סיכום מאמרי מאמרי פרשת בשלח י"ג – ט"ו בשבט

כח הלבושים שמיפה את הפנימיות, ב' משלים לזה: שוטה המדבר דברי חכמה; מאיש רע העושה מעש"ט, מבאר הצורך בשניהם, לעת"ל לא יצטרכו ללבוש כדי ליפות כי יהיו מוחין ומדות ברורים. מארז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, שגם כאשר העסק בתומ"צ בגלוי הוא שלא לשמה, מ"מ, כיון שהם תומ"צ, הרי התוך והפנימיות שבזה הוא לשמה, וזהו גם ענין הנהגת רבותינו נשיאינו, שהפיצו המעיינות באופן שיבואו לכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, וללא הקדמת תנאים כו', כי, הפעולה דהמעיינות היא בכל מעמד ומצב כו', ובודאי שסוכ"ס המאור שבה מחזירו למוטב.

"ויהי בשלח פרעה", שהי' משלח עם ישראל פארות וענפים כו', גלות ושעבוד מצרים גרמו שנתעלו ניצוצין שנפלו במצרים, דוגמת הזריעה בארץ, שזורעין גרעין אחד ("ישרש") כדי שתהי' הצמיחה ("יציץ ופרח") בריבוי גדול. לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, לא גרים ממש אלא ניצוצות. "ופרעה הקריב", מעלת התשובה, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו. ע"י התשובה נמשך אור בלתי מוגבל, שלגביו אין החושך מנגד, ומהפכים גם את החושך לאור. "טוב שם טוב" בירור הניצוצות שבלעו"ז "שם" בגימטריא רפ"ח ב"ן, "משמן טוב", עבודת תומ"צ נק' שמן טוב. כתר שם טוב עולה על גביהן. אמנם אף שביצי"מ הי' הענין דבשלח פרעה את העם, "וינצלו את מצרים", שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן. אבל נשארו פ"ו ניצוצות, כמנין הטבע, וכאשר תושלם העבודה דבירור כל רפ"ח הניצוצות, אזי תהי' הגאולה העתידה.

לעת"ל נקראו ישראל סבא, עליית המדות דז"א (ישראל) עד לבחינת הכתר, אזי יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, קרי"ס היה בקיעת הפרסא בין אצילות לבי"ע, לעת"ל בבקיעת הנהר יבקע הפרסא בין מוחין למדות ויתעלו המדות בתכלית העילוי. קרי"ס הי' הכנה למ"ת שענינו מוחין וטעם הכמוס להרצון, אבל מדות ורצון שרשם למעלה משכל וטעם הכמוס. כי או"א במזלא איתכלילו אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא. לכן בקרי"ס "מה תצעק אלי" בעתיקא תליא מילתא, מצד שרש המדות והרצון בעתיק, הי' גילוי זה הכנה למ"ת, שנוסף על גילוי הרצון יתגלה גם טעם הכמוס להרצון. אמנם, גילוי זה הי' רק במלכות דאצילות שרש הנבראים דבי"ע. אבל לעת"ל תהי' בקיעת הפרסא שבין מוחין למדות, ויתעלו המדות עצמם כפי שהם במקומם, "אראנו", שישראל סבא יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, שיהי' גילוי עצם הרצון, בחינת גלגלתא שלמעלה מח"ס דאריך, ועד לגילוי עצמות התענוג הפשוט שהוא בחינת עתיקא סתימאה.

במאמר אדה"ז מביא ב' הפירושים בענין פרעה: בחי' עורף דאריך, ובחי' מלכות דאצילות, וקשורים זב"ז. כדי שהיציאה ממצרים דלעו"ז תהי' בוודאות, צריכה להיות היציאה גם ממצרים דקדושה, בכל העולמות, כל זמן שנמצאים עדיין במצרים דקדושה, יכול להשתלשל מזה גם מצרים דלעו"ז. יצי"מ בעבודה, שאינו עובד רק בקו אחד, כטבעו, אלא גם בקו ההפכי, היפך טבעו, שזה מורה שעבודתו היא באופן של יציאה ממציאותו, בתכלית המסירה ונתינה להקב"ה. כמעשה דר' חנניא בן תרדיון שמס"נ על קה"ש ללמד תורה ברבים, מ"מ הי' מסופק אם הוא באמיתות לשם שמים, או שגם טבעו גורם למס"נ, הבחינה היתה כשעבד היפך טבעו (מעות של פורים כו' וחלקתים לעניים) עי"ז נתברר שמסר נפשו ללא תערובת טבעית כלל. לכן צריכה להיות העבודה בשני קוים דוקא. קשור לר"ה לאילן, "כי האדם עץ השדה". שעיקר עבודתו לשנות טבע מדותיו שתהי' בשני הקוין, היפך טבעו, ביצי"מ הוצרכו לצאת לגמרי ממציאות והגבלה ע"י העבודה בשני קוין דוקא, לכן בקרי"ס "המים להם חומה מימינם", תורה, "ומשמאלם", תפלה או תפילין, שהם ב' הקוין, ועי"ז נעשית ההצלה וההגנה דבני ישראל.

עניין צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות, הוא בנוגע לעיקר מציאותן של ישראל, עסק תומ"צ, נותן כח ועוז ליושבים במקום גזירה רח"ל שגם הם יקימו תומ"צ במס"נ. "צדקת פרזונו" (ולא פזרונו) צדקה במס"נ למעלה ממדידה והגבלה, ממשיך רב טוב מלמעלה באופן דפרזות תשב ירושלים, ע"ד מלך בו"ד המבזבז את כל אוצרותיו כדי לנצח את אויביו ומנגדיו. כך למעלה, אוצר העליון הוא בחי' שלמעלה מאור וגילוי, אוצר של יראת שמים שבנשמה, נקודת היר"ש שבתעלומות לב מצד עצם הנשמה שלמעלה מגילויים מגעת בעצמותו ית'. גילוי זה הוא בשביל הנצחון, ע"י מס"נ דוקא מנצחים את המלחמה. וזוהי הנתינת כח לכאו"א מישראל "החיל אשר יראת ה' נגה בלבם". כשעומדים במס"נ מעוררים את האוצר של יר"ש שבהם, ורוח אייתי רוח כו' פותחים עבורם את האוצר שלמעלה, "יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב", וזה מסייע אותם בעבודתם לכבוש את המלחמה, ועד שזה נמשך גם בגשמיות, שנמשך רב טוב לבית ישראל למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.

הכח שהיה לפרעה לשלח את העם, פארות וענפים, ניצוצות דתהו שנתבררו במצרים, משם נתינת כח לפרעה להוציא ממצרים דקדושה, "ופרעה הקריב" את לבן של ישראל לאביהם שבשמים. המשך הפרשה: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", שהי' עץ מר שפירותיו סם המות ודוקא ע"י נמתקו המים המרים, ענין אתהפכא, שהסט"א עצמה מתהפכת לקדושה, מצד שרשה בתוהו. ע"ד נקב השמאלי שבחוטם שמגיע לבחי' חיין דחיין, למעלה מנקב הימני שמגיע רק לבחי' חיין. כך ענין הגלות נמשל לזריעה שנרקב ונפסד ("הזורעים בדמעה"), ועי"ז דוקא נעשית הצמיחה ("ברנה יקצורו") בתוספת וריבוי, זורע כור מוציא כמה כורין.

משה ובנ״י במדריגה אחת, השירה ושמחה פורץ גדר הסיר כל ההגבלות בין משה וישראל, עד שהי׳ "אז ישיר משה ובני ישראל" במדריגה אחת. גם ענין תחה"מ נרמז בשירה, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר' מכאן לתחה"מ מן התורה. ירידת הנשמה בעוה"ז לצורך עלי' "והנפש תשוב אל האלקים אשר נתנה", למעלה מ"נתת בי", אצילות, ע"י תפילה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בד' שליבות, ענין התשובה, הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כו' רק להמשיך אור לתקן את הגוף ונה"ב ע"י תורה ותפילה ותשובה למטה בעוה"ז דוקא, קודם הבירור הענינים אינם מסודרים (אויסגעשטעלט), ע״כ יכול להיות שיתהפכו מן הקצה אל הקצה, משא"כ למעלה הכל מסודר על מקומו. "ארבע הידות והחמישית לפרעה", זה ההפלאה דקרי"ס, "כי גאה גאה", שנתגלה אור למעלה מגילוי, "ישיר" לשון יחיד, תחה"מ גילוי העלם העצמי ומעין זה היה במ"ת לכן ההכנה לזה בקרי"ס.

נס קרי"ס הוא נס כללי, לכן הי' צ"ל בשני קוין ימין ושמאל, "והמים להם חומה", אל תקרי חומה אלא חימה, מי גרם להם לישראל להינצל "מימינם ומשמאלם", כי היו מסובבים בתורה ותפילה, ובתפילין ומזוזה, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, זה גרם להם להינצל. ענין הקוין לעת"ל וכן למעלה שאינו בגדר קוין, הוא ענין אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ונמשך עד לחילוק בין קרירות לחמימות שגם בהם נרגש אוא"ס. ולית שמאלה בעתיקא, "ימינך הוי' גו' ימינך ה' תרעץ אויב", שתיהן ימין. גם ל"ת ודחיית הרע הכל בשביל עלייה. כמו במ"ת לשיטה שענו על הן הן ועל לאו הן, אף שהם ב' ענינים דהן ולאו, מ"מ מצד רצון העליון הן ולאו שוין, במקום שרצונו של אדם העליון נמצא – שם הוא נמצא. הרי בשניהם נמצא אוא״ס, ולעתיד לבוא יורגש האחדות בגילוי. החילוק עתה אינו דמיון, אמנם תכלית העבודה הוא שבשני הקוין יומשך האחדות והתכללות, ע"י לימוד התורה "ותורה אור" נמשך ל"נר מצוה", שבגלוי הם ב' קוין. ומאוחדים מצד רצון העליון ע"ד ב"ש וב"ה אלו ואלו דא"ח. "מימינם ומשמאלם", בזכות מזוזה מימין ותפילין על יד שמאל, הוא הפלא הגדול דקרי"ס (כמבואר בשער היחוה"א) וזהו הכנה לעת"ל שגם אויביו ישלים עימו "ולא יריעו וגו' כי מלאה הארץ וגו',. ואדרבא, יוסיפו כח בעבודה, כמשל הזונה עם בן המלך שבזהר. כל ענין החמימות שייך רק באלקות, ד"הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא", והטעם לענין החמימות בעניני העולם ולמטה יותר, הוא כדי שעי״ז יהי׳ תוספת חיות בעבודתו, כיון שמתבונן שכל ענין החמימות נמשך מקדושה דוקא. כמבואר בקונטרס התפלה, שמעלת העז הוא שמתנגד (וואָס ער שטעלט זיך קעגן), דבאם אינו אומר להיפך (פאַרקערט), הרי אין עם מי להתווכח (איז דאָך ניטאָ מיט וועמען צו דינגען זיך), שהרי אין עם מי לדבר, כיון שאינו בסוג זה כלל, דדוקא העז כיון שהוא אומר להיפך (פאַרקערט) שהו״ע החמימות, זה מראה שיש לו חיות, ולכן הוא יכול לפעול עליו ולכפותו ולהפכו... וכן בענין הקרירות בעניני קדושה, שכל ענין הקרירות נתהוה כיון שצריך להיות גם ענין המוחין שהם בטבע הקרירות, דאין מספיק העבודה דמדות, כי אם צריך להיות שני הקוין דחכמה ובינה ושכל ומדות, הנה אז הרי הוא בתכלית שלימות העבודה.

ניסיון המן, אי ירידתו בשבת, ושייכותו לתורה, "הילך בתורתי אם לא", הי' הכנה למתן תורה, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ענין הביטול (המבואר בפרק ו' בהמשך) לכן טענת המלאכים "תנה הודך על השמים", שם הביטול אמיתי, משא"כ באדם, המענה "למצרים ירדתם וכו'" מעלת הביטול דאתכפיא במצרים וגבולים. הניסיון, שיונח אצלו (אַז עם זאָל זיך אָפּלייגן) האמונה והבטחון בה׳ שיהי׳ מן בעד מחר, ענין הביטול, עי״ז נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. המן נמשך מלמעלה ממדוה"ג, לכן כל יום נצרך לקבל את המן מיד, בלי המדוה"ג והלבוש דהיום שלפניו. עיקר המשכתו הי׳ בשבת, ברכו במן, שבת הוא למעלה ממדוה"ג, וממנו מקבלים ימי החול מיד בלי ממוצעים. בלימוד התורה אין הפסק זמן ומקום, כמו במ"ת, למעלה ממדוה"ג ונמשך מיד. לכן תובעים (פאַרלאַנגט מען) מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו', ע"י הביטול דאתכפיא ואתהפכא נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. לכן "אכלוהו היום", כי המשכת המן למעלה הוא בשבת וממנו מקבלים כל הימים "דבר יום ביומו", ואעפ״כ לא ירד בשבת, כי צריך צמצום שיבוא למטה, ובשבת אין צמצומים. לכן "היום לא תמצאוהו בשדה", בעלמא דפרודא, ונמשך למעלה, ברכו במן, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, לעת"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (מצוות) ישנם בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח. "לא על הלחם לבדו גו'", ממכ"ע. "על כל מוצא פי הוי'", סוכ"ע. "למען אנסנו הילך בתורתי", ניסיון ענינו הרמה והגבהה, הכנה למ"ת, "הילך בתורתי", הליכה בל"ג, "הנני ממטיר" (מטר, ולא טל דלא מיעצר) כי המן נתגשם לאכילה כדי לידע שגם אכילת לחם הוא מוצא פי הוי'. ההוראה מזה: גם בעבודה דיחו"ת צריך מזמן לזמן יחו"ע. אף שעיקר הלימוד הוא בנגלה דתורה מוכרח לימוד פנימיות התורה. כל עניני טבע שרשם באלקות, מוצא פי הוי', ומתגלה בידיעה עכ"פ, עומר לגולגולת, בהפצת מעיינות פנימיות התורה חוצה.

"רפידים" לשון רפיון ידים, שרפו ידיהם מדברי תורה בא השונא עליהם. הלשון 'רפו ידיהם' בשייכות לתורה (שענינה הבנה והשגה, או דיבור) כי לימוד התורה כדבעי צ"ל על מנת לעשות, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שמהפך את היצה"ר ועושה אותו לתבלין. אבל כשחסר זה, לימוד התורה שלו אינו כדבעי כלל וגם המצוות שלו הוא ברפיון ידים, הרי זה גופא הוכחה שרפו ידיהם מד"ת, שחסר אצלו בלימוד התורה, שלא ברכו בתורה תחילה. לכן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל", קרירות, שאומר לו שגם הוא מסכים על קיום התומ"צ, אבל מהי ההתפעלות בזה, ולמה צריכים שהעבודה תהי׳ באופן דבכל מאדך וכדבעי לי׳ למיעבד, מספיק העבודה שבמדידה והגבלה. ובכלל טוען הוא, שצריך להיות מעט מעט אגרשנו, ומהו הלהט (קאָך) וההתפעלות בזה. וכשמראים לו שמפורש בתורה שהעבודה צריכה להיות באופן דבכל מאדך, ושהעבודה צריכה להיות כדבעי לי׳ למיעבד דוקא, אז מתחיל להטיל ספיקות, עמלק בגימטריא ספק: מי יאמר שהפשט הוא כך, ומי יאמר שהכוונה אליו כו׳, ומי יאמר שהכוונה היא גם למעמד ומצב שלו כו׳, וככה מורידו מדחי אל דחי. ובדקות יותר, דכאשר צריך להתעסק עם הזולת, בא עמלק ומטיל בו ספיקות, וטוען שהוא עסוק ומונח בענינים נעלים, ובענין פלוני הרי גם אם הוא לא יעשה אותו, הרי ייעשה הדבר ע״י אחר, ואף שאז לא יהי׳ כדבעי לי׳ למיעבד, לפי ערך מעמדו ומצבו, אבל הרי הוא מונח בענינים נעלים, שכל זה הוא קליפת עמלק כו׳. לאחר הקרירות בא "הנחשלים אחריך" שאומר שיש לו שכל ומדות של עצמו ולמד חסידות והוא ״תמים״ וכו׳ וחושב שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ולכן יכול לצאת מחוץ לענן, הנה זוהי הסיבה לזה שקליפת עמלק יכול להגיע אליו. והעצה לזה היא, "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", אנשים הבטלים למשה שענינו ביטול, "ונחנו מה", וכח זה ניתן לכאו״א (עי״ז שבטלים למשה), צא הלחם בעמלק, שבכחו של משה, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר, יכולים לצאת גם מחוץ לענני הכבוד, למקום נחש שרף ועקרב, ולנצח את מלחמת עמלק.

צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, שע״י הגלות באים לעילוי גדול ביותר, נצחון הסטרא אחרא והגלות המנגד, אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. "פרזונו" לשון פרזות, פרוז ובל"ג, כי ע״י הגלות (פזרונו) באים להפרזון למעלה ממדידה והגבלה (פרזונו). "והנצח זו בנין ירושלים" מדת הנצח הוא כשיש מונע ומעכב שאז מבזבז את כל האוצרות שגנזו אבותיו וכמוסים וחתומים לניצחון המלחמה ומבזבז כל אוצרותיו. עד״ז למעלה, בשביל נצחון המלחמה מבזבזים כל האוצרות שלמעלה שלא שזפתם עין, בחי׳ עין לא ראתה גו׳. ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם, שלימות היראה, אף שהמלחמה מתנהגת ע״י תכסיסי מלחמה שמלמדים המפקדים, בכל זאת האוצרות ניתנים לאנשי החיל המוסרים את נפשם בפועל ממש שעבודתם במס"נ בכל מאדך בל"ג. "מקול מחצצים", קול לומדי הלכות מחיצות דשבת, חגיגות ומעילות וחציצה, "בין משאבים", שלומדים ושואבים דברי תורה, לימוד המרמז לניצחון, כמו מחיצות בין רה"י לרה"ר, בין יחידו של עולם לעלמא דפרודא. ע״י התורה פועלים את הנצחון על המנגד, ובפרט שלימוד התורה הוא בקול גדול, בקול מחצצים, ומתקשר עם נותן התורה, בין משאבים, ששואב ממקור התורה, נותן התורה לשון הוה, ברכו בתורה תחילה.

"ואתם תחרישון", בעתיקא תליא מילתא, מ״מ ענין זה גופא נמשך ע״י עבודת ישראל, "דבר אל בני ישראל ויסעו" שנמשך בחי׳ הכתר, בשביל עבודת בני ישראל בנצחון מלחמת ה', הוא האוצר ד"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" המלך מבזבז הכל כדי להוציא נצחונו שיהי׳ כחפצו ורצונו, שזה נוגע לו בעצם הנפש, עד שמשליך חייו מנגד, ונותנים את האוצרות ע״י פקידי החיל שהם רבותינו נשיאינו, שיתנו לאנשי החיל, לכאו״א מישראל, בשביל נצחון המלחמה. הבעש״ט והרב המגיד הם ב׳ דרגות בכתר, הבעש״ט הוא עתיק יומין, למעלה עד אין קץ, והרב המגיד הוא אריך אנפין, למטה עד אין תכלית, שניהם המשיכו בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית לאנשי הצבא שהם ישראל. הבעש״ט הי׳ נעתק ומובדל לגמרי מעניני יומין, אַ בעל-שם׳סקע הנהגה, שלא התחשב כלל בגדרי העולם, בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ. אבל יחד עם זה המשיך ענין זה בכל ישראל, שהי׳ מהלך בעיירות ישראל, ומגלה בבנ"י את האוצר הטמון בהם, עי״ז שהי׳ שואל את האנשים פשוטים שבישראל שיענו לו ברוך השם, געלויבט דער אויבערשטער. דבאמרם זה הרי הכוונה בזה היא לעצמותו ית׳. הרב המגיד הי׳ אומר תורות לתלמידיו באופן דנקודות, לא באופן דחב"ד ויתפרנסון מיני, והוא ענין אריך אנפין, היינו שכבר שייך לבחי׳ אנפין (יומין) אלא שהוא בבחי׳ אריך (שרש בלבד), שזהו בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית, ובאופן כזה הי׳ אומר תורה לתלמידיו, היינו שהמשיך בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית. מבאר עפ"ז ב׳ תורות עיקריות שאמרו הבעש״ט והרב המגיד, שתי תורות אלו מתאימות להמשכות שהמשיכו. אח״כ נתבאר ענין זה באופן דחב״ד במאמרי אדמו״ר הזקן ואדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש ואדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר בתר רישא גופא אזיל והנשיא הוא הכל. דעניני הבעש״ט והרב המגיד (עתיק יומין ואריך אנפין) נמסרו לכל אחד ואחד ע״י רבותינו נשיאינו.

כל הגלויות נקראו ע"ש מצרים, שהירידה היא בשביל העילוי הגדול שלאח"ז. גם כללות ירידת הנשמה לגוף, ירידה היא לצורך עלי׳. ע״י ירידתה למטה והעבודה בקיום התומ"צ באה לעלי׳ נעלית ביותר. העבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב. אמנם, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", לשון מבוי המפולש שאין עליו מחיצות והגבלות, שלא יבואו לידי שמחה של הוללות וכו׳, לכן צריך עזרה מלמעלה שלא יהי׳ בבחי׳ פלשתים דלעו״ז. ואין הכוונה שהעבודה תהיה במדידה והגבלה, אלא שאע"פ שהעבודה היא למעלה ממדוה"ג, הוא באופן דפלשתים דקדושה, למעלה ממדידה והגבלה דקדושה, שזהו מה שאח״כ באו לארץ טובה ורחבה, באופן שאין שם אפילו מציאות של מנגד. ידיעת ה' מביא לתכלית השלום סיום הרמב"ם ביעודי הגאולה דלעתיד לבוא, שיהי׳ שלום בשלימות ובפשטות, "לא מלחמה ולא קנאה ותחרות, ויהי׳ עסק כל העולם כולו לדעת את ה׳", אבל ידיעת כל באי עולם תהי׳ בממכ"ע משא״כ "ישראל יהיו יודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו׳", גם בבחי׳ סוכ"ע וע״י ידיעה זו יהי׳ ענין השלום בתכלית השלימות. וזה קשור עם תחילת ספרו "יסוד היסודות וכו' לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'". עפ״ז מובן איך אפשר להיות בכל העולם כולו ידיעת ה׳, כיון שהכל נמצא מאמיתת המצאו, הרי אמיתית מציאותם הוא אמיתת המצאו לכן אפשר להיות אצלו ידיעת ה' מאמרי י"ג שבט ד"ה היושבת בגנים

"בגנים", ב' פי' הפכים: גן עדן או גלות. קודם מבאר מעלת הנשמה ע"י העלם והסתר הגוף, העבודה דאתכפיא ואתהפכא, שהוא עיקר הכוונה ומחזק את האדם ביתרון כח, כענין "ופרעה הקריב" וגם "פרעה את העם", פרעה איז מיטגעגאנגען מיט דעם עם, לכן חברים, הנשמות שבג"ע שהשלימו עבודתן, ונק' צבאות ה' ככל הפי' בצבא, הם מקשיבים לנשמות הנפוצים בגולה שלא השלימו עבודתם ומוסרים נפשם בעוה"ז ולמדים תורה ומקיימים מצוות ללא תנאי ומהפכים שקר העולם לקרש וקשר דקדושה ואף שנפוצים בגולה בכ"ז רייסט מען זיך אפ פון וועלט און מען נעמט מיט דעם גוף ונה"ב ובאים בבכ"נ ובמ"ד וקוראין שמע ועוסקין בתורה במס"נ ממש, און דאס פארמאגטמען (זאת מרוויחים) נאר אין עוה"ז, ולכן חברים הנשמות בג"ע וגם הקב"ה מקשיבים לקולם.

"בגנים" ב' פי' הפכים: א. גלות, חושך כפול ומכופל עד שמדמים שהוא גן ותענוג. ב. גילויים דג"ע תחתון וג"ע העליון שבא ע"י עבודה. מאמרי הבעש"ט על "וישב הים לאיתנו" (תקט"ז-כ"א-כ"ט). אם לא היה נקרע היה מתבטל ממציאותו. צדיקים עושים רצונו של מקום כמשל הבן הסותר דברי אביו. דברי ר' מאיר לגינאי נהרא אם אינך חולק מימך גוזרני שלא יעבור בך מים לעולם כי לא קיים התנאי לקיים רצון הצדיקים. תוכן כולם, ביטול הטבע עבור ישראל ועבודתן, צדיקים, בע"ת, ותומ"צ השייך לכל ישראל. הכח לזה ניתן בקרי"ס. "היושבת בגנים", כנס"י יושבת בגולה בבכנ"ס ובבמד"ר, ועוסקים בתומ"צ - הקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולם ןמבקשים "השמיעני" כדי לפדות השכינה מהגלות.

"ויהי בשלח גו'", היה פרעה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה, "את העם" (עם העם) שגלות מצרים והשעבוד גרמו שתעלו הניצוצים. זריעה בשביל תוספת צמיחה. עבודה בגלות "לעושי רצונו" ממשיך מלמעלה מהרצון "על אחת כמה וכמה", בכח לימוד התורה בחומר ובלבנים, אז "חברים מקשיבים לקולך" ומסייעים לעלות אותיות התורה והתפלה, דגפיף לון ונשיק לון.

סיום המאמר ביתרון מעלת לימוד התורה בעוה"ז הגשמי על הנשמות שלמעלה: ע"ד מ"ש בעל ההילולא בנוגע למאסר שלו בשפארלעקע (ועד"ז מאסר הנשמה בגוף) שמלכתחילה אם היו שואלים אותו לא היה מסכים לזה אבל לאחר שכבר היה במאסר לא יוותר על שעה ורגע א', לפי שדווקא ע"י המאסר מגיעים למעלה ביותר. עד"ז (בעוה"ז גופא) הוא בנוגע לחושך הגלות שדווקא ע"י נעשה יתרון אור, שדווקא ע"י החשך כפול ומכופל של הגלות יבואו לאור כפול ומכופל.

ענין העמוד לחבר הגג עם הרצפה "כאחד ממש", חיבור אוא"ס עם העולמות עם הגוף והרגל הניצב ברצפה. "אתה האל עושה פלא", פלא עליון שייך לעשיה דוקא ועי"ז "גאלת בזרוע עמך". מ"ת היה באותות ומופתים, "וירד ה' על הר סיני", כדי שתהיה עבודה דעמודים לחבר אוא"ס לעולמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים. מאמרי חמשה עשר בשבט

רגלים נקבעו בזמני גמר הצמיחה ואסיפת התבואה. פסח באביב גמר השעורים, שעור-ה', ענין היראה; חג השבועות, צמיחת וקציר חטה, בגימ' כ"ב, אותיות התורה. בזריעה דמצות בישראל ב' ענינים: גילוי כח הצומח בארץ, בירור הגוף ונה"ב; ריקבון הגרעין, ביטול וקב"ע. תורה אינה אמצעי לפעול בעולם, וגם לא ביטול דקב"ע, אלא האדם נעשה חד עם התורה. חיטה מוכרחת לאדם, גם תורה יש בה צורך לקיום מצות. אבל אילן מצמיח פירות הוא לתענוג, מרמז לתורה מצד עצמה, ומזה נמשך תענוג גם בעבודה דקב"ע, כי נרגש באדם שכל מציאותו הוא להשלים הכוונה העליונה. כל העולמות תלויים בדקדוק מצוה אחת, היינו כח התורה שבמצוה, דוגמה לענין העלאה והמשכה שבמצוה, קרבן ותפילין, הממשיכין מתורה שלמעלה מהעולם ונרגש למטה. כמבואר באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו. ר"ה לאילן בט"ו בשבט מורה על שלמות התענוג "שביום זה נמשך נתינת כח על כל השנה בנוגע לעסק התורה, שלימוד התורה יהי' בשקידה ובהתמדה, ושהתורה שלומד תהי' התענוג והחיות שלו .. ונתינת כח שגם כל הענינים דעבודת האדם יהיו מתוך תענוג .. וזהו שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר שבו הוא שלימות הלבנה, ולא כג' ראשי שנים הראשונים שהם בר"ח שאז הלבנה היא רק נקודה .. שמורה על ענין הביטול, והתענוג שבעבודת ה', ובפרט התענוג דתורה, הו"ע השלימות".

החילוק שבין אילן לתבואה ודוגמתם ברוחניות הזריעה (בתבואה) היא עבודה קלה בערך העבודה הנדרשת בנטיעה (באילן) וגם לוקח זמן לצמיחה. גם הריבוי בכמות בגרעינים שבכל פרי. ב' אופנים בבירור הגשמי, במצות עשה ובל"ת שבהעדר העשי' הרי לא רואים את הפעולה מיד אבל הפעולה נעלית יותר, המשכת י"ה, למעלה מו"ה שנמשך ע"י מצוות עשה. ענין שדה הלבן (תוהו) ושדה האילן (תיקון) בירורו שלא לפי ערך אף שצריך ימים רבים עד שרואים הפירות בגילוי, לימות המשיח. כך הוא בלימוד התורה בשינוי הטבע. כמו"כ החילוק בין לחם דתורה ויין ושמן רזי תורה. צ"ל שניהם אבל השלימות הוא שדה אילן. "כי האדם עץ השדה כי ממנה תאכל כו' לא תשחית את עצה" דקאי על הת"ח שנותן עצה לבני העיר, כיצד צ"ל הנהגת העולם וכיצד צ"ל ההנהגה עם העולם כו'. והיינו לפי שזוהי תכלית השלימות בעבודת האדם בעולמו, להיות בבחי' אילן עושה פירות כו'.

שייכות מיוחדת בין ראש השנה למלכים ולרגלים לראש השנה לאילן. שהרגלים נקבעו לפי מצב תבואת השדה (אביב, קציר, אסיף): ישראל נקראים "ראשית תבואתה", שנזרעים בארץ, ירידת הנשמה למטה, כדי "להצמיח כמה כורין", עלי' שבא ע"י הירידה. ומצמיחת התבואה יש ללמוד גם על אופן עבודת בני ישראל, שהצמיחה נעשית על ידי ריקבון הגרעין, עבודה מתוך ביטול, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", שהעליה היא ע"י שמחה הפורצת כל הגדרים. וזהו שהרגלים נקבעו על סדר זמני השנה, כי גם ברגלים ישנם ב' ענינים אלו: הליכה ברגל (ענינה של היו"ט, שלכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור) ענינה העבודה בקב"ע וביטול. והמועדים הם מועדים לשמחה, השמחה שנעשית בעת הצמיחה. הקשר בין ר"ה לרגלים ולמלכים, כי ענין המלך הוא לפעול ביטול בעם, ועי"ז הוא מגביה אותם למדריגה גבוהה יותר, התהוות חדשה ע"י הצמיחה. גם במועדים גופא ישנם חילוקים, בפסח לא נאמר שמחה, ובסוכות נאמר שמחה ג' פעמים, כי "פירות האילן בפנים". התהוות מציאות חדשה הוא בעיקר בפירות האילן, שהרי בתבואה גם הזרע הנזרע היא חטה הראוי' לאכילה, משא"כ באילן, הרי אין טעם בגרעין הנזרע, והפירות הצומחים הם איכות אחרת (ולכן יש שהות ועיכוב רב בין הנטיעה לצמיחת פירות האילן - מצד ריחוק הערך שביניהם), והפירות הצומחים ראויים לאכילה מיד. ולכן דוקא בסוכות הוא תכלית ושלימות השמחה מצד השלימות בצמיחה. וזהן השייכות בין תחילתן לסופן "ראש השנה למלכים ולרגלים" ו"ראש השנה לאילן" שהעילוי הנרמז בתחילת המשנה מודגש בעיקר בסיום המשנה - "ראש השנה לאילן".