מאמרי ט"ו באב

סיכום הגהה ראשונה (תשל"ה) שייכות ט"ו באב לתענית בכלל (סיום מסכת תענית) וליום כיפור בפרט כי מדמה השמחה ליוהכ"פ. מעלתו על שאר ימי ט"ו בחודש, בגמ' הטעם כי תשש כוחה של חמה, על אף שזה מעשה בצבא השמים אעפ"כ שייך לעבודת האדם, כמו יוהכ"פ שעל אף שהכפרה היא מעיצומו של יום מ"מ צריך האדם זיך האנהאלטן (לקיים, להחזיק) בזה. בהדרושים מבואר הטעם כי העליה באה לאחר הירידה דת"ב, כל סיבת הגלות וחורבן שבא ארי' והחריב אריאל הוא רק כדי שיבוא ארי' ויבנה אריאל, שלא כהירידה קודם פסח וסוכות שהם סיבת העליה דט"ו ניסן ותשרי אז היתה שלימות בגשמיות השייך לרוחניות, לא היו תכלית הירידה ולא הגיעו לתכלית העליה, משא"כ הירידה דת"ב פעלה בגשמיות (שפך חמתו על העצים ועל אבנים) לכן העליה היא בכפליים ("נחמו נחמו", "אנכי אנכי") לכן מקדים במשנה ט"ו באב ליוה"כ אף שהיה בזמן מאוחר, שמחתה גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא מן התורה כי באה מצד עבודת דנשמות ישראל שהם למעלה מדין התורה ואף משפיעים בתורה. שלימות זו מרמז בפסוק "ויתרון ארץ וגו'" היינו ג"ע שהוא המובחר בארץ, בנין שלם שמאיר בו כל המדרגות, ידיעת המהות, "בכל היא" שמאיר בה כללות המוחין (כל בגימ' נ', נש"ב) שלמות דעולם. אבל ט"ו באב, עבודת האדם בכל מאודך "מלך (עילאה) לשדה נעבד" ממשיך כתר שלמעלה מהשתל', הוא נעלה יותר מג"ע, שלמות הלבנה למעלה מסדהש"ת. ע"י התבוננות בהירידה, כל כמה שירגיש מצרים וגבולים דעולם המבלבלים מעבודה ועאכו"כ העלמות והסתרים שבגלות, יגיע לעבודה דבכל מאודך, יציאה ממיצר וגבול והירידה דמלכות שרגלי' יורדות בשדה דלעו"ז "בשדה מצאה", גלות השכינה, ויומשך אור מלמעלה מהשתל'. ע"י מרירות וצער מזה שעלה ארי' למעליותא, יבא ארי' ויבנה אריאל, ביהמ"ק השלישי בית נצחי, מקדש אד' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד. הכח לעבודה זו עתה הוא מביהמ"ק שהיו לפני הגלות, בכחם להאיר חשכת הגלות בנר מצוה ותורה אור, אך העיקר הוא ביהמ"ק השלישי שנעשה בידי הקב"ה עצמו יש בו שלימות נצחית ותקרא "נווה שאנן" כי במלכות תאיר בחי' עתיק. כמו יוהכ"פ שיש בה ה' תפילות שהמלכות עולה עד תפילת נעילה לפנימיות עתיק. סיכום הגהה שניה (תשמ"ט) מעלת ט"ו לחודש קיימא סיהרא באשלמותא כי נמשך בה פנימיות מלכות, מלך עילאה ולא שייך בה חיסרון, בבית המקדש היה גילוי זה בעבודת הקרבנות והוא למעלה מהמקדש עצמו. אור זה נמשך גם עתה בזמן הגלות אבל באופן נעלה יותר באין ערוך, כי מלך נעבד בשדה דלעו"ז, מעלת בע"ת על צדיקים שפועל חידוש אמיתי למעלה מכוונת הבריאה למעלה מהכוונה ד"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". שלש מדרגות במעלה זו דשלמות הלבנה: ט"ו דכל חודש, פועל שלמות בטבע הבריאה דסדר השתל'; ט"ו ניסן ותשרי, פועל שלימות מצד עבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת; ט"ו באב ויוהכ"פ, הוא שלימות עבודת התשובה עליית המלכות בעתיק. אבל מעלה יש בעליה דט"ו באב שבאה לאחר ירידה שאין לה מקום כלל מצד הבריאה, משא"כ יוהכ"פ הירידה שלפני' יש לה מקום מצד הבריאה. לכן מסיים את מסכת תענית בעניין זה כי בא לבאר מדוע ישנם דברים בלתי רצויים, תעניות, כדי להגיע לעלי' ושלמות דט"ו באב יום שמחת לבו בנין ביהמ"ק. כי ע"י מעשינו ועבודתינו שלא להתפעל מכל הניסיונות, כולל גם נסיונות כאלו שאין הסברה על זה, יקרבו ויזרזו יותר את הגאולה העתידה.

כאשר הירידה היא גדולה ביותר העליה שלאחריה גם היא גדולה ביותר. הירידה הוא ע"י מרכבה שיש בה כמה דרגות, האבות הן המרכבה, מרכבתא עילאה, מרכבת ישעיהו, יחזקאל וזכריה, מרכבתא תתאה. וגם ביניהם יש חילוקי מדרגות בן כרך ובן כפר. מטרת המרכבה להביא את הרוכב למקום שרוצה, האבות לאצילות, של ישעי' בבריאה, של יחזקאל "על נהר כבר" ביצירה ושל זכרי' מרכבת סוסים בעולם העשי' שם הלעו"ז מתגבר ושולט הירידה גדולה יותר ולכן העליה גם נעלית יותר. לפעמים נק' ירידה זו "דמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בתר" ירידה לטורא דפרודא, ועי"ז נעשה עליה גדולה "על הרי בשמים" ענין משיח והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין. כל הירידות התחילו בעולם התוהו ומזה נשתלשל למיעוט הירח עד לחטא עץ הדעת וחטא העגל וגלות אחר גלות, אך כשם שתוהו הי' סותר ע"מ לבנות (גם הבני' הראשונה שע"מ לסתור היה ע"מ לבנות) כן הוא בכל הירידות ע"ד ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא עד לחושך כפול דעקבתא דמשיחא יש בזה כוונה פנימית להגיע לאהבה פנימית ביותר, לכן נותנים לבנו יחידו של הקב"ה שנשמתו מבחי' טהירו עילאה שתרד לבירא עמיקתא מצד נורא עלילה על בנ"א ומירידה זו יגיע עליה הכי גדולה. שייכות ט"ו באב ליוה"כ, אחת בשנה, שיש בו ה' תפילות, מלכות עולה בעתיק, כי שתיהם בבגדי לבן, ביוהכ"פ בגדי לבן דכה"ג בד בבד, מדרגת עתיק תכלית השלימות, כך בט"ו באב בנות ישראל שואלות כלי לבן שעי"ז נעשה שלימות ד"זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", דוגמת שלימות הלבנה בט"ו באב. לאחר שבת"ב היה ענין "אוהבו שוחרו מוסר" המורה על תוקף אהבה כמש"כ הרב המגיד בספרו דישראל הוא כמו בן קטן שהאב משתעשע עמו און גיט אים נאך בגלל שהבן הוא מעצמות האב, מזה מגיע לעליה דט"ו באב, גם כאשר נמצאים במצב של אני ישנה בגלותא ועוד יותר בבחי' עיבור הרי זה בשביל העליה. כך גם כללות התומ"צ, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין הממתיק את המאכל, בכל לבבך בשני יצרך, מאתכפיא בא לאתהפכא, כן לעת"ל משבית את המזיקין, לא שיבטל מציאותם אלא נער קטן נוהג בם, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. עליה מירידה זו כל שנה בט"ו באב מאיר אור חדש שלא היה לעולמים. במיוחד קביעות שנה זו שהקריאה ביום שני פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, לוחות שניות כימים הראשונים ברצון, בתחילת עבודת האדם, ויש בה מעלת כפליים לתושיה עבודת התשובה ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא מצד מעשינו ועבודתינו בגלות כי רצה הקב"ה בירידה עד לבחי' עיבור כדי שיהי' אח"כ "הרה וגם ילדה ציון את בני'".

בפרשה ראשונה הקדים תורה (ושננתם) למצוות (וקשרתם) בפרשה שניה הפך הסדר, גם שינה מלשון "ושננתם" שדרשו רז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ל"ולמדתם" שכולל גם לימוד רגיל שאינו מחודד כו'. להבין זה מבאר מעלת ט"ו באב שבא לאחר ירידה גדולה של "לקתה בכפליים" לכן העליה שבאה ע"י תשובה ד"בכה תבכה" היא נחמה בכפליים שלא בערך לעליית ט"ו ניסן ותשרי שגם בהם יש עליה לאחר ירידה והמשיכו אלקות דירה בתחתונים ובפרט תשרי עבודת התשובה אלא שהעליה היא בהליכה במדרגות מר"ח אלול, משא"כ העליה דט"ו באב היא שלא בערך תיכף לאחר הירידה דת"ב, ואף באותו רגע של הירידה כבר במנחה אומרים נחם כי נולד מושיען של ישראל. אלא כדי להגיע לשלמות מחכים לט"ו באב. בכמה שנים חל ת"ב וט"ו באב יחד בפ' ואתחנן, עליה מן הקצה אל הקצה, מעלת התשובה יתר על יוה"כ (במשנה מופיע ט"ו באב לפני יוה"כ) כי היא בשעתא ורגעא חדא, משא"כ יוה"כ מתחיל התשובה בחודש אלול. כלל זה שהעלי' היא בערך הירידה וכל שהירידה למטה יותר "לפום צערא אגרא" העליה למעלה יותר, היא מעלת המעשה, מצד הירידה למטה יותר באים לעלייה גדולה יותר, וזהו החילוק בין ב' פרשיות דקר"ש. בפ' ראשונה ושננתם קודם כדעה שתלמוד גדול כי מביא לידי מעשה, לכן צריך שיהיו ד"ת מחודדין כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אבל בפ' שניה "וקשרתם" קודם ל"ולמדתם" שכולל כל אופני הלימוד, כי מעשה גדול מצד הירידה למטה. שלימות ענין ט"ו באב הוא ע"ד לעת"ל שיהי' מעשה גדול ונאמר בתורה בפרשה שניה בלשון ציווי ובלשון עתיד.

ע"י "בכה תבכה" מגיעים ל"נחמו נחמו" ב"פ על ב' החורבנות. הלא עיקר החורבן הי' בבית ראשון ויש בכלל מאתיים מנה? ויובן ע"פ מש"כ "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". מלכות נאצלה בסוד נקודה אחת, ב' שיטות בזה, אם זה כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות. בעבודה הוא החילוק בין קבלת עול למעלה מהבנה והשגה, תכלית הידיעה שלא נדעך, לית מחשבה תב"כ, או קב"ע למטה מטעם ודעת. בעליית המל' לא שייך יניקה כי הספי' עולים לנקודה א', אלא שיש בה חילוקים כמו הלבנה דלית לה מגרמא כלום לפעמים מאירים בה הע"ס ולפעמים לא, אמנם השינויים הם בחלק הנראה לארץ משא"כ כנגד השמש אין בה שינוים. לכן צ"ל "יתרון ארץ בכל" שיאירו בה הספי' בסוד תוספת. "מלך לשדה נעבד", ב' פירושים: א. שדה דקדושה נעבד ונמשך בה מלך עילאה, כתר, כמו המלך שממשיך קב"ע בעם, ב. שדה דלעו"ז, היות שמלכות נאצלה בנקודה אחת (כב' השיטות דלעיל) יתכן שלא יאיר אלקות במלכות ויהיה בה ירידה. אך מעלת קב"ע למטה מטו"ד שהיא ירידה צורך עליה "יתרון ארץ", לעת"ל יתעלה שם ב"ן למעלה משם מ"ה, נקבה תסובב גבר. ב' בחי' אלו בארץ (ארצות החיים) הוא החילוק בין עובד ה' בנשמתו או בגופו, עובדי ה' בנשמתם (בינה מקבלת מחכ') בית ראשון, לא הוצרכו גזירות; עובדי ה' בגופם (מל' מקבלת מז"א) בית שני, בשביל הגוף צריך גזירות. חורבן ב"ר היתה ירידה רק לבינה, אך חורבן ב"ש חמיר לי' כי היתה ירידה גם למלכות, לכן העלי' והנחמה דב"ש למעלה יותר שלא בערך. ענין ט"ו באב שבנות ישראל יוצאות ואומרות בחור שא נא עיניך כו', שכנס"י מבקשת מהקב"ה שישאנה ואז יקויים תשש כחה של אוה"ע המונין לחמה והיו מלכים אומניך וכו'.

אף שגם העליה ממצרים היתה לאחר "ירוד ירדנו" ועבודת פרך מ"מ אינה דומה לירידה דת"ב, א. כי כבר בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ב. כי היה קודם מ"ת לפני ביטול הגזירה וחיבור עליונים ותחתונים, עדיין לא היו ממלכת כהנים וגו' ולא היו בניו של הקב"ה שיושבים על שולחן אביהם כפי שהיה בביהמ"ק. גם העליה דחג הסוכות בא בהמשך לעילוי דר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, לכן אין העליה גדולה כ"כ. כלל זה שכל עליה אמיתית היא ע"י ירידה דווקא יובן בהקדם ביאור הכתוב "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" שאומרים בשיר של יום שני, ב' פירושים בזה: א. כפשוטו, גילוי גדלות ה' הוא בעיר אלקינו, ב. במאמר דשבת נחמו תרמ"ד (לפני מאה שנה) מבואר שלא רק הגילוי אלא עצם גדלות הוי', מלכא, נפעל בעיר אלקינו, מטרוניתא, שהיא פועלת גדלות חדשה בשם הוי' (מלכא) שלא בערך. לביאור הא', גילוי הוי' בנבראים הוא ע"י העלם בק"כ צירופים דשם אלקים, כמו נרתק המגן על השמש בעיר אלקינו, מלכות, אותיות הדיבור שנמשל לבנין בתים שמהם נעשה עיר. לביאור הב', גדלות הוי' אינו גדול מצ"ע אלא רק כשהוא בעיר אלקינו. כי ישראל בעבודתם בתומ"צ בונים עיר אלקינו דירה בתחתונים וממשיכים מלמעלה משם הוי' בשם הוי', תוס' אורות באצי', מוסיפים חיות וממשיכים עילוי בתומ"צ הרמוזים בשם הוי', ופועלים "ועתה יגדל נא כח אדנ'" כמו משה רבינו. הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, בענין זה צריך הקב"ה לעבודת ישראל כביכול, לכן "מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה", כי דווקא ע"י המטרוניתא פועלים גדלות חדשה בשם הוי'. כל זה קשור ליום שני שאז נעשה ירידה דרקיע המבדיל ומים תחתונים בוכים, כי מחמת ירידה זו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נעשה גדלות חדשה ועולה למקום נעלה יותר, כי אם לא תהא עליה למה היתה ירידה "זבון וזבין תגרא איקרי" בתמי', ע"י הבכי' דמים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא זוכים לזה ונעשה בכי' למעליותא מחמת גודל העליה שנפעל ע"י הירידה, דמעות שמחה, כמו רע"ק זלגו עיניו דמעות שנתגלו לו רזי תורה בשה"ש, ע"ד הבכי' בעשי"ת מתשובה עילאה וגודל השמחה בנעילה כאשר נועלים השערים ונשארים ישראל ומלכא בלחודוהי, בכי' של שמחה. לכן מט"ו באב ארז"ל כל המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, כי ישראל בעבודתו מוסיף גם בחיי המלך (ועוד למע' מזה כמו החילוק בין נודר בחיי המלך לשבועה במלך עצמו) כביכול שהוא חיי העולם ואף למעלה מחיי החיים.