מאמרי שנת תשל"ז

בסוכה מתגלה ענן הקטורת דיו"כ בקודש הקדשים, בו מודגש מעלת ישראל אפילו לגבי מלאכים, "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", גם הכסא מלכות נבדל מהשגתם וכמו משא נחשב להם, נושאות את הכסא, ואעכו"כ לאדם שעל הכסא, ובנ"י אתם קרויים אדם, הם בערך למלך, ונמשך להם מאדם שעל הכסא, "ואתא מרבבות קדש", מלה בגרמי', נמשך לכאו"א ע"י תומ"צ, אלא כדי שיתקבל בהם צ"ל מדידה ושיעור מצומצם. "סוכה אחת" קשור ליחידה שבנפש ונמשך בה "האזרח", מה שעתיד להזריח בפנימיות לעת"ל. נמשך שבעת ימים, בהתחלקות, ובאים ל"יום השמע"צ תהיה לכם", יהיו לך לבדך.

אחדות ישראל בשמח"ת דומה לאחדות דר"ה. לכל אחד מעלה ומשלימים זה את זה; כל ישראל קומה אחת שלימה מבלי שתמצא ראש וסוף. כמו כן שמח"ת, הריקוד ברגלים מנשא את הראש; בספר תורה מכוסה במפה. "אתה הראת לדעת" ידיעה בממכ"ע; ידיעה בעצמות, "אתה" למטה מהוא או למעלה מהוא. בכח גילוי יכולת העצמות להביא שהידיעה דממכ"ע לגרום לשכל נפה"ב לידע אלקות. הידיעה "כי הוי' הוא האלקים" כולא חד, בשורש האורות והכלים: בע"ס הגנוזות; באור שלפני הצמצום; בבחי' יכולת. מזה נדע ש"אין עוד מלבדו", שיכולת אינה זולת העצמות. מצד הכוונה דדירה בתחתונים ידיעת הנבראים גורם עליה בידיעת עצמו כביכול, ע"ד השפעת הרגל בראש; ונמשך גילוי יכולת העצמות שלמעלה מגדר ראש ורגל.

"נפקדת" הוא ענין הזכרון שהוא מוח החכמה, תכלית העילוי וראשית כל ההשתל'. "יפקד מושבך" הוא חסרון בתכלית. תכלית הביטול ד"תמליכוני עליכם" גורם גילוי "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". כמו"כ "בראשית ברא גו'" כולל כל הספי' וסדהש"ת עד לעוה"ז שנברא במלכות, ב' קצוות העלאה והמשכה עד למטה. לכן "צריך להתחיל בהחודש הזה לכם" שעיקר התורה הוא להגבי' את העולם, והשאלה מצד ר' יצחק ענין הצחוק והתענוג שישראל פועלים ע"י עבודתם בשם אלקים, בגי' הטבע שמגביהים את העולם ופועלים ביטול מיש לאין, יותר מהעילוי דבראשית ברא, שהוא מאין ליש. המענה "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". התבוננות בהתהוות היש היא הכנה לביטול היש ב"החודש". "לתת לחם נחלת גוים", אין זה שעושים אויס וועלט, כי אם כמו שהיא במציאותה (נחלת גוים) ממשיכים ופועלים שיהי' שם דירה בתחתונים. גילוי יש האמיתי בהיש הנברא. ככל הפירושים ב"אתה הראת לדעת וגו'" ממלא, סובב, עצמות, וע"י העבודה בזמן הגלות אל יבוש מפני המלעיגים פועל המשכת העצמות, גילוי היחידה "אחת שאלתי" בכל הפרטים, שזהו התחלת ד' חלקי השו"ע, שמתחיל "יהודה בן תימא אומר שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" שיתבונן בהנה הוי' ניצב עליו ומביט עליו אם עובדו כראוי לכן אינו מתפעל ועובד עבודתו בבחינת מעשה, ער לייגט אריין זיין גדלות אין מעשה וממשיך מעשה גדול דלע"ל בראשית ברא אלקים, ברא לשו'ן גילוי.

ענין נח, תענוג מעבודה, "נח נח", שתי שבתות למנוחה, א' מצד עבודה וב' לאחריה; ומה שנמשך מלמעלה, תענוג הפשוט. "ואלה" פסל את הראשונים, התהוות העולמות שהיה מזה פירוד, "ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד". אף שההתהוות הוא מעצמותו ית', שמציאותו מעצמותו, מ"מ הוא פסולת וטפל לגבי מעלת העבודה להפוך היש לאין. שלימות העבודה בפרטי עניני התיבה ומידותיה בה שהה נח י"ב חודש עד שנעשה שלימות הבירור בתכלית. כך גם במשך השנה שמתחיל בר"ה ויוהכ"פ ועשי"ת בעבודה כללית, ונמשכת בסוכה במקיף, ובשמע"צ בקליטה פנימית, עד לעבודה פרטית, "בא אל התיבה". דוגמתו גם בכל יום החל ב"מודה אני שהחזרת בי נשמתי" עד שבא לפרטי עבודה בתורה ותפלה ועד ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ". דירה בתחתונים.

ב' מאמרים על פ' וירא בהמשך תרס"ו, ד"ה וה' אמר המכסה תרס"ז וד"ה כי ידעתיו תרס"ו. במאמר דתרס"ו מבאר מעלת קיום המצוות מצד ההמשכה מלמעלה, ומפרש ענין העלאה ד"צדקה ומשפט" בתור פרט בהמשכה של "דרך הוי'". במאמר דתרס"ז מבאר מעלת קיום מצוות מצד עצמם, ומפרש צדקה ומשפט כענין נוסף על דרך הוי' לכן מתחיל והוי' אמר המכסה, ענין העלם העצמי דא"ס, ומפרש "כי ידעתיו" לשון חיבה, תענוג עצמי. ענין דרך ה' מבואר בד"ה זכור תרע"ח, דוגמת דרך כפשוטו, שהוא ממוצע מחבר מקומות רחוקים בתכלית; ומשמש הן להליכה והן לחזרה. כך דרך הוי': תומ"צ הוא ממוצע להמשיך אור א"ס לעולמות, לאתקנא רזא דשמי' גילוי עצמות אוא"ס בתחתונים; דרך להמשכה ולהעלאה, בלימוד התורה גורם המשכה, בקיום מצוות גורם העלאה. יש מעלה בבירור והעלאת התחתון בב' ענינים: כדי שהמשכה מלמעלה תהא אמיתית ושלימה: וכדי להגיע להעצמות. עפ"ז יובן חילוק המאמרים דלעיל והשינוי בדיבור המתחיל. קשור עם קאפיטל קט"ז דשנה שעברה: אתהלך לפני הוי' בארצות החיים, ב' ארצות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, מזה באים לקאפיטל קי"ז דשנה זו: "הללו את ה' כל גוים גו'" בירור זיכוך והעלאת העולם, "כי גבר עלינו חסדו" המשכה מלמעלמ"ט בתוקף והתגברות מהקצה הכי עליון עד תחתון שאין תחתון למטה ממנו "ואמת הוי' לעולם הללוי– ה" אמיתית ההילול בשירה העשירית לעת"ל שאז יתגלה העילוי דהעלאת התחתון. מעשה גדול.

בזהר מפרש "בכל" אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. רש"י מפרש בכל (בגי' בן) קאי על יצחק. והוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה. הצ"צ מבאר שלאחר שנתנסה בי' נסיונות (אתעדל"ת, אתר שלים) ברכו בכל, פנימיות הכתר, "והוי' ברך את אברהם בכל" (אתעדל"ע מצ"ע, פנימיות עתיק), למעלה מ"אברהם זקן בימים" (חיצוניות הכתר, אריך שנקרא עתיק יומין) שהמשיך ע"י תורה (זקן שקנה חכמה) ומצוות (בא בימים). ב' מדרגות "כל", א' פנימיות עתיק, ע"י קיום מצות ל"ת, ב' העלם העצמי, ע"י הנסיונות. במיוחד ע"י נסיון העקידה, שלא היה כמו שאר הניסיונות שהיו היפך טבע חסד דאברהם (חיצוניות הכתר) אלא יתרה מזה, שהיה בנוגע ליצחק בנו יחידו, דאהבת אדם לבנו, ובפרט לבנו יחידו, היא גדולה יותר מהאהבה לעצמו, וכל אשר לאיש יתן בעד בנו, לכן היה זה באין ערוך לשאר הנסיונות, ע"ד פנימיות הכתר. בחינת כל. והכוונה בהמשכה זו היא שיומשך השפעה בל"ג ביצחק (בכל בגי' בן היינו יצחק) וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, תגבורת השפע. ובעיקר יומשך בגילוי ע"י יחוד יצחק ורבקה. חותם המאמר: הוראה, שצריך להיות (דוגמת) העבודה דנסיונות, היינו, שהעבודה צריכה להיות ביגיעה גדולה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. עין לא ראתה גו' יעשה למחכה לו, מאי למחכה לו כו' אינון דדחקין למלה דחוכמתא כו' .. שע"י היגיעה בתורה, יגיעה שלא ע"ד הרגיל .. נמשך שגם קיום המצוות יהי' ביגיעה גדולה .. כולל גם היגיעה בהפצת המעינות חוצה, דנוסף להיגיעה שצריכה להיות בלימוד והבנת המעינות (דחקין למלה דחוכמתא), צריכה להיות יגיעה מיוחדת להפיץ את המעינות חוצה, להביא את המעינות גם לאלו שנמצאים חוצה, "בין החוחים", ועי"ז יהי' אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהי' גילוי העלם העצמי, עין לא ראתה, במהרה בימינו ממש.

"פדה בשלום", לא ע"י מלחמה דאתכפיא ואתהפכא אלא שמלכתחילה אין מנגד להלחם בו, ע"י עבודה מצד היחידה שאין לה לעומת-זה, בבואה דבבואה לית להו, וישנה גם בעבודה בזמן-הזה, כי כל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים בעבודה דעתה. "וישכם לבן בבוקר", לובן העליון מאיר בכל בוקר ומתגלה באופן דנשיקין, "וינשק לבניו ולבנותיו", מצד גודל האהבה נמשך למטה ונותן כח לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", לעבוד בצאן, ביטול "את דכא ושפל רוח", להמשיך העלם העצמי, גם לעת"ל "עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה", והוא בהקדם עבודת יעקב אותיות יבקע, בקיעת הפרסא המבדיל בין לובן העליון לסדר השתלשלות, בקיעת הגל שבין יעקב ללבן, כדי שיוכל להיות הבירור בתחתון שאין תחתון למטה ממנו. כמו כן בנשמת האדם לובן העליון הוא בחי' יחידה וע"י סולם דתפילה נמשך וחודר עד לכח המעשה ומברר את העולם באופן דפדה בשלום.

אגרת הקודש "קטנתי" הוראה לכל אחד בעבודה דג' קוין, דכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. בשפלות דקטנתי כמה דרגות ביטול. פדיית יעקב מעשו ע"י השתדלות בתפילה דורון ומלחמה. כך בדוד, פדה בשלום נפשי מקרב לי וכן שלמה שהי' רק התחלת השלום, לעת"ל השלימות "וגר זאב עם כבש", "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", תולדות מלא, "לגני לגנוני", עיקר שכינה בתחתונים, הוא בעבודה בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, בג' אופנים, א. מלחמה, ב. חרב של שלום ג. שלום. גמ"ח, קיום מצוות בהתלבשות בדברים הגשמיים, לגמול חסד עם הניצוץ האלקי שנמצא בהם באופן של צער להחיותו, לבררם ולעשותם עניני מצוות ע"י מלחמה, נהמא אפום חרבא ליכול. תפלה, אף שענינה בקשת צרכיו בענינים גשמיים, הרי אין זה באופן של התלבשות בדברים הגשמיים, ולכן אין זה באופן של מלחמה, אלא חרב של שלום (רק התפלה דשבת היא בחי' שלום), שע"י רוממות א-ל בגרונם נעשה חרב פיפיות, של שתי פיות (ובפרטיות, חמשה כלי זיין) לבטל ב' אופני יניקת החיצונים: א. מריבוי הצמצומים עי"ז שהאדם משפיל את עצמו לקבל מהדברים הגשמיים, ב. באופן ד"תגבי' כנשר", ע"י גאוה. תורה, "הלא כה דברי כאש", "דברי אשר שמתי בפיך", כמו במ"ת, שאז לא הי' מציאות של מנגד, וגם הפעולה דהתלבשות בעולם היא בדרך פקודה וציווי מלמעלה (ולכן הפעולה היא גם בהפיכת הלעו"ז). בפרטיות יותר יש ג' ענינים אלו בתורה גופא: תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, בריבוי קושיות העלמות והסתרים – מלחמה; חרב של שלום – כל העוסק בתורה כאילו הקריב כו'; ופנימיות התורה דלית תמן קושיא ומחלוקת, ובזה גופא – ביאור ענינים בנגלה שיש בהם קושיות ומחלוקת, עה"ח שבעה"ד, ופנימיות התורה כשלעצמה; גילוי פנימיות התורה עתה, ושלימות הגילוי לעת"ל, פנימיות אבא פנימיות עתיק. השייכות לקטנתי מכל החסדים, כי הביטול דקטנתי הוא לפי ערך מעלת החסדים, עד לתכלית העילוי דפדה בשלום.

פדה בשלום – ע"י מלחמה, ע"י חרב של שלום, ובאופן דשלום ממש (וכמו החילוק בין דוד, שלמה ולעת"ל). והם ג' אופני עבודה שנרמזים בפסוק פדה בשלום – העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור: גמ"ח – קיום המצוות באופן של התלבשות בדברים הגשמיים (לגמול חסד עם הניצוץ האלקי שנמצא בהם באופן של צער, להחיותו), לבררם ולעשותם עניני מצוות, ע"י מלחמה – נהמא אפום חרבא ליכול. תפלה – אף שענינה בקשת צרכיו בענינים גשמיים, הרי אין זה באופן של התלבשות בדברים הגשמיים, ולכן אין זה באופן של מלחמה, אלא חרב של שלום (ורק התפלה דשבת היא בחי' שלום), שע"י רוממות א-ל בגרונם נעשה חרב פיפיות, של שתי פיות (ובפרטיות – חמשה כלי זיין), לבטל ב' האופנים שביניקת החיצונים: מריבוי הצמצומים – עי"ז שהאדם משפיל את עצמו לקבל מהדברים הגשמיים, או באופן דתגבי' כנשר, ע"י ענין הגאוה. תורה – הלא כה דברי כאש, דברי אשר שמתי בפיך, כמו במ"ת, אז לא הי' מציאות של מנגד, וגם הפעולה-התלבשות בעולם היא בדרך פקודה וציווי מלמעלה (ולכן הפעולה היא גם בהפיכת הלעו"ז) – שלום. ובפרטיות יותר – יש ג' ענינים אלו בתורה גופא: תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, בריבוי קושיות העלמות והסתרים – מלחמה; חרב של שלום – כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'; ופנימיות התורה דלית תמן קושיא ומחלוקת, ובזה גופא – ביאור ענינים בנגלה שיש בהם קושיות ומחלוקת, עה"ח שבעה"ד, ופנימיות התורה כשלעצמה; גילוי פנימיות התורה עתה, ושלימות הגילוי לעת"ל – פנימיות אבא פנימיות עתיק. השייכות לקטנתי מכל החסדים – כי הביטול דקטנתי הוא לפי ערך מעלת החסדים, עד לתכלית העילוי דפדה בשלום.

בתי אחותי אמי, מלכות ז"א מוחין, קיום המצות תורה תפלה. לימוד התורה ביגיעה וקב"ע דרגת ביתי כפי שהיא בעצמות למעלה מאחותי ואימי. "רני ושמחי בת ציון .. הנני בא ושכנתי בתוכך". המלאכים טענו ורעמו (האבן געשטורעמט) "תנה הורך על השמים" והי' המענה למצרים ירדתם, בהמשך תרס"ו מבאר דהגילוי דיעשה "למחכה לו" נמשך בקיום מצוות ולימוד התורה דעבד פשוט, שזהו המדרגה שעבד נאמן בינט זיך מיט עבד פשוט. כן הוא בכללות לימוד התורה עצמה, כמבואר בהמשך תער"ב [נדפס אז לראשונה] שישנה סברא לומר דבחי' התורה המושרשת בעצמותו ית' נמשכת ע"י לימוד פנימיות התורה. מ"מ אינו כן אלא גם כשלומד מקרא או הלכה פסוקה נתקשר ע"י לימודו בעצמותו ית'.

כוונת הירידה לגלות מצרים לבוא למ"ת. אריכות גלות זה האחרון שהוא באי"ע לגלות מצרים, כי גילוי פנימיות התורה לעת"ל הוא באין-ערוך לנגלה דתורה. הגילויים דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בחומר ובלבנים, ע"י היסורים בלימוד ק"ו וליבון הלכתא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה ("ואלה שמות") וגם בעבודת התפילה, ע״י הענין דוימררו וגו׳ בתורה ותפילה וע"י העמידה בתוקף אפילו על ענינים פשוטים שלא שינו את שמם וכו' ממירים (מ׳פארבייט) יסורי גלות זה האחרון, מהירידה לאותיות המח' ודיבור ("ירוד ירדנו") ובאים לגאולה וממשיכים עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא ("אעלך גם עלה") מן העולם ועד העולם. בענין אריכות וצרות שבגלות זה האחרון: אע״פ שגם אריכות גלות זה האחרון באה בהגבלה בכמות (השנים), הנה אין הכוונה בגודל האריכות שבגלות זה על האריכות בזמן (בלבד), כי אם (גם) על האריכות שבו בגודל היסורים והצרות, ובפרט בחבלי משיח (חבלי לידה) שצרות ויסורים אלו הם באין ערוך מהיסורים שבגלות מצרים. ואין הכוונה שצ״ל ח״ו צרות ויסורים וכו׳, כי אם ענינים שאינם מתאימים לרגילותו של ישראל (וואס איז ניט לויט די געוואוינהייט פון א אידן) בלבד, שגם זה נחשב ליסורים "כשמדובר אודות א׳ מישראל, "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה׳ אלקיכם", הנה הטובה המגיע להם היא שלא לפי ערך כלל ממה שזכה נבוכדנצר, וכל אחד מישראל אפילו הפשוט שבפשוטים ביכולתו לתבוע מהקב״ה כל ענינים טובים ברוחניות [שזהו העיקר של יהודי], ומזה נמשך גם בגשמיות, בכל עניני ברכה וכו׳ שכללותם היא בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן דמולך בכפה. ומזה מובן שכל ענין של העדר הרגילות של יהודי ליסורים גדולים יחשב, ובאי״ע לגבי מצרים שהי׳ לפני מ״ת ודרגת מצווה ועושה, ועי״ז מעבירים הכתמים הכי קטנים שנשארו לאחר כל היסורים וצרות שעברו (וואס מ׳איז דורכגעגאנגען).

לעת"ל הלכה כב"ש דר"ה לאילן הוא בא' בשבט, וגם לב"ה הרי ר"ח כולל גם את ט"ו בו. אילן עיקרו גפן וזית היינו פנימיות התורה רזין דרזין שיתגלה ע"י משיח, נוסף על תבואת דגן שהוא נגלה דתורה שניתן במ"ת. וצריך לזה חרישה וזריעה, ענין היגיעה בתורה בחומר ובלבנים ק"ו וליבון הלכתא. ענין הגלות שהיה הקדמה למ"ת, לאחר הקדמת "וארא אל האבות" בא הגילוי דשם הוי' דלעילא למשה שהיה תכלית הביטול "ונחנו מה" והמשיך זאת לכ"א מישראל בשלימות בר"ח שבט, בו "הואיל משה באר את התורה הזאת", מפי עצמו, באמרו "אלה הדברים" בגילוי, מראה באצבע, שלימות דמ"ת. והדברים נזכרים ונעשים ומעלין בקדש, לא רק העליה דמ"ת הנגלית לאחר שעבוד מצרים אלא בזמן מוגבל, ע"ד צמיחה לאחר זמן הזריעה. אלא גילוי פנימיות התורה לאחר אריכות גלות זה האחרון. ע"ד אריכות זמן לצמיחת האילן. לכן א' שבט הוא ר"ה לאילן לב"ש שהלכה כמותו לעת"ל, וההתחלה כבר בזמן הגלות, שבר"ח כלול כל ימי החודש, מוסיפים בלימוד התורה באופן של יגעת ומעבירים ממנו עול דרך-ארץ ויוצא מהגלות דחומר ולבנים ועבודת פרך ואז מצאת בפנימיות התורה, בחינת זית וגפן דתורה עוד בזה"ג באופן דיפוצו מעינותיך חוצה עי"ז ברענגט-מען אלקות גם ל"נדחך בקצה השמים".

לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (מצוות) ישנם בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח. "לא על הלחם לבדו גו'", ממכ"ע. "על כל מוצא פי הוי'", סוכ"ע. "למען אנסנו הילך בתורתי", ניסיון ענינו הרמה והגבהה, הכנה למ"ת, "הילך בתורתי", הליכה בל"ג, "הנני ממטיר" (מטר, ולא טל דלא מיעצר) כי המן נתגשם לאכילה כדי לידע שגם אכילת לחם הוא מוצא פי הוי'. ההוראה מזה: גם בעבודה דיחו"ת צריך מזמן לזמן יחו"ע. אף שעיקר הלימוד הוא בנגלה דתורה מוכרח לימוד פנימיות התורה. כל עניני טבע שרשם באלקות, מוצא פי הוי', ומתגלה בידיעה עכ"פ, עומר לגולגולת, בהפצת מעיינות פנימיות התורה חוצה.

הודאת יתרו היה תנאי והכנה והקדמה למ"ת, ע"ד "ורב תבואות בכח שור", כך עבודת נה"א עם הנה"ב מוסיף אור חיות וכח בעבודת נה"א מצ"ע, בכל מאודך. ע"י נה"ב נעשה יתרון האור למעלה ממדוה"ג דנפה"א. ענין מ"ת ביטול הגזירה וחיבור עליונים ותחתונים, ליתרון אור פרטי די בבירור הנה"ב וק"נ, משא"כ לפעול אור כללי צ"ל ביטול גקה"ט, ע"י הודאת יתרו שעבד וידע והיה כהן לע"ז נמשך מ"ת. "וראיתי אני", חידוש ויתרון גם בערך האור והחכמה, "מן הסכלות" שאינו ממש אלא חכ' חיצוניות, לגבי קדושה נק' סכלות אף שיש בם אורות מרובים דתהו מג' הראשונות שבהם, מ"מ אמר שלמה שאורות דתיקון הם למעלה מזה. כי ע"י בירור ניצוצות מתגלה שרש התיקון שלמעלה מתהו. "ואהב את יעקב", אף שעשו הוא הבכור. "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". לכן מזכיר שיתרו היה כהן מדין, ל' מדון ענין הפירוד, הפך התורה שענינה שלום. "חותן (ביום חתונתו זה מ"ת) משה" שענינו תורה. וג' ענינים ראה, קרי"ס; אשר עשה אלקים; כי הוציא ה'. הם גילוי עתיק; בכלים דאלקים; וגילוי אור שע"י יצאו ממצרים. אלא שאצל יתרו היה רק בבחי' שמיעה אבל למשה וישראל ע"י גלות ושעבוד נזדככו הם והעולם לקבל התורה, כי הוציא הוי' את ישראל ממיצרים וגבולים דלעו"ז ודקדושה.

תשא ל' מנין ול' הרמה והגבהה, במה תרום קרן ישראל בכי תשא, שייכות המנין להרמת הראש, חילוק עבודת ישראל בכל לבבך נפשך ומאודך, כל אחד לפי ערכו. גם העבודה דמס"נ היא לפי ערך כאו״א, ואינה דומה העבודה דבכל מאדך דראשיכם שבטיכם למס"נ דחוטב עציך ושואב מימיך. וגם הזמנים אינם שוים בין זמן הבית והגלות ודרא דעקבתא דמשיחא. מ"מ הוא ציווי כללי לכל זמן ולכל אחד והחילוק הוא רק למקבלים, מלמעלה ניתן אנכי לכולם בשוה בכתבית וביהבי בלי התחלקות. החילוק הוא רק בקבלה. כמו"כ מחצה"ש שהוא מצוה כללית, חצי אחד למעלה מהתחלקות וחצי ב' נותן כל אחד עשר כוחות שלו שבהתחלקות. זה יתנו החלק הגלוי דכוחות נה"ב ונה"א המלובשים בבהמית צריך למסור לאלקות בבחי' זה. אז נותניםצלו מלמעלה מחצה"ש סתם למעלה מהתחלקות.

מרכבת יחזקאל, אופנים ביצירה ברעש, בן כפר שראה את המלך. מרכבת ישעי', שרפים דבריאה, בן כרך. מעלה באופנים דעשיה הרעש גדול יותר מחיות הקודש, מ"מ שאיפת הבן כפר להיות בן כרך לראות תמיד את המלך ולהשלים הכוונה בדירה בתחתונים. להמשיך מלמעלה ממדוה"ג שיבוא למקום הראוי, מי"א עד ט"ו לא פחות ולא יותר. גם במצב דעד דלא ידע אומרים ארור המן וברוך מרדכי, גם כשהשמחה גדולה ביותר היא באה בהתלבשות ואין לחוש לענינים בלתי רצויים.

תורת הבעש"ט, באחד בניסן ר"ה למלכים שבו מתמנים כל השרים ושלטונות העולם. תורת הרב המגיד, החילוק בין חודש האביב א"ב כסדרן לתשרי א"ב למפרע. ענין ר"ח שלאחר תכלית העלם מתחיל להאיר, מולד הלבנה, בחי' זה, מראה באצבע כזה ראה וקדש. העבודה דער"ח ור"ח, הקדמת הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'" דער"ח תשובה ויוכ"פ קטן, נעשה "פתח ליבי בתורתך" המשכת מוחין חדשים ונתחדשים כל הענינים כנגד י"ב חודש י"ב שבטים, כל אחד במסילתו יעלה. ר"ח ענינו יחוד שמשא וסיהרא, יחו"ע ויחו"ת, נהורא תתאה ונהורא עילאה, הוי' דלתתא והוי' דלעילא, עד לשלימות דגאולה העתידה, ראשון (כתר) לחדשי השנה ולכם לישראל כפי שהם למטה גם בעבודה דיחו"ת.

שייכות קידוש החודש לקרבן פסח, לאחר הקדמת ביאור ענין ר"ח מבואר הפלאת ר"ח ניסן. ר"ח מגיע לאחר ביטול ד"יפקד מושבך" דער"ח. ביעלה ויבוא אומרים "ויפקד ויזכר", גם ער"ח נק' יוכ"פ קטן, אח"כ יורד ומאיר אור חדש בר"ח עד ליום ט"ו דקיימא סיהרא באשלמותא ומאז חוזר ביטול חדש. אבל ר"ח ניסן נק' "ראשון לחדשי השנה", ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, קב"ע מצד העצם, היסוד לעבודה בחודשי השנה ע"פ טו"ד. על ר"ח נאמר "שער החצר הפנימית הפונה קדים גו' וביום החודש יפתח" גילוי קדמונו של עולם, כתר שלמעלה מהשתל' ע"ד ר"ה. ונמשך בסדהש"ת מאני ראשון לאני אחרון, באותיות א'מ'ת' בשוה. ענין הביטול דהחודש הוא הכנה והקדמה לקרבן פסח, יצי"מ בחי' דילוג ופסח, ענין המס"נ, "משכו וקחו לכם" לעיני כל מצרים, כך פעלו דילוג למעלה מעבודתם, אתעדל"ע מצ"ע. גאולה ביד רמה נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם.

ענין החפזון ביצי"מ: בישראל, הבריחה מהרע שלא ישאר. גורם חפזון שכינה שמדלג לסייע. שגורם חפזון מצרים, הם ניצוצות קדושה הנחפזים להתברר בקלות; ביאור פרטי העבודה "מתניכם חגורים (חיזוק אמונה ע"י תושב"פ) נעליכם ברגליכם (הפיכת עור הנה"ב לסייע לרגל הנה"א) ומקלכם בידכם" (הכאת הרע במקל). לע"ל לא בחפזון תצאו, כי במצב של אור ויום יכול לעבוד בעצמו בלי הסיוע וחפזון דלמעלה, ומתגלה לו הקב"ה עצמו. ופועל זה כבר בסוף הגלות.

יצי"מ הי' באופן של חיפזון וההכנה לזה "מתניכם חגורים גו'" (נת' במאמר די"א ניסן ד"ה וככה) כל ג' עניני זריזות אלו בגאולה יהי' באופן נפלא מיצי"מ, לא רק היפך עצלות ועצבות דלעו"ז אלא חיפזון למעליותא, כמבואר בתניא, הזריזות מראה שמחה שחפץ למלאות רצו קונו. ומה שכתוב "לא בחפזון תצאו" היינו עצם היציאה, אבל ההכנה להיציאה תהי' באופן של חפזון למעליותא. "מתניכם חגורים", חיזוק האמונה, סוכ"ע נהיה ממכ"ע והאמונה בסוכ"ע נעלה יותר. בכל דרגה באמונה יתכן שיהי' גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' וצ"ל "ורעה אמונה" כי בכל דרגה שבאמונה שייך הענין דגנבא, כמובא בספרי מוסר וחסידות. אפילו משה רבינו תכלית העילוי באמונה הי' חייב באכילת מצה מיכלא דמהימנותא להמשיך רעה אמונה. לע"ל לאחר כשמלאה הארץ דעה את ה', יצטרך להיות "ורעה אמונה". "נעליכם ברגליכם", שנפה"ב נעשית טפל לנה"א כמעשה המצוות בכוונה, בירור וזיכוך גשמיות העולם בתכלית השלמות עד שהנשמה ניזונית מן הגוף. "מקלכם בידכם" אף שבמשיח לא שייך ענין זה, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" אלא זהו ענין "מטה עוזך גו' רדה בקרב אויבך", השליטה והממשלה ד"גם אויביו ישלים אתו" מלשון שלימות. ובהכנה זו באים לקיום היעוד ד"כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם הוי'".

שביעי, שבת, הוא מלכות או בינה. בחי' מיצר. "וקראת לשבת עונג". שלימות ימי ההיקף. שמיני, הוא למעלה מההיקף ושומר עליו. ע"ד חג השבועות ביום החמישים לאחר מ"ט יום. נו"ן עלמא דחירו. בינה כולל ג׳ ראשונות עד עתיק. המשכת שמונה בשבעה זה ע״י עתיק, השומן התמצית (עסענץ) והעצם שבכל דבר כדי שיומשך למטה, לכן גם לאחר ז' צ"ל שמיני. ויורד הגילוי מרקיע א לז' "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל", עד לתכלית השלימות, "עלי עשור ועלי נבל" דלעת"ל. והגורם לזה הוא מעשינו ועבודתינו עתה.

'הילולא', נישואין, גילוי כח הא"ס בהולדה לדורות, ירידת הנשמה לגוף להיות מהלך בעילוי עד א"ס "האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא", גם מ"ת נק' ביום חתונתו, שגם בהיותה למטה במדה, ארוכה היא מארץ מדה, פנימיות התורה אינה כלל במדה. נלמדת ע"י משה מקבל התורה בג"ע, גם משיח ילמדה באופן של ראיה בל"ג, את כל העם גם לאבות ולמשה. לכן גם ל"ג בעומר מ"ת דפנימיות התורה, היא הילולא פנימית יותר, ביום הסתלקותו, תכלית השלמות דרשב"י, שהיה ניצוץ משה ומשיח, גילה וביטל המחיצה בין פנימיות לנגלה. ל"ג בעומר, "ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", גם לנשמתא דאורייתא, בעומר, ימי הכנה למ"ת, הוד שבהוד, סיום בירור עיקר המידות, לקבל גם פנימיות התורה. ענין "גל עיני גו'" באלקות, פנימיות עתיק; בתורה, ח"י, נשמתא לנשמתא, רזין דרזין; בנש"י, יחידה; ובעולם, הפלאת התהוות יש מאין בכח העצמות. בכולם היה שינוי עיקרי במ"ת ובפרט בפנימיותה, באופן דראיה, כפי שרצה משה לפעול "אעברה נא ואראה" ופעל זאת ביחידי סגולה וצדיקים גדולים, ובעת רצון גם אצל כאו"א מישראל. כדי שיפעול למטה צ"ל המשכה מלמעלה מגדר עליון ותחתון: ממהותו ועצמותו ית' ממש; מעצם הנשמה שלמעלה מיחידה, ניצוץ בורא; מנותן התורה. ונמשך לקצה תחתון ביותר: דירה לעצמותו בעולם העשיה הגשמי; גילוי ניצוץ בורא בנשמות דבחי' עקביים, "חוטב עצך ושואב מימך"; יחוד נותן התורה גם בתחילת הלימוד בתושב"כ כשלא ידע מאי קאמר; קיום המצוות גם במצב דאתכפיא. כל זה צ"ל גם עתה בזמן הזה בכאו"א מישראל בזמן המסוגל כבזמן משה וע"י הפצת המעיינות דוגמת רשב"י בדרא דעקבתא דמשיחא.

ב' דרגות ב"גל גו' נפלאות" שבתורה בל"ג בעומר: רזין, נשמתא דאורייתא, תורת רשב"י במשך ימי חייו; רזין דרזין, נשמתא לנשמתא דאורייתא, הענינים שגילה ביום הסתלקותו. הלשון "גל עיני", ולא 'גל נפלאות', כי עיקר הכוונה היא שהגילוי יהיה מצד האדם, תחתונים יעלו למעלה, כמו שהיה במ"ת הנגלית, ל"ג בעומר הוא מ"ת דפנימיות התורה. הצ"צ מביא פירוש השל"ה שנפלאות מתורתך הם כוונת המצוות, כי עליית התחתון מודגש בעיקר בקיום המצוות, משא"כ לימוד התורה הוא בעיקר עליונים ירדו לתחתונים. הבקשה היא שנראה נפלאות מתוך הנגלה ("מתורתך") כך גם מכוונות ע"פ הפשט שבמצוות. קשור לפסוק "עד הגל הזה", המחיצה בין עליון לתחתון שנתברר ע"י רשב"י, שנעשה מתחילה באופן של גל שאפשר לעבור אותו ולא באופן דחומה. וע״י לימוד והפצת תורתו של רשב״י, ובפרט כמו שנתגלתה בתורת החסידות באופן דיתפרנסון, הבנה והשגה, ועד שהשכל דהאדם הלומד נעשה חד עם הענין שלומד, "גל עיני", שראיית הנפלאות דתורה היא מצד האדם עצמו, זוכים לגילוי פנימיות התורה לע״ל, שהגילוי אז יהי׳ נוסף על מצד מלמעלה אלא שזה יהי׳ ענינו דהעולם.

שייכות יעודים גשמים לשכר התורה, לכאורה אין להם ערך כלל. "עמלים בתורה", תלמוד בבלי, אור חוזר, מעלתו על תלמוד ירושלמי, אור ישר. ובא לברכה ד"ונתנה הארץ יבולה, ונתתי גשמיכם בעתם", עד לברכה הכי גדולה "ואולך אתכם קוממיות". כל זה ע"י עבודה דאותיות החקיקה. "בחוקותי תלכו" ב' חוקות, א' על אבן טוב, ב' מעבר לעבר ומגיע עד לבחי' א"ס. הלומד על מנת לעשות הוא עמל ויגע ביותר וממשיך למטה בחי׳ חקיקה שבתורה, עד לפס"ד שנמשכים גם בטענות של שקר. והוי׳ עמו שהלכה כמותו, אלו ואלו דא"ח. תכלית הכוונה להמשיך החקיקה למטה בכל ציווי התורה. חקיקה בנשמה ובתורה ובקוב"ה, ע"ד תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה. לכן אינו מזכיר יעודים רוחניים שענינם גילויים, נח"ר דנברא, משא"כ בקיום תומ"צ בעוה"ז הוא נח"ר דבורא.

בראש חודש השלישי עוד לפני מ"ת לפני ביטול הגזירה ולפני ארץ יראה ושקטה, חידוש וקיום העולם, הנה כבר באו מדבר סיני, וקרבנו לפני הר סיני ונפעל ענין ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, ביטול הכלים, הכנה למ"ת שהיא שעשועים לפניו, ותומשך ותבוא לעולם עד שהאדם הלומד למטה בביטול מברר ספק גם למעלה ולהבדיל בין כשר, טהור וקדוש, ללעומת זה. בירור זה הוא בכח העצמות, לכן ההכנה לזה הוא אחדות ישראל עם העצמות ע"י ביטול הכלים בחודש השלישי, בשלשה דברים עליהם העולם עומד, ובאופן גלוי, ביום הזה. אך כדי שהעולם לא יבלבל באו למדבר סיני, ירדה שנאה ללעו"ז, "ויסעו מרפידים", שרפו ידיהם מד"ת, והתקשרו לתורה כפי שקשורה למעשה בפועל ומחבר עליונים ותחתונים באופן של תוקף ועוז.

עיקר ענין מ"ת פעולה בעולם ע"י תורה ומצוות, "וירד הוי' על הר סיני", גילוי העצמות, "ואל משה אמר עלה אל הוי'". חידוש בלימוד התורה: קודם מ"ת היה בהשגה והבנה, גם 'ושתיק רב' למעלה מהשגה, היה בהגבלה, בכח הנברא בעצמו, והגיע רק לשרשו. לאחר מ"ת, ניתן הכח מהבורא, שגם בלימוד והשגה של תינוק הוא למעלה ממדוה"ג. חידוש במעשה המצוות: קודם מ"ת לא נשאר קדושה בעולם כי התחתונים לא יכלו לעלות למעלה משרשם, לאחר מ"ת נמשך קדושה בעולם גם בדבר מוגבל ניכר שמציאותו מעצמותו. אמנם, אף שזה ניתן מלמעלה, מ"מ צ"ל הכנה לזה בהקדמת נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון למעלה מרצונות פרטיים, עי"ז גם הנשמע הוא למעלה ממדוה"ג וניתן ב' כתרים גם כנגד נשמע.

התגלות עצמות במ"ת התומ"צ למעלה ממדוה"ג. קודם מ"ת יש חילוקי דרגות בתורה ובקיום מצוות ופעולתה בעולם, כי הי' בהגבלה דנברא. מ"ת ע"י הבורא פעל גם בהשגה דתינוק ובכל דבר בעולם המדוד ומוגבל הוא למעלה מהגבלה מצד עצמות. אף שזה נפעל מלמעלה אבל היה כשהקדימו נעשה לנשמע וגרם שגם הנשמע יהיה למעלה ממדוה"ג באופן דכתר.

אלו ואלו דא"ח, מבחי׳ אלקים חיים, משא"כ הלכה משם הוי׳, והוי׳ עמו שהלכה כמותו. אנכי הוי׳ אלקיך, מזכיר ב׳ השמות דהוי׳ ואלקיך, כי במ"ת ניתנו דעות חלוקות מצד אלקיך וגם פסקי הלכה מצד הוי׳, ולמעלה יותר, אנכי, התורה כמו שהיא שעשועים ונעלמה מעיני כל חי, ולמעלה יותר. אלקים סתם, צמצום והעלם ומדדוה"ג; אלקים חיים, שנראה וניכר איך שהצמצום וההעלם הוא כדי שעל ידו יהי׳ הגילוי, ועד תגבורת החיות. מצד זה אפשר להיות אלו ואלו. הלל ושמאי קיבלו משמעי׳ ואבטליון סברא ושכל א' מ״מ הי׳ מחלוקת ביניהם כי סברא נותנת מקום לב׳ צדדים, תלוי בשורש נשמות התנאים. אבל מצד והוי׳ עמו שהלכה כמותו. להמשיך זה ע״י ביטול דוקא, ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ודוקא אז) פתח לבי בתורתך. בעת מ"ת ניתנו גם דעות חלוקות מצד אלקיך, צמצומים מדוה"ג, לכן צ"ל הוצאתיך מארמ"צ, מיצרים וגבולים. ומסיים הכתוב "לאמר" שכ"ז שיהודי לומד תורה פועל מ"ת בכל הפרטים כבפעם הראשונה, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו׳. תשל’’ח

"חביב אדם שנברא בצלם", קאי על בני נח וגם על בנ"י; או על נפש השכלית דכללות מין האנושי. "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", נפש השכלית בישראל. "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", גוף הישראלי. "חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים למקום", הנפש האלקית. "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", גליא דתורה. חיבה יתירה כו', פנימיות התורה. ובכל זה הנה סדר ההמשכה באופן גלוי, "נודעת להם" מלמעלה למטה מהמדרגה היותר נעלית, הוא ע"י מעשינו ועבודתינו מלמטה למעלה. ומסיים "שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" דעי״ז נעשה כסיום המאמר בתש״ב דאין ישראל נעזבין ח״ו, אף שהם כבשה אחת בין שבעים זאבים, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ו"תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן". ועד "והיתה לה׳ המלוכה".

ענין מ"ב מסעות. הקשר בין עקירה ממקום להקדמת נעשה לנשמע, מבאר שהשבח דישראל בא ע"י "תסיע" דוקא. צריך להסבר שתקובל בעצם הנפש, כי כשנפרד מעיני ה' אף לפי שעה זה נוגע בעצם נפשו. אין הסבר שתונח בעצם הנפש לע"ע, ולכן צריך להיות הקדמת נעשה לנשמע, והוא כן למטה, מפני שכך הוא למעלה, שענין הגלות הוא למעלה מטעם ודעת. כן הוא בפרטיות אצל כאו"א. עד"ז בהפצת המעיינות והיהדות, שצריך לצאת ולירד ממקומו בתורה ותפילה כו' מ"מ דוקא עי"ז אפשר להיות "ממצרים תסיע", לצאת ממדידות והגבלות. הכח לזה הוא מהאבות. כל הענינים עד ביאת משיח הם במספר ט'. רש"י התפרנס מיקבי גפנים. מארז"ל מה הגפן חי' ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים על המתים אלו האבות. וגם אינם מקבלים הרכב ממין אחר. יין נוגע לעצם הנפש. ענין ההצלחה שע"י "תסיע" צריכה הסבר כזה "זאל צוגענומען ווערן און זאל זיך אפלייגן בעצם הנפש". תורת הבעש"ט דבכל א' מישראל ישנם במשך ימי חייו המ"ב מסעות, וע"ז אומרים שע"י המסעות משתבח, אף שבהן יסבול צער ויסורים, ואדרבה צריך להצטער עליהם, ושום הסברות וטעמים אינן יכולות להשקיט צערו (איינשטילן זיין צער) מפני שזה נוגע לעצם נפשו. ביהל אור להצ"צ מבאר ענין העילוי שבב' נטיעות בט' אופנים, שזהו דבר פלא ובלתי רגיל בדרושי חסידות שימנה ט' אופנים בביאור ענין א' ויכתוב אופן ג', אופן ד' וכו'. בסוף זמן הגלות טועמים מהקוממיות דלע"ל.

"גורל" בעבודה, דירה בתחתונים ע"י עבודה ע"פ טו"ד "בכל לבבך נפשך" ולמעלה מטו"ד "בכל מאודך" אך בגורל. אמונה, קב"ע, ראשית העבודה, וחודר לכל הכוחות פנימיים שע"פ טו"ד עד שמגיע לגורל שלמעלה מטו"ד, כמאמר ריב"ז איני יודע כו', יחידה, מס"נ, ב' עניינים במשיח, רב ומלך, התפילה מהודו עד למס"נ באחד ושמו"ע כעבדא קמי' מרי'. כשמתבטל לגמרי הוא במציאות הכי תקיפה, עבד מלך מלך,

עיקר העליה לרגל ג"פ, כשם שבא לראות כך בא ליראות, הראיה מצד הנשמה, ישר יחזו פנימו, השתחוואה פנימית שבנשמה, (מקשר זאת לעניין מסעות בנ"י ביד משה ואהרן עד לאשתאבא בגופא דמלכא בעצמות ומהות). לעתיד לבוא אין צורך לחכות לג' רגלים אלא יעלו ביותר ע"י העבים שיביאו את בנ"י לירושלים מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, "מי אלה כעב תעופינה", יגיעו עוד לפני כניסת השבת או החודש בימות החול (חידוש הרבי בהגהה מדויק בלשונות בפסיקתא רבתי) יתירה מזה, בשבתו של שבת וחדשו של חודש שלמעלה משבת וחודש סתם. "והיה" לשון שמחה, אותיות ו"ה, הנגלות, כל ישראל שווים, תומ"צ, משפט וצדקה, קודם לי"ה, הנסתרות לה"א, כל חד לפום שיעורא דילי'. "כל בשר", לא רק לעיני בשר אלא הבשר עצמו יראה שפי ה' דיבר, "אמר הוי" בלשון רכה, "וכן תהי' לנו דבער"ש לאחר חצות בסוף האלף השישי יבואו העננים ויקחו את כאו"א לביהמ"ק השלישי".

מדת הקב"ה הוא רחמים איך שייך שתלקה בכפליים ומה החידוש של נחמה בכפליים. ומהו הסדר "דברו על לב ירושלים וקראו אלי'" ולא כמו בתורה "ויקרא אל משה וידבר גו'". מעלת ט"ו באב, תשש כוחה של חמה, אוה"ע מונין לחמה, "בושה הלבנה וחפרה החמה" (אין הכוונה ח"ו למעלת השמש המאיר לארץ והיו לאותות ולמועדים גו') הוא הירידה דת"ב, לכן העליה לאחר זה לא היום ימים טובים וכו'. ענין זה מבואר בפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהריים גו'" ב"פ איכה על ב' החורבנות, א' על חורבן בית ראשון שחסר בעניין "רעייתי פרנסתי" ישראל מפרנסין קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. אבל עדיין הי' גילוי אלקות בגלות בבל, החרש והמסגר ואנשי כנה"ג. הב' חורבן בית שני, עיקר החורבן עליו נאמר "תרביץ בצהריים" ל' רובץ תחת משאו מרוב הצרות והלחץ, נהר יחרב ויבש בבית שני מתוקף השמש דלעו"ז. כוחה של חמה. התשובה לזה "אם לא תדעי לך היפה בנשים" ע"י אהבה מסותרת (לא תדעי) אפשר לעבור את תוקף הגלות כי "צאי לך בעקבי הצאן" בקיום תומ"צ הנגלות ומגיע "על משכנות הרועים" הם האבות ועוד למעלה מהם, ע"י תוקף הגלות יוצא ממעמדו ומצבו ("צאי לך") למעלה מכפי שהי' לפנ"ז. לכן נחמה בכפליים מהירידה בכפליים דבית שני, כי הירידה שהחריב אריאל היתה בשביל העליה דיבנה אריאל (מזבח שצריך נביא לבנותו). החודש נק' בשם "אב" הרחמים ונמשך באב הרחמן, נו"ן פשוטה למטה, הנחמה מתחיל כבר ביום דת"ב עד שבא לט"ו באב בשלמות, ע"ד יוה"כ נתינת לוחות אחרונות, ביום חתונתו. לכן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ענין העיגול, עתיק, נמשך לבנות ישראל מלכות, הוא העילוי דלעת"ל רני ושמחי בת, גילוי עתיק (מחול) במלכות (בחי' בת) חיבור סובב בממלא. לכן מקדים "דברו" אור מקיף, ל"קראו" אור פנימי, התחברות המקיף בפנימי שיאיר באור פנימי, שיהי' לעת"ל כסיום מס' תענית כאו"א מראה באצבעו הנה אלקינו זה, זה ה' קיוינו לו, ב"פ זה, נחמו בכפליים, אנכי בכפליים.

"מה ה"א שואל מעמך גו'" דרשו רז"ל "אל תקרי מה אלא מאה ברכות", אין בדרשה זו לשלול פירוש הפשוט, אלא שע"י מאה ברכות באים למ"ה, וצלה"ב, מ"ה מילתא זוטרתא ומאה הוא שלימות המספר (וצריך לזה צריך עבודה עם השתדלות מיוחדת) איך אומר שכדי להגיע למה (זוטרתי) הוא ע"י מאה (שלימות)? מ"ה הוא יחידה שאינה בגדר התחלקות, דוד ביקש "אחת שאלתי", דבר אחד השאר מסתעף, כמו בקשת הקב"ה מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה (מילתא זוטרתי) וביקש מצוות רבות, כי המטרה היא לקשר ריבוי הפרטים עם נקודה עצמית, צריך לזה נתינת כח מלמעלה כדי שהפרטים יגלו הנקודה או שהנקודה תסתעף בפרטים ותאיר הנקודה העצמית שלמעלה מהפרטים. לכן "ה"א שואל מעמך" ביטול דמ"ה, שגם ציור והרגש היראה יהא בטל במס"נ שלמעלה מהרצון, שאלקות היא חיותו (ה' אלוקיך) ואינו שייך להיות נפרד. כדי לגלות זה צריך ב' קצוות, מ"ה, נקודה עצמית, ומאה, ריבוי פרטים, י' פעמים י', מ"ה לבד הוא למעלה מגילוי ורק ע"י מאה מתגלה מ"ה הן בכלל והן בהפרטים. ועתה, בעוה"ז שיש סט"א נק' בשם ישראל, "שרית עם אלקים", משא"כ לעת"ל יקראו "ישורון" או שם אחר אשר פי ה' יקבנו. "היום לעשותם", לשון כפיה, בכח מ"ה שבו, יחידה שאין לנגדה לעו"ז והיא בשלימות גם אצל שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו הנה ע"י החיפוש, תשובה מצ"ע ("מעמך") ימצאנו בודאי, וישלים הכוונה דדירה בתחתונים גילוי עצמותו ית' ע"י מעשינו ועבודתינו בזיכוך הגוף וחלקו בעולם, אם אינו ממלא שליחותו גם אם יש גילוים נעלים חסר העיקר, אבל כשממלא שליחותו נעשה עליה נפלאה גם למ"ה שבו וע"י הברכות ממשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא עד לעוה"ז הגשמי, שבכל פרט בעולם יורגש שנברא לכבודו ית'. מאה, לפעמים כתר ולפעמים מלכות, אורות וכלים, לכן בכח מאה ברכות להמשיך ריבוי אורות בריבוי נבראים ע"י נקודה עצמית (מ"ה) ע"י עבודה דמאה ברכות ונעשה עילוי במ"ה שבו.

ב' בחי' ביראה: "יראו מה' כל הארץ", ביטול היש, יראה תתאה; "ליראה את ה'", ביטול במציאות יראה עילאה, הטעם שהתחיל "מה ה"א שואל מעמך" מילתא זוטרתא ובסוף מבקש "ליראה את ה'" יראה עליונה ביטול במציאות. כי ביראה וביטול כל הדרגות שייכות ביניהם ומן התחתונה יבוא לעליונה, משא"כ התפעלות מהתבוננות או אהבה אין דרגה אחת מכריחה את חברתה.כשמקיים מצוה, לא מצד טעם או סגולה או עדות, אלא "אשר קדשנו במצוותיו", כמו חוקים שכולם שווים, אז נקל לפעול באנשים עם אמונה פשוטה יותר מאשר מי שמבין טעם המצווה, מגיע לביטול במציאות כמו עבד נאמן ועבד פשוט כפי שהם מציאות אחת, דבר זה היה אצל משה מילתא זוטרתי ונעשה כן אצל כאו"א מישראל. המשכת "אחת שאלתי", יחידה בכל הפרטים, בעבודת התפילה מתחיל עם "מודה אני" עד שבאים למודים בתפילת העמידה, ומאן דלא כרע במודים לא יקום בתחה"מ, במודה אני עוד לא היה בדרגה זו ובמודים זה נוגע לכל מציאותו עד שלא קם לתחה"מ שמציאותו אינה נצחית, שזה מורה שגם בזמן היותו אינה אמיתית, ע"ד נהרות המכזבים אחת לז' שנים שגם בעת היותן אינם מים חים. כדי להמשיך יחידה בכל פרט למעלה ולמטה צריך להמשיך מבחי' שלמעלה מכל ערך ושייכות לגדר מעלה ומטה, יחיד שלמעלה מאחד, ע"ז אמר דוד 'ממך למדתי', נתינת כח מזה ש"ה"א שואל מעמך כ"א ליראה את ה"א", יראה הכי עליונה, ונמשך בכל ד' הפרטים: ללכת, לאהבה, לעבוד, לשמור. י"ל (עוד לא מצאתי זה מפורש בדא"ח) שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' ונמשך יחידה ("ממך") בנפש המקבל בכל הפרטים עד שנמשך מזה חיזוק, "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" להמשיך אחת שאלתי בכל הפרטים ועושים דירה בתחתונים. גם אמירת מזמור זה בחודש אלול קשור לפרשה, "ארץ אשר וגו' מרשית השנה ועד אחרית שנה" שהוא העבודה דחודש אלול.

ע"י התגלות יגמה"ר המתחילים בשם א-ל מלמעלה, "א-ל הוי' ויאר לנו", יכול להיות אח"כ העבודה ד"אני לדודי" בימי החול כשהמלך בשדה בלבושי שדה ואפשר לבקש ממנו בקשות. ג' בחי' באדם: בית מושב, העבודה דתומ"צ לעשות לו דירה; שדה, עבודה שהיא הכנה לצרכי הבית; מדבר, לא ישב אדם שם, היפך ענין הדירה, אך כאשר מהפכו לקדושה אז המדבר עולה למעלה מבית ושדה ולמעלה מציור אדם, מבואר בלקו"ת במדבר, ענין 'מדבר' כלשון 'איתמר' שבגמ' שהוא דבר הנלמד מאליו, אני המשנה המדברת בפיך, לימוד התורה למעלה ממדוה"ג. אמנם יש בחי' מדבר למעלה מזה, כי בחי' 'לא אדם' יש גם באדם במצח שלמעלה מציור פנים, אך למעלה מזה הוא הכתר והעטרה שעל גבי המצח ואין כתר אלא למלך, גילוי ענין זה הוא המלך בשדה שאז המלך מנצח (מצח) כל המניעות ועיכובים שיהי' חודש אלול מוצלח בעבודתו, הן בתפילה (יגמה"ר) והן בתורה (שושנים, ששונים הלכות) וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה כוח"ט ברוחניות ובגשמיות.

לפי פירושם של הבעש"ט, הרב המגיד, ואדמו"ר הזקן, "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'" מדובר בענינים כללים, לאדה"ז הוא ענין כריתת ברית על התורה והארץ, לבעש"ט הוא התחלת העבודה, ולהה"מ הוא השכר בעוה"ב. שייכות כל ענינים אלו למצות ביכורים, אף שהיא מצוה פרטית, כי יש בה ב' ענינים כללים, א. הבאת פירות ב. קריאת הפרשה, למדים ממנו הוראות באופן קיום המצות ולימוד התורה והיא נותנת כח על כללות ענין עבודה רוחנית והשכר דלעת"ל. האבות וישראל נקראו ביכורים בפסוקים, מעלתן קדמה לתרומות מצד שרשם, האבות, "בעבר הנהר ישבו", למעלה מסדהש"ת, ישראל עלו במחשבה, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, קודם לתורה שנק' תרומה, תורה מ', וירדו מבחי' "טהורה היא" ל"אתה נפחת בי", לבירא עמיקתא, לצורך עליה, לקשר עם שרשה עלו במחשבה ולפעול בעולם, הבאת פרי האדמה לביהמ"ק מלמטלמ"ע – העלאה, קריאת הפרשה – המשכה מלמעלמ"ט, מבחי' ראש ומזל שבנשמה לנשמה למטה, ונעשה בשירה ושמחה גדולה הפורצת גדר, כי שמח בחלקו בארץ שנתן לו באופן דירושה וישיבה, ורואה בו ברכת ה' שהיא זבת חלב ודבש. "הגדתי", ל' שבח שמכיר טובה ואינו כפוי טובה. ע"י העלאה והמשכה זו פועל שיהי' תשנה לשנה הבאה שמוסיף בעבודתו מעלין בקודש. העלאה והמשכה בתורה: נגלה דתורה נתלבשה בקושיות ומחלוקת עד לעץ הדעת טו"ר, ופנימיות התורה עץ החיים, הקישור ביניהם ע"ד חיבור עליונים ותחתונים במ"ת, המשכה, אותיות החקיקה שבלוחות לתושב"כ ומשם לתושבע"פ עד לכל מה שתל' ותיק עתיד לחדש, והעלאה, לימוד התורה באופן של ליראה את ה', יראה עילאה. בתפלה (במקום ביכורים) העלאה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והמשכה, "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ברכת ה' בגו"ר למטה בארץ, גם מברר ניצוצי קדושה ומעלה אותן למעלה וממשיך ברכת ה' למטה.

אדם הראשון פעל בר"ה "הוי׳ מלך גאות לבש", ובזה ג׳ ענינים, "מלך", דיבור; "גאות", שבח; "לבש", לבוש. עד"ז מש"כ "היום הזה (דקאי על ר"ה) הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך". מבאר הצ"צ ג' פירושים, א׳ לשון חשיבות, שבח ורוממות, ב׳ "האמרת" לשון בגד כמו "בצע אמרתו". ג׳ לשון אמירה ודיבור. והם אותם הג׳ ענינים ד"מלך" (דיבור), "גאות" (שבח) ו"לבש" (בגד ולבוש) שבהכתוב "הוי׳ מלך גאות לבש". וישנו כל זה בר"ה. "וה' האמרת" של האדם, ממשיך לו מלמעלה "וה' האמירך" בג' ענינים אלו: השבח, שישראל מתעלין לדרגת 'עבד מלך מלך'; הלבוש, הקב״ה נותן לבושים דמעשה המצוות; אמירה ודיבור, קאי על דיבור דתורה, שהקב״ה נותן כח להאדם שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן ד"תען לשוני אמרתך", אני המשנה המדברת בפיך. הסדר הוא, דתחילה פועלים שיהי׳ עצם מציאות המלכות, אח״כ נמשך זה במקיף, "אשר קדשנו במצותיו וצונו", עד שבאה גם בפנימיות, ענין התורה, בחי׳ פנימיות. "ותורתך בתוך מעי".

בר"ה נפעל מעלת "זה" בעולם שנברא באלול. במאמרים מבואר מעלת כה אף שהעיקר הוא זה. החיבור ביניהם במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, על זה כתיב "את ה' האמרת היום" בר"ה, זה היום, בכל הפירושים שבהאמרת, שבח, דיבור (תורה), לבוש (מצות), ומגיעים למעלה מזה, וה' האמירך היום.