרחב העצמי. ועד שההגבלה עצמה מביאה את הגילוי שלמעלה ממדידה והגבלה. "מן המיצר גו' ענני במרחב". שנה שהיא רשה מתחילתה מתעשרת בסופה, כי בראש השנה נפעל ענין חדש ועולם חדש ומשם לכל השנה. כך כל יום מהקב"ע מלכות שמים דק"ש בא לקב"ע מצות. ב' ענינים בצהר, א. חלון, הסרת המונע, סו"מ. ב. אבן טובה, אור המלכות בעצמה, ועשה טוב. בשניהם צריך עבודת האדם לצאת מהמיצר אל המרחב, הקדמת הביטול לתורה ותפילה.

במשנה: עשר נטיעות כו׳ מותר לחרוש כו׳ בשבילן בערב שביעית עד ערב ראש השנה. ובזהר: עשר נטיעות (ע"ס דאצילות) אחיד להון בההוא אתרא דאיקרי ערב שביעית (המשכת וחיבור ע"ס במלכות), שנה השביעית כמו שבת הוא ספי' במלכות, רק שבת היא עליית העולמות, לכן השביתה מכל המלאכות, משא״כ שביעית השביתה רק מעבודת האדמה, כי העלי׳ היא רק עד המלכות. י' נטיעות דשנת השביעית, המשכת הע"ס במלכות. זהו "ויטע אשל בבאר שבע": לפירוש אשל אילן או פרדס, היינו ז"א כללות הע"ס דאצילות, עשר נטיעות, ונאמר בלשון יחיד ("ויטע אשל") כי אצילות הוא עולם האחדות. באר שבע, הוא המשכת הע"ס במלכות; לפירוש אשל אכסניה, ר״ת אכילה שתי׳ – פנימיות. לוי׳ – מקיף, שמלוה ושומר את היוצא לחוץ באופן של מקיף, ה' צלך. בעבודה: אכו"ש – תומ"צ, עבודה פנימית, לוי׳ – עבודה דמקיפים; לפירוש ל' דאשל ר״ת לינה, שייך לפונדק ובית שהוא מקיף דבית; לאופן המפרש לוי׳, מקיף דמקיף, הוי׳ צלך, מקיף מיוחד שצריכים בשביל העבודה בחוץ; ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה, עתיק יומין, רמה קרני, מלכות דוד שהיא מלכות נצחית שנמשח בקרן. ענין ויקרא שם בשם הוי׳ א– ל עולם, ג' פירושים: כפשוטו; א–ל עולם ולא העולם, אלקות ועולם כולא חד, ובאופן דאין עוד ואין עוד מלבדו; א–ל עולם לשון נצחיות, ענין מלכות נצחית. ע״י העבודה בכל הענינים דתורה ומצוות ומקיפים וכו׳, באים בקרוב ממש לשלימות קיום המצוות שיהי׳ כמצות רצונך.

שיחה היא תפילה, רעותא דליבא, פנימיות הלב. ועבד בטל לגמרי עד שכל מציאותו היא האדון, עד שכל מה שקנה עבד קנה רבו. שיחתן של עבדי אבות הו״ע התפילה דיחידה שבנפש, פנימיות הלב. תורתן של בנים הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, שהוא תואר וגדר, שיש מציאות של תחתון ויש בו כמה דרגות, תחתונים ל' רבים, ויש גם עליונים ובהם יש כמה דרגות, משא״כ שיחתן של עבדי אבות הוא רעו"ד מבחי׳ יחידה שבנפש, דבזה תופסים בעצמות ומהות שלמעלה מכל גדר ודרגא וכו׳, לית מחשבה תפיסא בי׳ אבל נתפס איהו ברעותא דליבא. לכן נאמר ל' יפה שיחתן ולא אמר גדול וכו', כי יופי למעלה מכל גדר ותואר, עד שאי אפשר לתארו אלא בלשון יופי, למעלה ממדידה והגבלה, דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל. לכן פרשה זו כפולה בתורה, מורה על בלי גבול ולא נכתב ברמיזה. דרגת תורה שלמעלה מסדהש"ת, בראשית בקדמין, ישראל שקדמו לתורה. ענין זה צריך להמשיכו גם בעבודת האדם בעסק התומ"צ לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, גם תורה נקראת בשם שיחה. שי״ח ר״ת שם חם יפת, כנגד ג׳ העמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים, ושיחתן של עבדי אבות קאי על ג׳ האבות, העבודה דג׳ העמודים, צ"ל באופן דשיחתן של עבדי אבות, בחי׳ רעותא דליבא, ובאופן דעבד, שכל מציאותו היא האדון, ובאופן דהאבות הן הן המרכבה, הבטילה לגמרי אל הרוכב עלי׳.

"ושבתי" לשון תשובה, שיבה וחזרה, "בשלום", ב' בחי' שלום, בפמליא של מעלה בעולמות העליונים ושלמטה בעוה"ז התחתון ובעבודת כאו"א בנשמה ובגוף, בתומ"צ, "לרחוק ולקרוב", רחוק שנעשה קרוב, תשובה. חידוש משיח, מעלת בע"ת מוסיפין למעלה מכל מדידה. [בשוה"ג הגהה נפלאה: דיוק בהשמטת תיבת 'כהלכתן' בענין עבודת 'מוספין' דבע"ת, כי רק בקרבנות צ"ל כהלכתן משא"כ בעבודה צ"ל לאח"ז מוסיפין למעלה מכל מדידה]. "אל בית אבי", היינו יצחק, שעבד בחפירת בארות, להסיר העלמות והסתרים מניעות ועיכובים, עבודת התשובה מלמטלמ"ע, עיקר החידוש דלעת"ל, "והיה הוי' לי לאלקים", מגן ונרתיק מסתיר על שם הוי' שיוכלו לקבלו, אמנם לעת"ל בגמר הבירורים יקבלו משם הוי' דלעילא עצמו והנרתק יהיה משם הוי' דלתתא. "והאבן הזאת גו'" אותיות דבר ה' המהוה כל סדר השתלשלות באופן דטיפין טיפין כדי שיוכלו לקבל רוב טובה אבל בלי כל השטורעם דגילוי אלקות, "תהי'" בגילוי, זאת, ע"י ביטול "מצבה" שהיא כוללת כמה אבנים, ויצוק שמן על ראשה (ביטול דחכמה) יהיה בית אלקים להוי' דעתה. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", שלימות דלעת"ל, עלי עשור, שירה עשירית, כפל המעשר, ב' שלום, עליה בקדושה גופא, לך דייקא, לעצמותך, נגילה ונשמחה בך בעצמותך, גילוי עצמות בכ"ב (בך) אותיות התורה, באבן הזאת ומשם לכל האבנים.

"וישלח יעקב מלאכים לפניו גו׳ לעשו" כפי שהוא בשרשו הנעלה בחי׳ המקיפים דתהו. גם המתנות ששלח הם קרבנות דעולם התהו, לכן שלח גם גמלים מניקות שהם היפך הטהרה וכו׳, כי בקרבנות דתהו אפשר להיות קרבנות גם מחיות אלו, כמבואר בהדרושים פרטי המתנות ששלח ופירושם וכו׳. ומטעם זה גם קרבנות אלו היו דברים חיים דוקא, כי קרבנות דתהו אופנם הוא באופן אחר מקרבנות דתיקון. ד' מאות איש עמו הוא ע"ד ד מאות שקל כסף, ת' עלמין דכסופא, עובר לסוחר, למעלה מכתר, אלא שעשו בא להלחם עמו. ויחץ גו' לשתי מחנות, כדי לפעול הבירור, ואכן פעל עליו ויחבקהו וישקהו, בכל לבו. אף שעדיין היה השטר חוב ועבדום ועינו אותם ת' מאות שנה במצרים, אלא שחשב שלאחר בירור ב' אומות דלבן ועשו (שרש הע' אומות שמצרים רק אחת מהן) הגיע עת הגאולה. החידוש דלעת"ל ע"י ויאבק איש עמו, עבודת התשובה באופן דיגיעה, למעלה מסדר השתל', משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא. ומזה בא אח״כ ל"ויבוא יעקב שלם" בכל הענינים, ועד "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". הוספה: מאמרי ד"ה קטנתי מהתוועדות י"ט כסלו

מקשר ענין חיבור נר ושמן ופתילה (מס"נ ד"בכל מאודך") עם שנת השמיטה שהו"ע המס"נ, להתגבר שלא לעבוד, וגם ענין מאמין בחי עולמים וזורע. ד' ענינים: שמן, פתילה, נהורא חיורא ונהורא אוכמא, ד' אותיות הוי'. חילוקם לב', המשכה והעלאה, הלל והודאה. מעלין בקודש כדעת ב"ה או פוחת והולך כדעת ב"ה.

"כי אתה נרי הוי'" (דלתתא) גילוי שם הוי' לחלק אלקה ממעל בעבודה דתמידין כסדרן. "והוי' (דלעילא) יגיה חשכי", חידוש דחנוכה, החושך עצמו יאיר לחלק ה' עמו. פועל גם על עבודה דתמידין כסדרן עד שמשנה את העבר. [ראה פתיחה, שם העתקנו את סיום מאמר זה].

אף שלפעמים יהודה למעלה מיוסף או להפך, לעת"ל "ועבדי דוד מלך עליהם" יהודה ולא יוסף. כח המעשה הכי תחתון שצ"ל בהודאה וכפי'. אף שנמנו וגמרו תלמוד גדול, מצד מעלת המעשה, כי הנתינת כח לבירורים הוא מהתורה לכן יש בה מעלת הבירורים. לעת"ל בגמר הבירורים לא יצטרך המעשה לתלמוד ויהי עוד פעם "נמנו וגמרו" ואז יותן הפסק שמעשה גדול. כי תתגלה מעלת הכפיה הביטול והעניוות שיש במעשה. "ועבדי דוד", עבדות וכפי'. דוד שהיה מלך קרא עצמו עני ואביון ולכן נק' חסיד. זו היא מעלת משיח שיהיה עניו.

אף שגם "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" היה בשלוה, אבל העיקר היה בי"ז שנים במצרים, כי אז השלים את הכוונה בתחתון שאין למטה הימנו, לכן גם סדר שנותיו בתורה מלמטה למעלה "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", מתחיל בשבע ולא במאה, עבודה בפרטי הבירור בז' מידות. רק אח"כ ארבעים, הם ד' מוחין, ומאה בכתר. בזה מסתיים ספר בראשית שנק' "ספר הישר", האבות נקראים ישרים ועיקר העבודה הוא להיות כמו האבות והשבטים שנקראו ישרים, ושראל נק' ישרים ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובפרט בארץ מצרים.

ג' פרטים בפסוק שהם ג' דרגות: "ישרש יעקב", ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שרש והעיקר הכל, יראה תתאה ראשית העבודה עיקרה ושרשה, נקודה דיו"ד תתאה היא יו"ד עילאה; "יציץ ופרח ישראל", לא מספיק השרש צריך גם פריחה וצמיחה של הפרטים, עד לישראל, לי ראש, ושרית, שנעשה בעה"ב באלקים ואנשים ועושה אותם דירה לו ית'; "ומלאו פני תבל תנובה", לעשות מכל העולם דירה לו ית' באופן ד"ומלאו" ובאופן ד"תנובה" אותיות תבונה, תנו-בה, נתינה בעין יפה שלימות ההמשכה. כבר בתחילת הירידה יש תכלית הכוונה, גאולתן של ישראל, עד שהיא באופן ד"וארא" שהגילוי לכולם בשוה, ו"אז ישיר (לעת"ל) משה ובנ"י" ביחד ובל' יחיד, אמירתו כל יום לאחר ובשלימות פסוד"ז לפני הירידה לעסוק בעניני עולם.

גילוי חדש לגמרי, "אשר אני עושה", מ"מ תלוי בעבודת ישראל "כן יעמוד זרעכם ושמכם", תורה חדשה ושמים וארץ חדשים תלוי בעבודת ישראל בחושך הגלות. בדרושי וארא נת' ענין הגלות הנמשל לעיבור והגאולה ללידה. אף שנולד דבר חדש שלפני זה היה ירך אמו וכשנולד חל עליו דין פקו"נ, מ"מ העיבור הוא הכנה שיגמרו אבריו, כך הגלות הוא הכנה לגאולה. עד"ז עבודת האבות הם הכנה ועיבור לעבודת משה שהיה בתכלית הביטול "ונחנו מה", לכן נגלה אליו "אני הוי'" באופן ד"נודעתי" בחי' דעת, וביטול הגזירה במ"ת. לכאו' יפלא אומרו על האבות שהם בחי' עיבור דעינים להם ולא יראו וכו', אלא שלגבי הלידה נחשבו כעיבור, אלא שמאידך גיסא עבודתם גרמה ומביאה לגאולה. ע"ד המבואר דשם יהודה (ביטול דהודאה בזמן הגלות) כולל העבודה דראובן שמעון ולוי, ויש את כל הכוחות שהאבות זכו לנו, כולל ההבטחה עמדו הכן כולכם והכנת הכפתורים, ובפרט שקורין בהפטרה דשבת זוכים לגילוי שמים וארץ ותורה ונשמות חדשים, ובפרט בהקדמת גילוי תורה חדשה דפנימיות התורה שגם היתה ע"י נשמה חדשה שהוא אדמו"ר הזקן.

שם צבאות נתחדש בתפילת חנה ובנבואת שמואל ("כה אמר ה׳ צבאות גו׳") במלחמת עמלק. עצמות א"ס למעלה באין-ערוך לכל המשכה וגילוי (גם התואר 'אין ערוך' אינו מתאים) רק עלה ברצונו להמשיך וכו' ע"י שמות, ואינם בערך לעצמות. באדם יש ענינים שאינם בערך, ראש ורגל, נשמה וגוף, עד ליחידה שבנפש ועקב שברגל, שהם אין ערוך לגמרי זל"ז, ובכל זאת יש להם איזו שייכות, שם אינו בערך כלל אל האדם. גם בחי וצומח ואפילו דומם השם אינו בערך לדבר הנקרא בשם. עד״ז ההמשכות והגילויים שלמעלה אינם בערך כלל. ב' הפכים בשם, קיום וחיות הדבר והיותו נפרד וזר. "צבאות הוי׳", השם טפל להוי', בו מורגש שאין עוד מלבדו, באצי' עולם האחדות, הגם שהוא עולם, גם מלשון העלם והסתר מ״מ הוא עולם האחדות. ע"ד הוי' אחד, שבז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם נרגש הא׳ אלופו של עולם, דזהו ענין אין עוד מלבדו, אבל 'עמו' יש עוד, בבי"ע גם זה אינו נרגש, שם הוא עולם הפירוד וההתחלקות. בדור דעה של משה עמדו במצב של אחדות אמיתית ונמשך אצלם שם "צבאות הוי'" דאצי', בדורות לאח"ז לאחר מיתת משה ויהושע (בח' שבט) קראו לה' 'צבאות' לצורך בירור עולמות בי"ע, גם למלחמת עמלק צריך צבא כפשוטו להלחם עם המנגד, או להפחידו שלא יצא למלחמה לכתחילה, ומכיון שיש מנגד צריך שם בפני עצמו, שם צבאות. משא״כ בזמן משה הנה אז השם צבאות הי׳ טפל ונסמך לשם הוי׳. הנתינת-כח לזה, "בעצם, היום, הזה". ג' עניני תוקף האור והגילוי. משם נמשך "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", שישראל למעלה מהניצוצות, ונמשך באופן נצחי מאלקות שלמעלה מגדרי הזמן וגם בעוה"ז ומזה באים להגילוי דלעתיד לבוא.

כל הגלויות נקראו ע"ש מצרים, שהירידה היא בשביל העילוי הגדול שלאח"ז. גם כללות ירידת הנשמה לגוף, ירידה היא לצורך עלי׳. ע״י ירידתה למטה והעבודה בקיום התומ"צ באה לעלי׳ נעלית ביותר. העבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב. אמנם, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", לשון מבוי המפולש שאין עליו מחיצות והגבלות, שלא יבואו לידי שמחה של הוללות וכו׳, לכן צריך עזרה מלמעלה שלא יהי׳ בבחי׳ פלשתים דלעו״ז. ואין הכוונה שהעבודה תהיה במדידה והגבלה, אלא שאע"פ שהעבודה היא למעלה ממדוה"ג, הוא באופן דפלשתים דקדושה, למעלה ממדידה והגבלה דקדושה, שזהו מה שאח״כ באו לארץ טובה ורחבה, באופן שאין שם אפילו מציאות של מנגד. ידיעת ה' מביא לתכלית השלום סיום הרמב"ם ביעודי הגאולה דלעתיד לבוא, שיהי׳ שלום בשלימות ובפשטות, "לא מלחמה ולא קנאה ותחרות, ויהי׳ עסק כל העולם כולו לדעת את ה׳", אבל ידיעת כל באי עולם תהי׳ בממכ"ע משא״כ "ישראל יהיו יודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו׳", גם בבחי׳ סוכ"ע וע״י ידיעה זו יהי׳ ענין השלום בתכלית השלימות. וזה קשור עם תחילת ספרו "יסוד היסודות וכו' לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'". עפ״ז מובן איך אפשר להיות בכל העולם כולו ידיעת ה׳, כיון שהכל נמצא מאמיתת המצאו, הרי אמיתית מציאותם הוא אמיתת המצאו לכן אפשר להיות אצלו ידיעת ה' מאמרי י"ג שבט ד"ה היושבת בגנים

מחצית השקל לאדנים, יסוד המשכן המשכת השכינה למטה בארץ, העבודה דקב"ע ומס"נ, כולם שוים בזה, הדל והעשיר, בענין נקודת המסירות נפש (די איבערגעגעבנקייט) הרי בזה הכל שוין. עצם (המס"נ) כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. מס"נ הוא למעלה מתורה, עובר על הפקודים, ופועל גם באלו שהי׳ אצלם ענין עובר על הפקודים מלשון עבירה, שיעשו תשובה שלמע' מתורה, כי תשא את ראש, מ"מ צ"ל מחצית, כי האדם העובד גם בעבודה הכי נעלית, הוא רק מחצית, כדי להשלים הענין צ״ל המשכת המחצית מלמעלה. וזהו גם הטעם למה נותנים מחצית, אף שהוא לכאו' חסרון, כי עבודת האדם בכלל היא רק מחצית לגבי ההמשכה שמלמעלה, לכן ענין זה צריך להשתקף (זיך אָפּשפּיגלען) באחת ממצוות התורה, והיא מצות מחצית השקל.

ועשו לי מקדש, ל' יחיד, ושכנתי בתוכם, ל' רבים. כ"מ שנאמר לי אינו זז גם בעוה"ז השראת קדושה בלבו של אדם בתוקף גדול שאינו זז לעולם, שאין שייך בה שינויים. כל פרטי המשכן וכליו הם ציווים דוגמת סדהש"ת מעצמות א"ס, מקיפים ופנימיים, אורות וכלים. משה צוה לעשות כלים ואח"כ יריעות, פנימי ואח"כ מקיף. ובצלאל עשה היפך, מקיפים ואח"כ פנימיים. עד"ז בעבודה, תחילה צ"ל יריעות, למעלה מטו"ד, אח"כ עבודה ע"פ טו"ד. כסדר היום מודה אני ואח"כ ח"י ברכות השחר וברכות התורה, אח"כ לימוד ומעשה ע"פ טו"ד. לי לשמי, אני ה' הוא שמי, שם העצם, המפורש והמיוחד שאינו זז לעולם. בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, כל ישראל חייבים בבנין ביהמ"ק, גם נשים, והיא מצוה תמידית כמו אהוי"ר השייך גם לנשים, ומה שמדגישים זה דוקא עכשיו, אף שלא הדגישו זה בספרי ומאמרי רבותינו נשיאינו, הרי זה מצד ענינים של היפך כו׳, דמכיון שישנם אלו שאומרים להיפך (היינו היפך הדין כו׳), לקחתי על עצמי (האָט מען גענומען אויף זיך) להדגיש בפירוש שענין זה שייך גם לנשים. שאין הכוונה לחדש דברים חדשים, כי הלואי היו אוחזים בדברים הישנים, והכוונה היא רק להוציא מטעות הנ״ל. הכח לועשו לי מקדש גו׳ הוא ממשה רבינו, כמ״ש בפרשת השבוע הבא (וקוראים זה במנחת שבת זה) ואתה תצוה את בני ישראל, תצוה לשון צוותא וחיבור, שמשה רבינו מתקשר עם כאו״א מישראל, ויתירה מזו, משה רבינו עצמו כפי שהוא בבחי׳ אתה, עצמותו של משה רבינו הוא מתקשר עם כאו״א ונותן לו כח להעבודה דועשו לי מקדש.

מלחמת עמלק שייכת ליציאת מצרים, יציאה ממיצר הגוף ונה"ב, לבוא לארץ טובה ורחבה. לפני זה יש מלחמת עמלק. כנס"י נק' לב, "לבבתיני אחותי כלה גו׳ באחת", האמונה היא נקודת הלב. וצריך להמשיכה בכל אברי הגוף, במדו"מ, בכל לבבך, נפשך ומאודך, רמ״ח אברים ושס״ה גידים. בגלות, אף שהי׳ אמונה בשלימות אך לא נתפשטה בכל אברי הגוף במחדו"מ. יציאת מצרים בעבודת האדם, שיהי׳ ליבא פליג לכל שייפין, המשכת נקודת האמונה בכל הענינים. הסדר בזה מן הקל אל הכבד, קודם אתכפיא, אחוריים, ואח"כ אתהפכא, פנימיות ותענוג. יצי"מ ואח"כ הכניסה לארץ טובה ורחבה. בכל לבבך בשני יצריך. אתכפיא מביאה את לאתהפכא, בתחילה רק כופה את עצמו ואח״כ מואס ברע אבל אינו בשלימות, אח"כ מואס ברע בתכלית. מאחרי הוי' באים לפנים בפנים. עמלק מלשון "ומלק את ראשו", מפריד הראש מהגוף שלא יומשך נקודת האמונה שבראש בפנימיות. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", יודע את רבונו ומכוון למרוד בו, דמצד הראש הכל הוא בשלימות, ומ״מ מכוון למרוד בו, שאינו נמשך במעשה בפועל באברי הגוף. מרידה בדקות היינו שנשאר בדרגת אחוריים, אתכפיא לבד. ע״ד מאן דמחוי במחוג קמי מלכא הוי מרידה במלכות, להיותו קמי מלכא. תוכן מלחמת עמלק בעבודת האדם, "את זה לעומת זה עשה האלקים", כדי שיהי׳ בחירה חפשית, וע״י שבוחר בטוב בבחירה חפשית, הרי הוא מגיע מהירידה דעמלק להעילוי דפנים בפנים, דתמורת זה שיהי׳ ענין עמלק מכוון למרוד בו, הרי הוא הולך לארץ טובה ורחבה, עד לפנימיות דפנימיות. דע״י הבחירה חפשית מהפכים גם קליפת עמלק עצמה, כדאיתא בגמרא מבני בניו של המן למדו תורה וכו׳. הוספה

עליית הנשמה הנרמז בכתוב "זאת התורה אדם כי ימות גו'" קאי על עלייתה לעולמות שלמעלה מעולם האצילות, עולמות הא"ס. מכיון שכל העולמות נבראו בשביל ישראל, לכן יש ביכולתם של ישראל להגיע גם לבחי' עולמות הא"ס. "אדם כי ימות גו'" אינה מיתה כפשוטה אלא עליית האדם עד לעולמות הא"ס, העילוי דהשגת המהות על ידיעת המציאות, כפתגם הידוע של אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שפירסם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקומו שע"י לימוד הלקו"ת שלו נעשה "ידעתיו" בניחותא. (ומקשר כל הנ"ל למבואר בדרושי פרה הרגילים ואח"כ מקשר לפ' תשא תיקון חטא העגל ע"י תשובה דתשא את הראש).

קודם פרשת החודש מסופר אודות הגילויים שבעולמות, אור הקו הבל"ג אף שמתלבש בכלים אינו נתפס בהם, מ"מ הוא בגדר גבול כי בא ע"י צמצום. מפרשת החודש מתחיל הגילויים דתורה, עצמות אוא"ס שלפנה"צ. שורש המדידה שבקו ,השערה בכח ועליית הרצון, באוא"ס שלפנה"צ אבל המשכתו הוא ע"י צמצום. החידוש דמ"ת שיומשך אור שלמעלה מכל הצמצומים. לכן נאמר פ' החודש מיד אחר יצי"מ, היינו לאחר סיפור יצי"מ (כי בפועל יצאו אח"כ), כי מעלת התורה היא לא רק על הגילוי שבעולמות עצמם אלא גם על העולמות כפי שהם באור שלפני הצמצום כפי שהם בתורה.

הקשר דא׳ זעירא עם בחי׳ א׳ רבתי דוקא, היינו שבמשה בהיותו למטה בבחי׳ זעירא נמשך בחי׳ א׳ רבתי שלמעלה מכל הענינים, עד לעצמותו ומהותו ית׳. עד״ז הוא בכל ישראל שהם חלק אלוקה ממעל ממש, יכולים לקבל מכל המדרגות עד למעלה מעלה, לכן לא נאמר מי הקורא, המשכה לישראל למעלה מכל השמות. התורה היא נצחית ושייך בחי' אלו גם עכשיו, באתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא שבכל אחד מישראל נמשך בחי׳ "ויקרא" שלא נאמר מי הקורא, למעלה מכל השמות, עצמותו ומהותו ית׳. ומזה נמשל הכח לאדם (אדמה לעליון) "כי יקריב גו' מן הבהמה גו'", ירידת הנשמה בראת יצרת נפחת, לברר כל עניני נה"ב בהמה עוף ומנחה. הסדר שקודם הוא "ויקרא גו'" ואח"כ "אדם כי יקריב" (כסדרן בהדרושים) מלמעלה ומלמטה והחיבור ביניהם. "בקש שלום". הנתינת כח ממשה שבכ"א ובמיוחד בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו", בחודש ניסן בו נגאלו ובו עתידין להגאל. צו

ב' ענינים באכילה, קישור נשמה בגוף ובירור המאכל. לעת"ל יהיה בירור שני, "אכלתם אכול ושבוע", סעודת לויתן ושור הבר, עליית נשמות דמ"ה וב"ן למדרי' נעלית יותר. קרבן אהרן, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס עיקרו לעת"ל. הגילוי יהיה באופן ד"ולא יבושו עמי לעולם", שלא יהי' נהמא דכיסופא, הכלה (כנס"י המקבל) הופכת פניה, כי העליה היא מצד עבודתם. והכח לזה קיבל אהרן מזה שכך נצטוה ע״י משה רבינו מפי הגבורה ב"ויקרא אל משה" א' זעירא. "מבואר בלקו״ת ששייך בחינות אלו בכל דור ודור באתפשטותא דמשה. לא רק על יחידי סגולה שבדור אלא על כאו״א מישראל שיש בו בחי׳ משה אשר בקרבו. שבכאו״א מישראל בכל דור ודור נמשך ענין ויקרא אל משה עם כל העילויים שבדבר. עד״ז י"ל גם בעניננו, דכח זה שניתן ע״י משה לאהרן שיוכל לברר בשלימות גם הבירור השני, הנה כח זה ישנו בכל דור ודור בכאו״א מישראל מצד בחי׳ משה שבו".

"יחד לבבי" קאי על לב האדם. פי' הצ"צ "לבבי" קאי על הקב"ה, "יחד לבבי" שע"י יחוד לב האדם למטה נעשה יחוד הוי' ואלקים. ע"י "והשבות אל לבבך" בשני יצרך, שגם היצה"ר ישוב לעבודת ה' אזי "הוי' הוא האלקים". עילוי בשם אלקים שיתגלה בו שם הוי'. התגלות עתיק בז"א. ב. עילוי גם בהוי' ל' מהווה. ב' היצרים הם דוגמת ושרש ב' השמות הוי' ואלקים, גילוי והעלם, זה שנפה"ב מעלמת ומסתרת על נפה"א משתלשל מההעלם דשם אלקים על שם הוי'. ע"י יחוד פנימיות וחיצונית הלב נעשה יחוד ז"א ועתיקא. הוי' ואלקים שבאור. "כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך (יחוד הוי' ואלקים, עי"ז) הורני הוי' דרכך גו' יחד לבבי גו'". "ויתן לך האלקים", ויתן לך את אלקותו. שם אלקים דוקא. שרש ישראל בהעצמות שלמעלה מגדרים דגילוי וצמצום. "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". שרש הנשמות בעצמותו ית'. מזמור פ"ו, בגימטריא אלקים, לכן מודגש בו שרש ההעלם דשם אלקים שהוא הוי' אלקים לבדך, העלם העצמי. סיום וחותם המזמור "כי אתה הוי' עזרתני ונחמתני", גילוי שם הוי' בשם אלקים, לא רק עוזר ומושיע מהענינים הבלתי רצויים שנעשו מהעלם דאלקים, אלא גם "נחמתני", אמיתית ושלימות הנחמה "אודך הוי' כי אנפת בי תשוב אפך ותנחמני" שנתגלה הטוב דענינים שנעשו מההעלם דשם אלקים עצמם. כי שרשו בהעלם העצמי שלמעלה מגילוי, "שמח נפש עבדך גו'" השמחה מגלה הפנימיות וההעלם של הדבר שמשמחים אותו, גילוי פנימיות שם אלקים גופא, ששרשו בהעלם העצמי. השמחה דישראל, גילוי הפנימיות והשרש שלהם, הוא בנפש דוקא. "שמח נפש עבדך". זהו הטעם על מ"ש בזהר שאומרים בעת השתטחות על קברי הצדיקים דנפש אית בכולהו בני נשא, נפש שייכת להעצם שבכולם בשוה. וזהו גם מה שהתחלת המזמור היא "תפלה לדוד" נעים זמירות ישראל, ובפרט ע"פ נוסח ה"יהי רצון" שאחרי אמירת התהלים, "שתהא נחשבת לנו אמירת מזמורי תהלים אלו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו". ובפרט ע"פ המבואר בארוכה בסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד הפלאת אמירת תהלים. וכן הוא בנוגע להבקשה "שמח נפש עבדך", שתתגלה הפנימיות והשרש דהנפש, "האלקים אשר נתנה", ובלשון המזמור, "אלקים לבדך", העלם העצמי. ובפשטות, שכאו"א מישראל יהי' בשמחה גדולה, ועד לשמחה שהיתה בדוד המלך, וכפירוש הפשוט בשמח נפש עבדך שקאי על דוד דכחיב בי' "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'", עד שבאים לשמחה שתהי' בגאולה העתידה.

א"ז, אחד רוכב על ז' בגימ' ח' (שמיני). המשכת בינה או כתר בז' ימי הבנין. נשיאת כפי אהרן המשכת עתיק למטה. סילוק השכינה לרקיע השביעי עד שבא משה השביעי והורידה לארץ, מעלה יתירה על שאר הצדיקים, עיקר החידוש דיום השמיני. ושימש יחד עם אהרן, ובהמשך היום הגיע הברכה ונמסר לאהרן. מעלת ברכה שבא מלמעלה ובמהירות, "פרח מטה אהרן וגו'", וכולל כל הברכות, יברכך בממון ושמירה ממזיקין עד "וישם לך שלום" שגם אויביו ישלים אתו, גם בצמצום דאלקים יתגלה הוי' עליון יותר. ונאמרה בר"ח ניסן סמוך לפסח בחי' דילוג, (וקביעות שנה זו יום ג' למעלה מכפליים לתושי') "ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה גו'" המשכת עתיק בזרועות אריך. פסיחה ודילוג על בתי ישראל, למעלה מכל סדהש"ת. בכבודו ובעצמו כפשוטו, עצמותו ומהותו ית'. לעת"ל יהיה הגילוי יותר. ונשא מאוד. בפרט ביום הילולא דאדמו"ר הצ"צ שהוא השלישי, ענינו דעת חיבור נגלה וחסידות כאחד. ענין "מלאה הארץ דעה את ה'" ובאופן ד"ידעתיו הייתיו". ובפרט בדורנו שנדפסו ספריו וכו'. וקשור לרמב"ם ולתחילת וסיום ספרו. מעלת פרק כ' באגה"ק לאדה"ז. תחיית המתים לפני הגאולה. מעלת החיפזון והזריזות קודם לזה. מתוך שלא לשמה בא לשמה. בפרט בסעודת מלכא משיחא.

לעתיד יעברו בנהר, ביצי"מ עברו בים, לעתיד והכהו לז' נחלים, קרי"ס לי"ב גזרים. בשביל גילוי פנימיות התורה צ"ל העברה בנהר, בינה. לגילוי נגלה דתורה במ"ת צ"ל קריעת ים סוף, ביטול ההעלם דמלכות (צורייסן דעם העלם) לבטל ההפסק בין אצילות לבי"ע ולאחדם. גילוי זה מספיק רק עבור לימוד נגלה דתורה, הנהגות הלכה למעשה, היום לעשותם, ולעת"ל יהי' הגילוי והלימוד דפנימיות התורה, טעמי המצוות, טעם והסברה, טעימה ועונג, לזה צ"ל בקיעת הנהר, בינה, "ונהר יוצא מעדן", תענוג העליון, להמשיך גילוי טעמי המצוות עד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הגילוי דקרי"ס בכל שנה בשש"פ, הגילוי ד"והניף ידו על הנהר" הוא באחש"פ, אף שעיקר גילוי פנימיות התורה יהי' לעוה"ב, משא"כ העבודה בעוה"ז היא בנגלה דתורה, מ"מ כל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, מובן שגם גילוי בקיעת הנהר ישנו עכשיו, ע"י העבודה בבחי' יחידה, ענינו של משיח. הסדר הוא בתחילה העבודה דקרי"ס (שש"פ) "הפך ים ליבשה", אח"כ העברה בנהר, הגילוי דאחש"פ.

לויתן לשון חיבור ואיחוד (באהעפט) "ילוה אישי אלי". "שור" בעל חי, "הבר" לשון זיכוך הגשמי, דירה בתחתונים. "רב תבואות בכח שור", מאה שערים עד לריבוי האמיתי, דירה לגדול עולמים עצומ"ה ית'. ע"י כל א' מישראל בגופו ונשמתו, ב' עניני עבודה עושים קניגא, לויתן שוחט בסנפיריו ומושך ומעלה את הבע"ח להכשירו לאכילת אדם, עי"ז עליית הלויתן בקרני שור הבר. ב' אכילות, בירורים, "ואכלתם אכול", קרבן אהרן, חיבור אתגליא ואתכסיא. ופועל כל אחד מעלה בחבירו. קרניים קשור לעת"ל, דוד נמשח בקרן, "תקע בשופר גדול לחירותינו", קרן אילו של יצחק. בסעודה דלעתיד יאכלו משור הבר ולוויתן ובסופה מברך דוד על כוסי רויה והקב"ה עושה מחול לצדיקים

"גן נעול" פי' התרגום גן-עדן, לא רק סו"מ ועש"ט אלא שגם התענוג שלו הוא רק באלקות, "ועמך לא חפצתי". מבאר ענין קידושין ונישואין, קדשנו במצוותיך ותן חלקינו בתורתך, המשכת מקיף ופנימי. אמנם קדשנו במצוותך הקדמה להמשכה דתורה. לכן פרשת החודש ומצוות חג הפסח וספירת העומר הם הקדמה לזמן מתן תורתינו. בקידושין האיש נותן לאשה דבר שיכולה לקנות חיי נפשה – כך ע"י מצוות נמשך חיות פנימי לאדם ונעשה עי"ז "גן נעול", שאין לו תענוג אלא באלקות. כפירוש התרגום דקאי על גן-עדן, שהוא תענוג הנמשך מלמעלה. ואח"כ נעשה הקליטה בפנימיות, "גל נעול". עיקרו לע"ל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" גילוי פנימיות התורה. וצ"ל הקדמת שתי העבודות דהמשכת המקיף דמצוות בחיות פנימית באופן ד"מלכתחילה אריבער".

ענין ג׳ בחי' קדוש וג׳ הכתות, בפשטות, כת א׳ אומרת פ״א כת ב׳ אומרת ב"פ וכת ג׳ אומרת ג״פ קדוש. בהדרושים משמע שכל כת אומרת קדוש אחר. ג׳ דרגות בעבודת ה׳: קדוש הא׳ מסירות נפש, יחוד או"א, הב׳ לימוד התורה, הג׳ מעשה המצוות. ג׳ קווין עבודה תורה וגמילות חסדים. כל קדוש בזמן וענין בפ"ע. זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וזמן מצוות לחוד. (מאמר המוסגר בענין רשב"י ותורתו אומנותו). אבל ממה שאומרים שכת א' אומרת ב״פ קדוש וכת א' אומרת ג״פ קדוש, נמצא שלפעמים ב׳ או ג׳ העבודות דתורה וגמ"ח כולם נעשים בבת אחת. ע"ד קיום המצוות דרשב"י בהיותו במערה ברוחניות. שנשמתו היתה בחי׳ לויתן יחוד או"א, ענין המס"נ, הי׳ מספיק אז קיום המצוות ברוחניות, אף לא בדרך נס (כפי שהיה לו באכו"ש) כי מצוות צ"ל ע״פ טבע גשמיות, ע"ד הנהגת אדמו״ר הזקן במאסר, שרצה לקדש הלבנה בנהר, ולא רצה הגוי שהנהיג הסירה לעצרה, ועצר אדה"ז את הסירה (בדרך נס), אח״כ ביקש מהגוי שיעצרה בעצמו ואז קידש הלבנה בישוב הדעת, כי קיום המצוות צ״ל ע״פ טבע הגשמיות דוקא. ולכן לא הי׳ זה אצל רשב״י. זהו גם תוכן עבודת ספה"ע מלמטלמ"ע ע״פ טבע, תחילה יום א' אח״כ ב' ימים, עד "שבע שבתות תמימות תהיינה". ברשב״י היו ב׳ אופני עבודה. במערה היתה עבודה רוחנית, בחי' לויתן, מס"נ, בחד קטירא אתקטרנא. ע״ד כת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש. משא״כ בצאתו מן המערה, מעשה המצוות שלו ולימוד התורה שלו היו בגשמיות בפשטות, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וכו׳. כמו כן בכל ישראל, יש זמנים שצ״ל העבודה בג׳ הקוים באופן שהם כלולים זה מזה, ויש זמנים שהעבודה צ״ל בכל קו בפני-עצמו.

ג' ענינים בעבודת ספירת העומר: א. בשתי הקוים דסור מרע ועשה טוב. ב. רק בהקו דסור מרע ע"ד ספירת ז' נקיים לטהר מטומאה, וכן קרבן העומר משעורים כמו סוטה. ג. רק בהקו דועשה טוב. ספה"ע ענין חיובי, התשוקה למ"ת. מצד ענין הא' הוא ממוצע בין יצי"מ (יציאה מתכלית הרע) למ"ת (תכלית העילוי דועשה טוב). אלא שכולם ישנם בעבודה ד"וספרתם" מלשון ספירות ובהירות, מנהרין ומנצצין, גם לנשי ישראל, בית יעקב, שכל עניני המצוות, סור מרע ועשה טוב, וחיבור שניהם יחד, כולם נעשים מתוך אור והתנוצצות ובהירות, שגם ניכרת בגשמיות לעיני בשר. וכידוע הסיפור אודות אחד מחסידי אדמו״ר הזקן שהביא מעות המעמד באופן שהמטבעות היו מבריקות ונוצצות כאילו אך זה עתה יצאו מבית היציקה, שהשפשוף נעשה ע״י אשה כמבואר בהסיפור שם. וביאר הצ״צ ענין וספרתם לכם לשון ספירות ובהירות, שצ"ל ה״לכם״ בהיר. עד שהבהירות ניכרת גם בממונו של אדם שמעמידו על רגליו, עד שעי״ז נעשה בפשטות ענין מספרים כבוד א-ל, שהוסיף בכבוד הא-ל. ועד״ז יובן גם בכל העבודות שצריכים להיות באופן של אור ובהירות ושמחה, וכל זה צריך להיות ניכר גם בגשמיות. הוספה

ענין "שאו את ראש גו׳", פשוטו כמשמעו, נשיאת והגבהת הראש. בג׳ פרטים, "למשפחותם, לבית אבותם, לגולגלותם", וכדי שיהי׳ זה מתוך שמחה וטוב לבב, נעשה זה ע״י משה ואהרן דוקא, ובמקום ומצב מיוחד, במדבר סיני באוהל מועד ע"י משה ואהרן, ב׳ רועים, ב' דרכים בעבודת הוי׳. משה עיקרו תורה, שושבינא דמלכא; ואהרן שושבינא דמטרוניתא, עיקר עבודתו העלאת נש"י למקורם. וע״י עבודת שניהם נעשה אמיתית ענין יחוד החתן (המלך) והכלה (המלכה), הקב״ה וכנס״י, ומתוך שמחה עם שושבינים, שמעלים גם בחי׳ הראש למעלה. "למשפחותם", הפרטים דישראל; "לבית אבותם", י״ב שבטים; "לגולגלותם", האבות שלמעלה מהשבטים. יעקב בחיר האבות ממשיך רחמנות במשפחות בנ"י יוצאי ירכו, ועל י"ב שבטים ועל עצמו. עד לדרגא הכי נעלית, רחמים דיעקב, עד שיהי׳ ברחמיך הרבים רחם עלינו. כל זה גם בעבודה דספה"ע עד חג השבועות.

עשיית כתרים למלך, כללות עבודת ישראל, בתחילה בסיוע עבודת המלאכים שנתנו להם כתרים עבור הקדמת נעשה לנשמע, וישנו בכל יום בק"ש בהקדם קבעמ"ש, נעשה, וקב"ע מצוות, נשמע, השווה לכל נפש ע"פ נגלה דתורה. אבל בזמנים מיוחדים מגיעים לדרגה נעלית, שבנ"י עושים ג' כתרים למלך ומקבלים ממנו ב' כתרים, שנמשכים לכתרים שקיבלו מהמלאכים, כמבואר בפנימיות התורה, מדרש, שבו גנוזים סודות התורה. "ויה"ר אשר הדיבור בעניינים אלו, ובאופן דהתבוננות בדברי הרב ובאופן דאותיות מחכימות, ותן לחכם ויחכם עוד, ימהר את כל האמור, והיינו שזה יוסיף הצלחה מרובה בעבודת הקדמת נעשה לנשמע, שבכל רגע ורגע דה' סיון מוסיפים בעבודה זו עם כל התוצאות שממנה, ובאים תיכף לאח"ז לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ועוד לפנ"ז לקבלת התורה דלעת"ל שאז כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

בהמאמר שם מתחיל עם ביאור השאלה בפסוק זה, דלכאו' מה שייך ענין העשן למ"ת? ומביא מספר יצירה שהוא ר"ת עולם שנה נפש הכולל כל סדר השתל' בינה ז"א ומלכות. בי"ע הכלליים והפרטיים. ולאחר אריכות ביאור ענין זה בהמאמר עם מ"מ למפרשי הקבלה וראשונים ברי סמכא, מסיים: אמנם דעת רבינו ז"ל בענין עש"ן.. ואינו מבארו אפי' בקיצור. ונשאר באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד". "ויה"ר שע"י הדיבור והעסק בכל ענינים אלו ולימוד החסידות בכלל, ואפי' כשהלומד חוזר על לשון הרב ולא ידע מאי קאמר.. הנה עצם הלימוד באיזה אופן שיהי' ימהר ויחיש את הגילויים דלע"ל בחי' תורה חדשה, ויהי' לימוד התורה מפי משיח צדקנו, ולמעלה מזה תורה חדשה מאיתי תצא". תשמ’’ח

ברכת כהנים, "יברכך, ואני אברכם", באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו", המשכה במהירות ללא שום עיכוב כלל, כהנים זריזים הם, באופן ד"כה תברכו גו" שאומרים דבר הוי" בלבד, לכן ההמשכה היא מדה כנגד מדה, שממשיכים להיות"ואני אברכם" באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו". מעלה בברכה שהיא לשון ציוי על תפילה לשון בקשה. ומעלה בתפילה שפועל רצון חדש למעלה מהמקור, על ברכה לשון המשכה רק מהמקור. אלא שבתפילה שייך מניעות ועיכובים משא"כ ברכה שנמשך עד לממון היקום שברגליהם עד לשמירה ממזיקים ונמשך לעם שבשדות, עשיו איש שדה, ועם לשון גחלים עוממות לגלות בו אש הנשמה הטהורה. ברכת כהנים נמשך מכלל לפרט, ע"ד תורה כללות ופרטות נאמרה עד לכלל דאנכ"י ולמעלה לזה לאל"ף ולקוץ שמעליו, ומשתלשל לנקודה קמץ אל"ף א, לכל הנקודות והטעמים. ג' ברכות עד שלום, ג' דרגות חיבה, ג' רגלים.

סמיכות פרשת נסכים לכניסה לארץ, ע"פ מארז״ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב כו' זבח בלא נסכים. ק״ש, העלאה מלמטה, למס"נ באחד. תפילין, המשכה מלמעלה, במוח ולב. הם ב׳ עבודות נפרדות, שאפשר לקרוא שמע בלא תפילין, שבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ואפשר להיות תפילין בלא ק״ש, המוצא תפילין בשבת לובש זוג אחד ומכניסו וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר וכו׳, החידוש שצ״ל ק״ש עם תפילין, חיבור ב׳ אופני עבודה. חיבור רצו"ש, ק״ש, ע"ד פרחה נשמתן ואח״כ החזירה להם בטל תחי׳. "מימינו אש דת", שהרי התורה אחת בלי התחלקות. גם "והתהלכתי בתוככם", ב׳ בחי' הליכה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה באותה התיבה. קרבנות עולים באש כליל לה׳, נסכים ירדו לשיתין עד התהום, לתחתון שאין למטה ממנו. המרגלים רצו להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ, לאכול מן ולשתות מבארה של מרים וענני הכבוד, וגם קיימו כל הזמן מצות ה' "על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו", כמאן דקביע להו דמי (פתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר שבזמן הזה הוא דוגמת הקמת המשכן שהיתה לפעמים ליום אחד) לכן רצו להישאר במדבר, "אשר לא ישב אדם שם", למעלה מבחי׳ אדם, בחי׳ מאד, בכל מאדך למעלה ממדוה"ג. לכן התיקון לזה, להיכנס לארץ דוקא, ושם גופא לעסוק בעבודת הנסכים, שענינם המשכה למטה ובירור התחתון. דוקא ע״י עבודתם במדבר בהעלאה ומס"נ, אפשר להיות אח״כ העבודה עם העולם כשבאו לארץ בשלימות, לעסוק בדברי העולם, נצטוו גם על הנסכים. לעת״ל תהי׳ ההנהגה כרשב״י (וכטענת המרגלים) שלא יתעסקו ישראל בעבודת האדמה, אלא זה יהי׳ נעשה ע״י אומות העולם. הצורך בעבודה למטה ובירור גשמיות הוא כדי לגלות כחות הנשמה. כשם שלמעלה הרי כשעלה ברצונו להוות ולהאציל כו׳ כבר נאצל ונצטייר והי׳ הכל, מ״מ נברא כל סדהש"ת, כדי לגלות שלימות כחותיו שיהי' בגלוי. עד״ז גם בעבודת האדם, צ״ל גילוי הכחות ע״י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בגלות לגלות כחות הנשמה, ולאח"ז, שוב אין צריכים לעבודה זו. ולכן לע״ל לא יתעסקו בהמשכה למטה ובירור הגשמיות, אלא "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

"ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", ג' פעמים ארץ נגד ג' עולמות בי"ע, ושמים קאי על אצילות, כולל כל סדר ההשתלשלות. ובכללות יותר כל ההשתלשלות הוא במספר ג' והבחי' הד' היא עצומ"ה ית'. במ"א משמע דהג' בחי' הם אצילות בריאה יצירה, והד' הוא עולם העשי'. ג' הוא בחי' משפיע, גומל, וד' הוא בחי' מקבל, דלים. עד"ז ג' שליבות המנורה (משפיע) וד' שליבות בסולם יעקב "עולים ויורדים בו". ב"מענה לשון" שאומרים בהשתטחות נאמר שדוד זכה להיות רגל הד' של המרכבה. ויש לקשר זה גם עם סיום ההפטרה, והי' מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יחוד שימשא וסיהרא, ג' נמשך לד', המשפיע נמשך אל המקבל. ויש לקשר גם עם הפטרת "מחר חודש", שאומרים פסוק ראשון ואחרון של הפטרה. "ונפקדת כי יפקד מושבך", ע"י יפקד מושבך, שמיעטה את עצמה, פועלים ענין "ונפקדת", הזכירה ממקום הכי נעלה, עד מעצומ"ה ית', כי כל הדברים שמחוץ לעצומ"ה ית' צ"ל עליהם זכירה אצל עצומ"ה, כי לגבי העצמות אין שום מציאות כלל, וע"י "יפקד מושבך" מקבלים הזכירה ממקום האמיתי שהוא עצומ"ה ית'. וגם בזה נרמז מעלת המקבל, "יפקד מושבך", של דוד.

ישראל הם "ראשית תבואתה" לכל סדר השתלשלות וגם העולם הבא (ג"ע ותחה"מ) כי ישראל שבהם נמלך אם להוות, אף שמובדלים לגמרי הם נמשכו לעולם שאינו אמת ושם מגלים האמת לאמיתו ע"י פס"ד הלכה שהם אמת לאמיתו שבתורה ועד שגם יש הנברא נעשה יש האמיתי, ועי"ז הם מתעלים. ולמטה יותר "כל אוכליו יאשמו", בגלות ירידה בת ירידה, שאוכל כל חלקי הטוב. ועלייתה ע"י החמישית לפרעה, יחידה. "אין עוד" אפי' בחללו של עולם, וכבר התחילו רבותינו נשיאנו ע"י שעוד בהיותם בעולם כולם ראו באלקאן (מרפסת) והם רואים הדבר הוי' וזה יש גם לנו כי סו"ס ע"י חב"ד עד שיורגש גם בעקב שברגל כפשוטו.

מס"נ דמשה על מלחמת מדין, הכנעת קלי' מדין, מדון ומריבה. עד שכל השלל התהפכא לשלל ישראל ולרכוש של כהנים ולויים. מזה מובן גם ענינם ברוחניות. ביטול קלי' זו ע"י תורה לשמה ולא לשם נצחנות שגם בחילוקי דעות סופן אוהבים זל"ז, בכוחו של משה שהתורה נק' על שמו. שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט, רוחני' וגשמי', עליונים ותחתונים ובכל המדרי', גם בנפש, מוחין ומדות, צ"ל הגברת המוח על הלב, תל"ק איז ניט קיין טאלק, ויש להוסיף שלום בין יששכר וזבולון. יושבי אוהל ובעלי עסק, שותפות, ותומכי' מאושר, ולזה לא מספיק לימוד התורה ואף לא לשאול את הכה"ג או שופט שבימיך אלא דוקא את עיני העדה ראשי ישראל, מוחין. והוראה מאמירת המאמר החלצו ע"י אדמו"ר הרש"ב פעמיים, בציבור ולמשפחה. זה שייך גם לנשים כי אין הזמן גרמא. כולל השלום בין הנשמה שנתת בי טהורה עם אתה נפחת. עד לשלימות השלום דלעתיד לבוא.

ת ובדרושי אדמו״ר הזקן ד״ה זה במקומות אחרים ועד״ז בדרושי רבותינו נשיאינו לאח"ז". ציון קאי על הנשמה חלק אלקה ממעל ממש, לכאורה לא שייך בה גלות ושביה ואינה צריכה תיקון, מדוע צריכה לפדיה? אלא שבערך לעבודה שהיתה יכולה להגיע ("טהורה היא") ובפועל לא הגיעה, כי ירדה לבי"ע, צריכה לפדיה. הטעם שלא נאמר מהיכן לפדותה: א. כי אין עבודת אחד שווה לחברו. ב. אין הפדיה ממקום מסוים, רק בערך לעבודה שיכלה להגיע ולא הגיעה. פדיית הנשמה במשפט, הלכות התורה, בל"ג. ופדיית הגוף בצדקה ומצוות, מדידה והגבלה. לשון שביה ותשובה שייכים זה לזה, (כי לה"ק אינו ל' הסכמי, אלא מורה על תוכן הדבר, העולם וסדהש"ת נבראו ע"י אותיות דלה"ק). הכוונה בירידה לשביה וגלות אינה לעצמה, אלא לגאולה שתבוא אחריה ע"י תשובה. "והרוח תשוב וגו'". עי"ז ממשיכים אור חדש במצוות (כמצוות רצונך) ובתורה, תורה חדשה מאתי תצא, המשכה מלמעלה מהזמן בזמן ומקום. בשבת חזון הנשמה, חלק אלקה ממעל, רואה את ביהמ"ק ממש, ופועל על הגוף שיהיה שמחה גדולה ביותר למעלה ממדידה והגבלה.

מילוי ושלימות שבא לאחר חסרון היא שלימות נעלה יותר מהשלימות שמצד עצמה. ענין הראשון דט"ו באב היה בדור המדבר כאשר כלו למות לאחר שנגזר עליהם בת"ב שימותו ולא יכנסו לארץ, הוא היו"ט לאחר הירידה, ת"ב העיקרי הוא שנחרב הבית ב' פעמים שגם הוא כתוצאה מחטא המרגלים, העליה דט"ו באב הוא בנין ביהמ"ק השלישי, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה יהיה בבחי' י"ה ולא יומשך יניקה לחיצונים ולא יהי' עוד חורבן וגלות, כי י"ה הם חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין ולעת"ל גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות לכן ביהמ"ק יהי' נצחי. ענין תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן, ה' חסדים דאריך (ת"ק) יאירו בי"ה (ט"ו) חמש עשרה אמה (ט"ו) לכתף (בגי' ת"ק) במשכן היו ב' כתפיים, ב"פ י"ה, זו"נ יהיה כמו או"א ע"י המשכת כתר ועתיק מלמעלה מסדהש"ת, הן בהעלאה והן בהמשכה. גילוי זה מעין דלעתיד נמשך בט"ו באב דקיימא סיהרא באשלמותא, אף שהחסרון היה רק בגילוי אורה ולא בעצמה, ועוד שכל מעלות אלו יש בכל ט"ו לחודש, וגם כלו מתי מדבר הוא גילוי למפרע מת"ב שכבר אז כלו. אך גם לענין החורבן, כבר בת"ב נולד משיח ובמוצאי ת"ב מקדשים הלבנה שהם עתידין להתחדש כמותה, רק הגילוי הוא בט"ו באב. ועוד לפנ"ז, בו בזמן שעלה ארי' והחריב אריאל כבר היתה כוונה ומחשבה בהעלם שעי"ז יבנה אריאל ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מב' הביהמ"ק שלפניו ובט"ו באב הוא גילוי הגאולה. הציווי ועשו לי מקדש שנאמר במשכן כולל בו (בהעלם) את בתי מקדשות שלאחריו שהם עיקר הקביעות, ע"ד גאולת מצרים שפתח הצינור לשאר גאולות, רק הגילוי הוא ע"י עבודה בזמן הגלות, תשובה, משא"כ בגאולה דיצי"מ (עבודת הצדיקים) היתה בהעלם. גם ענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף שהי' במשכן יתגלה בביהמ"ק שהי' כלול בו, ובכל שנה בט"ו באב מתגלה פנימיות הדבר, המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות ומתגלה פנימיות הבכי' שהיה בת"ב הראשון במדבר "ויבכו בלילה ההוא" למעליותא כרע"ק שזלגו עיניו דמעות של שמחה כשנתגלו לו רזי תורה, לכן יוצאות ביום זה וחולות בכרמים דוגמת לעת"ל שיעשה מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו הנה אלקינו זה ב"פ, נגילה ונשמחה בישועתו, פנימיות עתיק, קרובה ישועתי (דהקב"ה) לבא בקרוב ממש ובעגלא דידן אכי"ר.

מעלת א"י שהיא "ארץ הרים ובקעות" (הלא יש עוד ארצות שבהם יש הרים ובקעות) בעבודת כאו"א מישראל, עיקר תואר 'ארץ' הוא על בני ישראל שנקראים 'ארץ חפץ' כי יש בהם אוצרות אבנים טובות ומעיין של מים חיים, לכן אומרים 'אל תבט אל מראהו' כי יש מי שהאוצרות בגילוי ויש מי שצריך לעבודה לגלות אוצרות אלו, לכן יש ענין זה בעבודת כאו"א: הרים, חותם בולט, אהבה רצוא ועליה, מזה נעשה חותם שוקע למעלה, ביטול (כתוצאה מאהבה או כפרט באהבה עצמה) ובקעות, חותם שוקע, יראת ה', נעשה חותם בולט למעלה, גילוי אהבה וחסד מלמעלה גורם יראה וביטול, כל הקרוב יותר ה"ה בטל יותר. "למטר השמים" ולא ממטר, כי ישראל משפיעים לשמים, ע"ד תחה"מ שהנשמה ניזונת מהגוף, מזה נמשך "תשתה מים" גם בא"י כפשוטה. וגם לעת"ל אף שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד באופן של ראיה, מ"מ יהי' שדה וכרם איכרים עובדי אדמה (ועמדו זרים ורעו צאנכם גו') ויהיו צריכים למטר השמים, גם על הזמן דעכשיו ארז"ל אם ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ויה"ר שיהי' כל זה בהרחבה ובשמחה וטוב לבב מתוך הרחבה ועונג אמיתי.

בבחינת מדבר צ"ל "ובקשתם משם" שמורה על העלם והסתר שהקליפות מסתירים, לכאורה פלא גדול איך שייך מציאות כזו שתעלים ותסתיר על אלקות שבתוכו, אלא זה כדי לבוא לפלא גדול יותר, הוא העליה שלא בערך שמגיע דוקא ע"י הירידה לבחי' "שם"." ובקשת גו' ומצאת" שלא בערך הטרחה, ופועלים עילוי בבחי' שדה ועיר, או שיעלה מבחי' שדה לעיר, עבודת הצדיקים, או שיעלה מיד לעיר ומשם ימשיך למטה בשדה, עבודת בע"ת, בשעתא חדא, בלי קדימת עבודת השדה.

במאמר הראשון מבאר הנקודה במשל גשמי ממלך ובני העיר היוצאים לקראתו, שהם בתכלית התחלקות ובזה דוקא נמשך פשיטות העצמות, אח"כ נמשכים הפרטים במאמר זה ועוד יותר במאמר השני בלימוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. המאמר בלקו"ת מסיים בענין שמחת תורה שהוא יום אחד, נקודה שבא לאחר הפרטים כולל כל פרטי העבודה דשנה העברה והשמחה נעלית ביותר עד ריקוד בעקבים שברגל ונמשך מזה לימוד התורה כל השנה מתוך שמחה ולכל תומ"צ שצריך שיהיה מתוך שמחה של מצוה כולל החשבון צדק דחודש אלול שממלא ומוסיף שלימות בעבודתו לא רק די מחסורו אלא עד לעשרו.

הבקשה "שמח תשמח רעים אהובים" הוא שיומשך שמחה יותר נעלית מהשמחה שיש בבינה ומהעונג שיש בחכמה שהם מורכבים וצריך להמשיך בהם שמחה שלמעלה מהרכבה ומדידה והגבלה. השמחה הנגרמת למעלה מעשיית מצוה בשמחה יתירה, היא מהשמחה מעצם עשיית המצוה (שהיא מעלה נפלאה, כי סוף מעשה עלה במחשבה תחילה וכו') והיא למעלה גם מהקבלת עול והנחת עצמותו שבמצוה, כי הם מגיעים רק ברצון ותענוג שלמעלה, ואין עצמות ומהות מוכרח בזה, משא"כ השמחה נמשכת מרוממות ועצמות הנפש, ומעורר למעלה שתהא שמחה מזה שנעשה רצונו, אף שאינו מוכרח בהרצון, למעלה מרצון ותענוג. אף שהמעשה בפועל בקב"ע בלבד כעבד פשוט מגיעה בעצומ"ה הפשוט שלמעלה מהרכבה וציור, מ"מ הרי הוא נשאר בבחי' שלמעלה מהרכבה ואינו נמשך למטה בהרכבה, החידוש בשמחה הוא, שפורצת כל הגדרים המדידות והגבלות גם של קדושה, ופועלת שגם הבחי' הכי פשוטה שלמעלה תומשך למטה בגלוי, כי הכוונה בדירה בתחתונים היא שהם בעצמם יהיו דירה לעצמותו שלמעלה מכל הרכבה, ודירה זו צ"ל בתחתונים, במקום של הרכבה וציור. לכן כבר ביום ראשון לבריאה מאיר אור שלמעלה מהרכבה, ואדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, שהוא מורכב, אלא שאז היתה ההמשכה מלמעלה ועתה הוא ע"י עבודה בשמחה של מצוה.

"אתם נצבים כולכם", תחילה בדרך כלל, לאחדים כאחד, ומזה נמשכים הפרטים "ראשיכם שבטיכם וכו׳". אמנם דרך פרט לאחרי הירידה בפרטים והתחלקות, הם עצמם עולים ונכללים בנקודה אחת, "לעברך בברית", למעלה מן הכלל שהוא מקור לפרטים, למעלה גם מבחי׳ כלל גדול, תכלית השלימות. בעבודה הוא החידוש בענין התשובה, לאחרי שישנה ההתחלקות (שע״י הירידה), עולה ע״י תשובה עד לנקודה שלמעלה מכל גדר התחלקות. ב׳ ענינים אלו (תחילה הכלל שממנו נמשכים הפרטים ואח״כ הנקודה שאלי׳ עולים לאחרי התחלקות הפרטים, שהיא למעלה גם מהכלל) קשור עם שמיטה שבכל פרט בעבודת האדמה יורגש לה׳ הארץ, שבת לה׳. וכן לר"ה שחל בשבת, ר"ה הוא כמו ראש, שכל האברים כלולים בו, גם כשהאברים הם במקומם הראש מנהיגם, וכן בר"ה כל ימי השנה כלולים בו, ועוד זאת, שגם כמו שהם במקומם ובזמנם הרי הם מונהגים מר"ה. שזהו ענין הכלל הכולל הפרטים ושייך לפרטים. אמנם שנת הקהל, השנה הבאה, הוא בחי׳ הנקודה שלאחרי הפרטים, שאז הנה לאחרי עבודת שנת השמיטה נקהלים כל ישראל יחד, אנשים נשים וטף, לשמוע התורה מפי המלך שזהו כשומע מפי הגבורה.

"תחילת מעשיך" למעלה מ"סוף מעשה במח' תחילה". בנין המלכות, גילוי והתפשטות למטה כפי שהיא בשרשה בעצמות, ע"י אמירת פסוקי מלכויות כו' ומעשה התקיעה. שפני התוקע מאדימין כי מתוכי' נפח, והוא תוכן העבודה דר"ה לעורר עצם הנפש ע"י קול ודיבור וזה משפיע על שאר הכחות. מקשר עם שיעור תהילים דערב ר"ה "אך צדיקים גו' ישבו ישרים את פניך", התיישבות עם פנימיות ועצמות, ישר יחזו פנימו, "הללהו בתקע שופר".