מאמרי י"ג ניסן

יצי"מ מכל המיצרים וגבולים גם ברוחניות. מצרים, מיצר מ"י, שמעלים על בחי' "מי ברא אלה" המחי' את העולם, וצריך להתבונן "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", כדי שיורגש אצל האדם. לשון בריאה יש מאין, הרי הבריאה היא ממהותו ועצמותו ית' הוא "היש האמיתי", הטעם שנק' אין: כי הוא למעלה מגדר השגה ושכל לגמרי. ע"ד ב' הבחינות שבכתר: עתיק, ממנו אמיתת ההתהוות, אך מופלא ומובדל ממנה; אריך, יש לו שייכות אל הנבראים, נק' לכן "יש מאין". ב' בחי' אלו קיימים גם בישראל: כפי שהם מאוחדים ממש עם העצמות, חלק אלוקה ממעל ממש, בלי קשר לבריאה; וכפי שקשורים להשתלשלות, ישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אותיות קשורים לבריאה. לכן ביקש משה "ונפלינו אני ועמך"; שהבחינה העליונה הנפלאת תהיה בגילוי לעיני כל. העצה לצאת מהמיצרים, ע"י התבוננות בניסים שאירעו בעבר, ופעלו על כללות הטבע "חלות היא שנות ימין עליון אזכור גו' מקדם פלאך".

ב' טעמי אכילת מצה בליל הסדר: א' "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ב' "משום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". אינם סותרים כי הם ב' זמנים, לפני חצות ולאחר חצות. החילוק ביניהם: לפני חצות היו עדיין בגלות מצרים, בחי' אתכפיא, וצריכה שימור; לאחר חצות כבר יצאו ממצרים ונגלה עליהם ממה"מ, עצמות ומהות, לגביו אין שום מציאות אחרת, ואינה יכולה להחמיץ ואינה צריכה שימור. זהו מה שכתוב: "סור מרע" אתכפיא. "עשה טוב", אתהפכא. "בקש שלום" נגלה דתורה, אתכפיא. "ורדפהו" פנימיות התורה, אתהפכא. אמנם לאחר מ"ת מאיר גילוי זה גם לפני חצות. כי נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים. ולכן בתחילת העבודה שנמצא עדיין בגלות פרטית, מיד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" וגאלם. ביצי"מ היה הגילוי העליון למטה לפי שעה. לכן אומרים עתה "הא לחמא עניא כו' בארעא דמצרים" מצב של גלות, לפני חצות, וגם "מצה זו כו' עד שנגלה עליהם", כי לאחר מ"ת גם כשנמצאים "בארעא דמצרים" ישנה גם העבודה של מצה שאינה יכולה להחמיץ, כי עבודתו מלכתחילה היא במס"נ.

ביצי"מ היו ב' סוגי מצות: א' במצרים וב' ביצי"מ; ב' סוגים אלו בעבודה רוחנית בנפש האדם: ג' סוגי אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הנה תחילת העבודה היא "בכל נפשך" בעשר כוחות הנפש. אחמ"כ מגיע "בכל לבבך" בשני יצריך, העבודה גם עם היצה"ר. ואח"כ מגיע "בכל מאדך" למעלה ממדידה והגבלה. אתכפיא ואתהפכא. במצה יש ג"כ ב' סוגי עבודה הנ"ל: אתכפיא, מצה אין בה טעם, וההכנה שלה בהשתדלות שלא יהיה אפי' שמץ של התנשאות (חמץ) גאווה; אתהפכא "שבעת ימים תאכל מצות" שנעשה דם ובשר כבשרו. אח"כ מתחיל עבודה פרטית "תספרו חמישים יום" עד שמגיע ליום החמישים בתכלית השלימות "חמץ תאפינה" בחי' אתהפכא.

אף שאכלו מצות ביצי"מ, כמוכח מהכתובים שהיו ב' מצות: מצה לפני חצות שאכלו לפני מכת בכורות, ומצה לאחר חצות שאכלו למחר ביציאה בפועל. לאחר מתן תורה אוכלים מצות רק לפני חצות; ב' סוגי המצות קיימים כיום בעבודת האדם ונרמז בתיבות 'מצת' ו'מצות'. מצה לפני חצות, עבודה דאתכפיא, כי באפיית המצה צריכים ללחוץ ולדקור שלא יבוא לידי חימוץ; וכן הבינוני (ולמטה ממנו) צריך לשמור עצמו מרע; והמצה לאחר חצות, היא העבודה דאתהפכא. במאמר הצ"צ (עליו מיוסד מאמר זה) מבאר חידוש נפלא, שהעיקר הוא עבודה דאתכפיא (שלא כמבואר בכ"מ שהוא אתהפכא) והוא עיקר הא לחמא כו', כי העבודה אתכפיא היא היא הפועלת יצי"מ. מעלת בע"ת על צדיקים שמוציא וסוחב ניצוצות גם מגקה"ט. לאחר מ"ת כשאוכלים מצות לפני חצות, ב' האופנים הם לפני האפיה, שצריכה שמור לפני ואחרי. בז' ימי הפסח, נזהרים ממצה שרויה, ויום שמיני נוהגים לאכול שרויה, מעין דלעתיד, ואפשר להעלות גם שרויה.

בכל דור ודור ומוסיף אדה"ז "בכל יום ויום" חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף. לכאו' הגוף מעלים ומסתיר על הנפש וקדם לנפש, ובקומו משנתו מאירה הנשמה רק באפו ולאחמ"כ מתפשטת, משא"כ הגוף קם בריא ושלם. א"כ איך שייך עבודה זו בכל יום. מעלת עבודה דיצי"מ, שגם לעת"ל שיאיר אור נעלה יותר, בכל זאת יזכירו עבודה זו. אף שהגאולה דלעתיד נמשל לאור יום שאינו כבה, גאולה נצחית. וגאולת מצרים, לאור נר שכבה. גאולה שאינה נצחית. אך יש מעלה באור הנר, שנדלק ע"י עבודת האדם. ויש בנר ארבעה דברים: פתילה; שמן; ב' סוגי אור; האור הקרוב לפתילה, והיוצא ממנו. ובעבודת ה': פתילה קאי על יר"ת, ה' אחרונה דשם הוי'. שמן קאי על יר"ע, י' דשם הוי'. ב' סוגי אור נמשל לב' סוגי אהבה: ע"פ טו"ד, ולמעלה מטו"ד. אות ה' ואות ו' דשם הוי'. הכח באדם להגיע לדרגה זו, כי "נר ה' נשמת אדם". בכוחו להתגבר על הגוף המעלים ומסתיר על אלוקות, כי שורש הנשמה נעלה יותר. וכאשר מאיר הנר, דוחה וכופה את החושך שבאדם ומסביבו בחלקו בעולם. זהו ענין יצי"מ. שיוצא מרגילותו ומדליק נר נשמתו ומביא לגאולה השלימה. ומכיוון שע"י עבודתו גרם להבאתה יזכירו עבודה זו לעת"ל.

תיבת "אתכם" בשאלת הבן החכם דומה לכאורה לשאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם". גם שאלתו בעדות חוקים ומשפטים, הרי נקרא חכם. אלא שאלת החכם היא על עבודת בנ"י לאחר מ"ת איך ניתן להמשיך המשכה אלוקית ע"י מצוות מעשיות דווקא. והרי האבות המשיכו ע"י קיום המצוות ברוחניות. ועל כך משיבים לו: דווקא ע"י גלות מצרים שבנ"י הזדככו בעבודה הגשמית בפרך, ופעלו ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. המשיכו המשכה נעלית יותר אפילו מהאבות. ב' ענינים אלו ישנם ג"כ בעבודת האדם, ובכללות: חודש תשרי, הנהגה טבעית שבאדם, עבודה שע"פ טבע, זיכוך הגשמיות. חודש ניסן, הנהגה למעלה ממדידה והגבלה ביטול הגזירה. הנהגה זו היא בעיקר ע"י קיום תומ"צ ביגיעה.

א"ז, אחד רוכב על ז' בגימ' ח' (שמיני). המשכת בינה או כתר בז' ימי הבנין. נשיאת כפי אהרן המשכת עתיק למטה. סילוק השכינה לרקיע השביעי עד שבא משה השביעי והורידה לארץ, מעלה יתירה על שאר הצדיקים, עיקר החידוש דיום השמיני. ושימש יחד עם אהרן, ובהמשך היום הגיע הברכה ונמסר לאהרן. מעלת ברכה שבא מלמעלה ובמהירות, "פרח מטה אהרן וגו'", וכולל כל הברכות, יברכך בממון ושמירה ממזיקין עד "וישם לך שלום" שגם אויביו ישלים אתו, גם בצמצום דאלקים יתגלה הוי' עליון יותר. ונאמרה בר"ח ניסן סמוך לפסח בחי' דילוג, (וקביעות שנה זו יום ג' למעלה מכפליים לתושי') "ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה גו'" המשכת עתיק בזרועות אריך. פסיחה ודילוג על בתי ישראל, למעלה מכל סדהש"ת. בכבודו ובעצמו כפשוטו, עצמותו ומהותו ית'. לעת"ל יהיה הגילוי יותר. ונשא מאוד. בפרט ביום הילולא דאדמו"ר הצ"צ שהוא השלישי, ענינו דעת חיבור נגלה וחסידות כאחד. ענין "מלאה הארץ דעה את ה'" ובאופן ד"ידעתיו הייתיו". ובפרט בדורנו שנדפסו ספריו וכו'. וקשור לרמב"ם ולתחילת וסיום ספרו. מעלת פרק כ' באגה"ק לאדה"ז. תחיית המתים לפני הגאולה. מעלת החיפזון והזריזות קודם לזה. מתוך שלא לשמה בא לשמה. בפרט בסעודת מלכא משיחא.

בפרטי פרשת יצי"מ וקרבן-פסח יש בהם הוראות לכללות עבודת האדם. ציווי למשה ואהרן (רועי ישראל) כח לעבודה דתומ"צ. חסד ואמת. צדקה ותפילה. ר"ח, עתידין להתחדש כמותה, נקודת המולד עד לט"ו, בעצם היום הזה הוציא גו' על צבאותם. כולל עבודת נשי ובנות ישראל שר"ח הוא היו"ט שלהם. משכו (ידכם מכל עבודה שהיא זרה לתומ"צ) וקחו לכם (תומ"צ תחדור בכל חלקי האדם) ראשו (תורה) על כרעיו (מעשה) ועל קרבו (לבו) צלי אש (נכלל לגמרי באש דקדושה עד שיהיה כולו לה') אל תאכלו ממנו נא (שכל התלהבות שלו לה') בעשור לחודש הזה (בעשר כוחות הנפש) ובאים לגאולה בי"ד ונעשה בדרך ממילא לא יראה לך חמץ בכל גבוליך, כי ירחיב ה"א את גבולך למעלה ממדוה"ג בתוך גבולך. כי נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. זמן הולדת עם ישראל מזלו גובר והקב"ה מתעסק "גיט זיך אפ" כרחם אב ואם על בנים שאינה חוסכת כל טרחה ואדרבא זהו תענוג הכי גדול לעסוק עם ילדיה.

החילוק בין מצה קודם חצות ("מצת" חסר וא"ו) למצה שלאחר חצות ("מצות" מלא וא"ו) היה רק בפסח הראשון. אבל לאחרי מ"ת גם המצות שקודם חצות הם מלא וא"ו. ויתרה מזו, כיון שהגילוי במצות אלו הוא ע"י קדימת עבודת תומ"צ במשך כל השנה, וגם אכילת המצה היא מצוה, ה"ה נעלה יותר גם מהגילוי דמצה שלאחר חצות בפסח הראשון. ואעפ"כ אנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", כי מצות סיפור יציאת מצרים הוא לספר את הענין כמו שהי' אז, וגם עתה ישנו המעמד ומצב שהי' אז. ויהי רצון, כשם שמסיימים בהפטרה דאחרון של פסח "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה .. ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו" אשר ישאר מז' מקומות של גלות, ויביאם למצב של שמיני המצב דגאולה האמיתית והשלימה ויקויים הייעוד בפשטות ובכל הפרטים וגם בפנימיות מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים. גליון זה מוקדש לכבוד יום הבהיר י"א ניסן מאה עשרים ושלוש שנה להולדת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו