ויאמר גו' מה תצעק – תשמ"ו

"ואתם תחרישון", בעתיקא תליא מילתא, מ״מ ענין זה גופא נמשך ע״י עבודת ישראל, "דבר אל בני ישראל ויסעו" שנמשך בחי׳ הכתר, בשביל עבודת בני ישראל בנצחון מלחמת ה', הוא האוצר ד"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" המלך מבזבז הכל כדי להוציא נצחונו שיהי׳ כחפצו ורצונו, שזה נוגע לו בעצם הנפש, עד שמשליך חייו מנגד, ונותנים את האוצרות ע״י פקידי החיל שהם רבותינו נשיאינו, שיתנו לאנשי החיל, לכאו״א מישראל, בשביל נצחון המלחמה.

הבעש״ט והרב המגיד הם ב׳ דרגות בכתר, הבעש״ט הוא עתיק יומין, למעלה עד אין קץ, והרב המגיד הוא אריך אנפין, למטה עד אין תכלית, שניהם המשיכו בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית לאנשי הצבא שהם ישראל. הבעש״ט הי׳ נעתק ומובדל לגמרי מעניני יומין, אַ בעל-שם׳סקע הנהגה, שלא התחשב כלל בגדרי העולם, בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ. אבל

יחד עם זה המשיך ענין זה בכל ישראל, שהי׳ מהלך בעיירות ישראל, ומגלה בבנ"י את האוצר הטמון בהם, עי״ז שהי׳ שואל את האנשים פשוטים שבישראל שיענו לו ברוך השם, געלויבט דער אויבערשטער. דבאמרם זה הרי הכוונה בזה היא לעצמותו ית׳. הרב המגיד הי׳ אומר תורות לתלמידיו באופן דנקודות, לא באופן דחב"ד ויתפרנסון מיני, והוא ענין אריך אנפין, היינו שכבר שייך לבחי׳ אנפין (יומין) אלא שהוא בבחי׳ אריך (שרש בלבד), שזהו בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית, ובאופן כזה הי׳ אומר תורה לתלמידיו, היינו שהמשיך בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית.

מבאר עפ"ז ב׳ תורות עיקריות שאמרו הבעש״ט והרב המגיד, שתי תורות אלו מתאימות להמשכות שהמשיכו. אח״כ נתבאר ענין זה באופן דחב״ד במאמרי אדמו״ר הזקן ואדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש ואדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר בתר רישא גופא אזיל והנשיא הוא הכל. דעניני הבעש״ט והרב המגיד (עתיק יומין ואריך אנפין) נמסרו לכל אחד ואחד ע״י רבותינו נשיאינו.