סיכום מאמרי מאמרי פרשת שלח
34 מאמרים
פתיחה
שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז, יחול תמיד לאחר "ימי תשלומין" דמ"ת, בשלב הירידה מההר לעבר העבודה ד"שלח נא לדעתך וכו'".
פרשה זו יפה נדרשת.. מהפרשיות היותר עשירות בכמות המאמרים שעלי'. כבר משחר ימי החסידות נודעה שבת זו במאמרים רבים, לומדי לקוטי תורה "החסידישע פרשה" יבחינו בפרשה זו בשפע המאמרים שעלי' באורך ובעומק. והיא הארוכה בכמות הדפים מכל פרשיות השנה, ששה עשר דפים מלאים וגדושים במאמרים וביאורים.
תוכן דרושי לקו"ת: החל בדרושים המבארים ענין המרגלים, טענתם וטעותם; ביאור ענין פרשת הנסכים; את רובו (ארבע מאמרים וביאורים ארוכים) תופס פרשת ציצית שבסוף הסדרה.
כן הדבר במאמרי רבינו על פרשה זו, זכינו לשפע נפלא של מאמרים על שלל נושאי הפרשה, הסיבה הגלוי' לזה היא, היות פרשה זו ברוב השנים "שבת מברכים" חודש תמוז, הוא חודש הגאולה, שנהוג להתוועד בו דרך קבע, ומשם היבול העצום שלפנינו.
יש מי שיוסיף טעם בזה: היות ותוכן הפרשה, בפנימיות התורה, מבאר את תכלית הכוונה בירידת האדם למטה ושהעיקר הוא העבודה בעולם, דבר שטעון הבהרה מטעות המרגלים, שלא להישאר במצב ובתנועה של קודם מ"ת וכו'. קודם ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים.
להעיר: שבת פרשת שלח, בדרך כלל היא השבת שלפני כ’’ח סיון ולפעמים כ’’ח סיון חל בשבת זו. ביום כ"ח סיון, יום בו ניצלו הרבי והרבנית מעמק הבכא האירופאי והגיעו צלחה לארצות הברית בשנת תש״א, מאורע שמוסיף מימד ועומק בעבודה למטה "בחצי כדור התחתון". לכן נמצא ריבוי אופנים בעבודה זו ד"שלח לך לדעתך וכו'".
עוד פרט מייחד את מאמרי שבת זו שלמעט מאמר אחד על פרקי אבות (חביבין ישראל תשל"ז) הנה כולם הם על פסוקי הפרשה עצמה וכדלהלן:
להלן ח"י מאמרים על פרשת המרגלים:
ד"ה שלח לך (תשי"א, יח, כא, לא, לד, לח, מ, מו, מח); ויהס כלב (תשכ"ו); אם חפץ בנו (תשמ"ה) ועתה יגדל נא (תשי"ט, כ, לה); להבין ענין טענת המרגלים (תשט"ו, כה) וישלח יהושע (תשל"ו, מב). ה' מאמרים על פרשת הנסכים: כי תבואו (תשי"ב, לט); להבין ענין הנסכים (תשמ"א, מג, מז) ששה מאמרים על חלה: והיה באכלכם (תשכ"ב, כג, לג); ראשית עריסותיכם (תשט"ז, כח, כט). מאמר א' על מקושש: ויהיו בנ"י גו' (תשי"ג). וג' מאמרים על ציצית: ועשו להם ציצית (תש"ל); דבר אל בנ"י (תשל"ב); למען תזכרו (תשכ"ד).
כיבוש הארץ בכח הביטול למשה
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. לפני שהתחיל המאמר אמר, ההתוועדות זו ראשונה לאחרי מ"ת, שלאח"ז ניתנו גם לוחות האחרונות, לאחרי המאורעות שהיו בינתיים, ולאח"ז גם חטא המרגלים, וכידוע שלולי חטא המרגלים היתה הכניסה לארץ ע"י משה באופן של גאולה שלימה, אבל בגלל חטא המרגלים היתה הכניסה לארץ ע"י יהושע, ולא היתה גאולה שלימה (ובכה בעת דיבורים אלו), וצריך להבין ענין המרגלים, והתחיל המאמר.. המאמר נתארך פחות מעט מארבעים דקות״ (מיומן א׳ התמימים).לכמה עניני המאמר ראה גם ד"ה וישלח יהושע תשל"ו (מוגה) ובנסמן שם.
ב' סוגי עבודה; א' ברוחניות, עלמא דאתכסיא, לויתן, כרשב"י והבעש"ט. ב' בגשמיות, עלמא דאתגליא, שור הבר. עד"ז החילוק בין דור המדבר לכניסה לארץ, במדבר היתה העבודה רוחנית, ובכניסתם לארץ נתחדש ענין נעלה יותר, קיום מצוות בגשמיות.
הנתינת כח לזה הוא ע"י שילוח המרגלים. לכן משה שלח מרגלים לכל ארץ כנען, נתינת כח על בירור ז' המדות, עבודת הצדיקים, משא"כ יהושע שלח ליריחו בלבד, בחי' ריח, נתינת כח לבירור הלבושים דמדו"מ בלבד, עבודת הבינונים. משה, בחי' ראי', ביטול עצמי, אין מקום כלל להיפך הקדושה, ונעשה הבירור גם במידות עצמם.
משה רצה להמשיך בחינה זו בישראל, "אעברה נא ואראה את הארץ גו'", אלא שלא הי' בהם ביטול זה, ולא הרגישו מעלת העבודה בגשמיות, וחשבו שזה ירידה גדולה ואפילו בעה"ב כביכול אינו יכול להוציא את כליו; רק יהושע וכלב הי' בהם ביטול למשה והבינו שבעה"ב יכול להוציא את כליו, ואפשר להעלות את הגשמיות. ע"י הביטול אל משה, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ובדורנו זה הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא הרועה שבדורנו, תהי' הכניסה לארץ בפשטות, ויורגש ש"טובה הארץ מאד מאד".
קרבנות ונסכים, העלאה והמשכה
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה לקו״ת. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו. ד״ה וידבר גו׳ כי תבואו תשל״ט. ד״ה להבין ענין [פ׳] הנסכים תשמ״א. תשמ״ג. תשמ״ז. וראה גם מאמרי אדה״ז על מארז״ל. אוה״ת על מארז״ל ד״ה ושאבתם תרכ״א. תרל״ד. תרמ״ד. תרנ״ד. תרח״ץ. וראה שיחה לאחר המאמר.
החילוק בין קרבנות לנסכים: קרבנות ענינם העלאה מלמטה למעלה, "את קרבני לחמי לאשי", עד רזא דא"ס; נסכים ענינם המשכה מלמעלה למטה, עד השיתין היורדים לתהום. לכן זקוקים קרבנות לנסכים, כי תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה. "הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים": ק"ש ענינה ההרגש דהוי' אחד, העלאה ויציאה מגדר כלים; משא"כ תפילין ענינם המשכת הרגש זה למטה, בדיו ע"ג קלף גשמי דוקא.
במדבר לא הי' נסכים רק קרבנות, כי מדבר הוא העלאה בלבד, היפך התיישבות והמשכה; רק משנכנסו לא"י, לאחר ירושה וישיבה, התחיל גם ענין הנסכים. "חסד חפצתי ולא זבח", פנימיות הרצון ותכלית המכוון הוא חסד דוקא, המשכה מלמעלה למטה, ולא זבח שהוא העלאה מלמטה למעלה. לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.
טעות המקושש הפריד עץ הדעת מעה"ח
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד"ה זה תרל"ג. ענין חיבור עה"ח בעה"ד – ראה קונ' עץ החיים לאדמו"ר הרש"ב נ"ע.
מקושש לשון היקש, שהקיש עץ החיים ועץ הדעת לידע איזה מהן רב. חטא עה"ד היה שנשאר בעבודה להפריד בין טב לביש ולא המשיך הלאה, דבריבוי השתלשלות אפ"ל מזה רע. כאשר העבודה בפועל, במדות, בשכל וברעו"ד היא בהגבלה, יש מזה אחיזה ללעו"ז.
אבל כשהיא למעלה מהגבלה לא שייך אחיזה ויניקה לחיצונים מזה. כמו"כ בספירות, אף מחיצוניות הכתר שייך אחיזה לחיצונים, משא"כ בפנימיות הכתר שלמעלה לגמרי מהגבלה דעולמות אין שייך יניקה.
עץ הדעת, ענינו בירור והבדלה בין טוב לרע, אבל בהגבלה, לכן שייך שיסתעף מזה ענין של רע, וצריך שיקח תחילה עץ החיים, שלמעלה מהגבלה. מקושש עצים הפריד בין עץ החיים לעץ הדעת, הפריד את היש הנברא ממקורו. שהחליט אשר עה״ד הוא רב, שיש בו עבודה גדולה יותר (איז אַ גרעסערע עבודה). העבודה צ״ל למעלה מהגבלה, מצד עצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך, ע״י שטוענת עולך, קבלת עול, דעי״ז מגיעים לבחי׳ יחידה ליחדך.
'ויהס כלב', ביטול דחכ' מברר מדות דתהו
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד״ה בהעלותך וד״ה ויהס כלב עדר״ת (המשך תער״ב ח״א). וראה ד״ה ויהס כלב תשכ״ו.
במוחין יש שינוים, כי השכל בא בהתחלקות והוא מציאות דבר. משא"כ מדות השינוי הוא רק בציור הדבר ולא במהותו. עניין המדות הוא התגלות השרשה פשוטה כפי שהיא בעצם הנפש. מ"מ השכל פועל על המדות לא רק שהן נשמעות לשכל כ'מראה מקום', אלא שהשכל פועל הגדלה במהות המדה, אך זהו רק בהחלשות המדה ולא כשהיא בתקפה.
החכ' פועל ביטול בפנימיות המדות, כי בחכ' שורה תענוג והוא השליט על הרצון שהוא פנימיות המדות. כמו"כ למעלה, ז"א בעתיקא אחיד ותליא, משא"כ או"א נמשך ממוחא סתימאה. לכן במדות שלמעלה (בעולם התיקון וכ"ש בתוהו) לא שייך בהם שינויים.
טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", מצד תוקף המדות דתוהו לא שייך בהן פעולת המוחין, אבל כאשר "ויהס כלב את העם" נמשך הביטול דחכמה ונעשה חלישות בהמדות "יכול נוכל" ואז "עלה נעלה" עד "וירשנו אותה".
פרטי מצוות חלה, תפילה ותורה
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. מאמר זה הוא רביעי בהמשך למאמרי חג השבועות שנה זו (ד"ה אנכי ה"א וד"ה איהו וחיוהי) וראה המשך תער״ב ח״א ע׳ שעא ואילך. להתחלת וסיום המאמר ראה ד״ה זה בסה״מ תרכ״ז. תרכ״ט. ובתוס׳ הגהות בד״ה והי׳ באכלכם בסה״מ תר״ן. ד״ה ראשית עריסותיכם תשכ״ח.
תיקון חטא עה"ד ע"י תורה ותפילה, רצו"ש, לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (קמח). ענין שערות דתורה, "קווצותיו תלתלים", ישנם גם בסתים דאורייתא, וענין איהו וחיוהי חד ישנו גם בגליא דתורה. מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה כי מאיר בו תענוג וממשיך אור חדש.
רק מי שאין תורתו אומנותו צ"ל שניהם. זהו מצוות חלה, מתחיל בטחינה, לב נשבר בתפילה, אח"כ לישה במי התורה, אח"כ נותן לכהן, רצוא, אח"כ אוכל, שוב. ונקרא 'תרומה' לשון הרמה ממטה למעלה ולשון רמה בים, ממשיך מלמעלה למטה. ולאחרי המשכת הרוממות בתורה, ישנו הענין ד"ואברכה שמך לעולם ועד", שיומשך ויתגלה ג"כ בעולם, וכמו שיהי' לעת"ל "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו' (שגם בשר הגשמי יראה) כי פי הוי' דבר".
שילוח המרגלים, הכנה לכניסה לארץ
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מאמר שני מהמשך. מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב). וראה גם אוה״ת פרשתנו. סד״ה זה תער״ב (המשך תער״ב ח״א). ד״ה זה תשכ״א. תשל״א. תשל״ד. ועוד.
"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד", היות ספירת המלכות אחרונה לכל סדהש"ת האור שבה מועט ומצומצם ביותר לכן יש לפעול בה יתרון ע"י המשכה מספירת היסוד (בכל) שהיא בקו האמצעי, ונמשך עי"ז אוא"ס שלמעלה מאצילות שמאיר בכל מקום בשווה, כי כל בשמים ובארץ.
בכל פרצוף יש ג' יסודות, לדוגמה בפרצוף בינה ג' יסודות שמהן נמשך מוחין למידות: לנטיית השכל; למידות שבשכל; למידות שבלב. ועל ידם נעשה יתרון ועליה לבחי' ארץ. ולמעלה מזה, ברית שלומי, יסוד דעתיק, שע"י נמשך אור הבל"ג עד העצם ממש בלי הגבלה והתחלקות כלל. לכן שלח מרגלים לתור את הארץ, בחי' מלכות, ב"ן, שתהא כלי לקבל את בנ"י, ולכן היו בשליחות משה דוקא שענינו ביטול דשם מ"ה המברר ב"ן.
"לאמר", הכח לעבודה למעלה מטו"ד
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. הוגה ונדפס בקונטרס כ"ח סיון תשמ"ט "לקראת יום הבהיר כ״ח סיון הבעל״ט, יום בו ניצלו כ״ק אדמו״ר שליט״א והרבנית הצדקנית נ״ע – יבחל״ח – מעמק הבכא האירופאי והגיעו צלחה לארצות הברית ביום ב׳, כ״ח סיון ה׳תש״א". לכמה עניני המאמר ראה ד"ה ועתה יגדל נא תרע״ח. המשך ועתה יגדל נא תרצ״ד בסופו (סה״מ קונטרסים ח״ב). ובכ״מ.
ב' פירושים "כאשר דברת", דקאי על ה' ארך אפיים, יגמה"ר שלמעלה מסדהש"ת כדי למלאות הפגם; דקאי על "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", שהוא במלכות. וב' פירושים בזה: שיומשך במלכות שרשו ומקורו, אבא יסד ברתא; שיגדל כח אדנ-י עצמו, היינו חכמה, ע"י המשכת הסובב שלמעלה מהשתל'.
ע"ד כח הדיבור באדם ששרשו מקדמות השכל, שלכן בכח הדיבור לשנות ולהוסיף בשכל ומידות. אלא שגם זה עדין מציאות, למעלה מזה הוא רצון שאינו מציאות לעצמו כלל ונמשךע"י משה, (פי' ג' "כאשר דברת", שהולך על לאמר) נמשך סובב ע"י עבודת האדם למעלה מטו"ד. נתינת כח לזה במ"ת כמ"ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". שגם על זה קאי מש"כ כאן "כאשר דברת לאמר".
אמן יש"ר, הגדלה בשם אד' לתיקון הפגם
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד״ה זכור תרע״ח. לכמה ענינים דלקמן ראה ד״ה זה באוה״ת פרשתנו. תרע״ח. תרפ״ו. תרצ״ד. תשי״ט. תשל״ה. המיוסדים על ד״ה זכור תרע״ח.
כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו, המשכת שמו הגדול שלפני הצמצום היה הוא ושמו בלבד, בעולמות בי"ע עד לעוה"ז הגשמי, "לעלם ולעלמי עלמיא", גבול, נתהוו מחיצוניות הקו. בחי' שמו הגדול הבל"ג, נמשך מפנימיות הקו, תפארת הנעלם.
דרך לגילוי והמשכה זו: דרך הוי' דרך כללית; נתיבות ודרכים קטנים, מצוות פרטיות, לעשות צדקה ומשפט; למעלה מזה, תשובה, שע"י מגיע לעצמות ממנו באה המשכה. וזו היתה תשובת משה על מ"ש "עד אנא ינאצוני גו'", שכבר שלמו עשר עבירות שפגמו בע"ס שבמלכות, וביקש שיגדל בחי' כ"ח, ר"ת כתר חכמה, ויאיר במלכות, שם אדנ-י ויתוקן הפגם שעשו בו.
ג' פירושים "ויתורו" בעבודת הבירורים
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. מאמר ראשון מהמשך. לכללות המאמר ראה ד״ה ויקח קרח העת״ר (המשך תער״ב ח״ב). להתחלת וסיום ד״ה זה שם תחילה וסוף. לכמה ענינים במאמר ראה ד״ה לא הביט און ביעקב די״ב תמוז שנה זו שהוא המשך למאמר זה.
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", התפשטות התענוג מגמר ההתהוות, ועצם התענוג מעבודת הבירורים שהיא במלכות דוקא, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, ונעשה "יתרון ארץ בכל", עליית המלכות בחכמה. אלא שצריך המשכה ונתינת כח לעבודה זו מלמעלה, והוא מש"כ "שלח לך גו' ויתורו", ג' פירושים: ריגול; תייר; יתרון.
כי הכניסה לארץ לעבודת הבירורים, ריגול, פועל יתרון, בכח התייר ומורה דרך, היינו משה, שלח לך לדעתך, כי בחכמה אתברירו, ע"ד תייר המורה דרך ונותן כח לעבודת הבירורים.
בירורים, לחם מן השמים ולחם מן הארץ
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד״ה וידבר גו׳ פינחס העת״ר (המשך תער״ב). וראה גם ד״ה רבי אומר וד״ה עקביא תש״ה. ד״ה זה תשל״ג.
ענין לחם מן הארץ הוא בירור הניצוצות דתהו והעלאתם לשרשם בתוהו ולהמשיך משם אורות נעלים בכלים דתיקון. כשהבירור היא מלמעלה למטה אזי החלק הטוב נשאר באצילות והפסולת יורד לבריאה ואח"כ מתברר מה שירד לבריאה והשאר נופל ליצירה. אבל בבירור מלמטה למעלה, תחילה זורק את הפסולת הגס ומעלה את הטוב עד שמגיע לתכלית הבירור בעולם האצילות.
ושניהם בעבודת האדם, עבודה מצד הנשמה ועבודה מצד הגוף. בירור ע"י גילוי אור מלמעלה ובירור באופן שמתלבש בדבר המתברר. הוא החילוק בין תורה ותפילה. לחם מן השמים ולחם מן הארץ.
נדה חלה והדל"נ, בירורים, תפילה ותורה
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד"ה זה באוה"ת פרשתנו. תשל"ג. "ולהבין זה יש להקדים תחילה משנ"ת במאמרים הקודמים בענין לחם מן הארץ ולחם מן השמים", אך לא נמצאו מאמרים אלו, וראה ד"ה זה תשכ"ב.
ג' מצוות ניתנו לאשה לתקן חטא אדה"ר. נדה, חלה והדלקת הנר. סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום. נר"נ. במצוות חלה גופא, שהיא דוגמת ברית אדם הראשון: "והיה באכלכם מלחם הארץ", עבודת הבירורים, סו"מ, יחו"ת; "תרימו תרומה להוי'", עבודת התפלה, ועש"ט, יחו"ע; אכילת הכהן, בקש שלום, לימוד התורה, המשכה מלמעלה למטה. וצ"ל שניהם, תורה ותפילה, כי לתורה היא המשכה מלמעלה מצ"ע שלא לפי ערך העבודה משא"כ תפילה היא מלמטה למעלה, אמנם יש מעלה בתפילה ע"ג תורה שעל-ידה מתגלה באדם הבל"ג שבתורה.
טלית וציצית המשכת המקיף בפנימיות
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. ״הי׳ מאמר ד״ה למען תזכרו ועשיתם כו׳, התוכן הי׳ מענין סוכ״ע וממכ״ע, ביאר באריכות שני הענינים ושמצות ציצית מרמזת על שני ענינים אלו, הטלית והציצית״ (מיומן א׳ הת'). "בא' הביכלאך שיצאו לאחרונה מן השבי', ישנו מאמר ד"ה זה משבת שמברכין ר"ח תמוז", כנראה הכוונה לד"ה למען תזכרו משנת תקס"ח, נדפס בסה"מ תקס"ח ח"א ובאוה"ת שלח בכמה שינויים ותוספת הגהות וקיצורים של הצ"צ. וראה גם סה"מ תרל"ה ח"ב, ובהנסמן שם).
ממכ"ע בא בגילוי והתחלקות מדרגות, משא"כ סוכ"ע בא בהעלם ובכל מקום בשווה. המשכת הסובב לממלא ע"י צמצום, ע"ד המשכת תענוג הנפש בכוחות פנימיים. תורה, ממלא, מזון, אור פנימי, חכמה. מצוות, סובב, לבושים, אור מקיף, רצון ותענוג. המשכה מהמקיף דמצוות לפנימי דתורה ע"י שערות, הארה מצומצמת בלבד. ב' ענינים במצוות ציצית, המקיף ולבוש דטלית, רצון ותענוג במצוות; ציצית, שערות, הארה מצומצמת שנמשך בחכמת התורה. ע"י התבוננות בהם שכל ענינם הארה מצומצמת באין ערוך לעצם הרצון והתענוג, לא יחפוץ האדם בתענוג גשמי אלא רק בעצם הרצון והתענוג בתומ"צ לבד.
"וראיתם אותו וזכרתם גו' ולא תתורו". ומשם יתעלה האדם להיות משפיע, "למען תזכרו", שממשיך עצמות הרצון המלובש במצוות. אח"כ מסיים "אני ה' (סוכ"ע) אלקיכם (ממכ"ע) אשר הוצאתי אתכם גו'", לאחר העבודה דיצי"מ, באופן דהעלאה והמשכה רצו"ש. "וראיתם אותו וזכרתם גו'", וחוזר וכפול, "אני הוי' אלקיכם".
הטענה "אתבטלת ארעא" ותשובת כלב
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. אמנם ביומן א' התמימים נרשם ״הי׳ מאמר כעין שיחה בענין ויהס כלב״, ואולי הוא כלול במאמר זה (בס"ג) שנדפס בתו"מ עם ד"ה שנרשם כאן. לכללות המאמר ראה ד"ה ויהס כלב תרד"ע (המשך תער"ב ח"א). חסר סיום המאמר.
ענין דארעא אתבטלת, זהו ע"ד "ארץ אוכלת יושבי'", יש בזה ב' פירושים, ספירת המלכות (ארעא) רק אתבטלת מפעולתה, אבל לא נפלה בשבירה; ביטול והתכללות כשלהבת העולה מאלי' להכלל ולהדבק באורו ית'. עד"ז ב' פירושים ב"ארץ אוכלת יושבי'", שאין תופס מקום ובטלין ליחודו ית'; נפילה ע"י הירידה לעסוק בגשמיות. הכניסה לארץ לעסוק ולעלות רפ"ח ניצוצות דתוהו לשרשם, אך המרגלים טענו שאין ביכולתם לברר כי האורות דתוהו מרובים חזקים ותקיפים.
לכן "ויהס כלב" לשון שתיקה, שפעל חלישות בהמדות ע"י המשכת המוחין מצד החיבור עם משה שם מ"ה. ואז "יכול נוכל לה", בירור פרטי לאחרי קדימת חלישות כללית, תכלית העבודה, בירור באופן של התלבשות בכל פרט.
יד) ויהס כלב – תשכ"ו
תשובת כלב, ביטול כללי ופרטי למשה
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. מאמר זה הוא המשך שלישי למאמרים שלפניו (ד״ה חביבין ישראל דיום ב׳ דחה״ש וד״ה וידבר גו׳ לאמר דש״פ נשא). בשיחה אמר ״המאמר מיוסד על מאמר של הרבי (מהורש״ב) נ״ע״, ראה ד״ה ויהס כלב עדר״ת (המשך תער״ב ח״א). וראה גם ד״ה זה אעת״ר. ד״ה להבין ענין טענת המרגלים תשט״ו. תשכ"ה. חלק ממאמר זה הוגה (בשילוב שיחות התוועדות שבת זו) ונדפס בלקו״ש ח״ח ע׳ 82 ואילך.
טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו, אין ביכולת עולם התיקון לברר את הניצוצות דעולם התוהו שלמעלה ממנו והם מרובים ותקיפים באין ערוך. ע"ד תוקף המדות מצד שרשם שלמעלה מהמוחין, קשה כארז. אמנם הכוונה שהמוחין יפעלו בירור וזיכוך בהמדות שיהיו רך כקנה, ושתהיה הנהגתם ע"פ המוחין.
לזה צריך קודם לפעול בהם חלישות וביטול כללי ע"י חכמה, כ"ח מ"ה, שיהיו אין וביטול. וזהו "ויהס כלב" ענין שתיקה וביטול אל משה שענינו שם מ"ה, ועי"ז "עלה נעלה וירשנו אותה", ירושת אורות דתהו ע"י בירור פרטי, "כי יכול נוכל לה", בהקדמת הביטול וחלישות כללי.
מעלת התמידיות בתורה ותפילה
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. "מאמר זה נמצא במאמרי אדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש" ראה ד״ה זה תרכ״ז. תרכ״ט. ובתוס׳ הגהות בד״ה והי׳ באכלכם בסה״מ תר״ן. ד״ה ראשית עריסותיכם תשט״ז. ד״ה והי׳ באכלכם תשל״ג. וראה ד״ה הנ״ל באוה״ת פרשתנו.
קמח, הוא מלאכה, חיי שעה, תפילה, למטה מתורה שהוא חיי עולם. מ"מ מעלה בתפילה לגבי תורה שהוא ענין התמידיות והעדר השינוי, שלכן מי שתורתו אומנותו פטור מתפילה כי יש בו מעלת התמידיות גם בתורה, אבל כשאין תורתו אומנותו חייב בתפילה גם כאשר עוסק בתורה. לשון "אומנותו" על תורה שהיא כלי אומנותו של הקב"ה ושייכת לעולם, לכן פטור מתפלה שהיא בקשת צרכי העולם, והלומד כך פועל ענין זה ע"י תורתו. וזהו מצוות חלה שנצטוו בנ"י בכניסתן לארץ לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לתקן טומאת חלתו של עולם, אדם הראשון, בחטא עץ הדעת ומחזירים את העולם למצב שהיה קודם החטא.
קמח ומים אחדות במקום הפירוד
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. "ומדייק במאמר ד"ה זה דשנת תרכ"ט, לפני מאה שנה, וראה מאמר ד"ה זה לעיל תשט"ז. תשכ"ח. ובהנסמן שם.
מצוות חלה, אותיות ח'ל'ה', גם כשאדם במצב של ח', שסתום מג' צדדים ופתוח מלמטה, ענין הירידה ד"לפתח חטאת רובץ", וצ"ל אות ה', שיש בו פתח עליון דאי הדר בתשובה מעיילי לי', לכן חיוב חלה היא משעה שאשה מקשקשת עיסתה במים, שגם במקום הפירוד והישות (קמח) פועל בו ענין הביטול (מים. ובעבודה הוא הקדמת עבודת התפלה ללימוד התורה.
אח"כ צ"ל אפיה בתנור אהבה כרשפי אש. גם טחינה ולישה בתפילה, הכנעה ושפלות, וביטול בפרשה שניהם דק"ש שנאמר בה "ולעבדו" בחי' שוב להמשיך אחדות הוי' במקום הפירוד. "להניח ברכה אל ביתך", להמשיך האחדות והביטול דחכמה (ברכה) במלכות (בית) ועי"ז יתברר כל העולם.
טלית וציצית המשכת מקיפים בפנימיות
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה לקו״ת ואוה״ת פרשתנו. סד״ה ויקח קרח תרס״ו. בסופו מביא "ענין הציצית בקדושה, להמשיך בחי׳ המקיף בפנימיות, וכמבואר גם במכתב אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ענין טלית ותפילין קודם התפילה" באגרות-קודש שלו ח״א ע׳ כד ואילך.
ענין הציצית, שהמקיף יומשך בפנימיות, ועי״ז נמשך מפנימיות אחדות הפשוטה ולמעלה יותר. העמים מקבלים מהמקיף, שם הכל בשוה ובלי חשבון, משא״כ בישראל ההמשכה תלוי׳ בעבודת המטה ולפי אופן עבודת המטה, וזהו החידוש דמ"ת. אומות העולם מקבלים מחיצוניות המקיף ולא בחי' אור וחיות פנימי, משא"כ ישראל מקבלים מפנימיות המקיף וממשיכים המקיף בפנימיות, המשכת האמונה בהשגה, המשכת השכל במדות שבלב עד למעשה בפועל. וכמבואר גם במכתב אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ענין טלית ותפילין קודם התפילה.
יח) שלח לך – תשל"א
"ויתורו" ע"י אנשי משה ותפילת משה
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. "ומביא ע״ז כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת (פרשתנו ס״ע תמה ואילך. תנו ואילך) דלשון יתורו יש בו כמה פירושים".
"ויתורו" מלשון "יתרון ארץ בכל היא", ע"ד יתרון האור מן החושך, דוקא ע"י הקושיות מגיעים לעומק השכל, עד"ז ע"י הירידה לעסוק בעניני עולם בכניסה לארץ נעשה יתרון גדול יותר. אלא שלפני הירידה להתעסקות זו צ"ל הקדמת תפילה ולימוד התורה, הוא ענין הליכת בנ"י במדבר שעסקו אז בעיקר בלימוד התורה, ולכן גם ההליכה לתור את הארץ הי' צריך להיות ע"י אנשי משה דוקא, שענינם לימוד התורה, ובכח זה נוסף בארץ ענין "ויתורו" לשון תואר, שמגלים בו את הענין שלא בראו אלא לכבודו, שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור.
"ההוראה מזה בעבודת האדם, שצ״ל ההתעסקות גם בדברים גשמיים, ואם טוען שירא ומפחד מזה, הרי ע״ז ישנה תפילת משה רבינו שיצליח בעבודתו (ע״ד תפילת משה עבור יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים) שבכל מקום שיהודי הולך הרי אינו לבד אלא הקב״ה הולך עמו כביכול, ועד שעלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד, מאד ב״פ, כמבואר בלקו״ת פרשתנו".
"דבר .. ואמרת" המשכת המקיף בפנימי
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. לכללות המאמר ראה אוה״ת פרשתנו. נזכר בו ד״ה בשעה שהקדימו ליל ערב חה״ש.
"דבר אל בנ"י" כלל למעלה מהתלבשות בפרטים, לשון קשה, "ואמרת אליהם" פרטי המצוה, כלל המצוה לשון צוותא וחיבור קב"ע וההתקשרות בעצמות, נאמר בלשון קשה קב"ע בלא טעם, משא״כ פרטי המצוה הם באופן ששייך אל האדם המקבל בלשון רכה. הכלל בכתר וצ"ל הכל, משא"כ פרטי המצוות בחכמה, בחו"ב שייך לעשות רק מקצת. ונאמר דבר זה במיוחד בציצית, כי בה מודגש בגלוי תחילה הענין כפי שהוא בכלל ורצון, ואח״כ נמשך בפרטים וחכמה.
ענין הטלית שהוא לבוש המקיף את הגוף, היינו שכל הפרטים מכוסים ומוקפים בו בשוה שהוא למעלה מפרטים, ענין הרצון. וענין הציצית הוא דבר שיש בו תפיסה ופרטים, וגם ציצית מלשון "מציץ מן החרכים", שרואה כל פרטי הדבר והענין חודר בפנימיות הרואה בתכלית ההתאמתות. תוכן המצווה להמשיך המקיף שבטלית אל הפנימי, להמשיך הקב"ע שלמעלה מטו"ד בפנימיות. שהנעשה יומשך בנשמע ולימוד התורה, ענין הפנימיות.
טענת קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית וכן בית שמלא ספרים פטור ממזוזה, כי סבר שאין צורך להמשיך המקיף בפנימיות בציצית ומזוזה. וכן מחלקותו על אהרן דענינו המשכה בפנימיות, "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". לכן נאמר ב״פ "אני הוי׳ אלקיכם" כנגד ב׳ הענינים שבציצית, ענין המקיף, דבר, וההמשכה בפנימיות, ואמרת. ענין זה שייך דוקא לבנ"י המושרשים בעצמות ובכוחם להמשיך מעלה זו למטה בגוף הגשמי בעשר כחות הנפש, ועד שעושים מצות ציצית מהצמר הגשמי עד שעושים לו ית׳ דירה בתחתונים.
חלה נדה הדלה"נ מתקן חטא אדה"ר
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. ראה רד״ה ראשית עריסותיכם תרכ״ז. ד״ה הנ״ל תרכ״ט. ד״ה והי׳ באכלכם תר״ן. וראה אוה״ת פרשתנו עד תקלז. ד״ה ראשית עריסותיכם תשט"ז. תשכ״ח.
חלה נדה והדלקת הנר ניתנו לנשים לתקן את קלקול של חוה באדם הראשון שהיה חלתו ודמו ונרו של עולם, הם כללות עבודת האדם בג' ענינים דסור מרע (נדה) ועשה טוב (חלה) ולימוד התורה (הדלקת נרות). לשון "חלה תרימו תרומה" הוא מלשון הרמה, שנעשה הרמה בעולם שיגיע לעילוי גדול יותר מכפי שהיה בזמן הבריאה לפני החטא. וכיון שכל דבר צריך להגביהו מתחתיתו, לכן נאמר בפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ", דחיוב חלה הוא בלחם מן הארץ דוקא ולא בלחם מן השמים.
"יתרון ארץ בכל", כח הא"ס ביסוד העפר
ש״פ שלח, כ״ה סיון, מבה״ח תמוז. לכללות מאמר זה ראה ד״ה זה שבאוה״ת פרשתנו. ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב). וראה גם ד״ה זה תשח״י. תשכ״א. תשל״א. ועוד.
"ויתורו את ארץ כנען", מלשון "יתרון ארץ בכל היא", מעלת ספירת המלכות שיש בה יתרון ומעלה על כל הספירות שלמעלה ממנה. שדוקא בה מתגלה כח הא"ס לברוא יש מאין. כמו"כ בעבודה הוא מעלת קיום מצוות מעשיות, "הארץ הדום רגלי", על לימוד התורה, "השמים כסאי".
אמנם היתרון בספי' המלכות הוא דוקא ע"י השפעת בחי' כל, ספירת היסוד. כדי שיוכל לקיים תומ"צ צריך ללמוד תורה לידע את המעשה אשר יעשון, היינו, שכדי שיוכל לעלות מלמטה למעלה ע"י המצוות, צ"ל תחילה המשכה מלמעלה למטה ע"י תורה שהעליון מצמצם ומשפיל את עצמו לירד למטה. וזה היה ענין שילוח המרגלים, "ויתורו את הארץ" מלשון יתרון. אח״כ היתרון במלכות פועל יתרון ביסוד, "ומלך לשדה נעבד", דאפילו מלך צריך לשדה, דוקא בה ניכר הפלאת המעלה דהתהוות יש מאין, דכח הא״ס להוות ולהצמיח נמצא למטה דוקא בארץ ביסוד העפר.
שם אדנ-י וכח אדנ-י בעבודה
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. "וידוע הדיוקים בזה בהמאמרים של כ״ק אדמו״ר הזקן (בלקו״ת) ושל הנשיאים ממלאי מקומו מהו אומרו ועתה". ראה מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו. תרע״ח. תרצ״ד. תשי״ט. תש"כ.
"ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת גו׳ הוי׳ ארך אפים וגו׳", כמו שדברת בנוגע להוי׳, עד״ז שיהי׳ הגדלה בכח אדנ-י, הוא ענין נעלה יותר, לכן הוצרך לבקש "יגדל נא", להוי׳ אין חידוש כ״כ שהוא ארך אפים וגו׳ משא״כ אדנ-י לשון אדנות שייך לעולמות, ע"ז ביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ כח בהגדלה ובאופן נעלה ביותר, דזהו יו״ד רבתי דיגדל. "כאשר דברת לאמר", לימוד תורה בכל זמן ומקום פועל נתינת התורה מלמעלה, שפועל אמירה (אַז ער מאַכט זאָגען) אצל הקב״ה, שיאמר עוד פעם כמו שהיא "שעשועים לפניו", ע"י שם הוי' שלמעלה מהעולם. אמנם מצד שם אלקים ושם אדנ-י יכול להיות ענין הפכי, עד לחטא המרגלים שהי׳ היפך ענין "בהוי׳ אל תמרודו". וביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ גילוי דוגמת גילוי הוי׳ שבתורה.
שם אדנ-י בעבודה, קב"ע בעל כרחו, "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך, לכן אפ"ל בזה ירידה עד "בהוי׳ אל תמרודו" ונעשה ירידה כביכול גם בשם אדנ-י שלמעלה, ולכן תיקונו ע״י הגדלה והוספה בשם אדנ-י. מכיון שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, שייכות לזולת, נמשך אח״כ שם אדנ-י, דאין מלך בלא עם. 'שמו' הוא מלכות שלפנה"צ ונקרא "כח אדנ-י".
וכאשר נעשה ירידה בשם זה צריך להמשיך מכח אדנ-י תוספות הגדלה. ע"ד הגדלת שכל הרב להשפיע לתלמיד שבאין ערוך לומר משל מדבר שבעולם התלמיד, שצריך על זה כח מיוחד כשלמה שאמר ג' אלפים משל. לפני הירידה היה כח אדנ-י במקום אחד ואדנ-י במקום שני ונמשך כסדר הרגיל, אבל לאחרי חטא המרגלים נעשה ירידה באדנ-י, צריך שיגדל כח אדנ-י ביו״ד רבתי, ויכול להיות ההמשכה והגילוי למטה. כל ענין שרוצים להמשיך צריך להביא ראי׳ מהתורה.
וזהו "ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר", שמביא ראי׳ מן התורה, כשישראל לומד תורה הוא פועל שהקב״ה יאמר אחריו (מאַכט ער נאָכזאָגן דעם אייבערשטן) מזה מביא ראי׳ ומבקש שכמו״כ יהי׳ גם בנוגע לשם אדנ-י, שיומשך בו הבחינה דכח אדנ-י כמו שהיא באופן של הגדלה, בחי׳ הי׳ הוא ושמו בלבד, שמצד המשכה זו נעשה שיהי׳ "סלחתי כדבריך".
מרגלי משה ויהושע, מדות לבושים
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. הוגה ונדפס "לקראת יום הבהיר כ״ח סיון הבעל״ט, יום בו ניצלו כ״ק אדמו״ר שליט״א והרבנית הצדקנית נ״ע מעמק הבכא האירופאי והגיעו צלחה לארצות הברית (ביום ב׳, כ״ח סיון ה׳תש״א)". ראה לקו"ת פרשתנו דרוש האחרון. וראה גם אוה״ת פרשתנו ד״ה שלח לך ע׳ תלט ואילך.
יהושע נצטווה לשלוח מרגלים רק ליריחו, ענין הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהם ברשותו של אדם לכבשם ולשלוט עליהם, עבודת הבינונים.
משא"כ משה רבינו שלח מרגלים לתור את כל ארץ ז' עממין, לכבוש את ז' המדות, עבודת הצדיקים, ואינו שווה לכל נפש, לכן לא היה על זה ציווי, אלא שלח לך לדעתך. ומ"מ יש ללמוד מזה הוראה נצחית לכאו"א מישראל, כי הציווי שלא להחיות כל נשמה משבעה עממין ולכבוש את ארצם הוא נצחי, כי כל אחד צריך להשתדל גם בעבודת הצדיקים, לקיים השבועה תהי צדיק. אלא שאת הלבושים הם בידם של אדם לפשטם לכן נוגע יותר העבודה בהם מאשר בהמדות, כי שרש הלבושים הם למעלה משרש האדם.
כל מדרגות חביבות, אדם, ישראל ותורה
ש״פ שלח, כ״ה סיון, מבה״ח תמוז. "וידועים ע״ז דיוקי מפרשי המשנה, ודיוקי רבותינו נשיאינו, בדרוש כ״ק אדמו״ר הצ״צ שכבר נדפס באוה״ת במדבר בדרושים לשבועות ובדרוש כ״ק מו״ח אדמו״ר ד״ה חביב אדם דחג השבועות שנת תש״ב, דצריך להבין מה הם ב׳ הענינים דחיבה וחיבה יתירה שנאמרו ג״פ, אצל חביב אדם וחביבין ישראל, וגם מה הם ג׳ הענינים הנזכרים במשנה, אדם וישראל, ובישראל גופא ב׳ ענינים, שהם בנים למקום ושניתן להם כלי חמדה". וראה גם ד"ה זה תרל"ה. תרפ"ט. תרצ"ו. חלק ממאמר זה נדפס בשינויים בלקו״ש חט״ו ע׳ 58 ואילך.
"חביב אדם שנברא בצלם", קאי על בני נח וגם על בנ"י; או על נפש השכלית דכללות מין האנושי. "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", נפש השכלית בישראל. "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", גוף הישראלי. "חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים למקום", הנפש האלקית. "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", גליא דתורה. חיבה יתירה כו', פנימיות התורה.
ובכל זה הנה סדר ההמשכה באופן גלוי, "נודעת להם" מלמעלה למטה מהמדרגה היותר נעלית, הוא ע"י מעשינו ועבודתינו מלמטה למעלה. ומסיים "שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" דעי״ז נעשה כסיום המאמר בתש״ב דאין ישראל נעזבין ח״ו, אף שהם כבשה אחת בין שבעים זאבים, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ו"תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן". ועד "והיתה לה׳ המלוכה".
כה) שלח לך – תשל"ח
ירידת המרגלים לארץ, הכנה לצורך עליה
מוצאי ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. בשיחת קודש לפני שהתחיל אמר ״יחזרו מאמר שנלקח מהמאמרים של אדמו״ר הזקן, ומהמאמרים של רבותינו נשיאינו שלאח״ז״. עוד שם: ״כמדובר במאמר הקודם שנלקח מאוה״ת ומהמאמרים של הרבי (מהורש״ב) נ״ע".
ארץ כנען הוא מלשון מסחר, הוא כללות הבריאה באופן של ירידה מאור פניו ית' לצורך עליה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. נוסף על הנתינת כח לזה במ"ת, הנה ההכנה היתה ע"י שילוח המרגלים, "שלח לך אנשים", נשיא הכולל כל שבטו, "ויתורו את ארץ כנען", לשון תייר המורה דרך ולשון תואר ולשון "יתרון ארץ בכל היא", עליית ספירת המלכות ע"י הירידה ופועלים בנין המלכות בשלימות באופן דיפה תואר ויפה מראה ונעשה עי"ז פתיחת הדרך לכל בנ"י בעבודתם בכיבוש הארץ. וזוהי ההוראה כפשוטה משילוח המרגלים, שלכאו״א מישראל ישנו הענין ד"וישלח יהושע גו׳ שנים אנשים מרגלים" שירגלו את הארץ ואת יריחו וע״י הקדמה זו בא גם למרגלים ששלח משה לדעתו, עבודת המדות, דהרי משה שלחם לרגל את שבע הארצות שהם כנגד שבע מדות.
עולה וזבח מנחה ונסכים, נחמה לחטא המרגלים
מוצאי ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. לכללות המאמר ראה לקו״ת פרשתנו. ועוד. ראה בהנסמן לעיל ד"ה כי תבואו תשי"ב.
ענין הקרבנות להקריב לי חלב ודם, דם היינו הרתיחה כאש שעולה למעלה וחלב הוא התענוג שנמשך למטה. כמו כן החילוק בין עולה וזבח שנשרף באש ועולה לשמים, משא"כ נסכים, שמן ויין. חו"ב, ענין המוחין שנמשך למטה במנוחה ותענוג עד ויורדים לשתין ועד לתהום. עולה וזבח, "את קרבני לחמי", המחבר את הנפש עם הגוף, הקב"ה עם העולם, אבל עדיין העולם הוא מלשון העלם, ומתגלה רק בחיצוניות, וע"י מנחה ונסכים מתגלה בפנימיות.
כענין יין, "תירושי משמח אלקים ואנשים". עולה וזבח היינו ק"ש, קב"ע עד למס"נ, עלי' מלמטה למעלה. ומנחה ונסכים היינו תפילין, המשכה למטה דירה בתחתונים. לכן נסמכה פ' נסכים לפ' המרגלים שלא רצו לירד להתעסק בעניני עולם, והנחמה לזה היא "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם", "טובה הארץ מאוד מאוד", ויקריבו שם עולה וזבח, מנחה ונסכים, העלאה והמשכה.
המשכת שרש הדומם שלמעלה מהאדם
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. "וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה (בלקו״ת ובהדרושים שלאח״ז) להבין ענין המרגלים, שהיו נשיאי העדה אנשי שם" ראה לקו"ת ואוה"ת פרשתנו. בסיומו מענה נפלא מרבינו במעלת עבד נאמן על עבד פשוט בשייכות לגאולה, שאינו כפי שמבואר בהמשך תרס"ו במעלת עבד פשוט דוקא.
במאמרים מבואר ענין הלחם בשרשו, כהקדמה לביאור ענין המרגלים. דהנה מעלה בדומם וצומח לגבי הסוגים שלמעלה הימנו, שהאדם מקבל חיותו מלחם הבא מן הארץ הדומם, כי דוקא ע״י הירידה למטה ביותר נפעל עילוי גדול ביותר, וזהו ענין הכניסה לארץ כנען, מקולקלת שבארצות וע"י נפעל עילוי בבנ"י.
טענת המרגלים "אפס כי עז העם היושב גו׳", שהארציות והחומריות היא בתוקף, ו"ארץ אוכלת יושבי׳", עבודת הבירורים בהתיישבות תאכל אותם ותוריד אותם ממדרגתם. משא״כ במדבר הי׳ להם מן ומי הבאר ולבושים שענני הכבוד מגהצין, וקטן נולד לבושו עמו, שהיו כל ההמשכות בשלימות. למה צריכים לרדת למקום תחתון, הרי אפשר לעסוק בעבודה במדבר בהליכה מחיל אל חיל בקדושה גופא, ובפרט לאחר מ״ת.
ביטול טענת המרגלים הי׳ ע״י "ויהס כלב גו׳". שתיקה הו״ע הביטול. דמצד בחי׳ הדיבור אי אפשר להגיע למעלת העבודה במעשה דוקא, וע״י השתיקה וביטול באים למעלת המעשה. הקדמת נעשה לנשמע. ביטול לבעל הרצון שלמעלה מהביטול לרצון. כי גם אם עלה נעלה לשמים וכו' לית מחשבה תפיסא בי׳, רק ע״י העבודה למטה יורשים את הניצוצות, "וירשנו אותה", כבעולם התיקון גופא דמוצא פי ה׳ שבלחם שרשו למעלה ממוצא פי ה׳ שבאדם. וכמאמר כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. ועושים מארץ כנען "ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ממשיכים גילוי כזה שאין שום הפרש בין ראשית לאחרית ואמצע, אלא הוא "תמיד", בחי׳ לא שניתי, שזה נמשך ע״י היחידה שבנפש שהיא מקבלת מבחי׳ יחיד. כך גם ע״י העבודה בבחי׳ ההודאה וביטול במודה אני והודו לה׳ ובתפילת העמידה, ממשיכים ביטול לכל היום, מבהכ"נ לביהמ"ד והנהג בהם מנהג דרך ארץ, כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, שבכל הענינים הארציים נמשך מבחי׳ הביטול וההודאה.
וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, דלשון זה הוא בדיוק, 'מעשינו', לשון מעשין על הצדקה, ענין הכפי׳ וביטול, וכל שכן מעשה כפשוטו, 'ועבודתינו', בחי׳ עבודת עבד, ותכלית השלימות דעבד, עבד נאמן (כמבואר בהמשך תרס״ו - ראה מענה נפלא לועד הנחות הת' על תמיהתם בזה) נבוא בקרוב ממש אל הגאולה ע״י גואל ראשון הוא גואל אחרון משה עבדי ודוד עבדי נשיא להם לעולם בביאת משיח צדקנו.
העבודה עתה בתפילה, קרבנות ונסכים
ש״פ שלח, ח״י סיון. לכללות המאמר ראה לקו"ת פרשתנו, וראה לעיל תשי"ב ובנסמן שם.
קרבנות, ענינם העלאה מלמטה למעלה עד רזא דא״ס, נסכים, ענינם המשכה מלמעלה עד לתחתון שאין תחתון למטה הימנו. בעבודה, תפילות במקום קרבנות תקנום העלאה עד בכל מאודך, מס"נ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ירידה וההמשכה למטה, בקשת צרכיו, והמשכת צרכי האדם מלמעלה למטה בבני חיי ומזוני רויחי. גם כללות העבודה לשמש את קוני, כאו״א מישראל משרת את ה׳ כמו כהן (וכהן גדול) בביהמ״ק ממשיך שכינה למטה ע״י שנה"א חלק אלוקה ממעל ממש מושלת ושולטת על הכחות ועל גופו וחלקו בעולם, עי״ז עושה את העולם משכן ומכון לשבתו ית׳.
מעלת הנסכים שנאמר בהם "ארץ מושבותיכם", היינו ענין ההתיישבות למטה בדברים תחתונים, לא רק העלאה, קורבנות ותפילה, תורה "לא בשמים היא", ודוקא בארץ נמשכת בחי׳ "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה" בניחותא, לעשות לו דירה בתחתונים. גילוי עצם לעצם בלי הפסק בגד בינתיים. תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה, וזהו ענין רצועות של תפילין של ראש צריך שיגיעו למטה מהטבור, לפי שהתכלית היא ההמשכה למטה מטה, ודין זה הוא דוקא בתש"ר (שלמעלה משל יד) שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. עתה העסק בתורת קרבנות ונסכים הוא כמו המעשה.
מרגלים דמשה ויהושע בעבודת האדם
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. ראה לקו"ת ואוה״ת פרשתנו. כמה פרטים דומה למבואר בד״ה זה תשל״ו (מוגה). מדייק בהגהת הצ"צ בלקו״ת שם: ובסש״ב פי״ד.
יריחו לשון ריח, משא״כ ארץ נושבת. הנשמה ירדה לתקן או את חלקו בעולם או את הגוף או את הנה"ב ע״י עבודה במחדו"מ, בחי׳ ריח בלבד, אין זה מהות הנשמה אלא רק לבוש בלבד, ריחא דלבושייכו. מרגלי יהושע, הם הכנה לתומ״צ במחדו״מ, לכן הי׳ בציווי ה׳, כי עבודה זו מצווה כאו״א מישראל. אבל כיבוש כל הארץ היא עבודה באהוי"ר, שייך רק בבחי׳ משה ואינו שווה לכל נפש, לדעתך אני איני מצוה אותך.
הצ״צ מוסיף בהגהה בלקו״ת: ועיין בסש״ב פרק י״ד.
ומיישב עי"ז קושיא גדולה, איך אפשר שאהוי"ר היא רק למשה ובלי ציווי, הרי אין שלמות לעבודה בלי אהוי"ר. לכן מציין לתניא פי״ד, מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם. היינו העבודה במחדו"מ, אבל שלימות העבודה דצדיק אין לאדם משפט הבחירה ע״ז, רק משביעין אותו תהי צדיק, שהוא יעשה את שלו וכולי האי ואולי יערה עליו כו׳. כאן מבאר עבודת צדיק המואס ברע ממש, וזהו רק בבחי׳ משה שרצה לפעול בישראל בחי׳ ראי׳ וכשראה שלא יוכל לפעול זה בכולם אמר "ועתה ישראל שמע", מ"מ פעל זה ביחידי סגולה במרגלים שהם נשיאי המטות יחידי סגולה וצדיקים.
אמנם יהושע פני לבנה פעל בעיקר במחדו"מ הכולל גם אהוי"ר המביאים לידי מעשה, ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", כסיום לשון השער דתניא "לבאר איך הוא קרוב כו׳ בעזרת השם יתברך". ועי"ז ובפרט ע״י הציווי והעזר והסיוע והנתינת כח של רבותינו נשיאינו, נבוא בקרוב ממש לכיבוש ארץ ישראל ברוחניות (מאַך דאָ ארץ ישראל) ובגשמיות.
נסכים, שמן יין וסולת, המשכת ג' מוחין
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. ראה דרושי פ' הנסכים בהנסמן לעיל תשי"ב ועוד.
ענין ק״ש, קב"ע ומס"נ בפסוק ראשון שמע ישראל, ענין הרצוא והעלאה. ענין תפילין, קיום מצוות בפועל, לשון תופל, צוותא וחיבור, המשכה, תוכנו להמשיך השעבוד דלב ומוח למטה.
כמו"כ קרבנות לשון קירוב עד רזא דא״ס, לחמי, מחבר העולם עם הקב״ה. בב׳ התנועות דרצוא ושוב, ונסכים המשכת פנימיות וחיצוניות החיות. במדבר היתה עבודת הקרבנות, העלאה למעלה.
ולפני בואם לארץ נצטוו על הנסכים, להיות שם גוי אחד בארץ, להמשיך המס״נ דאחד בארץ הלזו הגשמית. לכן נקראת ארץ מושבותיכם ולא ארץ כנען ענין השוב. וצ"ל בשמן יין וסולת, ג׳ המוחין חב״ד בחי׳ שוב. אף שבאו לכיבוש ארץ ז׳ האומות, ז׳ המדות, משא"כ על כיבוש המוחין נאמר "אל תצר את מואב", רק לע״ל, כאשר ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, מ״מ, כדי שתהי׳ עבודת המדות בשלימות צריך לזה גם המשכת המוחין, בחי׳ מוחין השייכים למדות.
ענין המרגלים למעליותא
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. "וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בכללות ענין המרגלים (בלקו״ת ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח״ז), דצריך להבין כללות ענין המרגלים .. ויובן זה ע״פ המבואר בדרוש אחר בלקו"ת (ויש בו גם הגהות מאדמו״ר הצ״צ) עה״פ ויעש משה נחש נחשת" ראה לקו"ת חוקת סא, ד.
במאמרים מבואר רק מעלת ופנימיות המרגלים, מצד שרשם בעולם המחשבה. ומה שנבחרו ע"י משה נשיא הדור רעיא מהימנא. ורצו את מעלת א"י מעולם המחשבה, ולא רצו לירד לעולם המעשה המבלבל. ואין להם חלק לעוה"ב למעליותא, שהם למעלה גם מגדר עוה"ב, ודמו כמאן דמיבסמי, ענין התענוג, וגם נק' דור המדבר, ש"לא ישב אדם שם" למעליותא, למעלה מבחי׳ אדם. אלא שנשתלשל למטה לגריעותא עד טענת המרגלים בפשטות, שהיא מעשה בלתי רצוי. [ע"ד שרש הנחש למעלה; שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו; משל הזונה ובן המלך שבזהר, כי רק טוב יורד מלמעלה, אלא שנפלו למטה ומזה נשתלשל יצה"ר שנלחם עם רצון ה׳ שרשו. ע"י הסתכלות בשרש נמשך גם למטה שרשו הטוב]
הטעם שמבואר רק מעלת המרגלים הוא כי העיקר הוא הפנימיות שבהם. וצ"ל כופין אותו, כדי לגלות את הרצון הפנימי. מעלת הירידה לעולם המעשה למעלה ממח', ב״פ מאד, פנימיות התענוג. "אם חפץ בנו הוי׳", דפנימיות הרצון נמשך בנו בישראל, ומתעלים לדרגא שאין לחלק בין חפץ לרצון. מחלוקת המרגלים עם יהושע וכלב ע״ד מחלוקת ב"ש וב"ה. לכן למדו ענין קידוש השם בעשרה מהעדה דמרגלים, כי בפנימיות הי' ענין של קידוש השם, ורק נשתלשל למטה באופן הפכי. להלכה נפסק לילך לא"י על פי ה' כדעת כלב ויהושע, "טובה הארץ מאד מאד, ואם חפץ בנו ה׳ גו׳ זבת חלב ודבש", מעלת הירידה לעולם המעשה, ודוקא בזה ישנו העילוי דמאד מאד והעילוי דחפץ ה׳.
לב) שלח לך – תשמ"ו
חפץ הוי' הוא בצדקה גשמית
ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז. "וידועים דרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת בתחילת החסידישע פרשה, ועד״ז בהדרושים שלאח״ז) בענין פרשת המרגלים, מדוע לא רצו המרגלים להיכנס לארץ ישראל. דלכאורה הוא דבר פלא" וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ רכג. שם ע׳ רכז. על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ס״ע תרכ.
המרגלים לא רצו לילך ממקום נעלה ולהיפרד (און אָפּרייסן זיך) מענינים נעלים וללכת לארץ כנען. כי היו תלמידיו של משה חכמה דקדושה, וטענו ע״פ הבנה והשגה, איך יכולים לעזוב את הר סיני ומדבר סיני שבו ניתנה התורה ולחם מן השמים, וללכת לארץ ישראל לאכול לחם מן הארץ. שש שנים תזרע שדך וגו', לעסוק בעבודת האדמה, זהו נסיון גדול. וענו להם כלב ויהושע "אם חפץ בנו ה׳ גו׳" שאח״כ יראו את העילוי שבזה, "טובה הארץ מאד מאד", למעלה ממה שהי׳ בתחילת הבריאה, כי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, דוקא בנסיון במקום הכי תחתון נמשך גבוה גבוה ביותר. אף שבמדבר גם עסקו בהעלאת הניצוצות, פדיון שבויים, צדקה לעניים, וברכו המוציא לחם מן הארץ שהיו קונים מתגרי אוה"ע, והמוציא לחם מן השמים על המן, ושבט דן מאסף לכל המחנות הי׳ משיב אבידות בגשמיות וברוחניות, צדקה ואהבת ישראל. מ״מ אין זה מספיק, וחפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ דוקא, תכלית הכוונה היא בירורים במקום הכי תחתון, בארץ כנען דוקא, שם נעשה "טובה הארץ מאד מאד".
העוסקים בתורה כל ימיהם הם דוגמת דור המדבר שעיקר עבודתם אינה בבירורי עוה״ז, והעוסקים בצדקה הם דוגמת הדור שנכנסו לארץ. ואיתא באגה"ק שגם ת"ח צריכים לעסוק בגמ״ח, כי כל אחד מישראל מחוייב בתרי״ג מצוות, כולל צדקה, כי חפץ ה׳ הוא שיהי׳ בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים דוקא, ודוקא עי״ז באים לענין טובה הארץ מאד מאד.
העלאה והמשכה לגלות כחות הנשמה
ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז. ומבואר בזה בהדרושים (בלקו״ת ובדרושי אדמו״ר האמצעי והצ״צ וכו׳) בהקדם ביאור תוכן ענין הנסכים".
סמיכות פרשת נסכים לכניסה לארץ, ע"פ מארז״ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב כו' זבח בלא נסכים. ק״ש, העלאה מלמטה, למס"נ באחד. תפילין, המשכה מלמעלה, במוח ולב. הם ב׳ עבודות נפרדות, שאפשר לקרוא שמע בלא תפילין, שבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ואפשר להיות תפילין בלא ק״ש, המוצא תפילין בשבת לובש זוג אחד ומכניסו וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר וכו׳, החידוש שצ״ל ק״ש עם תפילין, חיבור ב׳ אופני עבודה.
חיבור רצו"ש, ק״ש, ע"ד פרחה נשמתן ואח״כ החזירה להם בטל תחי׳. "מימינו אש דת", שהרי התורה אחת בלי התחלקות. גם "והתהלכתי בתוככם", ב׳ בחי' הליכה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה באותה התיבה. קרבנות עולים באש כליל לה׳, נסכים ירדו לשיתין עד התהום, לתחתון שאין למטה ממנו.
המרגלים רצו להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ, לאכול מן ולשתות מבארה של מרים וענני הכבוד, וגם קיימו כל הזמן מצות ה' "על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו", כמאן דקביע להו דמי (פתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר שבזמן הזה הוא דוגמת הקמת המשכן שהיתה לפעמים ליום אחד) לכן רצו להישאר במדבר, "אשר לא ישב אדם שם", למעלה מבחי׳ אדם, בחי׳ מאד, בכל מאדך למעלה ממדוה"ג. לכן התיקון לזה, להיכנס לארץ דוקא, ושם גופא לעסוק בעבודת הנסכים, שענינם המשכה למטה ובירור התחתון.
דוקא ע״י עבודתם במדבר בהעלאה ומס"נ, אפשר להיות אח״כ העבודה עם העולם כשבאו לארץ בשלימות, לעסוק בדברי העולם, נצטוו גם על הנסכים. לעת״ל תהי׳ ההנהגה כרשב״י (וכטענת המרגלים) שלא יתעסקו ישראל בעבודת האדמה, אלא זה יהי׳ נעשה ע״י אומות העולם.
הצורך בעבודה למטה ובירור גשמיות הוא כדי לגלות כחות הנשמה. כשם שלמעלה הרי כשעלה ברצונו להוות ולהאציל כו׳ כבר נאצל ונצטייר והי׳ הכל, מ״מ נברא כל סדהש"ת, כדי לגלות שלימות כחותיו שיהי' בגלוי. עד״ז גם בעבודת האדם, צ״ל גילוי הכחות ע״י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בגלות לגלות כחות הנשמה, ולאח"ז, שוב אין צריכים לעבודה זו.
ולכן לע״ל לא יתעסקו בהמשכה למטה ובירור הגשמיות, אלא "ועמדו זרים ורעו צאנכם".
התכלית בירידה למטה נשמה בגוף
ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז. ראה דרושי שלח בלקו"ת ועוד, וראה בנסמן במאמרים לעיל. להלן קטע מסוף המאמר:
מכיון שהמרגלים היו כשרים באותה שעה, ולא עוד אלא שהיו במדרגה גבוהה מאד, מובן מזה, שגם מענין המרגלים ישנה הוראה נצחית בעבודת כאו״א, ובהדגשה יתירה הרי היא כשלומדים פרשת שלח, ובפרט כשלומדים החסידישע פרשה דפ׳ שלח .. שצריך להיות הירידה לעולם המעשה הן מבחי׳ עולם המחשבה שבאדם והן מבחי׳ עולם הדיבור שבאדם ..
תכלית הכוונה היא שהמחשבה והדיבור לא ישארו במקומם, אלא שירדו לעולם המעשה, אתה נפחתה בי, עד שיהי׳ ואתה משמרה בקרבי וכו׳. דזהו תוכן עבודת האדם בכל יום ויום, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ירידת הנשמה בגוף, ובכח זה דוקא ביכולת הנשמה לברר את העולם, ועד שהעולם פועל גם יתרון בהנשמה עצמה.