מאמרי פרשת במדבר

"ברוך קונך", אצילות נק' קנין שאינו יש מאין אלא רק מהעלם אל הגילוי. וזהו חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, קנין עניני עולם שלמטה שיתעלו לאצילות "עולמו" ב' אופני קנין: משיכה, העלאת עניני עולם לקדושה ע"י אתעדל"ת; כסף, המשכת האהבה, נכסוף נכספתי, ע"י אתעדל"ע. מתחיל מתורה קנין אחד, א. המשכת מוחין לעולם שנתהווה מהמדות, עי"ז מתעלה ל"עולמו" של הקב"ה, שמים וארץ קנין אחד; ב. תורה עצמה היא מחמשה קנינים, והיינו שהחמשה קנינים הם במדות, אברהם קנין אחד - מדת החסד, תורה קנין אחד - מדת הגבורה, ישראל קנין אחד - מדת התפארת, שמים וארץ קנין אחד - מדת היסוד דאחיד בשמיא וארעא, ביהמ"ק קנין אחד - מדת המלכות, ולבאר הקשר בין ב' הפירושים שתורה פועלת קניין בעולם למעלה מהמדות ושתורה היא מדת הגבורה אחד מחמש המדות, יובן משייכות התורה לגבורה ולא לחסד, שהוצרך לצמצמם ולהמשיך התורה שהיא למעלה מהעולם בעולם , מפי הגבורה שמענום. פעולת הקנין בתורה עצמה, לימוד באופן שיורגש שהיא תורתו של הקב"ה, בהקדם עבודת התפלה ולימוד פנימיות התורה. אמנם אמיתת הקנין קאי על העלי' לבחי' יחיד. שנעשה ע"י משיכה לרשות היחיד. למעלה מאצילות שהוא בחי' אחד. וענין זה הן בעולם והן בתורה, כמארז"ל דוד הי' מחבר תורה שלמעלה (אצילות) בהקב"ה (א"ס שלמעלה מאצילות).

"במספר שמות", מספר בנ"י במדבר, ששים ריבוא שייך לסדרן בארבעה דגלים, כנגד ד' מחנות שכינה, ד' חיות המרכבה. מספר ששים רבוא כי נש"י הם ז"א, שהוא בעל ו' קצוות, כל אחד כלול מיו"ד, עם ה' חסדים המגדילים עולה מספר ששים ריבוא. אלא שאז היה המספר בכללות ואח"כ "יוסף הוי' עליכם ככם אלף פעמים" תוספת הקב"ה מרובה על העיקר, "והיה מספר בנ"י גו' אשר לא ימד ולא יספר", כי מספר דבי"ע שונה מאצילות. בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, הרצון דתומ"צ, אזי לא ימד ולא יספר, מצד פנימיות הכתר. משא"כ מצד חיצוניות הכתר הם במדדוה"ג, ששים ריבוא. ע"ד החילוק בין המשכה בסוד שורש, שהיא בתמידות, להמשכה בסוד תוספת שלמעלה ממדוה"ג ויש בה שינויים. "שאו את ראש בנ"י", סדר העבודה מלמטלמ"ע ובתפילה, פסוד"ז, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע, 'שאו' לשון הגבהה למעלה מהגבלה, וממשיכים מלמעלה למטה ועי"ז מגיע למדרגה שלמעלה ממדוה"ג. המשכה זו ע"י אהרן שושבינא דמטרוניתא שעבודתו בהעלותך את הנרות, שפועל בנש"י אהבה רבה שלמעלה מאהבת עולם, אח"כ ע"י הנשיאים נמשך מאצילות לבי"ע. וע"י קריאה בתורה פרשה זו מגלים זאת, כי כל גילוי הוא ע"י רוח. דיבור שבתורה, לכן הוצרך להיות מנין כל שבט בפ"ע, כי המשכה לשבט אחד לא תועיל לשבט אחר, כמו באדם צ"ל תיקון כל מדה בפ"ע.

ענין השבטים להמשיך מאצילות לבי"ע, והעלאת בי"ע לאצילות. ארוממך אלוקי המלך, לרומם את המלכות, מקור התהוות בי"ע, ע"י בירור הניצוצות שנפלו בעולם התוהו בשבירת הכלים, בכח נש"י דוקא ששרשן בתיקון למעלה מהניצוצות שנפלו. אלא שהשבטים עצמם הם מעולם הבריאה ועבודתם היא זרע בהמה שאין בהם דעת עליון, אלא רק השגה דדעת תחתון. וע"י ענין הדגלים נעשה החיבור דאחד באחד ממש, התכללות ע"י תפארת, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם, וע"י המשכה מחכמה (בית אבותם) נעשה בהם ביטול במציאות. ופעלו עילוי במלאכים ובנשמות שלמעלה ממלאכים. בית אבותם, כמ"ש הביאני אל בית היין, בינה, וכולל חכמה, ביטול במציאות, וענין הדגלים "ודגלו עלי אהבה", כאשר נש"י ראו את דגלי המלאכים דבריאה, נתעוררו ונתאוו להדגלים, והקב״ה נתן להם, כדי שיהי׳ העלאת בי״ע באצילות, למהוי אחד באחד.

דגלי המלאכים, ד' חיות המרכבה, התכללות ע"י ביטול ועלייה לשרשם בתוהו שלמעלה מתיקון, ועי"ז נושאים את הכסא. ענין דגלי השבטים בד' מחנות, מרכבה דבריאה, ממשיכים משרשם בז"א דאצילות ומעלים מלכות לשרשו. משם נתינת כח לעבודת האדם בתיקון המדות, ביטול במציאות ועליה לשרשן. נתאוו ישראל לדגלים כדי לעלות בי"ע לאצילות. ג' פירושים בשחר: לשון שחרות וחושך; לשון בקשה וצמאון; לשון עלות השחר. "מי זאת הנשקפה כמו שחר", החושך גורם לצמאון לשחר הגאולה. מי זאת, חיבור דהעלם וגילוי; יפה כלבנה, קיום תומ"צ גם כשיש שינויים מקטנות לגדלות; וברה כחמה, לימוד התורה שאינה בעלת שינויים; איומה כנדגלות, ענין הדגלים למעלה ובישראל שלכן הכל יראין מהם. "איש על דגלו": איש (ולא אדם) תיקון המידות; לבית אבותם (לא אמותם) המשכת מוחין דאבא; מנגד סביב לאוה"מ יחנו, הפעולה במנגד גורם להמשכה מלמעלה.

התבוננות באור הממלא מביא לאהבה דבכל לבבך, בכוחות הפנימיים; ע"י התבוננות באור הסובב, בדרך שלילה, בא לאהבה בכל נפשך, בכוחות מקיפים, בהגבלה עדיין; בהתבוננות בגודל ירידת הנשמה בגוף ונה"ב, שרוצה לברוח משם, בא לאהבה דבכל מאדך בל"ג, היא תכלית ירידת הנשמה שהיא ירידה גדולה ביותר, כי היתה לפנ"ז בדרג' מלאכים, אמנם לאחר שירדה ממדרגת המחשבה אין לה השגה כלל ברוחניות ועוד נתלבשה בגוף ונה"ב, מוכרח הדבר שירידה צורך עלי' לאהבה בכל מאודך ומס"נ, ועי"ז נמשך "עטרה שעטרה לו אמו", כתר שנטל לעצמו, בל"ג דעצמותו ית', ולא רק ב' כתרים שנתן בראש בניו שהם בהגבלה. וביום חתונתו זה מ"ת, אז צ"ל בגילוי ענין המס"נ, "צאינה", לצאת מעצמו, לצאת ממציאותו (מען דאַרף אַרויסגיין פון זיך, אַרויסגיין פון מציאות) גם מהמציאות דקדושה, ועי״ז "וראינה במלך שלמה", מלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" זו כנסת ישראל, שכנסת ישראל מעטרים למלך שהשלום שלו לפי שהם למעלה יותר, שמיוחדים בהעצמות מצד עבודתם בבחי׳ הניצוץ בורא, והיינו שהעצם שלמטה מיוחד עם העצם שלמעלה, דכולא חד.

ישראל נקראו צדיקים, ועמך כולם צדיקים, מצד קיום המצוות שנק' צדקה, שממשיכים אלקות למטה להחיות רוח שפלים, המשפילי לראות בשמים ובארץ, כי ריבוי וגדולי הנבראים (מה רבו ומה גדלו) הם 'מעשיך' בלבד, לכן המשפילי גו'. אעפ"כ התורה ניתנה למטה בארץ דוקא, מצד ענין אתכפיא ואתהפכא שע"י קיום המצוות שנק' דרך הוי' כסדר המשכה בדרך אותיות השם, צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות. שם הוי' במצוות הוא, מחשבה דיבור ומעשה (הו"ה) והביטול דקב"ע (יו"ד). במ"ת הוצרך להיות ששים ריבוא, התכללות ו' מיו"ד ה' פעמים, והקדמת יצי"מ וספה"ע, בהקדמת הביטול דקב"ע. ביותר בעשיה בפועל.

עניני ההפטרה: המשכת בלי מספר במספר, המשכת אוא"ס ב"ה למטה, הפיכת חושך לאור עד שלילה כיום יאיר ונעשה "גדול יום", הגדלה בענין היום, אחדות בני יהודה ובני ישראל לראש אחד ע"י התכללות יחו"ע ביחו"ת. שייכותו לחג השבועות, ענין מ"ת המשכת בל"ג למטה עד להפיכת החושך, כמנהג ישראל להיות ער בליל שבועות להמשיך בחי' לילה כיום יאיר. אף שהוא ענין התשובה ששיך יותר לתשרי מאשר לשבועות שהוא יום החמישים לחג הפסח, עבודת הצדיקים, מ"מ יש בו גם ענין האתכפיא בלחם עוני שהו"ע התשובה, אלא שזהו ע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתא.

תורה היא דבר ה' מלמעלה למטה, אינו תלוי בעבודת האדם. משא"כ תפילה היא עבודה מלמטה למעלה. רשב"י פעל ירידת הגשמים ע"י תורה כי בעסק התורה שלו היה מחבר גליא וסתים ונמשך וחדר גם בעולם. השבחים דהחברייא לעסק התורה דרשב"י, כדי לקשרו לאוא"ס ולהמשיך בחי' כתר בתורה, וכדי שיומשך תוספת וריבוי ע"י חיבור משפיע ומקבל, ומתלמידי יותר מכולם. בל"ג בעומר, הוד שבהוד, גמר עיקר המידות, שלימות עבודת ספה"ע, המשכת מוחין למדות, אז מאיר אוא"ס בחכ', ועצמות א"ס בפנימיות ועצמות החכמה. רשב"י פתח הצינור לכל ישראל שגם הם ימשיכו ע"י תורה, בפרט בדורות האחרונים שמצווה לגלות זאת החכמה בחסידות חב"ד באופן ד"יתפרנסון מיני'".

ישראל נקראו כלה ע"ש הפסוק כלתה נפשי, כי שרשם במלכות שתשוקתה להידבק במקורה בכלות הנפש, ב' בחינות בזה: כלה נאה וחסודה, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', חצר ולא בית; וכלה כמו שהיא, שצריך לפעול בה ענין נאה וחסודה, ע"י לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, לעצמות, מעלת בע"ת על צדיקים. וארשתיך לי לעולם, התגלות עתיק בבינה, בחי' אהבת עולם, בריאה; וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, עבודת המדות, יצירה; וארשתיך לי באמונה, עבודה דאמונה שיש בכל אחד מישראל, עשיה. כל זה הוא בחי' כלה וארוסה, למעלה מזה "וידעת את הוי'", ענין הנישואין, ענין מ"ת שלכן מפטירים פסוק זה בשבת קודם שבועות.

ביום הזה, ר"ח סיון, ביטול ושלימות: ביטול הלבנה, הכנה למ"ת, שיהיה כעונה אחר הקורא; שלמות בירור חג"ת דמלכות כאילו נשלם כל השבוע הז'. גם מדבר (דיבור) ענינו ביטול ושלימות. כתר כנגד נשמע, קב"ע מצוות, וכתר כנגד נעשה, קבעומ"ש. ביטול הרצון לבעל הרצון נעשית כל מציאותו. שלימות הכוונה דירה בתחתונים ביטול במציאות גם בהאדם. מעלת ביטול "ביום הזה" על ביטול "במדבר" ע"י ביטול לעצמות מחבר ב' הפכים ביטול ומציאות. סיני. שירדה שנאה לאוה"ע, הבחירה בישראל מצד עצמות. מעלת כל זה בר"ח השלישי דוקא שמלכות מקבלת מתפארת, גילוי שם הוי' שם העצם.

"איש על דגלם לבית אבותם", ענין הדגלים ביטול והתכללות המדות ע"י בחי' החכמה, אבותם. עי"ז מתעלים השבטים (הדגלים) למעלה בשרשם מרכבתא עילאה דאצילות, למעלה ממרכבה דמלאכים, וממשיכים אוא"ס לחו"ב, מקשרים אוא"ס בתורה. "איש (מידות) על דגלו לבית אבותם (חכמה), ביטול במציאות) מנגד (אלפיים אמה, אאלפך חו"ב) סביב (המשכה מסובב לבחי') אוהל מועד, יחנו".

גם בחי' נשמע הוא ענין הביטול, שמע ישראל, קב"ע שמוכן לשמוע ולהתבונן, אבל הוא ביטול שבא מצד השגה. משא"כ ביטול דנעשה לבד הוא למעלה מהבנה והשגה, שלא טעם עדיין געשמאק בהשגה, אבל הקדמת נעשה לנשמע הוא, שאף שיודע טעם ומעלת ההשגה יש בו ביטול דנעשה. כמו כן מעלה בזה שהוא בטל לא רק לרצון אלא גם לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים. ע"ד קבעומ"ש דר"ה, שאין זה רק הכנה לעבודה, כמו הכנה לקבלת עול מצוות, אלא עבודה בפ"ע בפועל ממש. כי כל ענין התורה הוא לפעול בעולם למטה.

"ונפקדת", גילוי אור עליון ביותר, בהקדם הביטול בתכלית, "כי יפקד מושבך". ע"ד הצורך לשכוח תלמוד בבלי לעלות למדרגת תלמוד ירושלמי. כל זה נוסף על הביטול דמודה אני שבתחילת היום וכמו"כ נוסף על הביטול של התלמיד לקבל שכל הרב. עד"ז הוא ענין "במדבר סיני באוהל מועד", ביטול דמדבר לבוא לבחי' אוהל מועד. מעלת המדבר אשר לא ישב אדם שם, למעלה מציור אדם, מאמר המדרש שדוקא במקום המדבר קבע הנשיא דירתו. ענין הביטול כהכנה לקבלת התורה מודגש "בחודש השלישי ביום הזה," בר"ח, "באו מדבר סיני".

"שאו את ראש גו' לגלגלתם", הגבהת הראש שענינו הבנה והשגה, לגולגולת המקיף את הראש. בעבודה, ראש הוא ענין התורה והגבהת הראש הו"ע התפילה קודם לימוד התורה שעי"ז לומד התורה באמת לאמיתו כדבעי. גם מדבר סיני ואוהל מועד הם ב' הענינים דתורה ותפלה. שאו את ראש כפשוטו היינו ענין המניין, דבר שבמניין לא בטל, שמורה על חשיבות, דמחד הוא ענין של הגבלה והתחלקות וגילוי ומאידך הוא באופן שכולם שווים כפי שהם מצד העצם, החידוש במניין זה שלא שלטא בה עינא בישא מצד עינא פקיחא דעתיקא קדישא. חוץ ממנין ששים ריבוא ישנה גם ענין ד"למשפחתם", שממשיכים מע' נפש שירדו מצרימה, ו"לבית אבותם", המשכה ממקורם בי"ב השבטים, וכל זה נוגע לכל א' מישראל שכולל כל הששים ריבוא והוא עולם מלא.

ב' ענינים במדבר, מקום הקלי' למטה מכל סדהש"ת; בחי' הכתר שלמעלה מסדהש"ת, כי לא אדם הוא. כי ביטול הקליפות הוא ע"י גילוי הכתר. ביטול והפיכת שטות דלעו"ז הוא ע"י שטות דקדושה, עבודה למעלה ממדוה"ג, אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, בחי' הסובב, כפי' מלשון מעשה, מ' דאדם מגיעים למ' דמאוד. "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן", העליה ע"י זכוך החומר והגשם דהמדבר לאחר יצי"מ; "מתרפקת על דודה", בזמן התחיה, התגלות הניצוץ האלקי בדבר הגשמי, ענין ובחרת בחיים, לבחור את הרוחני מהגשמי. עי"ז נעשה הדבר חי, תחה"מ דלע"ל. אך יש בחי' שלמעלה מזה, עילוי' מן המדבר, כי מדבר הוא בחי' אריך, ארץ לא זרועה, כמו המצח שאין בו צמיחת שערות, מצוות ל"ת, לא זרועה, וממשיך בחי' "לא ישב אדם שם", למעלה ממ"ע, בחינת אדם. אבל למעלה מזה, מצווה מלשון צוותא וחיבור עם עצמות, בחי' עתיק, הוא ענין מ"ת, ביטול לבעל הרצון.

קריאת פרשת במדבר קודם מ"ת, נוגע לכל התומ"צ אף שהיא לאחר מ"ת, המנין ליוצאי צבא בישראל, מלחמת היצר גם בדרך מנוחה. ג' פירושים בצבא: לשון חייל; זמן מוגבל; לשון יופי והידור. כל א' מישראל צ"ל איש חיל של הקב"ה, ויש זמן מוגבל לעבודתו, "ימים יוצרו ולא אחד בהם", ועבודתו צ"ל בתכלית ההידור והיופי והשלימות, התחלת העבודה הוא רק אתכפיא ועי"ז בא אח"כ לאתהפכא, תכלית ההידור והיופי בעבודתו. מ"כי יפקד", חסרון שבלבנה נמשך "ונפקדת", זכרון. וישנו כבר בער"ח, "מחר חודש", בירידת הנשמה למטה מבחי' טהורה, בחי' הראש, ומגיע לגולגולתם, למעלה מהראש, ע"י שגם בנה"ב יהיו ביטול, ואהבת את ה"א בכל לבבך, בשני יצריך. שפועל ביטול היש ביש הגשמי שנברא בכוח שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו, ומ"מ הוא פועל ביטול היש וביטול במציאות ועד לביטול בתכלית, הנה ענין זה, תופס מקום כביכול גם בהבחינה ששם היא לא רק "כלא חשיב" אלא לא חשיב בלא כ"ף הדמיון. המשכת במדבר (שלמעלה מאדם) ע"י אתכפיא וביטול היש, סיני (ירדה שנאה ללעו"ז) נעשה ונפקדת באוהל מועד, המשכת מקיף בפנימי. קשור לשבת שבין פסח לעצרת שלומדים פ' אבות משנה עשה רצונך כרצונו (אתכפיא) בטל רצונך מפני רצונו (אתהפכא) ושניהם יחד

יראת שמים קודמת ללימוד התורה וקיום המצוות, ולאח"ז יש יראה הבאה לאחר הקדמת לימוד התורה, "ויצוונו וגו' ליראה את הוי' אלקינו", יראה עילאה ויראה תתאה. קשר למחר חדש, ענין הביטול, תכלית העלם הלבנה שאינה מאירה אפילו בבחינת נקודה, "יפקד מושביך". כמו"כ בחכמה, תורה, עצמה יש ב' דרגות, לידע את המעשה, יר"ת, שירא לעבור רצון המלך; לימוד לשמה, יר"ע למעלה מהגבלה. עד"ז בקיום המצוות באופן דיר"ת ויר"ע. ענין מזל דנשמה, מזלייהו חזי, מחבר ראש ורגל דנשמה, וזהו אם אין חכמה אין יראה, ע"י לימוד חכמתו של הקב"ה הוא וחכמתו א' שא"ס אחד האמת הוא לבדו הוא ואין זולתו היא מדרי' החכמה. בא ליר"ע למעלה ממדוה"ג. עד"ז כל ענין יחוד דוד ויהונתן, מלכות עם בינה, יחוד שמשא וסיהרא, ונעשה פקידה בגשמים ובבנים, עד דוד הגדיל, בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא. גילוי כח הא"ס בנבראים הקיימים באיש ובמין. אמנם הכח הוא בארץ דוקא, פקדת ארץ, ושלשת (בג' לבושים מחדו"מ) ותרד מאוד עד לאבן האזל. עלמא דאזלינן מיני'.

עיקר ענין מ"ת פעולה בעולם ע"י תורה ומצוות, "וירד הוי' על הר סיני", גילוי העצמות, "ואל משה אמר עלה אל הוי'". חידוש בלימוד התורה: קודם מ"ת היה בהשגה והבנה, גם 'ושתיק רב' למעלה מהשגה, היה בהגבלה, בכח הנברא בעצמו, והגיע רק לשרשו. לאחר מ"ת, ניתן הכח מהבורא, שגם בלימוד והשגה של תינוק הוא למעלה ממדוה"ג. חידוש במעשה המצוות: קודם מ"ת לא נשאר קדושה בעולם כי התחתונים לא יכלו לעלות למעלה משרשם, לאחר מ"ת נמשך קדושה בעולם גם בדבר מוגבל ניכר שמציאותו מעצמותו. אמנם, אף שזה ניתן מלמעלה, מ"מ צ"ל הכנה לזה בהקדמת נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון למעלה מרצונות פרטיים, עי"ז גם הנשמע הוא למעלה ממדוה"ג וניתן ב' כתרים גם כנגד נשמע.

כבר מראש חודש סיון היו בנ"י בדרגה נעלית ביותר בשייכות למ"ת. ובפרט בה' סיון שהקדימו נעשה לנשמע. החידוש בו' סיון מודגש במש"כ וידבר אלקים גו' לאמר, שניתן הכח לכל אחד מישראל בלימודו שיהיה כמו אמירת הקב"ה, "תען לשוני אמרתך", כעונה אחר הקורא, כי במ"ת היה הגילוי "אשר הוצאתיך מארמ"צ" היציאה מכל המיצרים והגבלות מצד המשכת העצמות. ענין זה מתחדש בכל שנה בזמן דמ"ת ובאופן נעלה יותר מבשנה העברה ונמשך לכל השנה כולה.

חידוש ומעלת קבלת התורה על קודם מ"ת, תחתונים יעלו למעלה עד לעשיית דירה בתחתונים ע"י הגילוי דאנכי הוי' אלקיך. ובאופן דלאמר, שחוזר ונמשך ע"י לימוד התורה של כ"א מישראל. ומתחיל מר"ח סיון בו נשלמה ההכנה למ"ת לאחר הקדמת ענין מחר חודש, הביטול ד"יפקד מושבך", ע"ד הביטול דהקדמת נעשה לנשמע. עי"ז נעשה גילוי מולד הלבנה, "ביום הזה".

מספר ס׳ ריבוא נש"י הן שרשים וכל שרש מתחלק לס׳ ריבוא ניצוצות וכו׳, עד "שלא ימד ולא יספר", כברכת משה "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", תוספת מרובה על העיקר, חידוש עיקרי בעצם הענין, לא רק ע״ד פרט וכלל, אלא חידוש, כמאמר רשב״י (שתורתו אומנותו ומבני עליה) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים. המספר דס׳ ריבוא תמיד בהשוואה ולא יוסיף ולא יגרע לעולם, זהו בסדר השתל', בסוד שורש, והקריאה בתורה מחזק ענין זה. אבל ע״י העבודה ממשיכים ענין חדש, שעושין רצון חדש, יהי רצון והמשכה חדשה בסוד תוספת. "אשר לא ימד ולא יספר" ופועל שהמספר גופא בלי מספר. כי בבל״ג הכוונה שכל פרט הוא בל״ג. ע"ד ספירת העומר ז׳ פעמים ז׳ מגיעים לשער הנו״ן למעלה לגמרי מהמ״ט שערים, בחי׳ לא יספר. אלא שגם המ״ט יום מתעלים בבחינה זו. עד"ז, עלית כל פרטי העבודה, גם דקטנות, בהילולא (דרשב"י בל"ג בעומר וגם דוד והבעש"ט בחגה"ש). וצריך להגבי׳ ולהעלות נש״י למעלה יותר, "שאו את ראש גו' לגולגלותם", להגבי׳ הראש לבחי׳ גולגלתא, כתר ומקיף, בחי׳ "לא ימד ולא יספר" הנ״ל.

כפל הלשון "במדבר סיני" ו"באהל מועד", בחד מינייהו סגי. הנה יציאת מצרים בעבודה, יציאה מהמיצרים וההגבלות הטבעיים דנפש הבהמית, לבוא לארץ טובה ורחבה, בחי' מרחב דקדושה. וזה פועל האדם בנפשו ע"י עסק התורה והמצוות וע"י עבודת התפילה, שהם ב' הענינים דמדבר סיני ואהל מועד: ענין התפילה הוא להעלות ולקשר את נפשו ומדותיו אל השי"ת, מלמטה למעלה, לפי מעמדו ומצבו בשעה זו. מדבר סיני, עבודה שתחילתה ממקום נחש שרף ועקרב, ומשם עולה ומתקרב לה'. אמנם תומ"צ אינה תלוי' במעמד ומצב האדם, כי כל ישראל חייבים באותן המצוות שניתנו לכל אדם בשווה, מלמעלה למטה. וזהו ענינו של "אהל מועד", שממנו ניתנו התורה והמצוות, כדרז"ל שכל פרטי התורה ניתנו באוהל מועד. וע"י ב' העבודות ד"מדבר סיני" ו"אהל מועד", זוכה האדם לצאת מ"מצרים" הפרטי שלו, ולהגיע להרחבה אמיתית -"ארץ טובה ורחבה" בעבודת ה'. בהקדם לב׳ העבודות צ"ל "שאו את ראש" דגם שיש לו ראש בשלימות, צ״ל הגבהת הראש. כלומר, שיצא מכל המדוה"ג שלו ע״י ביטול, במדבר, לכן קודם התפילה יפנה ויטול ידיו וכו׳, וגם צ״ל הנחת טו"ת לפני התפילה ומביא לביטול. וקודם לכן אמירת מודה אני הו״ע ביטול והודאה בתכלית. עי"ז תפילתו נמשכת ופועלת פעולתה, ובלימוד התורה שלו נהי׳ פתח לבי בתורתך. בלי שוחד וכו', ומתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה. ועי״ז התפילה היא תפילת עשיר ויש בה גם מעלת תפילת העני, שאינו רוצה בשום היכלות ואוצרות וכו׳ אלא רצונו לשפוך שיחו לפני ה׳, שלפניו העשיר הכי גדול הוא בבחי׳ עני. עי"ז תפילתו נשמעת ותורתו מתברכת, שיהי׳ גילוי תורתו של משיח.

"ונפקדת", זכרון. ע"ד יעלה ויבוא ויזכר כו', ע"י "כי יפקד מושביך", ביטול. ונפשי כעפר לכל תהי' עי"ז פתח לבי בתורתך. חידוש והנהגה נסית בעבודת בנ"י, אף שיש מעלה בהנהגה דלא ישבותו כענין לא שניתי, מ"מ מולד הלבנה הו"ע דחידוש ישראל דומין ומונין ללבנה, יחוד פנימי בסוד תוספת ולא רק בסוד שורש. ע"י "יפקד מושביך", ביטול כשלומד תורה מאה ואחד פעמים, יותר מרגילות. מ"מ נאמר בפרשתנו "שאו את ראש", ונק' חומש הפקודים, ומספר שמות בנ"י, שהוא המדידה והגבלה בסוד שורש, להגביה אותם לגולגלותם, פנימיות הכתר, שבעבודה הוא הלימוד לאפשא לה, לחדש. והמנין צ"ל ע"י אהרן, שושבינא דמטרוניתא שמוליך את הכלה אל החתן, "בהעלותך את הנרות". תפילה הקדמה לתורה. "איש איש למטה", סיוע נשיאי השבטים, "שם עלו שבטי י"ה", מבריאה לאצילות. עד למעלה ממספר ונמשך למספר, כי אף שהעבודה צ"ל למעלה ממדוה"ג מ"מ צ"ל גם בהגבלה, החידוש בתורה צ"ל אמיתי כפי שניתנה למשה בסיני. גם ב"שמים וארץ החדשים" צ"ל "כן יעמוד זרעכם ושמכם" דעתה.

האדם הוא עולם קטן, ויש בו ד׳ יסודות אש רוח מים ועפר, וכל העולם תלוי באדם בתיקון ד׳ יסודות שלו, הוא מתקן את כל העולם כולו. דגם את העולם נתן בלבם של בני אדם, הסדר מלמטה למעלה, עפר מים רוח ואש. עפר הארץ: לשון רצון ומלשון ריצה, התשוקה לעשות רצון קונו. התשובה ליכלל בו ית׳. הביטול דארץ שהכל דשין עליה שאינו מציאות לעצמו, וצריך לעזר וסיוע מלמעלה. מים: מצוות שירדו למטה בדברים גשמיים. פקדת הארץ ותשוקקי׳ גו', מילוי התשוקה ע״י מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. רוח: בעולם הזה, מלשון העלם, צריך נתינת כח מיוחדת. וזהו יסוד הרוח, שתוכנו העלי׳ למעלה, רוח האדם העולה היא למעלה, לימוד התורה הו״ע הרוח. אש: כי גם הרוח אינו עולה למעלה לגמרי, וצ"ל יסוד האש שטבעו לעלות למעלה, וצריך פתילה שתמשוך אותו למטה כדי שלא יכלה, ובעבודה הו"ע תשובה. לע"ל העבודה לא יהי׳ באופן של תשוקה לעלות, אלא שבעבודתו גופא יאיר האור שלמעלה. ברוך קונך, שהוא חד עם עצמותו ית׳, וגם בעבודתו למטה שבמדידה נרגש האור שלמעלה ממדוה"ג, המספר עצמו יהי׳ באופן "אשר לא ימד ולא יספר". "והי׳ במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", תשובה באותו מקום, זדונות נעשה כזכיות "ונקבצו בני יהודה", הודאה וביטול דמלכות, ולעת"ל תתגלה מעלת ספירת המלכות, עם בני ישראל, ז״א, "יחדיו", שהמספר ובלי מספר יהיו יחדיו.

דברה תורה כלשון בני אדם, נשיאת ראש בנ״י לגולגלותם. הראש כפשוטו למעלה מכל אברי הגוף, בו משכן המוח והשכל וכל החושים הנעלים ומנהיג כל אברי הגוף. נשיאת ראש, שגם החלק הכי נעלה בגוף מתנשא למעלה יותר ומנשא עמו כל הגוף. לגולגלותם, המקפת ושומרת על המוח שבראש, בגשמיות מוכרח להגין מלמעלה, אבל הקב״ה אינו מוכרח בשום דבר, ויכול לעשות שההגנה תהי׳ לא מלמעלה. גם בנבראים יש הגנה ושמירה לא מלמעלה, נשר מגינה על גוזלי' מלמטה. זה שגולגולת היא למעלה מהמוח בפשטות כי הוא למעלה במדר' מהמוח. לכן צ״ל הגבהת והרמת הראש אל בחי׳ הגולגולת. ה' דרגות בנשמה ולכל דרגה שם אחר. נר"נ הם דרגות תחתונות המתלבשות בגוף בפנימיות. למעלה מזה ח"י, מקיף הקרוב והרחוק. סיבת מנין בנ״י מתוך חיבתן גם לבחי׳ נר״נ שבנפש, וצ"ל העלאה לבחי׳ הגולגולת, למקיפים דח"י, לקשר נר״ן בח״י מלמטה ולהמשיך מלמע' למטה, לכל יוצא צבא בישראל, גם למקום ודרגא כזו שיש בה אויב שצריך להלחם בו, גם שם נמשך מקיף דח"י, ונותן כח לנצח המלחמה, בעבודת התפילה, שעת צלותא שעת קרבא, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מתחיל בהודו להוי׳, התבוננות בפסוד"ז, עד תפילת העמידה בלי שום תנועה, תכלית הביטול בלי שום הרגש המציאות, בקול דממה דקה, בלי שום תנועה, ענין במדבר סיני ברוחניות, דגם מדבר (וצומח וחי) הוא בבחי׳ דומם, ביטול בתכלית. לא רק בכל לבבך ובכל נפשך, כחות פנימיים, אלא גם בכל מאדך, כוחות מקיפים, עד למס״נ ומסירת הרצון. אלא שתכלית הכוונה היא שתהי׳ אח״כ המשכה למטה, בלימוד התורה, באוהל מועד, ונועדתי שמה גו׳, מביהכ״נ לביהמ״ד, לימוד התורה כענין בפני עצמו עם כל התוקף ועם כל ההתעסקות (מיטן גאַנצן שטורעם און מיטן גאַנצן פאַרנעם) הוא דוקא לאחרי עבודת התפילה. הכח לזה "וידבר הוי׳ אל משה", בחי׳ משה בכאו״א מישראל, אתפשטותא דמשה המאיר לס׳ ריבוא נשמות, וכ״א מהס׳ ריבוא נשמות מתחלק לעוד ס׳ ריבוא ניצוצין. "שאו את ראש גו׳ לגולגלותם", עד ליחידה שבנפש, ועד לבחינה שלמעלה מיחידה. ואח״כ נמשך מזה למטה בכוחות הפנימיים. ומזה באים אח״כ לגילוי בחי׳ היחידה הכללית, משיח צדקנו.

"נעשה", קב"ע, אשר קדשנו במצוותיו. "נשמע", נוסח ברכת כל מצוה בפ"ע. ביטול לרצון ולבעל הרצון. משפטים וחוקים. התבוננות בשפלות האדם לסור מרע, התבוננות בגדולת ה' לועש"ט. בירור מפסולת ובירור מאוכל. בע"ת וצדיקים. תפילה ותורה. "נעשה" מקשר הרצון מלמטה, "נשמע" ממשיך לשכל ויורד לקבץ ניצוצות. למעלה מזה הקדמת נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון למעלה מדרגות וציור, למעלה מכתר, שאף שהוא למעלה מהראש שייך להגבלת הראש. לכן כתרים הם רק כנגד נעשה ונשמע ולא להקדמת נעשה.

ספירת העומר, הכנה למ"ת לאחרי יצי"מ, אתכפיא, מלמטה למעלה, יום אחר יום, עד שמגיעים למ"ת. וספרתם לשון אבן ספיר, המשכת אור במדות שיזדככו ויתבררו ויהיו מוכנים לקבלת התורה. ממחרת הפסח שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובכח זה נמשך כתר בכל פרטי ספה"ע מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, קרבנו מן השעורים מאכל בהמה, פועל שינוי באדם העובד, לכם, ע"ד וספרה לה בירור וזיכוך עצמו. בה׳ סיון, השלמת הספירה, שבע שבתות תמימות, הקדימו נעשה לנשמע, תנאי לקבלת התורה, ביטול, הר סיני מכיך מכל טורייא. בנו בחרת מכל עם ולשון, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. מ"ת הוא הגילוי למעלה מסדר השתל', גילוי בכבודו ובעצמו בערוות הארץ, ביטול גזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים. תמימות תהיינה, מ״ט ימים שלימים מלילה ויום. עושין רצונו של מקום. בכל מאדך. ונמשך גם בעולם לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, כשחל ר"ח ניסן בשבת אז הן שבתות תמימות, כששת ימי בראשית בגילוי בגדר זמן דעולם. עד שגם צדוקים ובייתוסים מודים בזה. היינו שבשנה זו כל הענינים הנ״ל הם בגלוי בעולם.

כשעומדים ביום שהוא ער"ח הוראה נצחית בעבודת האדם מסיפור "ויאמר לו יהונתן גו'", ענין מולד הלבנה, יחוד שמשא וסיהרא, הוא בתוקף ביתר שאת וביתר עז וביתר גילוי. ובפרט לאחר מ"ת העבודה הוא מלמטה למעלה, שלומדים הענינים כפי שהם ברמז בתחתונים ומזה משיגים אח"כ את הענינים כפי שהם באמיתתם למעלה, בעליונים, עבודת האדם שעל ידה מתגלה איך שהם חד כביכול עם עצמותו ומהותו ית' היש האמיתי הו"ע הביטול. ע"ד היחוד והמולד שע"י הסתר הלבנה לגמרי, ביטול במציאות לגמרי. חודש לשון חידוש, "ונפקדת", ענין הזכרון, למעלה מגדר מקום ולמעלה מענין יעלה ויבוא ויגיע וירצה וישמע ויפקד זכרוננו ופקדוננו כו'. למעלה ממקום שבו מגיעה עבודת האדם, היש הנברא הוא חד עם היש האמיתי, היחוד בתכלית דקוב"ה וישראל. נפעל ע"י "כי יפקד", החסרון וההעדר המורה על תכלית שלימות הביטול, ביטול במציאות. ומרומז בשם יהונתן, ג' אותיות שם הוי' ו'נתן', נמשך לכל ישראל, גם כי נאמר לדוד מלך ישראל שהוא חי וקים לכל ישראל לכל הדורות.

ענין "שאו את ראש גו׳", פשוטו כמשמעו, נשיאת והגבהת הראש. בג׳ פרטים, "למשפחותם, לבית אבותם, לגולגלותם", וכדי שיהי׳ זה מתוך שמחה וטוב לבב, נעשה זה ע״י משה ואהרן דוקא, ובמקום ומצב מיוחד, במדבר סיני באוהל מועד ע"י משה ואהרן, ב׳ רועים, ב' דרכים בעבודת הוי׳. משה עיקרו תורה, שושבינא דמלכא; ואהרן שושבינא דמטרוניתא, עיקר עבודתו העלאת נש"י למקורם. וע״י עבודת שניהם נעשה אמיתית ענין יחוד החתן (המלך) והכלה (המלכה), הקב״ה וכנס״י, ומתוך שמחה עם שושבינים, שמעלים גם בחי׳ הראש למעלה. "למשפחותם", הפרטים דישראל; "לבית אבותם", י״ב שבטים; "לגולגלותם", האבות שלמעלה מהשבטים. יעקב בחיר האבות ממשיך רחמנות במשפחות בנ"י יוצאי ירכו, ועל י"ב שבטים ועל עצמו. עד לדרגא הכי נעלית, רחמים דיעקב, עד שיהי׳ ברחמיך הרבים רחם עלינו. כל זה גם בעבודה דספה"ע עד חג השבועות.

מעלה באירוסין שבפסוק "וארשתיך לי לעולם" על נישואין, דקאי על מ"ת שאז נעשו ישראל מאורסין ומיוחדין לקב"ה, אח"כ באים ל"וידעת את הוי'", שלימות דנישואין, דעת מלשון התקשרות והתחברות. במיוחד במ"ת ד"תורה חדשה מאיתי תצא" לעת"ל. אמנם גם היא נתנה כבר במ"ת, כי נאמר בה "וארשתיך לי" וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם. ענין הנצחיות. אלא רק כדי שלא יהיה בחי' נהמא דכיסופא, לכן היה אח"כ העלם והסתר על התורה חדשה. וע״י שלימות הענין ד"וארשתיך לי לעולם", ושאר הדרגות ד"וארשתיך", באים אח״כ ל"וידעת את ה׳", ענין הדעת, תכלית היחוד דנישואין, שזהו ענין הדעת מלשון יתקע מחשבתו בחוזק, עד שזה מוליד אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳ כמבואר בתניא. ועל ידי עבודתינו עתה ממשיכים גילוי זה שהיה במ"ת.