מאמרי פרשת כי תשא

ע"י "כי תשא את ראש וגו'", נמשך אמונה בפנימיות ונתתקן החיסרון המרומז בתיבת "לפקודיהם" לשון חיסרון, בירור וזיכוך כל הפסולת, גם דקות דדקות. מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, כמו כור ומצרף מנקה סיגים הכי דקים, כך עבודת התפילה "מצרף לכסף גו' איש לפי מהללו". כאו״א נתבע רק נתינת עשר כחותיו, כולם שוים במחצה"ש, ואיני מבקש אלא לפי כחן. ונקרא "מחצית" כי ע״י נתינתו למטה מקבלים מלמעלה את המחצית העליונה, ונעשה שקל שלם. יסוד העבודה - שמחה. א' ע״פ טעם ודעת, שרוצה בקירוב ודביקות לאלקות ועוסק בתומ"צ בשמחה מצד יוקר וחשיבות דשכר מצוה מצוה. זה שייך לכאו"א ואם חסר בשמחה חסר העיקר. ב' למעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנפש, בלי מבוקש רק "מתחסד עם קונו ליחדא קוב״ה ושכינתי׳ בתחתונים". "שויתי" לשון השתוות שהכל בשוה, כי "הוי׳ לנגדי תמיד". שייך רק לצדיקים. כשעובד ע״פ טעם ודעת נותנים לו מלמעלה את המחצית השני׳, עבודת הצדיקים. מלמטה - יש חילוקים בין עני לעשיר, אבל מלמעלה - אין חילוק בין עני לעשיר, כי למעלה מטעם ודעת הוא עשירות בלבד.

רגל דנשמה הוא הארה ומקצת הנשמה המתלבש בגוף. בעבודה הוא ענין האהבה "בכל לבבך ובכל נפשך". ראש דנשמה הוא עיקר ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, בעבודה הוא אהבה "בכל מאודך". וזהו "כי תשא את ראש בנ"י", שצריך להגביה ולעלות בחי' רגל דנשמה (וגם בחי' ראש שברגל) לבחינת ראש דנשמה. ונוסף לזה העבודה דבחי' רגל שבנשמה, אהבה "בכל לבבך ונפשך", צריכה להיות באופן שעל ידה יוכל להגיע לבחי' ראש דנשמה "בכל מאודך", וזה פועלים ע"י שהעבודה חדורה בקבלת עול. כי ענין הקב"ע קשור עם העבודה ד"בכל מאודך". כמו–כן הוא ענין מחצית השקל, האדם נותן עשר גרה, נתינה בכח עצמו, באופן שעל–ידה יוכל להגיע לעשר גרה שניתן מלמעלה עי"ז שהעבודה היא באופן דקבלת-עול. שייכות נתינת מחצית השקל לפורים, בו נעשה הקיום והקבלה על כללות התומ"צ, לכן, ההכנה לזה היא ע"י מחצית השקל שבה מרומז כללות העבודה דקב"ע, שפועלת התגלות הרצון העליון שלמעלה מהשתלשלות. ועד שבאים לתכלית העילוי בעבודה ומתגלה שלימות הרצון בעבודה לעת"ל ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך.

עבודת אתהפכא חשוכא לנהורא. הארת חושך עוה"ז ע"י עבודת נש"י בנר הוי' מגלים שם הוי' בעולם. אתהפכא מרירו למתקא, עבודת התשובה להפך זדונות לזכויות. לקבל ייסורים באהבה לא בגלל שרשם הטוב, אלא שנעשה טוב ממש. גם זו לטובה כמו נחום איש גמזו וכפי שיהיה לעת"ל שיתגלה שם הוי' דלעילא מעלמא דאתכסיא. "ויחל משה" שהפך מר למתוק כמו הפיכת מי מרה, "בשגם" בגימ' משה שהמשיך גם זו לטובה למטה מטה ע"י המשכת שם הוי' דלעילא. ויקחו אליך (למשה) פרה אדומה, המתקת הגבורות קשות להפוך טומאת מת לטהרה.

מעלת המס"נ דוקא בזמן הגלות והגזירות כיתרון הרגל שמעמיד ומגביה את הראש. אמירת המאמר בתרפ"ז בזמן גזירות ורדיפות היו צריכים למס"נ להשבית אויב ומתנקם וגם עתה בזמן של הרחבה צ"ל מס"נ ללמוד עם חבירו אף שנחשב אצלו לביטול תורה לפי דרגתו. וגם שמניח את עצמו במצב דעוללים ויונקים גורם להשבית היצה"ר שאויב ומתנקם. הכח לזה ממשה ואתפשטותא דילי' בכל דרא ודרא ונעשה שלימות הקבלה דמ"ת בגילוי פנימיות התורה דלעתיד.

קרבנות, עיקר ענינם הוא אכילה. אף שמצד התכללות דקדושה יש בהם גם ריח. קטורת, עיקר ענינה ריח, לכן בכוחה להפך הלעו"ז לקדושה, כי הריח מגיע עד לעצם הנפש. כשם שבגשמיות הריח בכוחה לעורר משינה כן ברוחניות ההתעוררות מהשינה היא ע"י הריח דוקא. מאמר כנסת–ישראל "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", בגדי כהונה, עכשיו שאין לנו ריח קרבנות וקטורת איך תוכל להתעורר. אף שתפילות הם כנגד קרבנות וקטורת, אבל ההמשכה שעל–ידן היא רק בפנימיות העולמות, וצריך להמשיך גם בחיצוניות העולמות. לכן ממשיך "דודי שלח ידו מן החור" היינו האהבה העצמית של הקב"ה לנשמות ישראל, "חור" הוא גם מל' "חור כרפס" וכן מל' חרות. מצד אהבה זו נעשה "פתחי לי גו'" בכל המדרגות דאחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, וליהודים היתה אורה וגו', ע"י המס"נ "כל הכופר בע"ז נק' יהודי" נמשכים כל ד' המדרגות דאורה זו תורה וכו'. ע"י "פתחי לי" נמשך הד' אותיות דשם הוי' בעבודה,

יצי"מ, היציאה ממצרים וגבולים של הצמצום ע"י העבודה דתומ"צ דשרשם מלפני הצמצום. עבודת הצדיקים. שריפת ציור כח המתאווה והפיכתו לקדושה, שריפת הפרה. עבודת בע"ת. 'אי אתה יודע', משל ב' מטרונות מתהלכות ואיני יודע איזה חוקה גדולה, ע"ד איני יודע באיזה מהם חפץ, כי מעלה בתשובה חילי' יתיר "ורב תבואות בכח שור", ומעלת הצדיקים בעבודה מסודרת ובתמידות. מהלשון 'מתהלכות', ענין הליכה הוא בל"ג ושייך לעבודת בע"ת, הילוך בחוץ.

ראש מצ"ע הוא חשוב, מ"מ צריך לפעול בו נשיאה והגבהה, "תשא את ראש". פקודים, יש בו פי' היפך חשיבות, "כי יפקד מושבך", שיחסר מקום מושבו, היפך התוכן דנשיאת ראש. "ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו״ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", היו בישראל גם קודם נס דפורים. החידוש הוא שהי' "ליהודים" שכופר בע"ז למעלה מטו"ד. ב׳ אופנים בהודאה. א' למטה מכל הענינים, ב'. הודאה למעלה ואחרי כל המדריגות שלפני׳. מעלת יהודה (תפילת עמידה, תכלית הביטול, אצילות) לאחר בחי' ראובן (פרשה א' דק"ש) שמעון (פרשה ב') ולוי (אמת ויציב). בקשות הגשמי' בשמו"ע הם בקשת הנשמה למטה בגוף הגשמי, כי דוקא אז יכולה להגיע לביטול אמיתי, ולכן מבקש דברים גשמיים דוקא שאינו רוצה בשום גילויים, כפתגם אדה"ז "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג״ע איך וויל ניט דאיין עוה״ב כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין", כמבואר בקונטרס העבודה שע״י ביטול וקבלת עול מלכות שמים בתכלית מוכשר להעבודה במוח ולב וכו׳. אף שהנשמה מלובשת בגוף יש בה כל סדר ההשתלשלות, טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה. בריאה ויצירה וכו׳, וגם נתת בי, נתינתו של הקב״ה שהוא ונתינתו אחד ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. ואתה משמרה בקרבי, שהשומר נעלה יותר מהנשמר. כי עבודת הנשמה משפיעה בכל ד׳ המדרי', אורה ושמחה וששון ויקר, חכמה בינה ז״א ומלכות, באופן ד"ליהודים", תכלית הביטול, וממשיך עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות. ע״י "לפקודיהם" מגיע לנשיאת ראש, ע״י ההתבוננות במצבו שהוא חסר ביותר ונמצא בעולם העשי׳, עי״ז דוקא בא לתכלית הביטול. כשראו שטבעת המלך ניתנה להמן, נתעוררו לתשובה נעלה ביותר. משל אדמו"ר האמצעי מעני שמיד שמכיר במצבו נעשה במצב של בכיות וכו׳. ובאים מזה למצב של ליהודים, ביטול ונמשך באורה ושמחה וששון ויקר. והימים האלה כשנזכרים כדבעי אז הם נעשים ונמשכים תיכף, ע״י קריאה בתורה זה יתנו, באים מיד לענין "זה א–לי ואנוהו", מראה באצבעו ואומר זה.

"חוקת התורה", חוקות שבהם חקקתי שמים וארץ שנברא יש מאין שעצם מציאותם תלוי בתורה. יש את התורה כפי שנעלמה, ולמטה יותר אלפים שנה קדמה תורה לעולם, וכפי שהיה לאברהם, ולאחר מ"ת ותורתו של משיח. וישנה באותיות הכתיבה ובחקיקה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה באופן דחקיקה. גליף גליפו בטהירו עילאה. למעלה יותר התורה חקוקה בעצמותו ממש כביכול. "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת". אחדות "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר", ומחברים אותם ביחד ע"י השני תולעת דאין כחו אלא בפיו, עבודה דאותיות התפלה או התורה. מצ"ע השמים והארץ הם מציאות בפ"ע ואלקות דבר נוסף על מציאתו וע"י חוקת שבתורה, חקיקה, פועל שכל מציאותו היא מה שהוא כלי לו ית' ואין עוד מלבדו וזהו כל מציאות הבריאה.

אמר משה לפני הקב״ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא" ל' הרמה. מעלת מרדכי בענין התפילה. אף שעיקר מעלתו היתה תורה, מוחין חב"ד, שהי׳ ראש הסנהדרין ומאנשי כנה"ג, מדגיש מעלתו בענין התפילה, "איש יהודי" ל' הודאה, הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, שייך לתפילה שמתבטל למי שמודה אליו, כעבד העומד לפני רבו, משא״כ בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, מאן מלכא רבנן. הנה ברכה ל' המשכה מלמעלה ונמשך בגילוי ובפנימיות ומתאחדת עמו, ענין הדעת שמתאחד עד שנעשה למציאות חדשה. משא״כ הודאה הוא מתבטל למה שלמעלה הימנו. בכללות הם ב׳ השמות הוי׳ ואלקים, סוכ"ע וממכ"ע. בשם הוי׳ למעלה מהעולמות אין שייך ההבנה והשגה וצ"ל הודאה, שמתבטל ממציאותו. משא"כ בשם אלקים, ברכה המשכת האור למטה עד שמתאחד עם המקבל. בלימוד התורה בהבנה והשגה, הוא בתוקף המציאות דמלך ומתקשר עם נותן התורה, ונעשה למציאות אמיתית, משא״כ בתפילה הוא בביטול והעדר המציאות. עיקר מעלת מרדכי הי׳ בתורה, ע״י הביטול דהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, נעשה אצלו הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שנעשה בעה"ב על התורה, כמ״ש "ויעבור מרדכי", שעבר על דת ופעל גם בהשגה שבתורה, ואמרה לו אסתר 'זקן' שבישראל, 'מי שקנה חכמה'. כל זה ע״י התפילה דוקא, שנתעלה בבחי׳ העדר המציאות נעשה הרמה גם בתורתו. ולאידך גיסא, האיר בתפילתו ע״י התורה. וזהו "איש יהודי", ב׳ בחינות בהודאה, א' ד"מודה אני" מיד בקומו בבוקר, ב' במודים בסוף התפילה, שהיא ההודאה כמו שהיא לאחר התורה. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל", דע״י התפילה פועלים הרמה והגבהה גם בהראש, שהו״ע התורה כנ״ל.

בפרה אדומה ב' תנועות דרצוא ושוב, בעבודת האדם ב' נפשות, נפה"ב לפי ערך הנפה"א, "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה". עיקר העבודה שתהי' נפה"א עיקר. יש רגל בנשמה, חלק הנשמה המתלבש בגוף, אצלו עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, ויש מזל דנשמה שהוא חלק הנשמה שלמעלה. ומאיר בגוף, מזלי חזי, אפילו בענינים כאלו שבגלוי אין להם שייכות כלל עם המזל, ואדרבה הם הפכים, ואיך נעשה חיבור ב' הנקודות ביחד, ע"ז אומר "זאת חוקת", שזהו"ע קשה, וכמו שאומרים קשה לזווגם כקרי"ס, שהו"ע קשה מאוד, חיבור ים ויבשה. נתכרכמו פניו של משה. כתר שלמעלה מחכמה, מטהר טומאת מת. אף שהם ענינים ואס מיטאר זיך נישט מיט זיי פארטשעפען, אל תביאינו לידי נסיון, אמנם בדומה לזה הוא ענין התשובה "והנפש תשוב אל האלקים אשר נתנה". נשמה בגוף לאריכות ימים ושנים טובות

חוקת, עבודה באופן של חקיקה, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש, ולא רק מרכבה, חוקה מלשון הנהגה, שנעשה הנהגה רגילה ומסודרת בכל ענייני תומ"צ. גם במה שהם רק מרכבה. במעשה הפרה היה זה בגלוי ובמודגש, כי היו בו ענין העלאה והמשכה, אש ומים רצו"ש, עי"ז נעשה חוקת התורה, הנהגה בכל עניני תומ"צ. אבל צריך שיחדור בכל הכוחות גם הפנימיים, חוק מלשון "הטריפני לחם חוקי", כמזון, החל מהחכמה, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שאמרו זה על מצות פרה אדומה.

פרה חוץ לג' מחנות, תחום הקדושה, ע"י חוקה, "תבוא אם ותקנח", פרה מכפר חטא העגל שורש וכללות החטאים. תשובה, דילוג למעלה מהגבלה, רצו"ש, אש ומים, טהרה מטומאת מת. הפיכת הלעו"ז לקדושה, היא חוקת התורה, לאפכא חשוכא לנהורא. הסדר מהקל, אתכפיא, אל הכבד, אתהפכא. פרה חוץ לג' מחנות, מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא. מקשר לפ' תשא, "הנה אנכי כורת ברית וגו'". פרה מקבל משמאל שורש ההגבלות, הקרבתה ושריפתה הוא ענין התשובה להפך פרה לאפר, א' פר, עליית הפר לאלופו של עולם. לפלא העליון. וקריאתו בחודש אדר, כשעדיין עבדי אחשוורוש אנן לתקן התחתון כנ"ל.

ענין החן בד"כ הוא חסרון, ""שקר החן גו'", מפני שהוא אתערותא דלעילא מצד עצמו, ויש יתרון להמשכה שע״י אתעדל"ת דוקא. ברוב הדרושים מבואר ג׳ בחי', אתעדל"ע לפני האתעדל"ת, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שע״י אתעדל"ת. מציאת החן המדובר כאן, הוא אתעדל"ע הנמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה (ע״י החן), אבל יש בו גם מעלת העבודה שלמטה, כי נמשך ע״י דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳. וזהו "פני ילכו והניחותי לך", לשון חן. בזה גופא יש ב׳ בחינות, בחי׳ הפנים השולל את מציאות שאר העמים. ולמעלה מזה גילוי פנימיות דפנימיות, שאין צריך גם לשלול מציאות שאר העמים. בקשת משה "אם אין פניך הולכים גו׳", שיהי׳ גילוי הפנימיות דפנימיות, שם אין שום נתינת מקום למציאות אחרת, ישראל ומלכא בלחודוהי. "ונפלינו" ממש "מכל העם". שיהי׳ המשכת בחי׳ הפלא. הגם שנמצאים בגלות ובין העכו״ם, מ״מ "ונפלינו גו׳", ע״י גילוי האתעדל"ע עד לעצמותו ומהותו ית׳. וי"ל דגם בדרגא הכי תחתונה שבחן נמשכת הבחי' הכי נעלית שבו. באדם יש בחי׳ ״עד מתן תורה״ גם אחרי מ"ת. כשחסר בו החידוש דמ"ת, כי אצלו העליונים הם בפנ"ע והתחתונים בפנ"ע. שאין ניכר במעשה המצוות שלו החיות של הנה"א. לכן מברכים בכל יום ברכת התורה, בא"י נותן התורה, הגם שכבר ניתנה לנו התורה לפני זמן רב, וגם הוא עצמו כבר בירך ברכת התורה, מ״מ יש מ"ת בכל יום כשניעור משנתו ונעשה ברי׳ חדשה, וכן צריך לנהוג כל ימי חייו עד רגעו האחרון עלי אדמות.

חוקת כל התורה והמצוות כולה: שריפה ומים חיים, רצו"ש. עץ ארז ואזוב, מדות גבוה ונמוך. חוקת ל' חקיקה, משורש התורה הכח לטהר התחתון ביותר כדי להיכנס לביהמ"ק, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. לעלות מד' גלויות עד גלות האחרון אשר חרפו עקבות משיחך, כוונת הגלות אינה ח"ו לצער (צו מאטערן) את ישראל, אלא לעלות יותר. ע"ד ירידת הנשמה בד' שליבות להגיע השמימה. הירידה לגלות מדי היא עילם, שכינה עמהם, שייך לתיבת "תמימה", "כמצוות רצונך" לעת"ל עולם על מילואו ועולה עד רזא דא"ס לעצמותו ומהותו ממש.

מדבר במעלת הלימוד עם תשב"ר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" שהיו אז העלמות והסתרים בענין דרש ותבע להתעסק בזה. בזמננו זה שאין קושי אדרבא צ"ל ההתעסקות בזה ביתר שאת. בפרט שגם יש לזה סיוע אף מאומות העולם.

הקשר בין נשיאת ראש דכל ישראל לחטא העגל של הערב רב. גם ענין כי תשא גו׳ בעבודה רוחנית. כי בגשמיות אינו שייך ענין מחצית השקל בזמן הזה. מבואר ע"פ "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", הוא מאמר כנסת ישראל על הקב״ה, דכל המשכה היא ע״י עבודת האדם מלמטה שהיא דוגמתה, אתעדל"ת אתעדל"ע עד שנמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. העבודה שבדוגמת שמאלו תחת לראשי היא במצות ל"ת, קו השלילה, "וימינו תחבקני" בקיום מ"ע, קו החיוב. ענינם בעבודה: שמאל - הוא תפילה, העלאה מלמטה, סולם זו תפילה, קרבנות, העלאת כל דצח״מ שבעולם מלמטה למעלה ומביאו מחוץ לבהמ"ק וירושלים וא"י. עבודת התפילה בתמידות, 'לואי שיתפלל אדם כל היום כולו', ע״ד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ימין - הוא העבודה בתומ"צ המשכה מלמעלה למטה, גם הלומד תורה הוא כמחבק את המלך. הסדר הוא עבודת התפילה קודם תומ"צ, מבהכ"נ לבהמ"ד. "שמאלו תחת לראשי" ואח״כ "וימינו תחבקני". סדר זה באדם כדי שיהי' גופו וראשו בריא, אך כדי לבוא לענין נעלה יותר, להגבי׳ ולהרים את הראש למעלה הוא ע״י תשובה שלמעלה ממדוה"ג, בכחה להגבי׳ גם את הראש למעלה מעלה. ישראל מצ"ע אינם שייכים לחטא כלל, רק כדי להגיע למצב של תשובה באופן ד"כי תשא", הגבהת הראש. דגם במצב ירוד ביותר שעבר על פקודי אורייתא צריך לדעת שהכוונה היא שעי״ז יבוא לעבודת התשובה, "כי תשא את ראש". ויש בזה ב׳ קצוות. א׳, דגם מי שמצבו הוא נעלה ביותר צריך לדעת שאין זה מספיק, וצ״ל גם העבודה ד"תשא את ראש". ב׳, דגם מי שמצבו הוא ירוד ביותר, צריך לדעת שכל המצב הזה אינו אלא כדי שע״י עבודת התשובה יהי׳ אח״כ "כי תשא את ראש". "כל העובר על הפקודים", פירוש א' מאן דעבר על פקודי אורייתא. ב' כל דעבר בימא, קריעת ים סוף, עבודת התשובה שלמעלה ממרכבת זכרי׳ ויחזקאל, למעלה מכל מדידה והגבלה, הגמר והסיום דיציאת מצרים.

עליית הנשמה הנרמז בכתוב "זאת התורה אדם כי ימות גו'" קאי על עלייתה לעולמות שלמעלה מעולם האצילות, עולמות הא"ס. מכיון שכל העולמות נבראו בשביל ישראל, לכן יש ביכולתם של ישראל להגיע גם לבחי' עולמות הא"ס. "אדם כי ימות גו'" אינה מיתה כפשוטה אלא עליית האדם עד לעולמות הא"ס, העילוי דהשגת המהות על ידיעת המציאות, כפתגם הידוע של אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שפירסם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקומו שע"י לימוד הלקו"ת שלו נעשה "ידעתיו" בניחותא. (ומקשר כל הנ"ל למבואר בדרושי פרה הרגילים ואח"כ מקשר לפ' תשא תיקון חטא העגל ע"י תשובה דתשא את הראש).