מאמרי פרשת שמיני

חיות העולם הארה בלבד, במקורה היא נעלה יותר, לכן רצוא להכלל במקור, ומצד הכוונה מאירה בבחי' שוב. ומזה רצו"ש בנבראים אף שאינו בגלוי. הרצוא באור הממלא אינו ביטול המציאות לגמרי, ונותן מקום לזולת. השוב שבו הוא התיישבות ממש. משא"כ בסוכ"ע הרצוא הוא ביטול במציאות לגמרי, והשוב הוא ביטול הכלים אל האורות. "זאת חוקת התורה", רצו"ש, דפרה אדומה סוכ"ע (חוקת ל' חקיקה) יש בה רצו"ש (אפר ומים) באותו ענין. לכן על־ידה יכול לטהר מטומאת מת, שאין בו חיות כלל (ולכן תמה משה במה תהי' טהרתו). "וידבר הוי' (דלתתא, ממכ"ע, עבודה בכל לבבך) זאת חוקת התורה אשר צוה הוי'" (דלעילא, למעלה מסדר השתל', בכל מאדך).

ענין לויתן ושור הבר. והקניגיא דלעתיד. הכח לנצח המלחמה מן העצמות, אז יהי' הנצחון בפועל (משא"כ עתה, שהעצמות הוא בהעלם, הרי מצד קושי המלחמה אי־אפשר לדעת מי ינצח). אלמלא העצמות עוזרו אין יכול לו, כי המלחמה קשה מאוד, שור הבר לוחם בקרניו נגד הלויתן. לכן אצל חסידים לא התקבל הענין ד'בדרך ממילא', כי מצד קושי המלחמה אי אפשר לנצח בדרך ממילא, כי אם ע״י עבודה דוקא. לעתיד שיתגלה העצמות יהי׳ הנצחון בפועל.

שבת (ז' ימי ההיקף, הכולל גם בחי' סוכ"ע) גילוי התענוג. אבל שמיני, שומר ההיקף, למעלה משבת, עצמי למעלה מסוכ"ע. לכן 'קרא משה' שקילוסו בא"ז ונעשה הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי', לכל ישראל בשוה, כמו במ"ת. מעלת משה על האבות, ממשיך שכינה למטה מצד בחי' העצמי. ע"י גילוי שם הוי' דלעילא, גילוי בחי' שמיני לעתיד לבוא (כינור של שמונה נימין). ע"י העבודה בזמן הגלות באופן של מס"נ, ודוגמתו במשה "מאז באתי אל פרעה", שבירת קליפת פרעה בעודו בתקפו ע"י מס"נ כמו"כ לקיחת שמן זית דוקא למנורה, "ואני כזית רענן בבית אלקים", מקור השמן הוא מקור החכ', קודש הקדשים, שהוא בחינת העצמי, עי"ז שמסר נפשו להביא אורה לעולם.

הצמצום פעל שהמציאות תהיה בפשיטות ואלקות בהתחדשות. כשיתבטל הצמצום יהיה אלקות בפשיטות כמו בקרי"ס ובביהמ"ק והעיקר לעת"ל. הצמצום פעל מעלה ומטה באור, הן הבל"ג והן הגבול עד להתחלקות בפועל בכלים שהם מהות אחר מהאור. העבודה היא להפוך את הצמצום שיהיה כלי לאור אף שישאר מציאות הכלי. לכן נאמר "ויהי ביום השמיני" בקשר לבנין המשכן. "קרא", המשכה, "למשה (חכמה) ואהרן (לבינה) ולזקני ישראל" (מוחין למדות) עד "לכל עדת ישראל".

העצות לתקן טמטום הלב (שהיא נפילה משמים) א. התבוננות ד'מבטשין לי''. ב. התבוננות בענינים נעלים. ג. אמירת אותיות התורה. וכשאינו מועיל, כי יש גם טמטום המוח מפני השיקוע יותר בתאוות. צ"ל נתינת צדקה וטבילה במקוה. ביטול ושינוי המהות. ו' דגחון חצי אותיות התורה, המשכת קו האמצעי, אור נעלה להפסיק חיות דנחש הקדמוני שורש החטאים. ע' ד"יכרסמנה חזיר מיער" חצי אותיות בתהילים, עליה מלמטלמ"ע, מפסיק חיות הלעו"ז דגלות אדום.

בתחילת הבריאה, "יקוו המים למקום אחד", צמצום המחשבה לגילוי הדיבור, בקרי"ס, "הפך ים ליבשה", הכנה למ"ת, גילוי עצם המחשבה בדיבור, גילוי הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. בקיעת הנהר, "בנהר יעברו ברגל", הכנה למ"ת דפנימיות התורה, "שם נשמחה בו", גילוי פנימיות התורה דלעתיד, כמבואר בכתבי האריז"ל שכל מה שזכה לגילוי פנימיות התורה הי' ע"י שמחה של מצוה בעוה"ז, ע"י השמחה בעצם מעשה המצוות מגיעים ותופסים בעצמות ממש. נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י קיום המצוות נעשה (עס ווערט אויפגעטאָן) הרצון למעלה, גם רצון המוחלט. וזהו גם מעלת גליא דתורה על פנימיות התורה, מעלת משה, יצי"מ וגליא דתורה (עצמות) לגבי משיח, גאולה העתידה, פנימיות התורה (גילויים) עתה הם בהעלם (לילה) ויתגלו לעתיד (יום).

המצוות הם לאתקנא רזא דשמי'. המשכת שם הוי' בז' שמות שאינן נמחקים; המשכת האור מצ"ע שיאיר בכלים בתוקף התגלות; להמשיך עצם האור בהארה המתלבש בכלים; המשכת שם העצם, אוא"ס שלפנה"צ, עד לעצמות. אך כדי שכל זה יבוא בגילוי צ"ל שמחה. קו האהבה והגילוי. והדרך לשמחה הוא התבוננות במעלת תומ"צ שממשיכים עצמות ולא רק הארה דהארה כבעולמות. כדי שהתבוננות זו תביא התעוררות צ"ל היציאה ממיצר הגרון שבין המח ללב ע"י תורה. כשבחר ביעקב ובניו בחר לו חודש של גאולה, ביטול מצרים ע"י תומ"צ, תעבדון את האלקים על ההר הזה, לכך קבע להם שמחה, שגורם גילוי העצמות.

המשכה באופן דעילה ועלול, הארה חיצוניות מהעילה מתפשט בעלול בבחינת קירוב והתלבשות, כי העלול כלול היה תחילה בעילתו. אבל התהוות יש מאין הוא חידוש שלא היה כלול באין קודם. הכח להתחדשות גדולה ונפלאה זו הוא מטוב העצמי דעצמות א"ס המחדש בטובו. שני דרגות בטוב: א. "טוב ה' לכל", יחוד חיצוני לחיות העולמות. "טוב ה' לקויו", יחוד פנימי להמשיך נש"י. ב. "האור כי טוב" דיום הראשון יומשך בעיקר לעת"ל והארה ממנו מאירה עכשיו במועדים, ימים טובים, ובכל יום ע"י עבודה בתומ"צ בג' קוין עליהם העולם (העלם העצמי) עומד. האור הזה נמשך בעטרה הראשונה מעשרה עטרות, לעתיד יחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

המשכת יהונתן לדוד, המשכת מלכות (ים) לארץ, ע"ד "הפך ים ליבשה" דקרי"ס, משם הירידה לעשיה, "ושלשת ותרד מאוד, לעילוי גדול יותר, "אבן האזל", לשון הליכה בל"ג. "ויהי ביום השמיני", למעלה מז' ימי ההיקף הכולל שבת, שומר ההיקף, משה קילוסו ב"אז", בחי' שמיני הממשיך שכינה למטה, לאחר עבודת האבות שהמשיכו תוספת אורות באצי', שאינו כ"כ חידוש, עיקר החידוש ההמשכה למטה ע"י ששרש המשכה מבחי' שמיני, הוי' דלעילא, "והוי' יגיה חשכי". עכ"ז שמיני שייך לשבעה ולע"ל יתגלה עיקר בחי' שמיני, כינור של שמונה נימין ויהיה הגילוי נצחי ולכל ישראל בשוה.

אצילות, לשון הפרשת הארה, ולשון אצלו וסמוך, דבק במקור. משה, נשמה דאצילות, הקב"ה קרא בשמו "ראה נתתיך אלקים לפרעה", ניתן לו כח להגיע לדבקות ניכרת דאורות. אבל מצד עצם האור "אלקים אלקיך אנכי, אני על גביך" אצילות דכללות, ראשית הקו והתפשטות האור שלפנה"צ. שבירת הקלי' בעודה בתוקפה ובשלימות הוא בכח העצמות. פעולת משה הן לבנ"י והן אצל פרעה הוא ע"י אהרן.

לפני הצמצום היה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, מעין "אשפוך את רוחי על כל בשר גו'" דלעתיד ומעין קרי"ס ד'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל'. לאחר הצמצום נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, עד שגם עבודת האבות היתה בדרך התחדשות. עצמות אינו בגדר פשיטות או התחלקות, נפעל באור גבול ומדה והתחלקות בריבוי. אור הבל"ג (חושך) נשאר למעלה בהעלם עצמותו ואז נמשך הארה בגבול ומדה (אור) ובריבוי השתל' בעוה"ז התחתון העלם וחושך כפשוטו. בשביל הכוונה בתחתונים לברר בירורים, מיעוט הירח שע"י צמצום הראשון ("ונפקדת") ועי"ז יתעלה בתכלית (,יפקד מושבך,) ו"עד דוד הגדיל", שיעלה למעלה מז"א. ואז יהיה תכלית השלימות בלימור התורה ע"י גילוי סודות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" עד שיתגלה אלקות בכל העולם כולו גם בבע"ח.

ענין 'קניגי', צחוק ותענוג בדבר שפל שמצד-עצמו אינו כלום ומגלה תענוג עצמי. עד"ז התענוג מתיקון הטוב במ"ע וביעור הרע מל"ת שהוא 'תענוג העשוי, שנשפל מהתענוג שבעצמותו להתענג בהענין. הקניגי הוא שהלויתן יעלה את שור הבר ע"י שישחוט אותו בסנפיריו, שהם אהבה ויראה, רצוא ושוב. וקשור עם מצות פרה אדומה במים ואפר, ענין רצו"ש בעבודה, כללות התורה. ענין השחיטה לע"ל בסנפיריו שהוא ע"י הפסק, כי עליית כל המדרי' א"א בבת-אחת. עתה אסור לשחוט בסכין פגום מפני עליות וירידות דרצו"ש יכול להיות יניקת החיצונים. אך עצ"ע א"כ איך יכול להיות עתה רצו"ש אם יבוא מזה יניקת החיצ' "ולא באתי אלא להעיר, שיעיינו ויתבוננו בענין זה, וישתדלו ליישב הדברים, באופן שאדם רוצה בקב שלו כו', וגם אם לא יבואו לבירור מסקנת הענין, הרי תהי' בינתיים מעלת היגיעה בתורת החסידות, שעי"ז מתקשרת בחי' חב"ד שבנפשו עם פנימיות חב"ד דא"ס ב"ה, וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כדי להתייגע בלימוד פנימיות התורה, ועי"ז זוכים לבחי' עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו למאן דדייקין במילי דחוכמתא, כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו.

מעלת שמיני על ז׳ ימי ההיקף, ועל כינור של ז׳ נימין שבמקדש, דמשם יוצאת אורה לכל העולם כולו. מעלת משה ב"אז ישיר משה", ולהיפך, "ומאז באתי אל פרעה גו׳". פסח שלמות ז׳ ימי ההיקף שנמשך בפנימיות. במאמר אדמו״ר צ״צ ד״ה הא לחמא עניא (שנאמר באחש״פ בתוך המאמר ד״ה והניף ידו על הנהר) מבואר ענין ק"ש ויציאת מצרים שהם דבר אחד. מצה נק' לחם עוני, אתכפיא, שיוצא ממציאותו ומעורר בל"ג שלמעלה ויוצא מכל מיצר וגבול, רצו"ש, "בכל מאדך" ממשיך בל"ג בכלים דתומ"צ. פרשה ראשונה דק"ש רצוא, יצי"מ, נאמר בה "בכל מאדך" ויש בה מ"ב אותיות ג"פ יד, יד הרמה, חזקה וגדולה. פרשה שניה, שוב, יש בה ע"ב אותיות, קרי"ס, גילוי מלמעלה למטה. כל זה הוא הכנה למ"ת 'אנכי' בחג השבועות, נקרא עצרת, בחי' שמיני. ע"ד שמיני עצרת.

ביטול הלבנה ("יפקד מושבך") מגיע לכתר ונמשך יחוד שמשא וסיהרא ("ונפקדת"). "ויאמר לו יהונתן", המשכת מלכות דאצי' להיות מקור לבי"ע (ע"ד קרי"ס הפך ים ליבשה) הוא תחילת ההפטרה, הכח ל"מחר חודש ונפקדת". כסדר החדשים, "ויאמר לו יהונתן" - ניסן, יצי"מ. "יפקד מושבך" - אייר, ספה"ע, "ושלשת ותרד מאוד" - עבודת הבירורים. "ונפקדת" - סיון, מ"ת. הטעם לאמירת "למנצח בנגינות" בספירת העומר, מדבר בבירור העמים לעתיד שגורם תוספת בישראל ("אלקים יחננו ויברכנו") בירור נה"ב בספה"ע גורם עילוי בנה"א. עיקר הגילוי דתומ"צ בזמן התחיה נשמה בגוף דוקא, בחירת העצמות בגוף, רכוש גדול דלעתיד, מעלת הכלים בשרשם למעלה מאורות. ירידת הנשמה לגוף להחיותה מצד מעלת שרשה, כמו"כ הגילוי דיצי"מ נרגש מעלת הבירורים ("יפקד", ספה"ע) ומעלת הגילוי שלאחריו, ("ונפקדת", מ"ת).

ב' מעלות בקרי"ס, מעלת ישראל על הים ומעלת הים על ישראל. ב' ענינים בתומ"צ, מעלת ישראל על תומ"צ ומעלת תומ"צ על ישראל. ושניהם בבת אחת. קרי"ס הכנה למ"ת בירור גשמיות, שלימות לעת"ל. "נכון כסאך מאז" משאמרנו לך שירה בים בא"ז. התחלת בירור העולם, שתתישב מלכותך. "ביום השמיני", למעלה מהשתל' א' רוכב על ז' אתעדל"ת. "קרא משה וגו' ולזקני ישראל" המשכה מחכמה למדות עד להמשכה לבי"ע "ותצא אש וגו' וירא כל העם".

נבואת משה ב"זה", שאר נביאים ב"כה", אספקלריה המאירה ושאינה מאירה, מלכות דאצילות וכפי שירדה לבי"ע. ר"ח יחוד שמשא וסיהרא יומשך גם למטה ראיה במהות אלקות, שגם בחדשי השנה ובלבוש הטבע יורגש חודש של גאולה שלמעלה מהטבע. ומסמך לגאולת פורים שם נאמר "מהר קח את הלבוש וגו'", בירור הניצוצות של המן באופן דאחישנה, כמו לעת"ל ד"אז אהפוך אל העמים גו' לעבדו שכם אחד". קשור לפרשת שמיני "כל הולך על גחון" בירור והפיכת הנחש ע"י ו' רבתי דגחון, קו האמצעי.

הפירוש הפשוט הוא, כשחסר מקום מושבו עי"ז יהי' נזכר ע"י שישאל עליו. הפירוש הפנימי, שע"י הביטול מגיעים לגילוי, ע"ד "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", סיני, ענין הביטול שירדה שנאה לאוה"ע. ענין ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, יחוד תמידי דזו"נ הוא יחוד חיצוני, היחוד דר"ח הוא פנימי בכח הא"ס להולדה והתחדשות. "חודש אשתו", להיות אם הבנים והוא ע"י יחוד חו"ב להמשיך אוא"ס. קשור לפרשתנו "ויהי ביום השמיני", שנטל עשר עטרות. דעם היות שיום השמיני עצמו היא בינה, נטל כל העשר. התגלות הכתר ונמשך למטה שתשרה שכינה במעשה ידיכם, דירה בתחתונים ע"י הי"ג וט"ו דברים שבמשכן ומקדש ע"י משה. האבות עד עמרם המשיכו השכינה רק בשמים, מרקיע א' לב' עד לרקיע האחרון הקרוב לארץ ומשה, כל השביעין חביבין, הורידה משמים לארץ ע"י המשכה מלמעלה יותר מהאבות שהורידוה בשמים עצמם מרקיע לרקיע, כמו"כ ביהמ"ק ע"י דוד ושלמה. "ויאמר לו יהונתן", יו"ד ה"א וא"ו נתן (ה' אחרונה בגימ' ת"ק ה' פעמים י' פעמים י') לדוד, מלכות בפ"ע, בחי' ים וארץ, וקיבל דברי יהונתן כענין "הפך ים ליבשה", בקיעת ההעלם. "ונפקדת" ע"י שאול מרחובות הנהר, בינה, והתגלות עתיק הוא בבינה. להמשיך למטה "ושלשת תרד מאד", גם בעשי', וכמו שדוד הי' בשדה ונמשך לשבת אצל האבן האזל, 'האי עלמא דאזלינן מיני'', שנעשים בחי' מהלכים ע"י עוה"ז דוקא, בעבודה בג' קווין עליהם העולם עומד, "ושלשת גו'". ענין "כי יפקד" האט מען שוין יוצא געווען ע"י מר הגלות, ומכיון שנמצאים עוד כחדש ניסן ונשארו עוד שני ימים לחודש, הרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל בשמחה ובטוב לבב בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מעלת כח הראיה על שאר כוחות, התאמתות ותופס עד לגשמי. לעת"ל ראית אלקות במוחש. מעין זה היה במ"ת, בדרך מתנה, אבל הגילוי דלעת"ל בא ע"י העבודה דזמן הגלות. מי שטרח בער"ש יאכל בשבת, שהוא א' מז' ימי ההיקף, אמנם שמיני למעלה מזה, ונטל י' עטרות למעלה מזה. כל זה נמשך ע"י משה שהוא השביעי שהמשיך שכינה למטה בארץ. הכל ניתן כבר במ"ת. התורה נק' עוז לקבל השכר דלעתיד. גם בחי' ראיה דלעתיד.

בחירת הקב"ה בעולמו וביעקב ובניו הם מצד בחירתו החופשית, מצד היכולת שהן ולאו שוין, יכולתו שלא להאיר כשם שיכלתו להאיר. מזה נמשך ב' הקוין דגבול ובלי גבול, הנהגה טבעית והנהגה נסית. וממנה נמשך הכח לעבודה ע"פ טו"ד והעבודה דבכל מאדך. "בחר בעולמו" שבעולם המוגבל יאיר אור הבל"ג וניכר בנצחיות שבנבראים "לא ישבותו" וחיבורן בכח נמנע הנמנעות. "בחר ביעקב ובניו" שהם הבל"ג שלמעלה מעולם (בניו, הולדה בכח א"ס) יאיר בגבול העולם עד שיקבע להם ר"ח של גאולה. ב' ענינים אלו בתורה עצמה, לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש, שהיא בל"ג. ואעפ"כ פתח בבראשית להמשיך בל"ג בגבול ולעלותו.

"קרא משה לאהרן ולבניו לזקני ישראל", סדר מיוחד להמשכת השכינה ע"י משה למטה בארץ. "באתי לגני" לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה וכו', מבחי' שמיני לעשר עטרות, שלימות השתלשלות פנימי ומקיף. מכינור דח' נימין לי' נימין, "עלי עשור". ג' ענינים, יצי"מ קרי"ס ומ"ת, היו כולם באופן ובמעלת אתכפיא ונצחון, הם היו הפתיחה לגילוי דלעת"ל, "כימי צאתך גו' אראנו נפלאות" אז גם יהיו ג' ענינים אלו. אף שלא יהיה עוד מ"ת כי כולל גם תורה דמשיח ואף שיהי' נעלה יותר.

שמיני, מספר מקודש, קילוסו בא"ז, אינו א' מז' ימי מילואים, ר"ח ניסן נטל י' עטרות. כתר. "כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות". א. דימות המשיח ("בנהר יעברו ברגל") ב. עולם הבא ("שם נשמחה בו"). שמיני ועשר עטרות. כינור דח' נימין ודי' נימין. יצי"מ הסיבה ולעת"ל הוא מסובב, לעתיד לא יהיה רצו"ש, שבת ומנוחה מעליות. שמיני, תענוג המלובש, עשר עטרות למעלה מהתלבשות. גלוי ועצמי. לשון "נטל" ולא 'הוכתר' וכיו"ב, חידוש דמ"ת שעליונים ירדו למצב של תחתונים, הכנה לזה בקרי"ס שהיה המשכת כל הדרגות לבי"ע וגם הי׳ חיבור בב׳ אופנים, עליונים ירדו לתחתונים עד שמקומם הוא למטה. דירה בתחתונים, דירתו של העליון היא בתחתונים, "תפארת האדם (העליון, עצמות) היא "לשבת בבית" שלו דוקא, נמצא שמקומם של העליונים הוא למטה. במ"ת ניתן הכל (איז אָפּגעגעבן געוואָרן אַלץ), גם תורתו של משיח. עד״ז קרי"ס. גילוי עשר עטרות ביום השמיני הוא לא באופן דשמיני יוצא ממציאותו (ווערט אויס מציאות), אלא כמו-שהוא במציאותו הוא נוטל גם העשר עטרות, היינו שהגילוי דעשר עטרות בהבחינה דיום השמיני הוא בפנימיות. משה עניו מכל האדם, מצד העבודה ד'אל יבוש מפני המלעיגים' מבחוץ, ומבפנים הוא הישות ומציאות שלו המפתה אותו כי מפחד שזה יגע במציאותו (ווייל ער האָט מורא אַז עס וועט אָנרירן זיין מציאות) והאדם עומד נגד כל המניעות ועובד עבודתו במעשה בפועל ממש עכ״פ, עי״ז נמשכים כל הגילויים והוא עובד עבודתו בשמחה, ובאים לגילוי ד"שם נשמחה בו", בו בעצמותו.

'החודש הזה', הנהגה נסית באופן של חידוש משא"כ 'חדשי השנה' שחוזר ונשנה ללא חידוש ומזה משתלשל העלם והסתר, עולם כמנהגו נוהג. בהתבוננות בהנהגה טבעית יכולים לראות אלקות, כח הא"ס ד"לא ישבותו", "אני הוי' לא שניתי", אבל יכול להשאר בהעלם ולא יפעל באדם כלל. משא"כ הנהגה נסית פועל על האדם שיעשה לו ית' דירה בתחתונים וישלים הכוונה. לכן זה קשור לתורת הפסח ענין הדילוג.

שביעי, שבת, הוא מלכות או בינה. בחי' מיצר. "וקראת לשבת עונג". שלימות ימי ההיקף. שמיני, הוא למעלה מההיקף ושומר עליו. ע"ד חג השבועות ביום החמישים לאחר מ"ט יום. נו"ן עלמא דחירו. בינה כולל ג׳ ראשונות עד עתיק. המשכת שמונה בשבעה זה ע״י עתיק, השומן התמצית (עסענץ) והעצם שבכל דבר כדי שיומשך למטה, לכן גם לאחר ז' צ"ל שמיני. ויורד הגילוי מרקיע א לז' "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל", עד לתכלית השלימות, "עלי עשור ועלי נבל" דלעת"ל. והגורם לזה הוא מעשינו ועבודתינו עתה.

פרה נעשית בחוץ מג' מחנות, ענין התשובה, גם לענינים שמחוץ לקליפת נגה, ע"י הבירור למטה מטה נמשך הגבוה ביותר, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", מבחי' פנים בפנים, לכן ההזאה היא "נכח פני אוהל מועד", יוה"כ שייך לפרה אדומה, "סלחתי כדבריך", העבודה בקה"ק בקטורת שעשוי מי"א סממנים ענין האתהפכא דלעו"ז. משה רבינו חכמה דקדושה לא ידע "במה תהא טהרתו", כי בחכמה רק 'איתברירו', אבל לא אתהפכא, רק בחכ' סתימאה שבכתר, "מ"י (בינה) יתן טהור מטמא". "חוקת התורה", חקיקה מיניה וביה, גליף גליפו בטהירו עילאה, עד לעצמותו, להמשיך מחוקת התורה שבכתב לתורה שבע"פ. ומהחוקה שבפרה, ענין הרצו"ש, נעשה כלל לכל התורה שהם בדרך רצו"ש. גם בעבודת התפילה העלאה, והמשכה בתורה ופועלים בעולם התחתון ועד לניצוצות שבקצה שמים שיעלו, מעלים גם את האדם.

ז' ימי מילואים, יום השמיני, ונטל י' עטרות. ז' הם ימי ההיקף עולם על מילואו נברא, ח' שומר ההיקף, שלימות נעלה דימות המשיח. כינור ביהמ"ק ז" נימין ולעת"ל ח' נימין. תכלית השלימות עשר עטרות. "עלי עשור". בעבודה הסדר הוא, תחילה בירור ז' מדות, אח"כ עבודת המוחין השייכים למדות. אח"כ מוחין כשלעצמם. עד שנוטלים את המקיפים דחי' יחידה וממשיכים אותם בכל כוחות הנפש הפנימיים.

מעלת שמיני, הלא משה הוא השביעי, ומילה בשמיני ("ותרא אותו כי טוב"). כך שבת הוא יום ז' ולמעלה מזה רעוא דכל רעווין, גילוי תענוג העצמי לעת"ל. כינור ביהמ"ק ז' נימין ולעת"ל ח'. ונטל בו י' עטרות ג' ראשי ראשין דבינה. הוראה ובכן לעבודת האדם, בירור ז׳ מדות, כיבוש ז׳ עממין, אח״כ יש בחי׳ שמיני בעבודה, ואח״כ באים לכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, ג׳ מוחין, בחי׳ עשר עטרות. עיקר הגילוי דבחי׳ עשר יהי׳ לעתיד לבוא, כמבואר בארוכה בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי, אבל מ״מ מעין זה ישנו גם עכשיו.

גם בגלות יש ענין פרה אדומה, "ותותר" בימי רבי, הארה מזמן הבית גם בעקבתא דמשיחא בעשרה גלויות שגלתה ליובאוויטש, גלות דפנימיות התורה שתושג בשכל האדם ומתאחד עם האדם הלומדה ביחוד נפלא וכו' וע"י לימוד חסידות בגלויות באים לקיום היעוד "ומלאה הארץ דעה את הוי'". "נהר יחרב ויבש", ביטול היש והפירוד דנהר פרת, ביטול במציאות במעשה הפרה, "את בשרה ודמה על פירשה ישרוף", שלא ישאר נתינת מקום לגלות. מפרה נשאר עפר ואפר, עד "לעופר האילים על הרי בתר", טורא דפרודא, "ויבתר אותם בתווך" דברית בין הבתרים ובאים לעליה דהר כרמל, שאמרו ה' הוא האלקים ב"פ, ובהר תבור ג"כ אמרו ב"פ אנכי. "סוב ודמה לך דודי לצבי" הקל ברגליו ועופר האילים בחור גבור שמרוב קלות רגליהם אינם ראוים למרכב אדם, תשובה "לדלג שור" מהפך י"א סממנים לקטורת, הפיכת הלעו"ז. "ולא מאסתים לכלותם". כמלך שהולך אחר כלתו בשוקי בורסקי. גלו לעילם שכינה עימהם. שייכות קרבן נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר "יודעי בינה לעתים", הפיכת י"ד עתים דלעו"ז לטובה, גם בזמן הגלות כאשר הסתר אסתיר פני, הנה "מ"ה ראו על ככה ומ"ה הגיע אליהם", הגיע לשון נגיעה, אנרירען.

שמיני לז' ימי מילואים, שומר ההיקף, מלשון שומן ותענוג, שלימות העבודה בז' ימי מילואים אז בא גילוי התענוג מלמעלה גילוי שכינה. למעלה מהיקף, שבת, רעוא דכל רעוין, מתנה טובה בבית גנזי. ונטל י' עטרות, למעלה משמיני, כינור של י' נימין דלעתיד, "עלי עשור,. שלמות ז' מדות עם תלת ראשי ראשין דבינה. חידוש משה שהוא השביעי לגבי אברהם הראשון. ביטול הגבלה ויחוד מעלה ומטה, השראת השכינה במשכן, ע"י לימוד תורה בענין זה נפעל הדבר בעצמו ובגשמיות.

מעלת שמיני שומר ההיקף למעלה משביעי דשבת. וביום השמיני נטל עשר עטרות. ענין כינור דח' נימין ולעת"ל י' נימין. כנור כ"ו-נר. בעבודה, ז' מדות, ז' ימי הבנין, הם עיקר בנין עבודתו של אדם, עיקר העבודה הוא במדות. לכן כיבוש ז׳ עממין הוא גם לפני ביאת משיח, ולעתיד יהי׳ גם כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם כנגד ג׳ המוחין חב״ד. "הנסתרות (ג' מוחין) להוי׳ אלקינו ו'ה'נגלות (ז' מדות) לנו ולבנינו". אמנם הגם שעצם עבודת המוחין אינה שייכת עכשיו, מ"מ כדי שענין המדות יהי׳ בשלימות, צריך עכ״פ המסקנא של המוחין, שצ״ל ענין של מדות וכולם שוין בזה. כי בהתבוננות בעומק וכו׳ בידיעת אלקות יש חילוקי דרגות, כל חד לפום שיעורא דילי׳. משא״כ המסקנא, שצריך להיות קיום המצוות לא באופן של מצות אנשים מלומדה אלא מתוך חיות הנפש והתפעלות וכו׳, הנה בזה הכל שוין.

שייכות פרה לפסח ופרשת החודש, תכלית בריאת אדם עלי אדמות לעבוד במ''ע ומל"ת, סור מרע ועשה טוב, גם בג"ע צריך לעבדה ולשמרה. אף שהוא בחינה נעלית. בירידה מג"ע צורך עליה להשלים הכוונה דירה בתחתונים. ב' עניני פרה, שריפה ונתינת מים, סו"מ ועש"ט, עבודתה בסגן אלעזר בן אהרן, לשון עזרה וסיוע לעבודה בתחתונים. ונק' חוקת התורה, למעלה מטעם, דנתאוה הקב"ה בעולם הגשמי דוקא. גם ביצי"מ, קרבן פסח היו ב' הקוין "משכו (מע"ז) וקחו לכם" מצות. שריפת הפרה בעבודה, ביטול במציאות ונשאר רק העצם. אני נבראתי לשמש את קוני. ומבטל כל הבלתי רצוי ונשאר רק אפר, כח המתאווה ומערבבים במים חיים ומהפכן לקדושה.

"יפקד מושבך" לשון חסרון ולשון זכרון שהם הפכים. "ואני שלשת החצים צדה אורה גו'" ענין הבירורים דתוהו, לתקן ולברר את הניצוצות שמעולם התוהו, בקשת וחצים הפעולה מרחוק משא"כ בחרב הוא מקרוב. החילוק בין בנין המלכות דר"ה (העלם) ע"י אמירת פסוקי מלכיות. לר"ח מולד הלבנה, יחוד שימשא וסיהרא בגלוי, עד "והיו לבשר אחד", "פרו ורבו ומלאו את הארץ". בעבודה ג' החצים לרמז שכללות בנין המלכות נפעל ע"י ג' קווים דתורה עבודה וגמ"ח. כיבוש ארץ ישראל ברוחניות, ארץ כנען תהי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, המלך הראשון היה שאול, תוכן שאלת יהונתן, שרצה לידע משאול אביו איך מחזיק ענין הבירורים דעמלק, ולכן אמר לדוד "מחר חודש ונפקדת", ואז אדע איך הענין ואודיע לך. שאם שאול כבר גמר מלאכת הבירורים שלו והעולם כבר מוכן לביאת המשיח, אז יאמר אח"כ לדוד שהגיע זמנו לבוא, כי דוד מלכא משיחא, מלכות נצחית עד משיח בן דוד, ואם עדיין לא השלים הבירורים אז יאמר לדוד שעדיין לא הגיע זמנו. "ויבכו איש אל רעהו עד דוד הגדיל" אף שדוד הוא מלכות ויהונתן הוא ז"א, מ"מ דוד דוקא הגדיל, כי מעלה במלכות על ז"א, שרגלי' יורדות כו', ירידה צורך עלי', עד שדוד ממשיך ביהונתן, כמו לע"ל אשת חיל עטרת בעלה. ע"י אריכות הגלות באים לבחי' "עד דוד הגדיל" בתכלית השלימות, וכדי שיהי' בנין המלכות, צריך להמשיך מבחי' יהונתן בתוס' ה' ראשונה דשם הוי', ע"ד שמו של נשי"ד "יהוסף", הוא ענין המרחב הבנה והשגה, כח לבירורים בכל העולם, "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". קשור לשם הוי' המאיר בחודש אייר, ר"ת "יתהלל המתהלל השכל וידוע".

מעלת "החודש הזה לכם" יובן בביאור בחירת הקב"ה בעולמו בחודש תשרי בו נברא העולם (וסדהש"ת) יש מאין בכח העצמות דהוא לבדו וכו'. באופן דלא ישבותו ולא שניתי, רק בעצמותו העדר השינוי הוא בטהרתו. מהנהגת הטבע יודעים גדולתו כי יש מאין הוא רק בחיק הבורא, אמנם טבע הוא גם ירידה מלשון טבעו בארץ, מצד העלם והסתר, אבל משבחר ביעקב ובניו קבע ר"ח של גאולה ענין הנס, אשר הוצאתיך מארמ"צ. בהא קמיפלגי ר"א ור"י אם הגאולה בתשרי או בניסן והכריעו דבניסן עתידין ליגאל למעלה מהטבע ומשם ישפיע גם בטבע. הוראה ונתינת כח בשבת שקוראים פ' החודש בציבור, שגם בטבעו ומעשה הרשות ומאכלו וכו' הוא בבחי' נס, שהראש מנהיג את הטבע שבו וניכר במעשיו וכו' שהוא עם חכם ונבון בחכמת התורה שלמעלה מהגבלה והולך מחיל אל חיל.

לויתן לשון חיבור ואיחוד (באהעפט) "ילוה אישי אלי". "שור" בעל חי, "הבר" לשון זיכוך הגשמי, דירה בתחתונים. "רב תבואות בכח שור", מאה שערים עד לריבוי האמיתי, דירה לגדול עולמים עצומ"ה ית'. ע"י כל א' מישראל בגופו ונשמתו, ב' עניני עבודה עושים קניגא, לויתן שוחט בסנפיריו ומושך ומעלה את הבע"ח להכשירו לאכילת אדם, עי"ז עליית הלויתן בקרני שור הבר. ב' אכילות, בירורים, "ואכלתם אכול", קרבן אהרן, חיבור אתגליא ואתכסיא. ופועל כל אחד מעלה בחבירו. קרניים קשור לעת"ל, דוד נמשח בקרן, "תקע בשופר גדול לחירותינו", קרן אילו של יצחק. בסעודה דלעתיד יאכלו משור הבר ולוויתן ובסופה מברך דוד על כוסי רויה והקב"ה עושה מחול לצדיקים

ע"י "יפקד מושביך" נעשה "ונפקדת", שהאדם מבטל את מציאותו, עד לביטול בתכלית עי"ז ממשיך אליו אור עליון מאד שאי אפשר להגיע אליו אלא ע"י ביטול בתכלית, יפקד מושביך. "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח גו'", המשכת בחי' מרום וקדוש היא ע"י הביטול, דכא ושפל רוח, בער"ח ישנה הוראה מיוחדת ונתינת כח מיוחדת לעבודה זו, ונמשכת אח"כ על כל ימות החודש, ובפרט שזכות הרבים מסייעתו, כולל גם הימים הרבים והחדשים הרבים ומעשינו הרבים ועבודתנו הרבות. קשור עם פרשת שמיני. שביום השמיני למילואים הי' אור עליון ביותר שלמעלה מהשתלשלות, שזהו החילוק בין המספר שמיני להמספר שבעה, שבעה הוא האור אלקי המתלבש בהשתלשלות, משא"כ שמיני הוא בחי' האור אלקי שלמעלה מהשתלשלות. שבעה ימים ויום השמיני נרמז בתיבת אז, או בגימטריא ח' בהתיבה דאז הא' והז' באים בשתי אותיות נפרדות, הא' הוא שלא בערך לגבי הז'. אמנם שמיני כולל בעצמו את כל ז' הענינים, באות א' הוא ראש התיבה הכולל בעצמו את כל התיבה. אז רומז על הגילוי דלע"ל, אז לשון עתיד, שהוא גילוי שלא יהי' אלא לעתיד. המשכה זו היתה ע"י הביטול דמשה ואהרן, משה אמר אהרן אחי כדאי וחשוב ממני ואהרן הוה בוש וירא לגשת כו', עי"ז נמשך הגילוי ד"ויהי ביום השמיני" לאנשים נשים וטף, "וירא כל העם וירונו גו'", עם לשון עוממות, גם על מי שהוא בתחתית המדרגות, דלכולם נמשך בחי' זו. בפרט בשנה זו שקורין פ' שמיני גופא שמונה פעמים. מצות חינוך ר"ת ח'. הגאולה באופן דאחישנה שיש בה ג"כ אות ח'. ספירת העומר