מאמרי שנת תשל"ב

מעלת הביטול כבהמה, "אדם ובהמה תושיע ה'", בה–מ"ה, משא"כ אדם א–דם, התפעלות והתלהבות היפך הביטול. רק בשמו של משה היה מ"ה בגילוי. בתוהו אורות מרובים באיכות, תכלית הדביקות במאור, שרשם בהתנשאות עצמית מעצמותו. "חלק ה' עמו" הוא הנפה"א, משא"כ יעקב, ל' עקב, חבל נחלתו, הוא נה"ב, שיש בה בהמה בגלוי ויורשת אורות דתהו, באופן של מציאה. "ימצאהו בארץ מדבר", "מצאתי דוד עבדי", עד "הוי' בדד ינחנו" בגדי בד דיוהכ"פ, "ואין עמו אל נכר" גם במלאכים, כי חלקי ה' אמרה נפשי. אנא נסיב מלכא. סיום המאמר: ההמשכה מיום הכיפורים נמשכת בחג הסוכות זמן שמחתנו עד לסיום חג הסוכות שגם אז ישנו ענין ואין עמו אל נכר, וכדאיתא במדרש בענין שמיני עצרת שאז אמר הקב״ה בואו ונגלגל אני ואתה כו׳, אנא ומלכא בלחודוהי, ואח״כ היא עבודת ויעקב הלך לדרכו, שאז פורקים את החבילות (קלייבט מען פאנאנדער די פּעקלאך) דחודש תשרי בכל השנה כולה, ועי״ז באים לקיום היעוד ושמחת עולם על ראשם, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

בשיחת יום שמח"ת הפליא רבינו המשך מאמרי אדמו"ר מהר"ש אלו באמרו: בהמשך ר"ה תרל"ב שנאמר לפני מאה שנה מאריך כ"ק אדמו"ר מהר"ש אודות הפלאת הביטול שישנם בעולם התוהו, שענין זה לא נתפרש כ"כ במקומות אחרים בדא"ח. מבאר שם, שאפילו התוקף שישנו בתהו (שמצד זה היה שם שבירת הכלים) אין זה ענין של ישות ח"ו, אלא אדרבא: זה בא מצד עוצם הדביקות "בא"ס יש האמיתי". אדמו"ר מהר"ש חזר על ענין זה כמה פעמים במאמרי תשרי תרל"ב, אף שאין ידוע מה היו המאורעות שאירעו באופן מיוחד בשנת תרל"ב. אך נראה שאז היה מצב כזה שהיה נרגש בעולם הכח והתוקף של עולם התוהו. לכן אדמו"ר מהר"ש – נשיא בישראל – היה צריך להכריז להודיע ולגלות בעולם ענין זה כפי שהוא בשרשו ומקורו, שתוהו הוא בביטול נעלה יותר. וגילה זה במאמר חסידות שהוא גילוי פנימיות התורה כאן למטה, אשר ע"י הדיבור בענין זה כפי שהוא בשרשו ומקורו המשיך וגילה זה גם למטה "אע"ג דאיהו לא חזי (מ"מ) מזליהו חזי" [תוכן הענינים מופיע גם בלקו"ש חט"ו בראשית (ג) בסוף השיחה].

משל המדרש למלך שהיו בנותיו נשואות לקרוב ולרחוק כו' קיץ וחורף, עצרת של חג "לית בעונתן למיזל ולמיתי", לוחות האחרונות, בעלי תשובה, כפליים לתושיה, מעלה בדירה בתחתונים. משא"כ לוחות הראשונות היו צדיקים, ובמ"ת פסקה זוהמתן, מקום קרוב, אשר לו אלקים קרובים ושייך להתבוננות וכו'. אבל בע"ת, לית בעונתן למיזל ולמיתי אלא בשעתא חדא, בלי התבוננות דאפשי ומה אעשה וכו', ופועל עילוי בצדיקים. תשובה עילאה בלימוד התורה.

לעשות לתקן, כל מה שנברא במעשה בראשית צריך תיקון, ע"י עבודת האדם להמדיך עצמות א"ס. "שקר החן והבל היופי". דורות משה ויהושע. "אשה יראת ה׳ היא תתהלל" דורו של ר"י בר אילעי, שהיו עניים ועסקו בתורה. יפת תואר, בציור האברים רמ"ח מ"ע ויפת מראה, שס"ה ל"ת, תואר ומראה בזיו קלסתר פנים בשופרי׳ וזיו הפנים. לרחל ב׳ מעלות. תואר, רמ״ח אברין דמלכא, אור השייך אל הכלים, ומראה, מצוות ל״ת, חכמת אדם תאיר פניו. אמנם כל זה הוא בזמן הבית כשהי׳ גילוי אלקות. אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונעשה ענין הגלות, אז נק' אסתר, "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כנגד ב׳ בחי' יופי שחסרים בגלות. העצה לזה תשובה למעלה מצוות, וממשיכים עצמות ע״י המס"נ בפועל שהיתה בזמן אסתר, וכן הוא בזמן הגלות בכלל. מרז״ל אסתר ירקרוקת היתה שלא הי׳ בה היפת תואר ויפת מראה במ"ע ומל״ת, מ״מ חוט של חסד משוך עלי׳, ע״י תשובה במס"נ בפועל ממש נמשך בחי׳ ורב חסד. משה רבינו היה עניו בפני דרא דעקבתא דמשיחא מחמת המסירות נפש שלהם וכו׳.

הנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא (יפטר אדם מחבירו) לברר העולם ואז תהיה לה עליה גדולה ביותר. "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". "מים רבים" דטרדות עוה"ז לא רק "לא יכלו לכבות את אהבה", אלא אדרבא, הכונה בעולם הוא לישראל ועבודתם ובלימוד (דבר הלכה) המביא לידי מעשה. פיזור ישראל בין האומות לצורך מילוי שליחות הקב"ה לברר העולם, זה מביא לקירוב ואחדות בין אדם לחבירו באופן נעלה ביותר, דוגמת הריקוד (מחול), מהריחוק נעשה קירוב גדול יותר. גם כאשר יפטר זמ"ז וחילוקי דרגות החל מחילוק בין יושבי אוהל ובעלי עסק, יש אחדות ("זכרהו") בדבר הלכה, כגון שיעורי חת"ת. בפרט בעמדנו בסיום תשרי, אחדות הד' מינים, ריקוד דשמח"ת, ענין המעשה, נמשך אחדות לכל השנה ומבטל הענין דקשה עלי פרידתכם, יוצאים מתוך רצון חזק למלאות שליחות הקב"ה בעולם, מתוך כך זוכרהו תמיד את הקב"ה, א איד ניט ער וויל און ניט ער קען להיות נפרד מאלקות (יהודי אינו רוצה ואינו יכול להפרד מאלקות) ועשה את העולם לרשות היחיד, יחידו של עולם.

"א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים היא אמורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". אין הכוונה לשיחה דדברים בטלים, אלא ע"ד אדם לעמל יולד, למ"ד עמל שיחה דהיינו תפילה, ובפרט שיחת אליעזר בקשר לנישואי יצחק שאצלו נאמר לשון שיחה לתפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. כי בתפילה מגיע לביטול דעבדי קמי' מרא, קב"ע עד שמה שקנה עבד קנה רבו, מס"נ בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, אלא שגם מעלה זו דשיחתן של עבדי אבות נלמד מזה עצמו שהיא כתובה ב' וג' דפים בתורה, ונלמדת מסיפור נישואי יצחק ורבקה שענינם חיבור תושב"כ ותושבע"פ. אלא שמעלת התורה היא דוקא לאחר הקדמת עבודת התפילה, כמארז"ל שתהא תפילתי סמוכה למיטתי שלא רצה להקדים לימוד התורה קודם התפילה, בחי' אירוסין, שאין היחוד בגלוי, רק נאסר על כל העולם בדר שלילה, אלא מעלת התורה לאחר התפלה, הדבקות והתקשרות באלקות מלמטה למעלה, ואז ממשיך מלמעלה בתורה לאחר התפלה שנעשה יחוד בגילוי ונמשך בג' וד' דפים בתורה, לכן הוא יפה שיחתן, התכללות הגוונים למעלה מהשתלשלות. בחינה זו דתורה הוא בחי׳ פנימיות עתיק ממש, ובא בפנימיות אבא, ובפרטיות הוא בחי׳ פנימיות התורה. וזהו גם הקישור לי״ט כסלו, כמ״ש באגה״ק הידוע (דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע) אשר כל עצמותינו ר״ל כל מציאותינו העצם (וגם) ההתפשטות כו׳ יהיו אליו ית׳ לבד.

"פדה בשלום" שייך לגאולה, הן די"ט והן דט' כסלו, שהפדיה היא בשלום ולא במלחמה, כי גם בחי' רבים היו עמדי. "והאבן הזאת", מאבני המקום נעשה אבן אחת. גוי אחד בארץ, שעושים מענייני ארץ – אחד. בישראל י' סוגים כנגד י"ס דאצי' ונחלקים לגדלות וקטנות, "ראשיכם שבטיכם גו' טפכם גו'". גם אלו שהם גרך וגו' יכולים לעמוד לפני הוי' ע"י "אתם נצבים", מצבה דיעקב, הקמה והגבהה דנש"י בר"ה שנכללים המקבלים בעלותם למעלה ומתאחדים "בהתאסף ראשי עם" מצד הגלוי מלמעלה ביו"כ. בזמן רעוא דרעוין נמשך תענוג עצמי להתכללות נש"י וממשיכים אחד בארץ. אחדות מלמטה למעלה, "ויקח אבן גו' וישם אותה מצבה", אחדות מלמעלה, "ויצוק שמן על ראשה", ונמשך למטה מטה עד "והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים", שלימות בשם אלקים ושם הוי' כפי שיהי' לי לאלקים. אדמו"ר האמצעי היה בדוגמא דחד קטירא אתקטרנא המשיך אחד בעניני ארץ, כי ברבים היו עמדי והיתה גאולתו ביו"ד כסלו שאומרים אז הפסוק "פדה בשלום נפשי". חותם המאמר: הוראה לכאו"א ההולכים באורחותיו, ובפרט לאלו העוסקים בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, שזה הי' ענינו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, וכידוע שאדמו"ר האמצעי הו"ע ספירת הבינה, שלכן אמר דא"ח באופן של התפשטות והתרחבות, רחובות הנהר דבינה, וגילוי עתיק הוא בבינה, ומצד ההתרחבות דבינה (ובפרט מצד גילוי עתיק שבבינה), נמשך הגילוי גם למטה, הפצת המעינות חוצה, המשכת בחי' אחד בארץ. [ועפ"ז יש לבאר בדא"פ מה שבעת שאמר אדמו"ר האמצעי הדרוש אתה אחד הנ"ל, הפסיק באמירתו ואמר "שא, פנו מקום דער טאטע איז דא" כי אדמו"ר הזקן הו"ע ספירת החכמה, והחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, לכן בעת שאמר הדרוש אתה אחד כו' אחד בארץ, ענין ההתרחבות דבינה, הי' אז גם אדמו"ר הזקן, ספירת החכמה] הנה ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, וכידוע אז דער מיטעלער רבי האט געוואלט, אז ווען צוויי יונגעלייט טרעפן זיך זאלן זיי ריידן בענין אריך ועתיק כו' [בית רבי ח"ב פ"א הערה ה'. סה"ש תש"א ע' 52. הלשון: "ריידן חסידות". סה"ש תש"ג ע' 13 "זאלן יונגעלייט פארשטעהן אין כתר ווי די פינף פינגער, וועט ער זיין צופרידען"]שזהו ענין הפצת המעיינות חוצה, שגם כשהמעיינות באים חוצה בלייבן זיי "מעיינות", הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, גאולה פרטית, ומזה באים אח"כ גם לגאולה כללית, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' אמיתית האחדות וההתכללות, וכמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו (וכמבואר בד"ה אתם נצבים הנ"ל), "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים".

תפילה בירור דרך מלחמה, תורה דרך מנוחה ושלום. בכאו"א בכל יום: מלחמה בתפילה, "בחרבי ובקשתי", פסוד"ז וברכות ק"ש. מנוחה בתורה, מאן מלכא רבנן, נותן הוראה כשר טהור או הפכו. אף שתורה למעלה משלום: תורה אחת; תלת קשרין מתקשראן; ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, ע"ד אנא נפשי כתבתי יהבית; איהו וחיוהי חד; פנימיות אבא פנימיות עתיק, וואס דאס נעמט עצומ"ה אוא"ס. לא רק בפנימיות התורה אלא גם בנגלה דבר הוי' זו הלכה. אמנם תענוג (נתאווה) בירידת התורה לעשות שלום בעולם, דירה בתחתונים ונמשך למטה צ"ל בצדקה כמ"ש באגה"ק "היא שעמדה לנו לפדות נפשנו כו'".

"כנען", סוחר. "מגורי", יראה ואוצר. כללות ירידת הנשמה בגוף תומ"צ בעולם, עניני מסחר. "וישב יעקב", הירידה למצרים ומאסרו של יוסף לצורך עליה. מקשר למשנת"ל בענין התקשרות ואחדות בגליא וסתים דתורה. בתניא (פ"ד-ה) מוכח שבכל מדרגות התורה יש את שתיהם. העונג שבתורה ישנו גם בקצה התחתון, וגם מי שלימודו באופן של קטנות בתכלית, גם לימוד התורה שלו הוא באופן דאותי אתם לוקחים. "ארץ מגורי אביו", פנימיות התורה. "ארץ כנען", נגלה דתורה ע"י נעשה עליה למעלה יותר.

"מנורת זהב כולה" כמ"ש "כולך יפה רעיתי", משמע דקאי על ישראל, גם, ואדרבא, מעלה זו דוקא בזמן הגלות. "מקשה אחת", בחי' יחיד למעלה מאחד, מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה, העליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה, שזהו תכלית היחוד. שמן ופתילה, מצוות. הכלי הם נש"י. הדלקת נר המנורה, מצווה (הרצון) באור תורה, חכמה, פנימיות אבא מגלה עונג שבמצוה, "החכמה תחי' בעליה". נר המקדש ונר חנוכה ב' בחי' בתורה. "ושנים זיתים עליה", מרירות, ביטול "ונפשי כעפר לכל תהי'" אזי "פתח לבי בתורתך". קב"ע מלכות שמים וקב"ע מצות.

מלכות מצד שרשה בעצם הכתר אינה בגדר גלוי וממנה חיות הנבראים. אבל יסוד ז"א מרגיש מעלת הגילוי, שלימות ההשפעה, גילוי הכתר. כח הדיבור שרשו בעצם הנפש, פעולתו שהמדבר יוצא ממציאותו בשביל הזולת. משא"כ שכל ומדות הם רק גילוי מהנפש. "בי אדוני גו' כי כמוך כפרעה" ע"י המשכת יוסף (ז"א) ליהודה (מלכות) מתעלה ז"א לעצם הכתר (פרעה). מצד הערבות דישראל שהם עצם אחד ממש "כי עבדך ערב את הנער", נמשך ליוסף גם גילוי עצם הכתר. בפ' ויגש הוא ברמז ובהפטרה הוא בגילוי. בתורה-אור מבאר מעלת הדומם על צומח וחי מעלת המלכות דיהודה לגבי ז"א יוסף. ענינו של משיח ענווה וביטול שילמד עם אנשים פשוטים וההכנה לזה הוא ע"י הפצת נגלה וחסידות גם לאנשים פשוטים "לא בשביל העילוי שנעשה עי"ז במלמד והמפיץ אלא בשביל המקבלים .. ועי"ז מקרבים וממהרים עוד יותר את היעוד ועבדי דוד מלך עליהם".

שייכות תפילה לחרב וקשת, היפך הכתוב "לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני". כתיב "ויוסף הורד מצרימה", ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כדי להעלות את המטה מטה ביותר, ולכן אמר יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד", פירוש, כי שכם הוא הכתף, בחי׳ אחוריים כדי לברר גם בחי׳ שכם, ותחילה צריך לבררו באדם עצמו ואח״כ בעולם כולו. התורה נסעה וירדה בסתר המדריגות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, בכדי לברר גם בחי׳ שכם. "ואני נתתי לך", הכח על הבירור הוא מיעקב אבל הבירור בפועל הוא ע״י יוסף, "אלה תולדות יעקב יוסף" בהמשכה מלמעלה, שאר השבטים ע"י העלאה מלמטה. תורה ותפילה. אלא שבקדושה הכל כלול לכן גם ביוסף היה ענין דחרבי וקשתי. בירור אויב קרוב ורחוק. אף שי"ב שבטים הם י"ב דרכי עבודה הרי "איש אשר כברכתו ברך אותם" ישנו השער הי"ג שהוא שער הכולל השייך לכל אחד.

חידוש משה (השביעי) לגבי האבות, שנתגלה לו אני הוי' ומ"מ אמר לו הקב"ה במקום גדולים אל תעמוד כי לאבות מעלה יתירה. יובן זה ע"פ מאמר בעל ההילולא ד"ה ששים המה מלכות, היינו ששים מסכתות, שם בירור רצון העליון בגילוי; ושמונים פלגשים, ברייתות שבהם הרצון אינו גלוי כ"כ; ועלמות אין מספר, מימרות אמוראים שהעלם גדול יותר אלא שעל-ידם נעשה תכלית הבירור, אין מספר. הקדמה לזה לחבר התורה עם נותן התורה באמצעות עבודת התפילה, אחת היא יונתי, ומשלימים רצון העליון לדירה בתחתונים, תמתי. גלות מצרים היתה כור הברזל שהכשיר את העולם לקבל התורה, ויושלם רצה"ע בבריאה ויומשך אמת הוי' לעולם ע"י תורת הוי', אלא צ"ל הקדמה דעבודת האבות, ג' תפילות, התקשרות בקב"ה אחת היא יונתי תמתי. אז ע"י התורה אותי אתם לוקחים.

בהמשך למבואר לעיל (בד"ה זה) ע"פ "ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי", יפרש הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים" שקאי על מ"ת שבא ע"י דילוג, גם העולמות באין ערוך לבורא ונתהוו ע"י צמצום בדרך דילוג ונשאר חלל ומקום פנוי ולא דרך השתל' עו"ע, לכן יש השגח"פ על כל פרט ומ"מ "אני ה' לא שניתי". ענין דירה בתחתונים לעצמותו ית' ע"י המשכת סוכ"ע דקמי' הכל שוין ומרומם משמים וארץ בשוה, ע"י עסק התורה "ששים המה מלכות גו'" אלא שצ"ל תחילה תפילה "אחת היא יונתי" הסתכלות והתבוננות בתפילה עי"ז מקשר התורה בקוב"ה ומברר דברים תחתונים ומעלה אותם בתפילה לבחי' בינה אם הבנים, "אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה", ע"י תורה לפני התפילה לדעת איך להתפלל, וגם נתינת כח על עבודת התפילה, ואח"כ תורה לאחר התפילה כנ"ל. כך גם הסדר דיצי"מ דרך דילוג כדי לקבל התורה ולעשות דירה בתחתונים. וזהו הוראה לכאו״א מישראל, שאף שהתפלל ולמד תורה כמה פעמים וכו׳, הנה בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אף שאתמול ומקודם לזה וכו׳ כבר יצא ממצרים וכו׳.

"ויהי בשלח גו'", היה פרעה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה, "את העם" (עם העם) שגלות מצרים והשעבוד גרמו שתעלו הניצוצים. זריעה בשביל תוספת צמיחה. עבודה בגלות "לעושי רצונו" ממשיך מלמעלה מהרצון "על אחת כמה וכמה", בכח לימוד התורה בחומר ובלבנים, אז "חברים מקשיבים לקולך" ומסייעים לעלות אותיות התורה והתפלה, דגפיף לון ונשיק לון.

החילוק שבין אילן לתבואה ודוגמתם ברוחניות הזריעה (בתבואה) היא עבודה קלה בערך העבודה הנדרשת בנטיעה (באילן) וגם לוקח זמן לצמיחה. גם הריבוי בכמות בגרעינים שבכל פרי. ב' אופנים בבירור הגשמי, במצות עשה ובל"ת שבהעדר העשי' הרי לא רואים את הפעולה מיד אבל הפעולה נעלית יותר, המשכת י"ה, למעלה מו"ה שנמשך ע"י מצוות עשה. ענין שדה הלבן (תוהו) ושדה האילן (תיקון) בירורו שלא לפי ערך אף שצריך ימים רבים עד שרואים הפירות בגילוי, לימות המשיח. כך הוא בלימוד התורה בשינוי הטבע. כמו"כ החילוק בין לחם דתורה ויין ושמן רזי תורה. צ"ל שניהם אבל השלימות הוא שדה אילן. "כי האדם עץ השדה כי ממנה תאכל כו' לא תשחית את עצה" דקאי על הת"ח שנותן עצה לבני העיר, כיצד צ"ל הנהגת העולם וכיצד צ"ל ההנהגה עם העולם כו'. והיינו לפי שזוהי תכלית השלימות בעבודת האדם בעולמו, להיות בבחי' אילן עושה פירות כו'.

כי תשא לשון יחיד, ואלא המשפטים גו' כי תקנה ג"כ ל' יחיד. קאי על משה רבינו. אף שהוא לכל ישראל, בחי' משה שבכאו"א. ע"ד ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך, לגבי משה מילתא זוטרתא, בחי' משה שבכ"א. רלא דפ' משפטים הוא בנתינת כח דמשה לעבודת הצדיקים ופ' תשא הוא לעבודת התשובה. ועל שניהם צריכים לנתינת כח מבחי' משה שבכל אחד. וצריך להמשיך העבודה דתשובה שלמעלה מסדר והדרגה לכל יום ויום.

חידוש מ"ת על האבות שעבודתם מצד נשמתם ולא חדר לגוף העובד וגשמיות העולם. במ"ת החל המשכה בעשיה בגוף ובעולם אבל רק אתעדל"ע כפה עליהם הר כגיגית, כאדם המוקף בגיגית בלי יכולת לצאת ממנה. בפורים היתה הקבלה מלמטה ע"י מס"נ בגוף שלא עלתה בהם מחשבת חוץ. וקבל ל' יחיד כל ישראל בשווה גם ל' משה קבל תורה מסיני ע"י שנגש אל הערפל ביטול כל רצון לתורה, מסירת הרצון, וזכו לזה כל ישראל. ובפורים קיימו וקבלו היהודים גו' כל השנה העבודה במדדוה"ג ע"פ טו"ד, שניכר בה שמיוסד על מס"נ, הכתיב וקבל, שמכוסה ובפנימיות.

"חוקת התורה", חוקות שבהם חקקתי שמים וארץ שנברא יש מאין שעצם מציאותם תלוי בתורה. יש את התורה כפי שנעלמה, ולמטה יותר אלפים שנה קדמה תורה לעולם, וכפי שהיה לאברהם, ולאחר מ"ת ותורתו של משיח. וישנה באותיות הכתיבה ובחקיקה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה באופן דחקיקה. גליף גליפו בטהירו עילאה. למעלה יותר התורה חקוקה בעצמותו ממש כביכול. "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת". אחדות "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר", ומחברים אותם ביחד ע"י השני תולעת דאין כחו אלא בפיו, עבודה דאותיות התפלה או התורה. מצ"ע השמים והארץ הם מציאות בפ"ע ואלקות דבר נוסף על מציאתו וע"י חוקת שבתורה, חקיקה, פועל שכל מציאותו היא מה שהוא כלי לו ית' ואין עוד מלבדו וזהו כל מציאות הבריאה.

במדרש: החודש הזה לכם, לי ולכם היא הגאולה. "הזה" אלוקות יתגלה בבחי' זה. מעלה בהנהגה טבעית יש להתבונן לראות אלקות בנבראים, "שאו מרום עיניכם" שינשא וירים עצמו ממדרגתו ושוחד תאוותיו ומגשמיותו וחומריותו ויתבונן באמת לאמיתתו אז יראה "מי ברא אלה". גם הטבע מגלה את העצמות. ומעלה בהנהגה ניסית שהאלקות אינו בהעלם משא"כ בטבע ירידה היא מאור פניו ית'. גם בהנהגה טבעית יש הנהגה הניסית, "לא ישבותו" מכח הא"ס, ובהנהגה ניסית יש גם הנהגה טבעית, נס המלובש בטבע. כי ב' הקוים דנס וטבע אינם סתירה, דאף שנס מגלה את הא"ס שלמעלה מהעולם, וטבע מגלה איך שהא"ס נמשך ומתאחד עם העולם, הרי זה רק בנוגע לגילויים, אך בעצם שניהם מגלים את שלימות העצמות, בחי' היכולת, "כשם שיש לו כח בגבול יש לו כח בבלתי בעל גבול". חיבור זה, שבטבע נרגש למעלה מן הטבע, מודגש כשפרשת תזריע – עבודת המטה, טבע, חל בפרשת החודש, נס.

הכח בישראל, בחי' אדם, להקריב קרבנות, לפי שהם דבוקים בהקב"ה, כדביקות האורות (בתורה) ודביקות הכלים (מצוות) הקרבן עצמו, ותיקון העולם שעל-ידם. לכן מתחיל הדיבור מאוהל-מועד בקרבנות שבהם עיקר גילוי התורה שעל-ידה קיום העולם. אף שהתורה מצ"ע למעלה מהעולם, אך מצד שרשה בעצמות, שנתאוה כו' דירה בתחתונים, העולם תופס מקום כביכול. כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. בעיקר בהלכות ופס"ד שנוגעים למעשה. "זאת התורה אדם": אדמה לעליון ונוצר מהאדמה ששרשה גבוה יותר; תורה, שרשה למעלה מעולמות וירדה לגוף ששרשה גבוה יותר. "ויקרא גו'" לא נאמר מי הקורא, המשכת התורה מעצמותו יתברך ומתגלה בדיני קרבנות לברר העולם ולעשותו דירה לו ית'.

נשיאי ישראל הם רועי צאן ישראל, והנשיא דאג רק לצאנו כינוס הצאן (הפיכת הבהמה והשטות לקדושה) ובניית הדיר (גם מעלת דירה אדם), והוא לא נזכר. לכן "לנצח לדוד להזכיר". לרועה תכונות מיוחדות, התנשאות עצמית משרש ספי' המלכות למע' מעל' עד אין קץ. ישראל "שה פזורה" בכל דרכיך ומעשיך בעסק הפרנסה, עבודתם לאסוף הכוחות ולעשות כלים לאלקות, דירה בתחתונים. עד ישראל וקוב"ה כולא חד, למעלה מענין "תפארת אדם לשבת בית", "איך ויל מער ניט אז דיך אליין" ומתקיים המשך המזמור "ה' לעזרתי חושה" במהירות.

לקיחת השה "בעשור לחודש" מברר ק"נ, ד' ימי ביקור להסיר גקה"ט. עבודת האדם להשלים בירור ק"נ "בין מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" שנגאל מהגבלות העולם. לתקן ק"נ דנה"ב ולהעלותה לנה"א, זקוקים לנפש השכלית. נפה"א ענינה ביטול לאלקות. נפה"ב עניינה מידות, דווקא ע"י נפש השכלית שהיא מציאות בפ"ע, אך שכלית, על ידה מתקן את נפה"ב. עד"ז הוא בישראל שנמשלו לאותיות, אור השייך לכלים, ומחברים האור עם הכלים ומתקנים את הנה"ב. החיבור הוא שהכלי יהיה בביטול יותר מאור השייך לכלי. וכך גם בענין שם ב"ן שמבורר ע"י שם מ"ה, לעת"ל יתעלה למעלה משם מ"ה לשם ס"ג.

נפש השכלית מחבר את הנה"א (הקשורה באלקות וחפצה בטבעה להידבק בשרשה) עם הנה"ב, שעניינה הוא גשמיות. כי כולל את שניהם. שורשה באצילות, רק ירדה ע"י שבירה להיות בערך נה"ב, (ולא כמו הנה"א שהיא חלק אלוקה גם אחר ירדתה למטה) ועוד שביהודי יש אמונה גם מצד נה"ב, ע"כ בכוחה לקיים תומ"צ. ביטול הנה"א הוא ביטול הכלים או אורות שבערך הכלים, וע"י העבודה ביגיעה דנה"ב פועל ביטול למעלה ממדוה"ג אף בנה"א. ע"י העבודה בעולם, עולה תיקון ותוהו לשורשם, ונמשכים אורות שלמעלה מכלים בכלים. 'שבעים שנה' שלימות העבודה דנה"ב, למעלה מהמידות, הכח לכך ע"י משה. תורה מחברת עבודת קרבנות, העלאה, עם גמ"ח שענינה השפעה למטה; ומקשר האדם דמטה עם האדם דמעלה. ענין זה מתגלה "ביום עשתי עשר יום" ונעשה תיקון העולם "ואשרו אתכם כל הגויים" שמתגלה בחירת הקב"ה בישראל, וישראל בהקב"ה ע"י תומ"צ.

מעלת משיח ברוחניות ופעולתו בגשמיות, החידוש בלימוד התורה ע"י משיח בבחי' ראי', "אראנו נפלאות" שלא בערך לגבי לימור ע"י שמיעה. ע"ד האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת למד בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יוכל לפרש פ' שנים רצופים, ופעל זה גם ביחידי סגולה, ולעת"ל יהיה זה בכל בשר, גם בדצ"ח (דוגמא לרבר מסיפור הבעש"ט שפעם אחת כשאמר קבלת שבת בשדה העיזים שבשדה ראו אותו ועמדו על רגליהם) מעלת הראיה הוא תכלית ההתאמתות, ויש עוד מעלה שתופס עצם המהות כי שורש הראי' הוא בעומק ועצם הנפש, כדי לפעול בדבר גשמי שמחוץ הימנו הוא ע"י כח עצם הנפש. ב' בחי' ראי', ראיית עיני השכל, חכמה, שזה שייך לכחות הנפש הרוחנית; עד"ז ישנה ראיית הנבואה, שראו את הע"ס כפי שהם מתלבשים בבי"ע, ועד למשה רבינו, שהי' אצלו "וראית את אחורי", אמנם כל זה אינו מגיע לעומק כמו ראי' מוחשית שהיא ראי' גשמית דוקא, וזהו החידוש במשיח, שאצלו תהי' ראי' גשמית, "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

מעלת כח הראיה על שאר כוחות, התאמתות ותופס עד לגשמי. לעת"ל ראית אלקות במוחש. מעין זה היה במ"ת, בדרך מתנה, אבל הגילוי דלעת"ל בא ע"י העבודה דזמן הגלות. מי שטרח בער"ש יאכל בשבת, שהוא א' מז' ימי ההיקף, אמנם שמיני למעלה מזה, ונטל י' עטרות למעלה מזה. כל זה נמשך ע"י משה שהוא השביעי שהמשיך שכינה למטה בארץ. הכל ניתן כבר במ"ת. התורה נק' עוז לקבל השכר דלעתיד. גם בחי' ראיה דלעתיד.

"החודש הזה" הולך על ר"ח לבד ועל כל החודש, שכולו בדרגת ראש חודש שלכן אין אומרים בו תחנון. בזהר ב' ראשי חדשים, יעקב ויוסף, "חודש בחדשו", חידושו של חודש, "תולדות יעקב יוסף" אצילות ובי"ע, ר"ח נק' יום המעשה, מלכות כפי שהיא במקומה מקבלת מחכמה, בעבודה הוא התכלית דאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, במחדו"מ וביטול דחכמה. בחודש ניסן המשכה בדרך מעביר. גאולה כמו לידה שנגאלו ויוצא מהלבושים, לכן פרשת יצי"מ וקרבן פסח נאמרו יחד עם פרשת החודש לבוא למ"ת, המשכה בפנימיות העולמות, עבודה מצד המוחין ובפנימיות המוחין. הגילוי דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו, "הוי' צלך", הגורם נעלה מהנגרם, שכר המצוות בג"ע עליון ותחתון, מנגלה דתורה ופנימיות התורה, מעבודה בטו"ד ולמעלה מטו"ד. הנהגה נסית וטבעית.

"ונפקדת", גילוי אור עליון ביותר, בהקדם הביטול בתכלית, "כי יפקד מושבך". ע"ד הצורך לשכוח תלמוד בבלי לעלות למדרגת תלמוד ירושלמי. כל זה נוסף על הביטול דמודה אני שבתחילת היום וכמו"כ נוסף על הביטול של התלמיד לקבל שכל הרב. עד"ז הוא ענין "במדבר סיני באוהל מועד", ביטול דמדבר לבוא לבחי' אוהל מועד. מעלת המדבר אשר לא ישב אדם שם, למעלה מציור אדם, מאמר המדרש שדוקא במקום המדבר קבע הנשיא דירתו. ענין הביטול כהכנה לקבלת התורה מודגש "בחודש השלישי ביום הזה," בר"ח, "באו מדבר סיני".

במ"ת נמשך "אנכי" עד ל"ארץ מצרים", לעלות המטה ביותר בחלקים התחתונים שם נמצאים הניצוצים הכי יקרים, לכן עשה"ד בדברים פשוטים, וענין הקולות והלפידים וקול השופר וההר עשן, שקשור בחושים הגשמיים, וגם עיקר קיום המצוות במעשה בפועל גם בלי כוונה. אפילו לימוד התורה בדיבור דוקא ו"כל עצמותי תאמרנה". גם ההכנה ע"י הקדמת נעשה דוקא, ביטול לבעל הרצון, בעשיה דוקא. ושייך לכל ישראל לחבר תכלית העילוי לתכלית הירידה.

האופן הגדול, סובב בתוך האופן הקטן, מלמעלה הוא גבוה יותר אבל מלמטה הוא למטה מהקטן. כך בכל סדהש"ת הבחינה העליונה יורדת ומתפשטת יותר למטה. כך חה”ש שער הנו"ן ממשיך אוא"ס בעשיה גשמית, ע"י משה שהמשיך י"ג מדה"ר מבחי' ונוצר חסד שלמעלה מהשתל' עד לאלפים מדריגות בעילוי אחר עילוי, וכן למטה בצמצום אחר צמצום גם בבי"ע, ונמשך גם ע"י ראשי בני ישראל שבכל דור אתפשטותא דמשה דבכל דרא ודרא.

עיקר המכוון בהתעוררות הרצון הוא המעשה. הרצון באוא"ס שלפנה"צ (תחילתן) לברוא עולמות הוא מצד התענוג מעבודת הצדיקים (סופן). לא רק מעשה אלא סוף מעשה במקבל, עלה במח' תחילה למעלה ממח' למעלה מהתעוררות רצון, גילוי תענוג הפשוט עולה בעצמות ממש. ע"י הקדמת נעשה, הביטול שנתקבל בטוב בנש"י, עלה במח' בתענוג העצמי ופעל עילוי גם בנשמע וקיבלו ב' כתרים.

נתנאל בן צוער נשיא לבני יששכר זכה בעצת נשיאים מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תחילה, תלמוד גדול. מ"מ שבט נחשון בן עמינדב נשיא לבני יהודה הקריב תחילה, כי המעשה בפועל גדול, רמז בשמו נתנאל, שהתורה ניתנה לו במתנה, בן צוער, הכלי לתורה הוא ביטול. נעוץ תחילתן בסופן, מעשה האדם נעוץ בתענוג המורכב; סוף מעשה עלה במח' תחילה, המעשה עצמו מגיע לתענוג הפשוט. עשיית האדם שמלביש כוחות נפשו במעשה, שרשו בגילוי הנפש שם הכוחות הם למעלה מהמעשה עצמו ששרשו בעצם הנפש ושם המעשה גדול מהכח. החידוש דמ"ת שהקדימו נעשה לנשמע וכן בעשיית המשכן וקרבן נשיא שבט יהודה (מעשה, מצד הביטול שבו) שנמשך עצמות שלגביו המעשה גדול מכל הכוחות. בשורש המעשה בעצם הנפש אין מקום למציאות חוץ מהנפש. "וביום השני", לאחר ביטול דיהודה, נמשך הביטול גם בתורה דיששכר "הקריב נתנאל בן צוער". תשל’’ג

"דבר אל בנ"י" כלל למעלה מהתלבשות בפרטים, לשון קשה, "ואמרת אליהם" פרטי המצוה, כלל המצוה לשון צוותא וחיבור קב"ע וההתקשרות בעצמות, נאמר בלשון קשה קב"ע בלא טעם, משא״כ פרטי המצוה הם באופן ששייך אל האדם המקבל בלשון רכה. הכלל בכתר וצ"ל הכל, משא"כ פרטי המצוות בחכמה, בחו"ב שייך לעשות רק מקצת. ונאמר דבר זה במיוחד בציצית, כי בה מודגש בגלוי תחילה הענין כפי שהוא בכלל ורצון, ואח״כ נמשך בפרטים וחכמה. ענין הטלית שהוא לבוש המקיף את הגוף, היינו שכל הפרטים מכוסים ומוקפים בו בשוה שהוא למעלה מפרטים, ענין הרצון. וענין הציצית הוא דבר שיש בו תפיסה ופרטים, וגם ציצית מלשון "מציץ מן החרכים", שרואה כל פרטי הדבר והענין חודר בפנימיות הרואה בתכלית ההתאמתות. תוכן המצווה להמשיך המקיף שבטלית אל הפנימי, להמשיך הקב"ע שלמעלה מטו"ד בפנימיות. שהנעשה יומשך בנשמע ולימוד התורה, ענין הפנימיות. טענת קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית וכן בית שמלא ספרים פטור ממזוזה, כי סבר שאין צורך להמשיך המקיף בפנימיות בציצית ומזוזה. וכן מחלקותו על אהרן דענינו המשכה בפנימיות, "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". לכן נאמר ב״פ "אני הוי׳ אלקיכם" כנגד ב׳ הענינים שבציצית, ענין המקיף, דבר, וההמשכה בפנימיות, ואמרת. ענין זה שייך דוקא לבנ"י המושרשים בעצמות ובכוחם להמשיך מעלה זו למטה בגוף הגשמי בעשר כחות הנפש, ועד שעושים מצות ציצית מהצמר הגשמי עד שעושים לו ית׳ דירה בתחתונים.

"מראש צורים": בישראל, באבות ובמדות דחכמה. במדרש: כיון שבאו, אמר הקב"ה עליהם אני מכונן עולמי. כוונת הבריאה לא רק לכבודי בראתיו יצרתי אף עשיתיו (אבי"ע) אלא למעלה מזה כל הנקרא בשמי המיוחד לי, הוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י "אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון" ועל ידם בכל ישראל, ועמך כולם צדיקים, שיש בהם ד' מדרגות נרנ"ח כנגד אבי"ע, וגם יחידה, הנקרא בשמי, לכן תלוי כל הגילוים בישראל. גם ענין החכמה הוא ע"ד כל הנק' בשמי, שמובדל מכל סדר השתלשלות.

גורל דיהושע ודלעתיד לבוא. ג' ענינים בחלוקת הארץ: גורל, שכל, רוה"ק. חיבור למעלה מטו"ד בשכל, אמונה בטעם, עצם הנפש וכוחותיה, ביאור דברי רבי יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי". בכח ישראל לעשות מארץ כנען ארץ הרים ובקעות ע"י היחידה. האמונה דעתה תהא בהשגה לעת"ל. והאמונה תהא נעלית יותר.

שאלה: מדוע כתיב "ביד משה ואהרן" הרי "והוי' הולך לפניהם" וכן הלך לפניהם הארון? המסעות לא יסתיימו עד לגאולה נצחית, שייך לעבודת האדם גם עתה, תורת הבעש"ט שיש מ"ב מסעות בחיי האדם משעת לידתו עד שבא לארץ העליונה וכן בפרט בכל יום כי נעשה ברי' חדשה בנט"י שחרית וכללות התומ"צ ובפרטי עבודה דפ' ראשונה דק"ש ואהבת וגו' שיש בה מ"ב תיבות. המסעות הם בירורים, כמו שאז הלכו במדבר אשר לא ישב אדם שם, לכתך אחרי במדבר, לעשות ממנו כתפארת אדם לשבת בית, כך באדם "עיר פרא אדם יולד", ע"י תומ"צ ואכו"ש ונתינת צדקה ומו"מ באמונה, יגיעה וביטול טבעו, מברר את העולם כולו. הכח לזה ע"י משה ואהרן, ויכתוב משה, בתוקף של חתימה שא"א לשנותו. "אלה מסעי" ראו מי ברא אלה. אלה תולדות השמים והארץ. בלעו"ז ג"כ, על אלה אני בוכיה, מפני חטאינו גלינו מארצנו, עד שנקרא חולה בגי' מ"ט כי חסר לו שער הנו"ן, התיקון לזה בכי' של תשובה עד בכי' של גאולה כמו רבי עקיבא זלגו עיניו דמעות מסודות התורה כן לעת"ל בכי' מהגילויים של הגאולה. תכלית הכוונה מהמסעות הבלתי רצויים לבחור בטוב ולהפוך לטובה כמו קברות התאווה. דווקא בארץ ציה ועיף יש צימאון ושתיקה.

להמשיך הברכה מ"אנכי" שלמעלה מהתחלקות ובאופן נצחי ("היום"), לפנימיות ולמצוות שהם בהתחלקות, ומה גם שבא לברכה וקללה, הרי מפי עליון לא תצא הרעות. הכח לזה ניתן ב"אנכי ה' אלקיך" דמ"ת, אנכי מי שאנכי נמשך לשם הוי' בד' אותיות שבנפש, "פנים בפנים דבר ה' עמכם", עשרת הדברות מקשר אנכי שבתורה עם אנכי שבישראל. החידוש בפרשתנו הוא, שגילוי אנכי הוא גם בסדהש"ת ועד לקללה, כי בעוה"ז הגשמי יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט, ממשיכים גילוי עצמות כי נעוץ תחילתן בסופן, בסוף מעשה נמשך העצם גם בענין הקללה, כמאמר 'טוב מאוד' זה מלאך המות, כי תכלית בריאת הרע להפכו לטוב, בכל לבבך בשני יצרך, ע"ד מיעוט הירח ושבירת הכלים דתהו שהיו סותר ע"מ לבנות, לזה ניתן הקללה מלמעלה בשביל להפכו לטוב ויומשך אנכי מי שאנכי, תשובה מהפך זדונות לזכויות וממשיך המקיף בפנימי ע"ד ההמשכה דמצות ל"ת.

ר"ת אלול כולל "ודודי לי" ענין האהבה, ומאידך גיסא תוקעים בשופר לעורר חרדה, כי עיקר עבודת האדם היא יראה וקב"ע מלכות שמים משא"כ אהבה היא מלמעלה, אכן תק"ש באלול הוא לעורר יראה תתאה בתור הקדמה לר"ה שאז הוא יראה עילאה וגם כדי להמשיך מקיף כדי לתקן הפגמים שפגמו במשך השנה, יר"ת באה ע"י התבוננות באור אלקי שבערך העולמות, ויראה עילאה דר"ה, הוא, כי מאיר אלוקות שלמעלה מערך העולמות, לכן בר"ה מצווה לתקוע שופר משא"כ באלול לעורר יר"ת אינה מצווה. אמנם כדי להגיע מיר"ת ליר"ע צ"ל ביניהם אהבה זוטא ואהבה רבה. נמצא ד' מדרגות ומרומזים במשל: יוצאים לקבל פני המלך, יראה תתאה; מקבל בסבר פנים יפות, אהבה זוטא; ומראה פנים שוחקות, אהבה רבה; ובבואו להיכל מלכותו, יראה עילאה דר"ה. לכן צריך באלול גם אהבה "ודודי לי", ממוצע להגיע בר"ה ליראה עילאה. אך מעלה בביטול דאלול, כי יקר בעיני ה' החידוש שמתבטל גם בלי הרגש רוממות דאלקות, וגם שזה בדרך קב"ע נגד מציאות האדם, לכן גורם להמשכת מקיף עליון לתקן פגמים, ודוקא האדם שמושרש בעצמות יכול להמשיך גילויים אלו באלול גם אם תשובתו הוא על עוונות ופגמים ומזה מגיעים לגילוי דר"ה, לכן דודי לי הוא חלק מר"ת דאלול.

מעלת ירושה ומתנה נרמזו בענין ביכורים דוקא, כי היא מצוה כללית, משה התקין שיהיו מתפללין ג' תפילות בכ"י במקום ביכורים, ישראל שקדמו לעולם ע"פ התורה נק' "ראשית תבואתה" כמו ביכורים ורק הארת הנשמה, רגל שבנשמה, מתלבשת בגוף וע"י התפלה מחבר רגל שבנשמה עם מקורה שקדמה אפילו לתורה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הכח לזה כי ה' אלקיך נותן לך, גם כי תבוא אל הארץ התחתונה ודוקא שם ניתן הכח לעלות למעלה בתפלה ולהמשיך גם על צרכיו הגשמיים, שזה המ"ע דתפלה והבקשות דשמו"ע. וירשת, בירור הניצוצות, ירושת אורות דתהו, וענית ואמרת בביהמ"ק שאורה יוצאת מחלונות שקופים אטומים לכל העולם כולו בפירות ולחם גשמיים, תפילה עיקרה דיבור, ע"פ תורת הבעש"ט ושמת בטנא ר"ת טעמים נקודות אותיות, ופי' הה"מ שלא נרמז תגין כי אינם נשמעין בגלוי כי תכלית הכונה בתפילה שתומשך למטה בעולם בגלוי, החזרת האור בנוקבא, השפעת האור בכלי, דירה בתחתונים.

ח"י אלול מכניס חיות בכל עניני אלול, כפי' הרב המגיד "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שממשיך חיות באותיות מח' ודיבור ובמעשה המצוות, מעלת הכוונה על המעשה, כמו חי ומדבר לגבי דומם וצומח, כנשמה לגוף, במיוחד ח"י אלול שהוא כנגד חודש תשרי, החל מר"ה שהוא ראש וחיות לכל השנה ע"י הצעקה פנימית בקול פשוט דשופר, משל הבעש"ט מבן המלך שהלך למדינה רחוקה ושכח את שפת המדינה עד שהתחיל לצעוק בקול גדול כדי שיכיר המלך קולו, קול פשוט צעקה פנימית מעומקא דליבא, ענין זה ישנו גם בתקיעות דאלול שהוא זמן מוכשר לתשובה, ולא רק על פגמים, כי זה גופא שהוא בן מלך ויצא לשדה כבר תיקן העניינים הבלתי רצויים, אלא תשובה עילאה, "בקשו פני את פניך ה' אבקש", בפרט שמדובר אודות בן יחיד של מלך שיוצא לשדה ואינו מסתפק בדיבור מסודר אלא צועק בקול פשוט מקור כל האותיות, ענין ששכח לשון המדינה ע"ד ר' זירא ששכח תלמוד בבלי, כי לתשובה שלימה יש לשכוח חיזו דהאי עלמא וכל העולמות שלמטה מבחי' לפניך. ב' עניני "שושנה", יגמה"ר וששונה הלכות, כל השנה יגמה"ר "שושנה בין החוחים" חיצוניות המלכות לחיי הגוף, באלול הרועה בשושנים "כן רעייתי בין הבנות" לפנימיות המלכות, רחמים לחיי הנשמה ופועל גם בגוף, ע"ד פעולת ר"ה על העולם, אדה"ר אמר "בואו נשתחווה גו'" שפועל גם בענייני הגוף, בין החוחים. גם שושנים הם כ"ד קישוטין דכלה, כי י"ג מדה"ר מוסיף יופי וחן ומגלה פנימיות, "את פניך ה' אבקש". ששונים הלכות התורה, חכמת אדם תאיר פניו, ע"י התורה ממשיך לחיי נשמה וגם לגוף. גם צדקה מחיה נפש העני עי"ז נותן הקב"ה חיים לעבודה דאלול וח"י אלול עד להמשכת חיות בגלוי מחיה החיים יתן לך חיים.

עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, הם ב׳ דרגות כלליות. גם בדתן ואבירם כתיב "יצאו נצבים". כאן הוא "לפני ה"א", ענין אהבת ישראל, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה. "לעברך בברית" ב' דרגות, א. כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, ב. "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו". מחיצות הם ב' דברים נפרדים ורק עוברים ביניהם להתאחד, משא״כ בכתוב העגל הוא מציאות אחת שחותכים לשנים. "נצבים", שבח ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש, עצם שאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, "קמה וגם ניצבה", "נצב מלך", שתמיד במצב של תוקף וכבוד, "מלך ביפיו תחזינה עיניך" ואין רואין אותו בבית המרחץ וכו׳. "היום" מורה על הנצחיות, שאור היום אין לו הפסק. שרש ישראל בעצמות הוא בהעלם, והירידה לעוה"ז התחתון צורך עליה, כמשל בן המלך במרחק שם מתגלה קשר העצמי שלו עם אביו המלך, כך במעשה המצוות, אתכפיא סט"א ואתהפכא חשול"נ. לזה מרמז נצבים בדתן ואבירם, הירידה לעולם שיש בו דתן ואבירם, שם מתגלה שרש הנשמה, ע"י עבודה דאתכפיא, לכן גם מונה בפסוק השני דרגות תחתונות שבישראל," טפכם נשיכם". לכן בכר"ב, תחילה הם ב' מחיצות שהם נפרדים, ופועלים בהם אחדות, ומזה באים לדרגא נעלית יותר בברית, גילוי התאחדות הנשמה בעצמותו ית׳, כמו שכורתים דבר א׳ לשנים, "תמתי תאומתי", כתורת הה"מ על חצוצרות, שני חצאי צורות, ישראל והקב״ה הם כשני חצאי צורות שמתאחדים להיות דבר אחד.

הולדת כל אחד מישראל ג"כ בר"ה, כי יש בהם חלק מנשמת אדם הראשון, לכן "משביעין אותו" בחודש השביעי מלשון שובע ושבועה. בינה ומלכות. המשכת שורש הנשמה בגילוי והתלבשות בגוף ונה"ב והכח להתגבר עליהם, על כל ז' מדות עד היסוד שהוא השביעי לבינה. לשם כוונה זו נברא האדם, לפעול בעולם, והכח לעבודה הוא מהשבועה שגם היא בכלל הבריאה. ענין זה נמשך בכל שנה בר"ה, הרצון והתענוג בהבריאה "כי חפץ חסד הוא", שע"י עבודת האדם יעשה לו ית' דירה בתחתונים. מעלה זו ישנה גם בר"ה שחל בשבת, אף שעצם המשכת התענוג נעשה אז מאליו, אמנם עיקר הכוונה היא ההמשכה בגילוי, דבר שנעשה ע"י אמירת פסוקי שופרות.