סיכום מאמרי מאמרי פרשת חוקת

ג' אופנים בכתיבה וענינם למעלה בכלים דאצילות, אותיות הכתיבה ואותיות שבנפש. ביטוי עצם הנשמה בחוקים דוקא. בעבודה, קיום מצות שכליים בקב"ע דוקא. חוקים ע"ד אותיות החקיקה, ויש אותיות חקוקים על האבן, ואותיות החקוקים מעבר לעבר. חוקים שיש בהם פרטים המובנים הוא דוגמת אותיות חקוקים על האבן, שהאותיות (השכל) מעלימים קצת על האבן (הרצון) שלמעלה משכל. מצות פרה, אין בה שכל כלל, דוגמת האותיות החקוקים מעבר לעבר שאין מעלימים על האבן כלל. פרה היא חוקת התורה, כללות כל התורה (כמבואר בלקו"ת). מתאים לביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם את המשפטים צריך לקיים בקב"ע מפני שזהו רצון ה', ורק שרצון ה' הוא שיקיימו את המצוה מפני הטעם. אף שהם הפכים יכולים לפעול זאת בחקיקה מעבר לעבר. החקיקה שייכת לכל האדם מהחיצוניות עד לפנימיות, ולכן גם השכל יכול להיות בקבלת עול. שייכות כל זה לג' וי"ב תמוז: "כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' חדור כל ימיו בעבודה במס"נ בפועל, וביחד עם זה, היו כל עניניו בתכלית ההתיישבות. ואפילו "העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת התורה וחיזוק הדת" שבגללה הי' המאסר לפני י"ב תמוז, הנה אף שעבודה זו לא הי' לה מקום ע"פ שכל, אפילו לא ע"פ שכל דקדושה, ובאה בגילוי מצד העבודה דמס"נ בפועל שלמעלה לגמרי ממדידת השכל, אעפ"כ, היתה עבודה מסודרת בתכלית, אף שטבע האדם הוא שבשעה שעומד בתנועה של מס"נ אין מקום אצלו לחשבונות וכיו"ב, והיתה מחושבת וערוכה באופן שהרבצת התורה וחיזוק הדת יהי' במדה היותר גדולה".

ענינים: ע"י התורה נעשה קירוב בין הקב"ה וישראל, ענין קירוב וריחוק בכלל, בענינים רוחניים, שכל ומדות. כתר וחכמה. קירוב ע"י תומ"צ. קירוב וריחוק בדיבור התורה. "להשתחוות לפני", ענין הקירוב שמאיר בר"ח מוחין במלכות שלא ע"י ז"א. לעת"ל "יבואו להשתחוות" בכל ר"ח ושבת בלי הגבלת זמן ומקום.

'נפלאות' מסדר אמירת והגהת מאמר זה: א. במאמר זה מבאר ענין "רעיא מהימנא" באופן נפלא ביותר, ענין משה "רוען של ישראל" שהוא עניינו העצמי, יותר משאר עניניו. ולהעיר, בלקו"ש חלק יח (שיחה א) מופיע שיחה מאותה התוועדות ובו מבאר ענין "לך אני מגלה טעם פרה" עניינו של משה חכמה ומס"נ, באופן שונה מהמבואר במאמר כאן. ב. דבר פלא נוסף קשור לסדר אמירתו והגהתו. אמירת המאמר היתה בהתוועדות ש"פ חוקת-בלק שחל בי"ב תמוז. במוצ"ש היתה התוועדות נוספת לכבוד י"ב תמוז ושם (קרוב לסוף ההתוועדות) היה מאמר ד"ה תפילה למשה. אבל כשיצא לאור מוגה ב"קונטרס י"א ניסן" היו להיפך. שקודם הגיה את המאמר תפלה למשה לרגל י"א ניסן שנת התשעים, ואח"כ י"ל מוגה מאמר זה לרגל י"ב תמוז. לכן יתכן ללמוד את שניהם באיזה אופן שיהי', כך שאחד מהם יכול להחשב כהקדמה ויסוד להשני ואחד מוסיף ביאור בשני. או שאחד הוא בהשכלה והשני בעבודה. והבוחר יבחר, ותן לחכם וחכם עוד.

ענין נס הבאר בעבודת האדם, ירידת הנשמה למטה צורך עליה, "עלי באר" יותר מכפי שהיתה קודם בבחינת "מעין גנים", כי משלים את כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים ומביא את הגאולה ש"אז נשיר לפניו שיר חדש" לשון זכר.

ענין מ"ב מסעות. הקשר בין עקירה ממקום להקדמת נעשה לנשמע, מבאר שהשבח דישראל בא ע"י "תסיע" דוקא. צריך להסבר שתקובל בעצם הנפש, כי כשנפרד מעיני ה' אף לפי שעה זה נוגע בעצם נפשו. אין הסבר שתונח בעצם הנפש לע"ע, ולכן צריך להיות הקדמת נעשה לנשמע, והוא כן למטה, מפני שכך הוא למעלה, שענין הגלות הוא למעלה מטעם ודעת. כן הוא בפרטיות אצל כאו"א. עד"ז בהפצת המעיינות והיהדות, שצריך לצאת ולירד ממקומו בתורה ותפילה כו' מ"מ דוקא עי"ז אפשר להיות "ממצרים תסיע", לצאת ממדידות והגבלות. הכח לזה הוא מהאבות. כל הענינים עד ביאת משיח הם במספר ט'. רש"י התפרנס מיקבי גפנים. מארז"ל מה הגפן חי' ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים על המתים אלו האבות. וגם אינם מקבלים הרכב ממין אחר. יין נוגע לעצם הנפש. ענין ההצלחה שע"י "תסיע" צריכה הסבר כזה "זאל צוגענומען ווערן און זאל זיך אפלייגן בעצם הנפש". תורת הבעש"ט דבכל א' מישראל ישנם במשך ימי חייו המ"ב מסעות, וע"ז אומרים שע"י המסעות משתבח, אף שבהן יסבול צער ויסורים, ואדרבה צריך להצטער עליהם, ושום הסברות וטעמים אינן יכולות להשקיט צערו (איינשטילן זיין צער) מפני שזה נוגע לעצם נפשו. ביהל אור להצ"צ מבאר ענין העילוי שבב' נטיעות בט' אופנים, שזהו דבר פלא ובלתי רגיל בדרושי חסידות שימנה ט' אופנים בביאור ענין א' ויכתוב אופן ג', אופן ד' וכו'. בסוף זמן הגלות טועמים מהקוממיות דלע"ל.

עיקר סדר ההנהגה דתורה הו"ע של חוקה, שאין בה שום שייכות לענין של הבנה והשגה. הקשר שבין חוקה וחקיקה, שבשניהם אין שייך שינויים, בחקיקה בדבר שאינו שייך לשינוי, לאחרי שנחקקו האותיות בו, הם מקבלים את התכונה ד"לא שניתי". ענין של חוקה ו"לא שניתי" באדם, בכל המצוות, וכן בעולם התחתון. גילוי ענין החוקה הוא בעוה"ז הגשמי דוקא ע"י גוף ונה"ב, כי בלעדם אין נפש האלקית יכולה למלא את תפקידה. ג' דרגות: חקיקה, כתיבה ואמירה, בתורה באדם ובעולם. עבודת כ"א הוא להעלות את כל שאר הדרגות שבעבודתו לבחי' החקיקה, שמקיים מצוות באופן שא"א באופן אחר, ע"י עבודה עם עצם הנפש. ענין פרה אדומה, שמטמא נעשה טהור, ע"ד אברהם שיצא מתרח, ואח"כ פעל על תרח לעשות תשובה.

כל התורה נחלקת לב' קוים, המשכה מלמעלה, והעלאה מלמטה. לימוד התורה צ"ל למטה דוקא, ושם דוקא יכולים לברר ספיקות שבתורה. תורה המשכה, אף שיכול וצריך לחדש בה, מצוות העלאה, בפרה אדומה ישנם ב' הענינים. כן הוא בשירה ב' ענינים: "עלי באר", העלאה, "ענו לה", המשכה, ובזה גופא ב' אופנים: א. אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא, ב. שלאחרי אתערותא דלתתא. ע"י ב' ענינים אלו מתקנים את כל העולם כולו. העילוי דלעת"ל הוא ע"ד המעלה דבעלי תשובה לגבי צדיקים.

בדרך כלל התורה נחלקת לב' חלקים, תורה שבכתב ושבעל פה, ומהדרושים על פרה אדומה משמע שיש בחי' שלישית, תורה שבחקיקה. ההפרש שבין חקיקה כתיבה ודיבור, תכלית החקיקה היא מעבר לעבר, בכתיבה מתאחדים, עד שצריך השתדלות יתירה כשרוצים להפרידם, דיבור הוא נפרד מאדם המדבר, וזהו עיקר אופן לימוד תורה שבע"פ. בנפש האדם: כחות עצמיים, גילויים ופעולות מחוץ לנפש. בעבודת האדם: חקיקה-תשובה, כתיבה-תורה ומצוות, דיבור-העבודה עם חלקו בעולם. בדרך כלל מדובר רק על ב' חלקי התורה כי גילוי בחי' טהורה הוא ע"י לימוד התורה והפעולה עם חלקו בעולם. כללות העבודה היא מלמטה ומלמעלה, שלפעמים כתוב שזה תורה ותפלה ולפעמים שהוא תורה ומצוות, רצוא ושוב, זהו פרטי פרה אדומה, וכן באדם הדומה לתורה, שחיותו הוא ע"י הדם שהוא בבחי' רצוא ושוב, וכן בכללות העולם.

החילוק בין שירה זו לשירת הים. מעיין - הוא הנשמה כמו שהיא למעלה, באר - עבודת הנשמה למטה. מי הים מלוחים, מי באר מתוקים. העיקר עכשיו הוא עבודת המדות, ועבודת המוחין הוא רק בבחי' מוחין השייכין למדות, לעת"ל יהי' עבודת המוחין מצ"ע. "לבנון" קאי על כתר חכמה בינה. נתינת כח מעבודת האבות לחפור - להעביר גסות הרע, "כרוה" - להסיר דקות הרע. הכרח הקדמת עבודת התפלה לכל עבודת האדם.

ההפרש בין שבת ור"ח ומעלת כ"א, עכשיו ולעת"ל. "ונפקדת כי יפקד", חסרון וזכרון מציאותו, ע"י ביטול נזכר. דוגמה מנפש האדם, דיבור ומעשה מקבלים מהמדות. פי' הפסוק "שער החצר הפנימית גו' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", המשכה משכל שלא ע"י מדות. ע"ד לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה. דהן אמת שקיום הדברים צריך להיות באופן של חוקה חקקתי, וגם יודע הוא בוודאות גמורה שהדברים שנאמרו ע"י רבותינו נשיאינו שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו הם אמיתיים בתכלית, ואשר רבותינו נשיאינו, בעלי המאמרים, בטח הבינו את הדברים, וגם יודע שצ"ל להיות דיוק בשמירת דברי הרב, אבל יחד עם זה צ"ל ההשתדלות שהדברים יהיו מושגים ומובנים גם בשכלו, וכאשר אינו מבין צריך לבקש, קומען און קלאפן אויפן טיר אין מיטן נאכט, [לדפוק בדלת באישון לילה] שיסבירו לו הדברים. וזה גופא היא הסיבה למה שלא הסבירו לו את הדברים, כדי שיבוא ויבקש, קומען און קלאפן אויפן טיר.

אותיות הכתיבה בדיו על הקלף, עשוי מדצ"ח ויכול להימחק. אותיות החקיקה בהתאחדות גמורה עם הלוחות ובו נרמז כל התורה כולה. ג׳ בחינות בתורה ובעבודת האדם: תושבע״פ לימוד הלכה למעשה בפועל; תושב״כ עבודה פנימית דאהוי"ר, אחד ואהבת, שע״י האדם מתאחד באלקות; ובחי׳ חקיקה שבתורה, שעבודת הוי׳ חקוקה בלבו שא״א לחלק ביניהם. חקיקה ב"איתן" שבנשמה. ויש בחי' למעלה מזה: חקיקה מיני' ובי'. מצד שורש הנשמה בעצמותו. וצריכים להמשיך זה עד שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. "כמאמר אדמו״ר הזקן לבנו או לנכד שאינו רואה את הקורה (דעם באַלקן) והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, שזהו מה שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. שהרי גם מה שבנו או נכדו ראו את הקורה, הרי זה משום שהקורה הוא מציאות של קורה ע״פ תורה, דדוקא כשיש תקרה ומשקוף ושני מזוזות וישנו השיעור בהמקום, אז יכולים לקיים מצות מזוזה, משא״כ על הכח הפועל בנפעל אין שום חיוב לקבוע מזוזה .. הרי שהקורה הוא מציאות של קורה גם ע״פ תורה. ובכל זאת אמר אדמו״ר הזקן שאינו רואה את הקורה והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, כי אצלו הי׳ כל מציאות העולם אלקות באופן של חקיקה".

אותיות החקיקה הם מהאבן עצמו, כן צריך להיות בעבודת האדם, שהתורה ומצוות צריך להיות מהאדם עצמו. ואף שעבודה זו (דחקיקה) היא עבודה גדולה. ע"ד מ"ש הרמב"ם בנוגע לעבודת השם מתוך שמחה שהוא עבודה גדולה, בכ"ז אין זה רחוק מהאדם, שהרי ניתן הכח ע"ז. ובפרט בשנה זו שהיא שנת "הקהל" ומתאחדים באחדות מוחלטת. "חוקת התורה" כולה, רצוא ושוב. רק שבפרה ישנו בגלוי. מבטל טומאת מת. לעת"ל יתבטל כללות ענין המיתה, רק ישאר חלק הטוב והעלי' שבזה. וכן תהי' לנו במהרה בימינו ממש.