מאמרי פרשת כי תצא

סדר השפעה מז"א למלכות מתחיל בהשפעה חיצונית, המשכת מקיף, ב' משלים לזה: מילתא בדיחותא קודם הלימוד, ענין השחוק, תענוג בלתי מורכב; בן המשתעשע בזקן אביו, יגת"ד שלמעלה מהשתלשלות. אח"כ בהשפעה פנימית מגיעים למעלה יותר ונמשך העצם. כמו כן בעבודת התפלה מתחיל בקירוב כללי ואח"כ קירוב פנימי שמתקשר לאלקות וממשיך אלקות בכל עניניו הגשמיים ומגיע עי"ז למעלה ביותר. ורב תבואות בכח שור. אף שמלכות בשרשה היא למעלה מז"א אבל גילוי מעלתה היא דוקא בהמשכה פנימית מז"א, כמו שבת שענינה בספירות הוא מלכות היא למטה מכל הספירות ומקבלת מהן מ"מ בשבת היא מתעלית למעלה מז"א עד שמשפיעה לכל הימים, מיני' מתברכין כולהו יומין. זהו בקשת נש"י שתהא המשכת ז"א למלכות, "לכה דודי כו'" ועי"ז "פני שבת נקבלה" המשכת פנימיות המלכות כמו שהיא מושרשת בעתיק וגם ז"א מקבלת משם, "אשת חיל עטרת בעלה" והכל היה מן העפר, שעי"ז נמשך כח הא"ס בדור ישרים יבורך בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

תפילה היא הזמן ד"כי תצא למלחמה", שעת צלותא שעת קרבא, "בחרבי ובקשתי" תרגום אונקלוס "בצלותי ובעותי", כדי לנצח צ"ל "על אויבך", להתבונן בשרש האויב למעלה במרכבה, שם הוא טוב. אף שבתחילת העבודה, תפלה בכל יום היא מלחמת חובה היותר גדולה, אבל אחר כך היא מלחמת רשות, כי יכול לנצח את הרע גם בדרך שלום ומנוחה ע"י תורה, מלמעלה למטה, לחם מן השמים, באופן ד"פדה בשלום נפשי", אדרבא, התורה פועלת על התפלה שתהא נעלית יותר. כשם שעסק התורה לאחר התפלה גבוה יותר, כך פועל לימוד התורה על עבודת התפלה שנעשית באופן נעלה יותר. כבר מפרשת ראה מדובר בלקו"ת על אלול, ב' פירושים בשושנים, א. תליסר מכילין דרחמי, תפלה, ב' ששונים בתורה, באלול מאיר יגמה"ר לצורך העבודה ד"אני לדודי" ולאחר זה מאירים בר"ה ויוהכ"פ "ודודי לי", נמצא שהתגלות יגמה"ר באלול שייך לתפלה באופן השייך גם לתורה, לכן צריך להוסיף יותר בלימוד התורה ובפרט בפנימיות התורה שהיא בדרך מנוחה ושלום.

ב' טעמים לאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו, א. שור הוא קדושה וחמור קליפה, ויש להרחיק ביניהם, לכן אמרו בני יעקב לחמור שימול א"ע, להפריד הקליפה וכך יוכל להידבק בדינה. אלא שכוונתם היה לבטל הקליפה, ב. חמור ושור הם ב' קליפות לנגד הקדושה, בייחודם נפיק כלבא הוא עמלק (אותיות מ"ו דחמור ואות ו"ו של שור, נ"ב גימ' כלב) גם חמור שור כלב ר"ת חשך מקור הקלי', ע"י המילה רצו לבטל קלי' אלו. ענינים בעבודה: לטעם הא', שור הוא שדה ('קראתי לשורי שדי') "רב תבואות בכח שור", בו נזרע וצומח הנפה"א ע"י חרישה בשור, פני שור מהשמאל דוחה, להשפיל עצמו, לעולם ירגיז כו', לשבר קושי הגוף ונה"ב לחלקים, גם ע"י ביטול נפה"א הנק' ארץ חפץ מרחיקה מחמור שבטבע הקרירות, חמרא בתמוז קרירא לי', היפך חיות דקדושה, ונעשה בה זיכוך ובירור. לטעם הב', שור הוא מועד ומזיק בעצם מהותו, דבר שאינו בטבע איש ישראל, אלא שיכול להרגיל עצמו ח"ו עד שנעשה כן, וצריך בירור וזיכוך, עמלק ענינו קרירות אבל לוחם בישראל בחמימות ותוקף החיות שלא להתפעל. אברם (בגי' גר"ם) ע"י המילה מברר שור וחמור דקלי' ונק' אברהם (גי' חמ"ר), ישכר חמור גרם, יעקב שנולד מהול אמר "ויהי לי שור וחמור" כי בירר ב' קלי' אלו. כל זה קשור לאלול, אף שענין שמאל שייך לר"ה, "שמאלו תחת לראשי" (או "ראשי"), מ"מ אלול כולל גם "ודודי לי", וגם ס"ת ד' יו"דין הם ארבעים יום שבסופו הם עשי"ת, גם ענין המילה מרומז בו בר"ת "את לבבך ואת לבב", לא רק הסרת ערלה הגסה ("ומלתם") אלא גם ערלה הדקה ("ומל ה' אלקיך") ומזה גילוי ונתינת כח לעבודה ד"אני לדודי ודודי לי" ונכללים בזה כל המשכות לכל השנה כולה עד לגשמיות בני חיי ומזוני רויחי.

כשאין ביהמ"ק קיים א"א לקיים ציווי "כי תצא למלחמה" כפשוטו, במלחמת הרשות, אבל שייך זה בעבודה רוחנית, בתפלה, שעת צלותא שעת קרבא, כי בכל יום נעשה בריה חדשה ונפשו האלקית רק במוחו, ובתפלה מאיר מוחין דגדלות, אז היא שעת הכושר לנצח מלחמה זו ע"י "כי תצא", לצאת ממעמדו ומצבו ארויסגיין פון זיך, "צאינה וראינה", אף שמתחיל ב"סולם מוצב ארצה" ורק אח״כ מגיע "השמימה", מ״מ עוד בהיותו בארץ צ״ל אצלו התוקף ד"הנה ה׳ נצב עליו גו׳", היינו שמכיר שצריך לצאת ממדידות והגבלות שלו. "תצא" לשון יחיד, אחדות הוא ענין עיקרי בתפלה, כדי לנצח צ"ל באחדות והתכללות, לכן קודם התפילה צריך לקבל מצות ואהבת לרעך כמוך, וידע שהוא למעלה מאויבך, עי"ז "ונתנו ה"א בידך", השראת שם הוי' ע"י אגודה אחת, "נפש יעקב" ל' יחיד, כי כבר ביציאה למלחמה הוא "על אויבך", שאינו נלחם עם מי שבערכו, אלא הוא למעלה מאויבך, ידיעה זו פועלת נצחון באופן נעלה וקל יותר, אף שהם רבים אינו נלחם עם כל אחד בפרט אלא הקב"ה נותן בידו את כולם כאחד ע"ד מלחמת סיחון וגוג ומגוג "וירא ישראל את מצרים מת" לשון יחיד, כך חסכו לעצמם מלחמה עם כל פרט ופרט. "ושבית שביו", מס"נ לבירור הניצוצות, בתפילה הוא נפילת אפים לאחר שמו"ע. "ובכתה וגו' ירח ימים" בחודש אלול. "ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה", המצב דתפילת נעילה עד היחוד שבשמע"צ, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, והיו לבשר אחד, ענין "ובכתה" שייך לעת"ל "בבכי יבואו", "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו". שייך למצוות ביכורים שבפרשת כי תבוא.

"רעים אהובים": חכמה ובינה או זו"נ, חתן וכלה, ובפרטיות, "רעים" הם חו"ב, "אהובים" הם זו"נ, טעם היותם רעים אהובים, או משום שזו"נ כלולים בחו"ב, או כי זו"נ מתדמים לחו"ב. עבודת ה' צ"ל בשמחה,והיות שתכלית כל בריאת האדם הוא לעבוד את ה', נמצא שצ"ל תמיד בשמחה, ישנם כמה מדרגות בשמחה שחלוקות בכלל לשניים: שמחה מורכבת באיזה דבר, ושמחה עצמית שפורצת גדר, לזה נאמר "שמח תשמח רעים אהובים", לחו"ב, כי להם עצמם אין שמחה כזו כי הם בהגבלה לכן צריך להמשיך בהם שמחה עצמית הפורצת כל הגדרים, ועי"ז נעשה יחוד פנימי דחו"ב באופן תמידי, עיקר הכוונה הוא שיומשך העצם בענין הנישואין שתכליתה היא ההולדה, גילוי כח הא"ס דוגמת הבריאה יש מאין שהוא בכח העצמות, וכמו שהי' ביום חתונתו זה מ"ת, שאז היתה המשכת השמחה העצמית בלוחות שניות שניתנו ע"י עבודה. שמחה זו היא ביתר שאת בשבתות דאלול, כי ענין היראה והחרדה דאלול לכאורה (בגילוי) אינם בשבת, שהרי בשבת אין תוקעין ובשבת אין עצב בה, ועיקר פעולת אלול בימי השבתות הוא הענין ד"אני לדודי ודודי לי", שמחת נשואין דהקב"ה וכנס"י.

"כי תצא למלחמה" לכבוש את העולם לעשותו כלי לאלקות, ידע שהוא במצב של "על אויבך" למעלה מהם. גם כשהולך "במלחמת הרשות", בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לשם שמים הוא למעלה מאויבך, כי "הכתוב מדבר", גם בה מדבר בתורה, אז הניצחון בהצלחה באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית. פדה בשלום נפשי מקרב לי. "ונתנו ה"א בידך", נותן בעין יפה בתכלית השלמות. אך לשלמות הנצחון צ"ל "ושבית", עבודה מלמטה בכוחו, אז הנכבש נכנס לבעלותו בקניני מלחמה ע"פ הלכה, חזקה או כיבוש. ומדייק "ושבית שביו", החזרת הגשמי למקומו האמיתי. לא רק עליית הגשמי ממקומו למטה והגבהתם למעלה ממקומם; אלא להחזירו למעלה למקומו הראשון והאמיתי, פדיון שבויים מוסיף חיות וזירוז בעבודתו, כי אין לך שמחה גדולה מזו כמשל בן המלך שיצא חפשי ממאסרו וחוזר לבית אביו המלך. "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", הסרת מותרות המוחין והמדות ותיקונם הוא תחילת ועיקר העבודה ומשם נמשך במעשה, כסדר מל"ך, מח לב כבד. "ובכתה גו' ירח ימים", הוא חודש אלול צ"ל בו תוספת בעבודה, ואז "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה", יחוד קוב"ה ושכינתי', כנס"י וקוב"ה בתכלית השלמות עד "מהרה ישמע גו' קול חתן וקול כלה". מלחמה זו היא באדם עצמו, אף דגופא דילהון קדישא, וגם הנפש הבהמית היא נפה"ב דישראל א אידישע נפה"ב, מ"מ הרי הוא מעלים ומסתיר, ושעת צלותא שעת קרבא, עבודת התפלה צ"ל בכל יום, כי האדם גם נה"ב היא ברי' חדשה, וצריך לבררה מחדש במלחמת הרשות דוקא, קדש עצמך במותר לך, ומעלה מיוחדת בזה כי יש בזה גם מעלת ל"ת, שדוחה הרע ונמשך אור בל"ג, וגם מעלת מ"ע, שהאור נמשך ומתלבש בכלים, לכן חביבים דברי סופרים, כי בכוחם לרדת למטה יותר והותקנו בזמן של ירידה בישראל, לצורך עליה גדולה יותר. גם כל הגזרות שתקנו והנהיגו גדולי ישראל בכל דור נמשך על ידם אור בלתי מוגבל ומתלבש בכלים.