מאמרי שנת תשל"ח

נשר הוא רחמנות דהשתל', אבל "כנשר" הוא רחמים למעלה מסדהש"ת, על הנשמה, "חלק הוי' עמו", שירדה ל"ארץ מדבר", ונמשך כל זמן שלא חזרה למקום שממנה ירדה. הסדר בזה: "יעיר קינו"; "על גוזליו ירחף"; "ישאהו על אברתו" עד "ה' בדד ינחנו". וישנם בעבודה בתחילת השנה ובכל יום. בסוף המאמר מקשר עם ג׳ הפירושים שב"הוי׳ האמרת והוי׳ האמירך". נת' במאמרי נצבים וער"ה, מדרושי הצ״צ [המיוסדים על דרושי אדה"ז], וכן הובא גם בדרושי אדמו״ר מהר״ש [בעל ההילולא די״ג תשרי] בד״ה את הוי׳ האמרת תר״ל, דב"האמרת והאמירך" ג׳ פירושים, א׳ לשון שבח, ב׳ לשון לבוש וג׳ לשון אמירה, בהדיבור דעשרת הדברות ומהם נמשך בעשרה מאמרות.

כל עניני "בכסא" דר"ה ויו"כ מתגלים "ליום חגינו", סכך בגימטריא מאה, כנגד מאה קולות דשופר של ר"ה, ונמשך מענן הקטורת דיו"כ, אחת שתמליכוני עליכם ואחת בשנה דיו"כ בעולם שנה ונפש, נמשך בגילוי גם בעולם ובע' אומות. סדר העבודה: ר"ה, מצוה אחת, תק"ש, למעלה מטו"ד; יו"כ, קטורת דקה מן הדקה, נקודת המציאות; סוכות, מתחיל בישיבה בסוכה שלמעלה מהתחלקות, נמשך בפרטים דתשבו כעין תדורו, עד לפנימיות בנטילת ד' מינים. ועי"ז באים לשמחת בית השואבה.

ג' עניני "אחת": בר"ה, מצות היום בשופר; ביוה"כ, אחת בעולם שנה ונפש; בסוכות, כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, וכן אחדות הד' מינים. התאחדות ישראל ע"י תשובה מגיע לפנימיות ועצם הנפש. ענין "יום אחד באו כל הבנות לשאול לשלום אביהן המלך". נש"י ביוהכ"פ. ונמשך מזה "נעביד כולן חד יו"ט", שמח"ת. ומשם ממשיכים התעוררות דאחת שלמעלה מהתחלקות בכל דרגות הנפש שבהתחלקות. בפרטי עשיות השנה. והשמחה פורצת כל הגדרים והגבלות. קטע מהמאמר: בחינת יום אחד דיוהכ"פ ודשמח"ת פועלת און פירט אן מיט אלע ימי השנה (מתחיל מאסרו חג), שבכל פרטי עשיותיו (בכל מעשיך ובכל דרכיך) ניכר אז ער איז אט ערשט געקומען מיום אחד דיום הכפורים ודשמח"ת. וענין זה הוא במשך כל השנה כולה, דאף שכבר עברו כמה וכמה ימים שבועות וחדשים מיוה"כ ושמחת תורה, אעפ"כ ההתעוררות דיום אחד אינה נחלשת כלל ובתקפה עומדת, מכיון שבאה מבחינה שלמעלה מענין ההתחלקות והשינויים, בחינת אני הוי' לא שניתי...

בחינת "אחת" בכל עניני תשרי: ר"ה, מצות היום בשופר. יוה"כ, אחת בעולם, שנה, נפש. סוכות, ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן אחדות בכל הד' המינים. אחדות אמיתית בתשובה שמגעת בפנימיות ועצמות הנפש. ענין "יום אחד (יו"כ) באות כל הבנות (נש"י) לשאול שלום המלך אבייהם" ומזה נמשך "נעביד כולא חד יו"ט" הוא שמח"ת. אח"כ יש להמשיך התעוררות דבחי' אחת הנ"ל בכל חלקי הנפש ובפרטי עשיותיו כל השנה. כיון שהתעוררות באה משמח"ת מתטלים כל הגדרים וההגבלות. קטע במאמר פרק ד: מכיון דזה ש"ברצונו נתנה להם" (לזמן מסויים) הוא בכדי שיהי' אח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", הרי פשוט, שבאם מחליטים בתוקף, אזי מבררים בנקל ביותר את ארצות שבעה גוים, וכל העולם כולו, שיהי' דירה לו ית'. וזה מה שנדמה שצריך לזה יגיעה ועמל, ועד שאומות העולם טוענים בנוגע לכל בירור לסטים אתם, הוא מצד גודל ההעלם והסתר, מה שאין נרגש בעולם אשר "כל הארץ של הקב"ה היא" (ו"כי ממך הכל"). אבל הרי תכלית הכוונה של ההעלם והסתר הוא בכדי שיהי' ובקשתם משם, אַז אידן זאָלן זוכן און געפינען דעם אויבערשטן בכל עניני העולם, בההעלמות וההסתרים [וכמשל האב המסתיר את עצמו מבנו הקטן בכדי להראות את חכמת הבן שמבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו], והבטיחה תורה שכאשר "ובקשתם משם" אז בודאי "ומצאת", שכובשים את כל העולם ועושים ממנו דירה לו ית', עד אשר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' לעבדו שכם אחד. והיתה לה' המלוכה.

"מים רבים", הם טרדות הפרנסה, באים לאדם כתוצאה מזה שאינו מתבונן ש"ברכת ה' היא תעשיר". אעפ"כ "לא יכלו לכבות את אהבה" המסותרת שבכ"א מישראל, אף שהטרדות שרשם מתהו שקדמו לתיקון, אבל שורש נש"י למעלה מזה, מעצמות אוא"ס. ואדרבה, המים רבים גורמים יתרון אור באהבה, הנשמה מתעלית יותר מאשר קודם הירידה, מעלת התשובה. אף ששרש הנשמות הוא בעצמותו למעלה מכל הגילויים, אין זה אלא בידיעתו ית' כל מה שיהיה אח"כ מצד הירידה, אמנם התכלית היא כשזה בא לידי פועל. קשור ל"ויעקב הלך לדרכו", דהגם שהולך לדרכו (גם) בעניני הרשות ובעובדין דחול, ועד לבחינת מים רבים, מ"מ עי"ז גופא הוא מתעלה יותר, שנעשה בבחינת מהלך. הידיעה שהירידה היא צורך עלי' פועלת שההליכה תהי' בשמחה ובטוב לבב, ע"ד מ"ש גבי יעקב וישא יעקב רגליו גו' משנתבשר בשורה טובה כו'. וזה פועל שעבודתו תהי' בתכלית השלימות ולמעלה ממדידה והגבלה, שמחה פורץ כל הגדרים. ועי"ז, נמשך לו גם ברכת הוי' בכל המצטרך לו בבני חיי ומזוני בתכלית השלימות ובשמחה ובטוב לבב, הן ברוחניות והן בגשמיות, וברוחניות ובגשמיות גם יחד.

ב' עניני "לך לך": מלמעלה למטה, מא"ב–ר"ם, שכל הנעלם מכל רעיון, לארץ, מלכות, עי"ז נעשה עילוי בשכל הנעלם גופא, כעילוי היחידה ע"י ירידת הנשמה לגוף; מלמטה למעלה, כפשוטו, מארצו של תרח למלכות עד "ויבן שם מזבח להוי'" סתם, הוי' דלעילא הנעלם. ב' עניני "ויעקב הלך לדרכו": לא רק מלמעלה למטה, מתשרי לעניני רשות, אלא גם מלמטה למעלה. מתחיל הליכתו מלמטלמ"ע ופועל גם בהעקב שלו ער זאל דערהערן אלקות, ומזה נמשך השמיעה (דער דערהער) באלקות בכל הכחות, עד לכח השכל שבראש, שתהי' בהם השמיעה למעלה ממדידה והגבלה דשכל; ומלמטה למעלה מהריקודים ברגלים בשמח"ת, וע"י שהעקבים מתנשאים (הויבן זיך) ומרקדים, הם מנשאים גם את הראש (וכח השכל שבו), שגם הוא מרקד בשמחה גדולה למעלה ממדידה והגבלה. ומזה נמשך כח על העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" (הליכה מלמטלמ"ע) במשך כל השנה, מתחיל מכח המעשה כמו שהוא בהעקב, עד לכח השכל שבראש. ב' עניני עבר הנהר: למעליותא, מלמעלה למטה, מעבר הנהר בחי' "ונהר יוצא מעדן" שלמעלה מאצילות עד "ואולך אותו בכל ארץ כנען", הירידה וההמשכה בבחינת המלכות; לגריעותא, יציאה ממקומו של תרח למטה, "לארץ אשר הראך" למעלה. לך לך כולל את כל הפירושים ובפרט בשנה מעוברת שמתאימה שנת החמה לשנת הלבנה, משפיע ומקבל, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע.

"בא בימים", באינון יומין עילאין, הם הלבושים דתומ"צ. היות הנשמה נברא, אין ביכולתה להשיג שום השגה באוא"ס ב"ה, לכן צריכה ללבושים דתומ"צ, הם ממוצע המחבר את הנשמה המלובשת בגוף עד לנועם ה' למעלה ממדוה"ג, כי תומ"צ שרשם הם רצונו וחכמתו ית' הבלי גבול; וירדו למטה במדידה והגבלה. אלא מצד התלבשות תומ"צ בעניני עוה"ז הגשמי, או מפני שרובו ככולו רע, או מצד הגשמיות שבאין ערוך לעולמות העליונים, צריך לנקות ולזכך את התורה מכל פסולת הנופל בהן משכל אנושי, ולרחוץ ולכבס את לבושי המצוות שיהיו זך ונקי. אף שזיכוך זה נעשה ע"י המלאכים דגפיף ונשיק להון, מ"מ תכלית השלמות הוא עבודת האדם, קב שלו, וכיבוס התומ"צ שלו ע"י עבודת התפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "ענין עבודת היום". בירור ועליית הניצוצות שנתחדשו ביום זה. לכן נקראים הלבושים "יומין עילאין", ענין העליה בכל יום בתפילה; וכן בירור וזיכוך עוה"ז שבגדר מקום וזמן. תומ"צ מתקן את הזמן. מעלת בא בימים (למעלה מאברהם זקן) ימים שלמים ומלאים, הוא העבודה דתיקון הזמן ע"י עבודה. "את מספר (ל' אבן ספיר) ימיך אמלא", שמאיר את הימים באור התומ"צ ומשלים הכוונה דדירה בתחתונים שזה הוא תכלית שלימות מעלת האדם.

באר שבע דאברהם – בינה, באר שבע דיצחק – מלכות. "ויצא", המשיך מבינה למלכות או ממל' לברר ניצוצות בבי"ע, "יעקב" י' עקב, המשכת חכ' עילאה לבחי' עקביים, לצורך זה ניתן לו שע"ה נהורין. "ויקח מאבני המקום", ריבוי התחלקות, "וישם מראשותיו", למעלה מיו"ד שבו והתפלל עליה שתהיה בית אלקים. בעבודת האדם, "ויצא גו' חרנה", בירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם ועולה לבחי' ראש יעקב עד "בית אלקים", דירה בתחתונים. או עבודה בדומם שבאדם, אותיות, למעלה מהשכל. ע"י בירור עוה"ז בדומם שבאדם, מס"נ, גילוי יחידה, עושה דירה ליחידו של עולם ופועל גם בנפה"א, בכל מאודך. בעבודה עם הגוף ונה"ב נעשה הנשמה בעל-תשובה, למעלה מיכולת הצדיק גמור, אין צ"ג יכולין לעמוד, מצד השמחה, "בית אבי יצחק", שחוק ותענוג, והוא בעיקר מעבודה בגוף ונה"ב ובפרט בעניני רשות לשם-שמים, כללות העבודה בגלות. בזה הוא החידוש האמיתי יותר מתשובה דנשמה. "והאבן הזאת גו'" בירור הגשמיות עצמה, "יהיה בית אלקים", למעלה משם הוי', "וישם אותה מצבה", העלאה ליגמה"ר, "ויצוק שמן על ראשה", והמשכה מי"ג תיקוני דיקנא. בתוקף המס"נ מתבטל כל המונעים גם בזמן הגלות, "פדה בשלום" מעין דלעתיד כפי שהיה לאדה"ז ולאדמו"ר האמצעי.

מקשר לתורת הה"מ "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (ב' הפירושים) "בארץ כנען" (בירורים) בג' קוין, "כל העוסק", כמו בעל עסק הטרוד כל היום בעסקיו גם בעניני רשות ועושה שלום בכל כוחות נפשו בתורה וגמ"ח מלמעלמ"ט ותפלה מלמטלמ"ע ומקדים תורה שהיא אמיתת השלום.

"אוהבי תורתך" האהבה לתורה מצד נותן התורה, ע"י הקדמת עבודת התפלה המביאה לאהבת ה'. זה נוגע גם לתורה עצמה, כי ע"י הביטול דתפלה גם לימוד התורה הוא בביטול, ועי"ז נעשה "ברכו בתורה תחלה" המשכת אוא"ס בתורה, עי"ז נעשית "תורתי" (דאף שגם התורה מצ"ע היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד, הרי ענין זה הוא בהעלם). "ורב שלום בניך" קאי בעיקר על השלום הנעשה בעולם ע"י עסק התורה, עי"ז ממשיכים עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הו"ע המשכת העצמות בעולם (שישנו רק לאחרי מ"ת, משא"כ ע"י העבודה קודם מ"ת נמשכה הארה בלבד), ולזה אין צורך בעבודת התפלה. "שלום רב לאוהבי תורתך" קאי על השלום הנמשך עי"ז לת"ח עצמם (נח"ר דהבורא, שלמעלה מנח"ר דהנברא), שלזה צריך שיהיו בבחי' ביטול בתכלית ע"י עבודת התפלה. גם העבודה דבחי' בן ("ורב שלום בניך") היא כלי לגילוי הנח"ר דהבורא ("שלום רב לאוהבי תורתך"), כי הביטול דבן ענינו שע"י הביטול נעשה לימוד התורה באופן שהמלך עצמו הוא הלומד (וזהו "מגורי אביו", שהביטול דיראה הוא כלי קיבול להגילוי דחכמה עילאה, שהיא בחי' אב).

מלחמת היוונים נגד רוחניות ואלקות דתומ"צ, תורתך וחוקי רצונך, גם עדות ומשפטים רצו שקיומם יהיה מצד שכל אנושי ולא רצון ה'. הניצחון היה במס"נ, תוקף עצמי למעלה מהשכל מצד התקשרות עצם הנשמה שאין שייך בה פגם וטומאה ואין לה מנגד כלל. לכן נ"ח שמונה למעלה מהשתל' וזמן הדלקתם משתשקע החמה להאיר החושך עד דכליא (כילוי וביטול וגם כלות הנפש) ודומה לפרי החג התגלות מקיפים הפועל על ע' אומות פוחת והולך עד שיסייעו לישראל.

נ"ח להאיר החשך עד דכליא ריגלא דתרמודאי, כילוי וביטול וכלות הנפש. שורש הלעו"ז נעלה ביותר ובירורם ממשיך תענוג נעלה, אמיתת הזריחה ממקום השקיעה. תכלה רגל מן השוק, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו וג' רגלים שמאיר קדושה נעלית לבירור הלעו"ז לדירה בתחתונים. ידיעת כוונה זו נותן כח לאדם שלא יתפעל מהלעו"ז. גם רגלים מברר ומעלה לג' קוין דתיקון. שייכות ח' ימי חנוכה לח' ימי החג בפעולה בגויים ואומים שיהללו את הקב"ה. כמו זמן שמחתנו ב' שמחות דלעתיד, "ישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו", כמו"כ בחנוכה.

ראובן, אהבה, גמ"ח, "שמע .. ואהבת". שמעון, יראה, עבודה, "והיה אם שמוע". לוי, חיבורם, תורה, "אמת ויציב". "יודוך אחיך", למדרגת יהודה, ביטול דשמו"ע. ע"ד ג' כתרים תורה, כהונה, מלכות, "וכתר שם טוב עולה על גביהן". אלא שצריך הקדמת העבודה ד"אחיך" להגיע ל"הפעם אודה את הוי'", שפנימיות הלב תהיה בגלוי במחדו"מ עד ל"עורף אויבך" בגשמיות. שעוד לפני הגאולה תפול עליהם אימתה ופחד ע"י גילוי ההודאה בנש"י. "ויחי יעקב בארץ מצרים" כי "את יהודה שלח לפניו להורות", להתקין בית תלמוד, כשקול יעקב בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות אין ידי עשיו שולטים ואדרבא מסייעים כו'.

"הבאים" קאי על בנ"י "הבאים מצרימה", אז היתה השרשה, עי"ז "יציץ ופרח ישראל". ע"י הירידה למצרים זכו לעליה במ"ת לנגלה דתורה, וע"י הירידה לשאר הגליות זוכים לגילוי פנימיות התורה. השרשה במצרים היתה בעבודת פרך בחומר ובלבנים, וההשרשה בשאר הגלויות הוא היגיעה בקל וחומר וליבון הלכתא, עבודת פרך ברוחניות שינוי הרגילות, לאחר מ"ת אין מקום ליסורים, לכן ההשרשה אינה בארץ מצרים אלא בארץ חפץ הם בנ"י, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", וענין "ישרש יעקב" ע"י הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'" אז "יציץ ופרח ישראל" עד לשלימות דלעת"ל "ומלאו פני תבל תנובה". סיום המאמר: ואף שבגלות מצרים הי׳ צ״ל ענין עבודת פרך כפשוטה, ועבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כפשוטם, הנה בגלות זה האחרון, הרי מכיון שהקב״ה יודע באיזה מעמד ומצב נמצאים, הנה מספיק שיהיו כל ענינים אלה בעבודת ה׳ ובלימוד התורה, ואדרבה בזה הוא תכלית השלימות שבענין הגלות .. שהרי לאחרי מתן תורה גדלה שלא בערך התמי׳ מדוע ישנם יסורי גלות, הרי נתגלה העילוי של איש ישראל שלומד תורה ומתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא כו׳ ואיך אפשר להיות יסורי הגלות. וע״כ הנה ע״י היגיעה בלימוד התורה באופן האמור לעיל, יוצאים ידי חובת היגיעה בגלות. ויתירה מזו, מכיון ששמעתתא בעי צילותא, וכמבואר במסכת עירובין, שאפילו טירחא קלה מבלבלת ללימוד התורה כראוי, הנה כשמוסיפים בלימוד התורה הקב״ה נותן הרווחה, ובפרט בסוף זמן הגלות, ואז נהי׳ כמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מלכים, שכאשר אין שום דאגות ושיעבוד של אומות העולם, והמעדנים מצויין כעפר, הנה אז תרבה החכמה והדעת, ויהי׳ לימוד התורה בשלימות כמצות רצונך. וכן תהי׳ לנו, שנוסיף בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות (שבה נתגלתה פנימיות התורה), ולימוד מביא לידי מעשה קיום המצוות בהידור כמצות רצונך. וזה נהי׳ הכנה קרובה בגלוי לביאת משיח צדקנו.

"וארא" לשון הוה ישנה גם עתה, בתשובה על שאלת "למה הרעות" בגלות חושך כפול ומכופל בפרט בעקבתא דמשיחא שאין העבודה כדבעי לי' למיעבד, והתשובה: וידבר אלקים גו' אני הוי', שגם התוקף דפרעה משם אלקים הוא מפני שגם עתה אני הוי' הכבדתי את לבו ואין להתפעל מבילבולים כי אין בהם ממשות, אלא אדרבא לנצל לחיזוק בעבודה להפוך חשוכא לנהורא כי מציאותן הוא לגלות כח האדם. הסדר הוא, "וארא אל האבות", מדות אהבה יראה ורחמנות, שיהיו במצב של לידה והתגלות ע"י התבוננות המעורר אהוי"ר וכו' ולא באופן דגלות ועיבור ראשו בין ברכיו. גם התבוננות בהעלם והסתר שכוונתו להגיע לעילוי דאתהפכא. והוא הכנה לגילוי "שמי הוי'" לבדו שנגלה למשה במ"ת תכלית הביטול (ולא רק מדות יש מי שאוהב) "ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא כלי ל"פתח לבי בתורתך", לא תורה שמצד הנבראים כמו אצל האבות אלא תורת הוי' שלאחרי ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים במ"ת. הטענה "למה הרעות" בדורנו: טענה זו ישנה גם בגלות הזה האחרון, בהזמן דעקבתא דמשיחא. כי אף שנשארו רק רגעים ספורים לגאולה האמיתית והשלימה, מ״מ דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר מכפי שהי׳ לפני זה (כי אף שבגשמיות הנה בחמלת ה׳ עלינו נמצא עתה רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל במצב טוב יותר מכפי שהי׳ לפני זה, מ״מ, ברוחניות נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר). לכאורה, מכיון שנמצאים כעת ברגעי הגלות האחרונים, הי׳ צ״ל התעוררות גדולה (א שטורעמדיגער טאן) בלימוד התורה והפצת המצוות באופן דמהדרין מן המהדרין ולנצל (אַריינכאַפּן) הרגעים שנשארו עדיין באופן דחטוף ואכול חטוף ושתי, ומ״מ החושך הוא גדול ביותר, שאין ההתעוררות (השטורעם) כדבעי למיעבד. ובפרט לאחרי כל ההתעוררות מלמעלה שהי׳ בדורנו זה דוקא, ע״י הנסים הגלויים וההשגחה פרטית שכאו״א רואה בחיים הפרטיים והכלליים של כללות בני ישראל. כולל ההוספה שנהי׳ עתה בהפצת התורה, הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות, ע״י גילוי כת"י הראשונים שלא היו בנמצא בדורות הקודמים. וכן ניתוסף באופן הלימוד עצמו (הן בנגלה והן בחסידות) כננס שעומד על גבי הענק ורואה רחוק יותר מהענק עצמו, דאף שדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הם בבחי׳ ננס לגבי דורות הראשונים, מ״מ כאשר לימוד התורה שלהם הוא באופן שאינם בונים ענינים בתורה ע״י כחם ועוצם ידם, אלא מודים שכל משענתם היא על גבי ה״ענק״ (דורות הראשונים), הנה אז מצליחים ורואים רחוק יותר מהענק, שאופן הלימוד הוא נעלה יותר (כביכול) גם מכמו בדורות הראשונים. ומ״מ עם כל גילויים אלו, דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל כל כך שאין התעוררות כדבעי למהוי. ומזה יכול להיות חלישות גדולה והטענה למה עשה ה׳ ככה, ע״ד שאלת משה למה הרעותה לעם הזה.

"באתי לגני" בהמשכת עיקר שכינה במשכן, בעבודה דאתכפיא ואתהפכא ונעשה יתרון האור מן החשך, במ"ת היתה ירידה השכינה בארץ רק בתור נתינת כח לעבודה. מ"ת בא לאחר הוראת יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" וניתן הכח להפוך חושך לאור וליתרון האור. יתרו היה חכם גדול בחכ' חיצוניות, בירר חכ' דלעו"ז, יתרון החכמה מן השכלות, ופעל יתרון בחכ' דקדושה, גם בחכמת התורה שנמשך מלמעלה נמשך בה עצמות וניתן לחדש בה. ענין שידע בכל ע"ז שבעולם, הם כל המדרגות של סדהש"ת, וענין כהן מדין, לשון מדון ופירוד (שהתחלתן כבר בגילויים דאצילות) וכאשר הוא הכיר בהפלאת העצמות שלמעלה מהגילויים, כי גדול ה' מכל האלקים, אנא נסיב מלכא, פעל שנמשך עצמות באופן ששייך לגילויים וניתן כח לכל אחד לאפשא לה, לגלות חלקו בתורה, לחדש בפרד"ס התורה. ע"י ההחלטה ללמוד ולקיים מעוני הנה מיד לאחר ההחלטה הוא לומד ומקיים מעושר אמיתי בגו"ר גם יחד ומוסיף בלימוד התורה נגלה וחסידות און מ'ברענגט אראפ משיח צדקנו.

ואלה המשפטים וגו' ענין כללי בלימוד התורה. תשים (ל' יחיד) קאי על משה, לפניהם (ל' רבים) המשכת התורה לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות. אופן הלימוד, "תשים לפניהם" הרב חוזר ושונה כמ"פ עד שיבינו עומק ההלכה בטעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, ושננתם לבניך, חיוב על כאו"א מישראל ונאמר מיד לאחר מ"ת, כי בפסוק יש הוראה בלימוד התורה ולעבודת האדם לקונו. תחילת העבודה, כי תקנה עבד עברי לפי הקס"ד היינו עבד כנעני, עבדו של עברי, ואח"כ מתעלה לבחי' עבד עברי, עד שמגיע לבחי' אמה העברי'. והם ג' המדריגות נר"ן, צדיק ורשע ובינוני. כמבואר החילוקים בקונטרס העבודה. הצ"צ שקו"ט אם עבד כנעני הוא רשע וטוב לו או בינוני. כי עבדא בהפקירא ניחא לי', ובינוני לא עבר ולא יעבוד עבירה מימיו, והלוואי בינוני, אלא בפנימיות רצונו האמיתי רוצה אלקות, ויקיים השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, מצד ירידת הנשמה לבירא עמיקתא הקס"ד שהוא עבד כנעני, והכוונה היא "תלמוד לומר" באהבה המסותרת שהוא בעצמו עברי, אַז ער שטעלט זיך אַנטקעגן דער גאַנצער וועלט, נגד העלם והסתר נה"ב ומהפך אותה ועולה מעבד כנעני לעבד (שהוא) עברי, ואח"כ גם לאמה העברי', ועד שפועל בעבודתו שיהי' לו או לבנו יעדנה. רק בתחילת עבודתו נראה כנעני, ועשית כל מלאכתך, אמנם ירידה זו היא לרגע בלבד לצורך עלי' ביתר שאת ויתר עוז, ע"ד המבואר בתניא שהבלבול בתפילה מעורר להתפלל בכוונה מעומקא דלבא, כשיתבונן שהקב"ה מחי' את הענין המבלבלו כדי שיעשה מהבלבול מטעמים ל' רבים, ע"י אתכפיא ואתהפכא, עד שיגיע להיות לו או לבנו יעדנה, ועד ויצאה חנם אין כסף, ומגיעים ל"ובשביעית" דקאי על השלימות הכי נעלית שתהי' לע"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כל זה קשור לפרשת תרומה תרומת המשכן והשראת השכינה בתחתונים ועשיית הארון (תורה) ומעשה משה נצחיים.

כאשר האדם הוא בחי' "כתית" ונשבר ממצבו ברוחניות מגיע הוא "למאור" עצמו ופועל גם על מעשיו שלא להתפעל משינויים. ועבודתו היא בשלימות בכל אופני חילוקי עבודה. וגם פועל בעצמו שגם כאשר עבודתו היא כדבעי, תהיה לו ענין המס"נ בחינוך עצמו ובחינוך זולתו ועד לתשב"ר כפשוטו שעל-ידם נעשה "להשבית אויב ומתנקם". הכח לזה הוא ע"י משה שבכל-אחד, "ואתה תצוה גו'", המחבר שרש הנשמה למעלה עם הנשמה המלובשת בגוף ונה"ב וחלקו בעולם. וזהו "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", אף שבמ"ת היו ישראל בתכלית שלימות המעלה, אמנם היה זה מלמעלה למטה לכן היתה אז רק התחלה. ודוקא ע"י העבודה בזמן הגלות נעשה "וקבל היהודים". כל זה שייך לבקשת משה "אם מצאתי חן בעיניך גו'" שהוא ענין האתעדל"ע הנמשך מעצמות א"ס שאין אתעדל"ת מגעת לשם. אלא שמ"מ הוא נמשך לאחר שלימות האתעדל"ת, קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. והוא ענין עבודת ישראל להמשיך אלקות סוכ"ע למטה בעולם.

זה, גילוי, זה יתנו, לתת את כוחות הגלויים, כללות העבודה בחלק הנשמה המלובש בגוף, להמשיך משמרש ומקור הנשמה, ראש בני ישראל. במס"נ שווים אל בנ"י, אך צריך לחדור לכוחות הפנימיים, עשר גרה. כי יש לקיים לא רק טעם הבריאה דנתאוה כו' אלא גם שאר טעמי הבריאה הפרטיים. שיורגש החילוק בין עשר כוחות דעשיר ודל, שכולם יהיו חדורים בענין המס"נ עד שיהיה באופן דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. לכן נאמר לפקודיהם, ענין החסרון שבהתהוות עוה"ז התחתון וירידת הנשמה למטה בו נעשה העבודה דזה יתנו והעבודה דכי תשא את ראש בנ"י ונמשך בחי' זה האמית, גילוי העצמות.

בתורה לא די בהבנה והשגה וצ"ל הודאה, ברכו בתורה תחילה, להמשיך מנותן התורה גם במשפטים. כמו"כ בשמחה וששון ויקר, יו"ט, מילה ותפילין צ"ל קיומם באופן דליהודים, הודאה דוקא. ונוסף קיום בתורה על מה שכבר קיבלו במ"ת שנעשה התחתון כלי לקבל. ונמשך אורה, מקור המפעיל תורה אור וכן בכולם ממשיך מלמעלה ממדוה"ג.

אכילה הוא בירור ניצוצות הקדושה שבדצ"ח שהם נעלים יותר, "ואכלתם אכול", לעתיד, גם לאחר שלימות הבירור יהי' בירור נוסף, לפי ערך הגילוי דלעת"ל, עד "להפליא", מלשון הפרשה והבדלה למעלה מסדר השתלשלות, מפנימיות עתיק. תמיהת שמשון "מהאוכל" זה אהרן "יצא מאכל", אהרן שנמשח בשמן המשחה, שאוכל כל הקרבנות, מבררם ומעלה אותם כי הוא עצמו מבורר, "זה קרבן אהרן", צריך בעצמו להקריב ולהתעלות בעילוי שלא בערך. וישנו ענין זה גם עתה בעבודת כל אחד מישראל בתור הכנה לענין "ואכלתם אכול" דלעתיד לבוא שיהי' באין ערוך. פורים לא יבטל כשרגא בטיהרא בגילויים דלעתיד, ועתה פורים הוא מעין והכנה לעילוי דפורים דלעתיד. ע"ד מעלת האמונה דלעתיד (שיומשך באופן דידיעה) לגבי האמונה דעתה. וכל זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו דעתה אף שאנו במצב ד"עבדי דאחשורוש". וכן הוא בענין ההלכות שלא יתבטלו לעת"ל כי על ידם נתברר התחתון ונעשה דירה בתחתונים.

פרה נעשית בחוץ מג' מחנות, ענין התשובה, גם לענינים שמחוץ לקליפת נגה, ע"י הבירור למטה מטה נמשך הגבוה ביותר, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", מבחי' פנים בפנים, לכן ההזאה היא "נכח פני אוהל מועד", יוה"כ שייך לפרה אדומה, "סלחתי כדבריך", העבודה בקה"ק בקטורת שעשוי מי"א סממנים ענין האתהפכא דלעו"ז. משה רבינו חכמה דקדושה לא ידע "במה תהא טהרתו", כי בחכמה רק 'איתברירו', אבל לא אתהפכא, רק בחכ' סתימאה שבכתר, "מ"י (בינה) יתן טהור מטמא". "חוקת התורה", חקיקה מיניה וביה, גליף גליפו בטהירו עילאה, עד לעצמותו, להמשיך מחוקת התורה שבכתב לתורה שבע"פ. ומהחוקה שבפרה, ענין הרצו"ש, נעשה כלל לכל התורה שהם בדרך רצו"ש. גם בעבודת התפילה העלאה, והמשכה בתורה ופועלים בעולם התחתון ועד לניצוצות שבקצה שמים שיעלו, מעלים גם את האדם.

ג' מדרגות בגילוי אלקות ע"י מצות: עדות, חוקים ומשפטים, ממלא, סובב ועצמות. מעלה בעדות שאינו שייך לשכל כלל משא"כ משפטים. וחוקים שייכים בדרך שלילה. על ידם נעשית ההמשכה בגילוי. שאלת הבן חכם: מה שייך חלוקה (עניין הגילוי) למצוות הגשמיות שאחרי מ"ת, והתשובה, שע"י יצי"מ ניתן הכח שהעצמות יהי' בגילוי; שאלתו היא מצד שבכל יום תומ"צ חדשים בעיניו.

יצי"מ מכל המיצרים וגבולים גם ברוחניות. מצרים, מיצר מ"י, שמעלים על בחי' "מי ברא אלה" המחי' את העולם, וצריך להתבונן "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", כדי שיורגש אצל האדם. לשון בריאה יש מאין, הרי הבריאה היא ממהותו ועצמותו ית' הוא "היש האמיתי", הטעם שנק' אין: כי הוא למעלה מגדר השגה ושכל לגמרי. ע"ד ב' הבחינות שבכתר: עתיק, ממנו אמיתת ההתהוות, אך מופלא ומובדל ממנה; אריך, יש לו שייכות אל הנבראים, נק' לכן "יש מאין". ב' בחי' אלו קיימים גם בישראל: כפי שהם מאוחדים ממש עם העצמות, חלק אלוקה ממעל ממש, בלי קשר לבריאה; וכפי שקשורים להשתלשלות, ישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אותיות קשורים לבריאה. לכן ביקש משה "ונפלינו אני ועמך"; שהבחינה העליונה הנפלאת תהיה בגילוי לעיני כל. העצה לצאת מהמיצרים, ע"י התבוננות בניסים שאירעו בעבר, ופעלו על כללות הטבע "חלות היא שנות ימין עליון אזכור גו' מקדם פלאך".

ככל שהנס מלובש יותר בטבע שרשו נעלה יותר. שרשם מהתפשטות וגילוי אוא"ס, למטה מטה עד אין תכלית, לכן גם בבואם למטה הם למעלה מגילוי. לעת"ל "אראנו נפלאות" גם הניסים שהם מבחי' לבדו ואין בעל הנס מכיר בניסו, יהיו אז בגילוי (הצ"צ); גם נס שלמעלה מהטבע יתגלו באופן דראי' ויתלבש בטבע (אדמו"ר האמצעי). לב' הפי' הטבע יהיה כלי ללמעלה מהטבע. הכלי לזה ביצי"מ שהתחיל עבודת הבירורים, לכן "כימי צאתך" לשון רבים, העבודה בכל הימים מאז יצי"מ עד לגאולה העתידה. ויומשך גם לעת"ל שנזכור את יצי"מ אז.

יחוד זו"נ, יחוד יעקב ורחל, יחוד ישראל ורחל, יחוד שפעל הוספה (יוסף) לא רק לגבי יעקב בחי' עקב, אלא גם לגבי ישראל בחי' ראש. בעבודה, יעקב, אתכפיא ועי"ז בא לבחי' ישראל אתהפכא. אלא שגם כאשר מגיע לבחי' אתהפכא צ"ל הגישמאק והקאך שיש באתכפיא שזה מצד התענוג המיוחד שיש בנצחון המנגד.

ניסן, סו"מ, אתכפיא, בירור ראשון ע"י מלכות. אייר, בירור המדות אתהפכא, בירור שני ע"י יסוד. פסח ראשון, המשכה דרך דילוג במלכות. פסח שני, המשכה דרך דילוג ביסוד. מצד ז"א העיקר הוא המשכת אור ולא בירורים, עד"ז בספה"ע עיקרה אינה בירור המדות סו"מ, אלא המשכת מ"ט שערי בינה, עשה טוב. כבר ביצי"מ אף שהיה סו"מ העבודה צ"ל באופן שתביא לעש"ט, וכן לאידך בעבודת אתהפכא דאייר צ"ל רושם מהחיות והתפעלות מהדילוג ואתכפיא דניסן, וזהו פסח שני, דילוג גם בעבודה דעשה טוב, למעלה מדילוג דפסח שהיה מחמת יראה, אלא מצד הבל"ג האמיתי שבתומ"צ ולכן לגבי גילוי זה "איז ניטא קיין פארפאלן", פסח שני שייך לנפש השנית, כי הדילוג דפסח ראשון הוא מצד ההעלם וההסתר דנפש הבהמית (נפש הראשונה), ובדילוג דפסח שני מתגלה הבל"ג דנפש השנית חלק אלוק' ממעל ממש. שגם בהיותה מלובשת בגוף, היא חלק אלוק' ממעל ממש, לשון מישוש.

"הנה מה טוב", חכמה. "ומה נעים", בינה. "שבת אחים", ז"א ומלכות. "גם יחד", שנעשים כולם ביחד. ע"י יחוד הספירות והמשכתו בכל סדהש"ת עד למטה מטה עד לירידת הגשמים כפשוטם, "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה". אמנם לצורך היחוד צ"ל המשכה מלמעלה מעלה עד א"ס עד שגם בחכמה יומשך מפנימיות הכתר, לכן התלמידים שהם המקבלים באו אל רשב"י ומשתוקקים ומבקשים שיושפע להם מבחי׳ החכמה. ע״י התקשרות והתחברות מקבל במשפיע, תלמיד ברב, נוסף עילוי בהמשפיע עצמו, ונקראו חברייא דילי', לשון חברותא, ונתוסף עי"ז עילוי ברשב"י שגילה ענין חדש בתורה. ההוראה מזה לעבודת האדם שצריך לחבר וליחד את כל הכוחות וכן הענין דאהבת ישראל והשתדלות בטובת העולם. כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, כולל (ובפרט) דוחק הגלות בעקבתא דמשיחא, הנה אז כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו. ויכול לפטור את העולם מן הדין ע"י קו השמחה פורץ גדר. ע"ד השמחה וריקוד דהקפות שמתקן כל עניני דין.

הילוך אמיתי בעבודה הוא כאשר נעתק לגמרי ממדרגתו הקודמת ועולה בעילוי שלא בערך בעבודה דבכל מאדך מס"נ למעלה ממדוה"ג. עי"ז פועל לא רק ושכנתי בתוכם אלא והתהלכתי בתוככם, הילוך ודילוג גילוי העצמות שלא בערך לכל הגילויים ע"י אתעדל"ע מצד עצמו שנמשך באתר שלים. כל זה נעשה ע"י העבודה והילוך בכל מאדך. ב' אופני הילוך בעבודה, מלמטה למעלה, תפילה, ומלמעלה למטה, תורה. אצל הקב"ה תחילה הילוך מלמעלה, "וירד הוי' על הר סיני", ואח"כ ע"י הילוך ועליה מלמטה בעשיית דירה לו ית' בתחתונים מוסיף עילוי גם בעולמות העליונים. הנתינת כח לזה, "אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ע"י שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם והוציאם מכל המיצרים וגבולים גם דקדושה. "ואולך אתכם קוממיות", קומת אדה"ר, לאחר החטא נוסף בו עילוי גדול יותר. מדת קומה היא מאה אמה, קומתיים הוא מאתיים אמה, והם ע"ס כפי שכלול בעשר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ו"קוממיות" הוא כשניהם יחד.

כבר מראש חודש סיון היו בנ"י בדרגה נעלית ביותר בשייכות למ"ת. ובפרט בה' סיון שהקדימו נעשה לנשמע. החידוש בו' סיון מודגש במש"כ וידבר אלקים גו' לאמר, שניתן הכח לכל אחד מישראל בלימודו שיהיה כמו אמירת הקב"ה, "תען לשוני אמרתך", כעונה אחר הקורא, כי במ"ת היה הגילוי "אשר הוצאתיך מארמ"צ" היציאה מכל המיצרים והגבלות מצד המשכת העצמות. ענין זה מתחדש בכל שנה בזמן דמ"ת ובאופן נעלה יותר מבשנה העברה ונמשך לכל השנה כולה.

במ"ת נאמר "אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך, לזה צ"ל המשכה מאנכי עד לחביון עוז העצמות שבפנימיות הכתר, לכן נאמרו דברים פשוטים להמשיך עצמות בהם, עד"ז לימוד התורה לא רק בהבנה והשגה אלא גם בדיבור, מעשה זוטא. זה נמשך בכל זמן ומקום ובכל אחד מישראל באופן נצחי ויתגלה לע"ל. תשל’’ט

חידוש דמ"ת העבודה בגשמיות, תחתונים יעלו למעלה עד שעושה מגשמיות רוחניות. ע"י שמשה קיבל תורה מסיני, שהיה כלי לגילוי אור החכמה לכן ידע מקיצור הדיבור בתושב"כ את כל פרטי המצוה ותושבע"פ והיו אצלו בחי' אור ברור, גם מסירת התורה מדור לדור הוא ע"י משה דוקא, ענין הסמיכה, שנסמך מקבל אור חכמתו של משה. המשכת אור החכמה מתושב"כ לתושבע"פ הוא מבחי' מדות שבחכמה, כפי שאורייתא מחכמה נפקת, ששה סדרי משנה, מדות, ומשם נמשך לכל הפסקי דינים דתושבע"פ. לכן מתחיל בזה פרקי אבות,שענינה תיקון המידות, כי קבלת ומסירת התורה באה מהשתל' מחכמה למידות, ולימוד היא הכנה ואתעדל"ת למתן תורה.

ארץ כנען הוא מלשון מסחר, הוא כללות הבריאה באופן של ירידה מאור פניו ית' לצורך עליה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. נוסף על הנתינת כח לזה במ"ת, הנה ההכנה היתה ע"י שילוח המרגלים, "שלח לך אנשים", נשיא הכולל כל שבטו, "ויתורו את ארץ כנען", לשון תייר המורה דרך ולשון תואר ולשון "יתרון ארץ בכל היא", עליית ספירת המלכות ע"י הירידה ופועלים בנין המלכות בשלימות באופן דיפה תואר ויפה מראה ונעשה עי"ז פתיחת הדרך לכל בנ"י בעבודתם בכיבוש הארץ. וזוהי ההוראה כפשוטה משילוח המרגלים, שלכאו״א מישראל ישנו הענין ד"וישלח יהושע גו׳ שנים אנשים מרגלים" שירגלו את הארץ ואת יריחו וע״י הקדמה זו בא גם למרגלים ששלח משה לדעתו, עבודת המדות, דהרי משה שלחם לרגל את שבע הארצות שהם כנגד שבע מדות.

בקשת בעל הגאולה לכל בנ״י שהיו באותו מעמד ומצב, ולכל בנ״י שהיו באותה המדינה, ועד לכל ישראל שבכל העולם כולו, ועד לכל ישראל עד סוף כל הדורות "יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳" שיהיה זה בגלוי ממש. לכאורה מאי קמ"ל הרי במ"ת נאמר "אנכי הוי' אלקיך" כחך וחיותך, אלא הבקשה היא בכדי שעבודה זו תהי׳ בנקל יותר, שיומשך בגלוי בעבודה בפועל. דהנה תחילה ישנו את הענין דחלק הוי' עמו, חלקי הוי' אמרה נפשי, כמשל הפיקח שאמר אנא נסיב מלכא, שאפילו בעניני קדושה אין סומכין ואין מסתפקים בעניני המשכות באורות וגילויים, אלא "לפני הוי' ישפוך שיחו". שייכותו לפרשה "אני חלקך ונחלתך" שזהו מה שהקב״ה אמר לשבט לוי, אבל שייך לכאו״א מישראל כפסק הרמב"ם כל מי שנדבה רוחו, וגם ע״י כל מצוה שמקיים, שזהו ענין של מס"נ, וע״י כל פעם שלומד עוד הפעם תורה או מקיים עוד הפעם מצוה, הרי עבודתו לאח"ז היא בקלות יותר מכיון שנתעלה. ולאח"ז באה הבקשה יהי הוי' אלקינו, כחנו וחיותנו, שיבוא בגלוי ובאופן של שלימות המוחין, אבותינו, ויומשך גם כן בשבע המדות, עמנו, וגם בעבודה במעשה בפועל שלזה הבקשה אל יעזבנו, שלא יטעה ללכת בדרכי ההפלאה, ואל יטשנו, שלא יפול רוחו עליו, גם כשעסוקים לברר את הפכים קטנים בזמן דעקבתא דמשיחא. וכן תהי׳ העבודה באופן כזה אצל כל ישראל, מתכלית העילוי שבהם עד לאשר בשם ישראל רק יכונה, שתקויים בהם ברכת צדיק נשיא דורנו שיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ונמשך למטה בגלוי. ובזה ישנו עוד פירוש שהוא לשון עתיד והבטחה.

עיקר סדר ההנהגה דתורה הו"ע של חוקה, שאין בה שום שייכות לענין של הבנה והשגה. הקשר שבין חוקה וחקיקה, שבשניהם אין שייך שינויים, בחקיקה בדבר שאינו שייך לשינוי, לאחרי שנחקקו האותיות בו, הם מקבלים את התכונה ד"לא שניתי". ענין של חוקה ו"לא שניתי" באדם, בכל המצוות, וכן בעולם התחתון. גילוי ענין החוקה הוא בעוה"ז הגשמי דוקא ע"י גוף ונה"ב, כי בלעדם אין נפש האלקית יכולה למלא את תפקידה. ג' דרגות: חקיקה, כתיבה ואמירה, בתורה באדם ובעולם. עבודת כ"א הוא להעלות את כל שאר הדרגות שבעבודתו לבחי' החקיקה, שמקיים מצוות באופן שא"א באופן אחר, ע"י עבודה עם עצם הנפש. ענין פרה אדומה, שמטמא נעשה טהור, ע"ד אברהם שיצא מתרח, ואח"כ פעל על תרח לעשות תשובה.

כנסת ישראל, מלכות שמקבלת מז"א, שרשה בחכמה ובינה, ראש צורים וגבעות, אבות ואמהות. דוגמא מכוחות הנפש ומאותיות הכלולים בחו"ב, מעלת הבינה שעל ידה נעשה המשכה למטה, פסיעה לבר, לכן גבעות מלא ו', לשון רבים, כי בינה כולל גם מלכות. כולל גם עיבור את נשמת משיח. "אספרה (לשון אבן ספיר) אל חוק (תוספות השפעה במלכות) ה' אמר אלי (עי"ז נעשה משיח באופן ד)בני אתה אני היום ילדתיך" בגלוי, באופן דזה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בך, בעצמותך ע"י כ"ב אותיות התורה (המבואר בדרוש שלפניו). קשור למזמור צ"ט דבעל הגאולה "ועוז מלך", המשכת לבוש הפנימי לבחי' מלך, ע"ד המשכת בינה למלכות, "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" ע"י שמרו משפט ועשו צדקה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ונעשה הכנה למזמור ק' "מזמור לתודה" וקרבן תודה אינו בטל לעת"ל.

מתחיל עם הפסוק "וידבר וגו' לאלה תחלק" הקב"ה בעצמו יחלק לעת"ל לכולם בשווה, גם לשבט לוי יתוסף באופן שלא יבלבלו מלעמוד לשרת לפני ה', כמו ליוסף במצרים. גורל, למעלה מטו"ד, יחידה, מס"נ, מתחילת העבודה עד לסופה, ההכנה עתה בגלות על-ידה זוכים שהקב"ה יחלק בעצמו, יחיד שלמע' מיחידה, בא"י הגשמית, פועל עילוי בלעת"ל.

בפרשה ראשונה הקדים תורה (ושננתם) למצוות (וקשרתם) בפרשה שניה הפך הסדר, גם שינה מלשון "ושננתם" שדרשו רז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ל"ולמדתם" שכולל גם לימוד רגיל שאינו מחודד כו'. להבין זה מבאר מעלת ט"ו באב שבא לאחר ירידה גדולה של "לקתה בכפליים" לכן העליה שבאה ע"י תשובה ד"בכה תבכה" היא נחמה בכפליים שלא בערך לעליית ט"ו ניסן ותשרי שגם בהם יש עליה לאחר ירידה והמשיכו אלקות דירה בתחתונים ובפרט תשרי עבודת התשובה אלא שהעליה היא בהליכה במדרגות מר"ח אלול, משא"כ העליה דט"ו באב היא שלא בערך תיכף לאחר הירידה דת"ב, ואף באותו רגע של הירידה כבר במנחה אומרים נחם כי נולד מושיען של ישראל. אלא כדי להגיע לשלמות מחכים לט"ו באב. בכמה שנים חל ת"ב וט"ו באב יחד בפ' ואתחנן, עליה מן הקצה אל הקצה, מעלת התשובה יתר על יוה"כ (במשנה מופיע ט"ו באב לפני יוה"כ) כי היא בשעתא ורגעא חדא, משא"כ יוה"כ מתחיל התשובה בחודש אלול. כלל זה שהעלי' היא בערך הירידה וכל שהירידה למטה יותר "לפום צערא אגרא" העליה למעלה יותר, היא מעלת המעשה, מצד הירידה למטה יותר באים לעלייה גדולה יותר, וזהו החילוק בין ב' פרשיות דקר"ש. בפ' ראשונה ושננתם קודם כדעה שתלמוד גדול כי מביא לידי מעשה, לכן צריך שיהיו ד"ת מחודדין כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אבל בפ' שניה "וקשרתם" קודם ל"ולמדתם" שכולל כל אופני הלימוד, כי מעשה גדול מצד הירידה למטה. שלימות ענין ט"ו באב הוא ע"ד לעת"ל שיהי' מעשה גדול ונאמר בתורה בפרשה שניה בלשון ציווי ובלשון עתיד.

"עקב" קאי על אחרית הימים, הזמן של דורנו, "תשמעון ודאי" בכל פרטי הכתוב, תשמעון ושמרתם ועשיתם, במחדו"מ, (לא הובא בהדרושים פירוש עקב על מצוות שאדם דש בעקביו, אלא כפי שהם בשלימות). השכר על זה הוא "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", דיוק הלשון "תשמעון ושמרתם ועשיתם" ולא כפשוטן מחדו"מ, כי מדובר על אחרית הימים שאז "תשמעון ודאי". "תשמעון" אסיפה, "וישמע שאול את העם", אסיפת כל הניצוצין מכל המחדו"מ וחלקו בעולם "ושמרתם" דיבור, לימוד באופן דערוכה בכל שמורה שנשמר בכל דבר בלתי רצוי, גם דיבור מלשון ידבר עמים, הנהגה ושליטה דמאן מלכי רבנן, שמירת דבר ה' זו הלכה "ועשיתם" מלשון מעשין על הצדקה, כפיה, כי לא די בקיום מה שמונח היטב (עס לייגט זיך ביי אים) אלא צ"ל אתכפיא, גם משפטים שמונח בשכל ורוצה בעשייתם צ"ל גיבור כובש את יצרו, כידוע שלעת"ל ישתוקקו (מ'וועט זיך ביינקען) לאתכפיא, מתאים גם לפי' "עקב" מצוות שאדם דש בעקביו היינו אתכפיא, "ושמרתם" לאחר שקו"ט ארוכה ועשירה בכמה סברות כופה עצמו שלא להתחשב בסברות אפילו דקדושה כדי לפסוק דבר ה' זו הלכה ובאופן דתשמעון מלשון אסיפה וקיבוץ עד ל"נדחך בקצה השמים". השכר בדומה לזה, "הברית" שנעשה מציאות אחת שלא שייך להחליש או לבטל "החסד" במדות שבלב "השבועה" באופן של תוקף וכל זה באופן של "והיה" לשון שמחה, ו"ה קודם לי"ה, והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהי"ה, בעבודה הוא שגם המשפטים הוא בקב"ע הן מח' והן דבור והן מעשה ועד לדברים שדש בעקביו אף שהיא עבודה גדולה (וקשה) נעשית בשמחה.

התורה מורידה את הקב"ה למטה, "השמים כסאי", ועבודת ישראל בקיום המצוות לעלות את הארץ למעלה, "הארץ (לשון רצון) הדום רגלי", עבודת בנ"י. ב' ענינים אלו ישנם גם בתורה עצמה, תושב"כ שמים, תושבע"פ ארץ, בישראל גופא, הנשמה שמים, והתלבשות בגוף, ארץ, ובעבודת בנ"י כללות התומ"צ שמים, תפלה, ארץ, בתפילה גופא יש ב' ענינים, ק"ש ושמו"ע, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ועולים ויורדים בו". כמו"כ ישנם שעיקר עבודתם ברצוא, ויש שהם בשוב, יש מארי תורה ומארי עובדין טבין, שוהם וישפה, יוסף ובנימין, וקוב"ה אמר "להוי כדין וכדין", שכל אחד מחויב בשתיהם, בעל עסק צריך לקבוע עיתים לתורה והיושב אוהל צריך תורה וגמ"ח. כמו כן באלול ישנם ב' הענינים במלך בשדה, המשכת המלך לשדה הוא ע"ד "השמים כסאי" והעלאת אנשי העיר ממצבם שלא ראו את המלך בספ"י ובפנים שוחקות הוא ע"ד "הארץ הדום רגלי".

גם כאשר בנ"י במעמד ומצב שגלינו מארצינו ונתרחקנו כו' צריך להיות עבודה רוחנית ד"והיה כי תבוא אל הארץ גו'" כריתת ברית על התורה והארץ, שמירת מצוות וחוקים, הרצון לעשות רצון קונו הוא ארצו האמיתית דכל אחד מישראל יהיה איזה שיהיה בכל מעמד ומצב שהוא. כדי לבוא בכל המחדו"מ אל הארץ, לעשות רצון קונה, צ"ל "לך לך מארצך" עניני טבע שלו, "מולדתך" הרגילות שלו, "בית אביך" עניני חינוך שקיבל בבית אביו, והקב"ה בעצמו מורה לו כיצד להתנהג בחיי היום יום, ונעשה הארץ שלו ירושה מאברהם, ועושה זאת בשמחה וטוב לבב, "והיה" ל' שמחה בתכלית השלמות בהקדמת ו'ה לי'ה. תכלית המכוון, שהוא בעצמו יעבוד, יגעת ומצאת, אז נותנים לו מלמעלה רעותא דלבא, עד לעצם הרצון באופן של מתנה, "ה' אלקיך נותן לך". כדי שכל זה יהיה באמת ונצחי, כנחלה וירושה שאין בה הפסק, צריך שתהא עבודתו גם מצד נה"ב, אתהפכא, אזי הוא נצחי ויורש ז' מלכים דתהו. "וישבת בה", שיבוא בהתיישבות, מהתבוננות כללית לפרטית ומשם למעשה בפועל, אז נעשה אחיזה (דאס האלט אן) התעוררות נצחי בל ישונה וחודר כל הכוחות פנימים שלו, ארץ ישראל הרוחנית, ונעשה חד עם הקב"ה, "נהיית לעם לה' אלקיך", באים כולם אל הארץ כפשוטו עם כל הבירורים מחלקו בעולם ומנפשו הבהמית שנעשית חד (זי וערט איין זאך) עם הנפש האלקית באופן של "נחלה, וירשת וישבת בה" בקרוב ממש.

ישראל עומדים בר"ה קומה אחת שלימה, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" להיות כולכם לאחדים כאחד, ונמשכת ברכה בהפלגה גדולה ביותר, ופועלים תמליכוני עליכם, והקב״ה מקבל ונעשה "מלך ישראל (ועי״ז) וגואלו" ו"מלך כל העולם כולו". "למען הקים אותך היום לו לעם", לשון עימו ואצלו. צריך לעורר רצון למלוכה מפנימיות ועצמות ומהות ממש, ישראל שהם עימו ואצלו, בכח "אתם נצבים" ל' שר וקצין, ישראל "כי שרית עם אלקים גו' ותוכל", ע״י הירידה, מתברכים ישראל (אַז עס קומט צו אין זיי) כי ירידה צורך עלי׳, יותר ממה שהי׳ לפני זה. "אתם נצבים היום", ממשיכים "והנה ה׳ ניצב עליו". אף שיש ענינים ומצבים של "רם על כל גוים ה'", ועד קוב״ה אסתלק לעילא ולעילא, מ״מ ח״ו לומר כן בנוגע לישראל, כי הם בבחי׳ נצבים, ומשיכים גם מלמעלה "והנה הוי׳ ניצב עליו". כפי' המדרש שכביכול הקב״ה ניצב ונסמך (און האַלט זיך). כי הכתירו את הקב״ה למלך עליהם ועל העולם כולו, באופן דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, בשמחה רבה ועצומה, דאין לך שמחה גדולה מזו שזכה להיות אושפזיכן לגבורה כמבואר בתניא, ויתירה מזו שנעשים עם לשון עמו, ויתר על כן שעוברים בין הבתרים עם עצומ"ה ונעשים לאחדים עמו. וממשיך גם למעלה "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה", עד לבחירה אמיתית שהיא בעצמות ומהות. בכל שנה כאו״א מישראל נולד מחדש. ומשביעין אותו בג׳ הפירושים, לשון שובע, שנותנים לו מלמעלה בשובע את כל הענינים שצריך, עד באופן ד"אתה מצווה להעשירו" כי הוא בן לעצמות ואחד עמו. לשון שביעי, בכל הכחות פנימיים. ולשון שבועה, "לעברך בברית ה׳ אלקיך ובאלתו" הו״ע השבועה, "בי נשבעתי", ואין שייך כל ענין השינויים, שמה שלא יהי׳ ואיך שלא יהי׳ (אז וואס עס זאל ניט זיין און ווי עס זאל ניט זיין) ממשיכים כל טוב רוחני וגשמי.