סיכום מאמרי מאמרי פרשת ואתחנן-"שבת נחמו"

ב' פירושים בענין "ואתחנן", במדרש ובספרי, שניהם הביא רש"י על הפסוק: פי' המדרש: ואתחנן הוא א' מעשרה לשונות של תפילה שעניינה מילוי הבקשה ותלוי' בעבודה ובזכויות "ואתה תשלם לאיש כמעשהו" אלא שהוא גם לשון תחנונים כמבקש מתנת חינם "כי לך ה' החסד", המשכה זו היא מי"ס שבמלכות. חיצוניות הכתר, שם תופס מקום עבודת הנברא. והוא ענין תפילת החול, אף שגם בה יש הארה מתפילת שבת מ"מ היא באופן של יגיעה ויש בה תחנון. פי' הספרי: ואתחנן מתנת חינם, שמרגיש שאין לו זכויות כלל ואינו ראוי כלל לכן מבקש מתנת חינם ממש. כתר שבמלכות. פנימיות הכתר דכולא קמי' כלא חשיב. ענין תפילת השבת שנק' מתנה טובה אין בה יגיעה ולא תחנון ועולין בהן מתפילת קבלת שבת עד רעווא דרעווין שהוא עיקר המתנה. בלקו"ת מבאר בקשת משה "אעברה נא ואראה" שרצה לפעול בבני ישראל מדרגה שאי אפשר להגיע אלי' ע"י עבודת הנברא, אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, מתנת חינם ממש, כפירוש הספרי, חנם (למעלה מבחינת) מצוות, ובאמת משה פעל זאת בתורה שניתנה במתנה על ידו, אנכי מי שאנכי, אלא שרצה שתהיה בה גם מעלת התפלה שתפעול למטה בעולם לשנות הנבראים שיתרפא החולה וירד הגשם (ע"ד רשב"י) לכן היתה בקשתו גם בלשון תפילה לחבר ב' המעלות של המדרש והספרי. אך לא פעל זאת כי התכלית היא העבודה בכח עצמו "למעשה ידיך תכסוף" כך ממשיכים אור נעלה יותר ממתנת חינם ויתגלה לעת"ל "בעתה אחישנה" ומתבטלים הגזרות והג' שבועות שאחד מהם היא שלא ידחקו את הקץ, כן תהי' לנו.

"מורי זלה"ה היה נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו הי' אומרה בפה, אף שלא יבינו השומעים כ"כ, שהי' מדברה רק כמו בפני עצמו כו', והטעם לזה הוא בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו, בזה העולם, בבחי' יציאת הדיבור כשמדברה בפיו עי"ז שמדברה בצירופי אותיות הדיבור ממשיכה לעוה"ז, ואזי כשימשיכנה לעוה"ז יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה ע"י יגיעתו בתורה ועבודה, שיוכל ליפול במוחו זו ההשגה, מאחר שישנה בעוה"ז ע"י שהמשיכה בדברו אותה ביציאות הדיבור כנ"ל. אבל אם לא היה ממשיכה לעוה"ז ע"י הדיבור כו', אף שייגע אחר הרבה, לא ישיגנה במוחו, שאינה נמצאת בזה העולם, שהיא בשמים כו' וד"ל. וזה היה כוונתו שהי' מדברה בפ"ע שלא לצורך השומעים, רק בכדי שימשיכנה לעוה"ז כו', ויוכל ליפול במוח אחר כשייגע בתורה ותפלה כנ"ל וד"ל". [בהמשך השיחה מבאר שייכות מאמר זה לת"ב שהוא היפך הגילוי "נאלמתי דומיה" אבל תכלית הכוונה שעי"ז יהיה הגילוי דרזי תורה זהו כללות ענין התגלות תורת החסידות, הכנה לשלמות הגילוי דפנימיות התורה דלעתיד לבוא].

סיבת כפל הנחמה "נחמו נחמו עמי" כי חטאה בכפליים לקתה בכפליים, הפגם הי' במצוותיה כפולות, לכן נחמתה כפולה. ומבאר עניין הכפל שבמצוות ובזה יובן שאר ענייני כפל, שאין זה רק שתים (שאז אין חידוש דהוה רק נחמה אחת לחטא אחד) אלא באין ערוך. מצוות פועלים ב' דברים, א. בירור העולם, סור מרע, תיקון הגוף ונה"ב, ב. בירור האדם, ועשה טוב, עלי' לנה"א. עליית הגוף מוסיף עליה בנשמה לאין ערוך. "חטאה בכפליים" גרם חסרון פעולת המצוות ותוס' שלילה בעולם "לקתה בכפליים" סילוק אור הסובב ואור הממלא, קוב"ה סליק לעילא ולעילא. וצ"ל תשובה בכפליים, כפליים לתושיה, אתכפיא ואתהפכא. ואז נחמה בכפליים, נחמו נחמו עמי, לא רק ב"פ ככה אלא באין ערוך, הא' להקב"ה הב' לעמי, עד "והפכתי אבלם לששון", אתהפכא. שורש כל העניינים הוא בתורה לכן יש גם כפל בתורה, לוחות ראשונות ואחרונות, על ידי האחרונות נתעלו הראשונות באין ערוך, מצד התשובה על חטא העגל. כך גם לב' מקדשות, לכאורה די בנחמה לבית ראשון ומה נוסף בנחמה לבית שני, ע"פ הנ"ל מובן שנוסף נחמה גדולה יותר ועילוי גם לבית ראשון. ע"ד העילוי דט"ו באב יותר על שאר ימים טובים של ט"ו בחודש, לא היו ימים טובים וכו' בגלל העליה שלאחר הירידה הגדולה דת"ב, מעלת בע"ת שפועל אתהפכא. חידוש במאמר זה בענין ירידה צורך עליה: בכ"מ גם העלי' הגבוה ביותר באה בסדר והדרגה, גם ההפטרות ז' דנחמתא העלי' בהם בסדר והדרגה, משבת נחמו עד שבת שובה, אבל ט"ו באב העליה באין ערוך בלי סדר והדרגה שלאחר הירידה דת"ב באים מיד לעילוי דט"ו באב שהוא יו"ט גדול יותר מפסח וסוכות.

קשר פסוק זה (שמדבר על הגאולה האמיתית) עם דברי הילקוט "עלה ארי' במזל ארי' והחריב אריאל וכו' ע"מ שיבוא ארי' ויבנה אריאל", כי עיקר סיבת החורבן והגלות הי' מפני חסרון עבודה דיראה לכן הגאולה היא בנין ירושלים, יראה שלם, שלימות היראה. תיקון היראה בעיקר הוא על בית שני. כי בית ראשון הוא יחוד י"ה, ה' עילאה, בינה, עבודת המוחין, ג"ע העליון, עבודת הצדיקים מתוך תענוג, בנין שלמה, ירושלים של מעלה. אבל בית שני הוא יחוד ו"ה, תומ"צ בדיבור ומעשה, ג"ע התחתון, עבודת בע"ת, ירושלים של מטה. "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון" לפירוש שזה בית שני מעלתו הוא כי רוצה אדם בקב שלו, מעלת הבע"ת, קבלת עול, עבודה בכח עצמו, עיקר החורבן היה בב"ש, מארז"ל "נהר יחרב" בבית ראשון "ויבש" בבית שני, לכן עיקר התיקון הוא בירושלים של מטה, יראה תתאה, קבלת עול. ויש מפרשים על ביהמ"ק דלעתיד, ו"ה יהי' כמו י"ה כי בונה ירושלים הוי' ויומשך שם הוי' מלמעלה מהשתלשלות, הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קוינו לו ב"פ זה. ע"י גילוי זה נמשך אלקות למטה ופועל "הרופא לשבורי לב" רפואת לב נשבר (צובראכנקייט) מהרצון והתשוקה כוסף וצמאון ליכלל וליבטל באוא"ס. הרפואה היא בגילוי שער הנו"ן, כי חולה בגימ' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן, משה זכה לכך רק ביום הסתלקותו ולעת"ל אראנו נפלאות נו"ן פלאות, מזה רפואת החולי. זהו נחמת הקב"ה "נחמו נחמו עמי", נחמה בכפליים עבודת התשובה, כפליים לתושיה, עד נחמת הקב"ה בעצמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ובאופן דמתנת חינם גילוי שם הוי' דלעילא. כן תהי' לנו שכבר בתחילת ז' דנחמתא נצא מהמיצר למרחב ונכנס לשנה הבאה עם כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך בבני חיי ומזוני רויחא למטה מעשרה טפחים.

מדת הקב"ה הוא רחמים איך שייך שתלקה בכפליים ומה החידוש של נחמה בכפליים. ומהו הסדר "דברו על לב ירושלים וקראו אלי'" ולא כמו בתורה "ויקרא אל משה וידבר גו'". מעלת ט"ו באב, תשש כוחה של חמה, אוה"ע מונין לחמה, "בושה הלבנה וחפרה החמה" (אין הכוונה ח"ו למעלת השמש המאיר לארץ והיו לאותות ולמועדים גו') הוא הירידה דת"ב, לכן העליה לאחר זה לא היום ימים טובים וכו'. ענין זה מבואר בפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהריים גו'" ב"פ איכה על ב' החורבנות, א' על חורבן בית ראשון שחסר בעניין "רעייתי פרנסתי" ישראל מפרנסין קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. אבל עדיין הי' גילוי אלקות בגלות בבל, החרש והמסגר ואנשי כנה"ג. הב' חורבן בית שני, עיקר החורבן עליו נאמר "תרביץ בצהריים" ל' רובץ תחת משאו מרוב הצרות והלחץ, נהר יחרב ויבש בבית שני מתוקף השמש דלעו"ז. כוחה של חמה. התשובה לזה "אם לא תדעי לך היפה בנשים" ע"י אהבה מסותרת (לא תדעי) אפשר לעבור את תוקף הגלות כי "צאי לך בעקבי הצאן" בקיום תומ"צ הנגלות ומגיע "על משכנות הרועים" הם האבות ועוד למעלה מהם, ע"י תוקף הגלות יוצא ממעמדו ומצבו ("צאי לך") למעלה מכפי שהי' לפנ"ז. לכן נחמה בכפליים מהירידה בכפליים דבית שני, כי הירידה שהחריב אריאל היתה בשביל העליה דיבנה אריאל (מזבח שצריך נביא לבנותו). החודש נק' בשם "אב" הרחמים ונמשך באב הרחמן, נו"ן פשוטה למטה, הנחמה מתחיל כבר ביום דת"ב עד שבא לט"ו באב בשלמות, ע"ד יוה"כ נתינת לוחות אחרונות, ביום חתונתו. לכן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ענין העיגול, עתיק, נמשך לבנות ישראל מלכות, הוא העילוי דלעת"ל רני ושמחי בת, גילוי עתיק (מחול) במלכות (בחי' בת) חיבור סובב בממלא. לכן מקדים "דברו" אור מקיף, ל"קראו" אור פנימי, התחברות המקיף בפנימי שיאיר באור פנימי, שיהי' לעת"ל כסיום מס' תענית כאו"א מראה באצבעו הנה אלקינו זה, זה ה' קיוינו לו, ב"פ זה, נחמו בכפליים, אנכי בכפליים.

בפרשה ראשונה הקדים תורה (ושננתם) למצוות (וקשרתם) בפרשה שניה הפך הסדר, גם שינה מלשון "ושננתם" שדרשו רז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ל"ולמדתם" שכולל גם לימוד רגיל שאינו מחודד כו'. להבין זה מבאר מעלת ט"ו באב שבא לאחר ירידה גדולה של "לקתה בכפליים" לכן העליה שבאה ע"י תשובה ד"בכה תבכה" היא נחמה בכפליים שלא בערך לעליית ט"ו ניסן ותשרי שגם בהם יש עליה לאחר ירידה והמשיכו אלקות דירה בתחתונים ובפרט תשרי עבודת התשובה אלא שהעליה היא בהליכה במדרגות מר"ח אלול, משא"כ העליה דט"ו באב היא שלא בערך תיכף לאחר הירידה דת"ב, ואף באותו רגע של הירידה כבר במנחה אומרים נחם כי נולד מושיען של ישראל. אלא כדי להגיע לשלמות מחכים לט"ו באב. בכמה שנים חל ת"ב וט"ו באב יחד בפ' ואתחנן, עליה מן הקצה אל הקצה, מעלת התשובה יתר על יוה"כ (במשנה מופיע ט"ו באב לפני יוה"כ) כי היא בשעתא ורגעא חדא, משא"כ יוה"כ מתחיל התשובה בחודש אלול. כלל זה שהעלי' היא בערך הירידה וכל שהירידה למטה יותר "לפום צערא אגרא" העליה למעלה יותר, היא מעלת המעשה, מצד הירידה למטה יותר באים לעלייה גדולה יותר, וזהו החילוק בין ב' פרשיות דקר"ש. בפ' ראשונה ושננתם קודם כדעה שתלמוד גדול כי מביא לידי מעשה, לכן צריך שיהיו ד"ת מחודדין כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אבל בפ' שניה "וקשרתם" קודם ל"ולמדתם" שכולל כל אופני הלימוד, כי מעשה גדול מצד הירידה למטה. שלימות ענין ט"ו באב הוא ע"ד לעת"ל שיהי' מעשה גדול ונאמר בתורה בפרשה שניה בלשון ציווי ובלשון עתיד.

ע"י "בכה תבכה" מגיעים ל"נחמו נחמו" ב"פ על ב' החורבנות. הלא עיקר החורבן הי' בבית ראשון ויש בכלל מאתיים מנה? ויובן ע"פ מש"כ "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". מלכות נאצלה בסוד נקודה אחת, ב' שיטות בזה, אם זה כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות. בעבודה הוא החילוק בין קבלת עול למעלה מהבנה והשגה, תכלית הידיעה שלא נדעך, לית מחשבה תב"כ, או קב"ע למטה מטעם ודעת. בעליית המל' לא שייך יניקה כי הספי' עולים לנקודה א', אלא שיש בה חילוקים כמו הלבנה דלית לה מגרמא כלום לפעמים מאירים בה הע"ס ולפעמים לא, אמנם השינויים הם בחלק הנראה לארץ משא"כ כנגד השמש אין בה שינוים. לכן צ"ל "יתרון ארץ בכל" שיאירו בה הספי' בסוד תוספת. "מלך לשדה נעבד", ב' פירושים: א. שדה דקדושה נעבד ונמשך בה מלך עילאה, כתר, כמו המלך שממשיך קב"ע בעם, ב. שדה דלעו"ז, היות שמלכות נאצלה בנקודה אחת (כב' השיטות דלעיל) יתכן שלא יאיר אלקות במלכות ויהיה בה ירידה. אך מעלת קב"ע למטה מטו"ד שהיא ירידה צורך עליה "יתרון ארץ", לעת"ל יתעלה שם ב"ן למעלה משם מ"ה, נקבה תסובב גבר. ב' בחי' אלו בארץ (ארצות החיים) הוא החילוק בין עובד ה' בנשמתו או בגופו, עובדי ה' בנשמתם (בינה מקבלת מחכ') בית ראשון, לא הוצרכו גזירות; עובדי ה' בגופם (מל' מקבלת מז"א) בית שני, בשביל הגוף צריך גזירות. חורבן ב"ר היתה ירידה רק לבינה, אך חורבן ב"ש חמיר לי' כי היתה ירידה גם למלכות, לכן העלי' והנחמה דב"ש למעלה יותר שלא בערך. ענין ט"ו באב שבנות ישראל יוצאות ואומרות בחור שא נא עיניך כו', שכנס"י מבקשת מהקב"ה שישאנה ואז יקויים תשש כחה של אוה"ע המונין לחמה והיו מלכים אומניך וכו'.

הכלל בעליות וירידות, כל שהירידה ביותר העליה ג"כ ביותר, זו מעלת ט"ו באב על שאר ימי ט"ו בחודש. הירידה למצרים היתה קודם שנעשו ממלכת כהנים וגוי קדוש ואין זה ירידה כ"כ. העליה דט"ו באב היא לאחר חורבן ב"ר ובעיקר ב"ש לכן העליה היא כמו ביהמ"ק דלעתיד "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח", לכן נחמתה כפולה, וכן גאולה אותיותיה כפולות (מנצפ"ך) ענין התחברות סובב וממלא ע"י גילוי אור למעלה מהשתל' (במאמר דעת"ר מציין לד"ה לך תר"ל מאדמו"ר מהר"ש לכתחילה אריבער המבאר ענין אותיות כפולות). כוונת משה בתפילת "ואתחנן" להיכנס לארץ שתהא גאולה נצחית, פני משה כחמה, אתעדל"ע מצד עצמה ממקום גבוה מאוד שאין אתעדל"ת מגעת, גילוי הסובב שלא שייך בה הפסק, מתנת חינם, אין תופס מקום מעשה התחתונים, מציאת חן, אם חטאת מה תפעל גו' לכן ביקש משה ונפלינו גו' שהמשכה תבוא לישראל ולא לאוה"ע. "אעברה נא ואראה", משה רצה להמשיך את בחינתו, משה נתנבא בזה (ראיה) להמשיך ראיה באלקות, התאמתות חזקה שלא שייך בה חלישות ושינוי. שאר הנביאים נתנבאו בכה, שמיעה שייך שינוי. (ע"ד פני יהושע כלבנה, שינוים). תקט"ו תפילות: פירוש א' לחבר ת"ק (ה' חסדים דאריך ודעתיק) שיאירו בט"ו (י"ה, חו"ב) עד שגם ו"ה יהי' במעלת י"ה, "ביום ההוא יהי"ה" ב"פ י"ה. פירוש ב' ת"ק הם העולמות, מהלך ת"ק שנה, למטה מט"ו דהיינו י"ה, חו"ב דאצילות. (ע"ד ב' אופני יגמה"ר, אם ג' למעלה מיו"ד, ג' ראשי ראשין, או למטה מיו"ד, ג' עולמות בי"ע) ב' פירושים לא פליגי כי שרש התחתון נעוץ בעליון יותר. פירוש מתנת חינם: א. המשכה מלמעלה מהשתל' אתעדל"ע מצ"ע, תורה, ב. תקט"ו תפילות מלמטה למעלה, "רגליהם רגל ישר"ה" בגימ' תקט"ו, ענין תפילה היא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתל' (ת"ק) לירד למטה בנבראים (ט"ו) לרפא חולים לברך השנים. אור זה מאיר בט"ו באב, "לכן יש לדעת לא להתייאש ח"ו ואפילו לא להיות בעצבות ואפי' ענין המרירות ה"ז רק לרגע קטן להיות מזה מן המיצר קראתי גו' שעי"ז באים לענני במרחב י"ה בגאולה.

סיכום הגהה ראשונה (תשל"ה) שייכות ט"ו באב לתענית בכלל (סיום מסכת תענית) וליום כיפור בפרט כי מדמה השמחה ליוהכ"פ. מעלתו על שאר ימי ט"ו בחודש, בגמ' הטעם כי תשש כוחה של חמה, על אף שזה מעשה בצבא השמים אעפ"כ שייך לעבודת האדם, כמו יוהכ"פ שעל אף שהכפרה היא מעיצומו של יום מ"מ צריך האדם זיך האנהאלטן (לקיים, להחזיק) בזה. בהדרושים מבואר הטעם כי העליה באה לאחר הירידה דת"ב, כל סיבת הגלות וחורבן שבא ארי' והחריב אריאל הוא רק כדי שיבוא ארי' ויבנה אריאל, שלא כהירידה קודם פסח וסוכות שהם סיבת העליה דט"ו ניסן ותשרי אז היתה שלימות בגשמיות השייך לרוחניות, לא היו תכלית הירידה ולא הגיעו לתכלית העליה, משא"כ הירידה דת"ב פעלה בגשמיות (שפך חמתו על העצים ועל אבנים) לכן העליה היא בכפליים ("נחמו נחמו", "אנכי אנכי") לכן מקדים במשנה ט"ו באב ליוה"כ אף שהיה בזמן מאוחר, שמחתה גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא מן התורה כי באה מצד עבודת דנשמות ישראל שהם למעלה מדין התורה ואף משפיעים בתורה. שלימות זו מרמז בפסוק "ויתרון ארץ וגו'" היינו ג"ע שהוא המובחר בארץ, בנין שלם שמאיר בו כל המדרגות, ידיעת המהות, "בכל היא" שמאיר בה כללות המוחין (כל בגימ' נ', נש"ב) שלמות דעולם. אבל ט"ו באב, עבודת האדם בכל מאודך "מלך (עילאה) לשדה נעבד" ממשיך כתר שלמעלה מהשתל', הוא נעלה יותר מג"ע, שלמות הלבנה למעלה מסדהש"ת. ע"י התבוננות בהירידה, כל כמה שירגיש מצרים וגבולים דעולם המבלבלים מעבודה ועאכו"כ העלמות והסתרים שבגלות, יגיע לעבודה דבכל מאודך, יציאה ממיצר וגבול והירידה דמלכות שרגלי' יורדות בשדה דלעו"ז "בשדה מצאה", גלות השכינה, ויומשך אור מלמעלה מהשתל'. ע"י מרירות וצער מזה שעלה ארי' למעליותא, יבא ארי' ויבנה אריאל, ביהמ"ק השלישי בית נצחי, מקדש אד' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד. הכח לעבודה זו עתה הוא מביהמ"ק שהיו לפני הגלות, בכחם להאיר חשכת הגלות בנר מצוה ותורה אור, אך העיקר הוא ביהמ"ק השלישי שנעשה בידי הקב"ה עצמו יש בו שלימות נצחית ותקרא "נווה שאנן" כי במלכות תאיר בחי' עתיק. כמו יוהכ"פ שיש בה ה' תפילות שהמלכות עולה עד תפילת נעילה לפנימיות עתיק. סיכום הגהה שניה (תשמ"ט) מעלת ט"ו לחודש קיימא סיהרא באשלמותא כי נמשך בה פנימיות מלכות, מלך עילאה ולא שייך בה חיסרון, בבית המקדש היה גילוי זה בעבודת הקרבנות והוא למעלה מהמקדש עצמו. אור זה נמשך גם עתה בזמן הגלות אבל באופן נעלה יותר באין ערוך, כי מלך נעבד בשדה דלעו"ז, מעלת בע"ת על צדיקים שפועל חידוש אמיתי למעלה מכוונת הבריאה למעלה מהכוונה ד"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". שלש מדרגות במעלה זו דשלמות הלבנה: ט"ו דכל חודש, פועל שלמות בטבע הבריאה דסדר השתל'; ט"ו ניסן ותשרי, פועל שלימות מצד עבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת; ט"ו באב ויוהכ"פ, הוא שלימות עבודת התשובה עליית המלכות בעתיק. אבל מעלה יש בעליה דט"ו באב שבאה לאחר ירידה שאין לה מקום כלל מצד הבריאה, משא"כ יוהכ"פ הירידה שלפני' יש לה מקום מצד הבריאה. לכן מסיים את מסכת תענית בעניין זה כי בא לבאר מדוע ישנם דברים בלתי רצויים, תעניות, כדי להגיע לעלי' ושלמות דט"ו באב יום שמחת לבו בנין ביהמ"ק. כי ע"י מעשינו ועבודתינו שלא להתפעל מכל הניסיונות, כולל גם נסיונות כאלו שאין הסברה על זה, יקרבו ויזרזו יותר את הגאולה העתידה.

כאשר הירידה היא גדולה ביותר העליה שלאחריה גם היא גדולה ביותר. הירידה הוא ע"י מרכבה שיש בה כמה דרגות, האבות הן המרכבה, מרכבתא עילאה, מרכבת ישעיהו, יחזקאל וזכריה, מרכבתא תתאה. וגם ביניהם יש חילוקי מדרגות בן כרך ובן כפר. מטרת המרכבה להביא את הרוכב למקום שרוצה, האבות לאצילות, של ישעי' בבריאה, של יחזקאל "על נהר כבר" ביצירה ושל זכרי' מרכבת סוסים בעולם העשי' שם הלעו"ז מתגבר ושולט הירידה גדולה יותר ולכן העליה גם נעלית יותר. לפעמים נק' ירידה זו "דמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בתר" ירידה לטורא דפרודא, ועי"ז נעשה עליה גדולה "על הרי בשמים" ענין משיח והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין. כל הירידות התחילו בעולם התוהו ומזה נשתלשל למיעוט הירח עד לחטא עץ הדעת וחטא העגל וגלות אחר גלות, אך כשם שתוהו הי' סותר ע"מ לבנות (גם הבני' הראשונה שע"מ לסתור היה ע"מ לבנות) כן הוא בכל הירידות ע"ד ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא עד לחושך כפול דעקבתא דמשיחא יש בזה כוונה פנימית להגיע לאהבה פנימית ביותר, לכן נותנים לבנו יחידו של הקב"ה שנשמתו מבחי' טהירו עילאה שתרד לבירא עמיקתא מצד נורא עלילה על בנ"א ומירידה זו יגיע עליה הכי גדולה. שייכות ט"ו באב ליוה"כ, אחת בשנה, שיש בו ה' תפילות, מלכות עולה בעתיק, כי שתיהם בבגדי לבן, ביוהכ"פ בגדי לבן דכה"ג בד בבד, מדרגת עתיק תכלית השלימות, כך בט"ו באב בנות ישראל שואלות כלי לבן שעי"ז נעשה שלימות ד"זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", דוגמת שלימות הלבנה בט"ו באב. לאחר שבת"ב היה ענין "אוהבו שוחרו מוסר" המורה על תוקף אהבה כמש"כ הרב המגיד בספרו דישראל הוא כמו בן קטן שהאב משתעשע עמו און גיט אים נאך בגלל שהבן הוא מעצמות האב, מזה מגיע לעליה דט"ו באב, גם כאשר נמצאים במצב של אני ישנה בגלותא ועוד יותר בבחי' עיבור הרי זה בשביל העליה. כך גם כללות התומ"צ, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין הממתיק את המאכל, בכל לבבך בשני יצרך, מאתכפיא בא לאתהפכא, כן לעת"ל משבית את המזיקין, לא שיבטל מציאותם אלא נער קטן נוהג בם, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. עליה מירידה זו כל שנה בט"ו באב מאיר אור חדש שלא היה לעולמים. במיוחד קביעות שנה זו שהקריאה ביום שני פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, לוחות שניות כימים הראשונים ברצון, בתחילת עבודת האדם, ויש בה מעלת כפליים לתושיה עבודת התשובה ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא מצד מעשינו ועבודתינו בגלות כי רצה הקב"ה בירידה עד לבחי' עיבור כדי שיהי' אח"כ "הרה וגם ילדה ציון את בני'".

קיימא סיהרא באשלמותא דט"ו ניסן הוא עבודת הצדיקים ושל ט"ו תשרי הוא שלמות בעבודת התשובה. מעלת ט"ו באב קיימא סיהרא באשלמותא הוא מעין הגילוי דלעתיד, ביהמ"ק השלישי, עליו נאמר גדול יהיה כבוד הבית האחרון, בית נצחי, שיקריבו בו קרבנות כמצוות רצונך, שהוא למעלה מבית ראשון, אף שיהיו אותם קרבנות הנה כבר בקרבן הראשון ביום הראשון יהי' בה עילוי נצחי. מעלת "דרך חיים תוכחת מוסר" פנימיות התורה יתגלה בעיקר לעת"ל שהיא למעלה מ"נר מצוה ותורה אור" שהיא ממדידה והגבלה. אף שבמ"ת ניתן הכל ולא תהי' עוד פעם מ"מ ארז"ל שתורת עוה"ז הבל הוא לגבי תורתו של משיח, עילוי שלא בערך, גם שייכות ט"ו באב ליום הכיפורים כי הוא מעין דלעתיד מצד עליית המלכות בעתיק ועיקר הגילוי יהיה לעת"ל. שלמות ט"ו בתשרי חג הסוכות הוא רק לגבי היות יום הכיפורים בעשור לחודש, אבל ט"ו באב יותר נעלה. הענין בעבודה, גם עכשיו צריך שיהיה לא רק העבודה דנר מצווה ותורה אור אלא גם דרך חיים ותוכחות מוסר, לימוד פנימיות התורה, שעי"ז נעשה כללות העבודה באופן דבלי גבול ונצחיות. ע"י שכ"א מקיים מצוה אחת בתמימות ובפשטות כי אינו שייך לעניינים נעלים או שעושה עם כוונות אם הוא שייך לזה, יש בכוחו להעמיד את עצמו (איבערשטעלן זיך) למצב שזה נעשה באופן נצחי כיון שהאמת היא שיחוד זה הוא נצחי לעולם ועד וצריך רק שיחדור בו (דאס זאל אים דורכנעמען) עכ"פ בשעתא חדא ורגעא חדא של העשיה.

הטעם שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב מבואר בעץ-חיים שהוא מפני דקיימא סיהרא באשלמותא, אף שחסרון הלבנה ומילואה הוא בכל חודש וישראל דומין ללבנה הרי כל ט"ו שייך עניין העליה לאחר הירידה, מ"מ עליה דט"ו באב גדולה יותר כי היא לאחר ירידה דמפני חטאינו גלינו מארצנו לכן העליה לאחרי' באין ערוך. לכן סיום מס' תענית שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ולכמה גרסאות מוסיף אמן, שהיא עליה נצחית קיימת לעד. אף שגם בית ראשון היה שלימות כי שלמה הי' דור ט"ו שלימות הלבנה, וגם בית שני היה ענין התשובה, עדיין אין זה בתכלית השלמות, רק בית שלישי הוא נצחי וקיים לעד כי בא מחמת תשובה שלימה מאהבה רבה זדונות נעשו כזכויות ומברר גם את הניצוצות שבג' קה"ט כי לאחר שעברו ירידה הכי פחותה וירודה מתבטל לגמרי כל מציאות הלעו"ז. משא"כ צדיק אף שלא חטא ופגם וכו' אינו יודע אם היה עומד בניסיון כזה שעבר הבע"ת, אבל בע"ת שכבר עבר כ"ז הוא ענין נצחי וקיים, זוהי מעלת בית שלישי אפילו על ב"ר, עד שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ירידת תשעה באב פגם בשלמות דעשרה. שחסר ספירה אחת, ומרומז בתיבת אי-כה, שעלו י' ספירות בא' (אי) ועי"ז כ"ה (היינו מלכות) ישבה בדד, ירידת השכינה יחד עם כל ישראל בגלותא. תמורת זה תהיה עלייה לאחריו לבחי' אחד עשר שלימות הכתר, עתיק ופנימיות עתיק. וכסיום הגמ' שלעת"ל יאמרו הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קוינו לו, ב"פ זה, גילוי פנימיות עתיק "כסיום מס' תענית (במשנה) שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן".

מעלת הגילוי דט"ו באב שהוא מעין הגילוי דלעתיד, יובן מהמשך המשנה, בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך וכו'. הוא תכלית היחוד דקוב"ה (בחור הוא הקב"ה שנקרא בשה"ש "בחור כארזים") וכנס"י (בנות ירושלים או ישראל) בזמן הזה הוא אירוסין ולעת"ל יהי' נישואין. עיקר הירידה היא חורבן בית שני בעוון שנאת חינם, אחרונים לא נתגלה עוונם, כי מלבישו באיזה טעם כאילו השנאה יש לה סיבה, הזולת אשם, לכן התקנה לזה היא אהבת חינם ובפרט בעקבתא דמשיחא כשכל ישראל מצפים למשיח, "ברכנו אבינו" באורו של משיח, באור פניך, תלוי בענין האחדות "כולנו כאחד". נשמות נק' בנות ישראל, מדרגה נעלית שמקורה במעין גנים באר מים חיים, ובנות ירושלים, יראה שלם שלמות היראה, משם נמשך אהבת ישראל בשלמות למעלה מבחינת "שכולם מתאימות" אלא מציאות אחת כיד ימין ושמאל בגוף אחד, קומה אחת שלימה. לכן אומרים בחור שא נא עיניך להיות יחוד קוב"ה וכנס"י בשלמות. גם מעלת נש"י בפרטיות בד' אותיות שם הוי', כי חלק הוי' עמו, נחלקו לד' סוגים כללים, ד' רגלי המרכבה (האבות ודוד) וד' דגלים, וכולם מרכבה אחת ויחידה להקב"ה. על אף חילוקם לד' משפחות; יפיפיות, יו"ד דשם הוי', חכמה; מיוחסות, ה' ראשונה, בינה (אם הבנים, יחוס); עשירות, תפארת וכללות ז"א; מכוערות, מלכות, ה' אחרונה, סיהרא ל"ל מגרמה כלום; כל הד' סוגים יוצאות ביחד במעמד ומצב דבנות ישראל וירושלים ואומרות בחור שא נא עיניך להיות היחוד דקוב"ה וכנס"י. הכח לזה ממשיכים מא"ס עצומ"ה ית', בחור כארזים, עתיק, כי כדי להיות יחוד מ"ה וב"ן עד אשר והיו לבשר אחד צריך להמשכת כח א"ס בנישואין ואז הוא יחוד נצחי למעלה ממדוה"ג. יחוד זה נמשך בט"ו באב לאחר הירידה דת"ב ובאופן קבוע, "אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח".

אף שגם העליה ממצרים היתה לאחר "ירוד ירדנו" ועבודת פרך מ"מ אינה דומה לירידה דת"ב, א. כי כבר בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ב. כי היה קודם מ"ת לפני ביטול הגזירה וחיבור עליונים ותחתונים, עדיין לא היו ממלכת כהנים וגו' ולא היו בניו של הקב"ה שיושבים על שולחן אביהם כפי שהיה בביהמ"ק. גם העליה דחג הסוכות בא בהמשך לעילוי דר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, לכן אין העליה גדולה כ"כ. כלל זה שכל עליה אמיתית היא ע"י ירידה דווקא יובן בהקדם ביאור הכתוב "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" שאומרים בשיר של יום שני, ב' פירושים בזה: א. כפשוטו, גילוי גדלות ה' הוא בעיר אלקינו, ב. במאמר דשבת נחמו תרמ"ד (לפני מאה שנה) מבואר שלא רק הגילוי אלא עצם גדלות הוי', מלכא, נפעל בעיר אלקינו, מטרוניתא, שהיא פועלת גדלות חדשה בשם הוי' (מלכא) שלא בערך. לביאור הא', גילוי הוי' בנבראים הוא ע"י העלם בק"כ צירופים דשם אלקים, כמו נרתק המגן על השמש בעיר אלקינו, מלכות, אותיות הדיבור שנמשל לבנין בתים שמהם נעשה עיר. לביאור הב', גדלות הוי' אינו גדול מצ"ע אלא רק כשהוא בעיר אלקינו. כי ישראל בעבודתם בתומ"צ בונים עיר אלקינו דירה בתחתונים וממשיכים מלמעלה משם הוי' בשם הוי', תוס' אורות באצי', מוסיפים חיות וממשיכים עילוי בתומ"צ הרמוזים בשם הוי', ופועלים "ועתה יגדל נא כח אדנ'" כמו משה רבינו. הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, בענין זה צריך הקב"ה לעבודת ישראל כביכול, לכן "מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה", כי דווקא ע"י המטרוניתא פועלים גדלות חדשה בשם הוי'. כל זה קשור ליום שני שאז נעשה ירידה דרקיע המבדיל ומים תחתונים בוכים, כי מחמת ירידה זו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נעשה גדלות חדשה ועולה למקום נעלה יותר, כי אם לא תהא עליה למה היתה ירידה "זבון וזבין תגרא איקרי" בתמי', ע"י הבכי' דמים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא זוכים לזה ונעשה בכי' למעליותא מחמת גודל העליה שנפעל ע"י הירידה, דמעות שמחה, כמו רע"ק זלגו עיניו דמעות שנתגלו לו רזי תורה בשה"ש, ע"ד הבכי' בעשי"ת מתשובה עילאה וגודל השמחה בנעילה כאשר נועלים השערים ונשארים ישראל ומלכא בלחודוהי, בכי' של שמחה. לכן מט"ו באב ארז"ל כל המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, כי ישראל בעבודתו מוסיף גם בחיי המלך (ועוד למע' מזה כמו החילוק בין נודר בחיי המלך לשבועה במלך עצמו) כביכול שהוא חיי העולם ואף למעלה מחיי החיים.

תוכן היום טוב דט"ו באב הוא נישואי כנסת ישראל עם הקב"ה שנקרא בחור (ראה מאמר תשמ"ג) לעתיד לבוא תהא גאולה נצחית ענין הנישואין, ה' ימלוך לעולם ועד, כל מקום שנאמר נס"ו אין לו הפסק גם למטה בגשמיות ובגלוי בגדרי הזמן והמקום. מעלתו על ט"ו לחודש ניסן (שנק' ע"ש ניסי ניסים) ותשרי (אותיות רשית, שביום ט"ו בו מתגלה שלימות התשובה, בכסא ליום חגינו), כי בחודש אב היתה ירידה פלאית "ותרד פלאים", לכן העליה שלאחרי' היא בבחי' פלא. "לא היו יו"ט לישראל" שלא היו בזמן אחר כי לא היתה ירידה גדולה כזו מעולם. עלה ארי' זה נבוכדנצר תוקף הלעו"ז, מפני ארי' אל הימין נשתלשל חי' בלתי טהורה ותרד פלאים למטה מהשור עד שהוא מלך שבחיות. על מנת שיבוא ארי' זה הקב"ה. ירידה פלאית זו הוא (קומט אראפ אין) מעשה בפועל, כלשון רבותינו נשיאינו בשיחות וגם במאמרים שכל העניינים צריך אראפקומען לידי מעשה, המעשה הוא העיקר, כי על ידה באים לתכלית העלי'. מעשה מלשון כפי', אתכפיא, ירידה באדם נגד רצונו מ"מ מגלה עומק הרצון האמיתי, ופועל כפיה שינוי והפיכה בכל סדר השתלשלות ועולה שלא בערך עד ל"אודך ה' כי אנפת בי" הודאה על הירידה, כי רואים שהעלי' למעלה מגדר עלי' וירידה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. העלי' תהי' לארץ ישראל ולירושלים (ב' הגרסאות במשנה) ז"א ומלכות, שם עלו ג"פ בשנה לקבל עניינים מיוחדים. "ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו" ובזמן הרגל כל ישראל חברים ושם בביהמ"ק וקה"ק, קשר ט"ו באב ליוה"כ, זמן היחוד דעולם שנה נפש בשלמות בירושלים. בקה"ק, ביוהכ"פ, בכה"ג, בעבודת הקטורת בחד קטירא אתקטרנא, שלימות התקשרות התאחדות גם עם החלבנה, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו ונמשך בכל עניני השנה ופרטיה.

מילוי ושלימות שבא לאחר חסרון היא שלימות נעלה יותר מהשלימות שמצד עצמה. ענין הראשון דט"ו באב היה בדור המדבר כאשר כלו למות לאחר שנגזר עליהם בת"ב שימותו ולא יכנסו לארץ, הוא היו"ט לאחר הירידה, ת"ב העיקרי הוא שנחרב הבית ב' פעמים שגם הוא כתוצאה מחטא המרגלים, העליה דט"ו באב הוא בנין ביהמ"ק השלישי, ביום ההוא יהי"ה, ו"ה יהיה בבחי' י"ה ולא יומשך יניקה לחיצונים ולא יהי' עוד חורבן וגלות, כי י"ה הם חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין ולעת"ל גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות לכן ביהמ"ק יהי' נצחי. ענין תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן, ה' חסדים דאריך (ת"ק) יאירו בי"ה (ט"ו) חמש עשרה אמה (ט"ו) לכתף (בגי' ת"ק) במשכן היו ב' כתפיים, ב"פ י"ה, זו"נ יהיה כמו או"א ע"י המשכת כתר ועתיק מלמעלה מסדהש"ת, הן בהעלאה והן בהמשכה. גילוי זה מעין דלעתיד נמשך בט"ו באב דקיימא סיהרא באשלמותא, אף שהחסרון היה רק בגילוי אורה ולא בעצמה, ועוד שכל מעלות אלו יש בכל ט"ו לחודש, וגם כלו מתי מדבר הוא גילוי למפרע מת"ב שכבר אז כלו. אך גם לענין החורבן, כבר בת"ב נולד משיח ובמוצאי ת"ב מקדשים הלבנה שהם עתידין להתחדש כמותה, רק הגילוי הוא בט"ו באב. ועוד לפנ"ז, בו בזמן שעלה ארי' והחריב אריאל כבר היתה כוונה ומחשבה בהעלם שעי"ז יבנה אריאל ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מב' הביהמ"ק שלפניו ובט"ו באב הוא גילוי הגאולה. הציווי ועשו לי מקדש שנאמר במשכן כולל בו (בהעלם) את בתי מקדשות שלאחריו שהם עיקר הקביעות, ע"ד גאולת מצרים שפתח הצינור לשאר גאולות, רק הגילוי הוא ע"י עבודה בזמן הגלות, תשובה, משא"כ בגאולה דיצי"מ (עבודת הצדיקים) היתה בהעלם. גם ענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף שהי' במשכן יתגלה בביהמ"ק שהי' כלול בו, ובכל שנה בט"ו באב מתגלה פנימיות הדבר, המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות ומתגלה פנימיות הבכי' שהיה בת"ב הראשון במדבר "ויבכו בלילה ההוא" למעליותא כרע"ק שזלגו עיניו דמעות של שמחה כשנתגלו לו רזי תורה, לכן יוצאות ביום זה וחולות בכרמים דוגמת לעת"ל שיעשה מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו הנה אלקינו זה ב"פ, נגילה ונשמחה בישועתו, פנימיות עתיק, קרובה ישועתי (דהקב"ה) לבא בקרוב ממש ובעגלא דידן אכי"ר.

קיימא סיהרא באשלמותא, ספירת המלכות לית לה מגרמא כלום, נאצלה בסוד נקודה, ב' שיטות בזה אם הוא כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות אבל אור המאיר ומתגלה אין לה מעצמה כלום, רק בט"ו לחודש מאיר בה בתכלית השלמות. "ויתרון ארץ (מלכות) בכל היא" (יסוד) אך למעלה מזה "מלך לשדה נעבד" כשמלכות יורדת לשדה דלעו"ז לברר ניצוצות לצורך עליה עד להמשכת הכתר במלכות. אך אפשר שיהיה בה שינוים וירידה כמו בלבנה, אבל בעליה שלאחר הירידה דת"ב העליה היא נצחית שאין אחריה ירידה, העליה דלעתיד לבוא. ע"ד נחמו נחמו עמי בכפליים, נחמה גם על בית שני, עליה נצחית הן בבית ראשון שהי' בו חמשה דברים והן בבית שני שהיא מעלת התשובה.