מאמרי פרשת משפטים

נשמות דבי"ע, זרע בהמה, חסר דעת להולדת המידות. ביטולם הוא ביטול היש, משא"כ נשמות דאצילות, זרע אדם, יש בהן דעת, ביטולם הוא ביטול במציאות. הציווי "כי תקנה עבד עברי", שמשה ימשיך דעת גם לנשמות דזרע בהמה מצד שרשם בעבר הנהר, שם יש בהם דעת רק צריך לגלות מהעלם גם לנשמה בגוף (כי תקנה, קנין ענינו גילוי ההעלם) וכל זה בכח משה שהוא במדריגת עבר הנהר. גם בזרע אדם, הדעת בהם אינו אלא ע"י השגה, וצריך להמשיך בהם הכרת העצם (תכלית הידיעה שלא נדעך) וגם זה מצד שרשם שעלו במחשבה, ונמשך ע"י משה דוקא שבו מאיר העצם שלמעלה. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפנימיותם, משה מקשר פנימיות הנשמה לפנימיות עצמות ומהות א"ס ב"ה. ובעבודה: זרע אדם, הוא עסק התורה והתפילה, וזרע בהמה הוא העסק בעובדין דחול. העבודה היא להמשיך בהם דעת ע"י התקשרות לאתפשטותא דמשה שבדור. ע"י העבודה עתה, שש שנים יעבוד, אף שזה זמן מוגבל, ישלימו בו את כל העבודה, ויהי' מלאה הארץ דעה את ה', בחי' הדעת .. וע"י הפיכת השקר והקשר דעולם לקרשי המשכן, הרי משה שבדורנו, שהוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, יקשר את היחידה שלהם עם בחינת יחידה שלו, שהיא טוענת עולך יחידה ליחדך, ועי"ז ובשביעית יצא לחפשי חנם, דהיינו הגילוי דלעתיד, ע"י משה שהוא גואל ראשון וגואל אחרון, שבמהרה בימינו ובעגלא דידן יגאלנו מהגלות האחרון המר, אשר בו חושך כפול ומכופל, ויגאלנו.

מארז"ל וכי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף, הולך על עתיק שם אינו נוגע עבודה; אבל בסדר ההשתלשלות, אפילו באריך, נוגע העבודה. וכל זה בנוגע לעבודה עצמה, אבל התוצאה מן העבודה "לצרף בהן את הבריות" נוגע בעצמות. סדר הכתוב "ועבדתם את הוי' אלקיכם" לשון נסתר, שלישי המדבר, עצמות ומהות שלמעלה משם הוי'; ומסיים "והסירותי מחלה מקרבך" שהוא עצמו (השלישי) עצמות ומהות א"ס, יסיר, כי נוגע לו העבודה. עיקר העבודה היא עבודת עבד, יראה וקבלת עול; כולל עבודת התפילה, עבודה מאהבה, כי על־ידה מתברר הגוף ונה"ב ומחבר נה"א לשרשה ומקורה. ציווי התורה: לא תהי' משכלה ועקרה גו' עקרה, הוא אינה מולידה אהוי"ר מהתבוננות; משכלה, אף שמולידה אהוי"ר אבל אין להם קיום. הסיבה לזה היא "בארצך", לשון רצון, כי נרגש בו שביעות רצון מעבודתו שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אָפּ און גייט ניט ווייטער). כדי לפעול בנפשו הרגש העדר שביעות הרצון, יתבונן "את מספר ימיך אמלא" שניתנו לו ימים קצובים למלא בהם שליחותו, וממילא לא יהיה לו פנאי לחשוב אודות מדריגות, כי בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, ה"ז לא רק שהי' יכול להתעלות בעבודתו (ער האָט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא במלך מה"מ הקב"ה שאינו ממלא את שליחותו, הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, בארצך, אלא אדרבה, ווען מען פרעגט אים וואָס איז באַ דיר מיטן בארצך, זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואָס מיר רצון, וואָס מיר תענוג, וואָס מיר אהבה, וואָס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על ענינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה ואזי מבטיחים לו מלמעלה,לא תהי' משכלה גו' את מספר ימיך אמלא, שגם אם פגם וחסר במספר הימים, מתמלא החסרון מצד עצמות א"ס שלמעלה מהשתלשלות; והסירותי מחלה מקרבך, עצמות א"ס מסיר ממנו את המחלה דהרגש עצמו, שהיא השורש לכל המחלות. וכל ענינים אלה נמשכים גם בגשמיות, הן בנוגע למזונא רויחא, שעז"נ וברך את לחמך ואת מימיך, הן בנוגע לחיי, שעז"נ והסירותי מחלה מקרבך, ומוסיף את מספר ימיך אמלא, והן בנוגע לבני, שעז"נ לא תהי' משכלה ועקרה בארצך. וכל זה נעשה הכנה לענין כניסת הארץ (שעל זה מדובר בהמשך הכתובים), כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

החכם עיניו בראשו: א' מארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, שיהי' ירא חטא, מצד המקיפים שבנפש, "ראשו". ב' בשכינה דשריא על רישי'. גולה על ראשה: א' גם בגלות נק' בנ"י "מנורת זהב", מצד נקודת היהדות. ב' הגאולה היא ע"י השכינה שנק' ראשה. ב' פירושים באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: א' חסרון דשכינה, ענין הצמצום, עי"ז יומשך אור נעלה יותר שלא שייך בו חסרון. ב' כובד ראש דישראל "לי ראש", תשובה, עי"ז יומשך אור נעלה יותר. כי תשא את ראש – היפך כובד ראש דחטא העגל, ע"י נתינת מחצית השקל, שרומז על בירור נה"ב נעשה גם תיקון כובד ראש שלמעלה.

בדרושים מבואר בחינת עבד עברי, אמה עבריה ועבד כנעני ולמעלה מזה כי ימכור איש את בתו לאמה. שהם נגד מדרגות הנשמה נר"נ ח"י. וישנם בעולמות, בספירות, בתפילה, בתורה, במצוות (גמ"ח) וכמה דרגות בכ"א מהן. עבד כנעני - נפש, עולם העשי', נה"י, בתפילה: מודה אני והודו לה'; בתורה: שלא לשמה; רק ע"מ לעשות; מאהבת מושכלות; לפרנסה; להתייהר; לקנטר; מה לך לספר חוקי. במצוות: שלא לשמה; מלומדה; לשם פניה; להתייהר. עבד עברי - רוח, עולם היצירה, חג"ת, הרגש הלב בלי שינוי המהות, בתפילה: ברוך שאמר ופסוד"ז. בתורה: לשמה סתם; ע"ד לימוד למיגרס; לקשר עצמו לסיים וגליא דקוב"ה; תורה היא החתן והוא הכלה. במצוות: להמשיך אלקות בנפשו ונשאר במציאות. אמה עבריה - נשמה, עולם הבריאה, חב"ד, פועל שינוי המהות שנעשה כפי ההשגה אלקית, ע"ד לימוד לעיון. בתפילה: ברכות ק"ש וק"ש; התבוננות בעבודת המלאכים ונש"י. בתורה: אמיתית לימוד לשמה, לשם התורה עצמה; התורה כלה וישראל הם החתן המשפיע בהם מאוא"ס. במצוות: פועל למעלה שהקב"ה מקיים המצוות; ועשיתם אתם, כאילו עשאוני; ה' צילך. בת, ברתא דמלכא - חי' יחידה, אצילות, ביטול במציאות נעשה לנקודה אחת, בתפילה: שמונה עשרה, השתחוואה. מדרגה זו ממשיך משה רבינו לנש"י מבחי' דעת עליון, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי תקנה עבד עברי, מעבר הנהר, שרש הנשמה, ומשפיע בגל המדרגות עד לעבד כנעני שיהיה כדבעי למהוי.

מעלת המחצית, בקדושה צ"ל שלם, כל חלב לה'. כי ישראל נותנים חלקם מלמטה ועי"ז נותנים להם מלמעלה מחצית השני'. בהשתלשלות יש אורות כלים לבושים והיכלות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. התחלקות שביניהם עד לפירוד. ע"י החטא נעשה ירידה והתלבשות כמו המשל והחידה בדבר זר עד להעלם גמור. צריך התבוננות להסביר לנה"ב עד שהנשמה תשלוט על הנה"ב. העבודה דמחצית השקל לתת י' גרה, מחצית דנה"ב, עי״ז נותנים מלמעלה התגלות עשר כחות דנפש האלקית, שמאירים בהנפש הבהמית, ומתחברים לאחדים כמו היחוד דאור וכלי, ועי״ז נשלמת כוונת הבריאה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

מעלת העלם והסתר עוה"ז לעשות בו דירה לעצמות. ג' פרטי מחצה"ש. א. סתם. ב. עשרים גרה. ג. מחצה"ש לאחר שמפרש כמה הוא שקל שלם. ג' פרטי עבודה לכפר חטא העגל. השלמת הכוונה דירה בתחתונים ע"י ישראל דוקא שעלו במחשבה ושרשם שבעצמות נרגש בהם ונשלם על-ידם הכוונה. ביאור ל' אדה"ז בתניא (פל"ו. הביאור כאן הוא הרחבה למבואר בד"ה באתי לגני תשי"א פ"ד ואילך) שהעיקר הוא בעוה"ז התחתון וכאשר מבררים את העולם הזה ומסירים (און מען נעמט אַראָפּ) את ההעלם מגיעים להעצמות. וזה לא שייך בעולמות העליונים, אף שגם בהם צמצום והעלם לגבי עולם שלמעלה מהן. כי התהוותן בדרך קירוב וענינם הוא גילויים. משא"כ הרגש העוה"ז הוא מציאותו מעצמותו. ע״י הבירור מסירים את ההעלם ומגיעים לעצמות ועושים לו דירה. משא"כ העליונים אינם העלם לעצמות ואינם דירה. הגם שאת השמים ואת הארץ אני מלא בשוה ממש, הנה זהו רק לגבי העצמות, אבל כפי שהעמיד את עצמו (אַזוי ווי ער האָט זיך אויסגעשטעלט) לגבינו, העליונים ענינם גילוי, ועוה"ז העלם, ע״י העבודה דתומ"צ נעשה כלי לעצמות, וצריך לנקות הדירה מלכלוך וליפות בכלים נאים. נש"י הם עצמות ולכן יכולים לעשות דירה לעצמות (וויילע זיי זיינען עצמות דערפאַר קענען זיי מאַכן אַ דירה צו עצמות) בידיעת עצמו יודע את הנשמות, נמשך שצורתם חקוקה לפניו. לכן בכח הנשמות לעשות דבר חדש בעולם. דירה בתחתונים, המשכת אצי' לבי"ע. פרטי עבודה: עשרים גרה, כללות כחות האדם, י' דנה"א וי' דנה"ב. העבודה בירור י' כחות דנה"ב לחברם לי' כחות נה"א, ומגיעים לשורש ומקור הנשמה למעלה מהתלבשות, מחצית השקל סתמי.

בתוך הענן ע"ד בתוך הים, שנכנס לענן בתוך שביל. משה, הוא השביעי. ערבות, רקיע הז'. ואמת, תיקון הז' מי"ג תיקונים. אין אמת אלא תורה. מעלת משה על האבות דשמי הוי' לא נודעתי להם במדת אמיתית שלי. לכן ניתנה תורה ע"י משה, המשכת העצם וחיבור גשמי' עם הרוחניות. משא"כ האבות ריחות היו, עבודה בכח עצמם. המשכת העצמות ע"י ישראל, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ע"י אתכפיא ואתהפכא בכל המצוות, עשה ול"ת, ונעשים היכל לשם הוי' ומשלימים הכוונה דירה בתחתונים. גם ממשיכים עצמות בשם הוי', שאו ידיכם קדש (למעלה מקדוש) וברכו את הוי (סובב) כי שייך בו הסתר מצד חטאים. משא"כ בעצמות (קדש) לא שייך בו העלם ואדרבא, מחבר יחודא עילאה ויחו"ת, שאו ידיכם דימין ושמאל. מארז"ל, יבוא זה (משה) ויקבל זאת (תורה) מזה (הקב"ה) משה נתנבא בזה, אצילות שבבריאה, מקבל התורה, גילוי אצילות עצמו, מזה א-לי (עצמות) ואנוהו, כ"ז עכשיו. לעת"ל ב"פ זה לאחר בירור המן הרע הזה, פגע בך מנוול זה נדחה בכח התורה דעכשיו בהעלם ולעתיד יתגלה. בשביל גילוי זה נכנס משה (בדרך העלאה) בתוך ענן ולבוש לקבל התורה להמשיך עצמות למטה ועשה לו שביל להמשיך למטה כמו בקרי"ס, ויבואו בנ"י בתוך הים - העלאה, והמים להם חומה ושביל להמשיך לעלמא דאתגליא.

נתינת מחצה"ש לצורך קרבנות, ענין התפילה, רצון וצמאון דספי' המלכות, ואני תפילה. אמיתת ההתהוות הוא מעצמותו, מלכות היא הארה בלבד ובפרט כשיורד לבי"ע ומשם יפרד, לכן רוצה לעלות ולכלל בעצמות. עד"ז בנשמה אף שהיא חלק אלוה ממעל ממש, בירידתה בגוף ונה"ב שייכת לחומריות, יש בה צמאון לכלל בעצמות בסולם דתפילה דבמקום קרבנות להיות אשה ריח ניחוח להוי'. לאדם העליון רמ"ח אברין דמלכא, מלך ישראל שדומה לאדם התחתון בקיום רמ"ח פקודין. עש"ז נק' אדם אדמה לעליון. ונלקח מהאדמה התחתונה, עפר (אתגליא) בלול ממים (אתכסיא) ע"ד משה, תכלית הביטול. העבודה להמשיך מים בעפר. א"ד (יעלה מהארץ, ביטול היש) מ"ה (ביטול במציאות). ב' מדרגות הוי' הוא אלקים דאליהו. הא' אלקים מעלים הב' ע"ד לעתיד. חילוק מזבח אדמה, במדבר, רך, טו"ד, נוטה לכאן ולכאן. ומזבח אבנים, קשה, למעלה מטו"ד, תעשו לי לעצמות בכניסתן לארץ. ביטול במציאות בתפילה שבטל לעצמות. עד שנעשה מציאות העצמות שהוא המציאות היחידה והמציאות האמיתית (אַז ער ווערט אויס מציאות לגמרי, נאָר ער ווערט דער מציאות העצמות וואָס ער איז דער איינציקער מציאות און דער אמת׳ער מציאות). העבודה היא נתינת עשר כוחות גלויים שלו, אבל הוא רק מחצית דשקל הקדש שלמעלה, כי יסוד עבודתו הוא ההנחה שמניח את עצמו (וואָס ער לייגט זיך אַוועק) למעלה מטעם ודעת. ולכן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מהתחלקות.

ענין לבנת הספיר ואבן ספיר: הנה, גלות מצרים אין לו מקום בשכל, כטענת משה למה הרעות גו', ומענה הקב"ה אני הוי', מדת הרחמים, כי תיקון חטא דור הפלגה ותהי להם הלבינה לאבן, ע"י שעבוד בחומר ובלבנים. בנין עיר ומגדל דקדושה: אבנים - בידי שמים, אותיות, או"כ דמ"ה. לבנים - בידי אדם, אותיות, או"כ דב"ן. בירור דשם ב"ן (הבה נלבנה לבנים) ביטול ומס"נ (ונשרפה לשריפה) באש דקדושה נעשים אבנים בידי שמים. משא"כ דור הפלגה היה שריפת הלבנים לאבן באש זרה ובירורם ע"י שעבוד מצרים בדרך מלחמה (ב"ן) ואח"כ מגיע מנוחה (מ"ה) כמו כן בעבודה כל יום בונים עיר ומגדל דקדושה בלבנה ואבן בידי שמים ע"י בירור בדרך מלחמה ומנוחה בתפילה, ב' אופני עבודה אלו בכתוב: כמעשה לבנת הספיר, בירור בדרך מלחמה, ב"ן. עצם השמים לטוהר, ביטול עצמי דשם מ"ה. בתלמוד ירושלמי הם ב' ענינים ובתרגום יונתן הם ענין אחד.

לאחר הקדמת זה יתנו, ישנם ד' ענינים במחצה"ש, ד' אותיות הוי'. מחצית הא' - ו'. מחצית הב' - י'. עשרים גרה - ב' ההי"ן. תרומה להוי'. אותיות שם הוי' הם אותיות החקיקה שהעצם מתגלה בהם. צורתם הוא ע"ד סדר השפעה מרב לתלמיד, צמצום נקודה המשכה והתפשטות בשטח המקבל. כמו"כ למעלה המשכה מאוא"ס עד מלכות. אעפ"כ אינם דבר נוסף על העצם כתושבע"פ שאפשר לשנות, אלא כאותיות החקיקה דתושב"כ, אותיות עצמיים דמיני' ובי' שא"א לשנות. שהם דבר אחד עם התוכן שבהם, ואותם האותיות בכ"מ הם ענינים אחרים, ונראה במוחש באותיות דתושב"כ נרגש יותר קדושה מאותיות דתושבע״פ. מצד ריבוי האור ומעלתו א"א לידע מהם פרטי הרצון, וגם כי הוא מאצילות שלמעלה מענין הלבושים א"א להיות גילוי לנבראים, כי אם בתושבע״פ בריבוי כלים ולבושים, שם הוא הגילוי. שם הוי' באצילות הוא מילוי יודי"ן (ע"ב) שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד לברוא בהם ועל-ידן. הבריאה בשביל ישראל, לכן יש כל עניני ההשתלשלות בנש"י, נשמה שנתת בי טהורה (באצי', חקיקה) בראת יצרת נפחת (לבושי מדו"מ, בי"ע). גילוי מעלת הנשמה אינו למעלה, כי אם בהתלבשות ועבודה דנה"ב שם הוא עיקר היופי. מחצית השקל הוא העבודה עם י' כחות דנה"ב, בזה דוקא הוא תרומה להוי׳. זה יתנו, בגילוי בדברים גשמיים שאפשר להראות באצבע ולומר ״זה״, בהם הוא תכלית העבודה.

כי תשא ארז"ל אמר משה במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, הרמה ועלי׳ בקדושה גופא. בנה"ב, לפעול בה אשר תמורת טבע הירידה שבה יהי׳ ורב תבואות בכח שור, ובנה"א, הגם שאינה צריכה תיקון לעצמה, יהיה בה עליה מצד בירור נה"ב. וזהו ענין מחצית השקל, עבודה אחת, בירור נה"ב, זה יתנו, לשון גילוי, נתינת י' כוחות דנה"ב, ולא יהי׳ בהם נגף, ועליה בנפה"א, קרנם של ישראל. נה"א ונה"ב, מ"ה וב"ן שבאדם. תושב"כ ושבע"פ. גליא ופנימיות התורה. מבאר ההפרש ביניהם מענין אותיות הכתיבה ואותיות החקיקה בנפש האדם ולמעלה. ההפרש בין יחוד או"כ בעולם האצילות ליחודם בעולמות בי"ע. זה יתנו מחצית השקל, תחילת העבודה צ"ל בירור עשר כחות דנה"ב, ועי״ז נעשה עלי׳ גם בנה"א תרומה להוי׳, תחילה בכל לבבך בשני יצריך, ועי״ז מגיע בכל מאדך, למעלה ממדוה"ג. נתינת כח לזה מלמעלה, כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא, הגילויים דקרי"ס שאמרו זה א-לי ואנוהו, בחי׳ גילוי, נתן כח על העבודה דמחצית השקל, זה יתנו, העבודה דקב"ע שלמעלה מטו"ד. עד שנעשה הרמה ועלי׳ גם בנפה"א.

לאחר העלם והביטול (כי יפקד) נעשה בר"ח יחוד שמשא וסיהרא (ונפקדת) יחוד או"א וזו"נ עד למעלה עד אין קץ. קשור לפרשתנו, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ענין הלוואה מעשיר לעני, משפיע ומקבל, רוח איתי רוח ופועל יחוד למעלה. חסד חפצתי ולא זבח, כי קרבנות ענינם העלאה, ותכלית הכוונה בענין הזבח הא שיהיה מזה אח"כ חסד, המשכה למטה. לכן קרבנות צריכים לנסכים לצורך המשכה. כמו"כ בתפילה לאחר העליב בברכות ק"ש וק"ש באה העבודה דשמו"ע להמשיך למטה בבקשות רופא חולים ומברך השנים. אם כסף תלוה את עמי, גמ"ח למעלה מצדקה שהקישור בין המשפיע למקבל הוא יחוד תמידי לא רק בבי"ע לעניים אלא למעלה יותר גם לעשירים לעולם האצילות. וכאשר הגמ"ח הוא באופן שאין לו שום ריוח מזה, ההמשכה היא למעלה יותר מאצילות שנק' קנין. ונמשך אמיתת היחוד.

עשיר ועני בדעת, גם יסוד נק' דל, ע"י מלכות נשלם גם ביסוד מספר עשר. עשרים גרה, יו"ד, האות עם המילוי. אנא למשקל בה דא יו"ד, האבן והסחורה שכנגדה. דחכמה (י' מ"ה) מעלה דיבור (ו"ד, ב"ן) לשרשו בשם ס"ג. או מעלת המתברר (אבן) על המברר מצד שרשו. מחצית השקל הוא עליית מחצה הב' על-ידי מחתה הא', העשיר לא ירבה מבירור ע"ס ע"י חכמה לא פחות ולא יותר, בכח משה רבינו הממשיך דעת בנש"י.

ב׳ ענינים בשקל. מלמטה למעלה, עבודה בעשר כחות הנפש, והסיוע מלמעלה למטה, ג״כ במספר עשר. לכן הסר הוא, קודם זה יתנו, ענין עבודה, ואח״כ מבאר הסיוע מלמעלה. ומבאר החילוק בין עבודת האבות (שישנם אצל כל ישראל) להשבטים. האבות הם המרכבה, פני אריה, שור, נשר. חג"ת. בכל לבבך, נפשך ומאודך. כנגדם ג"פ קדוש, ג' צמצומים. מפנימיות הלב לאותיות המח', לחיצונית הלב, לאותיות הדיבור. העלם והסתר גורם לתשוקה ורצוא לעלות עד "בכל מאודך" שיצא לגמרי מכל הגבלה וצמצום. אבל השבטים הם פני אדם, מעלתם ע"ג האבות, עלייתם (שם עלו שבטי י"ה) הוא לבחי' המוחין למעלה מהמדות, ענין לימוד התורה שלאחר התפילה. נתינת עשר גרה, כוחות הנפש מלמטלמ"ע, והמשכה להשלים לעשרים גרה מלמעלמ"ט, ע"ד אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ב' עניני הילוך, מלמעלמ"ט להמשיך יחו"ע ביחו"ת; מלמטלמ"ע, להמשיך יחו"ת ביחו"ע.

מבאר ביטול דמשה, השייכות למ"ת שהיו העולמות בשלימות כמו שהם בכתר, שזהו בראשית בשביל התורה, שהצמצום הו״ע מעלה ומטה, אבל בפנימיות אין חילוק. בתורה בי מלכים ימלוכו, בפנימיות הכתר שאין בו מעלה ומטה, כחשיכה כאורה, ומשה ניגש גו׳ למתן תורה, ערפל, רדל״א, ויורד לכלים דתומ"צ. אבל זה הי׳ רק אצל משה. ע״י הערפל לוקח את החיצוניות, שלוקחים מה שנמצא ברדל״א בתורה ומצוות.

ד׳ פירושים במספר. א׳ מנין. ב׳ ספירות ובהירות. ג׳ סיפור דברים. ד׳ ספר. ד׳ ענינים אלו גם בספירות למעלה. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם, שקאי על הכוכבים, גם שם יש ד׳ ענינים אלו מצד הביטול שבהם, שמקטינים עצמם, לכן מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר שלא רק קיימים הם במין אלא גם בגוף, מצד הביטול שבהם. ההפרש בין כל שדרכו להמנות, ביטול היש, עלמא דאתגליא. את שדרכו להמנות, ביטול במציאות, עלמא דתכסיא. כי תשא פי' מנין ומספר וגם לשון הרמה, שירים את המספר בבלי מספר, עד לבחי׳ הראש ומזל שבנשמה, ולהמשיך מזה ברגל הנשמה. כל העובר על הפקודים, דעבר בימא, עלמא דאתכסיא, ולהמשיך מים ליבשה, שמביטול במציאות דאת, יהי׳ וידגו לרוב בקרב הארץ, הביטול דכל. וזהו כי תשא, שצריכים להרים עד הראש ולהמשיך משם לתשא ל' מספר, ועי״ז ולא יהי׳ בהם נגף, שלא יהי׳ שלטא עינא בישא.

"חסד חפצתי ולא זבח", הרי עיקר ביהמ"ק הי' לקרבנות. גם בעבודה הוא ענין קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מדוע אומר כי חסד חפצתי ולא זבח. פנימיות הרצון הוא חסד, המשכה למטה. וכדי להגיע לזה צ"ל זבח, העלאה. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים, כי תכלית העלאה בהמשכה דירה בתחתונים. מעלת החסד, כי חפץ חסד הוא. כי אמרתי עולם חסד יבנה, העולם נברא ע"י חסד, אתעדל"ע מצ"ע; לעולם (בזמן) צריך להמשיך חסד, אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת. לזה צריך עבודה בדוגמת זה, צדקה וחסד שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום. לשון אדמו"ר מהר"ש במאמר בשוה"ג "ע"י שעושה גמ"ח יתר מכפי כחו ויכולתו ממשיך מלמעלה ג"כ אתעדל"ע שלמעלה מכדי שאתעדל"ת מגעת". בכל זאת מעלת הקרבנות כדבר הגורם הכולל ההמשכות שיבואו ע"י שלמעלה מהנגרם. גם כשנמצא בדרגת רצוא התפלל הבעש"ט שיוכל לענות לשואליו. אף שאינו אלא הכנה לשוב. בהעלאה צ"ל כלול ההמשכה. אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים הוא עמך, טפל ובטל לך. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי.

במשפטים רבה: מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות. פי' א. ע"י שישראל מקיימים מצוות, הוא ית' מקיים אתה המצוות. פי' ב. הקב"ה מקיימן אצלו ולכן הוא מצוה לישראל שיקיימו ג"כ. כשם שלמטה יש את המצווה קודם קיומה אבל העיקר הוא קיומה ע"י האדם, כך למעלה העיקר הוא כשהקב"ה מקיים את המצווה. עיקר קדושת המצוות תלוי בישראל, מציאותן הוא כאשר ישראל מקיימים אותן. ע"ד קביעת ר"ח ומועדות, מצה, תפילין, הקב"ה מניח תפילין, רמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברים דמלכא, קודם הנחתן באדם הם כגופא בלא נשמתא. עבודת ישראל מוסיפה אור למעלה עד שקיומם ע"י הקב"ה הוא כטפל בלבד לגבי המצווה שעושה לאחר שישראל מקיימים. אמנם הסדר הוא שקודם הקב"ה עושה המצוות והיא נתינת כח להתעדל"ת העשיית האדם שיפעלו עשייתן למעלה באופן נעלה יותר. וזהו ויקחו לי תרומה אותי אתם לוקחים. תשים לפניהם הוא נתינת כח לאדם לקיים מצוות ולהוסיף בקיומם ע"י הקב"ה באין ערוך.

מחצה"ש לקרבנות ציבור ולאדנים. תפילה כנגד תמידין דוקא, שעל-ידם ישראל מפרנסין וממשיכים המשכה נעלית, לאביהם (חו"ב) שבשמים (ז"א) ונמשך אוא"ס לעולמות, לכן בתפילה ישנו כמה עניני המשכות לעולם רופא חולים ומברך השנים. הקמת המשכן וכל פרטי' קשור לענין המשכה למטה. הקרבנות מורים על העלאה, והאדנים קשור להמשכה למטה ביותר. לכן בכח מחצה"ש להמשיך אור מלפני הצמצום לכפר חטא העגל שגרם חסרון באור דשרשו בצמצום הראשון, ויומשך למטה בעולם. כמו כן בנפש האדם בעבודתו, גומל נפשו איש חסד, בעבודתו בכוחות הגלויים שלו נמשך מכוחות הנעלמים. סתים דנפש.

לעת"ל יעלו לרגל גם בשבת ור"ח יתר על על בית ראשון ושני שעלו רק בג' רגלים, יבוא כל בשר להשתחוות, ביטול בתכלית בנשמות למטה דוקא, מעלת העבד על הבן. הפרשה: כי תקנה עבד עברי, הדין הראשון לאחר מ"ת, ותשים לפניהם בטעם המיישב בלב שו"ע ומוכן לאכול. כי תורה ירדה למטה בעוה"ז כדי שיסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין ע"י אתכפיא ואתהפכא סט"א. עבודת עבד פועל ירידת התורה למטה. וצ"ל עברי דוקא (ולא בנ"י או יהודי) מעבר הנהר, שרש הנשמה למעלה מעדן המשקה את הגן, כדי שתוכל הנשמה לפעול העילוי למטה. כי תקנה, ברוך קונה, למעלה מבוראך, קאי על הנשמה גח כשהיא למטה יומשך ב"ה העברי, שרשה ומקורה. וכן הנשמה למטה פועלת ברכה במדרי' קונה ומוסיפין כח בגבורה של מעלה, למעשה ידיך תכסוף. כל זה פועל משה, ונתתי עשב בשדך, בעלמא דפרודא, לבהמתך, זרע בהמה, ממשיך להם עש"ב (שם ע"י עם שי"ן) גם לעבד שבהפקירא ניחא לי' נעשה ביטול דואנחנו מ"ה, מדרגת משה, ונתגלה במאה ברכות, וישנו מוכן גם בקל שבקלים ומתגלה בקידוש השם. ע"י כי תקנה נעשה אצלו עבודה מחודשת בכל עניניו, ע"י תשובה המעשים שלו טובים ומאירים. עבודה מחודשת דלעתיד (עלי' לרגל מידי חודש ושבת) תלוי במעשינו ועבודתינו בפרט בגלות בעבודת פרך מלשון עורות עבודים, שמשנה טבעו. עבד שאינו מציאות כלל. בזמן הבית היה זה רק ביו"ט ע"י שמחה פורץ גדר ונגלה למטה בבשר ויין ולכל העולם. לעת"ל יתגלה פנימיות התענוג דשבת, וכן בר"ח שאינו נק' יום המעשה, אף שמותר במלאכה, אךאנשאז יהיה ע"ד הארת וגילוי אור החכמה באותיות הדיבור.

הירידה בראש דנשמה, אהבה שלמעלה מהשכל אינה מאירה בכוחות הגלויים. הירידה בקרן שלמעלה מהראש, עצם הנשמה, כי לא השלים הכוונה דהירידה למטה. הכוונה בהמשכה למטה (חסד) ובהעלאה דקרבנות (זבח) הוא לצורך המשכה שאח"כ, נסכים. גמ"ח ותפילה, המשכה והעלאה, כנגד תמידין תקנום, המשכה לאח"כ. כפרה ע"י גמ"ח ממשיך רצון חדש מלמעלה. ע"י תפילה מבטל הפגם. ב' ענינים בכי-תשא, הרמה והגבהה בראש ע"י נתינת כופר נפשו לצדקה, המשכה. הרמת קרן ישראל למעלה מהראש ע"י לקיחת משה מהם כופר לצדקה.

כי תשא לשון יחיד, ואלא המשפטים גו' כי תקנה ג"כ ל' יחיד. קאי על משה רבינו. אף שהוא לכל ישראל, בחי' משה שבכאו"א. ע"ד ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך, לגבי משה מילתא זוטרתא, בחי' משה שבכ"א. רלא דפ' משפטים הוא בנתינת כח דמשה לעבודת הצדיקים ופ' תשא הוא לעבודת התשובה. ועל שניהם צריכים לנתינת כח מבחי' משה שבכל אחד. וצריך להמשיך העבודה דתשובה שלמעלה מסדר והדרגה לכל יום ויום.

כי תקנה, קאי על אשר תשים, משה ואתפשטותי׳ דילי' שהם הת"ח דאקרי משה ובפרט המלמדים תורה לישראל, הם כי תקנה. על הרב להראות פנים לתלמיד להסביר תלמודו, לפניהם – לפנימיותם. בפנים דוקא ניכר פנימיות האדם, שם החושים היותר נעלים, אף שיש זקן, המשכה מצומצמת ממוחין. אבל העיקר הוא פנים הפנוי משערות, תרין תפוחין, צהבו פניו דר' אבהו כשמצא שמעתתא חדתא. המשכה בלי צמצום. והם ב' בחינות בתורה. בחי' נובלות ובחי' שעשועים. שניהם מסיני, אבל "תשים לפניהם" לפנימיותם בטעם והסבר. כמו במ"ת, קורה ושונה כנגדו, תען לשוני אמרתך. תיקון ואמת, למעלה ממזלות וחכמה. תחילת וסוף ואמצע האותיות בלי שינויים. מאיר עיני שניהם הוי'. כי תקנה עבד עברי, ממשיך מבחי׳ עבר הנהר ישבו אבותיכם, משרש הנשמה, ומשם לבחי׳ שש שנים יעבוד בעבודת הבירורים, בשית אלפי שנין דהוי עלמא, עד ובשביעי יצא לחופשי חינם, ליום שכולו שבת ומנוחה.

במצות מחצה"ש נרמזת כללות עבודת האדם שהיא מחצית בלבד, שהאדם מרגיש שכל עבודתו אינה אלא מחצית, וע״י שמשלים עבודתו בעשר גרה, עשר כחות נפשו, עי״ז נמשך מחצית העליון מלמעלה, באתעדל"ת אתעדל"ע, ונעשה שקל שלם. כמבואר לענין שלימות היראה והאהבה שבאים מלמעלה ע״י הקדמת עבודת האוי"ר למטה. ע״י שהעבודה למטה היא בביטול נמשכת מלמעלה יראה ואהבה העליונה. האדם עובד עבודתו בכחות המקיפים שבנפשו, ענין כי תשא את ראש, שמעלה חב״ד שבנפשו לבחי׳ מקיפים שבנפש, אז ממשיך עשר גרה שלמעלה. לא רק גילוי דבר הנעלם, אלא דבר חדש. מתקן כל החסרונות הנעלמים לא רק חטא העגל. ע"ד אמירת סלח לנו בשמו"ע.

בפסוק יש לשון יחיד ורבים, נוכח ונסתר. ועבדתם את ה׳ אלקיכם, נסתר, אף שהוי׳ אלקיכם הוא כחכם וחיותיכם, הנה ע״י העבודה משלימים ומתקנים את הוי׳ אלקיכם, כי עבודה צורך גבוה. ע"ד ויאמר לו יהונתן (לדוד) ונפקדת גו' עד דוד הגדיל. ע"י יפקד מושבך פועל ונפקדת, שעולה בזיכרון. כל המשכה הוא בכח הא"ס, מחר חודש, יחוד שמשא וסיהרא, בעבודה דביטול, ונפקדת. אשר ברא אלקים לעשות - לתקן, לפעול בו השלמה, לא רק בעולם אלא גם באלקות, כסיפור רבותינו נשיאינו [רשימת היומן ע' שסב] שאלקות צריך גם לתקן (אַז אלקות דאַרף אויך דעם לתקן) כי עבודה צורך גבוה, וההשלמה היא ע״י העבודה דעצם הנשמה, מס"נ הקשורה בעצמות ממשיך א״ס. ב' קצוות בעבד, מחד, בהפקירא ניחא לי׳, ולאידך עובד בקבלת עול, שהיא ראשית העבודה, מס"נ בעבודה שבלב בתפילה מקשר לעצם הנשמה, יחידה, בתכלית הביטול דשמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד. וזהו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, ל' רבים, בתחילת העבודה יש רבים, וע״י עבודה במס"נ מגיע לבכל מאדך למעלה ממדוה"ג, נה"א ונה"ב נעשים אחד, ומקשר רגל בראש דנשמה. לכן מסיים בל' יחיד: את לחמך ואת מימיך וגו׳ מקרבך וגו׳ ימיך גו׳. כי מס"נ עושה אחדות ועבודה צורך גבוה ממשיך מלמעלה מה׳ אלקיכם (לשון רבים), כי אם והסירותי, ואמלא, לשון יחיד. התכלית הוא דירה בתחתונים, להמשיך נותן התורה בתורה, אלופו של עולם בח' ובד'. בלימוד תורה כדבעי נעשה תורה תבלין ליצה"ר והסירותי מחלה, מקור החולי. את מספר ימיך אמלא קאי על הלבושים דתומ"צ שצ״ל ממולאים, יומין שלמין, ימים יוצרו וגו׳. גם 'מספר' מל' "השמים מספרים" ספירות התנוצצות, אתעדל"ע שאינה בערך האתעדל"ת כלל, אמלא צ״ל בימיך, אע״פ שזהו ימיך, עבודת התחתון, הנה שם ישנו המספר ימיך.

תשא ל' מנין ול' הרמה והגבהה, במה תרום קרן ישראל בכי תשא, שייכות המנין להרמת הראש, חילוק עבודת ישראל בכל לבבך נפשך ומאודך, כל אחד לפי ערכו. גם העבודה דמס"נ היא לפי ערך כאו״א, ואינה דומה העבודה דבכל מאדך דראשיכם שבטיכם למס"נ דחוטב עציך ושואב מימיך. וגם הזמנים אינם שוים בין זמן הבית והגלות ודרא דעקבתא דמשיחא. מ"מ הוא ציווי כללי לכל זמן ולכל אחד והחילוק הוא רק למקבלים, מלמעלה ניתן אנכי לכולם בשוה בכתבית וביהבי בלי התחלקות. החילוק הוא רק בקבלה. כמו"כ מחצה"ש שהוא מצוה כללית, חצי אחד למעלה מהתחלקות וחצי ב' נותן כל אחד עשר כוחות שלו שבהתחלקות. זה יתנו החלק הגלוי דכוחות נה"ב ונה"א המלובשים בבהמית צריך למסור לאלקות בבחי' זה. אז נותניםצלו מלמעלה מחצה"ש סתם למעלה מהתחלקות.

ואלה המשפטים וגו' ענין כללי בלימוד התורה. תשים (ל' יחיד) קאי על משה, לפניהם (ל' רבים) המשכת התורה לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות. אופן הלימוד, "תשים לפניהם" הרב חוזר ושונה כמ"פ עד שיבינו עומק ההלכה בטעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, ושננתם לבניך, חיוב על כאו"א מישראל ונאמר מיד לאחר מ"ת, כי בפסוק יש הוראה בלימוד התורה ולעבודת האדם לקונו. תחילת העבודה, כי תקנה עבד עברי לפי הקס"ד היינו עבד כנעני, עבדו של עברי, ואח"כ מתעלה לבחי' עבד עברי, עד שמגיע לבחי' אמה העברי'. והם ג' המדריגות נר"ן, צדיק ורשע ובינוני. כמבואר החילוקים בקונטרס העבודה. הצ"צ שקו"ט אם עבד כנעני הוא רשע וטוב לו או בינוני. כי עבדא בהפקירא ניחא לי', ובינוני לא עבר ולא יעבוד עבירה מימיו, והלוואי בינוני, אלא בפנימיות רצונו האמיתי רוצה אלקות, ויקיים השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, מצד ירידת הנשמה לבירא עמיקתא הקס"ד שהוא עבד כנעני, והכוונה היא "תלמוד לומר" באהבה המסותרת שהוא בעצמו עברי, אַז ער שטעלט זיך אַנטקעגן דער גאַנצער וועלט, נגד העלם והסתר נה"ב ומהפך אותה ועולה מעבד כנעני לעבד (שהוא) עברי, ואח"כ גם לאמה העברי', ועד שפועל בעבודתו שיהי' לו או לבנו יעדנה. רק בתחילת עבודתו נראה כנעני, ועשית כל מלאכתך, אמנם ירידה זו היא לרגע בלבד לצורך עלי' ביתר שאת ויתר עוז, ע"ד המבואר בתניא שהבלבול בתפילה מעורר להתפלל בכוונה מעומקא דלבא, כשיתבונן שהקב"ה מחי' את הענין המבלבלו כדי שיעשה מהבלבול מטעמים ל' רבים, ע"י אתכפיא ואתהפכא, עד שיגיע להיות לו או לבנו יעדנה, ועד ויצאה חנם אין כסף, ומגיעים ל"ובשביעית" דקאי על השלימות הכי נעלית שתהי' לע"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כל זה קשור לפרשת תרומה תרומת המשכן והשראת השכינה בתחתונים ועשיית הארון (תורה) ומעשה משה נצחיים.

ע"י תיקון כובד ראש דלמעלה, צמצום ומיעוט האור, (לפקודיהם) נעשה שלימות בעולם באופן נעלה יותר מעולם על מילואו נברא ע"י הצמצום. ע"י העלאת כוחות הגלויים שעיקרם בראש וקישורם בכוחות הנעלמים עד לשרש הנשמה, נמשך עצמות. כל העובר בימא רבה, חיבור ים ויבשה בקרי"ס, חיבור עדאתכ"ס ועדאת"ג. ע"ד בא חצאי צורות, בצירוף שניהם נעשה שקל הקודש. תכלית הכוונה הוא הגילוי, זה יתנו, זה א-לי, ונפעל על ידי יתנו בכוחות הגלויים, מחצה"ש סתם, ובלי לפרש מכמה, אח"כ ניתן מלמעלה מהתחלקות דעשר או עשרים גרה, אח"כ חוזר לפרט נתינת מחצה"ש תרומה להוי' הוא סדר העבודה בפועל.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד, לא על חסרון של האדם אלא חסרון דלמעלה. פירוש נוסף, ראש, הם נש"י לי-ראש. התפלה מבטלת את כובד הראש דעוונות ונעשה תשא את ראש עד לגולגולתם למעלה מהראש ע"י בירור נה"ב. בשניהם צ"ל נתינה דמחצית. או מפני שעובד בי' כוחות שלו וגורם עליה גם למעלה. או שעבודתו בהעלאת כוחות נה"ב גורם עליה בנה"א. ופועל תיקון כל החטאים עד לשרש החטאים הוא חטא העגל, לכפר על נפשותיכם.

התחלת משפטים בדיני עבד לרמז שגם קיום המצוות דמשפטים צ"ל בקב"ע, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ב"פ כי תקנה: שהרב ישנה לתלמיד באופן שהתורה נעשית קנינו, תורתו נק' על שמם; גם לאח"ז אין ירידה בתורה אלא נשארת במהותה תורת ה'. אצילות נק' קנין. ואדרבא מגלה בתורה את שרשה באוא"ס שלמעלה מהוי', שגם למטה יאיר מקורו שבאצי'. לימוד כזה בתכלית הביטול עד שאין סתירה בין השגת הלומד לביטול שלו. כל' חז"ל "עולה של תורה", חיבור זה דמציאות וביטול שבתורה נמשך גם למעשה המצוות, שהביטול גופא היא מציאותו. לכן מתחיל בדין עבד עברי ולא כנעני, כי שלימות העבדות הוא כשהביטול בתענוג וחיות, משא"כ כנעני בהפקירא ניחא לי', מ"מ מזכיר דין עבד כנעני בדרך אגב, מצד מעלת האתכפיא שצ"ל גם בצדיק גמור, אלא שאצלם גם זה בתענוג. וזהו ואלה, מוסיף על הראשונים, כי ע"י שהמשפטים מובנים גם בשכל נמשך בתורה גילוי אוא"ס הבל"ג, וההמשכה היא באושר ותענוג, אשר תשים לפניהם.

ענין המנין (כי תשא) הוא דבר נעלה וחשוב במצוות ובישראל שמורה על חשיבות וחביבות, לעת"ל יהיה המנין העשירי. באצילות עשר ולא תשע. את שדרכו להמנות, דבר חשוב, יראת צדיקים, יראו את הוי'. משא"כ כל שדרכו להמנות, אינו חשוב, יראו מה' כל הארץ, יראה פחותה. צלם ודמות. בחי' זה ובחי' כה. כללות תומ"צ ליחד קוב"ה ושכנתי'. ז"א ומלכות. מעשה וכוונה. בעבודה הם ב' היחודים יחו"ת ויחו"ע. ומבואר בקונ' עץ החיים דאף שעבודת רוב בנ"א הוא יחו"ת, בעת מן העתים צ"ל הארה והשפעה מיחו"ע כדי שהעבודה דיחו"ת תהיה אמיתית. כך עבודת האדם בנתינת מחצה"ש באתעדל"ת, קוב"ה שרי' באתר שלים ומאיר אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. כי ישראל וקוב"ה שתי חצאי צורות. ומגיעים למקום רם ונעלה, לפקודיהם, לכן צ"ל מטבע גשמי מסוג הדומם, ובכח משה רבינו ואתפשטותי' שלו שמגביהם את ישראל ומקשרים אותם לשרש אל האלקים אשר נתנה.

זה יתנו גו' הדל לא ימעיט, הרי הקב"ה אינו מבקש אלא לפי כוחן. גם ענין מטבע (הגבלה) של אש (בל"ג), וענין מחצית, הרי עשר הוא שלימות ומהו עשרים גרה. הדל והעשיר, כל אחד נותן בהתאם לדרגתו עשר גרה שלו. העשיר מאצילות והדל מעולמות בי"ע. ומש"כ לא ירבה ולא ימעיט, כי צ"ל הנתינה בשלימות בכח עצמו, כי כך רצה הקב"ה שלא יהיה נהמא דכיסופא, וישנו בפרטיות בכל אחד מישראל. שלימות העבודה למטה, שהאמונה תחדור לכל כוחות הנפש, ונמשך שלימות מלמעלה, בחי' עשר דוקא. אך העיקר שהיו דבר אחד, דבר שלישי, עד שיורגש בכ"א מהם שאינו אלא מחצית. הכח לזה מלמעלה, כי תשא את ראש, הראה לו מטבע (הגבלה) של אש (יסוד הכי רוחני), שהגבול עצמו נעשה באופן דאש בל"ג.

לפניהם, לפנימיות הנפש, עד למחשבה דיבור ומעשה. גם לפניהם, פנימיות התורה, האוצר שבתורה, תשים לשון סימה ואוצר. החידוש הוא, גם משפטים המובנים בשכל אנושי, הם אוצר וסימה, ענין פנימי ונעלה ביותר. ומתחיל בדין עבד עברי, אף שהוא דרגה נמוכה, זרע בהמה, צריך לפעול בו קבלת עול, ולמעלה מזה הוא אמה העברי׳. גם זרע אדם הרי נתלבשה נשמתו בנה"ב ובגוף צריך קב"ע וביטול. עבודה ל' עורות עבודים, שמעבד ומשנה את טבעו ורגילותו. עבודה זו היא בכל היקף הזמן הנכלל בשש שנים ושנה השביעית, ששה ימים ויום השבת, בכל יום ויום יש לו כחו, כל יומא ויומא עביד עבידתי׳, צריך שהעבודה תהי׳ בכל זמן. ואח״כ בא יום השביעי שבת, עד״ז בשנים, שש שנים יעבוד בקבלת עול ובשנה השביעית יצא לחפשי גו׳. איך יכול זרע בהמה להיות עבד עברי, לזה אומר כי תקנה, שאין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות, גילוי ההעלם בלבד. כי נש"י גם זרע בהמה הם מעבר הנהר למעלה מסדהש"ת, וזרע בהמה קשור עם בהמה רבה שלפני האצילות וגם זרע אדם קשור עם בחי׳ מאד ואינו חידוש אלא גילוי ההעלם בלבד. וזה נעשה ע"י משה "כי תקנה", ושייך למ"ת המשכת התורה מלמעלה למטה, משא״כ לימוד התורה הוא מן הקל אל הכבד, עד שבא לפניהם לפנימיותם, עד יגדיל תורה ויאדיר, תכלית השלימות שבתורה, ועד שמחבר אורייתא וקוב״ה, עד שעושים את האתר שלים שהוא כלי והכנה לגילוי בחי' שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת ועד שבא לבחי׳ מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.

הוראה הנצחית במצות כי תשא, שנא' בלשון יחיד ולזמנו של משה רבינו בשביל אדנים וקרבנות ציבור ובזמן המקדש היה רק לקרבנות. ענין האדנים, יסוד המשכן, מבלעדיו אין קרבנות. הוראה מזה, כי בעולם היסוד שעליו עומד הבנין הוא למטה. ראשית העבודה עיקרה ושרשה הוא קב"ע. רק כאשר מיוסד על אמונה הקב"ע כדבעי. לזה צריך כי תשא את ראש, שגם הראש שעומד מעל הגוף לא ישאר במקומו אלא מתנשא למעלה ממדרגתו ואז הקב"ע כדבעי. גילוי האמונה ע"י משה נשיא הדור ומשה שבכ"א הנשיא הוא הכל, פועל על כל הכוחות שיהי' מילתא זוטרתא וקרוב אליך. נקודת האמונה, היהדות, והחכמה תתלבש בהשגה, בדעת, במח' ודו"מ, עד לגוף ונה"ב וחלקו בעולם ולכל העולם. לכל זה צריך כי תשא את ראש, כי כל ירידה צריכה ליתר נתינת כח. ישראל שהם ראש וראשית העולם עושים אדנים, יסוד, וקרבנות העלאות הכוחות והחושים מעוה"ז התחתון, עד רזא דא"ס. עשיר ודל שוים בזה, אף שלכ"א תפקיד מיוחד שאין לשנות, כמו כהנים ולוים שכ"א על מעמדו. אבל אין זה גורע במעלה שכולם שוים, רק התפקיד שונה. ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, אף שהם שונים צ"ל כל אות מוקף גויל ומיוחד, אבל בכלל קדושת ס"ת כולם שוים. ישראל מצד שרשם הם למעלה מהתחלקות. טעם נתינת עשר גרה כי הוא שלימות הגילוי העולם. עשר ולא תשע. לכפר על נפשותיכם, אינו על חטא, אלא גילוי פנימיות עתיק, המשכת התענוג למטה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, ז"א ומלכות, להמשיך תוספת אור, ע"י הביטול דמלכות, יפקד מושבך, ל' חסרון, שלפני המולד אור הלבנה בתכלית הביטול, שנעדר אורה לגמרי עד שאינו מאיר אפילו נקודה ממנו. מלכות ענינו קב"ע ומעשה בפועל, ויחודו עם ז"א חיות והתלהבות שבא ע"י התבוננות. וישקו גו' ויבכו גו' עד דוד הגדיל, בכי' באה ממותרי המוחין, גילוי אור נעלה, נשיקה הוא האהבה בלי כלים ואותיות. עד דוד הגדיל, הגדלות והשלימות ע"י דוד, ספי' מלכות שלמעלה מז"א בשרשה. מעשה גדול, אשת חיל עטרת בעלה. נקבה תסובב גבר. עניין זה שייך במיוחד לשבת שרק אז אומרים פסוק זה בר"ח. ויהי רצון שע״י העבודה בב׳ הקוים שבתורה, נבוא בקרוב ממש לסיום הענין דשש שנים יעבוד, דקאי על שית אלפי שנין דהוי עלמא, ויהי׳ ענין אם לבנו ייעדנה וגו׳ עד ויצאה חינם אין כסף, חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ויתר על כן דכיון שיש ענין תוספת שבת ותוספת שביעית, הנה עוד בסיום האלף הששי באים בשעתא חדא וברגעא חדא לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

מחצית השקל לאדנים, יסוד המשכן המשכת השכינה למטה בארץ, העבודה דקב"ע ומס"נ, כולם שוים בזה, הדל והעשיר, בענין נקודת המסירות נפש (די איבערגעגעבנקייט) הרי בזה הכל שוין. עצם (המס"נ) כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. מס"נ הוא למעלה מתורה, עובר על הפקודים, ופועל גם באלו שהי׳ אצלם ענין עובר על הפקודים מלשון עבירה, שיעשו תשובה שלמע' מתורה, כי תשא את ראש, מ"מ צ"ל מחצית, כי האדם העובד גם בעבודה הכי נעלית, הוא רק מחצית, כדי להשלים הענין צ״ל המשכת המחצית מלמעלה. וזהו גם הטעם למה נותנים מחצית, אף שהוא לכאו' חסרון, כי עבודת האדם בכלל היא רק מחצית לגבי ההמשכה שמלמעלה, לכן ענין זה צריך להשתקף (זיך אָפּשפּיגלען) באחת ממצוות התורה, והיא מצות מחצית השקל.

מחצה"ש מלמדנו שישנה עוד מחצית, עבודה במחצית זו פועל גם בשני׳ ומשניהם נעשה שקל הקודש שלם. בדרושים מבואר בכו"כ אופנים מלמעלה עד אין קץ ולמעלה מזה, עד למטה עד אין תכלית ולמטה מזה. בכללות ב' ביאורים, א. מהרב המגיד, ב' חצאי צורות הקב"ה וכנס"י, בנתינת מחצית למטה נמשך המחצית מלמעלה ונעשה שקל שלם. ב. בנתינת י' כחות נה"א נעשה עליה לנה"ב. משל דכף מאזניים, שמים מחצית בצד אחד ומחצית בצד השני, בירידת מחצית א' עולה מחצית ב'. משל דר"מ שרימה זאב את השועל כו' ע"י ירידת השועל (חכ' דקדושה) לברר הזאב תכלית הקליפה, גורם עלי׳ גדולה ביותר. מחצית הא' פועל במחצית הב' עילוי שלא בערך. נפה"א מברר את הנפה"ב, נעשה עילוי לא רק בי' כחות דנה"א, אלא גם בעצם הנפש. ריב"ז בכה (באופן שתלמידיו ראו ושאלוהו על זה) ואמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, הרי אפי' אנחה היא תשובה עילאה, ופעל בירור בעצם נפשו. לכפר על נפשותיכם, עלי' מירידה גדולה זו מוסיף קדושה כפליים לתושיה ופועל עלי' גם בהיפוך החיים, תחיית המתים. לדור המדבר היתה ירידה גדולה ונעשה עליה, ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום, וזכו להכנס ולכבוש ארץ כנען ולעשותה ארץ חפץ ואילו זכו היה גאולה שלימות ונצחית וחיים נצחיים. מקשר לזוהר ואלה המשפטים, אלין אינון סדורין דגלגולא דנשמתין כו׳, המבאר סדר ירידת הנשמה ועלייתה למעלה. שע״י הירידה במקום הכי תחתון באה העלי׳. אשר תשים לפניהם לפנימיותם, המשכה מפנימיות הכתר, עתיק, משם נמשך חיים נצחיים למעלה משינויים, דלית שמאלא בהאי עתיקא וכולא ימין. הצד השוה בדרושי פ׳ שקלים מרבותינו נשיאינו שבכל דור הוא, שע״י הב׳ חצאין נעשים שקל אחד. ואין בית המדרש בלא חידוש, בטח יש חידוש בדרושי הנשיא שבכל דור לגבי הדרושים שלפניו. כל עלי׳ היא נעלית יותר, כמו"כ בנשיא הדור, שממנו נמשך החיות והכח כו׳ לכל אנשי הדור לעבוד עבודתם, שהנשיא של דור זה האחרון יש אצלו ענין החידוש והנפלאות באופן מיוחד לגבי הנשיאים בכל הדורות שלפני זה... וזהו הטעם מה שבכל אחד ממאמרים אלו מתחילים בענינים המשותפים שבדרושי מחצית השקל, ורק אח״כ מבואר החידוש של נשיא זה, מכיון שהסדר הוא מן הקל אל הכבד.