מאמרי שנת תשכ"א

אחד בחילופי אתוון הוא ועד, המשכה לבי"ע, אבל הד' אינו מתחלף, כי מלכות שרשו בעצמות, מתגלה בהתהוות בפועל, הוא לבדו בכוחו וכו'. לכן הוא סיום פסוקי מלכויות, שיומשך יחו"ע ביחו"ת. אלא שבר"ה הוא בהעלם "בכסא", ובחג הסוכות נמשך בגילוי בפנימיות "ליום חגנו" בריקוד (פנימיות) חסידים ואנשי מעשה (אורות וכלים) באבוקות של אור (תוקף אור פנימי ועצמי) במספר ארבע (כללות השתלשלות) או שמונה (למעלה מהשתל'). "פירוש חסידים, הוא כמ"ש רש"י (סוכה נג,א) חסיד מעיקרו, היינו שמלכתחילה אין בו בחי' ישות ומציאות כלל, והו"ע ביטול האורות, ואנשי מעשה הו"ע העבודה דיחו"ת, ולמעלה יותר הו"ע יחו"ת כפי שהוא באצילות, שהו"ע הכלים, שהם בבחינת מציאות דבר מה, אלא שמיד שמתהוה מציאותם הרי הם מתבטלים, וע"ד הדוגמא מהפרת הנדר לאחר שיחול. ומצד המשכת האור דבחי' אבוקה, שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות, שנמשך בהם, היו שמחים ומרקדים, לפי שחסידים ואנשי מעשה הם בחינת אורות וכלים דאצילות, ובחג הסוכות נמשך בהם האור שלמעלה מהשתלשלות".

מביא דוגמא איך הלבושים סו"ס משנים את הפנימיות, לכן צריכה להיות העבודה בהם, כך הריקוד בשמחת בית השואבה. קטע מסוף המאמר: מביא סיפור אודות דברי רבינו הזקן, במענה לטענה ע"ד הנהגת החסידים שמאריכים בתפלה ומהדרים במצוות כו', שעושים זאת בחיצוניות בלבד, אף שאינם אוחזים בכך (זיי האלטן ניט דערביי) שיקויים בהם פסק המשנה (פאה פ"ח מ"ט) העושה עצמו כו' אינו מת מן הזקנה עד שיהי' כאחד מהם. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל במעלת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהלבושים עצמם משנים גם את המהות. מכל זה יובן גם לענין עבודת שמחת בה"ש. דהנה, כאשר עושים חשבון שנמצאים כבר לאחר העבודה דחודש אלול, י"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, וימים ראשונים דחג הסוכות, ואעפ"כ ישנם כאלו שכל זה לא פעל עליהם (עס האָט זיי גארניט דערנומען, און מ'האלט נאך ניט ביים אל"ף), וא"כ, יכולים ליפול בעצבות ומרה שחורה, בטענה שאין להם מה לשמוח בשמחת בית השואבה. והמענה על זה, שהמעשה הוא העיקר וכדברי אדמו"ר הזקן – שהי' פוסק בנגלה דתורה ובנסתר דתורה – שהעושה עצמו כו' הנה סופו שיהי' כן, וכנ"ל במעלת הלבושים שהם עצמם פועלים כבר שינוי המהות, ולכן צריך להיות ענין השמחה בפועל, ע"י הריקוד ברגלים, ובאופן שמרקדים באבוקות של אור, שהשמחה עצמה תפעל כבר את הגילוי אור כו'".

אמירת פסוקי מלכיות כו' הם בחי' חותם. חותמו של הקב"ה אמת, לקיום הדבר, שלא ישונה כלל. התורה (חכמה) נק' חותם לקיים כל דבר שפע מן המאציל אל הנאצלים. גם פסוקי שופרות לקיום רצון המאציל להתפעלות שע"י קול השופר. "בחכמה יבנה בית", כאשר כבר הושיבו האבנים זה תחת זה בסדר נכון, ושוב אין לשנות סידורו כלל וכלל. ר"ה עיקרו לפעול התעוררות הרצון ובשמע"צ עיקרו הקליטה והחותם לקיום הדבר בפועל.

הסיבה ל"יפטר אדם מחבירו" הוא ירידת הנשמה ("יפטר") למטה. כוונת הצמצום בשביל גילוי נעלה יותר ממה שהיה לפנה"צ. התגלות כח הגבול הכולל כל עניני הבל"ג, אלא כשנמשך בהשתל' נרגש למציאות, יפטר אדם מחבירו. והעצה שאל יפטר כו' הוא התורה, מתוך דבר הלכה דווקא, שבו הרצון העליון בגלוי ומקשר רצון שלמטה עם רצון הכללי שלמעלה ומעורר רצון העצמי שלמעלה בנש"י, ומתוך כך זוכרהו, ע"ד זכרונות דר"ה, זכרון כריתת הברית דאברהם ודמשה. אלא שאין די בלימוד הדבר הלכה אלא צ"ל נמשך בעבודה בפועל. ארץ שגזר אדה"ר ליישוב נתיישבה (עשה טוב) ושלא גזר ליישוב לא נתיישבה (סור מרע). "מתוך כך זוכרהו", ע"י שנותן לו דבר הלכה, ברור הדבר שלא ידח ממנו נדח, אלא יהי' זוכרהו, עד אשר יחזרו ויתראו.. כל האפשרות להירידה דיפטר אדם מחבירו, אינה אלא צורך עלי' כדי שיהי' זוכרהו כל זמן שנמצאים בשליחות. וכאמור, שברור הדבר שיהי' זוכרהו, וברור הדבר שיחזרו ויתראו, וכמשל הבן מלך שהי' בשביה וחוזר לאביו המלך, שאז השמחה היא גדולה ביותר ושמחה זו פורצת כל הגדרים ונמשך עצמות ומהות עד למטה מעשרה טפחים, שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.

ענין "מחר חודש ונפקדת" ל' זכרון, גילוי, ול' חסרון והעלם. "מרום וקדוש אשכון (גילוי) את דכא ושפל רוח" (ביטול והעלם). זמן מחודש, ולמעלה מזה סדר זמנים קדימה ואיחור, כמו בנפש, להגיע לבינה צריך הפסק גילוי החכמה. סדר הזמן דשית אלפי שנין מתחיל משש מדות, אלף לכל מידה. אח"כ נחלקת לפרטיות לכל ראש השנה ולכל ראש חודש לכל החודש. אלא שכל זה הוא רק המשכה לצורך העולמות, מילוי החסרון, "ונפקדת" בא "לאחר יפקד מושבך", גילוי בא לאחר העלם. בחי' דוד (מלכות) צ"ל בטל לבחי' יהונתן (ז"א) "עד דוד הגדיל" ולא עד בכלל. אבל לעת"ל יום שכולו שבת ומנוחה, למעלה מהזמן לגמרי ונמשך בה תענוג למעלה מהשתלשלות.

האבות הן הן המרכבה, לעלות בחי' אדם בגי' מ"ה (ל' מה פשפשת ול' מהות דבר) לבחי' "כי לא אדם הוא להנחם", לעצמותו ית'. שגם במהות דבר יומשך הביטול. גם בהתחלקות המדות יוכל להיות התכללות. אדם כלול מעליונים ותחתונים. לא רק מצד חלישות המדות אלא גם בתקפם הם בשלום והתכללות בכח נמנע הנמנעות. בכל לבבך בשני יצריך מצד רצון עצמי ופנימי דנפה"א. י"ט כסלו ענינו להמשיך בחי' עומק ופנימיות תורת ה' ומצוות ה' מבחי' פנימיות ועצמות אוא"ס ב"ה שיאיר בפנימיות נפשנו (אגרת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע) עי"ז פועלים "פדה בשלום" בכל אחד ואחד.

דוד מלך ישראל, גלוי בחי' אצילות בעולם העשי' אימא תתאה מקננא בעשי', דויד ביו"ד, ב' ההי"ן כנגד ע"ס מתחלפים בעשי' באות ד' היפך העשירות דקדושה (משא''כ ר' שהוא בלעו"ז). תכלית הכוונה לפעול ביטול בעשי' עד שיעלה באצילות. זהו ענין ספר תהילים מלשון "בהילו נרו" להאיר ע"ס דעשי' שיהיו כעין עלמא עילאה דאצילות. לכן צריך כל אחד לומר הקפיטל שהוא עומד בו בשנה זו ולהלל בתהילות. וכנראה שזהו המקור למ"ש כ''ק מו"ח אדמו''ר מתקנת קדמונים.

העולם שנברא במילי דהדיוטא נקרא אתר הדיוט, שנברא בעש"מ בהגבלה והתחלקות בלי התכללות. ביהמ"ק לית דין אתר הדיוט, יש בו התכללות כי "אלהין דרעווא בי' מן קדם הוי'" שנמשל בו מפנימיות ז"א. בנין שלמה ולא דוד שהיה איש מלחמה, רק ההכנה היתה על ידו, עבודה דרך מלחמה הכנה לפדה בשלום. דוד אמר "ולא שמחת אויבי לי" כי בטלה שמחת האויבים המלאכים המקטרגים על בריאת האדם. "כי דליתני", התכללות מצד הגילוי בביהמ"ק למעלה מהתחלקות דמלאכים. אלא שלפועל היה ע"י שלמה שהשלום שלו.

ד' לשונות של גאולה קשור לד' פעמים אמת קודם עזרת ולאחריו, שייכות הגאולה לאמת כי "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי והגאולה היתה משם הוי' מדת אמיתית. ד' לשונות בעבודת האדם (ראה לעיל תשח"י) ד' מדרגות בתשובה: "סור מרע"-"והוצאתי", הכח להשתחרר מאחיזת הקלי', סבלות מצרים, גם בדברים המותרים, יציאת נה"א מהגבלות הנה"ב. "ועשה טוב"-"והצלתי" מצוות, המשכת מקיף, והצלתי ל' צל. "בקש שלום"-"וגאלתי", תורה, כל נתיבותיה שלום, יחוד סובב וממלא, חיבור ד"ע וד"ת. "ורדפהו"-"ולקחתי", המשכת העצמות, אותי אתם לוקחים, יו"ד וקוצו של יו"ד. וישנם ב' פעמים, גאולת מצרים והגאולה העתידה. הוי' דלתתא והוי' דלעילא, גילוי דמ"ת וגילוי דפנימיות התורה. וצ"ל עכשיו העבודה בד' אופני תשובה באופן נעלה, עי"ז יתגלה ד' לשונות של גאולה לעתיד ע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה בדור האחרון שמצוה, חובה והכרח לגלות זאת החכמה כי זה הכנה לגילוי דלעתיד.

"ויהי בשלח פרעה", שהי' משלח עם ישראל פארות וענפים כו', גלות ושעבוד מצרים גרמו שנתעלו ניצוצין שנפלו במצרים, דוגמת הזריעה בארץ, שזורעין גרעין אחד ("ישרש") כדי שתהי' הצמיחה ("יציץ ופרח") בריבוי גדול. לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, לא גרים ממש אלא ניצוצות. "ופרעה הקריב", מעלת התשובה, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו. ע"י התשובה נמשך אור בלתי מוגבל, שלגביו אין החושך מנגד, ומהפכים גם את החושך לאור. "טוב שם טוב" בירור הניצוצות שבלעו"ז "שם" בגימטריא רפ"ח ב"ן, "משמן טוב", עבודת תומ"צ נק' שמן טוב. כתר שם טוב עולה על גביהן. אמנם אף שביצי"מ הי' הענין דבשלח פרעה את העם, "וינצלו את מצרים", שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן. אבל נשארו פ"ו ניצוצות, כמנין הטבע, וכאשר תושלם העבודה דבירור כל רפ"ח הניצוצות, אזי תהי' הגאולה העתידה.

כי תשא ארז"ל אמר משה במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, הרמה ועלי׳ בקדושה גופא. בנה"ב, לפעול בה אשר תמורת טבע הירידה שבה יהי׳ ורב תבואות בכח שור, ובנה"א, הגם שאינה צריכה תיקון לעצמה, יהיה בה עליה מצד בירור נה"ב. וזהו ענין מחצית השקל, עבודה אחת, בירור נה"ב, זה יתנו, לשון גילוי, נתינת י' כוחות דנה"ב, ולא יהי׳ בהם נגף, ועליה בנפה"א, קרנם של ישראל. נה"א ונה"ב, מ"ה וב"ן שבאדם. תושב"כ ושבע"פ. גליא ופנימיות התורה. מבאר ההפרש ביניהם מענין אותיות הכתיבה ואותיות החקיקה בנפש האדם ולמעלה. ההפרש בין יחוד או"כ בעולם האצילות ליחודם בעולמות בי"ע. זה יתנו מחצית השקל, תחילת העבודה צ"ל בירור עשר כחות דנה"ב, ועי״ז נעשה עלי׳ גם בנה"א תרומה להוי׳, תחילה בכל לבבך בשני יצריך, ועי״ז מגיע בכל מאדך, למעלה ממדוה"ג. נתינת כח לזה מלמעלה, כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא, הגילויים דקרי"ס שאמרו זה א-לי ואנוהו, בחי׳ גילוי, נתן כח על העבודה דמחצית השקל, זה יתנו, העבודה דקב"ע שלמעלה מטו"ד. עד שנעשה הרמה ועלי׳ גם בנפה"א.

ע"י תשובה ומעש"ט בעולם הזה דוקא מן המיצר בא למרחב האמיתי. יצי"מ בכל יום אל ארץ טובה ורחבה, בעבודה דרעו"ד בכל מאדך שלמעלה מכוחות פנימיים בכל לבבך ונפשך. אח"כ צ"ל עבודה על הסדר, ג' מצוות נצטוו בכניסתן לארץ לשון רצון, לעשות רצון קונה, א. מינוי מלך, קבעמ"ש. ב. מחיית עמלק, שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו בגסות, רק ע"י מלך שייך לנצחו. ג. בניין בית הבחירה, כסה הכבוד. שאין רע נוגע בו. וצ"ל תחילה מחיית עמלק מדור דור, ל' דירה בנין דירת קבע להקב"ה. לכן פורים אינו בטל כי לאחר שמחו את עמלק הגילוי קבוע בדירת קבע.

אש טבעו לעלות למעלה, כך אלוקות נבדל מהעולמות, וצריך להמשיכו ע"י תומ"צ. אש אוכלה, מבטל ומכלה הפתילה ועי"ז האש נאחזת בה, כך תומ"צ צ"ל בביטול. אם חטא וחסר בו האש בגלוי התיקון לזה, תשובה, שמחזיר האש, כמו צור החלמיש שמגלה ניצוץ שלא נפגם ומשם מגעת התשובה, כמו בחטא העגל "ונתתיך בנקרת הצור" נתגלה יגמה"ר. למעלה מצדיקים. לא תבערו אש ביום השבת, כי שבת ענינה תשובה, בחי' צור שלמעלה מגילוי האש. חוקת הפרה גדולה מחוקת הפסח שאוכלי פסח צריכים לה. וגם לעת"ל עתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא.

ד' בחינות בתשובה, כנגד ד' אותיות שם הוי': "סור מרע", ביטול "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". המשכת בחי' "אלקיכם" אור הממלא המתלבש בעולמות. "ועשה טוב", המשכת אור הסובב שלמעלה מהעולמות ע"י מעשה המצוות. "בקש שלום", יחוד סובב וממלא ע"י המשכת אור שלמעלה משניהם. ובזה ב' בחינות: תשובה עילאה מלמטה למעלה, מצד התורה בהתגלותה בבינה, ותשובה עילאה מלמעלה למטה, מצד התורה כמו שהיא בבחי' עתיק. והם כנגד ד' לשונות של גאולה: "והוצאתי", סור מרע. "והצלתי", לשון צל ומקיף הנמשך ע"י מעשה המצוות, עשה טוב. "וגאלתי", תשובה דבחי' בינה, גאולה בשמינית. "ולקחתי", תשובה דבחי' עתיק. ד' לשונות אלו ישנם הן ביצי"מ והן בגאולה העתידה, אלא שביצי"מ הי' גילוי שם הוי' דלתתא, שהו"ע ד' פעמים אמת שקודם 'עזרת', ובגאולה העתידה יהי' גילוי שם הוי' דלעילא שהו"ע ד' פעמים אמת שב'עזרת'. לשונות הגאולה העתידה הם אותם לשונות שביצי"מ, כי יצי"מ היא השורש לגאולה העתידה.

חיבור ים ויבשה בקרי"ס הי' בזכותו של יעקב, שנאמר "כי במקלי עברתי את הירדן". קו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר. אלא שהוצרך להיות ע"י משה, נטה ידך על הים, בוקע ים לפני משה, כי יעקב באצילות ומשה ממשיך לבי"ע. אלא שקרי"ס היה מלמעלה ובקיעת הנהר דלעתיד מלמטה ע"י עבודת התשובה, "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני". גם בקרי"ס היה ענין התשובה על שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, ופרצת ימה וקדמה, ופרצת הוא עבודת התשובה והתיקון על בחי' פרצתנו, ועי"ז נעשה ימה וקדמה, המשכת הרוח קדים. ונמצא שגם בקרי"ס הי' ענין התשובה. אבל לעתיד הוא נעלה יותר שיהיה ב' המעלות מלמטה ומלמעלה. דעת ר' יהושע שהגאולה תהיה ע"י תשובה מלמעלה (שמעמיד להם מלך קשה כהמן) ומזדכך המטה בדרך אתהפכא ומחזירן למוטב, לכן בניסן עתידין להגאל מלמעלמ"ט, ולעת"ל תהיה שלימות בזה בגילוי המהות בדרך ראיה "אראנו נפלאות" אלא שעכשיו הוא בהעלם, ולעתיד יהי' בגילוי.

המשכת יהונתן לדוד, המשכת מלכות (ים) לארץ, ע"ד "הפך ים ליבשה" דקרי"ס, משם הירידה לעשיה, "ושלשת ותרד מאוד, לעילוי גדול יותר, "אבן האזל", לשון הליכה בל"ג. "ויהי ביום השמיני", למעלה מז' ימי ההיקף הכולל שבת, שומר ההיקף, משה קילוסו ב"אז", בחי' שמיני הממשיך שכינה למטה, לאחר עבודת האבות שהמשיכו תוספת אורות באצי', שאינו כ"כ חידוש, עיקר החידוש ההמשכה למטה ע"י ששרש המשכה מבחי' שמיני, הוי' דלעילא, "והוי' יגיה חשכי". עכ"ז שמיני שייך לשבעה ולע"ל יתגלה עיקר בחי' שמיני, כינור של שמונה נימין ויהיה הגילוי נצחי ולכל ישראל בשוה.

הכוונה בירידת יוסף למצרים "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", ללקט ניצוצות קדושה ולהקל עול הגלות מישראל, גם בענין הכפרה על החטא אמר להם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" כי יש בהם כוונה לתשובה. אבל מכירת יוסף לעצמה היה דבר רצוי כי "וישמני לאב לפרעה". ואותה אנו מבקשים "מי יתנך כאח לי" כיוסף עם אחיו, אף שגרמנו לגלות וצער הנשמה והשכינה, מ"מ יתן לנו הטוב וימחול לנו ויתגלה הכוונה פנימית, מעלת התשובה, המשכת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. תחילת העבודה (ניסן) בריחה מהרע, אתכפיא, גילוי נעלה יותר. העבודה להשלים הכוונה דירה בתחתונים (אייר) אתהפכא, גילוי בפנימיות יותר. גדולתי למעלה מגדולתכם, ענווה וביטול דצדיקים אינו שולל מציאותם. קדושתי למעלה מקדושתכם, ביטול דתשובה, אביון שאין בו מעלה כלל. אמנם התכלית הוא בהתכללות שניהם "כיוסף לבנימין".

רפואה באה מהקב״ה עצמו, אז הרפואה בשלימות. קודם לזה כתיב "עזבו מקור מים חיים את הוי׳", אח״כ אומר "רפאני", משמע שהרפואה (תשובה) צ"ל על החולי שעזבו תומ"צ שנק' מקור מים חיים. דהנה ג' ענינים במים: בגילוי, בנחלים; בהעלם, במחילות הארץ; מים חיים, כשחוזרים לנבוע במעיינות. עניינם בעולמות: בריאה, מאיר גילוי אלקות, שרפים, בעלי השגה ושירתם בהתיישבות והשגה; יצירה, העלם, אופנים גו' ברעש גדול, מחמת העדר ההשגה; עשיה, שם מתגלה בחי' נעלית יותר מעולם הבריאה, גילוי שלאחר העלם. ג"פ "אתה" בפסוק "אתה ה' לבדך" (בריאה) "אתה עשית את השמים גו' וכל אשר בהם (יצירה) ואתה מחיה את כולם" (עשיה). גילוי מקור מים חיים בעשיה ע"י תומ"צ מצד איתן שבנשמה, וכשאינה כך אזי "אותי עזבו מקור מים חיים את הוי'". התיקון לזה "רפאני הוי' וארפא" תשובה ממדרגת אריך, "הושיעני ונוושעה", המשכה נעלית יותר, מעתיק, "כי תהילתי אתה", ע"י הילול ושבח ממשיך העלם העצמי. שייכותו לפסח ושבועות: "רפאני", פסח, גילוי מלמעלה. "וארפא", ספה"ע, עבודה מלמטה. "כי תהילתי אתה", שבועות גילוי הפנימיות.

טענת המלאכים אינה על מ"ת לנש"י אלא לגופים. והשיב משה (נשמה בגוף) שצריך גוף כדי לעלות התחתון (דומם) ביותר ע"י הנשמה (מדבר) ע"ד התהוות האותיות, דומם, מפנימיות החכמה, מדבר. משא"כ מלאכים גוף ונפש בערך זל"ז. והודו המלאכים לזה כולל הודאתם לבית המקדש, "ולא שמחת אויבי לי".

מקיף דאריך, חיה, המשכתם ביניקה, הארה לבד. מקיף דעתיק, יחידה, נמשך בכל עצמותו. "קול דודי", דלא פסיק למעלה מגדר גילוי, "מדלג על ההרים", ברגל אחת, מקיף הקרוב. "מקפץ על הגבעות", ב' רגליים, מקיף הרחוק, בכל עצמותו. ב' בחי' שבת, מנוחה אחר עבודה ומנוחה בעצם. אור ישר ואור חוזר. הגילוי דיצי"מ והגילוי דמ"ת. הגילוי כלול ביצי"מ בהעלם ונתגלה במ"ת ע"י הכנה ספה"ע. תשכ’’ב

"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", התפשטות התענוג מגמר ההתהוות, ועצם התענוג מעבודת הבירורים שהיא במלכות דוקא, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, ונעשה "יתרון ארץ בכל", עליית המלכות בחכמה. אלא שצריך המשכה ונתינת כח לעבודה זו מלמעלה, והוא מש"כ "שלח לך גו' ויתורו", ג' פירושים: ריגול; תייר; יתרון. כי הכניסה לארץ לעבודת הבירורים, ריגול, פועל יתרון, בכח התייר ומורה דרך, היינו משה, שלח לך לדעתך, כי בחכמה אתברירו, ע"ד תייר המורה דרך ונותן כח לעבודת הבירורים.

ענין נהר דינור לאחר בירור דגיהנום לעלות לג"ע לישכח חיזו דהאי עלמא, הסרת גסות וחומריות הנשמה מתאוות היתר. ויש נהר דינור בין ג"ע התחתון לעליון לישכח חיזו דג"ע התחתון, מציאות דמלכות, לעלות לג"ע העליון, בינה העדר המציאות בהקדם הביטול דג"ע התחתון. העבודה דימות החול הכנה לשבת, יעקב וישראל, בחול צריך באווארענען (לשלול) און כפשוטו, לא הביט און ביעקב, אבל עדיין יש עמל, בירורים, משא"כ בשבת לא ראה עמל בישראל אלא בירור אוכל מתוך אוכל, מדרי' נעלית בקדושה גופא, עבודת הקרבנות דשבת. בימות המשיח הנה תחילה ילחם מלחמות ה' ואח"כ יעבדו מתוך מנוחה, אוכל מתוך אוכל, סעודת לויתן ושור הבר, אכילת ובירור הנשמות דעתה, זרע בהמה, ע"י נשמות דלע"ל, זרע אדם. מעין זה יש גם בגלות. יעקב וישראל שבפרשה בכל המדרגות החל מ"לכה ארה גו' זועמה" עד דרך כוכב מיעקב וגו' בימות המשיח.

רצונם של בני גד וראובן להיות רועי צאן בהתבודדות מהעולם כמו השבטים כדי להיות מרכבה, אך יחסר מהם המעלה שנוסף ע"י התעסקות עם הגשמיות. לכן אמר להם משה "אם תחלצו וכו'" שעי"ז גם בעבר הירדן יגיע למדר' כמו בארץ כנען, אך לא לגמרי כבירור הגשמי ממש, לכן מהם התחיל החורבן והגלות. ההוראה: שלא כדעת האומרים שאינם רוצים ללכת למקום רחוק כי זה קשה, אלא רוצים להסתגר בד' אמות שלהם, עבודה קלה, אין זה תכלית הכוונה, אלא הכוונה היא לנסוע לשליחות למקום רחוק להפיץ המעיינות חוצה ולעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ב' אופני רפואה לב' אופני עבודה, רפואה המסיר חולי, עבודת בעלי תשובה. ורפואה ד"לא אשים עליך", דלכתחילה אין שום חולי, עבודת הצדיקים. שורש כל חולי הוא "חולת אהבה", תשוקה וצמאון עד שנחלה. אש שחורה, צמצום, רשימו, קו, כלים, עומדים בתשוקה וצמאון ל"אש לבנה", לעצם האור לפני הצמצום. תשוקה זו היא בכל המדרגות, "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך", אי אפשר להרגיע ולהשקיט אותה (מען קען איר גאר ניט בארואיגן און איינשטילן) "ויחל משה" שאחזוהו חולי מגודל האין-ערוך, חולה בגימט' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן שעל ידה רואה את העצם. העצה לרוות צמאונו הוא מש"כ "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים גו'", מאכל זה תומ"צ וריח הוא תשובה. יש להתבונן במקור החולי, הסתת היצה"ר, שמתחיל עם קרירות וחמימות דאש זרה בלב, אח"כ עולה למוח, 'חולי זה הרעיון', שמשוטט ואינו מוצא מנוחה לנפשו מהעדר הדעת ואין בו הכרעה, עד 'מחלה זו מרה', דאף שמרגיש את "אחריתה מרה כלענה" הוא נשאר במחלה, כל זה כי חסר שער הנו"ן ועבודתו בחי' שמיעה לבד, 'חשוכא', ולא ראיה לכן משתוקק להעצם, כמו צמאון המלכות לרדל"א. הפסוק "והסיר ה' כל חולי" נאמר בס' דברים שהוא עבודת הבע"ת. אבל בס' שמות נאמר ,אני הוי' רופאך" ר"ת אריך. וכאן נאמר "והסיר הוי'" בחי' עתיק. גם אמירת הפטורה "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ' שכחני" מעוררת (זי רופט ארויס) את הנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בכפליים.

העבודות דר"ה הם מצד העצם, בלי התחלקות מדרגות כלל, ואמרו "ראשיכם שבטיכם גו'", התחלקות, כי העבודה הוא הידיעה דהוי' ואלקים כולא חד. אף שהם שונים נבדלים והפכים זמ"ז, דהוי' אורות, ואלקים כלים, אמנם מצד הכוונה פנימית דעולם התיקון אינם הפכים, העלי' באור כוונתו שיומשך ויאיר למטה בהתיישבות בכלים ולא יתבטלו (גלה כבוד מלכותך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלת). והירידה בכלים, אינו ירידה וההעלם והסתר לגמרי, אלא שבהם וע"י יתגלה האור, הכלי תופס את האור ומגלה אותו. לכן כולא חד, כוונה אחת בשניהם. עיקר העבודה, תיקון הכלים שיהיו ראויים לאורות, דירה בתחתונים, באדם הוא תיקון הגוף ונה"ב שיהיו בביטול וברצוא. ג' מדרגות ביטול בכלים: תיקון כלים דבי"ע להמשיך בו אור האצי'; תיקון כלים דאצי' להמשיך אור הסובב; תיקון האור שיוכלל במאור ועד לעצם. תיקון הנה"ב ע"י ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. [כללות עבודה זו דיחוד הוי' ואלקים ותיקון ועליית המלכות, החל מיצי"מ ובעיקר בספה"ע]. הסדר הוא: תחילה העבודה בכחות פנימיים, אח"כ העבודה דרעו"ד, ואח"כ העבודה שמצד העצם. אמנם צריך להיות גם המשכה מלמעלה למטה, עבודה מצד העצם בכחות פנימיים. וזהו "אתם נצבים היום כולכם", בר"ה העבודה היא מצד העצם, נש"י נצבים ומתעלים למקור חוצבם, "לפני הוי' אלקיכם", והוא ההפרש שבין קב"ע בכל השנה לקב"ע דר"ה, כל השנה היא בכח ובענין פרטי, בר"ה היא מצד העצם,למעלה מהכחות פנימיים, "כולכם", לאחדים כאחד ממש, מצד העצם לא שייך חילוקי מדרגות. העבודה היא להמשיך בחי' כולכם שמצד העצם בהכחות פנימיים, שזהו אומרו "ראשיכם שבטיכם גו'", שחושב כאן עשר מדרגות שהם עשר כחות הפנימיים, שגם בהם תהי' המשכת העצם.