מאמרי כ"ד טבת

ע"י התבוננות בגדולותו ית' בבריאת העולם בא לאהבה רבה ונק' עובד אלקים, ופועל שהרע "ימס כדונג בפני אש", שלא יבוא לידי מעשה, אמנם התכלית לבוא לאהבה רבה למעלה מטו"ד המוסתרת בלב כל ישראל וצריך להביאה לגילוי והרע בטל לגמרי, "כי הנה אויבך הוי' גו' יתפרדו כל פועלי און", מצד שם הוי' שלמעלה מהעולמות.

חידוש משה (השביעי) לגבי האבות, שנתגלה לו אני הוי' ומ"מ אמר לו הקב"ה במקום גדולים אל תעמוד כי לאבות מעלה יתירה. יובן זה ע"פ מאמר בעל ההילולא ד"ה ששים המה מלכות, היינו ששים מסכתות, שם בירור רצון העליון בגילוי; ושמונים פלגשים, ברייתות שבהם הרצון אינו גלוי כ"כ; ועלמות אין מספר, מימרות אמוראים שהעלם גדול יותר אלא שעל-ידם נעשה תכלית הבירור, אין מספר. הקדמה לזה לחבר התורה עם נותן התורה באמצעות עבודת התפילה, אחת היא יונתי, ומשלימים רצון העליון לדירה בתחתונים, תמתי. גלות מצרים היתה כור הברזל שהכשיר את העולם לקבל התורה, ויושלם רצה"ע בבריאה ויומשך אמת הוי' לעולם ע"י תורת הוי', אלא צ"ל הקדמה דעבודת האבות, ג' תפילות, התקשרות בקב"ה אחת היא יונתי תמתי. אז ע"י התורה אותי אתם לוקחים.

"הבאים" קאי על בנ"י "הבאים מצרימה", אז היתה השרשה, עי"ז "יציץ ופרח ישראל". ע"י הירידה למצרים זכו לעליה במ"ת לנגלה דתורה, וע"י הירידה לשאר הגליות זוכים לגילוי פנימיות התורה. השרשה במצרים היתה בעבודת פרך בחומר ובלבנים, וההשרשה בשאר הגלויות הוא היגיעה בקל וחומר וליבון הלכתא, עבודת פרך ברוחניות שינוי הרגילות, לאחר מ"ת אין מקום ליסורים, לכן ההשרשה אינה בארץ מצרים אלא בארץ חפץ הם בנ"י, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", וענין "ישרש יעקב" ע"י הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'" אז "יציץ ופרח ישראל" עד לשלימות דלעת"ל "ומלאו פני תבל תנובה". סיום המאמר: ואף שבגלות מצרים הי׳ צ״ל ענין עבודת פרך כפשוטה, ועבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כפשוטם, הנה בגלות זה האחרון, הרי מכיון שהקב״ה יודע באיזה מעמד ומצב נמצאים, הנה מספיק שיהיו כל ענינים אלה בעבודת ה׳ ובלימוד התורה, ואדרבה בזה הוא תכלית השלימות שבענין הגלות .. שהרי לאחרי מתן תורה גדלה שלא בערך התמי׳ מדוע ישנם יסורי גלות, הרי נתגלה העילוי של איש ישראל שלומד תורה ומתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא כו׳ ואיך אפשר להיות יסורי הגלות. וע״כ הנה ע״י היגיעה בלימוד התורה באופן האמור לעיל, יוצאים ידי חובת היגיעה בגלות. ויתירה מזו, מכיון ששמעתתא בעי צילותא, וכמבואר במסכת עירובין, שאפילו טירחא קלה מבלבלת ללימוד התורה כראוי, הנה כשמוסיפים בלימוד התורה הקב״ה נותן הרווחה, ובפרט בסוף זמן הגלות, ואז נהי׳ כמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מלכים, שכאשר אין שום דאגות ושיעבוד של אומות העולם, והמעדנים מצויין כעפר, הנה אז תרבה החכמה והדעת, ויהי׳ לימוד התורה בשלימות כמצות רצונך. וכן תהי׳ לנו, שנוסיף בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות (שבה נתגלתה פנימיות התורה), ולימוד מביא לידי מעשה קיום המצוות בהידור כמצות רצונך. וזה נהי׳ הכנה קרובה בגלוי לביאת משיח צדקנו.

הירידה למצרים צורך עליה, "ישרש יעקב", מצוות נמשל לפירות שמשרישים בארץ חפץ דוקא ואז "יציץ ופרח". ענין הצמיחה הוא דוקא בארץ התחתונה ולא בשמים. מתחיל בעבודה דיעקב בחי' עקב, קב"ע וביטול, ומזה בא לשלימות העבודה והפעולה בעולם, "ומלאו פני תבל תנובה", לא רק בד' אמות שלו. אף שהפסוק מדבר על הבאים מצרימה בעבר, שייך זה גם לכל הדורות לבאים מצרימה עתה. ע"י לימוד פסוק זה בתורה, מביא לידי מעשה, דאחר לימודו מקיים בפועל "ישרש יעקב" ונהי׳ הכנה להעלאה בקודש שיבוא לאחרי זה ("ישרש" לשון עתיד) לאופן נעלה יותר ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"יציץ ופרח", ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"ומלאו פני תבל תנובה".

לאחר הבאת מש"כ בתורה אור על הפסוק, מבאר ענין "לאתקנא רזא דשמי׳", להמשיך בחי׳ שמו הגדול שהוא בחי׳ א״ס, שנקרא אין סוף ולא אין לו תחילה, הכוונה על האור והזיו שהי׳ ממלא כל החלל ואח״כ נעשה צמצום ומקום פנוי כו׳, ועל בחי׳ האור בלבד שייך לקרות לשון א״ס ולא לשון אין לו תחילה, כי האור הוא רק התפשטות מן העצם ואינו עצמיות, הצמצום פעל שיוכל להיות קו במדה וגבול, ושאחר הצמצום ישאר רשימו בחלל וממנו שרש התהוות הכלים, והקו שרש כל האורות. "אלה שמות" גילוי והמשכת אור א״ס הנ״ל למטה "הבאים מצרימה" בגלות, כי יש מצרים דקדושה, לשון מיצר העלם והסתר ומזה נמשכים מיצרים וגבולים דלעו״ז, עד למצרים כפשוטה ערות הארץ גם בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ושם צריך "לאתקנא רזא דשמי׳" אלא שהוא באופן של רז וסוד בהעלם דאותותינו לא ראינו וע״י מעשינו ועבודתינו בתומ"צ, נעשה "אלה שמות" גילוי השם, עד שמו הגדול. במ"ת ניתן תורה הנגלית, ושאר חלקי התורה בנסתר, ע״י העבודה בזמן הגלות באים לגילוי פנימיות התורה. קריאת השם עושים (מאכט מען אויף) ענין חדש. לא רקלאתקנא רזא דשמי׳. ענין "מצרים" בעבודת האדם הוא, כשפנימיות של איש ישראל, שהם עניני אלקות ויהדות אינם בגלוי, רק עניני העורף שמאחורי הפנים (פרעה) שיש לו רצון לענינים אחרים, ובזה גופא בירידה אחר ירידה כו׳. וגם כאשר עסוקים בעניני אלקות, הרי זה כמ״ש "כי פנו אלי עורף ולא פנים", שגם כאשר "פנו אלי", הפני׳ היא בעורף כו׳. ומפרעה אותיות הערף (שהוא מלך מצרים) נמשך ענין של מצרים מלשון מיצרים וגבולים, שיש אצלו מדידה והגבלה בעבודתו לקונו, ועי״ז חסר אצלו בהעבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, כי אין זה אצלו בכל ("כל מעשיך וכל דרכיך") אלא במדידה והגבלה. הנה מהחלל ומקום פנוי וצמצום, נמשך אח״כ שרש דינים, עד למיצרים וגבולים כפשוטם בארמ"צ, ובזה צריך להיות העבודה ד"אלה שמות בני ישראל". ולכל נשמה יש לה את הכח לאתקנא רזא דשמי' עד ל"אנכי אעלך גם עלה" והקב"ה עוזרו.