מאמרי יו"ד שבט
סיכומים
בירור והעלאת הניצוצות דמצרים
מהתוועדות יום ש"פ בשלח י"א שבט. לכללות המאמר ראה תורה אור פרשתנו. וראה לקו"ש חל"ו ע' 53. בסופו מבאר ענין ז' שמות שאינם נמחקים, בהמשך לד"ה באתי לגני שאמר בליל ש"ק. בענין טוב שם טוב משמן טוב, ראה גם מאמר באתי לגני דמוצאי ש"ק ספ"ג ואילך. ראה אוה"ת קהלת (נ"ך ח"ב) ע' א'קכ ואילך. שמות ע' כט-לו. לקו"ת מצורע כה, א. סה"מ תר"ל ע' סז ואילך. ע' צז ואילך.
"ויהי בשלח פרעה", שהי' משלח עם ישראל פארות וענפים כו', גלות ושעבוד מצרים גרמו שנתעלו ניצוצין שנפלו במצרים, דוגמת הזריעה בארץ, שזורעין גרעין אחד ("ישרש") כדי שתהי' הצמיחה ("יציץ ופרח") בריבוי גדול. לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, לא גרים ממש אלא ניצוצות. "ופרעה הקריב", מעלת התשובה, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו. ע"י התשובה נמשך אור בלתי מוגבל, שלגביו אין החושך מנגד, ומהפכים גם את החושך לאור.
"טוב שם טוב" בירור הניצוצות שבלעו"ז "שם" בגימטריא רפ"ח ב"ן, "משמן טוב", עבודת תומ"צ נק' שמן טוב. כתר שם טוב עולה על גביהן. אמנם אף שביצי"מ הי' הענין דבשלח פרעה את העם, "וינצלו את מצרים", שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן. אבל נשארו פ"ו ניצוצות, כמנין הטבע, וכאשר תושלם העבודה דבירור כל רפ"ח הניצוצות, אזי תהי' הגאולה העתידה.
עבודה דמס"נ פותח את אוצר העליון בל"ג
ש"פ בשלח י"א שבט. הפסוק מהפטרה שירת דבורה. ראה ד"ה צדקת פרזונו תרפ"ט. מאמר ב' בהמשך באתי לגני (שאינו בנמצא). השיחה שלאחריו גם נראה המשך לזה. בהתוועדות היו שתי שיחות ומאמר ד״ה ״צדקת פרזונו בישראל״, כ״ק אדמו״ר שליט״א בכה הרבה ואח״כ נכנס למאמר ״באתי לגני״ והי׳ התוכן כאתמול [במאמר ד״ה באתי לגני דליל ש״ק], וארך למעלה משעה״ (מיומן א׳ התמימים).
עניין צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות, הוא בנוגע לעיקר מציאותן של ישראל, עסק תומ"צ, נותן כח ועוז ליושבים במקום גזירה רח"ל שגם הם יקימו תומ"צ במס"נ. "צדקת פרזונו" (ולא פזרונו) צדקה במס"נ למעלה ממדידה והגבלה, ממשיך רב טוב מלמעלה באופן דפרזות תשב ירושלים, ע"ד מלך בו"ד המבזבז את כל אוצרותיו כדי לנצח את אויביו ומנגדיו. כך למעלה, אוצר העליון הוא בחי' שלמעלה מאור וגילוי, אוצר של יראת שמים שבנשמה, נקודת היר"ש שבתעלומות לב מצד עצם הנשמה שלמעלה מגילויים מגעת בעצמותו ית'. גילוי זה הוא בשביל הנצחון, ע"י מס"נ דוקא מנצחים את המלחמה.
וזוהי הנתינת כח לכאו"א מישראל "החיל אשר יראת ה' נגה בלבם". כשעומדים במס"נ מעוררים את האוצר של יר"ש שבהם, ורוח אייתי רוח כו' פותחים עבורם את האוצר שלמעלה, "יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב", וזה מסייע אותם בעבודתם לכבוש את המלחמה, ועד שזה נמשך גם בגשמיות, שנמשך רב טוב לבית ישראל למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.
העלם אחר העלם שיהיו נטיעותיו כמותו
בתחילת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י החטאים - החל מחטא עץ הדעת - סילקו השכינה עד לרקיע השביעי, אח"כ עמדו צדיקים הורידו השכינה למטה עד שבא משה השביעי וכל השביעין חביבין הורידה למטה בארץ.
עיקר ההמשכה במשכן ומקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל ע"י עבודת אתכפיא ואתהפכא, הפיכת שטות דלעו"ז לשטות דקדושה. שקר העולם לקרשי המשכן, עבודת הקרבנות בנפש.
ישראל נק' צבאות הוי' שיוצאים למלחמה לכבוש את העולם ולעשות דירה בתחתונים, הנצחון נוגע בעצם המלך ולכן מבזבז כל האוצרות בשביל הנצחון.
ענין האוצר שלמעלה "אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", עיקר האוצר הוא הסתום, "למעלה עד אין קץ", אבל כדי להבין עומק האוצר מקדים לבאר ההפלאה ב"למטה מטה עד אין תכלית" שמתגלה ומתפשט עד למטה מטה ובכל מקום הוא אוא"ס בלי שינוי.
"למעלה עד אין קץ" הוא ענין התעלמות האור והתכללותו בהמאור שהוא ענין הצמצום באוא"ס, שהיא עליה בהאור עילוי אחר עילוי.
ביאור הענין ע"פ תורת הבעש"ט על הפסוק "בראשית ברא אלוקים א"ת", שהקב"ה מתלבש ומתעטף בתוך ריבוי הצמצומים מאות א' עד ת'. ע"י ד' מאות לבושין עד עוה"ז התחתון ויתירה מזו עד "תוהו ובוהו וחושך וגו'" שהם עלמין דקליפין, ובתוך כל זה נמצא אוא"ס, אלא שהוא בהעדר האור (סילק אורו אל הצד) והעדר הגילוי (שאינו נרגש במקום שנמצא).
ואעפ"כ האור פועל גם במקום הצמצום, וכתורת הרב המגיד עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף" שהקב"ה עשה צמצומים הרבה כדי שיהיה אחדות עם האדם. והאדם צריך לשבור הגשמיות ולעלות ולהתחבר עם אוא"ס, נמצא שאור א"ס נמצא בתוך כל הצמצומים ופועל שהאדם יתעלה ויתחבר.
הצמצום הוא רק בהאור, אבל המאור הוא בהתגלות בכל מקום, כמאמר אדמו"ר הזקן שלכן גם תינוקות וכו' יודעים שיש אלוקה מצוי, ושם שמים שגור בפי כל.
גם לפני הצמצום יש אור הבלי גבול ואור הגבול, כי אוא"ס הוא שלימותא דכולא, אלא שלפני הצמצום היה נרגש האור בגילוי ולכן לא היה מקום לעמידת עולמות וענין הצמצום הוא התעלמות אור הבל"ג ואח"כ נמשך קו קצר ומצומצם והוא הצמצום באור הגבול להתלבש בעולמות.
ואעפ"כ אני הוי' לא שניתי, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שהצמצום היה רק בהאור שהוא הארה בעלמא ואינו נוגע לעצם, וגם בהאור הוא בדרך סילוק ולכן אינו משתנה ע״י שינויים שבסדר השתלשלות כי אינו בדרך עילה ועלול ובדרך שפע.
אעפ"כ גם בהאור עצמו אין שינוי ע״י הצמצום כמ"ש אדמו"ר הצמח צדק, כיון שהאור מצ"ע הוא בשלימות, וכל חסרון הוא מצד המקבל. וכמו נשמת משה רבינו שהאיר למטה בבי"ע אלא שאין כלי לקבלו, וכמו"כ ענין הנבואה וכו'.
המשל מרב ותלמיד: שכל הרב הוא בשלמות ואור הבל"ג שלו מאיר כמקודם, רק שאינו מתקבל אצל התלמיד. וגם מה שמצמצם שכלו בשביל התלמיד אינו שינוי אמיתי כי כל מטרת הצמצום הוא בשביל "שיהיו נטיעותיו כמותו", היינו שרצון הרב הוא שהתלמיד יקבל את כל אור השכל של הרב - גם הבל"ג, אלא שהסדר הוא ע״י כמה צמצומים, נמצא שאליבא דאמת נמצא אוא"ס בתוך כל הצמצומים.
והנה ע"פ הנ"ל הרי הי' צריך להיות שהאדם ירגיש את האמת עכ"פ ע״י התבוננות, כמ"ש אדמו"ר מהר"ש שבהתבוננות בהרכבת הנבראים שצ"ל כח המרכיב בכל רגע ובלא זה מתבטל מציאות הנברא ואילו ניתן רשות לעין לראות וכו'. ואעפ"כ אינו נרגש החיות האלוקי בנבראים עד שיכול לומר "כוחי ועוצם ידי וכו'", ויתירה מזו "לי יאורי ואני עשיתני".
ואעפ"כ גם העלם זה הוא מצד אוא"ס, שזהו ענין אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, העלם אחר העלם, עד שאינו נרגש אלוקות, וזהו ענין "אכן אתה א-ל מסתתר", ואדרבה דוקא העלם כזה מגיע ממקום גבוה יותר מכל הגילוי של אוא"ס. כמ"ש אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בעניין שורש ההעלם שהוא למעלה משורש הגילוי, כי הכח להעלים בא ממקור עמוק יותר מהכח לגלות, כנראה במוחש. כמו כן הוא למעלה שורש ענין ההעלם הוא למעלה משורש הגילוי עד ליכולת העצמות שביכולתו להאיר ושלא להאיר בשווה.
וזהו ענין אוצר העליון המתגלה באופן של בזבוז בשביל נצחון המלחמה, והנתינה היא ע״י פקידי החיל לאנשי החיל והכלי לזה ענין 'אוצר של יר"ש" שעי"ז מקבלים האוצר שלמעלה ומנצחים את המלחמה ובנ"י יוצאים ביד רמה ע״י משיח צדקנו בקרוב בימינו.
צמצומים נפלאים להמשיך עצמותו
אף שמשה פעל הורדת השכינה מרקיע הא' לארץ, מ"מ זה נקרא שהורידה מרקיע סתם, דהיינו מכללות ענין הרקיעים, אל הארץ.
משה שבכל דור פועל בכאו"א מישראל יראה מילתא זוטרתי'. לכן עבודתם היא לעשות משכן ומקדש לו ית', עד ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א מישראל בעבודה דאתהפכא, הפיכת חושך העולם לאור. להפוך שקר העולם מלשון העלם לקרשים למשכן לו ית'.
ונעשה ע"י בנ"י שנקראים צבאות הוי' במס"נ דעבד נאמן ופשוט. ויתרה מזה, מס"נ בן לאביו, כברא דאשתדל כו' ומסר גרמי' כו'.
בצבא מלך בו"ד בשביל נצחון המלחמה מבזבז אוצרות ונותן לאנשי החיל. שהם תכלית הכוונה לנצח במלחמה. כמו"כ לנצח ישראל לא ישקר מבזבזים את כל האוצרות שלמעלה, אוצר של יראת שמים, וניתן לאנשי המלחמה לעשות מהעולם משכן ומקדש לו ית'.
בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שעומדים בתוקף בפני כל המניעות והעיכובים, ובפרט בפני המלעיגים, המס"נ היא בתוקף יותר ומגיעים לשלמות, בנין ביהמ"ק השלישי.
[בפרק השייך לשנה זו, אחרי שלמדו את כ' הפרקים כ' שנים הראשונות, בן עשרים למכור בנכסי אביו, לומדים פעם שני', כפליים לתושי', ושנה זו היא שנת הט"ו בפעם הב' מתחיל לבאר ענין למעלה עד אין קץ, שזהו האוצר שלמעלה. בחי' העלם האור בהעלם אחר העלם כו', ובכללות הו"ע הצמצום כו']
בע"ח איתא שצמצום הראשון הוא באוא"ס שהי' ממלא את כל המציאות שלא הי' מקום לעמידת העולמות כו', מ"מ הובא בחסידות (פעמים נדירות), שגם לפני צמצום הראשון הי' ענין של צמצום.
אור הוא באין ערוך למאור (גם לענין מאור שבעצמות), כאשר אור נמשך ומתפשט להיות מציאות אור הוא באין ערוך לגבי כמו שהוא כלול במקורו, גם האור שלפה"צ הוא בחי' גילוי (מציאות אור), ובפרט ששייך לעולמות, באופן של שלילה עכ"פ, הנה אופן המשכתו מבחי' האור הכלול הוא ע"י ענין של צמצום.
הצ"צ כותב: "ראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת". לכאו', הרי הצמצום הי' בהאור שבבחי' גילוי (שהי' ממלא מקום החלל, לא בעצם האור אלא בהתפשטותו), איך זה מתאים עם בחי' יכולת?
י"ל שכוונתו היא (גם) לצמצום שלפנה"צ הראשון, תנועת הצמצום שבאור הכלול, שעל-ידו נמשך האור שלפנה"צ. ונק' בשם יכולת, כי האור הכלול במאור, למעלה, הוא רק יכולת. ואינו בגדר אור וגילוי, וכמו בנפש האדם, ענין היכולת אינו בגדר גילוי והוא רק יכולת בלבד כמו"כ למעלה, וכדי שמהיכולת יבוא לידי אור וגילוי צריך להיות צמצום גדול..
אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שצ"ל ידיעה בפרטי ענין הצמצום, ג' מדרגות לפני צמצום הראשון, גם ל'חפץ חסד' צ"ל צמצום, כמו לכל ענין של אור וגילוי. כדי שמיכולת יהי' ענין אור וגילוי למטה צ"ל צמצום. יכולת הוא למעלה ובדקות (איידעלער) ביותר, וכדי שיומשך חפץ חסד צריך צמצום. ובזה יש ג' דרגות, עד שיער בעצמו בכח ועד לצמצום שיהי' אוא"ס ממלא את כל המציאות.
א"ס כולל כח הגבול, אלא שלפנה"צ הי' גילוי הבל"ג, וכח הגבול הי' בהעלם (לכן לא הי' מקום לעמידת העולמות). גם לאחרי כל הצמצומים, הי' אור עליון פשוט (הבל"ג) ממלא כל המציאות כו'. וצ"ל צמצום הראשון (בהתפשטות האור) בבחי' דילוג גדול לגמרי יותר מכל הצמצומים שלאח"ז, בדרך סילוק.
ב' פעולות בצמצום זה: א', סילוק האור שהי' ממלא מקום החלל, גם בהעיגול עצמו נגע הצמצום. ב', המשכת קו קצר שממנו נברא כל סדר ההשתלשלות, ונק' קצר, לפי ערך העיגול הגדול, וכ"ש וק"ו בערך האור שלפני העיגול הגדול (שבשביל זה צ"ל עוד צמצום). ולאחרי זה היו עוד כמה צמצומים כו' בשביל התהוות כל העולמות עד לעוה"ז התחתון.
וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב ותרס"ו, שהצמצום הראשון הוא המקור לכל הצמצומים, עד ספירת המלכות שעל ידה היא התהוות העולמות בי"ע. ועוד זאת, שע"י הצמצום הראשון הי' גם ענין שבירת הכלים דתוהו שמזה נמשך בריאת עוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו כו'.
צמצום אינו חסרון, אלא בו ועל ידו דוקא נעשית המשכת העצמות למטה. כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה שעוה"ז אינו דמיון אלא מציאות אמיתית, ובו נמצא (ע״י צמצומים) עצמותו ומהותו ית' ממש.
כמבואר בתורה אור ד"ה פתח אליהו שהמאור הוא בהתגלות, ואפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי כו', והו"ע שם שמים שגור בפי הכל, שהתגלות העצמות היא בעוה"ז התחתון.
פירוש אדמו"ר הזקן "אליו" לעצמות ית' "ולא למדותיו", כוונת קטנים ע"ה ונשים בתפילתם היא לעצמותו ומהותו ית', אני מתפלל לדעת זה התינוק, כבן הקורא לאביו, ויתר ע"כ כאדם הקורא לחבירו.
תוכן מעשינו ועבודתינו בדרא דעקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ, בתכלית הצמצום, להמשיך שם עיקר שכינה, עצמותו ומהותו ית'. ובפרט ע"י מעשינו ועבודתינו, מעשה מלשון מעשין על הצדקה, אתכפיא ועבודה מלשון עיבוד עורות, עי"ז באים לגילוי עיקר שכינה למטה.
\