מאמרי שנת תשמ"ב

קטע מסוף המאמר: "וזהו ימצאהו בארץ מדבר גו׳, דמציאה שייך בדבר שנאבד, היינו שגם אלה שנאבדו בארץ הרי משם יקבצך גו׳, ועד שהיא בחי׳ מציאה, ענין שלא לפי ערך היגיעה, כי הקב״ה לא שיער כביכול בעצמו (האָט זיך ניט געריכט) שימצא את החלק אלוקה בשלימותו במדבר, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיר״ש. ומשום זה הקב״ה הוא בהתפעלות מעבודת ישראל. ועד שזה מביא לידי תענוג גדול, וכפשטות הענין, דאינו דומה התענוג של מי שהרויח לפי ערך עבודתו (כמ״ש עובד אדמתו ישבע לחם) למי שמוצא מציאה שזהו לא לפי ערך היגיעה. וזהו שממשיך ישאהו על אברתו, לפי שע״י עבודת התשובה עולים למעלה מעלה, עד למעלה מבחי׳ אברתו, היינו למעלה מרמ״ח אברין דמלכא. כי ישראל קדמו לתורה ומצוות כדאי׳ בתד״א ואני אומר ישראל קדמו שנאמר (בתורה) דבר אל בנ״י אמור אל בנ״י כו׳. ועד שעולים למקום זה שנאמר עליו הוי׳ בדד ינחנו גו׳, ישראל ומלכא בלחודוהי. שישראל ועצומ״ה ית׳ כולא חד".

ביאור ענינו של חג הסוכות כפי שמשתקף בכללות עבודת האדם, זאת התורה אדם, סוכה דירת ארעי, העולם והאדם, שהם בעלי שינויים גם למעליותא, מהלכים, מעלין בקודש, ונעשה דירה בתחתונים לו ית' בעבודה בכל ז' ימי ההקף, באופן ד"ויבן לו בית (קבע לעניני תומ"צ) ולמקנהו (עניני עולם) עשה סוכות (ארעי)", וכל מה שעתיד להזריח לעת"ל כבר מאיר עכשיו במעשינו ועבודתינו, עולמך תראה בחייך, מצד היחידה. סוכה אחת. מענין האחדות בגלוי בישיבת בסוכה וד' מינים נמשך לכל השנה.

משל למלך שהיו לו בנות, הם נשמות ישראל, שנק' בנות ירושלים, מהן נשואות לקרוב, עבודת הצדיקים, שעבודתם פרו ורבו ברוחניות וכפשוטו, בסדר והדרגה, ולא צריכים השתדלות וזירוז. ומהן נשואות לרחוק, בע"ת, צריכים השתדלות וזירוז מיוחד לכן עבודתם דרך דילוג, לית בעונתן למיזל ולמיתי. אף שהוא חסרון שהם בריחוק, מ"מ מעורר ריחוק למעליותא, כוחות נעלמים שבנפש, העלם שאינו במציאות. חילוק זה בין מ"ת עצרת של פסח (צדיקים) לעצרת של חג שבא בהמשך לעבודת התשובה דאלול עד יו"כ, ויוצא לעבודת החורף, הליכה בדרך תומ"צ קשה יותר, לכן השמחה גדולה מצד הקירוב. יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהן, אחת בשנה ביוהכ"פ, סיום בנין המלכות בכסא, ונמשך בגילוי בחג הסוכות והקליטה בשמע"צ לכן קבעו שמח"ת אז במקום רחוק, אותיות התורה שלמעלה מהשגה.

עתה ישנה העבודה דחומת אש ופרזות תשב גם עתה. ענין חומה א. להגן מפני השונא, ב. להגביל העיר. וברוחניות: א. הגנה מהקלי' וסט"א שלא יקבל יותר מהקצוב להם. ב. להגביל תחום הקדושה שיושך רק במקום הראוי. הקליפה משתדלת לקבל תוספת יניקה מהקדושה כי דוקא עי"ז נעשה בחירת האדם בשלמות. כמשל המלך ששלח בנו למרחקים כו' לגלות כוחות וכשרונות הנעלמים. לזה צריך חומה להגין שלא יקבלו יותר מהקצוב. וההגבלה הוא לחיצוניות האור שגם הוא יבוא להם בהגבלה, ופנימיות האור שלא יומשך להם כלל מזה. אבל לע"ל פרזות תשב ירושלים" ללא חומה, כי "את רוה"ט העביר מן הארץ" ויומשך אור הקדושה לכאו"א בכל הדרגות בלא במדידה והגבלה, ולא נצטרך עוד לחומה זו. מ"מ "אני אהיה לה חומת אש ולכבוד" המשכת פנימיות עתיק ע"י גבורות דעתיק, לגלות עצמות בעולם ולא יתבטל ממציאותו. בעבודה חומה לפנימיות הרצון דהנשמה שלא יומשך לגשמיות ולחיצוניות הרצון שמכניס לגשמי יהיו בהגבלה.

ב' עניני תיבת נח, יסוד אימא ויסוד מלכות. בעבודת האדם הוא, לימוד התורה וקיום המצוות, הן ביושבי אוהל והן בבעלי עסקים. לימוד התורה צ"ל בתכלית ההתפשטות. נעשה יחוד נפלא כו', מאן מלכא רבנן, הלימוד צ"ל בהבנה והשגה דוקא, אינו מספיק ענין האמונה מה שמאמין שכן הוא, דבר ה', וגם לא ענין ורעה אמונה, שמאמין שכיון שזהו דבר ה' יש על זה סברה שכלית, אלא צ"ל הבנה והשגה בפועל דוקא. לזה צריכים יגיעה גדולה. ומה שטוען אז עס איז א שאד די צייט (חבל הזמן) להתייגע בהשגת התורה, שהיא ודאי אמת גם כשאינו בהשגתו, וינצל את הזמן בענינים (מצות) שביכולתו לפעול (צו אויפטוהען) בהם, הרי בלימוד התורה צ"ל יגיעה הבנה והשגה… גם בעניני אמונה צ"ל הידיעה, כמ"ש הרמב"ם לידע שיש שם מצוי ראשון. בהבנה והשגה. ומבואר בארוכה בקונטרס תורת החסידות, שכל זה הוא תכלית ההתפשטות. משא"כ קיום מצות צ"ל בתכלית הביטול לרצונו של הקב"ה.. אינו שייך להתפלפל עם הקב"ה איך צריכים להתנהג, שאפילו מלך בו"ד אין שייך שיתפלפל עימו איך להתנהג, כי הוא עומד קמי מלכא. על אחת כו"כ במלך מה"מ הקב"ה. עד"ז במצוות לימוד התורה, שהיא גם מצוה, צ"ל בתכלית הביטול, ברכו בתורה תחילה. שדווקא ע"י זה נעשה לו התורה סם החיים. התענוג מכל זה יתגלה לעת"ל, וירח הוי' את ריח הנחוח. נייחא דרוחא. נח"ר ותענוג. לפום צערא אגרא.

ב' הפירושים בהליכה שייכים וקשורים זב"ז, דבכדי שתהי׳ הירידה מלמעלה למטה, משכל הנעלם מכל רעיון עד למטה מטה, צריך נתינת כח מדרגה נעלית, אשר זה נעשה ע״י העלי׳ שלפני זה מלמטה למעלה, ודוקא עי״ז יכול לרדת אח״כ למטה מטה. וע״י הירידה למטה באים "אל הארץ אשר אראך", שאראה ואגלה אותך, את אברהם, שם דוקא מתגלית מעלתו של אברהם אבינו. אחד הי׳ אברהם, ונקרא אברהם העברי, שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. וניתן בירושה לכאו״א מישראל העבודה בב׳ האופנים, בתחילת עבודתו בבוקר הוא עולה מלמטה למעלה בסולם ק"ש ותפילה, בעילוי אחר עילוי. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" שיוצא מרצונותיו ומהרגליו ומשכלו ומדותיו ועולה למעלה מעלה, וע״י נתינת כח זו, באים לעבודה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, ירידה מלמעלה למטה. ובזה מתגלה "אשר אראך", גילוי מעלתו של כאו״א מישראל, וגם "אשר אראך" גילוי אלקות. כי ע״י הירידה למטה הוא עולה לשרשו ומקורו, ויתירה מזו, שעולה למעלה משרשו ומקורו, למעלה משורש הנאצלים, בשרשו ומקורו האמיתי, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שזהו אמיתית ענין התשובה. הגילוי דלעת"ל, והתהלכתי בתוככם, ב׳ מיני הילוך, ואולך אתכם קוממיות, ב׳ קומות, "אל הארץ אשר אראך", גילוי אלקות בבחי׳ ראי׳, ולא יכנף עוד מוריך, בלי לבוש.

מעלת תפילת אליעזר שנענה טרם התחיל לדבר, לגבי תפילת משה ותפילת שלמה, כי תפילתו היתה קשורה עם יצחק שענינו גבורות הנמתקים בחסדים. כמו ענין "גבורות גשמים" שההמשכה היא במהירות יותר. הצורך למהירות מיוחדת בענין השידוך דיצחק עם רבקה, ע"פ המבואר במארז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, כי ענין השידוך דיצחק ורבקה הוא כללות היחוד דמ"ה וב"ן, מעלה ומטה, תורה ומצוות, נשמה וגוף. חיבור יצחק שהיה עולה תמימה עם רבקה שנולדה בחוץ לארץ כשושנה בין החוחים. בכח שליחות אליעזר מאת אברהם להביא את רבקה מחוץ לארץ. ההוראה מזה: דורשים מעבודת כל אחד מבנ"י שתופס (ער גיט זיך א חאפ) שגלינו מארצנו, נשאלת השאלה, היתכן, למה עשה הוי' ככה? ולזה אומרים לו, שכבר היה לעולמים, אברהם שלח את אליעזר לחוץ לארץ ושם נענה עוד טרם כילה לדבר ופעל את שליחותו, כ"ש וק"ו שכן הוא בכל אחד מבני ישראל.

פרשה דאליעזר תוכנה הוא השידוך ונישואין דיצחק ורבקה ומצד יחוד זה יפה שיחתן וכו'. יצחק עולה תמימה ורבקה מארם נהריים ובשרשן יצחק שם מ"ה מובדל מהעולמות, ורבקה שם ב"ן, מלכות, רגליה יורדות לבי"ע ומשם יפרד. ביחודם נמשך מ"ה לב"ן, וארבה זרעו עד להר שעיר. יצחק–תורה ורבקה–מצוות. יחוד תומ"צ הוא כללות היחוד דמ"ה וב"ן, לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'. הנתינת כח ליחוד זה הוא מכללות היחוד דמ״ה וב״ן שהי׳ בנישואי יצחק ורבקה. וזהו מה שכל המצוות ניתנו ברמיזה, לפי שבהן היחוד דמ״ה וב״ן הוא בדרך פרט ורמיזה ושערה. ונותן כח לפרטי היחוד בכל מצוה פרטית. אין שיחה אלא תפילה, שאינו מדוד ומוגבל במצוה פרטית, אלא היא באופן כללי. מצוות הם במדידה והגבלה ומדוייקים בכל פרט, בלי שום שינוי, משא״כ בתפילה כתיב ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, דזהו עיקר ענין התפילה, כמאמר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזהו גם הקשר לעבדי אבות דוקא, כי ענין העבדות (עבודה) עיקרו הוא האהבה שאינה מוגבלת. וצריך שיומשך בפרטי הג' קוין, שיח בגימטריא ג"פ קו, ופרשת אליעזר כפולה, ענין התשובה כפליים לתושיה וענין הגאולה אותיות כפולות. ושבת קרבנו כפול וכל עסקא דשבת כפול.

נוסח התפלה דמנחה דשבת: אתה אחד כו' נרמזו ג' קוין חג"ת ד' פעמים בד' מדרגות הכוללים כל סדר השתלשלות, שהם כנגד ד' שליבות סולם מוצב ארצה, תפילה: אתה אחד כו' גוי אחד בארץ, חג"ת לפני הצמצום; תפארת גדולה כו' לעמך נתת, חג"ת בעולמות א"ס למעלה מאצילות; אברהם כו' ינוחו בו, חג"ת דאצילות; מנוחת אהבה כו' השקט ובטח, נה"י דאצילות. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, שלימותא דכולא, אחדות פשוטה למעלה משרש הג' קוין; יכירו בניך, נשמות בגופים. וידעו גם בחי' זו; כי מאתך ממש, כתר, א"ס בעצמו, מאתך ממש, מצד עצם הנפש, בבחי' היחידה כל ישראל הם בשוה ובשלימות אפילו בפחותים וקלים. ותקנוהו אנשי כנה"ג, שהם כללות כל ההשתלשלות ונמסר לכנסת ישראל, כללות נש"י שבגופים, לאמרו ולהמשיך ולעשות (ל' כפיה) כל ד' מדרגות אלו. אמירת דרוש זה קודם מנחה לפעול המשכה זו בפנימיות התורה, יחידה שבתורה, ואח"כ בתפילה, ובשבת האחרונה של המאסר ערב יום הגאולה, שנפעל (איז אויפגעטאן געווארן) עילוי גדול ביותר, כזית שכושתין אותו נותן שמנו, בעין יפה, לא רק בחו"ב אלא גם בדעת (יכיר בניך וידעו) ובשרשו פנימיות הכתר בחי' יחידה (מאתך היא מנוחתם).

יעקב מודיע לעשו "עם לבן גרתי", שכבר המשיך מלובן העליון בתרי"ג מצוות ותיקן את עצמו ובכוחו לברר גם הרע דעשו, ע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. יעקב מתיקון יקבל מעשו הבכור אורות מקיפים דתהו, אורות מרובים וכלים (גם הכי רחבים) הם רק מועטים. גם כפשוטו, לאחר בירור ניצוצות ק"נ דלבן בא לברר את עשו. הסדר בבירורים מלמעלה למטה, תחילה מברר הקרוב יותר, צאן לבן, נה"א, ע"י תרי"ג מצוות. אח"כ בירור עשו, נה"ב ע"י הנהג בהן מנהג דר"א. תחלה בירור ק"נ דלבן ואח"כ בירור גקה"ט דעשו. לכאורה לבן הוא גקה"ט. משמע מאוה"ת שיש איך שהם בק"נ שלבן הוא כתר דק"נ ועשו הוא ז"א דק"נ. וממילא כן גם למטה יותר, לבן הוא כתר דגקה"ט ועשו ז"א דגקה"ט. וצ"ל קודם בירור לבן שהוא הראש ואח"כ עשו הגוף. החילוק בעבודה: קלי' לבן אינו מרמה עצמו משא"כ עשו מרמה את עצמו שאין לו כח ויש לו אמתלאות דזה אינו רוצה און דאס לייגט ניט ביי אים וכו' וקשה יותר מבירור לבן כי מתערב בו עמלק בגי' ספק. וזהו גם טעם אריכות הגלות דאדום. עוד מבואר באוה"ת דהליכת יעקב לעשו הוא חיבור מ"ה וב"ן, האי עלמא (עוה"ז) דאזלינן מיני' (בחי' הליכה) כבי הילולא דמי' (יחוד קוב"ה ושכינתי') ע"ד יחוד יצחק ורבקה. ב' בחינות ביחוד חו"כ, עכשיו הכלה טפלה לחתן היא שותקת ורק מקבלת מהחתן, שמח תשמח (ל' הוה) חתן וכלה. לעת"ל יהיה קול כלה, משמח חתן עם הכלה שהיא העיקר. ונאמר בה מהרה ה"א ישמע ל' עתיד. לפני הגאולה צריך לטעום מכל תבשיל שיהיה לא רק ישמח ה' במעשיו אלא גם ישמח ישראל בעושיו עד שמהרה ישמע כו' וקול כלה.

"עשרה עשרה הכף" ע"י עשה"ד הארץ שנברא בעש"מ שקטה "אז די וועלט הערט זיך אויף שאקלען און טרייסלען". עד"ז העבודה להמשיך נותן התורה בתורה ע"י הקדמת עבודת התפילה. קשור לשיעור חומש "ובגפן ג' שריגים", ג' קוין שבפדה בשלום במציאות אחת. "והיא כפורחת עלתה נצה", שלימות עבודת התפלה שע״י הפריחה היא בזריזות ע"ד מקל שקדים דאהרן. ברכת כהנים.

רננא ברמשא, יתרון האור מן החשך, "הנני בא", פנימיות עתיק, "ושכנתי בתוכך". ע"י העלאת ז' נרות שמן זית כתית במנורת זהב כולה, המשכת אהבה רבה, גילוי אוא"ס למטה, אל מול פני המנורה, פנימיות עתיק. ע"י אהרן, אותיות נראה, שגם למטה יראה דעת עליון, היש הנברא הוא היש האמיתי.

שייכות גאולה לשם הוי' דוקא, האבות בעבודתם הגיעו לשרש הנאצלים, וביצי"מ במ"ת "בחודש השלישי" הגיע למעלה מהעולם, שגם הכלי הוא משם הוי'. קיום המצוות ממשיך אלקות שבערך העולם דוגמת האבות, משא״כ ע״י התורה, "תען לשוני אמרתך" כעונה אחר הקורא, שהוא בטל בתכלית, ע״ד שכינה מדברת מתוך גרונו, ממשיך גם מבחי׳ המאציל. עד"ז תשובה, להיות "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ביטול בתכלית, ד' לשונות של גאולה, ד' עניני תשובה ד"סו"מ ועש"ט בקש שלום ורדפהו", ד׳ פעמים אמת קודם "עזרת" וד״פ אמת ב"עזרת", הד׳ גאולות דיציאת מצרים, וד׳ גאולות דלעתיד,

"רפידים" לשון רפיון ידים, שרפו ידיהם מדברי תורה בא השונא עליהם. הלשון 'רפו ידיהם' בשייכות לתורה (שענינה הבנה והשגה, או דיבור) כי לימוד התורה כדבעי צ"ל על מנת לעשות, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שמהפך את היצה"ר ועושה אותו לתבלין. אבל כשחסר זה, לימוד התורה שלו אינו כדבעי כלל וגם המצוות שלו הוא ברפיון ידים, הרי זה גופא הוכחה שרפו ידיהם מד"ת, שחסר אצלו בלימוד התורה, שלא ברכו בתורה תחילה. לכן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל", קרירות, שאומר לו שגם הוא מסכים על קיום התומ"צ, אבל מהי ההתפעלות בזה, ולמה צריכים שהעבודה תהי׳ באופן דבכל מאדך וכדבעי לי׳ למיעבד, מספיק העבודה שבמדידה והגבלה. ובכלל טוען הוא, שצריך להיות מעט מעט אגרשנו, ומהו הלהט (קאָך) וההתפעלות בזה. וכשמראים לו שמפורש בתורה שהעבודה צריכה להיות באופן דבכל מאדך, ושהעבודה צריכה להיות כדבעי לי׳ למיעבד דוקא, אז מתחיל להטיל ספיקות, עמלק בגימטריא ספק: מי יאמר שהפשט הוא כך, ומי יאמר שהכוונה אליו כו׳, ומי יאמר שהכוונה היא גם למעמד ומצב שלו כו׳, וככה מורידו מדחי אל דחי. ובדקות יותר, דכאשר צריך להתעסק עם הזולת, בא עמלק ומטיל בו ספיקות, וטוען שהוא עסוק ומונח בענינים נעלים, ובענין פלוני הרי גם אם הוא לא יעשה אותו, הרי ייעשה הדבר ע״י אחר, ואף שאז לא יהי׳ כדבעי לי׳ למיעבד, לפי ערך מעמדו ומצבו, אבל הרי הוא מונח בענינים נעלים, שכל זה הוא קליפת עמלק כו׳. לאחר הקרירות בא "הנחשלים אחריך" שאומר שיש לו שכל ומדות של עצמו ולמד חסידות והוא ״תמים״ וכו׳ וחושב שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ולכן יכול לצאת מחוץ לענן, הנה זוהי הסיבה לזה שקליפת עמלק יכול להגיע אליו. והעצה לזה היא, "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", אנשים הבטלים למשה שענינו ביטול, "ונחנו מה", וכח זה ניתן לכאו״א (עי״ז שבטלים למשה), צא הלחם בעמלק, שבכחו של משה, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר, יכולים לצאת גם מחוץ לענני הכבוד, למקום נחש שרף ועקרב, ולנצח את מלחמת עמלק.

ענין המנין (כי תשא) הוא דבר נעלה וחשוב במצוות ובישראל שמורה על חשיבות וחביבות, לעת"ל יהיה המנין העשירי. באצילות עשר ולא תשע. את שדרכו להמנות, דבר חשוב, יראת צדיקים, יראו את הוי'. משא"כ כל שדרכו להמנות, אינו חשוב, יראו מה' כל הארץ, יראה פחותה. צלם ודמות. בחי' זה ובחי' כה. כללות תומ"צ ליחד קוב"ה ושכנתי'. ז"א ומלכות. מעשה וכוונה. בעבודה הם ב' היחודים יחו"ת ויחו"ע. ומבואר בקונ' עץ החיים דאף שעבודת רוב בנ"א הוא יחו"ת, בעת מן העתים צ"ל הארה והשפעה מיחו"ע כדי שהעבודה דיחו"ת תהיה אמיתית. כך עבודת האדם בנתינת מחצה"ש באתעדל"ת, קוב"ה שרי' באתר שלים ומאיר אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. כי ישראל וקוב"ה שתי חצאי צורות. ומגיעים למקום רם ונעלה, לפקודיהם, לכן צ"ל מטבע גשמי מסוג הדומם, ובכח משה רבינו ואתפשטותי' שלו שמגביהם את ישראל ומקשרים אותם לשרש אל האלקים אשר נתנה.

במ"ת ניתן תורה אור בחכמה, בפורים היתה אורה, למעלה מהחכ', כח המשכיל, ע"י המס"נ "ליהודים". עי"ז נוסף גם בשמחה זו יו"ט, למעלה ממדוה"ג, עד דלא ידע, וששון זו מילה, מעלה באין ערוך. ויקר (גימ' ש"י) אלו תפילין, המשכת חצי עליון דכתר. ופועל גם בגוף לבסומי למעלה מטו"ד, יתר על יום הכיפורים שאינו נמשך באכו"ש.

חוקת כל התורה והמצוות כולה: שריפה ומים חיים, רצו"ש. עץ ארז ואזוב, מדות גבוה ונמוך. חוקת ל' חקיקה, משורש התורה הכח לטהר התחתון ביותר כדי להיכנס לביהמ"ק, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. לעלות מד' גלויות עד גלות האחרון אשר חרפו עקבות משיחך, כוונת הגלות אינה ח"ו לצער (צו מאטערן) את ישראל, אלא לעלות יותר. ע"ד ירידת הנשמה בד' שליבות להגיע השמימה. הירידה לגלות מדי היא עילם, שכינה עמהם, שייך לתיבת "תמימה", "כמצוות רצונך" לעת"ל עולם על מילואו ועולה עד רזא דא"ס לעצמותו ומהותו ממש.

יש "עולמו" ו"יעקב ובניו" כפי שהם לפני הבחירה ולאחריו. תשרי וניסן. אמיתת הבחירה הוא כשאין טעם וסיבה אלא חופשית. כל דרגה ושפע אלקי בא בציור המכריח שיבחור כך ולא אחרת. אמיתת הבחירה היא בעצמות. משבחר בעולמו היינו שיש בעולם ענין בחירת העצמות, כי הוא לבדו שאין לו סיבה ואינו עלול וכו' בכוחו ויכולתו להוות יש מאין. לזה קבע ר"ח ושנים בחודש תשרי, זה היום תחילת מעשיך. אבל הבחירה ביעקב ובניו וקביעת חודש של גאולה נעלה יותר, כמעלת המצוות שלאחר מ"ת על קיום מצווה של האבות שריחות היו. "ושמי הוי' לא נודעתי להם". במ"ת אנכי ה' אשר הוצאתיך מארמ"צ, ומתגלה בעולם ע"י תומ"צ. בניסן (שתי נוני"ן, ניסי ניסים) נגאלו ובניסן עתידין ליגאל ע"י שמחה של מצוה. אבל הסדר הוא קודם בחר בעולמו ואח"כ בחר ביעקב ובניו, כי מתחיל ממציאות האדם, בכל לבבך וגו' ומגיע לכל מאדך למעלה ממדוה"ג, חודש של גאולה.

הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, לעשות מכל עניני העולם משכן ומקדש לו ית׳. אחת העבודות היתה עבודת הקרבנות, לשון קירוב, לקרב עניני העולם (ל' העלם והסתר) ולעשותם כלים לאלקות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, ועושה מכל עניני העולם דירה לו ית׳, וממשיך בהם בחי׳ עיקר שכינה. ע"י "אדם", אדמה לעליון, שרשו בעצמות, "כי יקריב", יכול לקרב את כל עניני העולם לאלקות. תחילה מקרב את עצמו, "מכם", קשוט עצמך, ואח״כ את עניני העולם, "מן הבהמה גו'", קשוט אחרים. נשמות דזרע אדם וזרע בהמה ממשיכים ופועלים קירוב באצילות ובי"ע, "קרבנכם" לשון רבים. עד נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, תענוג בורא למעלה מתענוג נברא. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. השלימות יהיה לעת"ל, כמצוות רצונך.

טעם ציווי לקיחת השה ד' ימים קודם יצי"מ, מבאר הצ"צ, נטילת השה ענינה בירור קליפת נגה ונעשה דווקא ביום העשירי, שלימות י' כוחות, אח"כ ג' ימים בירור גקה"ט. אח"כ יום י"ד הוא העלאה לקדושה. השחיטה לאחר חצות יום י"ד, שייך לטוב שבנוגה. מבאר ענין ד' הקליפות, וחלוקתן לד' סוגים ואכילת הפסח מוצאי י"ד, אתהפכא, נעשית הגאולה בשלימות. בעבודת ה': כשעובד עבודתו עם עשר כוחותיו, ענין לקיחת השה, יש להתחיל מהעבודה דאתכפיא, ולאחמ"כ באה העבודה דאתהפכא שהיא תכלית העבודה. יסוד ושורש עבודה זו הוא מס"נ, הן בפשטות, לקיחת ע"ז של מצרים. והן בפנימיות, קשירתו לרגלי המיטה (מלכות, שרגלי' יורדות).

"כימי צאתך גו'" ב' פירושים: שהגאולה דלע"ל כמו הגאולה דיצי"מ, והנפלאות דלע"ל יהיו למעלה מנפלאות דיצי"מ, אז נמשכו נ' שערי בינה, ולע"ל יומשכו כמו שהם בכתר ועד לפנימיות עתיק. ומה שהפסוק משווה ביניהם זהו מפני שביצי"מ נפתח הצינור על כל הגאולות, וזהו "כימי" ל' רבים כנגד שאר הגאולות. ובעבודת האדם: יצי"מ, אתכפיא, ולע"ל, גם אתהפכא.

אף שאכלו מצות ביצי"מ, כמוכח מהכתובים שהיו ב' מצות: מצה לפני חצות שאכלו לפני מכת בכורות, ומצה לאחר חצות שאכלו למחר ביציאה בפועל. לאחר מתן תורה אוכלים מצות רק לפני חצות; ב' סוגי המצות קיימים כיום בעבודת האדם ונרמז בתיבות 'מצת' ו'מצות'. מצה לפני חצות, עבודה דאתכפיא, כי באפיית המצה צריכים ללחוץ ולדקור שלא יבוא לידי חימוץ; וכן הבינוני (ולמטה ממנו) צריך לשמור עצמו מרע; והמצה לאחר חצות, היא העבודה דאתהפכא. במאמר הצ"צ (עליו מיוסד מאמר זה) מבאר חידוש נפלא, שהעיקר הוא עבודה דאתכפיא (שלא כמבואר בכ"מ שהוא אתהפכא) והוא עיקר הא לחמא כו', כי העבודה אתכפיא היא היא הפועלת יצי"מ. מעלת בע"ת על צדיקים שמוציא וסוחב ניצוצות גם מגקה"ט. לאחר מ"ת כשאוכלים מצות לפני חצות, ב' האופנים הם לפני האפיה, שצריכה שמור לפני ואחרי. בז' ימי הפסח, נזהרים ממצה שרויה, ויום שמיני נוהגים לאכול שרויה, מעין דלעתיד, ואפשר להעלות גם שרויה.

הגילוים דלעתיד "אראנו נפלאות" שלא בערך לקרי"ס "כימי צאתך מארץ מצרים" שאז בטל המורא דמצרים "מת על שפת הים". בקרי"ס הים הפך ליבשה "הלכו ביבשה בתוך הים". לעת"ל "כמים לים מכסים". ברואי יבשה יהיו כמו ברואים שבים מרגישים מקורם ובטל אליו. ב' אופני עבודה: קרי"ס: שגם בעניני תומ"צ שבהגבלה (יבשה) ירגיש המס"נ (ים) העבודה עצמה היא מס"נ. לעת"ל: גם בעבודה דלמעלה מהגבלה בתורה ותפילה, יומשך בהגבלה. בקרי"ס עלו מכל מדרגות השגה (יבשה) לאמונה נעלית יותר (ים). לעת"ל גם ענינים שלמעלה מהשגה יבואו בהשגה, ומלאה הארץ דעה גו'. ארץ לשון רצון ומרוצה יהיה מלא דעה כים, ויהיו רחבות בתורה, הרחב פיך ואמלאהו. בנגלה הגבלה עד שאפ"ל מציאות מי שיודע כל התורה כולה. הרחבה עיקרה בפנימיות התורה, שהידיעה הולכת ומתרחבת עד אין קץ מחיל אל חיל. לעת"ל הקו יגע בעיגול גם בתחתיתו עד וגר זאב עם כבש ומילוי כל צרכיו הגשמיים.

שמיני לז' ימי מילואים, שומר ההיקף, מלשון שומן ותענוג, שלימות העבודה בז' ימי מילואים אז בא גילוי התענוג מלמעלה גילוי שכינה. למעלה מהיקף, שבת, רעוא דכל רעוין, מתנה טובה בבית גנזי. ונטל י' עטרות, למעלה משמיני, כינור של י' נימין דלעתיד, "עלי עשור,. שלמות ז' מדות עם תלת ראשי ראשין דבינה. חידוש משה שהוא השביעי לגבי אברהם הראשון. ביטול הגבלה ויחוד מעלה ומטה, השראת השכינה במשכן, ע"י לימוד תורה בענין זה נפעל הדבר בעצמו ובגשמיות.

בא בהמשך לפסוק השמים כסאי וגו' (תחילת תו"א וסיום הלקו"ת) הלא אין לו דמות הגוף (בי"ע, כדמותנו) ולא גוף (אצילות, בצלמנו) א"כ מה כסאי והדום רגלי. התכלית אינו בעולמות העליונים אצילות ובי"ע הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא בעוה"ז התחתון. שע"י נמשך הארה עד בחי' כה וככה עד לגילוי דלע"ל בבחי' ראיה בתורתו של משיח. פתיחת הצינור לחידוש זה, הוא צמצום הראשון בדרך סילוק והארת הקו שעושה מעלה ומטה, רק לאחר הסילוק כדי שנוכל להמשיך אוא"ס עצמו בהכלים. עד שאור הקו יגע באוא"ס בתחתית העיגול. לכן מזכירים כל יום עקדת יצחק, אף שבדורות הבאים מס"נ יותר מזה. אלא שאברהם פתח את הצינור וכל התחלות קשות ומאז העבודה יותר קלה. וזהו השמים כסאי וגו' העבודה בתומ"צ בגלות ממשיכים אוא"ס כפי שהיה במקום החלל. אבל השמים החדשים והארץ חדשה התחדשות גמורה אתעדל"ע מצ"ע כפירוש הבעש"ט עה"פ ונתתי גשמיכם בעיתם, איך וועל אייך געבן אייער גשמיות אתעדל"ע מצ"ע, קוב"ה שרי' באתר שלים, פנימיות עתיק. אשר אני עושה. כל הענינים נמשכים בפועל בעת שאומרים ההפטרה ובפרט כשלומדים בתורת רבותינו נשיאינו.

ירידת הגשמים ע״י אמירת התורה היתה

"ונפקדת", זכרון. ע"ד יעלה ויבוא ויזכר כו', ע"י "כי יפקד מושביך", ביטול. ונפשי כעפר לכל תהי' עי"ז פתח לבי בתורתך. חידוש והנהגה נסית בעבודת בנ"י, אף שיש מעלה בהנהגה דלא ישבותו כענין לא שניתי, מ"מ מולד הלבנה הו"ע דחידוש ישראל דומין ומונין ללבנה, יחוד פנימי בסוד תוספת ולא רק בסוד שורש. ע"י "יפקד מושביך", ביטול כשלומד תורה מאה ואחד פעמים, יותר מרגילות. מ"מ נאמר בפרשתנו "שאו את ראש", ונק' חומש הפקודים, ומספר שמות בנ"י, שהוא המדידה והגבלה בסוד שורש, להגביה אותם לגולגלותם, פנימיות הכתר, שבעבודה הוא הלימוד לאפשא לה, לחדש. והמנין צ"ל ע"י אהרן, שושבינא דמטרוניתא שמוליך את הכלה אל החתן, "בהעלותך את הנרות". תפילה הקדמה לתורה. "איש איש למטה", סיוע נשיאי השבטים, "שם עלו שבטי י"ה", מבריאה לאצילות. עד למעלה ממספר ונמשך למספר, כי אף שהעבודה צ"ל למעלה ממדוה"ג מ"מ צ"ל גם בהגבלה, החידוש בתורה צ"ל אמיתי כפי שניתנה למשה בסיני. גם ב"שמים וארץ החדשים" צ"ל "כן יעמוד זרעכם ושמכם" דעתה.

משיח משבט יהודה, מעשה, ולא מיוסף, תלמוד, אף שעכשיו גדול תלמוד אבל לע"ל יהיה מעשה גדול. משיח נק' עבדי דוד, מעלת הענווה האמיתית, והיו לאחדים בידך, מביא לשלימות האחדות.

משיח ודוד, קיסר ופלגי קיסר, מלך ונשיא, השפעת רוחניות פנימי והשפעות חיצוניות. לע"ל מעשה גדול ע"י הכנה במעשה דעתה מלשון כפיה, גם ענין הקדמת נעשה לנשמע הוא הכנה למ"ת.

מ"ת היה לאחר גלות מצרים שירוד ירדנו כדי שתהא היציאה משם "אנכי אעלך גם עלה", שאנכי יומשך בהוי' ובאלקיך עד לענינים פשוטים בעבודה דאתכפיא ואתהפכא ויצא ממצרים וגבולים דנה"א ונה"ב עד "תעבדון את האלקים על ההר הזה" בשלימות. כי העיקר שיהיה "עובד אלקים" להפך הצמצום דשם אלקים שיהיה "וידבר אלקים גו' לאמר", גילוי עצמותו. בכל דור ובכל זמן בלימוד התורה באופן ד"תען לשוני אמרתך" נעשה גילוי למטה, האלה לשון גילוי, עד לתורה חדשה דמשיח באופן דראיה, שתופס עצם הדבר בגשמיות בדברים פשוטים כמו עשה"ד.

ג' עטרות שעשו למלך, ג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, כשנעשים בכל מאודך הם עטרה ומקיף למעלה ממדוה"ג. בקו העבודה, קרבנות, העלאה עד רזא דא"ס. בתורה וגמ"ח, המשכה מן השמים ובעל הרצון. אלא שבלימוד תורה בדיבור יש שניהם, העלאה והמשכה, לכן הסדר הוא תורה קודם לעבודה וגמ"ח. במ"ת נתבטל הגזירה דעליונים ותחתונים ושייך עבודה למעלה ממדוה"ג. לכן תורה קשור לשלשה, אוריאן תליתאי בירור תליתאי, המשכה מלמעלה מזמן ומקום לזו"מ. תשמ’’ג

יריחו לשון ריח, משא״כ ארץ נושבת. הנשמה ירדה לתקן או את חלקו בעולם או את הגוף או את הנה"ב ע״י עבודה במחדו"מ, בחי׳ ריח בלבד, אין זה מהות הנשמה אלא רק לבוש בלבד, ריחא דלבושייכו. מרגלי יהושע, הם הכנה לתומ״צ במחדו״מ, לכן הי׳ בציווי ה׳, כי עבודה זו מצווה כאו״א מישראל. אבל כיבוש כל הארץ היא עבודה באהוי"ר, שייך רק בבחי׳ משה ואינו שווה לכל נפש, לדעתך אני איני מצוה אותך. הצ״צ מוסיף בהגהה בלקו״ת: ועיין בסש״ב פרק י״ד. ומיישב עי"ז קושיא גדולה, איך אפשר שאהוי"ר היא רק למשה ובלי ציווי, הרי אין שלמות לעבודה בלי אהוי"ר. לכן מציין לתניא פי״ד, מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם. היינו העבודה במחדו"מ, אבל שלימות העבודה דצדיק אין לאדם משפט הבחירה ע״ז, רק משביעין אותו תהי צדיק, שהוא יעשה את שלו וכולי האי ואולי יערה עליו כו׳. כאן מבאר עבודת צדיק המואס ברע ממש, וזהו רק בבחי׳ משה שרצה לפעול בישראל בחי׳ ראי׳ וכשראה שלא יוכל לפעול זה בכולם אמר "ועתה ישראל שמע", מ"מ פעל זה ביחידי סגולה במרגלים שהם נשיאי המטות יחידי סגולה וצדיקים. אמנם יהושע פני לבנה פעל בעיקר במחדו"מ הכולל גם אהוי"ר המביאים לידי מעשה, ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", כסיום לשון השער דתניא "לבאר איך הוא קרוב כו׳ בעזרת השם יתברך". ועי"ז ובפרט ע״י הציווי והעזר והסיוע והנתינת כח של רבותינו נשיאינו, נבוא בקרוב ממש לכיבוש ארץ ישראל ברוחניות (מאַך דאָ ארץ ישראל) ובגשמיות.

פירוט כל מסע בפרט ללמד הוראה נצחית. ביד משה ואהרן אף שלא כולם היו בחיי אהרן שהרי מת קודם לזה. וגם היו כמה מסעות לפני מ"ת קודם "ויהי בנסוע הארון". החל מהירידה למצרים צורך עליה "אנכי אעלך גם עלה", רכוש גדול, ניצוצי קדושה בכסף וזהב דמצרים. גם האבות שהיו מרכבה הוכרחו לירד למצרים לצורך עליה יתירה, כך ע"י שיצאו ממצרים, ויסעו מרעמסס ע"י רעמסס (ע"ד יפה כח האב מכח הבן), וההליכה במדבר העמים גקה"ט, הגיעו לארץ טובה ורחבה. בתחילה יכלו לברר גם בלי הארון כי היו קרובים לישוב, ק"נ, אח"כ התרחקו מישוב, גקה"ט, נחש שרף ועקרב, צריך לארון שיהיה יפוצו אויבך גו' ובנחה יאמר שובה גו'. כל זה הוא גם בירידת הנשמה למטה צורך עליה ע"י תומ"צ, צדקה ותפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. תורה ממוצע שממנה נדע לקיים מצוות ולהתפלל. לכן צ"ל תורה קודם המסעות. משה ואהרן. כמו כן בכל יום, השינה היא מצרים, ובקומו מתחיל המסע, מודה אני, נטילת ידים, הודו, מאה ברכות. עד הלילה שנשמתו עולה ושואבת חיים מחיי החיים. עד לענין מורח ודאין.

אחד הפירושים בציון היינו הצדיקים ההולכים בדרך הישר הוא משפט התורה "א תורה לעבן", כל מעשיו גם לימודו הם ע"פ הלכה בשו"ע בהקדמת הביטול. "ושביה", ל' שיבה (חזרה) ול' שבייה (גלות) בעל-תשובה, משיב ניצוצות הקדושה השבויים בגלות ע"י מעשה (ל' כפיה וביטול), בצדקה שלו גורם לצדקת ה' שיסלח לו מדה כנגד מדה. המפרשים פירשו ציון על העיר, אבל בדרושים העדיפו פי' הירושלמי בציון על ישראל מהפסוק "ולאמר לציון עמי אתה", ושם רומז על משפט וצדקה, תומ"צ שעל-ידם נעשה בחי' ציון. "ואשים דברי בפיך" - תורה בפה, פנימיות שבאדם, אנכי ה"א גו' "הרחב פיך (פה שבו אוכל ושותה ונעשה דם ובשר, כך תורתך בתוך מעי) ואמלאהו". "בצל ידי כסיתיך" - תורה, גם מקפת למעלה ממדוה"ג, בחי' מזון ולבוש. "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - מצוות בכלל וקרבנות בפרט. אמנם למסקנת הדרושים בפסוק מרומז תורה ("ואשים דברי") גמ"ח ("בצל ידי") ועבודה ("לנטוע שמים וגו'"). ציון לשון סימן, כמאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא, יכולני לפטור כל העולם מהדין, בעל תשובה (להסיר הדין מהעולם) למעלה מצדיק שגוזר והקב"ה מקיים, ואפילו מזה שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, כי בבע"ת נאמר "טרם יקראו ואני אענה", תכלית השלמות דתפדה ודשביה. ע"י תפלה עם א אידישער קרעכץ (אנחה של יהודי), תשובה עילאה תשובה שלימה באים ליעוד דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.

הטעם שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב מבואר בעץ-חיים שהוא מפני דקיימא סיהרא באשלמותא, אף שחסרון הלבנה ומילואה הוא בכל חודש וישראל דומין ללבנה הרי כל ט"ו שייך עניין העליה לאחר הירידה, מ"מ עליה דט"ו באב גדולה יותר כי היא לאחר ירידה דמפני חטאינו גלינו מארצנו לכן העליה לאחרי' באין ערוך. לכן סיום מס' תענית שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ולכמה גרסאות מוסיף אמן, שהיא עליה נצחית קיימת לעד. אף שגם בית ראשון היה שלימות כי שלמה הי' דור ט"ו שלימות הלבנה, וגם בית שני היה ענין התשובה, עדיין אין זה בתכלית השלמות, רק בית שלישי הוא נצחי וקיים לעד כי בא מחמת תשובה שלימה מאהבה רבה זדונות נעשו כזכויות ומברר גם את הניצוצות שבג' קה"ט כי לאחר שעברו ירידה הכי פחותה וירודה מתבטל לגמרי כל מציאות הלעו"ז. משא"כ צדיק אף שלא חטא ופגם וכו' אינו יודע אם היה עומד בניסיון כזה שעבר הבע"ת, אבל בע"ת שכבר עבר כ"ז הוא ענין נצחי וקיים, זוהי מעלת בית שלישי אפילו על ב"ר, עד שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ירידת תשעה באב פגם בשלמות דעשרה. שחסר ספירה אחת, ומרומז בתיבת אי-כה, שעלו י' ספירות בא' (אי) ועי"ז כ"ה (היינו מלכות) ישבה בדד, ירידת השכינה יחד עם כל ישראל בגלותא. תמורת זה תהיה עלייה לאחריו לבחי' אחד עשר שלימות הכתר, עתיק ופנימיות עתיק. וכסיום הגמ' שלעת"ל יאמרו הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קוינו לו, ב"פ זה, גילוי פנימיות עתיק "כסיום מס' תענית (במשנה) שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן".

בהיות המלך בשדה רשאין כולם ליכנס אליו ולשפוך את נפשם לפניו והוא מקבל את כולם, לא רק במקום הנקרא שדה, אלא גם בקשות בעניני שדה שאינם דומות לבקשות אנשי העיר, וכ"ש לנמצאים בהיכל המלך, כך בנמשל הקב"ה ממלא בקשות צרכיהם הגשמיים, שזהו מצות תפלה. אף שאינו דומה למשל מלך בו"ד, שגם לו יש צרכים גשמים, אבל בנמשל מה שייכות הקב"ה לאנשי שדה, אלא שישראל נק' שר א-ל וישר א-ל, ואף שיש להם גוף ונה"ב, אבל עיקר מציאותו הוא בחי' א-ל שמאירה באופן של שר וישר, רק צריך שיאמר רוצה אני, ולזה די בכפיה בלבד. ענין זה הוא לא רק בשדה, אלא גם במדבר שאינו מצמיח ועפרה פסול לכיסוי הדם, ע"י "ובקשתם משם את ה"א ומצאת", ואדרבא ע"י הירידה לשם מתגלה פנימיות איש ישראל וגם פנימיות המדבר למעליותא, ספירת הכתר, תשובה באותה אשה, פרק ומקום, מ"ארץ ציה ועייף" בא לאהבה רבה ונפש שוקקה, כמבואר בספרי מוסר שצריך ללמוד מהיצה"ר שמוסר נפשו להסית את האדם, אף שמזיק לעצמו, וכל כוונתה לנסות את בן המלך ולגלות מעלתו.

כשם שיש להוסיף שמחה ל"רעים אהובים" (חו"ב) אף שהם שמחים מצד עצמם. כי כמה דרגות בשמחה, והבקשה "שמח תשמח" היא שתומשך שמחה נעלית יותר. כך בכל עניני תורה ומצוות אף שיש בכל אחד מהם שמחה מצ"ע צריך להוסיף בהם שמחה. במצוות, יש שמחה מטעמי המצוה, ויש שמחה במה שהיא מצות הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ע"ד כוונה פרטית וכוונה כללית שבמצוות, וכנגדה שמחה משכר המצוה, ושמחה מעצם זה שמקיים מצות האדון ואינו מציאות לעצמו, רק כל מציאותו הוא האדון ושמחתו היא שמחת האדון. בתורה יש ענין וטעם פרטי בכל אות, ויש ענין כללי השוה בכל התורה, שלכן צריך לברך על כל חלק וענין ברכה"ת, שמחה מטעמי התורה ושמחה מעצם התורה. בחכמה ובינה ("רעים אהובים") יש שמחה בבינה ועונג בחכמה, למעלה יותר בעתיק ופנימיות עתיק, אבל אינה בשלימות, ומבקשים "שמח תשמח", שתומשך השמחה דעצמותו ית' עד למטה מטה בעוה"ז, ודוקא באדם שהוא תכלית היחוד, בנישואין נמשך כח ותוס' ברכה לכל עניני תומ"צ החל ממצות "פרו ורבו", בפרט ביום מסוגל זה בו נאמר המאמר בפעם הראשונה, ומעלין בקדש מדי שנה שלומדים מאמר זה כמה פעמים באופן חדש, יהיו בעיניך כחדשים ממש, בפרט בחודש אלול הכנה לתשרי אותיות רשית, בו מכתירים את המלך, ומלכותו ברצון קבלו עליהם.

הכתרה נעשית ע״י "תקעו בחודש שופר", כתורת הבעש״ט, בחידושו של שופר, שפועלים ענין חדש לגמרי. הכתרת הקב״ה למלך ע״י תקיעת שופר היא באופן מיוחד, באופן של חידוש. והקב״ה נותן לכאו״א מישראל כתיבה וחתימה טובה. "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", חוק הוא ענין פרנסה גשמית, "הטריפני לחם חוקי", לכאו"א בתוככי כלל ישראל, בטוב הנראה והנגלה, שכולם נכתבים ונחתמים מיד בספרן של צדיקים גמורים, ד"עמך כולם צדיקים", עוד בחודש אלול, והמנהג שמר"ח אלול נוהגין לכתוב באגרת איחולי כתיבה וחתימה טובה, שממשיכים זה עד לכתיבה בפועל בעולם העשי׳, שתהי׳ שנה טובה. ומקבלים מיד כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. כשם שהעבודה דראש השנה היא "תקעו בחודש שופר", באופן של חידוש, עבודת התשובה, כך גם הברכה נמשכת ממקורות חדשים, שהקב״ה מחדש עוד מקורות ברכה ושפע, ופותח צינורות חדשים, ונותן כלים חדשים, "והוא יכלכלך", שהקב״ה יתן גם את הכלים הדרושים לקבלת ברכתו של הקב״ה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. וכפתיחת הסליחות "לך ה׳ הצדקה כו׳", נוסף לזה שישראל יכולים להיות ניזונים בזרוע, כי הם מלאים מצוות כרימון עד שתורת אמת מעידה על כל אחד מישראל ש"עמך כולם צדיקים, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שהקב״ה מתפאר בהם, וכמ״ש "את הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך גו׳". ומשום זה יהי׳ חידוש מיוחד באופן הברכות, דנוסף לזה שבודאי מקבלים כל ישראל מה שמגיע להם (כיון שהם ניזונין בזרוע), שפע רב בטוב הנראה והנגלה, הנה בנוסף לזה מוסיף הקב״ה לך הוי׳ הצדקה, כהנה וכהנה, עד למעלה ממדידה והגבלה, ותהי׳ שנה טובה ומבורכת למעלה ממדידה והגבלה בבני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי.

"שוש אשיש בהוי'", היא שמחה גלויה דזמן שמחתנו, "תגל נפשי באלקי", בהעלם, וגילו ברעדה בר"ה. ונמשך למעשה בפועל, ב"בגדי ישע" וב"מעיל צדקה", ונמשך אור עליון, "כחתן יכהן פאר" (כתר ותפארת) "וככלה תעדה כליה" (מלכות). להמשכה זו צריך גילוי התענוג ע"י "תקעו בחודש שופר", התחדשות דשופר, עבודה של חידוש, לכן נקבע ביום בריאת האדם, להמשיך מעצמות א"ס להוליד נשמות חדשות ע"י יחוד זו"נ. משא״כ כ״ה באלול, יום שנברא העולם, אינו חידוש כ"כ, כי הבריאה היא בכל רגע ורגע, יחוד חו"ב תמידי, חידוש הישנות. התענוג ד"שוש אשיש", והשמחה ד"תגל נפשי" מהצמצום דשופר פיו צר, "מן המיצר", ומהעבודה דחידוש, נמשך בתומ"צ, "בגדי ישע מעיל צדקה", עד למטה מטה, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" שעיקר הדין דר"ה הוא על עניני גשמיים.

כל שנה צ"ל באופן חדש "תקעו בחודש", וממנו נמשך על כל השנה בקיום תומ"צ שיהיו באופן דחדשים. השבת ישנו ענין בתענוג מן המוכן. אבל במקדש המשיכו תענוג נעלה יותר, ומשחרב ביהמ"ק יש ענין זה בתורה. לכן אומרים פסוקי שופרות. הברית וההתקשרות דישראל עם הקב"ה נמשך בכל ר"ה מעצמות באופן חדש. ענין מלכויות, זכרונות ושופרות, ממלא, סובב ועצמות. עיקר הצעקה בקול פשוט ע"י שופר גשמי. ביאור "מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן" [אין לנו שום מושג כמה יקר אצל השי"ת גוף של יהודי], דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות".