מאמרי שנת תשמ"א

ביוה"כ אש הקרבנות, חמתה. והעיקר הוא ענן קטורת, צילתה. לכן הדין בסוכה צ"ל צלתה מרובה מחמתה. קרבן ל' קירוב אבל מציאות עדיין. קטורת ל' קשר, שאינו מציאות כלל. למעלה מטו"ד. לכן קרבנות צ"ל מדברים כשרים, משא"כ בקטורת גם דברים טמאים. תשובה עילאה, זדונות כזכיות. בסוכות נמשך המקיף מענן הקטורת לפנימיות ע"י דעת. ירידה צורך עליה, ע"י בירור דברים גשמיים, שרשם אורות דתהו למעלה מתיקון. בקטורת מתבררים גם גקה"ט וגורם עליה יתירה בנשמה.

"שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", שמחים וטובי לב, הוא גילוי האהבה דפנימיות נקודת הלב (כמבואר בהמאמר) [דלאחרי אמירת המזמור לדוד ה' אורי וישעי מר"ח אלול עד הו"ר, שני פעמים בכל יום, דנקודת המזמור היא לך אמר לבי בקשו פני גו', האָט מען זיכער אויסגעבעטן שיהי' גילוי פנימיות נקודת הלב, ובשמיני עצרת נעשים כל ישראל שמחים וטובי לב], "על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו", בחי' מלכותו ית', "ולישראל עמו", שעוסקים בבנינו של עולם (כמ"ש וכל בניך לימודי הוי' אל תקרי בניך אלא בוניך), דבנינו של עולם הוא בחי' מלכותו ית'.

את השמים ואת הארץ, כולל כל הספירות וסדהש''ת, התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, או כלשון מדברת בשביל ב׳ ראשית ישראל ותורה, ישראל ע״י עבודתם בקיום תומ"צ יפעלו בשמים וארץ כפשוטם, והן בהספירות שלמעלה כביכול. פי' "ברא" א. בריאות, שצריכים להבריא את הטבע, לפעול בריאות ושלימות בעולם שיהי׳ מוכן לקבל גילוי אלקות. ב. גילוי, לגלות אלקות בעולם. לא רק בסוד שורש אלא גם תוספת אור, עבודה צורך גבוה, גילוי עצמות ונעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית. בראשית ברית-אש, חומת אש. ב' עניני חומה, להגנה מחיצ' ולהגבלת הקדושה. לכאו' מה החסרון בהתפשטות, למה צ״ל הגבלה? הדבר יובן ע״פ חסידות וגם ע״פ נגלה. ענין החומה ע״פ חסידות הוא כדי שלא יומשך מהקדושה למקום בלתי רצוי, ובלשון הקבלה שלא תהי׳ יניקה לחיצונים, עד״ז ע״פ נגלה, ההגבלה דירושלים היתה לפי שמחוץ לחומה יש חשש לאכילת קדשים באופן דהיפך הטהרה. ירושלים הוא שלימות היראה וצריך שמירה שלא יכנס פניות והגבלה שלא יבוא ליוהרא. עד שיבוא ל''אני חומה זו תורה". לע"ל "ואני אהי׳ לה נאום ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהי׳ בתוכה", אף שלעתיד לבוא פרזות תשב ירושלים, מ״מ גם אז ישנו ענין החומה להגנה והגבלה מפני דברים אחרים, אלא "ואני אהי׳ לה גו׳ חומת אש סביב", גילוי דרגות נעלות בבחי׳ מקיף, וגם ולכבוד אהי׳ בתוכה, בבחי׳ פנימיות. ב׳ ענינים אלו (מקיף ופנימי) ישנם גם בעבודת חודש תשרי, חודש כללי. ענין המקיף הוא ענן הקטורת דיוה"כ שאח״כ נמשך בסכך הסוכה, זה עוסק בסוכתו, וענין הפנימי הוא ההמשכה במצות לולב, ולקחתם לכם, המשכה בפנימיות, אח״כ נמשך בקליטה בשמע"צ ושמח"ת. ואח״כ העבודה דשבת בראשית בב׳ הפירושים שבתיבת ברא.

שמים וארץ קאי על תומ"צ, על ידם נמשך עצמותו ומהותו ית' בשמים וארץ כפשוטם. שמים, תורה, נמשלה לאש ולמים, וארץ לשון רצון, שרצתה לעשות רצון קונה. וע"י מצות נמשך עצמות כפשוטו, גם התורה משמים ממשיך עצמות לארץ, כי תורה לא בשמים היא ונמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, "השמים כסאי", שמשפיל עצמו לשבת עליה. בפרט בלימוד ביגיעה שלוקחים עצמות, יעשה למחכה לו, דדחקין באורייתא כו' ממשיכים עדן עליון. "הארץ הדום רגלי", מצוות, מרומם את הרגל, בפרט מצות צדקה שנעשה מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה. ע"ד אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, כי בהלכה לפועל ממשיך עצמות. כל זה הוא עתה בעולם כפי שהוא על מלואו נברא. לעת"ל "שמים וארץ חדשים", "אלה תולדות פרץ" מלא, מצד עבודת האדם עתה שפעל התחדשות. העבודה בשעבוד ודאגות המטרידות ומבלבלות בעבודת ה' נק' מי נח ופועל נייחא דרוחא כיתרון האור מן החושך. הכוונה במים רבים היא להיות ע"י יתרון באהבה, כמשל המלך ששלח את בנו למרחק כדי שיגלה כשרונות שהיו בו בהעלם, כך בירידת הנשמה למים רבים מתגלים שלמות כוחותיו ופעולותיו מן הכח אל הפועל. גם מעורר צימאון, עד"מ סתימת המים שמעורר מרוצה גדולה, כך ע"י ירידת הנשמה בארץ ציה ועיף מתעורר בתשוקה להתקשר בעצמות המאור, משכני אחריך נרוצה לשון רבים גם לנפה"ב. וזהו "השמים כסאי", שכאו"א צריך לעסוק בעניני שמים תורה ויהדות ולפעול גם בענייני ארץ להמשיך עצמות בגשמיות העולם, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה. אי זה בית אשר תבנו לי, לעצמותו ית'.

"לך לך", לך אל עצמך, שילך וישוב אל עצם מציאותו, אל שרשו ומקורו. "אל הארץ אשר אראך", שאראה ואגלה אותך במהותך ועצמותך. ע״ד פירוש רבינו הזקן, "אתה", דו עצמות א״ס ב״ה, "הראת", האָסט זיך באַוויזן, ע"י הליכה "מארצך וממולדתך ומבית אביך גו׳", מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, יבוא לבחי' "ואגדלה שמך", דכל מעשה המצוות הוא לאתקנא רזא דשמי׳, עד לתיקון שמו הגדול, בו גדלות ע״י קיום התומ"צ. וזהו מה שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ע״י העבודה ד"לך לך" מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, פעל אברהם אבינו ואגדלה שמך, לאתקנא רזא דשמי׳, עד לבחי׳ שמו הגדול. הוראה נצחית מזה, שצריך ללכת "מארצך", מרגילותו, "וממולדתך", מהחינוך שקיבל, "ומבית אביך", משכלו המוליד את המדות, וההליכה היא לשרשו ומקורו, "אל הארץ אשר אראך". וזהו ע״י הירידה מלמעלה למטה, הירידה אל הארץ כפשוטה, לבירא עמיקתא, עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עושים דירה לו ית׳ בתחתונים, ירידה לצורך עלי׳, ומגיעה הנשמה בבחי׳ "לך", לעצמותך ומהותך, עד למעלה משרשה ומקורה, למעלה גם מבחי׳ האלקים אשר נתנה. ע״י העבודה בעסק התורה ומצוות בכלל, הנחלקת לג׳ קוין. וזהו מה שממשיך "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך גו׳", שזהו כנגד ג׳ הקוין.

"עבדו את ה' בשמחה" ויחד עם זה צ"ל "וגילו ברעדה". השמחה לא תהיה במורגש, אלא בביטול וענווה, ויספו ענוים בהוי' שמחה, אמיתית השמחה מצד ענוה וביטול. חוה, נח ושרה רצו לפעול ענין השמחה, אצל חוה היה זה במורגש, טוב העץ למאכל. בנח היה העדר ובלבול הדעת, וישכר. רק שרה, ענין המלכות, היה השמחה בביטול, לכן גם הירידה אצלה היה בשביל העליה וזכתה לחיין עילאין ובאופן דילה הוו חיין, ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה. ע"ד ונחיה לפניו דלעת"ל, אז ימלא שחוק פינו, תכלית השלמות דשמחה. קכ"ז, כל הספירות בהתחלקות, שני חיי שרה כולן שוין למעלה מהתחלקות. מעשה אבות סימן לבנים, כענין פתח ר' פלוני וכו', שפתח את הצינור וסלל את הדרך, ניתן הכח לכאו"א שיוכל לעשות עבודה זו, ואינו צריך ליגיעה גדולה כ"כ (כבפעם הראשונה) העבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו"א מישראל, שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות, והשמחה תהי' מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי'. ולכן אין חשש שיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח"ו, ואדרבא, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע"י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ענין תגבורת החיות בעבודה. ועי"ז נעשה גם תגבורת החיים כפשוטו, אריכות ימים ושנים טובות בפשטות.

הכלי להמשכה זו היא "כי יפקד מושבך", ל' חסרון, ענין הביטול, אמנם לא אסקופה הנדרסת ח"ו אלא "ונפשי כעפר לכל תהי'" בשביל שיהיה "פתח לבי בתורתך". בכל חודש מאיר צירוף חדש דשם הוי', התחדשות בהתהוות, הנתינת כח לזה הוא "ויאמר לו יהונתן", יה"ו נתן, המשכה חדשה דז"א למלכות "עד דוד הגדיל". הכח לזה הוא מיום השבת למעלה מהזמן, קדש מילה בגרמי', המשכת תענוג שאינו מוכרח, משא"כ ר"ה ור"ח הוא המשכת חיים מה שמוכרח. "וישקו איש את רעהו ויבכו גו'", נשיקין, התגלות אהבה גדולה שאין כלי הלב מכיל, ובכיה הוא מכיווץ במוחין כרע"ק שזלגו עיניו דמעות מסודות התורה דשיר-השירים. "עד דוד הגדיל", מעשה גדול.

בירור דתורה הוא בדרך מנוחה, גליא דתורה, קושיות ותירוצים מתלבשים בגשמיות; פנימיות התורה עתה, לית תמן קשיא ומחלוקת, אבל מתלבש בהשגה ושייך חלישות ע"י קושי'; פנימיות התורה דלעתיד באופן דראיה, לא שייך קושי' כלל. עד"ז, בימי שלמה היה הבירור עד שמלכת שבא טרחה לבוא לירושלים; תקופה א' דמשיח גילוי אור הבל"ג בכל מקום בשוה; תקופה ב' גילוי בגדר וטבע העולם גופא. בכל העבודות הללו יש בהעלם ענין המס"נ מצד היחידה. קטע מהמאמר: "כל הדרגות דמס"נ הם ענין אחד.. ויובן זה ע"פ משל ממלכותא דארעא, שכשאדם נכנס לצבא (אף שעדיין לא שירת בהצבא, ועאכו"כ שלא הי' במלחמה) הוא מוסר את עצמו לגמרי און ווערט אויס בעה"ב אויף זיך. דכמו"כ הוא בצבא הרוחני, שישראל הם צבאות הוי', דזה שכל אחד מישראל יש לו קבלת עול [כפתגם הידוע אַ איד איז אַ קבלת–עול'ניק], שבזה הוא נכנס לצבאות השם, הרי עי"ז הוא מוסר את עצמו לגמרי לאלקות, ומסירה זו היא קשורה ומאיר בה המס"נ שמצד יחידה בדרגא הכי נעלית".

הוראה מסדר הבירורים דיעקב (ג"ר לפני ז"ת) היא גם בנוגע להסדר דנגלה ופנימיות התורה. דהגם שהתחלת הלימוד הוא בנגלה דתורה, ובאופן דיגיעה, ואח"כ הוא הלימוד בפנימיות התורה, וכמ"ש הרח"ו שעסק ההלכה דהאריז"ל הי' ביגיעה עד שהי' מזיע זיעה גדולה כדי לשבר הקליפה, ומרוב גודל חריפותו הי' מעיין ו' דרכים בהלכה, ורק לאח"ז הי' מעיין ע"ד הסוד, אעפ"כ, ידיעת הענינים היסודיים דפנימיות התורה באופן של הנחה פשוטה שלמעלה מהבנה צ"ל עוד לפני הלימוד בנגלה דתורה, שעי"ז, גם לימוד הנגלה (והבירור שעל ידו) הוא באופן נעלה יותר… שע"י לימוד פנימיות התורה נעשה יתרון בלימוד הנגלה ובהבירור שעי"ז הוא לכאורה ענין של ירידה לגבי הלימוד דפנימיות התורה כמו שהוא מצד עצמו, אעפ"כ, מכיון שהשלימות דדירה בתחתונים הוא שהתחתון מצד עצמו יהי' כלי לאלקות, דענין זה הוא דוקא ע"י הבירור שבדרך התלבשות, יש לומר, דע"י ההמשכה דפנימיות התורה לנגלה דתורה, שעל ידה נעשה יתרון בלימוד הנגלה ובהבירור שע"י לימוד הנגלה, היא מתעלית למעלה יותר מכמו שהיתה מצד עצמה. וזהו וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום בניך, דכל בניך לימודי הוי', דאלפין באורייתא דהוי', הוא מעלת לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה (אורייתא דהוי'), כמו שהיא מצד עצמה, ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך הו"ע הבירור בעולם שע"י עסק התורה.

"פדה", התורה שלמטה במקום החשך. "בשלום", תורה שאינו שייך למציאות העולם. פנימיות התורה. "מקרב", לימוד המביא לידי מעשה, אליבא דהלכתא. "כי ברבים היו עימדי", ע"י תפילת הרבים וכולל עצמו עם כל ישראל.

ב' עניני ארץ, מלכות, נגלה דתורה, ארצות החיים. וכנען-תגרא, מרמה, בירורים, ירידת הנשמה מ"נורא עלילה על בני אדם". "שחורה אני ונאוה ע״י הירידה דוקא היא באה לענין הנוי והיופי. אלקות בפשיטות.

לעת"ל, אף שיהיה "רני ושמחי" מ"מ נק' בת ציון. תכלית העילוי דמעשה המצוות בגשמיות שמברר אורות מרובים דתהו. מלכות, ע"י ירידתה לחושך נק' "אשת חיל עטרת בעלה" ומקבלת מעצמות, "ושכנתי בתוכך". כשגברה מלכות יון, משתשקע החמה, הצחוק הוא מבחי' נעלית ביותר. וכן בזמן הגלות כאשר אותותינו לא ראינו ומעשה המצוות בקב"ע באים ל"הנני בא ושכנתי בתוכך", כמבואר בענין "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

ענין המטה שנהפך לנחש, המופת הראשון שקדם לעשר המכות שהם פרטים. ביצי"מ הי׳ בירור כל הניצוצות, "וינצלו את מצרים גו׳". נפילת הניצוצות הוא כדי שהאדם יתקן ויברר ויזכך ויעלה אותם לשרשם, עד שיהי׳ יתרון האור מן החושך. וישראל דוקא הם המבררים כי ירידת הנשמה היא ע"ד ירידת הניצוצות דתהו, ובכל דור ויום הנפה"א יוצאת ממאסר הגוף משכא דחויא להחזיר הניצוצות למעלה "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". "וינצלו את מצרים", כמצודה שאין בה דגן, ניצוצות מעלמא דאתגליא שנפלו בבחי׳ מצודה ודגן, וכמצולה שאין בה דגים, ניצוצות מעלמא דאתכסיא שנפלו בבחי׳ מצולה בלב ים. בב׳ אופנים אלו הי׳ בירור הניצוצות לגמרי.

היום עוסק בתורה, הנה אף שאינו טרוד כמו בעל עסק, מ״מ הנה בשעה זו שהוא עושה מלאכה הוא ירידה כו׳. וזהו השאלה "לא היה צריך" עצם ענין בראשית בתורה, מדוע פתח בזה ולא ב"החודש". כי צ"ל ב' העבודות, ביהכנ"ס וביהמ"ד; מנהג דרך ארץ, דגם בעלי עסק אפילו בשעת הדחק שהטרדה גדולה יותר מדאי, מחוייב בתפילה ובתורה, ועד״ז מי שתורתו אומנתו צ״ל אצלו לא רק תורה ותפילה, אלא צריך גם להפסיק לעשיית סוכה ולעשיית לולב, דרך ארץ. השאלה "לא הי׳ צריך כו'" היא מצד החשיבות דתפילה ותורה לגבי עבודת הבירורים, הוצרך להקדים 'החודש' ל'בראשית' כפי שהוא הסדר בכל יום. והתשובה היא, אמת מצד הגילויים צ"ל תורה תחילה, אבל "כח מעשיו", יש מעלה יתירה במעשה שאינה גם בעסק התורה, דסוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן פתח ב'בראשית', כי נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהו״ע נפלא ביותר כמבואר בארוכה בדרוש ההילולא. ומתאחד בנותן התורה למעלה מגילויים. "כח מעשיו" פועל שיהי׳ "הגיד (והמשיך) לעמו", ושיהי׳ "לתת להם נחלת גוים", בפועל ובגלוי, וע״י העבודה בה'סוף מעשה' דימי הגלות שבעולם העשי׳, יתגלה ה'מחשבה תחילה'.

משה אמר "צבאות הוי׳", חנה ושמואל אמרו "צבאות" שם בפני עצמו, בנביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נמצא שם זה בריבוי מקומות. פירוש 'צבאות', אות הוא בצבא שלו. היינו שיש מציאות של צבא בפ"ע ואלקות היא 'אות' בהן. באצילות, עולם האחדות, אין שייך שם זה, רק בעולמות בי״ע פועל שם צבאות דאיהו וגרמוהי חד בבי״ע. (הצ"צ כותב שזה חידוש מאדה"ז בתו"א ואינו בע"ח). משה רבינו הי׳ נשמה והנהגה דאצילות, שם אין ענין הצבא בפ"ע, אמר צבאות ה׳, שטפל לשם הוי׳ (ולא אלקים), משא"כ שאר נביאים שהיתה נבואתם בבי"ע. ומה שבכ"ז הזכיר משה שם צבאות ה׳, היינו על ניצוצות שנתבררו במצרים ע״י שיעבוד בנ״י, דע״י העלי׳ ממצרים פעלו עלי׳ גם בניצוצות שיהיו בבחי׳ צבאות הוי׳. לכן כתיב "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", כי נפעל עלי׳ גם בישראל גופא, "ואנכי אעלך גם עלה", שתכלית הירידה למצרים היא גם בשביל העילוי שנעשה בנש"י שלמעלה מעליית הניצוצות, "על צבאותם", למעלה גם מצבאותם. "בעצם היום הזה גו׳", 'עיצומו של יום' נאמר על יוהכ"פ שלמעלה משבת, "על צבאותם", דע״י בירור הניצוצות עולים בבחי׳ העצמות ממש. גם על עשרה בטבת נאמר "בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים", קשור עם עצם היום דיוה"כ, כי ע״י היפוך הצומות ליו"ט מגיעים ליתרון האור מתוך החושך, כך ע"י בירור הניצוצות דמצרים הגיעו בבחי׳ עצם היום הזה. כדי להגיע להפוך גלות לגאולה, צומות ליו"ט, צריך לבחי׳ העצמות שלמעלה מגלות וגאולה.

מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו, ואח"כ נאמר ואם מזבח אדמה תעשה לי לא תבנה אותן גזית גו'. מזבח אדמה, בחי' אדם, אדמה לעליון. אבנים הם הניצוצות שנפלו בגקה"ט. היא המצוה שנתנה לדור המדבר שהם היו גלגול דור הפלגה שחטאו בחומר ולבנים ונזדככו נשמותיהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים במצרים, ולכן ניתן להם המצוה דבנין מזבח אדמה ואבנים, תיקון חטא הפלגה דנעשה לנו שם, בירור עניני הרשות בלי ישות ופירוד ע"י וזבחת עולתיך ושלמיך גו' פרטי עבודה דתומ"צ. משא"כ מזבח אבנים הם בירור גקה"ט, אתכפיא ואתהפכא ויתרון האור מן החשך, לכן נאמר תנאי "ואם", וגם "לא תבנה אתהן גזית" כי הניצוצות נעלים מאוד ויש לנהוג בהם כבוד. דורנו הוא גלגול דור רשב"י שהיו גלגול דור המדבר ומשה גואל ראשון הוא גואל אחרון, לכן צ"ל עבודה דמזבח אדמה ומזבח אבנים שיתבררו כמ"ש והסירותי את לב האבן וגו'.

התחלת משפטים בדיני עבד לרמז שגם קיום המצוות דמשפטים צ"ל בקב"ע, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ב"פ כי תקנה: שהרב ישנה לתלמיד באופן שהתורה נעשית קנינו, תורתו נק' על שמם; גם לאח"ז אין ירידה בתורה אלא נשארת במהותה תורת ה'. אצילות נק' קנין. ואדרבא מגלה בתורה את שרשה באוא"ס שלמעלה מהוי', שגם למטה יאיר מקורו שבאצי'. לימוד כזה בתכלית הביטול עד שאין סתירה בין השגת הלומד לביטול שלו. כל' חז"ל "עולה של תורה", חיבור זה דמציאות וביטול שבתורה נמשך גם למעשה המצוות, שהביטול גופא היא מציאותו. לכן מתחיל בדין עבד עברי ולא כנעני, כי שלימות העבדות הוא כשהביטול בתענוג וחיות, משא"כ כנעני בהפקירא ניחא לי', מ"מ מזכיר דין עבד כנעני בדרך אגב, מצד מעלת האתכפיא שצ"ל גם בצדיק גמור, אלא שאצלם גם זה בתענוג. וזהו ואלה, מוסיף על הראשונים, כי ע"י שהמשפטים מובנים גם בשכל נמשך בתורה גילוי אוא"ס הבל"ג, וההמשכה היא באושר ותענוג, אשר תשים לפניהם.

ג' תרומות: תורה-מ, עין יפה, א' מארבעים; תרי ממאה, מס"נ דב' פרשיות ק"ש ב"פ ביום, עין בינונית, א' מחמישים; מעשה המצוות, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, למטה מבינוני, א' משישים. ג' אלו כלולים בתורה שהיא מקור הכל (לכן מבוארים הם בדרושי הצ"צ לשבועות) ופועל בתפילה ובמצוות, בירידת הנשמה למטה בעוה"ז בזמן הגלות, לצורך עליה ושלימות. בד"ה וקבל היהודים (פרז"ת) מבאר שדוקא בזמן הגלות קיבלו את מה שהחלו במ"ת. והוא פלא, הרי במ"ת היו בתכלית העילוי, ואעפ"כ נק' החלו לעשות, הקיום והקבלה דווקא בזמן הגלות וגזירת המן, כאשר אותותינו לא ראינו. אך היא הנותנת, הגלות והעמידה במס"נ שנה שלימה ולא עלתה על לבם מחשבת חוץ, עי״ז קיימו מה שקיבלו כבר במ"ת, והכח לזה מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ע"י תורה דהבל שאין בו חטא, להשבית אויב ומתנקם. אויב גלוי ונסתר. לא רק בזמן אמירת המאמר שהיו אויבים ממש, אלא גם בזמן הזה עיקר הנסיון הוא לא להתבייש מן המלעיגים על הענין דמפי עוללים ויונקים, לימוד התורה עם תשב"ר. יש המלעיג בגלוי, ויש שונא הנסתר, שמלביש ומסתיר את הלעג שלו בטענות של תורה וכו׳. כדרכו של היצה"ר היום אומר לו כו' עד שאומר לו כו'. הכח להעבודה הוא ע״י נשיא הדור, דאתפשטותי׳ דמשה בכל דרא ודרא, ובדורנו הוא כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, שהוא הנותן כח להשבית אויב ומתנקם, ובפרט שהוא דבר בעתו, שהרי אנו נמצאים עתה לפני פורים קטן, דע״י העבודה ע״פ הוראתו, באים להשבתת האויב ומתנקם, והשבתי חי׳ רעה, מעבירן מן העולם, אתכפיא, ומשביתן שלא יזיקו, אתהפכא חשוכא, דעי״ז יתרון האור מן החושך. בכל הג' תרומות, צ״ל לימוד התורה קודם התפילה, שצריך ללמוד מתי להתפלל ואיך להתפלל ולמי להתפלל. עד"ז במצוות ובג' עמודים עליהם העולם עומד.

"להבין ענין חושן ואפוד שנאמר בכל אחד מהם לזכרון, מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקותו) שהחושן היה נגד לבו, דזוהי עבודת פנים, ואבני השוהם היו על הכתפות, שענינם אחור, דזהו ענין תורה ותפילה, אתהפכא ואתכפיא. ובחושן היו י״ב אבנים, לכל שבט אבן עם צבע מיוחד השייך לדגלו, מפני שבאתהפכא, העבודה נעשית גם עם היצר הרע, אזי כל אחד במסילתו יעלה, ולכן היו י״ב אבנים מיוחדים לי״ב שבטים... והנה במאמר שיצא זה עתה מהגלות לגאולה, וכנראה זהו מהצמח צדק (ועכ״פ מיוסד על מאמר הצמח צדק, כי מאמר כזה מופיע באור התורה), ד״ה הוא אהרן ומשה, מביא שלפעמים כתוב הוא משה ואהרן, ולפעמים הוא אהרן ומשה .. כמבואר בלקו״ת פ׳ בהעלותך".

ענין החן בד"כ הוא חסרון, ""שקר החן גו'", מפני שהוא אתערותא דלעילא מצד עצמו, ויש יתרון להמשכה שע״י אתעדל"ת דוקא. ברוב הדרושים מבואר ג׳ בחי', אתעדל"ע לפני האתעדל"ת, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שע״י אתעדל"ת. מציאת החן המדובר כאן, הוא אתעדל"ע הנמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה (ע״י החן), אבל יש בו גם מעלת העבודה שלמטה, כי נמשך ע״י דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳. וזהו "פני ילכו והניחותי לך", לשון חן. בזה גופא יש ב׳ בחינות, בחי׳ הפנים השולל את מציאות שאר העמים. ולמעלה מזה גילוי פנימיות דפנימיות, שאין צריך גם לשלול מציאות שאר העמים. בקשת משה "אם אין פניך הולכים גו׳", שיהי׳ גילוי הפנימיות דפנימיות, שם אין שום נתינת מקום למציאות אחרת, ישראל ומלכא בלחודוהי. "ונפלינו" ממש "מכל העם". שיהי׳ המשכת בחי׳ הפלא. הגם שנמצאים בגלות ובין העכו״ם, מ״מ "ונפלינו גו׳", ע״י גילוי האתעדל"ע עד לעצמותו ומהותו ית׳. וי"ל דגם בדרגא הכי תחתונה שבחן נמשכת הבחי' הכי נעלית שבו. באדם יש בחי׳ ״עד מתן תורה״ גם אחרי מ"ת. כשחסר בו החידוש דמ"ת, כי אצלו העליונים הם בפנ"ע והתחתונים בפנ"ע. שאין ניכר במעשה המצוות שלו החיות של הנה"א. לכן מברכים בכל יום ברכת התורה, בא"י נותן התורה, הגם שכבר ניתנה לנו התורה לפני זמן רב, וגם הוא עצמו כבר בירך ברכת התורה, מ״מ יש מ"ת בכל יום כשניעור משנתו ונעשה ברי׳ חדשה, וכן צריך לנהוג כל ימי חייו עד רגעו האחרון עלי אדמות.

שמירת שבת ומלאכת המשכן – העלאה והמשכה. תפילה ותורה. מבהכ"נ לביהמ"ד והנהג בהם מנהג דרך ארץ. הכח לזה ממשה רע"מ, האמונה שבכ"א פועל הקהלה והעלאה גם בכל כוחות נפשו שיהי' בבחי' ביטול ושביתה לקבל השפעה מלמעלה. יריעות וכלים, מקיפים ופנימיים, שיהיו דירה לעצמותו, משכן העדות. משה תיקן גם ערב רב (בגי' עדת) שנק' "עמך אשר העלית גו'" דמשה ופועל בהם שיהיו עדת בני ישראל. פרה

ענייני הקרבנות והמשכן הם נצחיים ויש מהם הוראה נצחית בעבודת כל אחד מישראל. כי תשא את ראש לא רק החלק העליון אלא גם מלשון התחלה ותחילה כמבואר בעטרת ראש על ר"ה, וצריך להגביה עד למעלה מבחי' ראש, אתם קרוין אדם ע"ש אדמה לעליון, נשיאה והרמה אמיתית, שלא בערך לעליה קודמת, בכל יום עבודה מיוחדת גם אם עבד בשלימות בימים ושנים שלפני זה כשמגיע יום חדש צריך לעלות בעבודתו למעלה בער אפילו מהראש. הכח לזה ממשה רבינו רעיא מהימנא שבכ"א. בב' אופנים דתרומה לה' ותרומת ה', ארמותא ואפרשותא, בכל לבבך נפשך ומאודך, עד לגני לגנוני ב' פעמים תולדות מלא, בתחילת הבריאה, אלה תולדות השוה"א בהבראם, ובגאולה אלא תולדות פרץ, למעלה ממדוה"ג. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, מצד תומ"צ כל ישראל שוים בהגבלה אחת. לאחר עבודת התשובה דכי תשא למעלה מהגבלה באים לעבודת הצדיקים במדדוה"ג. ובאים לפקודיהם שנחסר כל ענין הרע, עד לכפר על נפשותיכם, שיהיה מרוצה וחביב כקודם החטא.

"בדרך בצאתכם ממצרים", ענין דרך שמחבר ב׳ נקודות ומקומות של ישוב; דרך אמיתית מחברת פינה נידחת עם עיר המלוכה והיכל המלך; וגם להיפך, הדרך חזרה מהיכל המלך לפינה נדחת. עבודת האדם, תמידים כסדרם הוא, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, משפט, תורה, המשכה מלמעלה, וצדקה, תפילה, העלאה מלמטה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ונאמר "לעשות" כי המעשה הוא העיקר. ויש עוד דרך מערוות הארץ מדבר העמים נחש שרף ועקרב עד לארץ נושבת למקום אשר יבחר ה' לקה"ק ולארון ומה שבתוכו. במצרים היו רק מאמינים והיה להם מס"נ לא שלט בהם עמלק, משא״כ בצאתם ממצרים, שאז התחילו לעלות בגילויים, הנה לפני הגיעם אל ארץ טובה ורחבה, אפשר שתהי׳ מלחמת עמלק בהם. מלחמת עמלק היא נגד ההליכה בדרך ה׳ בכלל שצ״ל מתוך יגיעה, ולכן אתה עייף ויגע ואז בא עמלק וכו׳. בהמשך לזה "וישמע יתרו", שאמר עתה ידעתי גו', טוב שכן טוב (יתרו) מאח רחוק (עשו). כשקוראים פרשה זו ומספרים ומסבירים את מעשה עמלק, הנה אז לומדים ממנה הוראה בעבודת כאו״א מישראל. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מאסף לכל המחנות (מי שהי׳ מאבד דבר מחנה דן מאספו ומחזירו לו), בעבודת האדם, מאבד ניצוצות השייכים אליו, שאינו מבררם, שוטה המאבד מה שנותנים לו, שמאבד את הניצוצות ע״י שמאבד בחי׳ מ״ה, חלק אלוקה ממעל ממש שנתנו לו, הנה מחנה דן מאסף לכל המחנות, שמעלה ומברר גם ניצוצות אלו שנאבדו. וזהו המלחמה נגד עמלק, לברר גם את הנחשלים אחריך, כי אין דבר אבוד (ס׳איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן). עד"ז בדרא דעקבתא דמשיחא, צריכים לברר את כל הניצוצות שנשארו. כי יש עוד איזה ניצוצות שלא נתבררו, ועבודה זו מוטלת על דורנו, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומובן גודל הזכות והנתינת כח והאחריות שיש לכאו״א מישראל בדורנו, והקב״ה מוכרח לתת (מוז געבן) כח לכאו״א מישראל, שכולם עובדים עבודתם יחד.

אורה לשון נקבה, אור המקבל ומפעיל האור. כדי להמשיך למקבל צריך להוסיף במשפיע. תוס' ה' באברהם להמשיך שכל הנעלם להמון גויים. ושמחה, להמשיך למטה בשמחה פורץ גדר. אורה ושמחה יחוד חו"ב, ששון ויקר יחוד זו"ן.

שושנה אדומה בעצם ומתלבנת באש, אתהפכא חשוכא לנהורא, ע"י תשובה נהפכה הגזירה דפורים. שושנה יש לה י"ג עלין, י"ג מדה"ר נמשכים ע"י תפילה. ששונים הלכות בתורה. בשניהם עסק מרדכי לבטל הגזירה. לאחר גמר המלחמה במדינות המלך היה המלחמה בשושן, בירור דקות הרע. ובאים לשושן עמק איומה, תוקף העצמות גם בירידה עמוקה ואיומה.

גם בגלות יש ענין פרה אדומה, "ותותר" בימי רבי, הארה מזמן הבית גם בעקבתא דמשיחא בעשרה גלויות שגלתה ליובאוויטש, גלות דפנימיות התורה שתושג בשכל האדם ומתאחד עם האדם הלומדה ביחוד נפלא וכו' וע"י לימוד חסידות בגלויות באים לקיום היעוד "ומלאה הארץ דעה את הוי'". "נהר יחרב ויבש", ביטול היש והפירוד דנהר פרת, ביטול במציאות במעשה הפרה, "את בשרה ודמה על פירשה ישרוף", שלא ישאר נתינת מקום לגלות. מפרה נשאר עפר ואפר, עד "לעופר האילים על הרי בתר", טורא דפרודא, "ויבתר אותם בתווך" דברית בין הבתרים ובאים לעליה דהר כרמל, שאמרו ה' הוא האלקים ב"פ, ובהר תבור ג"כ אמרו ב"פ אנכי. "סוב ודמה לך דודי לצבי" הקל ברגליו ועופר האילים בחור גבור שמרוב קלות רגליהם אינם ראוים למרכב אדם, תשובה "לדלג שור" מהפך י"א סממנים לקטורת, הפיכת הלעו"ז. "ולא מאסתים לכלותם". כמלך שהולך אחר כלתו בשוקי בורסקי. גלו לעילם שכינה עימהם. שייכות קרבן נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר "יודעי בינה לעתים", הפיכת י"ד עתים דלעו"ז לטובה, גם בזמן הגלות כאשר הסתר אסתיר פני, הנה "מ"ה ראו על ככה ומ"ה הגיע אליהם", הגיע לשון נגיעה, אנרירען.

עבודת חידוש וקידוש הלבנה בחודש הזה, בכל אדם וכל יום, התחדשות וביטול והליכה מקטנות לגדלות עד שמגיע ללא שניתי, קיימא סיהרא באשלמותא. שלמות השלום דלעת"ל. "כח מעשיו הגיד", ל' המשכה מלמעלה, כח לירידה צורך עליה עד לעצמות א"ס ב"ה. לכן כתב טענת אוה"ע "לסטים אתם" כי פנימיות הצמצום עצמו הוא הגילוי. אור נעלה, ישת חשך סתרו. בתוך 'נחלת גוים' יש 'כח מעשיו'. תוספת אור עליון. לכן פתח בבראשית, לגלות מטרת הצמצום, לא רק שהוא שובר (ברעכט דורך) את החושך אלא החושך עצמו מאיר, מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא. מעלת הבע"ת על הצדיקים. למלא שליחות בעולם להשיב ולהחזיר כל הענינים שבעולם לשרשם האמיתי.

הנגעים הם מחמת הסתלקות אור החכמה, וכאשר מאיר פנימיות ועצמות המוחין אין מקום לנגעים. בזהר עה"פ השמים מספרים וגו' לאו ספור דברים אלא מנהרין ומנצצין כו׳, בחול מאיר רק חיצוניות מוחין, אבל בשבת מאיר פנימיות ועצמות המוחין, דזהו "לאו סיפור דברים (חיצוניות) אלא מנהרין ומנצצין". "תורת ה׳ תמימה משיבת נפש", הנשמה יתירה נמשך לאדם בשבת, הארת מוחין דאו״א עצמן בז״א, ולכן "אין נסתר מחמתו", חום ואור זה מאיר בכל מקום ומגיע בכל סדר השתלשלות. ב׳ מיני הילוך בעבודה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, רצוא ושוב. תפילה, "סולם מוצב ארצה וגו'", ותורה, "מן השמים דיברתי עמכם". בפרטיות בהם גופא יש ב׳ בחינות. תורה שבכתב ושבע"פ, יום ולילה שבתורה. ובתפילה לא רק עולים אלא גם יורדים בו. תחילת התפילה עלי׳ ובקשת צרכיו, אח״כ מילוי הבקשה למטה, שארית התפילה, שיר של יום וכו׳, סיומה "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ גו׳", קבלת מלכותו ית׳ למטה. כי צ"ל שתיהן, לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה. הדירה צ״ל בתחתונים דוקא. צ"ל שתיהן, רצו"ש, מוחין דאבא ודאימא. עבודת נדב ואביהוא היתה רצוא בתכלית השלימות. אמנם הכוונה היא שוב דוקא, נכנס בשלום ויצא בשלום, שוב, מוחין דאבא, איזהו חכם הרואה את הנולד, שרואה כל דבר איך שנולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה׳, ובטל במציאות ממש. תפילה, רצוא, פולחנא דרחימותא, אין זה תכלית השלימות, כי 'יש מי שאוהב', משא״כ חכמה ותורה הו״ע השוב, תכלית הביטול, תפילה מוחין דאימא, בינה, ההתבוננות דלפני התפילה, משא״כ לימוד התורה ענינו מוחין דאבא, "ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך", עד שמתבטל לגמרי ממציאותו ובא לבחי׳ שוב והמשכה למטה. והגם שיש בו תוקף המציאות עד שמשנה את מציאות העולם, הרי אין זו מציאותו אלא "ואשים דברי בפיך", אני המשנה המדברת בפיך ע"ד רשב"י, תורתו אומנתו, המשיך התורה בעוה"ז התחתון שיש בו מציאות של אומנות. מצד מוחין דאימא שייך יניקה ללעו״ז, נגעים. וע״י הארת מוחין דאבא, אור החכמה, פועלים את הטהרה, עד שהופך טומאה לטהרה. "והובא אל הכהן וגו'" שענינו תורה, המשכה ושוב פועלים טהרה. "זאת תהי׳ תורת גו׳" ומגלים יתרון האור, כמ"ש בנגעי בתים "בשורה היא להם כו׳ לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב כו׳ וע״י הנגע נותץ הבית ומוצאן", שמוציא את הניצוצות שבלעו״ז. "ואין נסתר מחמתו", החום והאור מגיע גם במקום המטמוניות וההסתר ומעלה את הניצוצות. "ישיש כגיבור לרוץ אורח", ישיש בגימטריא כתר, עי״ז הוא כגיבור לרוץ, יורה כחץ, עד מהרה ירוץ דברו ומגיע למטה מטה ביותר בבחי׳ "אורח" שנמשך גם לפינה הכי נדחת עד 'אורח' דלעו״ז, אורח כנשים, וגם המטה ביותר מתהפך לטוב. כמו"כ בזמן הגלות כשנמצאים בארץ עניי, תכלית הירידה היא בשביל העלי׳. וכמו בנגעי בתים כדי למצוא בהם את המטמוניות, עד״ז הגלות הוא כדי לבוא לבית חדש, ביהמ"ק השלישי.

בגלות מצרים כמה שלבים. תחילה ירידת יוסף כעבד; בבית האסורים; ירידת האחים ויעקב; פטירת יוסף; תחילת השיעבוד בפה-רך עד לעבדות כפשוטה. עד"ז ירידת הנשמה בגוף ישנם דרגות בירידה; עד"ז ישנם דרגות ביציאה הן ביצי"מ, והן בגאולת הנשמה ממאסר הגוף. וצ"ל יצי"מ בכל שורה ושורה שהאדם נמצא בה. בקומו משנתו אומר מודה אני; באמירת הודו להוי' הודאה בלבד. ועולה ב"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". עבודת האדם למטה היא באופן של מלחמה אתכפיא עד לניצחון גמור באופן של שלום, אתהפכא. הכח לעבודה זו ע"י סיוע מלמעלה, כי אין חבוש מתיר עצמו. "ה' אלוקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה" תומ"י ממש.

ביצי"מ היו ב' סוגי מצות: א' במצרים וב' ביצי"מ; ב' סוגים אלו בעבודה רוחנית בנפש האדם: ג' סוגי אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הנה תחילת העבודה היא "בכל נפשך" בעשר כוחות הנפש. אחמ"כ מגיע "בכל לבבך" בשני יצריך, העבודה גם עם היצה"ר. ואח"כ מגיע "בכל מאדך" למעלה ממדידה והגבלה. אתכפיא ואתהפכא. במצה יש ג"כ ב' סוגי עבודה הנ"ל: אתכפיא, מצה אין בה טעם, וההכנה שלה בהשתדלות שלא יהיה אפי' שמץ של התנשאות (חמץ) גאווה; אתהפכא "שבעת ימים תאכל מצות" שנעשה דם ובשר כבשרו. אח"כ מתחיל עבודה פרטית "תספרו חמישים יום" עד שמגיע ליום החמישים בתכלית השלימות "חמץ תאפינה" בחי' אתהפכא.

כפילות הלשון בפסוק "כימי עולם, וכשנים קדמוניות" במדרש מבאר: 'כימי עולם' קאי על משה; 'כשנים קדמוניות' קאי על שלמה ונח. מבאר הצ"צ: 'כימי עולם', סדהש"ת, ו'שנים קדמוניות' למעלה מסדהש"ת, אריך ועתיק ולמעלה מזה. 'יהודה וירושלים', קאי על עבודת הקרבנות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, בבחינת ערבות. היינו שנים קדמוניות. פועל גם בבחי' 'כימי עולם' המשכה בתיקון. שבת היא העלאה דימות החול. 'שנים קדמוניות'. בשבת הגדול ישנו עילוי שנעשה בה נס גדול, מכה מצרים בבכוריהם. שחודר בטבע שהמצרים עצמם מכים זה בזה "כימי עולם". וזה נעשה ע"י "יהודה וירושלים", בנ"י ששרשם בעצמות.

בדרז"ל עה"פ "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" לא נזכר גלות מצרים. לכאורה עיקר ברית בין הבתרים היה על גלות מצרים. ד' גלויות ד' בחינות דלעו"ז כנגד ד' אותיות שם הוי', אבל גלות מצרים נגד קוצו של יו"ד. מקור הגליות כתר דקליפה, שקיומן מבחי' מקיף, י' כתרין דמסאבותא. גלות זה האחרון, אדום וישמעאל הם ב' ירכין, נצח והוד דקלי', שהחושך גדול ביותר. "ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך" שחסר הביטול פנימי שבא ע"י עבודה מסודרת במוחין ומדות ונמשך במחדו"מ בקיום תומ"צ תמידים כסדרם, אבל בגלות יש מצב של ירידה עד שאותותינו לא ראינו, ואין אנו יכולים להשתחוות אלא לכרוע ברך, העבודה דנצח והוד. נצח: התגברות, שמחליט בתוקף להיות חזק בתומ"צ. הוד: שמודה למי שגדול ממנו בחב"ד, ולמטה מזה, הוד שבהוד, שאיך שלא יהיה הבנתו מודה שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע וכולא קמי' כל"ח, וזה פועל על הנהגתו בפועל. שרשן למעלה ממדות חו"ג, "וגם נצח ישראל לא ישקר, כי לא אדם הוא להנחם", והמלך מבזבז כל האוצרות עבור הנצחון כמבואר בדרוש ההילולא. העבודה בזמן הגלות בהחלטה תקיפה וניצוח ללמוד תורה ולקיים מצוות ולא להתחשב עם שום מונע ומעכב, אל יבוש מפני המלעיגים בהודאה שבהודאה ותוקף הכי גדול ומגיע עד לפנימיות עתיק, כי לא אדם הוא.

גם בחי' "קדוש אני" שייך לעבודת בנ״י "קדושים תהיו", כבמשל דבני המדינה שעשו את כל ג׳ העטרות, ג' קדושות, ג' דברים עליהם העולם עומד תורה עבודה וגמ"ח. ג״פ קדוש; מלמטה למעלה, עבודה, תפילה, העלאה עד למס"נ; מלמעלה למטה, תורה; מלמעלמ"ט רק שיורד למטה יותר, גמ"ח. "בתי, אחותי, אמי". הכתר שנתן בראשו הוא תפילה ומס"נ, הפרשה הבדלה והעלאה מלמטה. גם תורה וגמ"ח נק' קדוש, הפרשה והבדלה. כמ״ש בתניא דעסק התומ"צ הוא ענין מס"נ ממש אף שהם במדדוה"ג. שבחו של אהרן, אף שמס"נ לא שינה מהגבלות שנצטוה עליהן. תורה לא בשמים בשמים היא, אעפ״כ היא למעלה מגדרי מקום וזמן עד שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. דברי תורה אינם מקבלים טומאה. נמשלו דברי תורה לאש שנאחזים בפתילה למטה. מעלת תורה אחר התפילה. ואח"ז קיום מצוות. מבהכ"נ לבהמ"ד ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ. טלית תפילין וצדקה לפני התפילה הוא רק הכנה לתפילה, עיקרן במנהג דרך ארץ שלאחרי בית הכנסת ובית המדרש. ירידת הנשמה בגוף בשביל עלי׳, להמשיך ג׳ קדושות בעולם, על ידם העולם עומד והעולם קיים. גילוי בחי׳ הכתר שנתן בראשו ע״י עבודת בנ״י בזמן הגלות, שומעין חרפתן ואינם משיבין, שאוה"ע מקנטרים אותם אנה הלך דודך למה הניח אותך עזובה, למה הניח הקב״ה שהוא החתן (הדוד) את ישראל שהם הכלה בגלות, כמה הוא השיעור להיות בגלות (וויפל איז אַ שיעור צו זיין אין גלות). ועי״ז שאינם משיבין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שזוכים לגילוי בחי׳ שמש ה׳, מוציא חמה מנרתקה.

ענין ששיבחו החבריא את רשב״י בשבחים נפלאים, ומה שפעל ירידת המטר ע"י תורה ולא בתפילה. ענין "והתהלכתי", ב׳ מיני הילוך, מלמעלה ומלמטה, תפילה ותורה. עי"ז מגיעים לקוממיות, ב׳ קומות דהיכל. חוני המעגל פעל גשמים ע״י תפילה, ורשב״י ע״י אמירת ד"ת, וירדו מיד כראוי, "ונתתי גשמיכם בעתם", שזה כולל כל הברכות גשמיות. כולל מעלת התפילה כי תורתם אומנותם אין מפסיקין לתפילה, בכלל מאתיים מנה. אמנם לא היו פטורים מן ק"ש, שהיא נקודת התפילה, גם הפסיקו לסוכה ולולב, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. מ"מ גשם המשיך ע״י תורה שדיבר בענין יחוד זו״ן שלמעלה, שורש גשמים למטה. ענין השבחים ממשיך העצם. ע"ד קריאת שם לעורר מהתעלפות כאשר רפואה אינה יכולה לעורר, החבריא היו ממוצעים להמשיך פנימיות התורה לכל ישראל מרשב״י, בחי׳ מלך שבו ולא רק רב שבו, מפנימיותו. ע״י סתים דאורייתא מקשר סתים דישראל בסתים דקוב״ה. במיוחד ביום הסתלקותו.

כפל הלשון "במדבר סיני" ו"באהל מועד", בחד מינייהו סגי. הנה יציאת מצרים בעבודה, יציאה מהמיצרים וההגבלות הטבעיים דנפש הבהמית, לבוא לארץ טובה ורחבה, בחי' מרחב דקדושה. וזה פועל האדם בנפשו ע"י עסק התורה והמצוות וע"י עבודת התפילה, שהם ב' הענינים דמדבר סיני ואהל מועד: ענין התפילה הוא להעלות ולקשר את נפשו ומדותיו אל השי"ת, מלמטה למעלה, לפי מעמדו ומצבו בשעה זו. מדבר סיני, עבודה שתחילתה ממקום נחש שרף ועקרב, ומשם עולה ומתקרב לה'. אמנם תומ"צ אינה תלוי' במעמד ומצב האדם, כי כל ישראל חייבים באותן המצוות שניתנו לכל אדם בשווה, מלמעלה למטה. וזהו ענינו של "אהל מועד", שממנו ניתנו התורה והמצוות, כדרז"ל שכל פרטי התורה ניתנו באוהל מועד. וע"י ב' העבודות ד"מדבר סיני" ו"אהל מועד", זוכה האדם לצאת מ"מצרים" הפרטי שלו, ולהגיע להרחבה אמיתית -"ארץ טובה ורחבה" בעבודת ה'. בהקדם לב׳ העבודות צ"ל "שאו את ראש" דגם שיש לו ראש בשלימות, צ״ל הגבהת הראש. כלומר, שיצא מכל המדוה"ג שלו ע״י ביטול, במדבר, לכן קודם התפילה יפנה ויטול ידיו וכו׳, וגם צ״ל הנחת טו"ת לפני התפילה ומביא לביטול. וקודם לכן אמירת מודה אני הו״ע ביטול והודאה בתכלית. עי"ז תפילתו נמשכת ופועלת פעולתה, ובלימוד התורה שלו נהי׳ פתח לבי בתורתך. בלי שוחד וכו', ומתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה. ועי״ז התפילה היא תפילת עשיר ויש בה גם מעלת תפילת העני, שאינו רוצה בשום היכלות ואוצרות וכו׳ אלא רצונו לשפוך שיחו לפני ה׳, שלפניו העשיר הכי גדול הוא בבחי׳ עני. עי"ז תפילתו נשמעת ותורתו מתברכת, שיהי׳ גילוי תורתו של משיח.

ההוראה בענין המסעות בכלל, שגם בהם יש הוראה מיוחדת בעבודת האדם, שהרי הם קשורים עם ענין הקמת והורדת המשכן, גם מלפני הקמת המשכן צ"ל הוראה דמעשה אבות סימן לבנים. כללות עבודת האדם עלי אדמות היא להיות בבחי' מהלך ונוסע מלמטה למעלה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. מסעות לפני המשכ ן, עבודות שניתן לקיימם בקלות כמו שגופו כורע בעצמו כששומע מודים מהש"ץ ואינו צריך התבוננות לזה, או אדם בעל צדקה בטבע, שמיד שצריכים לתת צדקה נותנים כי הם גומלי חסדים מצד נה"א. עד"ז ביישנים ורחמנים ועד"ז בלימוד התורה שמתמיד בטבעו ונקל ללמוד תורה. לכאו"א יש עני נים בעבודה שקל להשיגם. וזהו ענין המסעות שלפני בנין המשכן. אמנם רוב המסעות הם לאחרי בנין המשכן, לפי שרוב עבודת האדם היא ע"י עבודה ויגיעה בהשתדלות יתירה, וצריך לנתינת כח לזה מהמשכן. הוא החילוק בין עובד אלקים ואשר לא עבדו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים ל מאה פ עמים ואחת, לפי שמאה פעמים זהו טבעו ורגילותו ואינו צריך השתדלות יתירה לזה, אבל הפעם הק"א הוא יותר מרגילותו. הנתינת כח לזה הוא מגרשון קהת ומררי, תורה עבודה וגמ"ח, פנימיות התורה, תפילה, וקיום המצוות, וכולם כלולים זה מזה, לכן בכולם צ"ל נשיאת ראש, ומעלה בכל אחד , לכן גם רשב"י היה בו ענין התפילה וגם הפסיק לסוכה, כמנהג נשיאי חב"ד לאגוד לבדם את הלולב בסוכה.

ב' כתרים כנגד נעשה ונשמע וג' שעושים בני המדינה למלך שירדו למטה ונתרחקו מהמלך, ושם עושים כתרים למלך בעבודה וקב"ע בכל מאודך. מ"מ נתינת הכתרים הוא ע"י המלך כי העבודה היא ע"י עזר מהקב"ה ונמשך בעבודה אתעדל"ע שלמעלה מעבודת האדם. "ועשית חג שבועות", עשייה דוקא, כי במי נמלך בנש"י, במעשה בעוה"ז. "להוי' אלקיך", תומ"צ, נעשה ונשמע, ב' כתרים שבראש בניו. לאחר שהקדימו נעשה לנשמע ניתן כתר לראשו, ענין המלכות. היו"ט נק' 'שבועות' כי בא בהקדם ספירת האדם ז' שבועות, ועי"ז נמשך שער הנו"ן, פנימיות בינה פנימיות עתיק, והוא יום אחד, ומגיע לבחי' יחיד, למעלה מהתחלקות זמן. תשמ’’ב

"מנורת זהב כולה" דזכרי' היא מש"כ בפרשה "מקשה זהב, עד ירכה ופרחה", רגל וראש, ומעלה בכ"א על זולתו, מעלת הראש ומעלת הרגל, שהם גם מציאות אחת ממש, מקשה אחת. אף שיש מעלה מיוחדת בכל נשמה, הם מציאות אחת, אב אחד לכולנה. עיקר העבודה עתה להאיר בז' נרות ז' מדות, לעת"ל יאירו גם המוחין. והקב"ה עוזרו ע"י שבעה רועים וישראל הם הצאן. "ושנים זיתים עלי׳" ענין המרירות הקדמה לעבודה שענינה לשנות את האדם. "אחד מימין הגולה ואחד משמאלה", כובד ראש, מרירות וביטול לתורה ומצוות, מעשה מלשון אתכפיא. ויוצא ממנו שמן, אתהפכא חשוכא לנהורא. בגלות נקראו נש״י בשם "מנורת זהב" ע"י הכתישה, גילוי פנימיות התורה בגלות דוקא, כי רק בשבת לא יקרא לאור הנר, אבל בימות החול, היינו זמן הגלות, הקריאה והלימוד בתורה היא לאור הנר המאיר ע״י השמן שבתוכו. ועי"ז ל"מנורת זהב כולה גו׳ ושבעה נרותי'" ולא רק נרות, אלא "והי׳ לך ה׳ לאור עולם". גילוי שמש הוי' שאין קצבה לאורו.

קרבנות, ענינם העלאה מלמטה למעלה עד רזא דא״ס, נסכים, ענינם המשכה מלמעלה עד לתחתון שאין תחתון למטה הימנו. בעבודה, תפילות במקום קרבנות תקנום העלאה עד בכל מאודך, מס"נ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ירידה וההמשכה למטה, בקשת צרכיו, והמשכת צרכי האדם מלמעלה למטה בבני חיי ומזוני רויחי. גם כללות העבודה לשמש את קוני, כאו״א מישראל משרת את ה׳ כמו כהן (וכהן גדול) בביהמ״ק ממשיך שכינה למטה ע״י שנה"א חלק אלוקה ממעל ממש מושלת ושולטת על הכחות ועל גופו וחלקו בעולם, עי״ז עושה את העולם משכן ומכון לשבתו ית׳. מעלת הנסכים שנאמר בהם "ארץ מושבותיכם", היינו ענין ההתיישבות למטה בדברים תחתונים, לא רק העלאה, קורבנות ותפילה, תורה "לא בשמים היא", ודוקא בארץ נמשכת בחי׳ "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה" בניחותא, לעשות לו דירה בתחתונים. גילוי עצם לעצם בלי הפסק בגד בינתיים. תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה, וזהו ענין רצועות של תפילין של ראש צריך שיגיעו למטה מהטבור, לפי שהתכלית היא ההמשכה למטה מטה, ודין זה הוא דוקא בתש"ר (שלמעלה משל יד) שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. עתה העסק בתורת קרבנות ונסכים הוא כמו המעשה.

מעלת ברכה על תפילה, מהירות, כי נמצאת כבר במקורו רק ממשיך משם, מ"מ מעלה בתפילה שממשיך למעלה מברכה גם כשאינו במקור. בברכת כהנים יש גם מעלת התפילה. כי אהרן איש החסד ממשיך מרב חסד שלמעלה מהשתלשלות ובריבוי ואז מתבטלים כל המונעים ומעכבים, עד״מ תגבורת נהר גדול שנמשכת בריבוי ובמהירות, עד מהרה ירוץ דברו, ואין שום דבר יכול לעכב בעדה. אבל אינו מדלג את סדר השתלשלות, אלא נמשך דרך סדהש"ת במהירות בלי העכבה עד לעוה"ז הגשמי. ענין זה יש גם בתומ"צ שיש מעלה בכל אחד ובשניהם יחד. הגם שברכת כהנים כפשוטה היא להכהנים גם בזמן הזה, מ״מ, ענין המשכת הברכות במהירות נפעל ע״י כאו״א מישראל ע״י עבודת התפילה שלו, ומבית הכנסת לבית המדרש, ואח״כ הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ע״י ג׳ הקוים דעבודה תורה וגמ"ח.

בדרך כלל התורה נחלקת לב' חלקים, תורה שבכתב ושבעל פה, ומהדרושים על פרה אדומה משמע שיש בחי' שלישית, תורה שבחקיקה. ההפרש שבין חקיקה כתיבה ודיבור, תכלית החקיקה היא מעבר לעבר, בכתיבה מתאחדים, עד שצריך השתדלות יתירה כשרוצים להפרידם, דיבור הוא נפרד מאדם המדבר, וזהו עיקר אופן לימוד תורה שבע"פ. בנפש האדם: כחות עצמיים, גילויים ופעולות מחוץ לנפש. בעבודת האדם: חקיקה-תשובה, כתיבה-תורה ומצוות, דיבור-העבודה עם חלקו בעולם. בדרך כלל מדובר רק על ב' חלקי התורה כי גילוי בחי' טהורה הוא ע"י לימוד התורה והפעולה עם חלקו בעולם. כללות העבודה היא מלמטה ומלמעלה, שלפעמים כתוב שזה תורה ותפלה ולפעמים שהוא תורה ומצוות, רצוא ושוב, זהו פרטי פרה אדומה, וכן באדם הדומה לתורה, שחיותו הוא ע"י הדם שהוא בבחי' רצוא ושוב, וכן בכללות העולם.

הברכות שבנבואה זו הן בבחי׳ אתהפכא. ד' ענינים בפסוק "ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך הוי׳ אלקיך לך וגו׳ לברכה וגו׳", ד׳ מדריגות בתשובה, ב׳ מהם ביעקב וב׳ בישראל. ד' ענינים שבפסוק סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, תחילת העבודה היא סור מרע, כמשל הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה שלפני שמכניסים דבר מאכל בכלי צריך שיהי׳ הכלי נקי לגמרי, כי אם לאו אפשר שהמאכל יתקלקל כו׳, ובפרט אם המאכל עדין (איידלער) יותר, הרי אז צריך להקפיד עוד יותר על ניקיון הכלי. כתורת הרב המגיד שמחשבות זרות של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעבירות של עמי הארץ. אח"כ עשה טוב, עשיית מעשים טובים בטוב הנראה והנגלה, עי״ז עושין את העולם לדירה לו ית׳. וכל זה בד' עולמות אבי"ע ובד' אותויות דשם הוי'. וכאשר מגיע למדריגה נעלית יותר גם זה נעשה הטבע שלו, ועבודת התשובה הוא בענין נעלה יותר, דכאשר יקיים מצוות בריבוי, וילמד יותר, ויתפלל יותר, הנה עבודה זו נעשה בהתיישבות, "מאדך" והמאד הוא בענין נעלה יותר. וזהו שמענין "אהלך" ארעי צ"ל "משכנותך" קבע.

חומש, יחידה, "כל הנק' בשמי", שם העצם, למעלה מהד' עולמות, תשובה, חמשה דרגות: חולין, מעשר, תרומה, קודש, מי חטאת דפרה, יחידה פועל כל ד' המדרגות דנר"נ חי', רכוש גדול, יתרון האור מן החושך, גאולה, הכנה, טעימה מעין זה.

חילוק בין עבודת השבטים לעבודתו של יוסף כמבואר לעיל. יוסף, עובדי ה' בנשמתם. יכולים לעלות גם את הגוף ע"ד חכם עוקר הנדר מעיקרו. שבטים, עובדי ה' בגופם, הגוף תופס מקום ומבלבל, צריך לנדרים סייג לפרישות. משה התנה עם בני גד וראובן שיעברו חלוצים בכיבוש הארץ, מס"נ, אז יוכלו גם לברר גופם, "ונכבשה הארץ", משכני אחריך נרוצה לשון רבים, שנעשה יתרון ומרוצה גם לנפש האלקית. זהו גם תוכן העבודה עתה בחו"ל ובזמן הגלות עי"ז זוכים לירחיב ה' את גבולך כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני שיהיה גם הם קדושים בקדושת הארץ.

הוראה נצחית מעניין המסעות לכל אחד ולכל זמן כולל ובמיוחד בזמן הגלות. אדם עובר בחייו מ"ב מסעיו ובפרטיות בכל יום מתחילת ירידת נשמתו עד שעולה למעלה באמרו בידך אפקיד רוחי לשאוב לה חיים ממקור חיים העליונים. ע"י שם מ"ב, כח העלאה, מ"ב תיבות דפרשה ראשונה דק"ש, המסע הראשון היה ממצרים, עליה באין ערוך, כשם שהקב"ה אין סוף גם העליה היא א"ס. מתחיל בעליה מתאוות האכילה; "פיתום", פי תהום האומר הב הב, "ורעמסס" המסס, מסס רע, מעכל המאכל, וישמן ישורון ויבעט, עד שבאים על ירדן יריחו. הנתינת כח מלמעלה ע"י "ויכתוב משה" שושבינא דמלכא, "מוצאיהם" מוצא נשמות, "למסעיהם" למטה מטה, "ואלה מוצאיהם למסעיהם" ע"י אהרן שושבינא דמטרוניתא, לעלות נש"י, בהעלותך את הנרות, והרוח תשוב גו' אשר נתנה. כמו כל מצווה עושה רושם על כל היום כן המסעות כל מסע פעל על שלאחריו עד ירדן יריחו, משיח דמורח ודאין, גילוי היחידה.

ישראל נקראים "ציון" ע"ש שמצוינים בעסק התומ"צ. פדייתם במשפט ע"פ שורת הדין. אבל "ושביה" אלו שאינם עוסקים בתורה, פדייתם היא בתורת צדקה, למעלה מהגבלה דמשפט. עוד פירוש "ושביה" לשון השבה מהגלות, מורה שגם קודם לזה לא היו בגלות ממש, רק במקום הגלות בלבד וקאי על הנשמה שאין שייך בה גלות מ"מ צריכה להשבה. העליה היא לפי ערך הירידה, כיון שעיקר הירידה בגלות הוא בהגוף, גם עליית הגוף לעת"ל תהיה נעלית יותר מהעליה שתהי' בנשמה, כי עליית הנשמה היא מיתרון האור הבא ע"י החושך, ועליית הגוף היא מיתרון האור שבחשך עצמו, אמנם לעת"ל הנשמה תהא ניזונת מהגוף ותקבל ממנה גם יתרון זה. עילוי הגוף הוא ע"פ שורת הדין, "במשפט תפדה", כי היה בו ענין הפיכת חושך לאור לכן זה מגיע לו, משא"כ הנשמה היתה רק במקום הגולה הוא ע"ד "שביה בצדקה", מ"מ מעלה בעליית הנשמה שהיא למעלה מכל מדוה"ג. העיקר הוא פי' הפסוק כפשוטו, הפדי' והיציאה מהגלות בפשטות.

ע"י "בכה תבכה" מגיעים ל"נחמו נחמו" ב"פ על ב' החורבנות. הלא עיקר החורבן הי' בבית ראשון ויש בכלל מאתיים מנה? ויובן ע"פ מש"כ "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". מלכות נאצלה בסוד נקודה אחת, ב' שיטות בזה, אם זה כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות. בעבודה הוא החילוק בין קבלת עול למעלה מהבנה והשגה, תכלית הידיעה שלא נדעך, לית מחשבה תב"כ, או קב"ע למטה מטעם ודעת. בעליית המל' לא שייך יניקה כי הספי' עולים לנקודה א', אלא שיש בה חילוקים כמו הלבנה דלית לה מגרמא כלום לפעמים מאירים בה הע"ס ולפעמים לא, אמנם השינויים הם בחלק הנראה לארץ משא"כ כנגד השמש אין בה שינוים. לכן צ"ל "יתרון ארץ בכל" שיאירו בה הספי' בסוד תוספת. "מלך לשדה נעבד", ב' פירושים: א. שדה דקדושה נעבד ונמשך בה מלך עילאה, כתר, כמו המלך שממשיך קב"ע בעם, ב. שדה דלעו"ז, היות שמלכות נאצלה בנקודה אחת (כב' השיטות דלעיל) יתכן שלא יאיר אלקות במלכות ויהיה בה ירידה. אך מעלת קב"ע למטה מטו"ד שהיא ירידה צורך עליה "יתרון ארץ", לעת"ל יתעלה שם ב"ן למעלה משם מ"ה, נקבה תסובב גבר. ב' בחי' אלו בארץ (ארצות החיים) הוא החילוק בין עובד ה' בנשמתו או בגופו, עובדי ה' בנשמתם (בינה מקבלת מחכ') בית ראשון, לא הוצרכו גזירות; עובדי ה' בגופם (מל' מקבלת מז"א) בית שני, בשביל הגוף צריך גזירות. חורבן ב"ר היתה ירידה רק לבינה, אך חורבן ב"ש חמיר לי' כי היתה ירידה גם למלכות, לכן העלי' והנחמה דב"ש למעלה יותר שלא בערך. ענין ט"ו באב שבנות ישראל יוצאות ואומרות בחור שא נא עיניך כו', שכנס"י מבקשת מהקב"ה שישאנה ואז יקויים תשש כחה של אוה"ע המונין לחמה והיו מלכים אומניך וכו'.

הטעם שמשה תיקן להזכיר בברכת המן "על הארץ" אף שהיה לחם מן השמים, מבאר בלקו"ת כי ב' מיני לחם הם, יחודא עילאה ויחודא תתאה, עובדי ה' בגופם ועובדי ה' בנשמתם, וגם מי שעבודתו ביחו"ת צריך שיאיר בו לפרקים הארה מיחו"ע שנותן לו כח בעבודתו, כמו הזריעה שצריכה למטר השמים וגם יחו"ע צריך ליחו"ת לכן הזכיר משה "על הארץ", כמבואר כל זה בקו' עץ החיים לאדמו"ר נ"ע, וי"ל שדרוש זה בלקו"ת הוא היסוד למבואר שם באריכות. בלקו"ת מבאר רק ג' ברכות הראשונות דברהמ"ז ולא את הברכה הרביעית "הטוב והמטיב" שנתקן כשבאו הרוגי ביתר לקבורה, וי"ל שהוא ענין נעלה ביותר לא רק בשעתו. הוא א' הטעמים ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'", כמבואר בדרושים מעלתו שבא לאחר ירידה גדולה, ע"ד "ויענך וירעיבך" דהגלות שהמטרה היא "למען אודיעך וגו'" כזית שכותשין אותו ומצטער מוציא שמנו האגור בו, ובפרט בא"י שהיא זבת חלב ודבש כשלוחצים קצת ונעשה ממנו שמן למנורת ביהמ"ק ש"עדות היא שהשכינה שורה בישראל" וממנו לכל באי העולם, ובפרט בחודש מנחם-אב שקוראים הפטרות כל עניני נחמה שבז' דנחמתא נחמו נחמו, אנכי אנכי, ע"ד ה' הוא האלוקים ב"פ, ביטול החטא ע"י הקב"ה בעצמו שנוטל כאו"א מישראל בידו ומוציאו מהגלות לארה"ק ארץ דמפקי מזון לגוף ולנשמה.

גם לעבודה ד"אני לדודי" צריך אתערותא דלעילא, כדי שהעבודה תהי׳ בשלימות, לכן מבאר בלקו״ת דאלול הוא זמן התגלות י״ג מדה"ר, שעי"ז העבודה ד"אני לדודי" היא בשלימות ונעשה עי״ז "ודודי לי", המשכה מלמעלה בעשי"ת. אלול הם ימי חול, כי המלך בשדה ויוצאים לקבל פניו ואח״כ הולכים עמו העירה, כי תשוקתם ורצונם ליכנס להיכל מלכותו, אבל צריכים להעלות (מיטנעמען) את השדה וגם את המדבר לעיר ולהיכל מלכותו. ואף שאין נכנסים שם כי אם ברשות ורק המובחרים ויחידי סגולה, הרי על כאו״א מישראל נאמר "והייתם לי סגולה". עליית ענייני המדבר, אם חטא ופגם ועבר את הדרך, הוא עניינו של חודש אלול חודש התשובה והתיקון גם על ענינים אלו, "ובקשתם משם". ואדרבא דוקא ע״י ההעלם וההסתר (משם) שבמדבר מתעורר בו הרצון לאלקות, כיתרון האור מן החושך. וגם, דע״י שהופך את המדבר הוא עולה למעלה גם מהיכל המלך, לבחי׳ מדבר למעליותא, "ארץ אשר לא ישב אדם שם" למעלה מדרגת אדם, "אמצאך בחוץ" דוקא. אמנם עבודה זו היא לא רק למי שחטא ופגם אלא גם לצדיקים כי העלי׳ היא לעצמותו ית', ולגבי עצמותו גם צדיקים גמורים הם מדבר וצריכים תשובה.

"שעריך", לפירוש הש"ך על התורה הם השערים שבגוף, עינים אוזנים פה ידים ורגלים; לפי ספר יצירה, הם ז' כפולות ז' מדות בתנועה דרצו"ש ובאים בחוש הראיה, שמיעה, ריח ודיבור שהם כנגד ד' אותיות שבשם הוי' שנמשך במ"ת לכל אחד מישראל, אנכי ה"א, פנים בפנים דבר הוי': י"ה הם חו"ב, ראיה בקירוב ושמיעה בריחוק; ו"ה הם המדות אהבה ויראה, ריח מעורר משינה ומהתעלפות, דיבור הוא השפעה עצמית (ראוה מדברת, נפשי יצא בדברו). "ושפטו את העם משפט צדק", היא העבודה מחוץ לעצמו עם חלקו בעולם, באברים החיצונים כפירוש הש"ך, משא"כ ספר יצירה מדבר באדם הראשון שנברא יחידי קאי על האדם עצמו. וצ"ל בב' קוים, ימין שופטים ושמאל שוטרים, עשה ול"ת, רצו"ש, ימין מקרבת ושמאל דוחה, כי דוקא כשעובד בקו הפכי מוכח שעבודתו בשלימות מצד אלוקות במדת הקב"ה אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה.

"רעים אהובים": חכמה ובינה או זו"נ, חתן וכלה, ובפרטיות, "רעים" הם חו"ב, "אהובים" הם זו"נ, טעם היותם רעים אהובים, או משום שזו"נ כלולים בחו"ב, או כי זו"נ מתדמים לחו"ב. עבודת ה' צ"ל בשמחה,והיות שתכלית כל בריאת האדם הוא לעבוד את ה', נמצא שצ"ל תמיד בשמחה, ישנם כמה מדרגות בשמחה שחלוקות בכלל לשניים: שמחה מורכבת באיזה דבר, ושמחה עצמית שפורצת גדר, לזה נאמר "שמח תשמח רעים אהובים", לחו"ב, כי להם עצמם אין שמחה כזו כי הם בהגבלה לכן צריך להמשיך בהם שמחה עצמית הפורצת כל הגדרים, ועי"ז נעשה יחוד פנימי דחו"ב באופן תמידי, עיקר הכוונה הוא שיומשך העצם בענין הנישואין שתכליתה היא ההולדה, גילוי כח הא"ס דוגמת הבריאה יש מאין שהוא בכח העצמות, וכמו שהי' ביום חתונתו זה מ"ת, שאז היתה המשכת השמחה העצמית בלוחות שניות שניתנו ע"י עבודה. שמחה זו היא ביתר שאת בשבתות דאלול, כי ענין היראה והחרדה דאלול לכאורה (בגילוי) אינם בשבת, שהרי בשבת אין תוקעין ובשבת אין עצב בה, ועיקר פעולת אלול בימי השבתות הוא הענין ד"אני לדודי ודודי לי", שמחת נשואין דהקב"ה וכנס"י.

כניסת הארץ; ראש השנה; תושבע"פ; כולם קשורים לספירת המלכות. גילוי רצון העליון בשלימות. כל זה ישנו כבר עתה בעולם בשלימות, "אלה תולדות (מלא) השמים והארץ בהבראם", אלא שנמצא בהעלם, ע"י העלם זה יתגלה לעת"ל יתרון האור מן החושך, "אלה תולדות (מלא) פרץ", פריצת כל המדידות והגבלות. "ודבש היום הזה ה'" הוא ר"ת הוי' אחת, תיבת "ודבש" מרמז על יתרון האור מן החשך, כי באה מהדבורה שהוא שרץ טמא ודוקא על ידה באה המתיקות. הרמז באות ו' שבתיבה, "ודבש", כי ו' הוא אות החיבור המוסיף, ע"ד יתרו, שנוסף אות ו' לשמו (יתר) כי על ידי הודאתו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים", באו לגילוי דמ"ת כיתרון האור הבא מן החשך. כללות עבודת ישראל עתה, לגלות "אלה תולדות פרץ" ועי"ז נעשה שותף למעשה בראשית. ויש בזה מעלה יתירה מכניסת הארץ ע"י יהושע, כי הדור ההוא היו בניהם של דור דעה אוכלי המן ושותי מים מבארה של מרים, לא היה להם הפיכת חשך לאור, לכן אינו בתכלית העילוי, משא"כ הכניסה לארץ עתה לאחר חשך הגלות שפיזרן בין האומות, גולים בין האומות ומפוזרין בכל העולם כדי לברר ניצוצות (ולא ע"י אור גדול המושך אליו את הניצוצות) יש בזה עילוי גדול יותר. כיתרון האור מן החושך.

פ' נצבים היה צ"ל בתחילת הספר, מבאר הצ"צ ב' טעמים לזה: א׳ בכדי להורות שגם לאחרי הענינים הבלתי רצויים שבפ' תבוא, עם כל זה "אתם נצבים" [ואדרבה, ע״י שנצבים לאחר ענינים בלתי רצויים נעשה יתרון האור. וזה גופא הטעם שהובא בפרשת תבוא, כדי שיהי׳ על ידם יתרון האור]. ועוד כי "היום" קאי על ראש השנה. לכן הסדרה נכתבה בענין שתהי׳ נקראת לפני ראש השנה. ג׳ מדריגות בכללות: א. כנס"י שמתחלקת לי' מדריגות; ב. כמו שנעשה בהם ההתכללות, שכל אחד מקבל מחבירו וגם הראש מקבל מהרגל; ג. בחי׳ אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף כלל. בהתאם לג׳ התוארים יעקב, ישראל וישורון. יעקב וישראל הם התחלקות ראש ורגל, יעקב לשון עקב, בחי׳ רגל. ישראל לי ראש, ישורון, לשון שיר, עיגולים, אחדות בתכלית, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף. ע"י כריתת ברית יכולים ישראל לעורר גילוי פנימיות מלכותו ית׳ מעצומ"ה ע"י השופר, קול היוצא מפנימיות הלב. ג' הדרגות הנ"ל הם כנגד מלכויות, זכרונות ושופרות; ממלא, סובב ועצמות; מלכות, ז"א ובינה. הצ"צ מביא ג' פירושים בנצבים: קיימים, ע"ד שרפים עומדים; קומה זקופה, קמה אלומתי וגם ניצבה; ראש וקצין, ניצב מלך, מתאים לג' המדריגות, יעקב ישראל וישורון.

עבודת האדם פועלת גם על "תחילת מעשיך", המציאות שלפני עבודתו. "זכרון ליום ראשון" ישראל ממשיכים גם למעלה מ"חפץ חסד הוא", מעשינו ועבודתינו הם למעלה מהשלימות שהיה בתחילת הבריאה, לכן ממנו נמשך השלימות דלעת"ל. מלכויות, "תחילת מעשיך" ממכ"ע. זכרונות, "זכרון ליום ראשון" סוכ"ע. שופרות, פנימי' ועצמות אוא"ס, תענוג העצמי. (כוחות פנימי', מקיפים ועצם הנפש) ע"י מעשה התקיעות עם שופר של בהמה דוקא, מעורר עצם הנפש.