אם חפץ בנו הוי' – תשמ"ה

במאמרים מבואר רק מעלת ופנימיות המרגלים, מצד שרשם בעולם המחשבה. ומה שנבחרו ע"י משה נשיא הדור רעיא מהימנא. ורצו את מעלת א"י מעולם המחשבה, ולא רצו לירד לעולם המעשה המבלבל. ואין להם חלק לעוה"ב למעליותא, שהם למעלה גם מגדר עוה"ב, ודמו כמאן דמיבסמי, ענין התענוג, וגם נק' דור המדבר, ש"לא ישב אדם שם" למעליותא, למעלה מבחי׳ אדם. אלא שנשתלשל למטה לגריעותא עד טענת המרגלים בפשטות, שהיא מעשה בלתי רצוי. [ע"ד שרש הנחש למעלה; שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו; משל הזונה ובן המלך שבזהר, כי רק טוב יורד מלמעלה, אלא שנפלו למטה ומזה נשתלשל יצה"ר שנלחם עם רצון ה׳ שרשו. ע"י הסתכלות בשרש נמשך גם למטה שרשו הטוב]

הטעם שמבואר רק מעלת המרגלים הוא כי העיקר הוא הפנימיות שבהם. וצ"ל כופין אותו, כדי לגלות את הרצון הפנימי. מעלת הירידה לעולם המעשה למעלה ממח', ב״פ מאד, פנימיות התענוג. "אם חפץ בנו הוי׳", דפנימיות הרצון נמשך בנו בישראל, ומתעלים לדרגא שאין לחלק בין חפץ לרצון. מחלוקת המרגלים עם יהושע וכלב ע״ד מחלוקת ב"ש וב"ה. לכן למדו ענין קידוש השם בעשרה מהעדה דמרגלים, כי בפנימיות הי' ענין של קידוש השם, ורק נשתלשל למטה באופן הפכי. להלכה נפסק לילך לא"י על פי ה' כדעת כלב ויהושע, "טובה הארץ מאד מאד, ואם חפץ בנו ה׳ גו׳ זבת חלב ודבש", מעלת הירידה לעולם המעשה, ודוקא בזה ישנו העילוי דמאד מאד והעילוי דחפץ ה׳.