מאמרי שנת תשמ"ג

ארבע מינים, אחדות מריבוי, ז' ימים בסוכת שלום, מריבוי נעשה אחדות. בשניהם אחדות למעלה מהתחלקות. ד' מינים נעשים מצוה אחת, אגודה אחת. בסוכה, "כל האזרח גו' ישבו בסוכות". שייך לחג האסיף, אסיפת כל מין לחוד ואסיפת כל המינים לבית. אחדות ביום כיפור, "אחת בשנה", באופן של הפשטה. בסוכות הוא המשכה בעוה"ז הגשמי. אסיפה בתורה, "דגנך"–נגלה. "תירושך"–רזין, "יצהרך"–רזין דרזין. תחילה הריבוי בכל סוג ואח"כ אחדות כל הסוגים יחד. אף שעיקר האחדות יהי' לעת"ל, אבל הארה יש גם עתה "טועמי' חיים זכו".

ענין השמחה הגדולה בתורה ששוה לכולם והקשר לשמע"צ דוקא, "תהיה לכם", יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, וחילוקו משאר מועדים ובפרט חג השבועות. משל המדרש למלך שהיו לו בנות - נש"י למעלה, בנות ירושלים, נשואות - בירידת הנשמה למטה בגוף, למקום קרוב - צדיקים, ולרחוק - בע"ת (גם צדיק שמתבונן וכו' שייך לרחוק), בשמע"צ יוצאים מקיץ - חום דשמש הוי', לחורף - קרירות, מקור דברים בלתי רצויים, ולית ביומי למיזל ולמיתי. פסח ומ"ת, נשואות לקרוב, עבודת הצדיקים, הליכה בהדרגה, ז' שבתות. עצרת של חג בא לאחר חג האסיף מכל הימים החל מר"ח אלול, עבודת התשובה, מרחוק, בשעתא חדא משלים הכוונה, כמשל הליווער שמגביה בנין מלמטה, כך הבע"ת מגביה ומתקן כל סדהש"ת בכח המעשה, לכן אותיות תשרי הם תשר"ק מלמטה למעלה, לכתחילה אריבער, והריקוד ברגלים מגביה גם את הראש, ענין המס"נ בפשטות, בלי התבוננות ועיון וראיות והוכחות, וגם הס"ת כרוכה ועטופה במפה ע"ד אין עצם מסתיר על העצם, ע"ד הנחת היד על הראש דלא חשיב כיסוי, כך ישראל ר"ת יש ששים אותיות לתורה. אפילו אם כל השנה הוא באופן בלתי רצוי הנה בשמח"ת בא להשתתף בריקודים ברגליו ובכל כוחו בראשו ובלבו.

תחילת הפסוק משמע שיהונתן משפיע לדוד אבל סיומו ''עד דוד הגדיל'' שפעל הגדלה ביהונתן (לימוד) כעין דלעתיד שהמלכות תשפיע בז''א, מעשה גדול. קשור למאמר להבין ענין הברכות מהצ''צ ואדמו''ר מהר''ש. א''ת מה אלא מאה ברכות, לא רק ברה"נ אלא גם גם ברכות המצוות והתפילה שחותם בברוך, ע''ד החותם דהושענא רבה שאז החתימה לטוב ואח''כ הקליטה "ביום השמע''צ תהיה לכם" אין לזרים איתך. גם ברכות התפילה האדם חייב לברך ובכוחו לפעול להיותו בעה''ב עליהם ופועל רצון חדש למעלה, עושין רצונו של מקום. א''ת מה אל מאה, כפירוש התוספות (לשון הוספה) ברש''י, שקוראים וממשיכים את האל''ף, ולא נאמר בפירוש כדי להמשיך אורות שלמעלה מהתלבשות בכלים עד למקור האור שהוא המאור. לכן בעל המאמר הוא רבי מאיר ונק' גם ר' נהוראי שהכוונה לעצמות ומהות המאיר ונותן כח לכאו''א מישראל לברך מאה ברכות. וחייב לברך], היינו להמשיך מבחי' רשות לבחי' חובה, אורות בכלים. מעלת עבודת המטה ''עד דוד הגדיל'' מוסיף כח בפמליא של מעלה, ועתה יגדל נא כח, היה לך לעזרני, ע"י משה שבכ''א, מילתא זוטרתא.

ענין הקשת שנתחדש אחר המבול (אות ברית כו׳), לכאו' הוא דבר טבעי כשהשמש זורח בצד א׳ מהרקיע וכנגדו יש עננים עי״ז נראים גווני הקשת. אלא ישנו ענן למעליותא, שע"י יכול לקבל אור אלקי ע"ד שמש ומגן ה"א. ענן דמ"ת. שרשו גבוה מאוד, ישת חשך סתרו. אלא שע"י השתלשלות בא ענן לגריעותא, ירידה ביותר מחמת ריבוי השתל' ומסכים ופרסאות עד לענין השבירה, "כעב פשעיך וכענן חטאותיך". עבודת התשובה דענן הקטורת דיו"כ. אור חוזר. וממנו נעשה קשת בג' גוונין חסד דין רחמים ומבטל ונמחה הלעו"ז באופן דזיכוך. בענין "הקשת בענן" ישנו ענין נעלה מכל הברכות הנמשכות ע״י הענן, "את קשתי נתתי גו׳", קשתי דבר המוקש לי, לעצמותו ומהותו ית׳. "כמראה הקשת אשר יהי׳ בענן וגו׳ הוא מראה דמות כבוד הוי'". וכל זה הוא באופן של ברית, שמאחד את העוברים בין הבתרים להיות עוברים בתוך גוף אחד ממש, להיות לאחדים כאחד ממש. ולכן שכאשר גווני הקשת הם בהירים צריך לצפות לרגליו של משיח, דאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, ע״י שמגלים את הניצוץ משיח שבכל צדיק, ענין התשובה, עי״ז מתגלה משיח הכללי.

נאמר פקידה באשה ופקידה בארץ, אמרו רז״ל, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, בני הוא פקידת האשה ומזוני הוא פקידת הארץ, ארץ ממנה יצא לחם (ע״י הגשמים כו׳), קושיית התוספות, הלא אין מזל לישראל, א״כ מה שייך לומר במזלא תליא. אלא הכוונה ד״אין״ שלמעלה מסדר ההשתלשלות הוא המזל ממנו נמשכות כל הברכות בישראל, בבני חיי ומזוני כו׳. כמאמר אדמו״ר מהר״ש שפרנסה בזמן הזה היא ע״ד המן לחם מן השמים, כי פרנסה במזלא תליא, לחם מן השמים, אלא שרצה הקב״ה שיומשך ע״י מעשה האדם, אבל באמת במזלא תליא מילתא, בחי׳ אין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן נמשך הפרנסה גם בהרחבה וכו׳. גם הענינים התלויים במזל, נמשכין ומשתקפין (און שפיגלען זיך אפ) ע״י עבודת האדם בכל מאודך, אין ומזל דנשמה למעלה ממדידה והגבלה, עושין רצונו של מקום, מתלבש בגדרי המקום, עד שצריך לבאר (צו באווארענען) שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועד שנמשך למקום כפשוטו, ועד שפועל ברכה בכל הענינים, בני חיי ומזוני רויחי. ופועל אחדות בכחות הנפש. אחדות בעבודה. וממשיך מלמעלה ממקום שלמעלה מהתחלקות לגמרי, אחדות הפשוטה, עד לאחדות שלמעלה מהגדרים דאחדות ופירוד. משם הוי' מקור האחדות (המבואר בד"ה ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת, מאמר הראשון בסה"מ תרמ"ג) בעבודה, צ"ל אהבת ישראל כמבואר בתניא פרק לב ואחדות ישראל כמבואר בקונטרס החלצו רנ"ט. עי"ז נעשה ברכנו אבינו כולנו כאחד, שנמשכין כל הברכות בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי. ומבטלים את סיבת הגלות שנאת חינם ע"י אהבת חינם וממשיך את כל הברכות ועד לברכה העיקרית גאולה האמיתית והשלימה.

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שבכל מעמד ומצב שבכל יום, מתכלית העלי׳ עד לתכלית הירידה, ביכולתו של כל אדם לברך מאה ברכות, להמשיך מבחי׳ הכתר, וההמשכה תהי׳ עד למטה מטה.. מראשית עלמא דאתכסיא ועד סוף עלמא דאתגליא, ע״ד לשון הכתוב מהודו ועד כוש, ועוד זאת שביכולתו להמשיך מבחי׳ הכתר, מאה, עד למטה מטה. הטעם לזה, כי ישראל עלו במחשבה, שרשם ומקורם הוא תחילת המחשבה שלמעלה מכל סדר השתלשלות. ולכן ביכולתם לברך ולהמשיך ממקור עלמא דאתגליא, ממכ"ע, אל עלמא דאתגליא. וגם להמשיך מבחי׳ סוכ"ע, עלמא דאתכסיא. עד״ז הוא גם בענין מאה ברכות, ההמשכה מבחי׳ הכתר, ועד להמשכה מעצמותו ומהותו שלמעלה מכל הדרגות, כיון שישראל עלו במחשבה תחילה ביכולתם להמשיך גם מעצמותו ומהותו ית׳. כשם שאמר הקב״ה לאברהם כל הברכות נתונות בידך וממנו נמשך ליצחק וממנו ליעקב, הנה ממנו נמשך גם לכל ישראל, מורשה קהלת יעקב שביכולתו של כאו״א מישראל לברך, דישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים את כל הברכות, עד לברכה העיקרית והמפורסמת, הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

במאמר אדמו"ר האמצעי מבאר כמה דרגות בגאולה דפדה בשלום עד לשלימות הפדיה בגאולה, באגרת הקודש (סי' ד) מבארו על הגאולה פרטית בעבודה בכל יום. ויצא יעקב גו' מרמז לענין גלות וירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מבאר שבע (מלכות או בינה) לחרנה אותיות רינה שה' נהפך לח' כמו מצה שנהפך לחמץ. הירידה היא לצורך עליה, והשיבותיך, ושבתי בשלום גו' עד ויפרוץ האיש מאד מאד, תשובה בכל מאודך וכפשוטו עשירות, לא רק די מחסורו אלא למעלה ממדוה"ג. מיד בצאת יעקב מחרן היה מוכן לגאולה, ויהי לי שור וחמור גו' שסיים כל הבירורים, מצדו גם עשו היה מוכן, ומלאכי א"י באו לפגוש את יעקב בחו"ל, דוגמת עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות, דירה בתחתונים. מקרב לי, במלחמה לא רק הגופים מתקרבים אלא גם הדבר הוי' שבהם, לצורך עליה לב' שלום, פדה בשלום, ושבתי בשלום.

ענין ויאבק איש עמו גו' ע"ד פדה בשלום נפשי מקרב לי במלחמת הבירורים עד לסיום ההפטרה והיתה לה' המלוכה. מצד יעקב היה כבר מוכן לזה, ויהי לי שור וחמור גו', בכל הפרטים כמבואר בקונטרס העבודה שאינו מספיק עבודה באופן כללית דחי' יחידה, אלא צ״ל עבודה והתבוננות פרטית דוקא. ויהי לי שור וחמור גו׳, שבכולם פעל בירור בפרטיות ובאופן דלי, שאינו זז לעולם באופן נצחי לעולם ועד. ומשום זה הי׳ כבר מוכן אז אל הגאולה, חמור זה משיח. אלא שד' מאות איש דעשו למטה בירורם צ"ל באופן אחר. ונשאר יעקב לבדו על פכים קטנים, לפעול ביטול בכלים מועטים דתהו. בתו"ח ב' פירושים בויותר יעקב לבדו: א' (שכותב ע"ז שאינו מתיישב ע"פ פשט) שיעקב העביר את נשיו ובניו כדי לברוח מעשו ונשאר לבדו ללחום עם שרו של עשו כפי שהוא לאחר הבירור, בע"ת. ויעקב מצד שרשו, לבדו, בעצמות אוא"ס נצחו. כי היה בו גם מעלת הבע"ת. כשמעי' ואבטליון רע"ק ור"א שהיו גרים ולימדו תורה ברבים. (והוא חידוש גדול שלע"ע לא מצאתי מבואר במק"א). ב' שמתאים בפשטות הכתובים שהעביר את נשיו ובניו אל עשו, בהתאם לעבודה דלעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ע"י העבודה בשלשה עמודים זוכים לגאולה שלישית ולביהמ"ק שלישי. שייכות שלש לשלום: דוד, שלמה ומשיח. אתכפיא, אתהפכא, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. בעבודה הוא בק"ש דערבית ושחרית ובאים לגאולה, עבודה דיחידה, יחיד שלמעלה מאחד.

"ביתי" אהבת הקב"ה לישראל בעצמותו ית' למעלה מכל גילויים, לפי אופן עבודתם בקיום המצוות בעוה"ז הגשמי. מתגלה ע"י לימוד התורה ומס"נ בתפלה, אחותי ואימי. אך "רני ושמחי" נעשה ע"י עבודה ד"בתי" דוקא. ג' אופני אהבה וחיבה בתי אחותי ואמי. מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. רננא ברמשא ושמחה בצפרא. מקדים רני לשמחי, כי דוקא בעבודה דערבית "ויהי ערב" מגיעים לעצמות ומהות. כך בתורה, בלימוד אותיות הא"ב. ענין חנוכה משתשקע החמה. להאיר החשך על פתח ביתו מבחוץ ומגיע בעצמותו, "והוי' יגיה חשכי". המשך ההפטרה "וגולה על ראשה" בתוספת א' מהפך גולה לגאולה, "תשואות חן חן לה".

חנוכת המזבח בשמן המשחה לקרבנות ונסכים, המשכה פנימית. נסוך היין, בינה. נסוך המים, חכמה. טבע מים המשכה וגילוי, גליא דתורה. יין מכוסה בענביו, רזי תורה, אך מצד שרשם מים למעלה מיין. ושמן למעלה משתיהן, רזין דרזין, הן בהעלם שבו שצריך סחיטה, והן בשרשו שאינו ראוי לשתיה. חנוכת המזבח בשמן המשחה. המשכת חכ' סתימאה נותן כח להקריב לחם קרבנות ולניסוך היין והמים. שמן למאור לחנוכה למעלה מזה, בשביל אור, משא"כ שמן המשחה הוא לריח.

בהמשך ההפטרה כתיב: "והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים גו׳", היינו מכל העולם כולו. בפרטיות יותר, פעולת הגאולה בב׳ אופני גלות, "האובדים בארץ אשור" (ל' אושר ותענוג) הם השקועים בתענוגי העולם; "והנדחים בארץ מצרים" הם אלו שהם באופן של מיצר. ופעולת הגאולה דלעתיד תהי׳ בכולם, שיבואו "להשתחוות לה׳ בהר הקודש גו׳". כללות ההפטרה היא, שע״י "הבאים ישרש יעקב" דוקא (ולא ישראל) זריעת המצוות בדברים גשמיים בארץ הגשמית "וזרעתיה לי בארץ" וע"י העבודה דבחי' "בוראך יעקב" זוכים ליציץ ופרח ישראל "יוצרך ישראל" שנקראו ארץ חפץ, "ראשית תבואתו", ומזה מגיעים לאמיתית קיום המצוות שיהי׳ לעת"ל, ועד ל"והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור גו׳ בהר הקודש בירושלים".

בפסוק נזכר רק העליה דשבת ור"ח ולא של ג' רגלים, וגם הקדים ר"ח לשבת, חידוש בעליה לרגל ראיית פני ה"א, גילוי פנימיות בראי'. מציאות אלקות בעולם אינו בהעלם, בעולם עצמו רואים שיש בורא ואפשר גם להסבירו לגוי, אלא שהוא בחי' אלקים. ולישראל קבע מועדים זמנים מסוימים בהם גילוי אלקות בבחי' ראיה שאז השמחה ביין, דבר המגלה, משא"כ בשבת ענינו עונג שאינו גלוי. לעת"ל יוסף אור וגילוי, חדשו של חודש ושבתו של שבת בלי לבושים, בחי' ראיה. זה עיקר החידוש, לכן לא נזכר העליה בג' רגלים. אלא שגם ביו"ט יהיה חידוש הישנות, אבל לא חידוש מעיקרא שהוא יש מאין. "יבוא כל בשר להשתחוות", לא רק עיני בשר, מצד הביטול שהוא רך ועניו. קשור לראש הפרשה "וארא גו' לתת להם א. את ארץ כנען ב. את ארץ מגוריהם ג. אשר גרו בה", ג' עניני ארץ המבואר בתו"א עה"פ "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'".

הגאולה הייתה ביום ובלילה, אף שהם הפכים ממש, "בעצם היום גו׳" תקפו של יום, וחצות הלילה זהו תוקף חושך הלילה. יצי"מ בעבודה בכל יום אינה רק היציאה מהמיצרים דלעו״ז, אלא גם ברוחניות ואפילו בקדושה. מיצר הגרון הוא ממוצע להתהוות המידות שברעש (הומל טומל) מהמוחין שבמנוחה, הפסק ה'בכן' וצמצום בהשכלה הופך מהות שכל למהות מדות. ניכר בציור הגרון, שיש בו אורך רוחב ועומק, מ״מ הוא צר לגבי הראש. צמצום והפסק בקדושה הוא דבר טוב (ס׳איז אַ גוטע זאַך) בשביל גילוי והתהוות המידות, עד שעל ידו דוקא בא המעשה בפועל. יציאת וביטול המיצרים, ענינה, שגם במידות יאיר אור המוחין כמו שהוא במקומו ע״י המשכת מוחין דגדלות, פנימיות המוחין. יתר ע"כ מוחין דגדלות מגלים גם את המצפונות שבמידות ושרשם שלמעלה משורש המוחין. כמבואר בכ"מ שיחידה שורה בלב ולא במוח, כי שורש המידות למעלה משרש המוחין. וזהו ענין יצי"מ, היציאה מבחי' מדות הנמשכים ע״י מיצר הגרון, עד שמאירה בהם הארת המוחין כפי שהם במקומם, ועד שמאיר בהם שורש המידות שלמעלה משורש המוחין. מוחין ומדות הם כמו יום ולילה, ו"בעצם היום הזה", בתוקף גילוי מוחין דגדלות ופנימיות המוחין, נעשה ליל שימורים, תוקף המדות, שגם הלילה נהפך ליום, ולילה כיום יאיר, ועד שמאיר שורש המדות שלמעלה משורש המוחין, וכתיב "ליל שימורים הוא להוי׳" ממש, שנמשך תוס' אור בשם הוי׳ ע״י הפיכת הלילה ליום. וזהו גם הטעם על מה שחוזר ב' פעמים "ליל שימורים הוא להוי׳ שימורים גו׳", כי בחי׳ אתהפכא היא כמו עבודת התשובה שהיא בכפליים.

צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, שע״י הגלות באים לעילוי גדול ביותר, נצחון הסטרא אחרא והגלות המנגד, אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. "פרזונו" לשון פרזות, פרוז ובל"ג, כי ע״י הגלות (פזרונו) באים להפרזון למעלה ממדידה והגבלה (פרזונו). "והנצח זו בנין ירושלים" מדת הנצח הוא כשיש מונע ומעכב שאז מבזבז את כל האוצרות שגנזו אבותיו וכמוסים וחתומים לניצחון המלחמה ומבזבז כל אוצרותיו. עד״ז למעלה, בשביל נצחון המלחמה מבזבזים כל האוצרות שלמעלה שלא שזפתם עין, בחי׳ עין לא ראתה גו׳. ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם, שלימות היראה, אף שהמלחמה מתנהגת ע״י תכסיסי מלחמה שמלמדים המפקדים, בכל זאת האוצרות ניתנים לאנשי החיל המוסרים את נפשם בפועל ממש שעבודתם במס"נ בכל מאדך בל"ג. "מקול מחצצים", קול לומדי הלכות מחיצות דשבת, חגיגות ומעילות וחציצה, "בין משאבים", שלומדים ושואבים דברי תורה, לימוד המרמז לניצחון, כמו מחיצות בין רה"י לרה"ר, בין יחידו של עולם לעלמא דפרודא. ע״י התורה פועלים את הנצחון על המנגד, ובפרט שלימוד התורה הוא בקול גדול, בקול מחצצים, ומתקשר עם נותן התורה, בין משאבים, ששואב ממקור התורה, נותן התורה לשון הוה, ברכו בתורה תחילה.

זה יתנו גו' הדל לא ימעיט, הרי הקב"ה אינו מבקש אלא לפי כוחן. גם ענין מטבע (הגבלה) של אש (בל"ג), וענין מחצית, הרי עשר הוא שלימות ומהו עשרים גרה. הדל והעשיר, כל אחד נותן בהתאם לדרגתו עשר גרה שלו. העשיר מאצילות והדל מעולמות בי"ע. ומש"כ לא ירבה ולא ימעיט, כי צ"ל הנתינה בשלימות בכח עצמו, כי כך רצה הקב"ה שלא יהיה נהמא דכיסופא, וישנו בפרטיות בכל אחד מישראל. שלימות העבודה למטה, שהאמונה תחדור לכל כוחות הנפש, ונמשך שלימות מלמעלה, בחי' עשר דוקא. אך העיקר שהיו דבר אחד, דבר שלישי, עד שיורגש בכ"א מהם שאינו אלא מחצית. הכח לזה מלמעלה, כי תשא את ראש, הראה לו מטבע (הגבלה) של אש (יסוד הכי רוחני), שהגבול עצמו נעשה באופן דאש בל"ג.

שייכות ענין לא זז לעולם למקדש גשמי, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שגם בזמן הגלות הם מקדש מעט שמשם אינו זז לעולם, מכיון שאינו זז מירושלים של מעלה לכן גם אינו זז מירושלים של מטה, דגם כאשר הי׳ החורבן באופן דכילה חמתו על העצים ועל האבנים, נשאר הבהמ"ק שלמטה.

מלחמת עמלק, בתורה כתיב "בצאתכם ממצרים", בהפטרה הל' "בעלותו ממצרים". וישנו לגריעותא, ואתה עיף ויגע, וישנו למעליותא, דרך של עליה, יתרון האור מן החושך, אז יש מלחמת עמלק. וזה נתגלה ע״י שמואל הנביא. הדרך האמיתית מחבר פינה הכי נידחת בקצוי תבל עם עיר הבירה וארמון המלך עד לקיתון שבארמון. עד״ז הוא דרך הוי׳, לחבר את הפינה הכי נידחת בסדר השתל', עם עצמותו ומהותו ית׳ ע"י הספירות. הן בהעלאה והן בהמשכה למטה עד שנעשה דירה לו ית׳ בתחתונים. בענין זה מבואר במאמר ענין נפלא, שהדירה לו ית׳ היא עד״מ אדם הדר בדירת חבירו. והחידוש שבדבר, בכ"מ מבואר המעלה בדירה בתחתונים שממשיך עצמות ממש, כמו שעצם האדם דר בדירה, והעצם נמצא בה בגילוי, כדירת המלך שדוקא שם אפשר להיות ערום וכו׳. אמנם במאמר זה מבואר חידוש באין ערוך יותר [ומצד החפזון (לויפעניש) בלימוד המאמר שמים לב רק לכללות הענין ולא להפרטים, כמדובר כמה פעמים], שהדירה היא כמו הדר בבית חבירו, והיינו שהדירה היא באופן כזה שהתחתון נשאר להיות בבחי׳ דירת חבירו ואעפ״כ הוא דירה לו ית׳, שהקב״ה דר בה כמו בדירתו. וזהו חידוש "בדרך", המשכה למטה, לא שהתחתון עולה ממדריגתו ונעשה מציאות של עליון, אלא שגם בהיותו מציאות של תחתון, בכל זאת הוא נעשה לדירה לו ית׳. לעשות צדקה ומשפט. ביאת עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אינו מקרה נקרית, גם מתן תורה הי׳ בדרך בצאתכם ממצרים. שאז הוא המשכת העצם. מלחמת עמלק הוא ע"ד הקדמת יתרו עתה ידעתי גו' כיתרון האור מן החושך. דכאשר בני ישראל הלכו בדרך הוי׳ לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים אז בא עליהם עמלק, והי׳ צ״ל מלחמת עמלק כדי לפעול יתרון האור כו׳. יתרו ועמלק הם ב׳ אופנים שצ"ל לפני מ"ת, ביתרו צריך להפכו לטוב, ובעמלק צ״ל מלחמה, ועל ידם נהי׳ מתן תורה.

בשינה הכוחות הפשוטים בגילוי והכוחות הנעלים בהעלם. כשלא ינום וגו' ניכר מעלת ישראל דאתה בחרתנו גו' ונפלינו גו'. אך ישנו עם, שישנים מן המצוות גורם שינה למעלה ולא ניכר מעלת ישראל. כוחות הפשוטים (אוה"ע) פועלים יותר מכוחות הנעלים (ישראל עם חכם ונבון). ע"י מס"נ נדדה שנת המלך תוקפו של נס. הוראה נצחית כל שנה ונתינת כח שיהיה נדדה שנת המלך בכל סדר השתלשלות.

לפני יצי"מ ומ"ת קראו לתשרי חודש הראשון ועתה נשתנה להיות ניסן חודש הראשון. תשרי השגה אלקית מהנהגה טבעית, כח א"ס דלא ישבותו. ניסן הנהגה נסית לשון הרמה שמגביה ומרים עצמו מהגבלה. וישנו בתורה: הנהגה טבעית ללמוד באותה חיות כבפעם ראשונה, לא שניתי; הנהגה נסית לאפשא לה לחדש בתורה. בעבודה: אהבה בכל לבבך, טבע; בכל מאדך, נס. פרשה שניה, אין עושים רצונו של מקום; פרשה ראשונה עושים רצונו של מקום. גם ענין די מחסורו (טבע) ומחויב לעשרו (נס). החידוש דגאולה דניסן, לא רק שלימות הטבע, "תולדות השמים והארץ" מלא, "אלה תולדות פרץ", פריצת המדידה והגבלה. אמנם הסדר הוא תחילה בחר בעולמו, טבע, סולם מוצב ארצה ואח"כ ניסן, חודש הגאולה. "ראשו מגיע השמימה".

בכללות יש בכתר ג׳ מדריגות. מלכות שבכתר, חכמה שבכתר, וכתר שבכתר. וזהו אנכי, אני ראשון ואני אחרון, אנכי מורה על תוקף הרוממות וההתנשאות וההפלאה מכל סדר השתל', כן הוא גם בכתר, אני אחרון הוא מלכות שבכתר, אני ראשון חכמה שבכתר, ואנכי בחי׳ כתר שבכתר שהוא מופלא ומרומם לגמרי. 'אני אחרון' גורם שלימות בסדר השתל' שמקבל מכתר. מילוי החסרון בלבד, די מחסורו אשר יחסר לו. אבל מבחי׳ אני ראשון מופלא מסדר השתל', נמשך גם עשירות. ומבחי' אנכי, כתר שבכתר, העשירות בתכלית השלימות. במ"ת נמשך "אנכי הוי' אלקיך", מעין הגילוי דלעתיד. ניתן הכלי להמשכות הכי נעלות, בחי' אנכי נמשך בתחתון עד "לא יהיה לך אלקים אחרים". וזהו "ויקרא אל משה" שלא נזכר מי הקורא, אנכי שלמעלה מקוצו של יו"ד, אל בחי' משה עליו נאמר "אנכי עומד בין ה"א וביניכם". בא' זעירא, אתעדל"ע בלבד, ע"ד אמונה, דמצד אחד הוא הכל (אמונה איז אַלץ) ולאידך יתכן שגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. לכן חסר באותיות, אתוון זעירין. לעת"ל יומשך בגילוי בא' רבתי דמשיח, אד"ם, אדם דוד משיח, כל ג' הבחי' בגילוי ובשלימות.

לע"ל נזכיר יצי"מ בגשמיות שמשתלשל מיצי"מ ברוחניות, שהיא כללות ענין הגלויות: מיצר הגרון מפסיק בין השכל האלוקי למידות למעשה בפועל, גם אם עבודתו אינה בשלימות ניתן לו הכח ע"י שהקב"ה קרא לבנ"י "אלוקים אתם", וברא אותם בצלמו, לכן ניתן כח בכל מצב להתגבר על המונעים ולהלחם באופן של "כי תצא למלחמה על אויבך". "אלקים נצב בעדת א-ל", שכינתא אזלא וקיימא, ועבודתו 'לכתחילה אריבער' כי אין העולם מעלים ומסתיר, אלא אלקים נצב, "אלקים אתם ובני עליון כולכם", וכל מקום שהולך הקב"ה הולך לפניו להנחותם הדרך. וכל אחד יכול בכל יום לעשות לו ית' דירה ראויה שבה תתגלה עצמותו ומהותו.

מבואר בשל"ה שכל חודש ניסן הוא כמו ר"ח כל השנה. ביאור אדמו"ר הזקן עה"פ "אל יתהלל חכם בחכמתו", בעצם כח חכמתו משם יכול להלביש ולהתפשט למטה בבי"ע. "כי אם בזאת" בחכ' תתאה, "יתהלל המתהלל", שע"י כך דוקא, "השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד גו' בארץ" דוקא, "באלה חפצתי נאום ה'", כי סוף מעשה עלה במח' תחילה, כדעת ב"ה ארץ קדמה. מעלת ספי' המלכות קשור לפסח, על הפתח, ועל שם פה-סח, דיבור והגדת לבנך, ושרשה למעלה מעלה. האמונה שבזכותה יצי"מ, "חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר", ענווה וביטול עם אמונה אף שנמוך, הם שרש הכל. זה כל ענין חודש ניסן שכל יום הוא נקודת ר"ח ונמשך הנס בטבע ובאו למ"ת שנתבטל הגזירה דעליונים ותחתונים ו"אלקים נצב בעדת א-ל" ואני המתחיל.

בפסוק "ונחה עליו גו'" מחלק בין רוח חו"ב, רוח עצה וגבורה, שהם כוללים בפנימיותם. אבל "רוח דעת ויראת ה'" הם ב' הפכים, אלא שזה ענין הגאולה לאחר הירידה הגדולה שתכליתה עליה גדולה "כימי צאתך מאמ"צ" אף שרוב הימים מאז אנו בגלות, כי תכלית הירידה להכניס א' בתוך הגולה, מגולה לגאולה, ואז "אראנו נפלאות" שלא בערך לימי צאתך. בפרט ע"י עבודת ימי הגלות האחרון עקבתא דמשיחא שהעבודה היא בספירת הנצח כמבואר בדרושי ההילולא שהמלך מבזבז כל אוצרות אבותיו שלא שזפתם עין מעולם להשבית אויב ומתנקם, "אשר חרפו עקבות משיחך". האוצר הכמוס הוא פנימיות התורה שיהיה באופן של בזבוז עד ש"מלאה הארץ דעה את ה'" שיגיע למקום הכי תחתון. לכן מחבר דעת ויראת ה', אחדות מוחין ומדות. לא רק מוח שליט על הלב אלא שנעשה למציאות אחת. וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ח"ו להיות אראפגעפאלן מפני הגלות כי הגלות הוא רק בשביל הגאולה, שבכל יום מכניסים את אלופו של עולם ועושים מגולה גאולה.

מעלת שמיני שומר ההיקף למעלה משביעי דשבת. וביום השמיני נטל עשר עטרות. ענין כינור דח' נימין ולעת"ל י' נימין. כנור כ"ו-נר. בעבודה, ז' מדות, ז' ימי הבנין, הם עיקר בנין עבודתו של אדם, עיקר העבודה הוא במדות. לכן כיבוש ז׳ עממין הוא גם לפני ביאת משיח, ולעתיד יהי׳ גם כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם כנגד ג׳ המוחין חב״ד. "הנסתרות (ג' מוחין) להוי׳ אלקינו ו'ה'נגלות (ז' מדות) לנו ולבנינו". אמנם הגם שעצם עבודת המוחין אינה שייכת עכשיו, מ"מ כדי שענין המדות יהי׳ בשלימות, צריך עכ״פ המסקנא של המוחין, שצ״ל ענין של מדות וכולם שוין בזה. כי בהתבוננות בעומק וכו׳ בידיעת אלקות יש חילוקי דרגות, כל חד לפום שיעורא דילי׳. משא״כ המסקנא, שצריך להיות קיום המצוות לא באופן של מצות אנשים מלומדה אלא מתוך חיות הנפש והתפעלות וכו׳, הנה בזה הכל שוין.

מה שייך ענין ההליכה בחוקים, הרי כולם שוים במעשה המצוות. "בחוקותי", לא רק חוקה אלא גם חקיקה. כו"כ דרגות בתורה, עיקר ענין החקיקה הוא בלוחות הראשונות שהוא דבר אחד שאי אפשר להפריד ביניהם. מצד הבחירה אפ"ל הפרדה. אבל באותיות החקיקה נעשה לדבר אחד ממש עם התומ"צ וא"א להפריד ביניהם כלל. חוקה היא ההתאחדות בעצם הנפש באופן של חקיקה, אין לך רשות להרהר אחרי', התקשרות פנימית ועצמית בעצם הנפש למעלה מכל גילויי הנפש. האדם צריך לעבוד עבודתו גם בכל התומ"צ שתהי׳ באופן של חקיקה, שיהי׳ בהתאחדות גמורה עד שאי אפשר להפריד ביניהם. כיון שהקב״ה הוא א״ס, יכול לעלות מעלה מעלה, בכל מאדך עד מאוד האמיתי דלמעלה. דבזה ב׳ ענינים, א׳ שבמאוד שלו יש מאוד האמיתי, ב׳, דכיון שקשור עם המאוד האמיתי, מובן שסוף סוף יגיע למאוד האמיתי, לכן אין לעמוד במדריגתו, אלא לעלות מעלה מעלה אל המאוד האמיתי, וזה בא כאשר הוא נמצא במקום ודרגה כזו שבה הקב״ה נמצא. בעוה"ז התחתון שנתאוה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. ובמקום שרצונו של אדם העליון שם הוא נמצא, דעצמותו ומהותו ית׳ נמצא למטה דוקא, שם נתינת שכר מעצמותו ית׳, והיעודים הם יעודים גשמיים דוקא, דכיון שאופן מציאותו ית׳ בעולם הזה הוא כמו בדירה, הרי כשם שבדירת האדם נמצא בה האדם עם כל עניניו, כך גם הקב״ה נמצא בעולם הזה בכל עניניו, גם בענין שכר המצוות. והשכר גופא אינו שכר רוחני, אלא שנמשך בדברים גשמיים, כמו ברשב״י שע״י אמירת התורה שלו ירדו גשמים גשמיים.

האדם הוא עולם קטן, ויש בו ד׳ יסודות אש רוח מים ועפר, וכל העולם תלוי באדם בתיקון ד׳ יסודות שלו, הוא מתקן את כל העולם כולו. דגם את העולם נתן בלבם של בני אדם, הסדר מלמטה למעלה, עפר מים רוח ואש. עפר הארץ: לשון רצון ומלשון ריצה, התשוקה לעשות רצון קונו. התשובה ליכלל בו ית׳. הביטול דארץ שהכל דשין עליה שאינו מציאות לעצמו, וצריך לעזר וסיוע מלמעלה. מים: מצוות שירדו למטה בדברים גשמיים. פקדת הארץ ותשוקקי׳ גו', מילוי התשוקה ע״י מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. רוח: בעולם הזה, מלשון העלם, צריך נתינת כח מיוחדת. וזהו יסוד הרוח, שתוכנו העלי׳ למעלה, רוח האדם העולה היא למעלה, לימוד התורה הו״ע הרוח. אש: כי גם הרוח אינו עולה למעלה לגמרי, וצ"ל יסוד האש שטבעו לעלות למעלה, וצריך פתילה שתמשוך אותו למטה כדי שלא יכלה, ובעבודה הו"ע תשובה. לע"ל העבודה לא יהי׳ באופן של תשוקה לעלות, אלא שבעבודתו גופא יאיר האור שלמעלה. ברוך קונך, שהוא חד עם עצמותו ית׳, וגם בעבודתו למטה שבמדידה נרגש האור שלמעלה ממדוה"ג, המספר עצמו יהי׳ באופן "אשר לא ימד ולא יספר". "והי׳ במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", תשובה באותו מקום, זדונות נעשה כזכיות "ונקבצו בני יהודה", הודאה וביטול דמלכות, ולעת"ל תתגלה מעלת ספירת המלכות, עם בני ישראל, ז״א, "יחדיו", שהמספר ובלי מספר יהיו יחדיו.

הקדמת נעשה לנשמע ע"ד הקדמת קב"ע מלכות שמים לקב"ע מצוות, ביטול לבעל הרצון ולא רק לרצון ומצווה מסוימת. ביטול כל מציאותו ולא רק אבר פרטי. הוא הרז שמלאכי השרת משתמשים בו, כי אין זה גלוי בטבעו אלא למעלה ממדוה"ג, ענין הכתר. ונתגלה ע"י קשירת הכתרים, סיוע מהמלאכים לבנ"י.

בפסוק ה' מדרגות בתורה: "אצלו", כתר; "שעשועים יום יום", חו"ב דאצילות; "משחקת לפניו בכל עת", התפשטות בז"א; "משחקת בתבל ארצו", במלכות; "ושעשועי את בני אדם", בעולמות בי"ע בהם מתגלה עונג העצמי דעצמות א"ס. בזהר: קוב"ה (ז"א או עצמות המאציל) אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, שממנו נמשך כל ד' המדריגות הנ"ל, חידוש דמ"ת כפי שיהיה לע"ל, גילוי העצמות כמלך המתגלה בדירתו.

"כה תברכו גו' יברכך גו' ואני אברכם", ברכת כהנים נעלית יותר משאר הברכות, יש בה גם מעלת תפילה לפעול ענין חדש. "תברכו" אותיות בכתר"ו, המשכה מכתר. הסדר מלמטה למעלה, "יברכך גו' וישמרך", בסדהש"ת. "יאר גו' ויחנך", המשכת מלמעלה עד"ויחנך" לשון חן, למעלה ממדוה"ג. "ישא הוי' פניו אליך", הקב"ה נושא פנים לישראל כי מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, שעולים לדרגא נעלית יותר משביעה, ומעלים את הניצוצין ע"י הברכה. כזית שם אדנ–י וכביצה שם הוי', יראה עילאה ויראה תתאה, חכמה עיל אה וחכמה תתאה. כללות העבודה לפנים משורת הדין. ע"י עבודה נעלה כזו ההמשכה היא שלא בערך, בבחי' נשיאת פנים. הכלי לזה, "וישם לך שלום", תורה. "ושמו את שמי" המיוחד והמפורש ושם העצם. " ואני (אין) אברכם", במקום הכי תחתון, בטבע, ברכה בראש וברכה בסוף. המשכה זו ע"ד המבואר במאמר דשבועות ה' ענינים, א' "ואהי' אצלו אמון" , ב' "ואהי' שעשועים גו'", ג' "משחקת לפניו בכל עת", ד' "משחקת בתבל ארצו", ה' "ושעשועי את בני אדם", דגם בפסוק זה ההמשכה היא מענין החכמה שבכתר. מ"יברכך" עד"ואני אברכם".

ענין ק״ש, קב"ע ומס"נ בפסוק ראשון שמע ישראל, ענין הרצוא והעלאה. ענין תפילין, קיום מצוות בפועל, לשון תופל, צוותא וחיבור, המשכה, תוכנו להמשיך השעבוד דלב ומוח למטה. כמו"כ קרבנות לשון קירוב עד רזא דא״ס, לחמי, מחבר העולם עם הקב״ה. בב׳ התנועות דרצוא ושוב, ונסכים המשכת פנימיות וחיצוניות החיות. במדבר היתה עבודת הקרבנות, העלאה למעלה. ולפני בואם לארץ נצטוו על הנסכים, להיות שם גוי אחד בארץ, להמשיך המס״נ דאחד בארץ הלזו הגשמית. לכן נקראת ארץ מושבותיכם ולא ארץ כנען ענין השוב. וצ"ל בשמן יין וסולת, ג׳ המוחין חב״ד בחי׳ שוב. אף שבאו לכיבוש ארץ ז׳ האומות, ז׳ המדות, משא"כ על כיבוש המוחין נאמר "אל תצר את מואב", רק לע״ל, כאשר ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, מ״מ, כדי שתהי׳ עבודת המדות בשלימות צריך לזה גם המשכת המוחין, בחי׳ מוחין השייכים למדות.

החילוק בין שירה זו לשירת הים. מעיין - הוא הנשמה כמו שהיא למעלה, באר - עבודת הנשמה למטה. מי הים מלוחים, מי באר מתוקים. העיקר עכשיו הוא עבודת המדות, ועבודת המוחין הוא רק בבחי' מוחין השייכין למדות, לעת"ל יהי' עבודת המוחין מצ"ע. "לבנון" קאי על כתר חכמה בינה. נתינת כח מעבודת האבות לחפור - להעביר גסות הרע, "כרוה" - להסיר דקות הרע. הכרח הקדמת עבודת התפלה לכל עבודת האדם.

נדרים סיג לפרישות, מילי דחסידותא, למעלה מצדיק, ג' מדרגות באדם; צדיק בינוני רשע, חסיד-אצילות, מילי דחסידותא, שלא ישאר חסיד בפני עצמו אלא ימשיך פרישות וחסידות בעולם המילי מל' העלם והסתר. למעלה מזה, היתר נדרים ע"י חכם ואב, אהרן איש החסד בעצם, תורת חסד, בכוחם להתיר גם למפרע. החילוק ע"ד אכילת כהנים (התרה) ואכילת מזבח (נדרים). והכל ע"י דיבור (זה הדבר) ששרשו בפנימיות הנפש. הסדר הוא קודם פרישות אח"כ התרת הנדר ועד לקדש הקדשים, פרה אדומה מי חטאת. ביאור נפלא במשנה "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (במוסגר, מציין לחילוק בין צדיק לחסיד באגרת הקודש סכ"ב בענין רחץ ה' את צואת כו' במשל האב המכה את בנו שנזכר הלשון צדיק ולא חסיד).

מעלת הגילוי דט"ו באב שהוא מעין הגילוי דלעתיד, יובן מהמשך המשנה, בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך וכו'. הוא תכלית היחוד דקוב"ה (בחור הוא הקב"ה שנקרא בשה"ש "בחור כארזים") וכנס"י (בנות ירושלים או ישראל) בזמן הזה הוא אירוסין ולעת"ל יהי' נישואין. עיקר הירידה היא חורבן בית שני בעוון שנאת חינם, אחרונים לא נתגלה עוונם, כי מלבישו באיזה טעם כאילו השנאה יש לה סיבה, הזולת אשם, לכן התקנה לזה היא אהבת חינם ובפרט בעקבתא דמשיחא כשכל ישראל מצפים למשיח, "ברכנו אבינו" באורו של משיח, באור פניך, תלוי בענין האחדות "כולנו כאחד". נשמות נק' בנות ישראל, מדרגה נעלית שמקורה במעין גנים באר מים חיים, ובנות ירושלים, יראה שלם שלמות היראה, משם נמשך אהבת ישראל בשלמות למעלה מבחינת "שכולם מתאימות" אלא מציאות אחת כיד ימין ושמאל בגוף אחד, קומה אחת שלימה. לכן אומרים בחור שא נא עיניך להיות יחוד קוב"ה וכנס"י בשלמות. גם מעלת נש"י בפרטיות בד' אותיות שם הוי', כי חלק הוי' עמו, נחלקו לד' סוגים כללים, ד' רגלי המרכבה (האבות ודוד) וד' דגלים, וכולם מרכבה אחת ויחידה להקב"ה. על אף חילוקם לד' משפחות; יפיפיות, יו"ד דשם הוי', חכמה; מיוחסות, ה' ראשונה, בינה (אם הבנים, יחוס); עשירות, תפארת וכללות ז"א; מכוערות, מלכות, ה' אחרונה, סיהרא ל"ל מגרמה כלום; כל הד' סוגים יוצאות ביחד במעמד ומצב דבנות ישראל וירושלים ואומרות בחור שא נא עיניך להיות היחוד דקוב"ה וכנס"י. הכח לזה ממשיכים מא"ס עצומ"ה ית', בחור כארזים, עתיק, כי כדי להיות יחוד מ"ה וב"ן עד אשר והיו לבשר אחד צריך להמשכת כח א"ס בנישואין ואז הוא יחוד נצחי למעלה ממדוה"ג. יחוד זה נמשך בט"ו באב לאחר הירידה דת"ב ובאופן קבוע, "אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח".

ג' ברכות ראשונות דברכת המזון הם דאורייתא והרביעי "הטוב והמטיב" תיקנו רבנן ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה (שהוא מז' טעמים שניתנו לחמישה עשר באב שהם כנגד ז' מדות). מבאר הצ"צ שג' ברכות הן נגד חג"ת כדי להמשיך תוספת שפע ברכה גם מקו הגבורה, תגבורת החיות, וברכה הד' הוא שיומשך ברכה גם מספירת המלכות, כי גם היא היתה כלולה בג' קוין, ע"ד ג' רגלי המרכבה שהם האבות ודוד הוא רגל הרביעי, מלכות, התגלה אח"כ, כך גם בד' יסודות ארמ"ע, בס' יצירה מונה רק ג' אש מים ורוח, רק במדרש ורמב"ם נוסף יסוד העפר אלא שהיה כלול בג' יסודות ונתגלה אח"כ בפ"ע, לכן מה"ת יש ג' ברכות, חג"ת, ורבנן הוסיפו ברכה ד', מלכות. מטרת הברכה היא שיומשך למטה בעולם בגשמיות "על הארץ ועל המזון", גם המצוות נתלבשו בגשמיות, וחותם בברוך שלא יגע בו יד זר ע"י המשכה דאור חוזר. ה' נושא פנים לישראל, בתורה כתיב "ואכלת ושבעת" והם מדקדקים על עצמם עד כזית, עבודה לפנים משורת הדין, למעלה ממדוה"ג, כדי להמשיך הברכה למטה בעולם באכילה, מצוות גם נתלבשו בגשמיות אבל הם בעצם למעלה ממדוה"ג, משא"כ האכילה היא בהגבלה ושיעור, לכן מדקדקים על עצמם ונעשה נשיאת פנים לישראל עד "וישם לך שלום".

בלקו"ת פ' ראה כבר במאמר הראשון מוזכר אלול, בר"ת את לבבך ואת לבב, הסרת הערלה כדי לגלות שם הוי' בנפש, החל מיו"ד חכמה שבנפש, "חלק הוי' עמו", וכל ד' אותיות. יו"ד, חכ' שבנפש, ישנו גם ב"רשעים (דתניא פרק "אחד עשר") מלאי חרטות" מבחי' טוב שבנפשם משכינתי' דשריא על רישיה בבחי' מקיף, קוצו של יו"ד, רק שצריך לזה זמן. וכולל ה"א עילאה, כי חו"ב הם תרין רעין דלא מתפרשין, נקודה בהיכלא, ומחדש בלקו"ת (לכאו' שלא למעליותא) כשאין נקודה אין ההיכל משמש כלום וכשיש נקודה בלי היכל גם אינו כלום, וא"ו הוא נחל איתן לששה מדות שבלב, ומשם לה"א אחרונה, מחדו"מ כל הג' קוין. בזמן הגלות שאין השם שלם תלוי בתשובה, "ובקשתם משם את ה"א", "ומלתם את ערלת לבבכם", אבל לפנימיות נקודת הלב צ"ל "ומל ה"א את לבבך" ונעשה השם שלם. הזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול שמאיר יגמה"ר בעבודה ד"אני לדודי" אתעדל"ת, בהכנה זו מגיע עם המלך מהשדה לעיר בחודש תשרי, "ודודי לי" אתעדל"ע, כי מחשבתו של אדם כבר בשמחה הגדולה דשמע"צ ועד להשמחה דלעת"ל מטעמי תורה שיתחדשו אז, ושם הוא נמצא כבר משבת מברכים אלול מובן שכבר באלול ישנו "דודי לי", ומל ה', השם שלם, י"ה בו"ה. וזהו "ראה אנכי נותן" בעין יפה, "לפניכם" בבחי' פנים, "היום" באופן נצחי ותוכלו להמשיך עליכם "ברכה", לעת"ל יהיה זה אצל כולם באופן ודאי ר"ת "ויברך דוד את הוי'", הודאי שמו ובאופן נצחי.

תלה הכתוב מצות הבאת ביכורים תיכף ומיד בבואם לארץ, מוכרח לומר שישנו ברוחניות, גם בזמן הזה, עבודת התפילה במקום ביכורים תיקנו, איתא במדרש: משה צפה שעתידין ביכורים ליבטל תיקן להם ג' תפילות בכל יום, ומבאר הצ"צ הטעם, בביכורים ב' ענינים, הבאה וקריאה, העלאה והמשכה, כמו"כ בתפלה, העלאה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והמשכה משמימה לארצה, למלא את צרכי האדם. כשם שביכורים באים "מראשית פרי האדמה" מהמובחר ומשובח, כך כשמתבונן ויודע לפני מי הוא עומד, תפילתו היא מהמובחר ומשובח שבכוחותיו, ונותן להקב"ה את החלק הכי נעלה שבנפשו (העלאה), והקב"ה נותן לו מידו המלאה הקדושה והרחבה (המשכה), מבחי' יו"ד דשם הוי' עד לה"א, מאצי' לבי"ע, עד למחדו"מ של האדם העובד. וכתורת הבעש"ט "כי תבוא אל הארץ" לשון מרוצה ורצון – העלאה, "וישבת בה" – המשכה, "ושמת בטנא", בכלים, ר"ת טעמים נקודות אותיות, ומביא את הברכה הכי גדולה "כי תבוא אל הארץ" כפשוטו תיכף ומיד.

ענין שוש אשיש, שמחה גלוי׳ בחג הסוכות זמן שמחתנו. ואח״כ תגל נפשי, שמחה מכוסה בר"ה, אמרו לפני מלכויות, ע"י עם הרחוק מהמלך, בשופר של בהמה, בקול שהוא מעשה ויגיעה פשוטה. הוא ענין וגילו ברעדה. משם יומשך פרטי העבודה דבגדי ישע ומעיל צדקה, ועד לתכלית הכוונה, יחוד קוב"ה וכנס"י, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. המלכות מקשטת את כלי׳ שהם נש"י בהיותם נשמות בגופים. ופועלים בכל העולם שנברא. ג' קוין בג' עמודים שעליהם העולם עומד בג' ימים, ב' דר"ה והשלישי ביוהכ"פ, כולם באופן של אחדות ויחיד. מקריאת הפטרה זו, שמתחיל בענין זמן שמחתינו, משמע שעוד לפני ר"ה צ"ל שוש אשיש, משום שהעבודה דר"ה היא ע״י הקדמת השמחה של מצוה. כי בר"ה היא קבעמ"ש, ואמרו רז״ל קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, כמו בקיום הגזירות צ״ל שמחה של מצוה, עד״ז ועאכו״כ צ״ל שמחה בקב"ע בכלל. אף שבזמן בפועל צ"ל תחילה גילו ברעדה בר"ה ורק אח״כ השמחה הגלוי׳ בסוכות, מ״מ מודגש כבר לפני זה שיש כאן ענין של שמחה גדולה ביותר, על קבלת מלכותו ית׳. כמו באדה"ר נאמר כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, על שהמליך את הקב״ה למלך על כל הארץ ואמר בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו.

"היום הרת", עיבור והריון. עולם, אדם הראשון, שיש בו ד' יסודות בעבודה. קב"ע, עפר, דירה בעוה"ז; תומ"צ, מים, סיוע מלמעלה; יערה רוח ממרום, רוח. חיבור כולם ותיקון כל הד' יסודות באדם יתקנם גם בעולם. צ"ל "תקעו" מלשון יתקע מחשבתו בחוזק, שתוקע ומכניס כל מהותו ומציאותו בתומ"צ עד שנעשה מציאות של תומ"צ ומתאחד עם מציאות הקב"ה ועד שנעשה מציאות של מלך, ודוקא כך אפשר לפעול הכתרת הקב"ה למלך בר"ה, שתמליכוני עליכם, כי צ"ל מלך על עם כמותו. ע"ד מאן פני האדון הוי' דא רשב"י והבעש"ט והרב המגיד ואדה"ז וכל נשיאי ישראל. עי"ז יעמיד במשפט, יהיה קיום והעמדה גם לכנס"י הנק' ארץ, ופועלים גם בכל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדים, מעלת בן ועבד.