מאמרי שנת תש"כ

ביאור ענין חודש תשרי, שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים על כל השנה ובכללות יש בחודש זה ב' ענינים, הענינים עצמם, וההתגלות שלהם.. בסוכות מתגלה ענין התשובה ולכן הדין שאסור לעשותו תחת האילן. אילן הוא מקיף דאור ישר, וסוכה היא התגלות יגמה"ר מצד התשובה דיו"כ, מקיף דאו"ח. וזהו העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, בית הוא התיישבות, סדר ההשתלשלות, הנה גם בחי' אילן שהוא בחי' מקיף, מאחר שהוא בחי' מקיף דאו"י, ראשית ההשתלשלות, לכן אין זה מספיק, אלא צריך להיות בחי' הסוכה מקיף דאו"ח דוקא. והגם שבאברהם כתיב והשענו תחת העץ, הרי ענין זה הי' גבי מלאכים, וגם קודם מ"ת, וההפרש בין מלאכים לנשמות הוא דוגמת ההפרש בין קודם מ"ת ואחרי מ"ת. המשכה זו היא ביוה"כ, והתגלותה היא בחג הסוכות "ליום חגנו", אך הגילוי הוא בבחי' מקיף עדיין, ואח"כ בשמיני עצרת נעשית ההמשכה בפנימיות, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

גילוי תענוג ברצון רק במקיף, ובחכמה גם בפנימיות. כי תענוג הוא עצמי ורצון הוא חיצוני. (והמבואר במ"א שהרצון עצמי שולט על תענוג, הוא מזה גופא שהרצון הארת וגילוי התענוג) אבל חכמה אינה עצם הנפש, אלא באה בדרך סיבה מהתענוג. זהו "ביום השמיני" מלשון שמן, חכמה סתימאה, מקור יגמה"ר שממנה הסליחה דיו"כ, ומתגלה בסוכות דרך מקיף, לכן שייך מזה יניקה, ובשמע"צ נמשך בפנימיות, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

בשם הבעש"ט "ברא" ב' פירושים: בריאות (געזונט), ולשון גילוי, אלקים בגימט' הטבע, צריכים להבריא את הטבע ע"י שמגלים תוכיותו ופנימיותו. הב' ראשית ישראל ותורה הם המבריאים ומגלים פנימיות ותכלית הטבע, דשם אלקים. זה כל ענין האדם, ע"י תומ"צ מגלה פנימיות הבריאה, להיות לו ית' דירה בתחתונים. יש המשכה בסוד שרש, אור פנימי, והמשכה בסוד תוספת, אור מקיף. מקיף דאור ישר נמשך ע"י עבודת נפש האלקית מצ"ע. ומקיף דאור חוזר ע"י העבודה דנה"ב, כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, הם ז' היכלות (העלם), ז' ולא י' כי אינם כוללים מוחין חב"ד. עבודה לכבוש ע' אומות. בירור המדות והמוחין השייכים למדות. עכשיו אפשר לברר רק את המדות, ורק לע"ל, כשירחיב ה' אלקיך את גבולך, יוכלו לברר גם את המוחין. "בראשית ברא אלקים", צריך להבריא כל עניני הבריאה שמשם אלקים ע"י ב' ראשית ישראל ותורה וכובשים ארץ ז' אומות עד שלעתיד יכבשו גם ארץ קיני קניזי וקדמוני.

בעבודת התפילה ב' ענינים: השגה ותענוג. ההשגה שרשה בכלים דאצילות ומתגלה בו רק חיצוניות האור. התענוג, מקורו בחי' הבלים עליונים, בהם מתגלה פנימיות האור שלמעלה מהתלבשות בהכלים. דוגמא לזה, עבד שמביא מתנה קטנה לרבו, הנה מצד המסירות (די איבער געגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ונמשך להעבד. כמו״כ יובן מעלת הביטול דבי״ע, דלהיות שביטול זה הוא חידוש, הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג; גילוי בהשגה הוא כמו השפעת מזל בגדילת העשב; גילוי התענוג כמו בחושי האדם, שם הוא מתגלה יותר מאשר בכוחות פנימיים. התענוג והשמחה בתפילה ובקיום המצוות, אף שמטבעם הם בהרחבה והתפשטות, מ"מ כשהאדם בטל במציאות אז גם ההתרחבות שלו הוא בביטול. כך ספירת המלכות הוא בביטול ומאיר בו עצם התענוג. גם במלך כפשוטו ב' קצוות אלו. התפשטות והרחבה וביטול. חטא עץ הדעת היתה, עבודה בתענוג ובהרגש עצמו בלי ביטול, לכן היתה נפילה גדולה ביותר. נח רצה לתקן זאת ונפל גם הוא בהרגשת עצמו. שרה, מלכות דאצילות, יר"ת, "נחתת וסלקת", כי נרגש בה הביטול דיראה עילאה, אשת אברהם, לכן זכתה לחיין עילאין והמשיכה תוספת אור עד "דילה הווה חיין" גם במקום המורגש ותיקנה את חטא עץ הדעת. "ומטעם זה תובעים מכאו״א אשר עבודתו תהי׳ בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר לביטול, דגם מי שהוא בהתחלת העבודה הנה גם אצלו יכולים להיות ב׳ הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו היא מצד קבלת עול, וכמו״כ בעבודת הוי׳ שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול, ומ״מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה סותר להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו כי אם הוא תענוג האדון כידוע… בתפילה צריך להיות לא רק ההתבוננות כי אם גם התענוג, אמנם צריך בזה תנאי אשר התענוג יהי׳ בביטול, והוא שלא יהי׳ בזה הרגש עצמו מה שקרבת אלקים לו טוב כי אם הרגש האלקות עצמו מה שאלקות בעצם הוא טוב, דכאשר ישנו הרגש עצמו בתפילה מה שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד השמחה שבתפילה יכול ליפול אחרי התפילה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש, והוא מצד התרחבות התענוג שהי׳ אצלו בתפילה, ולכן צריך להבטיח (באווארענען) שההתרחבות יהי׳ בביטול".

עבודה בדרך מלחמה, התאבקות נה"א עם הנה"ב עד שההשגה תפעל עליו (זיי פלעכטן זיך ארום זה עם זה). "פדה בשלום", לא יתכן אחרת מציווי התורה. מסירת עצם נה"ב לקדושה. הארת היחידה. אינו מרגיש שצריך מס"נ וצער אלא רק תענוג ועונג. זה שייך לכל ישראל. ג' פירושים משביעין אותו: שובע, מבחי' טהורה היא. שבועה, "בי נשבעתי", עתיק. שבע, נמשך בפועל בז' ימי הבנין בגוף ונה"ב. שובע, מבחי' תהי צדיק שיש בכל ישראל כיון שהוא מקושר למעלה הרי סוכ"ס שלעפט מען אים ארויס, עד שיקיים גם את הציווי "תהי צדיק" ועד לאמיתת שם התואר צדיק כמבואר בתניא. "תשבע כל לשון", גם למטה בגוף. יחידה שבנפש פועל בנשמה המלובשת בגוף ועל עבודתו למטה בדרך שלום. ראיה וידיעה באלקות ובוודאי לא יעבור על השבועה. נפש כי תחטא, תווהא(בתמי'), כי משביעין אותו בכל טוב.

מביא את "ענין החסידות" כדברי רבינו, שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, עוד זאת, ענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. ע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. "פדה בשלום נפשי", כמ"ש רבינו שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם, ועבודתו היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

כללות ענין גלות וגאולה דמצרים בשביל מ"ת הנגלית, וגלות האחרון הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל. כוונת הירידה לזכך הנשמה שהיא בחי' נברא לקבל מעצמות ולהסיר העלמות והסתרים שמצד הגוף ונה"ב, לייחד קוב"ה ושכנתי' בתומ"צ, עי"ז תופסים עצמות. סדר העליה: "בכל לבבך"ע"י התבוננות דממלא השייך גם לנה"ב, "בכל נפשך" התבוננות דסובב שיוצא מהעולם, "ובכל מאודך"התבוננות באמיתית הא"ס שלפני הצמצום מוליד אהבה בל"ג, למעלה מזה "והיו הדברים האלה" תומ"צ תופסים בהעצמות גם בהתלבשות בגוף ונה"ב, והעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב, בשביל זה הי' כדאי כל הגלות לזכות לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח צדקנו.

כח הלבושים שמיפה את הפנימיות, ב' משלים לזה: שוטה המדבר דברי חכמה; מאיש רע העושה מעש"ט, מבאר הצורך בשניהם, לעת"ל לא יצטרכו ללבוש כדי ליפות כי יהיו מוחין ומדות ברורים. מארז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, שגם כאשר העסק בתומ"צ בגלוי הוא שלא לשמה, מ"מ, כיון שהם תומ"צ, הרי התוך והפנימיות שבזה הוא לשמה, וזהו גם ענין הנהגת רבותינו נשיאינו, שהפיצו המעיינות באופן שיבואו לכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, וללא הקדמת תנאים כו', כי, הפעולה דהמעיינות היא בכל מעמד ומצב כו', ובודאי שסוכ"ס המאור שבה מחזירו למוטב.

לאחר הקדמת זה יתנו, ישנם ד' ענינים במחצה"ש, ד' אותיות הוי'. מחצית הא' - ו'. מחצית הב' - י'. עשרים גרה - ב' ההי"ן. תרומה להוי'. אותיות שם הוי' הם אותיות החקיקה שהעצם מתגלה בהם. צורתם הוא ע"ד סדר השפעה מרב לתלמיד, צמצום נקודה המשכה והתפשטות בשטח המקבל. כמו"כ למעלה המשכה מאוא"ס עד מלכות. אעפ"כ אינם דבר נוסף על העצם כתושבע"פ שאפשר לשנות, אלא כאותיות החקיקה דתושב"כ, אותיות עצמיים דמיני' ובי' שא"א לשנות. שהם דבר אחד עם התוכן שבהם, ואותם האותיות בכ"מ הם ענינים אחרים, ונראה במוחש באותיות דתושב"כ נרגש יותר קדושה מאותיות דתושבע״פ. מצד ריבוי האור ומעלתו א"א לידע מהם פרטי הרצון, וגם כי הוא מאצילות שלמעלה מענין הלבושים א"א להיות גילוי לנבראים, כי אם בתושבע״פ בריבוי כלים ולבושים, שם הוא הגילוי. שם הוי' באצילות הוא מילוי יודי"ן (ע"ב) שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד לברוא בהם ועל-ידן. הבריאה בשביל ישראל, לכן יש כל עניני ההשתלשלות בנש"י, נשמה שנתת בי טהורה (באצי', חקיקה) בראת יצרת נפחת (לבושי מדו"מ, בי"ע). גילוי מעלת הנשמה אינו למעלה, כי אם בהתלבשות ועבודה דנה"ב שם הוא עיקר היופי. מחצית השקל הוא העבודה עם י' כחות דנה"ב, בזה דוקא הוא תרומה להוי׳. זה יתנו, בגילוי בדברים גשמיים שאפשר להראות באצבע ולומר ״זה״, בהם הוא תכלית העבודה.

מאמר השכינה לכנס"י: "אני ישנה" בגלותא חסר ראיה ושמיעה באלקות וגם למעלה, מ"מ "ולבי ער" נקודת היהודת בתוקף ושלימות ונמשך "קול דודי" אה"ר מעצמות א"ס לעצם הנשמה "דופק פתחי לי כחודה של מחט" התעוררות נקודת המס"נ למטה ומתעורר מהשינה דלמעלה, אני אפתח לכם פתחו של אולם "אחותי" אהבה טבעית. "רעיתי" פרנסתי, המשכת אלקות למעלה מהשתל' ע"י עבודה במדוה"ג. "יונתי" לאסתכלא ביקרא דמלכא בעבודה שלא שייך להשתל' כלל. "תמתי" שנעשה שותף להקב"ה ונמשך למטה עד "שראשי נמלא טל" דלא מיעצר מצד אהבה עצמית בלי הבט על הנהגה דלמטה. תשובת כנס"י: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", איך אחזור לדרך התומ"צ לאחר שכבר איני רגיל בה, וטענת מדת הדין "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" שלא אוכל להשרות שכינה בביהמ"ק שנק' הדום רגלי. אלא ש"דודי שלח ידו אל החור" ואינו ממתין שיפתחו לו אלא עושה חור במחיצה של ברזל שבין ישראל לאבשב"ש ומסייע גם למי שפשט את כותנתי. וזה היה בזמן הגזירה שהיו במצב של שינה ומ"מ נדדה שנת המלך ונעשה תוקפו של נס.

ב' בחי' משכן שבפ' פקודי מוכיח שהיו ב' עניני ויקהל. "ששם עלו שבטים, שבטי י"ה, עדות לישראל". משכן סתם ומשכן העדות. שבט, ל' כוכב דשביט; ענף אילן, אף שנמשך לחוץ מ"מ הוא מגוף האילן. שבטים נמשכים מהאבות מרכבה דאצי' ויורדים לבי"ע לצורך עליה. מאלמים אלומים. העבודה לקבץ הניצוצות ולפעול אחדות במקום הפירוד. בירור א' "אז יקהל שלמה את זקני ישראל", מבי"ע לאצילות, שם עלו שבטי י"ה. בירור ב' "ויקהל משה את בנ"י", למעלה מאצילות, "שבטי י"ה עדות לישראל". עי"ז נמשך "אלה פקודי המשכן" סתם; וע"י הקהלת משה נמשך "משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה". וזהו שצריך גם "עבודת הלויים" להקמת המשכן, כי התכלית הוא להמשיך מבחי' עקודים ולמעלה יותר, לויים, ל' לויתן, התחברות וביטול היש לאין, "יצרת לשחק בו", ענין הצחוק והתענוג דלעתיד אז ימלא שחוק פינו.

שורש הנשמות למעלה מבחי' נהר, מחשבה, פנימיות א"ק, ולמעלה יותר בחי' האותיות שבעצמות אוא"ס לפני הצמצום. "ואקח את אביכם גו' ואולך אותו בכל ארץ כנען", ונמשכו עד למלכות, שם נעשו מרכבה לחג"ת דאצילות, ונתנו כח לבניהם אחריהם עד עולם. המשכה זו היא בכח העצמות דוקא. "ואקח" דייקא. "ואעשך לגוי גדול", זהו שאומרים 'אלקי אברהם', כי גדולה הו"ע החסד והאהבה, ע"ש "גדול הוי", באהבה נכלל גם דחילו, ומזה נמשכת עבודת תומ"צ בפועל, שהם ד' אותיות הוי' שבכאו"א מישראל, וענינם בעבודה: יו"ד - ביטול ומס"נ. ה"א - התבוננות. וא"ו - לימוד התורה, ה"א - קיום המצוות. "ואברכך", זהו שאומרים 'אלוקי יצחק', שעל ידו נמשך תגבורת הברכות לעולם. "ואגדלה שמך", זהו שאומרים 'אלוקי יעקב', מדת התפארת, שיש בה הן המשכת הגדולה דאברהם והן תגבורת הברכות של יצחק. ולכן לאחר שנכנסו ישראל לארץ, שהוצרכו להתחיל העבודה בגשמיות, הי' גילוי נבואה זו ליהושע, נתינת כח לישראל לעבוד עבודתם בדברים הגשמיים שיהיו גם הם מרכבה לאלקות, הכח לזה הוא מהעצמות.

בזהר מפרש הפסוק על קודם ביאת משיח ובמדרש מפרשו על לאחריו. עד"ז בפסוק ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, שיש מפרשים על קרי"ס ויש מפרשים על לע"ל. כמו"כ הפסוק הנה ישכיל עבדי גו' אם הוא על משיח או על כל אחד מישראל. ושניהם אמת ומשלימים זה את זה. כך ענין קרי"ס למ"ת ובקיעת הנהר לע"ל לגילוי פנימיות התורה. מעין ונהר, חכמה ובינה, בינה נמשך מחכמה כמו נהר מהמעין, אלא שאינה מתלבשת כמו שהיא אלא מתעלמת בה, כדוגמת שמיעה, שמהפרט בא לכלל, כל זה הוא גילוי פנימיות התורה עכשיו. אבל משיח ילמד את כל ישראל פנימיות החכמה שאינה נמשכת כלל בבינה, ע"ד ראיה שתופס הכל בסקירה אחת, הנה ישכיל עבדי. אך כדי להגיע לגילוי זה דראיה מוחשית צ"ל קודם בקיעת הנהר העלם דבינה, כמו שקרי"ס הכנה למ"ת, אלא שגם בזה כלול הגילוי דלעתיד, כי בהשתלשלות כל הדרגות קשורים. כאשר נעשה בקיעה, הסרת ההעלם בבחי' היותר תחתונה (ים) הרי זה קשור גם עם הסרת ההעלם בבחי' היותר עליונה (נהר) לכן גם עתה יש להתחלת גילוי זה. ע"ד מה שעכשיו הוא בחי' אירוסין ולעתיד יהי' בחי' נישואין, לכן "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" הולך הן על דרא דעקבתא דמשיחא והן על הזמן שלאחר הגאולה. ויש לומר בדרך אפשר, שהגילוי דראי' שהי' אצל האריז"ל הוא אותו הגילוי שיהי' לעתיד, אלא שאז הי' רק אצל האריז"ל ולפי שעה בלבד, וההתחדשות דלעתיד היא שכל ישראל יהיו בבחינה זו בסדר קבוע.

המשכה באופן דעילה ועלול, הארה חיצוניות מהעילה מתפשט בעלול בבחינת קירוב והתלבשות, כי העלול כלול היה תחילה בעילתו. אבל התהוות יש מאין הוא חידוש שלא היה כלול באין קודם. הכח להתחדשות גדולה ונפלאה זו הוא מטוב העצמי דעצמות א"ס המחדש בטובו. שני דרגות בטוב: א. "טוב ה' לכל", יחוד חיצוני לחיות העולמות. "טוב ה' לקויו", יחוד פנימי להמשיך נש"י. ב. "האור כי טוב" דיום הראשון יומשך בעיקר לעת"ל והארה ממנו מאירה עכשיו במועדים, ימים טובים, ובכל יום ע"י עבודה בתומ"צ בג' קוין עליהם העולם (העלם העצמי) עומד. האור הזה נמשך בעטרה הראשונה מעשרה עטרות, לעתיד יחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

כל ה' הקנינים הם קנין אחד. המשכת אחד הבל"ג דאצי' שנק' קנין, בעולם המוגבל. אברהם ירד בגוף ונתעלה לבחי' עתיק. בחי' בן אהבה ע"י התבוננות. ישראל שמעולם התיקון מתעלים לשרש הנשמה ע"י בירור נה"ב. בחי' עבד, עם, למטה מבן. מ"מ מעלת היראה גדולה דשרש יראה תתאה (ואפי' יראת העונש כשמבין ממנו גודל עוצם הפגם) ביראה עילאה יראת הרוממות.

פירוש הבעש"ט "שויתי" לשון השתוות, הפי' הפשוט "שויתי" קאי על הוי', שמתי את הוי' לנגדי תמיד, גם להבעש"ט הפי' להשתוות בשם הוי' שאין בו התחלקות. מצד יכולת הא"ס שלמעלה מהתחלקות דבוצינין נהורין ורעותין, כלים אורות ורצון. העבודה ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" להמשיך התורה מלמעלה למטה בהתחלקות, נסעה וירדה, גם במדרגה תחתונה ולעלותה לשרשה. ובאים ל"שויתי" במדריגה נעלית יותר, שעבודת האדם היא באופן שכל דבר המאורע הכל שוה אצלו, ועד שבאים לשם הוי' שלמעלה מהתחלקות, עד לפשיטות העצמות ונמשך גם למטה, שגם ענינים שהיו מנגדים (לנגדי) נהפכים לקדושה, ושמתעלים בבחי' "שויתי הוי' תמיד". ונמשכת משם ריבוי השפעה בלי גבול בנוגע לכל הדברים גשמיים, וכסיום השו"ע "וטוב לב משתה תמיד". תשכ’’א

כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו, המשכת שמו הגדול שלפני הצמצום היה הוא ושמו בלבד, בעולמות בי"ע עד לעוה"ז הגשמי, "לעלם ולעלמי עלמיא", גבול, נתהוו מחיצוניות הקו. בחי' שמו הגדול הבל"ג, נמשך מפנימיות הקו, תפארת הנעלם. דרך לגילוי והמשכה זו: דרך הוי' דרך כללית; נתיבות ודרכים קטנים, מצוות פרטיות, לעשות צדקה ומשפט; למעלה מזה, תשובה, שע"י מגיע לעצמות ממנו באה המשכה. וזו היתה תשובת משה על מ"ש "עד אנא ינאצוני גו'", שכבר שלמו עשר עבירות שפגמו בע"ס שבמלכות, וביקש שיגדל בחי' כ"ח, ר"ת כתר חכמה, ויאיר במלכות, שם אדנ-י ויתוקן הפגם שעשו בו.

"מראש צורים אראנו", האבות במדות שלמעלה מהשכל ובכוחם לעמוד נגד המים דלעו"ז, ע"י אהבה המסותרת שלמעלה מטו"ד ונכלל בה גם דחילו, והיא ירושה מאבותינו, ראיה מרחוק שאין בזה השגה כ"כ. "ומגבעות אשורנו", אהבה בחיצוניות הלב ע"י טו"ד והתבוננות, אשורנו, הבטה מקרוב ובכוונה, שמושג ונתפס בנפש. תכלית העבודה לא רק בכוחות מקיפים אלא שיומשך בכוחות הפנימיים, "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם", להמשיך מעדאתכ"ס לעדאת"ג ולעשות בהם רשות אחת, עירובין, לחבר שתי רשות-היחיד לרשות אחת. וזה נעשה ע"י יעקב, אלקי ישראל, מדת התפארת קו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה. חילוק בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית וחיבורם ע"י שיתף עמו מדת הרחמים ונמשך במ"ת וע"י צדיקים ונשיאי הדור. "אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים", שנמשך אז מבחי' אנכי הצירוף דהוי' ואלקיך, רחמים ודין, ועי"ז "ארחב פיך ואמלאהו" ברוחניות ובגשמיות.

האבות והשבטים, מרכבתא תתאה, היו רועי צאן בהתבודדות מהעולם כדי שלא יבלבל, כי העולם תפס מקום. כדוגמת איש פשוט לפני השר שנותן לו מקום לפי ערכו. משא"כ לגבי יוסף, מרכבתא עילאה, אין העולם תופס מקום כלל, כאיש פשוט לפני המלך שאין נותן לו מקום לפי ערכו אלא לפי שיפלותו. לכן גם בעסקו בעולם היה יוסף בתכלית הדביקות. ע"ד הידוע על הבעל-שם-טוב שמצד דביקותו לא היה יכול להשיב בליל שבת מענייני עולם, אח"כ פעל שגם אז ביכולתו להשיב בעניני עולם ע"ד "וילקט יוסף את כל הכסף" שלא רק שאינו סתירה אלא אדרבא. טענתם של בני גד וראובן מצ"ע היתה היפך הכוונה, כי לאחר מ"ת צ"ל התעסקות בענייני העולם, רק לאחר שמשה גילה בהם ענין המס"נ "נחלץ חושים" שכל מציאותם הוא האדון, אזי גם בעבר הירדן תהיה עבודתם בעולם וניתן להם לאחוזה. אך מ"מ נק' נחלה מבוהלת בראשונה (תוהו) לעומת ארץ ישראל (תיקון, התיישבות) שם מאספים ומלקטים כל הניצוצות עד המטמון הג' גילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו".

קיימא סיהרא באשלמותא, ספירת המלכות לית לה מגרמא כלום, נאצלה בסוד נקודה, ב' שיטות בזה אם הוא כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות אבל אור המאיר ומתגלה אין לה מעצמה כלום, רק בט"ו לחודש מאיר בה בתכלית השלמות. "ויתרון ארץ (מלכות) בכל היא" (יסוד) אך למעלה מזה "מלך לשדה נעבד" כשמלכות יורדת לשדה דלעו"ז לברר ניצוצות לצורך עליה עד להמשכת הכתר במלכות. אך אפשר שיהיה בה שינוים וירידה כמו בלבנה, אבל בעליה שלאחר הירידה דת"ב העליה היא נצחית שאין אחריה ירידה, העליה דלעתיד לבוא. ע"ד נחמו נחמו עמי בכפליים, נחמה גם על בית שני, עליה נצחית הן בבית ראשון שהי' בו חמשה דברים והן בבית שני שהיא מעלת התשובה.

אלול חודש החשבון קוראים בתורה "אחרי ה"א תלכו וגו'", בו נמנו כללות עבודות דכל ימי השנה כדי לעשות חשבון ולתקנם. בתור הכנה לזה נאמר בנביא: "אחרי ה' ילכו כארי' ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור". ב' שאגות: "כארי ישאג", התפעלות והתלהבות השרפים מהשגה שהם באין ערוך לעצמות, פני ארי' אל הימין, גילוי ותגבורת החיות, ארי' אינו מסתפק בטרף שלו אלא תמיד בתנועה דרצוא, משא"כ פני שור אל השמאל הוא בהתיישבות ומסתפק במה שיש לו. הארי' שואג תמיד , גם כשיש לו גילוי, משא"כ שור רק כשחסר לו; "כי הוא ישאג", לשון נסתר, שאגה אמיתית מבחי' מקיף דיחידה, מצד אור הסובב עצמו שלמעלה מסובב כל עלמין. שאגות אלו הם הכנה לתחילת העבודה ד"אחרי ה"א תלכו" ומשם באים לכל הפרטים עד לתכלית "ובו תדבקון". ב' שאגות אלו חודרות (דערנעמען) בישראל שנק' בנים, גם אלו שהם בגלות כציפור ממצרים בבחי' מיצר, וכיונה מארץ אשור בגלות שבבחי' וישמן ישורון ויבעט, נעשה החרדה משאגת הארי'. קשור גם לארי דאכיל קורבנין, כל סוגי נה"ב, שור כשב ועז שצריך להקריבם באהבה מסותרת שבנפש האדם, וכל זה הוא הכנה לאחרי הוי' ילכו, שזוהי תחילת העבודה, עד לעיקר הארי' שהוא ר"ה וההכנה לזה בתקיעות דאלול, אני לדודי ואח"כ ודודי לי, שהו"ע הדביקות, ועד ש"אני לדודי ודודי לי" כאחד. וממשיך "הרועה בשושנים", יגמה"ר, ששונים בתורה, וי"ג מדות שבתורה, שהמשכה זו היא בשמע"צ ושמח"ת. והתורה היא הכלי להמשכת הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.

מתוך דברי רבינו בכ"מ סמוך לאמירת מאמר זה, יש ללמוד מעט מהתוכן שהיה כלול במאמר זה: א. באגרות–קודש כ"ז אלול תש"כ (חי״ט ע׳ תמא) כותב להנהלת א.ת.ה. ״ויהי רצון שכשמם יהי׳ הענין ד״אתה״ ע״ד הכתוב אתה הוא ה׳ לבדך כמו שנתבאר במאמר דשבת העבר, דקאי על עצמותו ומהותו ית׳ שם שמים שגור בפי כל״. ב. בד"ה לך אמר לבי תש"כ, (מתוך סרט הקלטה), שנאמר לאחר זה (יצא לאור בקונטרס ג' דסליחות – תשמ"ט) מזכיר את המאמר הזה בזה"ל: כאמור במאמר הקודם שהמרירות אינה סתירה להשמחה .. ביחד עם המרירות צריך להיות גם השמחה. עכ"ל. והנה, תוכן קרוב לענינים אלו במאמר עם ד"ה נצבים ישנו בסה"מ עת"ר, ואולי י"ל שהמאמר הזה היה מיוסד עליו. (הערני אחי מוה"ר אשר שי').

"לך", בשבילך ובשליחותך, "אמר לבי", עבודה עם הלב, "בקשו פני", בקשה וחיפוש; פי' ב: "לך" במקומך, "אמר לבי", עבודה בלב עצמו, "בקשו פני", בקשה ותחינה. "בקשו פני" באלקות ובנפש, פנימיות השייך לחיצוניות, ולמעלה מזה "את פניך ה' אבקש". בנשמות: הארת הלב (יש לזה מנגד, "ושבית שביו") ועצמות נקודת הלב. באלקות: שם הוי' (משם שייך יניקה לחיצונים) ועצמות אוא"ס. עבודה עם הלב ("בקשו פני) ובהלב עצמו ("לך אמר לבי") בקשה ותחינה. ב' עניני המשל: מלך בשדה, אלול, הוא זמן מסוגל ביותר לעשות חרישה בקרקע לבבו ע"י המרירות. בהיכל מלכותו (ר"ה ויוה"כ). מעלת העבודה בהארת נקודת הלב שע"י נעשה חידוש בירור וזיכוך הגוף ונה"ב, מבשרי אחזה אלוקה, וגילוי אלקות בעולם הגשמי ונעשה עילוי באור עצמו. עד"ז מעלת מלך בשדה דאלול על מלך בהיכל מלכותו בר"ה ויוהכ"פ, שנעשה כלי טהור לקבל (א) שפע ברכה על כל השנה (ב) מעצמות א"ס (ג) לעניני גשמיים ע"י עבודה. באות ט' מאמר המוסגר: פירוש ב"מבשרי אחזה אלוקה", שבהבשר עצמו רואים את האלקות שבו. וכתורת אדמו"ר הזקן עה"פ "מבשרי אחזה אלוקה", שצריך שייערין דעם בשר אַז מי זאָל דערזעהען געטליכקייט [צריך לעדן את הבשר כדי שיראה דרכו אלקות]. דמזה שאומר שצריך שייערין דעם בשר (הסרת הדברים המכסים) מובן שעי"ז רואים האלקות שבהבשר עצמו. וכמובן גם ממאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עה"פ מבשרי אחזה אלוקה, קוק ניט וואָס ער איז אַ גולם, דעם גולם האָט מהוה גיווען עצמות א"ס ב"ה [אל תביטו בו שהו "גולם", הגולם הזה נתהווה מעצמות א"ס] דהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט.