מאמרי שנת תשט"ז

כמה דרגות ב"אין", ד"ע וד"ת, אצי' ובי"ע. צריך להמשיך בחי' נעלית ביותר בדעת, לאחרי שהתייגע (אז ער האט דורך געהארעוועט) במשך כל חודש אלול וע"י עבודתו פעל בעצמו קירוב לאלקות, ואח"כ בר"ה ועשי"ת עד יו"כ בנעילה היתה ההמשכה מלמעלה שעי"ז נפעל עוד תוספת קירוב, הנה לאחרי שהי' הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב", אזי ישנה המצוה "ולקחתם לכם גו'", להמשיך דעת עליון, שהקירוב שלו לאלקות אינו מצד האמונה בלבד, וגם לא מצד ההשגה בלבד, כי אם שכל מציאותו קשורה עם אלקות. דעת הוא מלשון התקשרות והתחברות, היינו שהענין חודר (עס דרינגט דורך) בכל עניניו, ולא נשאר שום ענין בהנפש שלא יורגש בו שלמעלה יש ולמטה אין. מ"מ, כיון שכל הבחינות שבד"ע מתקשרים זב"ז, לכן הנה ע"י העבודה בהד' מינים מגיעים בבחי' היותר נעלית ביחו"ע עד באוא"ס שלפני הצמצום. ובחי' דעת עליון ממשיכים בנוקבא דז"א, והו"ע המשכת ד"ע בד"ת, היינו שגם את המטה עושים דירה לו ית'.

כל ענין שבטבע הבריאה הוא דוגמא על עצמות. כי ההתהוות הוא בכח העצמות. באורות וכלים אין "לוקחים" את עצמות, משא"כ בגופים ולבושים. יהושע בן נון, פני לבנה, נק' נער, על-ידו היתה הכניסה לא"י, מעלתו יתירה על משה רבינו פני חמה, בפרט לאחר הסתלקותו. חמה, אצי', אורות וגילויים אינן לוקחים עצמות; לבנה, בי"ע שנתהוו בכח העצמות לכן לוקחים עצמות. כי נער ישראל ואוהבהו, אהבה עצמית בחי' נער, ישראל זוטא, לנשמות שבכל המדרגות, לכן בעולם אהבה יתירה לנער קטן דוקא. קטע מהשיחה לאחר המאמר: "במאמר זה ישנם אותיות כאלה שלא מצינו דוגמתם בשאר המאמרים של כ"ק אדמו"ר נ"ע, לעת–עתה לא מצאתי דוגמתם בשאר המאמרים, ולפי הסגנון של מאמרי כ"ק אדמו"ר נ"ע, לא שייך שאותיות כאלה יבואו בכתב… נאמר באופן של חידוש גדול ביותר. הפעם היחידה, או עכ"פ מהפעמים הספורות שכ"ק אדמו"ר נ"ע אמר מאמר שהונח אצלו בשעת מעשה, שזהו דבר בלתי רגיל כלל אצלו, כפי שאמר כו"כ פעמים שקודם אמירת מאמר צ"ל אצלו הכנת זמן..

"החודש", הוא העבודה דיחו"ע, דעת עליון. כח מעשיו הגיד לעמו, העבודה דיחו"ת, דעת תחתון. בעבודת האדם יחו"ת הוא העבודה שע"פ טעם ודעת. ביטול היש. יחו"ע הוא למעלה מטו"ד, ביטול במציאות. לחם מן השמים ולחם מן הארץ והחיבור ביניהם בדעת. הכוונה שיהיה יש ובטל והכח לזה מיחודא עילאה. בשיחה לאחר המאמר: תוכן וקיצור המאמר דלעיל, באותיות פשוטות - "אויף מאַמע לשון" - שיכולים לאמרם לכל יהודי: בתורה נכלל לא רק "החודש הזה לכם", "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא גם "בראשית ברא אלקים", סדר העולם, והיינו, שגם מציאות העולם נקבעה בתורה, כיון שכל מציאות העולם היא רק מצד התורה, וכפי התורה כך צריכה להיות מציאות העולם.

ג' ענינים בפסוק "חצרך, ביתך, היכלך", ג' מדרגות ביטול: חצרך, הוא דירת בעלי חיים, חצר שאינה מקורה לבהמות שנבראו מהעפר, הוא נפה"ב דגסות, מדרגות תחתונות דנוגה. וחצר מקורה לעופות שנבראו מהרקק, נפה"ב בדקות, נפש השכלית, מדרגות עליונות דנגה. נפש השכלית (עופות) צריכים שמירה יתירה, כי בכוחם לפרוח באויר, להשיג עניני אלוקות, לכן צריכים קירוי גג, אלוקות שלמעלה מהשכל, כדי לשמרם, לברר את דקות הרע שבה. מ"מ חצר מקורה היא כרמלית, רק מדברי סופרים, כי שמירת הגג הוא בנוגע לכוחות פנימים ולא בנוגע למעשה שהוא העיקר. חצר אינו דירת אדם, כי גם לאחר שבאים לביטול אינם אלא ביטול היש בלבד, ביטול דעולמות יצירה ועשיה. אבל ביתך, הוא דירת אדם, ביטול דנפש האלקית המתלבש בנפש השכלית ונפה"ב, ביטול במציאות מצד השגה, ביטול דעולם הבריאה. למעלה מזה, היכלך, ביטול נפש האלקית בעצמה, ביטול במציאות עד שאין גם אפשרות המציאות, ביטול דעולם האצילות. אומרים פסוק זה קודם למילה, כי לאחר שלימות ההשתלשלות באים לגילוי למעלה מהשתלשלות, מילה שניתנה בשמיני.

ארז"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, ג' קווין עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח. העולם בספירות הוא המדות, יסודו הוא המוחין, וקיום העולם הוא המשכת המוחין למדות ע"י הג' קוין. עבודה, תפילה, קו הגבורות, העלאה, שחיטתן בצפון, אהבה כרשפי אש, צמצומים וגבורות להיות ממארי דחושבנא, שמאלו תחת לראשי, לעלות ראש דנשמה למדרגה נעלה יותר. גמ"ח, המשכת מוחין למדות, מצוות, קו החסד, כהן איש החסד מקריב את הקרבנות. תורה, המשכת מוחין פנימיים ועצמיים, יו"ד דשם הוי' שבנשמה, חכמה, איתן דנשמה, וצריך להמשיכה לכל שאר בחינות שבנשמה, ה' הבנה והשגה, ו' מדות, ה' אחרונה תושבע"פ. כל העוסק בתורה כו' כאילו פדאני לי, ז"א, ולבני, מלכות, ע"י המשכת מוחין בג' קוין. הנתינת כח לזה מלמעלה, ונעשה בהם פדיה בשלום היינו פדיה בשלימות.

אהבת עולם, היא מה שהאדם לוקח בהתבוננות מן העולם, ממכ"ע, שבכל נקודה ונקודה שבעולם יש אלקות, כל עסק אכו"ש כדי לעלות הדצ"ח לשרשם. כשיורד ממדרגה זו הוא בעצבות, ואינו יכול ללמוד ולהתפלל. מפני שלגרמי' הוא דעביד, שרוצה להיות איש חסיד במדריגה עילאה, נופל הוא בחושך. אבל באמת לא כך היא העבודה, כי צריך שלא להשגיח על עצמו, ולהניח עצמו מכל וכל, כי, אף שהוא רע, מ"מ, יש לו חלק אלוה ממעל. "טעמה כי טוב סחרה", התבוננות באור הסובב בא לאהבה רבה, שעובד ה' גם בחשך, "לא יכבה בלילה נרה". "ויעקב נסע סכותה", שהסיע עצמו לאהבה דסוכ"ע. "ויבן לו בית", שהמשיך בפנימיות. "ולמקנהו עשה סוכות", גם המאכלים אינם אלא למס"נ לה', "על כן קרא שם המקום סוכות", לו ולמקנהו ל' רבים, גם בחשך. קטע במאמר: בהמאמר הנדפס נאמר שע"י הענין דטעמה כי טוב סחרה אזי לא יכבה בלילה נרה, והיינו שצריכים תחלה להיות במדריגת אהבה רבה. משא"כ בהכת"י דהמאמר נתבאר פירוש ערב יותר (א געשמאקערער טייטש), שכאשר ישנו הענין שלא יכבה בלילה נרה, שזהו"ע של פועל ממש השייך לכאו"א, אזי נעשה טעמה כי טוב סחרה, שהו"ע האהבה רבה.

מ"ם פתוחה – ירידת מלכות לצורך בירורים. העלם אלקות להוות יש ומציאות. מ"ם סתומה – נבראים ממחשבה דבינה, מרגיש מקורו, בירור בשלום. "לםרבה המשרה", להמשיך מ"ם סתומה במלכות, ע"י שרים ("משרה") המגלים רצון המלך במרחק. "ולשלום אין קץ", גם בחיצוניות העולם ע"י מוחין דגדלות, פני' בינה פני' עתיק, תענוג. "מעתה ועד עולם", ללא שינויים. הכנה לזה בעבודה דשלום בין נה"א ונה"ב, יצ"ט ויצה"ר, התבוננות נה"א מעניני נה"ב עד שתהא שייכת להשגה בטוב אלקי. שבמשרה יומשך מ"ם סתומה.

ז' נרות המנורה בעבודה בנפש, המשכת אור החכמה, ביטול, לז' מדות באדם ובעולם ובירור מדות דלעו"ז ע"י חכמה "לא יחפוץ כסיל בתבונה". ענין נטילת ידים (מדות, ציפורניים) במים שאין להם גוון, פשיטות, אור החכמה, שם הוי' דלעילא. קודם הסעודה לאכילה לשם שמים, נהמא אפום חרבא ליכול, לחם ל' מלחמה. אז הסעודה כדבעי. אבל להעברת גוף אותיות מחדו"מ אין די בנר וצ"ל "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה", קטורת, מעלת תפילת המנחה שכופה את עצמו באמצע היום. הדלקת הנרות והקטורת ע״י אהרן, העבודה בכל מאודך בל"ג, מעבירין עצם חיות הקלי'. גם צדקה בכפיה הוא ע"ד קטורת. ח' נרות דחנוכה מעביר הקלי' כקטורת, "והוי' יגיה חשכי" בתוספת וא"ו.

התפלה היא עבודה באופן דעליה מלמטה למעלה, בג' מדרגות: נפש, רוח, נשמה; הודאה, עבודת המדות, עבודת המוחין; מודה אני הודו, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. הירידה למצרים דפ' ויגש היא מפנימיות המוחין למחשבה; הירידה דפ' שמות היא מחיצוניות המוחין לדיבור ומעשה. כנגד ב' ירידות אלו ("ירוד ירדנו") יש ב' עליות ("ואנכי אעלך גם עלה") תחילה מחיצוניות המוחין בערך העולמות עדיין, אח"כ עלי' לפנימיות המוחין שלמעלה מהעולמות, שאין למעלה ממנה.

מעלת העלם והסתר עוה"ז לעשות בו דירה לעצמות. ג' פרטי מחצה"ש. א. סתם. ב. עשרים גרה. ג. מחצה"ש לאחר שמפרש כמה הוא שקל שלם. ג' פרטי עבודה לכפר חטא העגל. השלמת הכוונה דירה בתחתונים ע"י ישראל דוקא שעלו במחשבה ושרשם שבעצמות נרגש בהם ונשלם על-ידם הכוונה. ביאור ל' אדה"ז בתניא (פל"ו. הביאור כאן הוא הרחבה למבואר בד"ה באתי לגני תשי"א פ"ד ואילך) שהעיקר הוא בעוה"ז התחתון וכאשר מבררים את העולם הזה ומסירים (און מען נעמט אַראָפּ) את ההעלם מגיעים להעצמות. וזה לא שייך בעולמות העליונים, אף שגם בהם צמצום והעלם לגבי עולם שלמעלה מהן. כי התהוותן בדרך קירוב וענינם הוא גילויים. משא"כ הרגש העוה"ז הוא מציאותו מעצמותו. ע״י הבירור מסירים את ההעלם ומגיעים לעצמות ועושים לו דירה. משא"כ העליונים אינם העלם לעצמות ואינם דירה. הגם שאת השמים ואת הארץ אני מלא בשוה ממש, הנה זהו רק לגבי העצמות, אבל כפי שהעמיד את עצמו (אַזוי ווי ער האָט זיך אויסגעשטעלט) לגבינו, העליונים ענינם גילוי, ועוה"ז העלם, ע״י העבודה דתומ"צ נעשה כלי לעצמות, וצריך לנקות הדירה מלכלוך וליפות בכלים נאים. נש"י הם עצמות ולכן יכולים לעשות דירה לעצמות (וויילע זיי זיינען עצמות דערפאַר קענען זיי מאַכן אַ דירה צו עצמות) בידיעת עצמו יודע את הנשמות, נמשך שצורתם חקוקה לפניו. לכן בכח הנשמות לעשות דבר חדש בעולם. דירה בתחתונים, המשכת אצי' לבי"ע. פרטי עבודה: עשרים גרה, כללות כחות האדם, י' דנה"א וי' דנה"ב. העבודה בירור י' כחות דנה"ב לחברם לי' כחות נה"א, ומגיעים לשורש ומקור הנשמה למעלה מהתלבשות, מחצית השקל סתמי.

"היתה אורה" ל' מפעיל שפועל את מציאות האור דתורה, למעלה מ"תורה אור" סתם, פורים אתעדל"ע באה ע"י אתעדל"ת, משא"כ במ"ת היה אתעדל"ע מצ"ע ומזה הגיעו גם ל"ששון ויקר" גילוי נעלה שגורם לכלות הנפש. השמחה היא עד דלא ידע, "ויקר אלו תפילין" וצ"ל רצועות ארוכים (וואס לענגער) עד הרגליים. ונמשך לכל השנה בחי' "יקר" בהתיישבות מהמח אל הלב ולמטה יותר.

הגילוי אלקות דמועדים יתבטל לגבי הגילוי דלעתיד כשרגא בטיהרא, משא"כ הגילוי פורים ישאר חשוב. מועדים קשור לזמן הבית אז כנס"י הם בחי' רחל יפ"ת ויפ"מ. מ"ע ומל"ת. שלימות העבודה דיופי והתכללות. פורים קשור לזמן הגלות בחי' אסתר ירקרקת היתה, מפני חטאנו גלינו, "אם לא תדעי לך היפה בנשים". העצה לזה תשובה ומס"נ, כבזמן גזירת המן, לכן נק' במגילה 'יהודים' ולא נזכר שמות הק', שהיו למעלה מזה, שעמדו בהשתוות בהודאה ומס"נ למעלה מטו"ד. לכן לא יבטלו. גם יוה"כ אינו בטל כי נמשך "לפני הוי". אלא שיש בזה ב' דעות, כי הגילוי לא נמשך בכלים, רק בה' עינויים, מס"נ רק בכח, משא"כ פורים בא בכלים "משתה ושמחה". כל יהודי יכול להגיע לזה כי כופר בע"ז ומודה בכל התורה.

קידוש החודש הוא יחוד קוב"ה ושכנתי' יחוד שמשא וסיהרא. לכן נעשה ע"י משה ואהרן שהם שושבינים על היחוד, משה שושבינא דמלכא, המשכת תורה מלמעלה ובתמידות. אהרן שושבינא דמטרוניתא, העלאת הכלה למעלה, "בהעלותך את הנרות", תפילה, ומוגבל מערב ועד בוקר. "מי יעלה בהר ה'".

נש"י שרשם משם הוי', "כל הנקרא בשמי" וירדו למטה "לכבודי בראתיו גו'" להמשיך אוא"ס שלפנה"צ בעולם. בהארה זו שייך "ועבדתם את ה"א" לפעול ענין הצמצום ע"י ביטול הרצון שבאדם; להמשיך אור הבל"ג ע"י התבוננות בענין דכולא קמי' כלא חשיב, שעי"ז נעשה חושך הצמצום כלי לאור הבל"ג. העצמות נמצא בכל מקום ממש ומ"מ אינו נרגש ונגלה כלל בהנבראים, שאם הי' נרגש בנבראים, לא היו הנבראים במציאות כלל (זיי וואָלטן געוואָרן אויס מציאות), ומה שהם במציאות הר"ז לפי שאין העצמות נרגש בהם כלל, והיינו משום שאינו מסוג מציאות הנבראים כלל. הצמצום הוא ביטול רצון לרצון פנימי יותר. שמניח עצמו לגמרי וכל עבודתו בג' קוין הוא לעשות נח"ר לו ית'. עי"ז גורם ג"כ למעלה שנעשה ביטול הרצון וצמצום האור, ע"י הצמצום דוקא יוכל האור להתקבל בהנבראים. להמשכת אור הבל"ג צ"ל עבודה בדומה לאור הבל"ג, ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיב, חיבור ב' הדעות דד"ע וד"ת, עי"ז ממשיך אור הבל"ג למטה. וכשם שביצי"מ נתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו כך לעת"ל אראנו נפלאות ונגלה כבוד הוי" גם בגשמיות העולם ובבשר הגשמי.

העצות לתקן טמטום הלב (שהיא נפילה משמים) א. התבוננות ד'מבטשין לי''. ב. התבוננות בענינים נעלים. ג. אמירת אותיות התורה. וכשאינו מועיל, כי יש גם טמטום המוח מפני השיקוע יותר בתאוות. צ"ל נתינת צדקה וטבילה במקוה. ביטול ושינוי המהות. ו' דגחון חצי אותיות התורה, המשכת קו האמצעי, אור נעלה להפסיק חיות דנחש הקדמוני שורש החטאים. ע' ד"יכרסמנה חזיר מיער" חצי אותיות בתהילים, עליה מלמטלמ"ע, מפסיק חיות הלעו"ז דגלות אדום.

כללות העבודה צ״ל באופן דאותיות החקיקה, עי״ז יומשך מלמעלה הבחי' דאותיות החקיקה. מלמעלה הרצון הוא לתת (וויל מען געבן) בחי׳ אותיות החקיקה, "אם בחוקותי תלכו", לשון בקשה, שרוצים להמשיך אותיות החקיקה, שהם מהעצם, העבודה דרעותא דליבא, שנעשה מיוחד בעבודה, מדרגת הכתר. ולא רק אותיות הכתיבה שהם חוץ לעצם, העבודה דכוחות הגלויים שמגיע עד אצילות. מ"מ גם אז צריכים לאותיות, כי הכוונה פנימית היא שיומשך גם אור פנימי (חסד זוטא) ע"י הכלים, ולא רק אור מקיף (רב חסד), ובעבודה הוא, דפעולת נה"א על הנה"ב לא יהי׳ בענינים שלמעלה מהשגתה, בבחי׳ מקיף, כי אם הכוונה היא שיתבונן בענינים השייכים לנה"ב, באותיות החקיקה, שיתלבש בהנה"ב ויתאחד בו שעי״ז תקבל נה"א מהנה"ב, ע״ד שיהי׳ לעתיד לבוא שתהא הנשמה ניזונת מהגוף ונה"ב. יחד עם זה צ"ל "את מצוותי תשמרו" כי בהתלבשות בנה"ב צריך שמירה. "ועשיתם אותם" בחשק וברצון לא בדרך מצות אנשים מלומדה.

נש"י אף שהם נבראים נק' "מהלכים" בל"ג, כי עלו במח', מצד חיבור הפכים דנשמה וגוף משלימים הכוונה דדירה בתחתונים מפנימיות הרצון, ומתבטלים כל הגבלות הבריאה שהיא מחיצוניות הרצון. לכן ניתנה התורה לנשמות בגופים דוקא.

נשמות מצד ירידתן למטה נעשו מציאות נפרד, וכן התורה שהיא בגדר חכמה לגבי איך שהיא בשרשה, היא מציאות נפרד. התקשרות הנשמות היא ע"י תורה שקודם התפילה, והתקשרות התורה ע"י נשמות בלימוד שאחר התפילה. שנעשה מהלך והתורה נעשית בחי' חקיקה. חיבור הוי' (אצילות) לאלקיך (בי"ע) ע"י אנכי שלמעלה משניהם דלא אתרמיז כו'. "אשר הוצאתיך מארמ"צ", מכל ההגבלות, עצמות מחבר גבול ובל"ג.

ענין התקשרות דאוא"ס בנגלה דתורה דוקא כי נתלבשה בדברים גשמיים. גם בסתים דאורייתא שלא נתלבש בגשמיות צ"ל התקשרות כי הלימוד הוא ברוחניות העניינים, והנוגע לעבודת האדם הוא בעניני נברא שהוא נפרד, וגם באצילות שהכל שם אלקות צ"ל התקשרות כי הלימוד שם הוא בשמות, כלים ולבושים, שהם בדביקות בלתי ניכרת. ישראל הלומד באהוי"ר פועל התקשרות התורה למעלה מאצילות, לאותיות החקיקה ולמעלה מזה שנעשה "איהו" ממש. (המשך נוסף, ד"ה ראשית עריסותיכם - ש"פ שלח). תשי’’ז

תיקון חטא עה"ד ע"י תורה ותפילה, רצו"ש, לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (קמח). ענין שערות דתורה, "קווצותיו תלתלים", ישנם גם בסתים דאורייתא, וענין איהו וחיוהי חד ישנו גם בגליא דתורה. מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה כי מאיר בו תענוג וממשיך אור חדש. רק מי שאין תורתו אומנותו צ"ל שניהם. זהו מצוות חלה, מתחיל בטחינה, לב נשבר בתפילה, אח"כ לישה במי התורה, אח"כ נותן לכהן, רצוא, אח"כ אוכל, שוב. ונקרא 'תרומה' לשון הרמה ממטה למעלה ולשון רמה בים, ממשיך מלמעלה למטה. ולאחרי המשכת הרוממות בתורה, ישנו הענין ד"ואברכה שמך לעולם ועד", שיומשך ויתגלה ג"כ בעולם, וכמו שיהי' לעת"ל "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו' (שגם בשר הגשמי יראה) כי פי הוי' דבר".

ענין השינה דזמן הגלות שאין המח שליט על הלב וחסר בענין שאו מרום עיניכם ומזה בא ענין החולי שיש בו סכנה בדברים האסורים וחולי שאין בו סכנה בתאוות היתר ששרשם בחול"ה גימ' מ"ט שחסר שער הנו"ן המחבר חו"ב. ענין טריפת הושט, בינה, 'עור החיצון אדום' שאין ניכר בו דם, התלהבות שלא ניכר בו אם הוא מהקדושה או מלעו"ז. 'עור הפנימי לבן', פנימיות הבינה שבחכ' בו אפשר לבדוק את המדות. 'ואי חליף טריפה', כשפנימיות בינה היא בהתלהבות וחיצוניות השייך למדות ללא התלהבות; ונקובת הושט במשהו, ע"ד נוקב שם הוי', שממשיך האור למקום שאינו ראוי, ע"ד החסרון בעשיית מעקה לגגך. אמנם גם במצב זה ישנו הענין דכארי וכלביא, ק"ש ביחו"ת שילוב הוי' באדנ'י, ומסיים "מי יקימנו", "מי ברא אלה", "מי יתן ויהיה לבבם זה גו'", שהקב"ה עוזרו ע"י הנתינת כח מהניסים שבזמן הגלות.

ב' אופונים ביניקת החיצונים: ע"י ריבוי צמצומים, או ע"י הגבהה והתנשאות אשר שם "כחשיכה כאורה", שניהם תלויים בעבודת האדם. ענין ג' שרי פרעה דלעו"ז: שר המשקים, שר הטחים ושר האופים, וג' שרים דקדושה כורתים את יניקת החיצונים מב' בחי' הנ"ל ע"י חרב של שתי פיות, העבודה דתורה ותפילה, שם הוי'. ביאור המשנה דחמשה כלי זיין: סייף, קשת, אלה, רומח, תריס. ענינם בעבודה הוא: פסוד"ז, שמו"ע, לעולם ירגיז אדם כו', ק"ש, לבישת טו"ת. "לא יצא האיש בסיף" כי שבת אינו זמן מלחמה, משא"כ לרבי אלעזר "תכשיטין הם" בשבת, מצד הבירורים דימי החול. ביצי"מ כתיב "וחמושים עלו גו'" כי היה עדיין הרע בתקפו. וגם עתה צ"ל "רוממות א-ל בגרונם ולרב פיפיות בידם", משא"כ לעת"ל.

בדרא דעקבתא דמשיחא "תשמעון ודאי" א"א לחכות יותר, אין למתי להניח את הבירורים (ס׳איז ניטאָ אויף ווען צו אָפּלייגן די בירורים), ולזאת תשמעון ודאי. תשמעון, מחשבה; ושמרתם, דיבור, שמור זה משנה; ועשיתם, מעשה; תשמעון ג' פירושים: הבנה, מחשבה שבמח'; שמיעה, דיבור שבמח'; אסיפה, מעשה שבמח'. עי"ז ושמר גו' את הברית, מעשה; ואת החסד, מחשבה; ואת השבועה, דיבור. ישראל עלו במחשבה עילאה, למעלה מבחי' מחשבה שבמח', פשיטות לגמרי, ע"י עבודתם למטה בכל מאודך מתעלים יותר, עושין רצונו של מקום (מדארף אויפמאכן א רצון במקום), פועלים רצון מלמעלה מהרצון ומהשתלשלות להמשיכו במקום ובהשתל', ואז ההנהגה למטה הוא בל"ג, אף שהעבודה היא רק בל"ג דנפש, 'מאד שלך', מ"מ ממשיך רצון העליון שלמעלה. בהתבוננות האדם למטה, ש"הוי' (עילאה) אלקינו", כוחנו וחיותינו, עי"ז "הוי' (תתאה) אחד", מגיע לביטול בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, ממשיכים רצה"ע שלמעלה מבחי' מחשבה עילאה שרש הנשמות. "ושמר ה"א לך את הברית וגו'" לצורך המשכות הללו מלמעלה מהשתלשלות צריך לזה כריתות ברית (לכן מקדים ברית לחסד ושבועה) כדי שהעבודה דלמטה תתפוס מקום ותמשיך גילוי מלמעלה.

"כדכד", כדין וכדין, שהם וישפה, יוסף, צדיק עליון המשכה מלמעלה למטה, תורה, יחוד נש"י למעלה מהשתלשלות. בנימין, צדיק תחתון, מלמטה למעלה, תפילה. חיבור ויחוד ב' מדרי' אלו הוא ע"י כריתת ברית, וישנו בכל ענייני עבודה תורה ומצוות. גליא וסתים דקוב"ה אינם בחינות נבדלים אלא שניהם ענין אחד ע"י הממוצע דתורה (הברית) המחבר נש"י עם הקב"ה תורה שייכת לגליא, לנבראים, ולסתים דקוב"ה כאחד, בפרט הלכות התורה ("תשמעון את המשפטים") ובהם גופא ב' אופנים: א. חיבור ושותפות מצד נפש האדם הלומד עם ההלכה, ב. מצד רצון העליון, היא העבודה דרעו"ד בכל מאודך (ברית בין הבתרים) עד שנזהר גם במצוות שאדם דש בעקביו, כי עבודתו למעלה מטו"ד, "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד", שיומשך האור שלמעלה מהשתל'. ע"י שפעלו בעבודה בזמן הגלות אזי לעת"ל יהי' "ושמתי כדכד" להוי כדין וכדין.

"בכל שעריך", ע"ד "נודע בשערים בעלה", ב' פירושים בזה: לשון השערה, ידיעת המציאות; לשון שיעור ומידה, בגבול די"ס, מבשרי אחזה אלקה, שייך השגה ממש, אבל למעלה מהספי' היא בהשערה בלבד. ע"י העלאת מדות למוחין, "עיני כל אליך ישברון", נמשך מוחין, נו"ן שע"ב, למדות. "בכל שעריך". למעלה מזה "נודע בשערים בעלה", ל"ב נתיבות חכמה, ממשיך רצון העליון מלמעלה מהשכל לנש"ב. יחוד זה הוא גם יחוד ב' בחי' אבנים שבד"ה ושמתי כדכד, "שערייך לאבני אקדח" הם נש"ב "וכל גבולך לאבני חפץ" הם ל"ב נתיבות חכמה. "שעריך" הם ז' שערים שבגוף, ב' עינים ב' אזנים ב' נחירי האף והפה, שעל ידם מתקשר האדם עם מה שחוץ ממנו ואפשר להיות שימוש גם לקלי', לזה צריך לשופטים, ידיעת האסור והמותר, וכן העבודה בהבנה והשגה, וצריכים גם שוטרים הרודים במקל. ע"י קב"ע באה ההשגה בשלימות, וע"י השגה הקב"ע בא בפנימיות. אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה (קב"ע) ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה (השגה). אז השערים הם שערי צדק, "ושפטו את העם משפט צדק", כי נמשכים נו"ן שערי בינה ול"ב נתיבות חכמה, "למען תחי' וירשת את הארץ", מלשון רצון, המשכת רצון התחתון ורצון העליון, בעבודה זו הולכים בבטחון גמור ובשמחה לדין ומשפט דר"ה כי יודעים שהוא ישפוט תבל בצדק.

המשפט דר"ה הוא על כללות העבודה בשנה שעברה, בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, שכללותם הוא ענין הצדקה, "להחיות רוח שפלים", ומזה נפעל למעלה, שגם בבי"ע, הנקראים שפלים, יורגש בהם אור האצילות. בזה גופא ב' אופנים: א. "הנותן פרוטה לעני", צדקה לגופו בלבד, שעי"ז ממשיך אור האצי' בבי"ע, "מתברך בו' ברכות" והמשכות, המשכת וא"ו בה"א. ב. "והמפייסו", הנחת דעתו, שעי"ז ממשיך פנימיות האלקות שלמעלה מאצילות, "מתברך בי"א ברכות". שני אופנים אלו צריכים להיות קודם התפלה, שגם בה ישנם ב' אופנים, השתחוואה חיצונית, שמיעה. והשתחוואה פנימית, ראיה. והם באים ע"י שני אופנים הנ"ל. וזהו "ישפוט תבל", תבל בגימטריא ב' פעמים ארי', ב' בחי' בעבודת האהבה, שרפים ואופנים. "בצדק", ב' צדק, צדק דצדקה ותפלה, וצדק דתורה. על ידי המשפט נמשך גילוי אור נעלה ביותר, "לפני הוי'", למעלה משם הוי', בחי' שם הוי' בהעלותו לעתיק שאז כאלקים יחשב, לכן ישנו אז השמחה ד"יעלוז שדי וכל אשר בו", וישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.