מאמרי פרשת תולדות

התעלמות אור הלבנה בערב ר"ח, הארת העלם העצמות בגילוי אל הזולת, רחוק מן העצם, נקרא חשך. החילוק בין אור לחושך ע"ד החילוק בין אהבה ליראה. "ואהבת" בגימטריא ב' פעמים אור, אור ישר ואור חוזר. הם ב' עניני ואהבת: א' ציווי להתבוננות, רצוא, אור חוזר; ב' שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, המשכת אלקות למטה, שוב, אור ישר. בשניהם, הן העלאה והן ההמשכה הם בריחוק מהעצמות. לכן נקראים אור. "אמנם ענין היראה הוא מצד הקירוב, שמתבונן במ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, שבשמים וארץ הוא בשוה, ובכל מקום אני מלא, אומעטום אין פאראן דער גאנצער אני, שזהו מצד העצמות דוקא, ומצד התבוננות זו אין לו שום מבוקש כלל, ואדרבה תפול עליו אימה ופחד באופן של ביטול והעדר המציאות לגמרי". עבודת יצחק היא יראה, ופחד יצחק, הביטול שמצד העצמות למעלה מהגילוי ונקרא בשם חושך למעלה מאור. לעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו, אף שעתה אינו מאיר. גם הקירוב שמצד העצמות נקרא בשם חושך, לעת"ל תומשך גם בחי' זו באופן של אור וגילוי למטה, שגם הקירוב לא יהי' בבחי' חושך אלא בבחי' אור וגילוי. גם הקירוב שמצד העצמות יהיה אור וגילוי. ע"ד שבת שלמעלה מהשתלשלות ואעפ"כ נמשך ממנו בהשתל' נמצא שגם מבחי' שנקרא חושך יכול להיות המשכת אור וגילוי בהשתל'. יעקב קנה הבכורה מעשו, אורות דתהו, אלא שעכשיו כתיב "וישטום עשו את יעקב" שלא נתברר עדיין, אבל לעתיד בגמר הבירורים אזי יהיה "ורב יעבוד צעיר" באמונה ובלב שלם כי יתברר לגמרי בתכלית העלי' שגם החשך שלמעלה מהשתל' יאיר למטה. "אשת חיל עטרת בעלה".

קטע מסוף המאמר: "מים רבים" הם ההתבוננות וההשגה וההבנה, לא יוכלו לכבות את האהבה ולרוות את הצמאון דנש"י לאלקות, "ונהרות" שהם הגילוים דג"ע, "לא ישטפוה". וגם כאשר ישראל הם בשפל המצב ד"אחות לנו קטנה", שזכיותיהם מועטים ואומות העולם באים בטענה אשר גם ישראל חוטאים, מ"מ הנה גם אז ע"י עבודתם במצות מעשיות ובעשי' בכוונה פשוטה לשם שמים הם מגיעים בבחי' מרחב העצמי שזהו למעלה מכל הגילויים .. גם "מים רבים" שהם אומות העולם ונהרות שהם מלכי אומות העולם ושריהם לא ישטפוה לאהבת הקב"ה לבני ישראל, כפירוש התרגום והמדרש, דאף שהם חוטאים מ"מ אין מתרעמים עליהם, והטעם הוא לפי ש"בך בחר הוי'" הבחירה בעצם בנש"י, כי הם מושרשים בעצמות ממש שלמעלה גם משרש התומ"צ. וכמו התינוקת שאין עושה רצון אבותי' שאין מתרעמים עלי', שהוא לפי שהתינוקת עצמותה מושרשת בעצמות האב ואם, במקום אשר כל שאר הענינים דאב ואם פארנעמען דארט קיין ארט ניט, וכמו"כ הוא גם בנשמות ישראל שהם מושרשים בהעצמות ממש כביכול, ולכן אין מתרעמים עליהם, ואפילו האומרים נהי' כגוים כמשפחות הארצות הנה כה אמר אד' אלקים היו לא תהי', אם לא ביד חזקה וזרוע נטוי' גו' אמלוך עליכם והבאתי אתכם במסורת הברית וידעתם כי אני הוי'. ויתן להם איש, זה הקב"ה מבחי' מרחב העצמי "את כל הון ביתו", "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", וגם יתן להם כל הביזה והשלל דמלחמת גוג, כי דידן נצח במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

אברהם ויצחק, חסד וגבורה, אור וחושך, יצירה ובריאה. העלם נק' חושך שלמעלה מגילוי, כי מעלים רק לגבי הזולת, בעצם הוא קרוב ודבוק במקור לכן אינו מתפשט. עבודת אברהם אהבה, שוב, והמשכה מלמעלה למטה, ע"ד גילוי מ"ת שנמשך מלמעלה אבל המטה עוד לא נזדכך. עבודת יצחק יראה, רצוא, והעלאה מלמטה למעלה, ע"ד לעת"ל שהמטה עצמו יזדכך "ער ועט וערן אויס מטה ויהיה כלי לאלקות". לכן חפר בארות, הסרת העלם והסתר לגלות מקור מים חיים. ונכתב בהם "שמות" מלא ו"ו, אות אמת, העלאה המביאה להמשכה נעלית שלא שייך בה שינוי, שלא כמו באברהם דכתיב "כשמת" חסר ו"ו, שהיה בדרך גילוי אור עליון בלי זיכוך המטה. לכן אחרי מותו סתמום פלשתים. משא"כ הבארות דיצחק לא שייך שיסתמום. "אלה תולדות יצחק בן אברהם", שבכדי שתהי' ההעלאה דיצחק, צ"ל תחלה ההמשכה דאברהם. ואח"כ נאמר "אברהם הוליד את יצחק" היינו, שמלבד האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת (יצחק בן אברהם), צ"ל גם אתעדל"ע לאחר האתעדל"ת, שעי"ז תהי' העלי' בשלימות. אמנם תכלית הכוונה הוא בירור וזיכוך המטה, לכן לעת"ל רק ליצחק יאמרו כי אתה אבינו.

ענין "מחר חודש ונפקדת" ל' זכרון, גילוי, ול' חסרון והעלם. "מרום וקדוש אשכון (גילוי) את דכא ושפל רוח" (ביטול והעלם). זמן מחודש, ולמעלה מזה סדר זמנים קדימה ואיחור, כמו בנפש, להגיע לבינה צריך הפסק גילוי החכמה. סדר הזמן דשית אלפי שנין מתחיל משש מדות, אלף לכל מידה. אח"כ נחלקת לפרטיות לכל ראש השנה ולכל ראש חודש לכל החודש. אלא שכל זה הוא רק המשכה לצורך העולמות, מילוי החסרון, "ונפקדת" בא "לאחר יפקד מושבך", גילוי בא לאחר העלם. בחי' דוד (מלכות) צ"ל בטל לבחי' יהונתן (ז"א) "עד דוד הגדיל" ולא עד בכלל. אבל לעת"ל יום שכולו שבת ומנוחה, למעלה מהזמן לגמרי ונמשך בה תענוג למעלה מהשתלשלות.

הברכה ד"ויתן לך האלקים" דייקא, ברכו בתורה, במ"ת נאמר "וידבר אלקים את כל הדברים גו'", וגם כפשוטו מטל השמים ומשמני הארץ, אף שהמשכת הברכות הוא משם הוי'. כי בא בלבוש עשו השעיר, צמצומים. המשכה מגבורות דיצחק, מתענוג דאור חוזר, בחי' מקיף שלא יכלנו המוח והלב וחופף עליו בלבד. כנגדו אהבה בתענוגים כרשפי אש, בדרך העלאה מלמטה למעלה. לכן יצחק ברך בשם אלקים דוקא, שענינו גבורות דעתיק שעל ידה ההשפעה בריבוי אור וחיות. ולזה היו ידי יעקב שעירות, כי המשכה זו דמקיף דאור חוזר הוא ע"י שערות דוקא, מותרי מוחין. בעבודה הוא עבודת הבע"ת. משא"כ אברהם ענינו אהבה כמים שנמשך מלמעלה למטה, שרשו התענוג דאור ישר שמתיישב בכלי המוח והלב. בעבודה הוא עבודת הצדיקים. יצחק רצה לברך את עשו כדי לברר ניצוצות הקדושה שבו, ענין התשובה. אלא שבאמת יעקב צריך לקבל את הברכות, כי גם עבודת התשובה צ"ל ביעקב דוקא. גם בתורה, אור ישר צ"ל עבודת התשובה דאור חוזר. ריח בגדיו בוגדיו, שבוגד בטבע העולם ושוברו ופשיטא שאינו מתפעל ממנו, וממשיכים גילוי שם אלקים משרשו בגבורה דעתיק. משיחה לאחר המאמר: בסיום המאמר (בתו"ח) איתא: "וזהו שרמז דוד פדה בשלום נפשי דקאי ביעקב שפדהו אותו מעשו בשלום בלא מלחמה כלל כו' [כמ"ש "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו גו' וישקהו. ומדגיש שם גודל החידוש שבדבר] שאע"פ שהי' מלחמה עם שרו של עשו (למעלה), אבל בעשו למטה נעשה שלום כו'". ולהעיר, שבדרך כלל מצינו בנוגע להשפעה מלמעלה, שעד שנמשכת ובאה למטה, ישנם כמה הרפתקאות כו'; ואילו כאן מבואר להיפך, שלמעלה הי' זה בדרך מלחמה, ולמטה הי' זה בדרך שלום – וטעם הדבר – "לפי שברבים היו עמדי", כמבואר שם, שעבודת יעקב היתה בב' הקוין ("ברבים"): בדרך אור ישר ובדרך אור חוזר. זהו גם המענה לאלו הטוענים: כיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל, דעקבתא דמשיחא, ש"אותותינו לא ראינו .. ולא אתנו יודע עד מה", א"כ, איך יכול להיות עתה גילוי פנימיות התורה. והמענה לזה, אדרבה: ישנם ענינים שלמעלה הם בדרך מלחמה, ודוקא למטה ה"ה בדרך שלום. ועד"ז בנדו"ד: דוקא למטה, בזמן היותר תחתון דעקבתא דמשיחא, יכול להיות ענין השלום – גילוי פנימיות התורה, דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו', באופן שיפוצו מעינותיך חוצה דוקא. ויש להוסיף, שגם העבודה דהפצת המעיינות צריכה להיות באופן ש"ברבים היו עמדי" – בב' קוין: "סור מרע ועשה טוב" כי כאשר העבודה היא בקו אחד בלבד, יכול להיות שזהו רק מצד ההרגל, ובמילא הרי זה בבחי' "לא עבדו"; ורק כאשר "ברבים היו עמדי", שהעבודה היא בב' קוין, שעי"ז שובר ומבטל את ציור הטבע כו' – הרי זה הכלי לפדי' בשלום, גילוי פנימיות התורה גם למטה מטה.

עיקר מעלת יצחק על אברהם היא לעתיד דוקא. גם עכשיו יש מעלה בגבורה על חסד, אבל לזה צריכה הגבורה לקבל מחסד. משא"כ לעתיד, לא תצטרך הגבורה לקבל מחסד. מעלת הגבורות על החסדים מבאר הצ"צ, שזהו ע"ד מעלת המס"נ (העלאה) על עסק התומ"צ (המשכה), שע"י תומ"צ נעשה יחוד ו"ה, וע"י מס"נ נעשה יחוד י"ה, שענינו הוא התגלות עתיק, שלכן אין טעם על מס"נ, כיון שזהו"ע הקשור עם בחי' עתיק שלמעלה מהשתלשלות (ובנפש האדם הרי זה בחי' עצם הנפש שלמעלה מכחות פנימיים). וזהו גם מה שמצינו שכאשר ה'בית יוסף' לא זכה לאיתוקדא על קדושת שמי' רבא, הנה אף שעי"ז קיים יותר תומ"צ, הרי זה נחשב לענין של עונש. וזהו גם דיוק לשון הזוהר: גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק בי' נהורא, סליק דייקא, היינו, שלא מספיק שיש בו אור, אלא האור צ"ל סליק בי', בדרך העלאה. מקשר זה עם מ"ש ויתן לך האלקים גו', שם אלקים דייקא, כיון שדוקא ע"י גבורות נמשך תוספת אור. [נתבאר בשיחות לפני זה].

במדרש: הזריעה שזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק. בתדב"א: הזריעה היתה צדקה, זרעו לכם לצדקה. זריעת אור התומ"צ, אהבה ויראה דהנשמה בעשיית מצוה גשמית בעוה"ז; זריעה והלבשת שכל ומידות הנפה"א בנפה"ב, עי"ז נעשה "ויגדל האיש", בכללות. "וימצא מאה שערים", העליה בנפה"א, ב"פ חמישים שערי בינה, מסטרא דיובלא ומיובל עצמו; ה' מדות כלולות מיו"ד, ל"ך ה' הגדולה כו' כי כ"ל בשמים ובארץ. ע"י העבודה דזריעת כוחות נפה"א מתיקון בנפה"ב מתוהו, נמשכים ב' אופני מדות, תוהו ותיקון. "ויברכהו ה'", המשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. ומסיים: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", ג' פעמים גדל. כנגד ג' הענינים דויזרע, וימצא, ויברכהו. ויגדל האיש היא ההמשכה שלפי ערך האתערותא דלתתא ("ויזרע"), שבכללות היא המשכת אור הממלא. "וילך הלוך וגדל" היא ההמשכה שלא לפי ערך האתעדל"ת ("וימצא"), שבכללות הוא המשכת אור הסובב. ולכן נאמר הלוך וגדל, דענין ההליכה היא באור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. "גדל מאד" היא ההמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם ("ויברכהו ה'"), דבכללות הוא המשכת העצמות. ולכן נאמר "גדל מאד", דאמיתית ענין הבל"ג (מאד) הוא בהעצמות.

הברכות בשם אלקים נעלות ביותר, השפעה מהגבורות (חמימות) גדולה מהשפעת החסדים (קרירות) עד לריבוי בלי גבול. כי כוונת יצחק לברר ניצוצות נעלים שבעשו ע"י המשכת אורות עליונים, מטל השמים, טלא דנטיף מעתיקא. בירור בחי' הי"א שבסט"א ע"י מקיף שלמעלה מע"ס, שנמשך בפנימיות הע"ס, יתן ויחזור ויתן ע"י המשכת עצמות שלמעלה מעתיק. "האלקים" בה' הידיעה, העלם העצמי דא"ס משם הוא כח הבירורים. ברכו בתורה, "מטל השמים" זה מקרא "משמני הארץ" זו משנה "דגן" זה תלמוד, היינו יגיעת התורה בדרך אור חוזר מגיע להעלם העצמי דתורה, "עין לא ראתה אלקים זולתך". גם "מטל השמים" כפשוטו, דטל לא מיעצר (ובפרט שמלכתחי' אין ס"ד לעכב ח"ו) וכן "משמני הארץ ורוב דגן ותירוש" כפשוטם ובתכלית ההרחבה.

ע"י הביטול של המקבל ("יפקד מושבך") נמשך למעלה מסדר השתל' ונעשה התחדשות ("ונפקדת") כעין דלעת"ל, המשכה מפנימיות עתיק ומגיעים לבחי' עדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. ברכת יצחק היתה על היגיעה בתורה, שמביא לבחי' עדן שלמעלה מהתורה כפי שנתנה במ"ת, שלא היה בה שכחה ואצ"ל בה יגיעה. לכן ניתנה הברכה ליעקב כדי לברר את עשו. זהו שארז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך וכו' זה עדן. מה שאומר שם אלקים דוקא. ועד"ז בפרשתנו, "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש", למעלה מכל הגילויים. ע"י יגיעה בא לתכלית הביטול ("כי יפקד") ונעשה התחדשות בתכלית מעין ועד בחי' עדן ("ונפקדת") "עד דוד הגדיל, ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

"ושלשת", ג' נקודות הסגול, זה אצל זה ואחת תחתיהן, ענין "והייתם לי סגולה מכל העמים", בירור עשו וישמעאל ב' הנקודות חסד וגבורה ע"י נקודה אמצעית, נקודת הביטול, "כי אתם המעט מכל העמים", נקודה תחת ב' הנקודות. מסגול נעשה סגולתא, למעלה מב' הנקודות. מקשר עם התחלת הפרשה, "ואלה תולדות יצחק", יעקב ועשו האמורים בפרשה, יעקב, קו האמצעי, מברר את עשו באופן ד"ואלה, מוסיף על הראשונים", ומברר גם את ישמעאל. יעקב מדת האמת מחבר ב' הקוין של חו"ג. מברר את עשו (הא-שוא) היפך האמת. מה שמחשיב העולם לדבר יש ונפרד זהו שוא. כי באמת אין לו שום מציאות וצריך להמשיך ואמת הוי' לעולם.

הכלי להמשכה זו היא "כי יפקד מושבך", ל' חסרון, ענין הביטול, אמנם לא אסקופה הנדרסת ח"ו אלא "ונפשי כעפר לכל תהי'" בשביל שיהיה "פתח לבי בתורתך". בכל חודש מאיר צירוף חדש דשם הוי', התחדשות בהתהוות, הנתינת כח לזה הוא "ויאמר לו יהונתן", יה"ו נתן, המשכה חדשה דז"א למלכות "עד דוד הגדיל". הכח לזה הוא מיום השבת למעלה מהזמן, קדש מילה בגרמי', המשכת תענוג שאינו מוכרח, משא"כ ר"ה ור"ח הוא המשכת חיים מה שמוכרח. "וישקו איש את רעהו ויבכו גו'", נשיקין, התגלות אהבה גדולה שאין כלי הלב מכיל, ובכיה הוא מכיווץ במוחין כרע"ק שזלגו עיניו דמעות מסודות התורה דשיר-השירים. "עד דוד הגדיל", מעשה גדול.

שם יהונתן נמצא בתנ"ך בב' אופנים, לפעמים בלא ה' ולפעמים עם ה'. הוספת ה' מורה על תוספת התפשטות והתרחבות, כמו באברהם שהשליטו ביצרו (כמבואר במאמר לעיל ואברהם זקן) ויוסף שיצא מבית האסורים ומשביר בר לכל הארץ, ותולדות יעקב יוסף, תכלית ההתרחבות, כמו"כ יהונתן, ל' מתנה שאין לה הפסק עד א"ס. מהביטול בא לתכלית ההתפשטות ולא כאסקופא הנדרסת ח"ו אלא כמו מלך, מיטן גאנצן פארנעם, כיון שהוא בטל, ועבד מלך מלך, ושלוחו של אדם העליון כמותו ממש, מהוי' נמשך לאלקיך, מ"ירד ירדנו" עד "אעלך גם עלה". (בהמשך המאמר מבואר ענין וחידוש נפלא וכרגיל אין מתעכבים און מלויפט א דורך וכו') מעלת ישראל מונין ללבנה ועכו"ם מונין לחמה, ולאידך פני משה כפני חמה. ב' השפעות בשמש, חיצוניות ופנימיות, שמש מאירה תמיד על הארץ אלא שאינה מתאחד עם הארץ אלא במקיף וגם האור אין משתנה משא"כ פעולת השמש בירח, יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי עד והיו לבשר אחד, זכר ונקבה בראם ויברך אותם, בלי זה הם פלג גופא. משה שהיה עניו ביטול דלבנה נפעל בו פני חמה, פנימיות החמה.

ע"י ביטול, "יפקד מושבך", נמשך הזיכרון דלמעלה, "ונפקדת". "מחר חודש", ביטול הלבנה בער"ח ממשיך אור חדש מהשמש ומולד הלבנה. המשכה למעלה משייכות לעולמות עד שהם זיכרון בלבד (ונפקדת) ע"י ביטול (יפקד מושבך). ג' דרגות אתעדל"ע, העליונה באה לאחר שלימות העבודה. בר"ח נמשך השמש (ז"א) ללבנה (מלכות) לא רק על "ונפקדת" בר"ח, אלא גם "יפקד מושבך" בער"ח, ביטול המלכות עצמה. העלאת התחתון צריכה להמשכה שתעורר אותה ותגלה את כוחה. ההעלאה היא פעולה נמוכה ולא נעשית מצד עצמה ולא רואים את כוחה, וצריכה המשכה שתעורר אותה לכך. כמו כן מלכות, הספירה התחתונה, צריכה את ז"א גם בשביל עצמה. "יצחק (העלאה) בן אברהם" (המשכה) העלאה עצמה באה ע"י קדימת ההמשכה, "אברהם הוליד את יצחק", הוליד ל' פועל יוצא שנותן את כח התולדה ביצחק, שהכח שבהעלאת המטה להגיע למעלה נמשך (מתגלה) ע"י ההמשכה מלמעלה (שלפני ההעלאה). מעלת העלאה דמלכות לגבי ההמשכה דז"א היא ההעלאה עצמה, עתה שהעיקר הוא הגילויים, מדגישים את מעלת הגילוי שנמשך על ידי ההעלאה. אבל לעת"ל יתגלה השורש הנעלה שלה, גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום, חידוש הכי עליון בכל הענינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה, בתורה – תורה חדשה מאתי תצא, עי"ז חידוש גם בבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה. וממשיך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שגם לע"ל, כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאצקען) עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים.

ענין מחר חודש, שע"י הביטול, "יפקד מושבך", זוכים לגילוי הכי נעלה, "ונפקדת". ענין שהלבנה מהלכת תמיד ומתחדשת כל חודש באופן "ונפקדת כי יפקד מושבך". כך נש"י מונים ודומים ללבנה, ע"י ירידתן למטה הם בחי' מהלך, בתפלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", העלאה והמשכה. כמו"כ בתורה ובמצוות. קשור לפ' השבוע הזה ולפ' ויצא שם מסופר אודות יציאת והליכת יעקב, מלמטה מעלה ומלמעלה למטה, בשניהם כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, ב' בחי' שלום, שלום שלום לרחוק ולקרוב, ב' בחי' הליכה עד ויפרוץ האיש מאד מאד, ב"פ מאד. עד"ז ואלה תולדות יצחק בן אברהם (העלאה) אברהם הוליד את יצחק (המשכה). ויה"ר שיתקיים בנו מ"ש בסיום הפרשה וישלח יצחק את יעקב, שכאו"א מישראל הולך בשליחותו של הקב"ה, שהרי לע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, שזה רומז להקב"ה, אבינו שבשמים, השולח את כאו"א מישראל (יעקב) לחרון אף של מקום בעולם, לפעול הענין דמטתו שלימה בישראל, אתם קרוין אדם ע"ש אדמה לעליון, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.