סיכום מאמרי מאמרי תצא-י"ג אלול

תפילה היא הזמן ד"כי תצא למלחמה", שעת צלותא שעת קרבא, "בחרבי ובקשתי" תרגום אונקלוס "בצלותי ובעותי", כדי לנצח צ"ל "על אויבך", להתבונן בשרש האויב למעלה במרכבה, שם הוא טוב. אף שבתחילת העבודה, תפלה בכל יום היא מלחמת חובה היותר גדולה, אבל אחר כך היא מלחמת רשות, כי יכול לנצח את הרע גם בדרך שלום ומנוחה ע"י תורה, מלמעלה למטה, לחם מן השמים, באופן ד"פדה בשלום נפשי", אדרבא, התורה פועלת על התפלה שתהא נעלית יותר. כשם שעסק התורה לאחר התפלה גבוה יותר, כך פועל לימוד התורה על עבודת התפלה שנעשית באופן נעלה יותר. כבר מפרשת ראה מדובר בלקו"ת על אלול, ב' פירושים בשושנים, א. תליסר מכילין דרחמי, תפלה, ב' ששונים בתורה, באלול מאיר יגמה"ר לצורך העבודה ד"אני לדודי" ולאחר זה מאירים בר"ה ויוהכ"פ "ודודי לי", נמצא שהתגלות יגמה"ר באלול שייך לתפלה באופן השייך גם לתורה, לכן צריך להוסיף יותר בלימוד התורה ובפרט בפנימיות התורה שהיא בדרך מנוחה ושלום.

ב' טעמים לאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו, א. שור הוא קדושה וחמור קליפה, ויש להרחיק ביניהם, לכן אמרו בני יעקב לחמור שימול א"ע, להפריד הקליפה וכך יוכל להידבק בדינה. אלא שכוונתם היה לבטל הקליפה, ב. חמור ושור הם ב' קליפות לנגד הקדושה, בייחודם נפיק כלבא הוא עמלק (אותיות מ"ו דחמור ואות ו"ו של שור, נ"ב גימ' כלב) גם חמור שור כלב ר"ת חשך מקור הקלי', ע"י המילה רצו לבטל קלי' אלו. ענינים בעבודה: לטעם הא', שור הוא שדה ('קראתי לשורי שדי') "רב תבואות בכח שור", בו נזרע וצומח הנפה"א ע"י חרישה בשור, פני שור מהשמאל דוחה, להשפיל עצמו, לעולם ירגיז כו', לשבר קושי הגוף ונה"ב לחלקים, גם ע"י ביטול נפה"א הנק' ארץ חפץ מרחיקה מחמור שבטבע הקרירות, חמרא בתמוז קרירא לי', היפך חיות דקדושה, ונעשה בה זיכוך ובירור. לטעם הב', שור הוא מועד ומזיק בעצם מהותו, דבר שאינו בטבע איש ישראל, אלא שיכול להרגיל עצמו ח"ו עד שנעשה כן, וצריך בירור וזיכוך, עמלק ענינו קרירות אבל לוחם בישראל בחמימות ותוקף החיות שלא להתפעל. אברם (בגי' גר"ם) ע"י המילה מברר שור וחמור דקלי' ונק' אברהם (גי' חמ"ר), ישכר חמור גרם, יעקב שנולד מהול אמר "ויהי לי שור וחמור" כי בירר ב' קלי' אלו. כל זה קשור לאלול, אף שענין שמאל שייך לר"ה, "שמאלו תחת לראשי" (או "ראשי"), מ"מ אלול כולל גם "ודודי לי", וגם ס"ת ד' יו"דין הם ארבעים יום שבסופו הם עשי"ת, גם ענין המילה מרומז בו בר"ת "את לבבך ואת לבב", לא רק הסרת ערלה הגסה ("ומלתם") אלא גם ערלה הדקה ("ומל ה' אלקיך") ומזה גילוי ונתינת כח לעבודה ד"אני לדודי ודודי לי" ונכללים בזה כל המשכות לכל השנה כולה עד לגשמיות בני חיי ומזוני רויחי.

כשאין ביהמ"ק קיים א"א לקיים ציווי "כי תצא למלחמה" כפשוטו, במלחמת הרשות, אבל שייך זה בעבודה רוחנית, בתפלה, שעת צלותא שעת קרבא, כי בכל יום נעשה בריה חדשה ונפשו האלקית רק במוחו, ובתפלה מאיר מוחין דגדלות, אז היא שעת הכושר לנצח מלחמה זו ע"י "כי תצא", לצאת ממעמדו ומצבו ארויסגיין פון זיך, "צאינה וראינה", אף שמתחיל ב"סולם מוצב ארצה" ורק אח״כ מגיע "השמימה", מ״מ עוד בהיותו בארץ צ״ל אצלו התוקף ד"הנה ה׳ נצב עליו גו׳", היינו שמכיר שצריך לצאת ממדידות והגבלות שלו. "תצא" לשון יחיד, אחדות הוא ענין עיקרי בתפלה, כדי לנצח צ"ל באחדות והתכללות, לכן קודם התפילה צריך לקבל מצות ואהבת לרעך כמוך, וידע שהוא למעלה מאויבך, עי"ז "ונתנו ה"א בידך", השראת שם הוי' ע"י אגודה אחת, "נפש יעקב" ל' יחיד, כי כבר ביציאה למלחמה הוא "על אויבך", שאינו נלחם עם מי שבערכו, אלא הוא למעלה מאויבך, ידיעה זו פועלת נצחון באופן נעלה וקל יותר, אף שהם רבים אינו נלחם עם כל אחד בפרט אלא הקב"ה נותן בידו את כולם כאחד ע"ד מלחמת סיחון וגוג ומגוג "וירא ישראל את מצרים מת" לשון יחיד, כך חסכו לעצמם מלחמה עם כל פרט ופרט. "ושבית שביו", מס"נ לבירור הניצוצות, בתפילה הוא נפילת אפים לאחר שמו"ע. "ובכתה וגו' ירח ימים" בחודש אלול. "ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה", המצב דתפילת נעילה עד היחוד שבשמע"צ, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, והיו לבשר אחד, ענין "ובכתה" שייך לעת"ל "בבכי יבואו", "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו". שייך למצוות ביכורים שבפרשת כי תבוא.

"כי תצא למלחמה" לכבוש את העולם לעשותו כלי לאלקות, ידע שהוא במצב של "על אויבך" למעלה מהם. גם כשהולך "במלחמת הרשות", בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לשם שמים הוא למעלה מאויבך, כי "הכתוב מדבר", גם בה מדבר בתורה, אז הניצחון בהצלחה באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית. פדה בשלום נפשי מקרב לי. "ונתנו ה"א בידך", נותן בעין יפה בתכלית השלמות. אך לשלמות הנצחון צ"ל "ושבית", עבודה מלמטה בכוחו, אז הנכבש נכנס לבעלותו בקניני מלחמה ע"פ הלכה, חזקה או כיבוש. ומדייק "ושבית שביו", החזרת הגשמי למקומו האמיתי. לא רק עליית הגשמי ממקומו למטה והגבהתם למעלה ממקומם; אלא להחזירו למעלה למקומו הראשון והאמיתי, פדיון שבויים מוסיף חיות וזירוז בעבודתו, כי אין לך שמחה גדולה מזו כמשל בן המלך שיצא חפשי ממאסרו וחוזר לבית אביו המלך. "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", הסרת מותרות המוחין והמדות ותיקונם הוא תחילת ועיקר העבודה ומשם נמשך במעשה, כסדר מל"ך, מח לב כבד. "ובכתה גו' ירח ימים", הוא חודש אלול צ"ל בו תוספת בעבודה, ואז "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה", יחוד קוב"ה ושכינתי', כנס"י וקוב"ה בתכלית השלמות עד "מהרה ישמע גו' קול חתן וקול כלה". מלחמה זו היא באדם עצמו, אף דגופא דילהון קדישא, וגם הנפש הבהמית היא נפה"ב דישראל א אידישע נפה"ב, מ"מ הרי הוא מעלים ומסתיר, ושעת צלותא שעת קרבא, עבודת התפלה צ"ל בכל יום, כי האדם גם נה"ב היא ברי' חדשה, וצריך לבררה מחדש במלחמת הרשות דוקא, קדש עצמך במותר לך, ומעלה מיוחדת בזה כי יש בזה גם מעלת ל"ת, שדוחה הרע ונמשך אור בל"ג, וגם מעלת מ"ע, שהאור נמשך ומתלבש בכלים, לכן חביבים דברי סופרים, כי בכוחם לרדת למטה יותר והותקנו בזמן של ירידה בישראל, לצורך עליה גדולה יותר. גם כל הגזרות שתקנו והנהיגו גדולי ישראל בכל דור נמשך על ידם אור בלתי מוגבל ומתלבש בכלים.

סדר השפעה מז"א למלכות מתחיל בהשפעה חיצונית, המשכת מקיף, ב' משלים לזה: מילתא בדיחותא קודם הלימוד, ענין השחוק, תענוג בלתי מורכב; בן המשתעשע בזקן אביו, יגת"ד שלמעלה מהשתלשלות. אח"כ בהשפעה פנימית מגיעים למעלה יותר ונמשך העצם. כמו כן בעבודת התפלה מתחיל בקירוב כללי ואח"כ קירוב פנימי שמתקשר לאלקות וממשיך אלקות בכל עניניו הגשמיים ומגיע עי"ז למעלה ביותר. ורב תבואות בכח שור. אף שמלכות בשרשה היא למעלה מז"א אבל גילוי מעלתה היא דוקא בהמשכה פנימית מז"א, כמו שבת שענינה בספירות הוא מלכות היא למטה מכל הספירות ומקבלת מהן מ"מ בשבת היא מתעלית למעלה מז"א עד שמשפיעה לכל הימים, מיני' מתברכין כולהו יומין. זהו בקשת נש"י שתהא המשכת ז"א למלכות, "לכה דודי כו'" ועי"ז "פני שבת נקבלה" המשכת פנימיות המלכות כמו שהיא מושרשת בעתיק וגם ז"א מקבלת משם, "אשת חיל עטרת בעלה" והכל היה מן העפר, שעי"ז נמשך כח הא"ס בדור ישרים יבורך בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

"רעים אהובים": חכמה ובינה או זו"נ, חתן וכלה, ובפרטיות, "רעים" הם חו"ב, "אהובים" הם זו"נ, טעם היותם רעים אהובים, או משום שזו"נ כלולים בחו"ב, או כי זו"נ מתדמים לחו"ב. עבודת ה' צ"ל בשמחה,והיות שתכלית כל בריאת האדם הוא לעבוד את ה', נמצא שצ"ל תמיד בשמחה, ישנם כמה מדרגות בשמחה שחלוקות בכלל לשניים: שמחה מורכבת באיזה דבר, ושמחה עצמית שפורצת גדר, לזה נאמר "שמח תשמח רעים אהובים", לחו"ב, כי להם עצמם אין שמחה כזו כי הם בהגבלה לכן צריך להמשיך בהם שמחה עצמית הפורצת כל הגדרים, ועי"ז נעשה יחוד פנימי דחו"ב באופן תמידי, עיקר הכוונה הוא שיומשך העצם בענין הנישואין שתכליתה היא ההולדה, גילוי כח הא"ס דוגמת הבריאה יש מאין שהוא בכח העצמות, וכמו שהי' ביום חתונתו זה מ"ת, שאז היתה המשכת השמחה העצמית בלוחות שניות שניתנו ע"י עבודה. שמחה זו היא ביתר שאת בשבתות דאלול, כי ענין היראה והחרדה דאלול לכאורה (בגילוי) אינם בשבת, שהרי בשבת אין תוקעין ובשבת אין עצב בה, ועיקר פעולת אלול בימי השבתות הוא הענין ד"אני לדודי ודודי לי", שמחת נשואין דהקב"ה וכנס"י.

כשם שיש להוסיף שמחה ל"רעים אהובים" (חו"ב) אף שהם שמחים מצד עצמם. כי כמה דרגות בשמחה, והבקשה "שמח תשמח" היא שתומשך שמחה נעלית יותר. כך בכל עניני תורה ומצוות אף שיש בכל אחד מהם שמחה מצ"ע צריך להוסיף בהם שמחה. במצוות, יש שמחה מטעמי המצוה, ויש שמחה במה שהיא מצות הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ע"ד כוונה פרטית וכוונה כללית שבמצוות, וכנגדה שמחה משכר המצוה, ושמחה מעצם זה שמקיים מצות האדון ואינו מציאות לעצמו, רק כל מציאותו הוא האדון ושמחתו היא שמחת האדון. בתורה יש ענין וטעם פרטי בכל אות, ויש ענין כללי השוה בכל התורה, שלכן צריך לברך על כל חלק וענין ברכה"ת, שמחה מטעמי התורה ושמחה מעצם התורה. בחכמה ובינה ("רעים אהובים") יש שמחה בבינה ועונג בחכמה, למעלה יותר בעתיק ופנימיות עתיק, אבל אינה בשלימות, ומבקשים "שמח תשמח", שתומשך השמחה דעצמותו ית' עד למטה מטה בעוה"ז, ודוקא באדם שהוא תכלית היחוד, בנישואין נמשך כח ותוס' ברכה לכל עניני תומ"צ החל ממצות "פרו ורבו", בפרט ביום מסוגל זה בו נאמר המאמר בפעם הראשונה, ומעלין בקדש מדי שנה שלומדים מאמר זה כמה פעמים באופן חדש, יהיו בעיניך כחדשים ממש, בפרט בחודש אלול הכנה לתשרי אותיות רשית, בו מכתירים את המלך, ומלכותו ברצון קבלו עליהם.

הבקשה "שמח תשמח רעים אהובים" הוא שיומשך שמחה יותר נעלית מהשמחה שיש בבינה ומהעונג שיש בחכמה שהם מורכבים וצריך להמשיך בהם שמחה שלמעלה מהרכבה ומדידה והגבלה. השמחה הנגרמת למעלה מעשיית מצוה בשמחה יתירה, היא מהשמחה מעצם עשיית המצוה (שהיא מעלה נפלאה, כי סוף מעשה עלה במחשבה תחילה וכו') והיא למעלה גם מהקבלת עול והנחת עצמותו שבמצוה, כי הם מגיעים רק ברצון ותענוג שלמעלה, ואין עצמות ומהות מוכרח בזה, משא"כ השמחה נמשכת מרוממות ועצמות הנפש, ומעורר למעלה שתהא שמחה מזה שנעשה רצונו, אף שאינו מוכרח בהרצון, למעלה מרצון ותענוג. אף שהמעשה בפועל בקב"ע בלבד כעבד פשוט מגיעה בעצומ"ה הפשוט שלמעלה מהרכבה וציור, מ"מ הרי הוא נשאר בבחי' שלמעלה מהרכבה ואינו נמשך למטה בהרכבה, החידוש בשמחה הוא, שפורצת כל הגדרים המדידות והגבלות גם של קדושה, ופועלת שגם הבחי' הכי פשוטה שלמעלה תומשך למטה בגלוי, כי הכוונה בדירה בתחתונים היא שהם בעצמם יהיו דירה לעצמותו שלמעלה מכל הרכבה, ודירה זו צ"ל בתחתונים, במקום של הרכבה וציור. לכן כבר ביום ראשון לבריאה מאיר אור שלמעלה מהרכבה, ואדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, שהוא מורכב, אלא שאז היתה ההמשכה מלמעלה ועתה הוא ע"י עבודה בשמחה של מצוה.

כאשר מזכירים את התאריך "י"ג אלול" בד' אמות של "ליובאוויטש" ("חב"ד") נזכרים מיד אודות הענין ד"שמח תשמח רעים האהובים" - חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ג אלול שנת תרנ"ז"וכפתגם החסידים ששנה זו היא שנת "נזר"ת", מלשון "נזר". ואע"פ שחתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ג אלול שנת תרנ"ז היתה במקום שונה ובזמן שונה - אעפ"כ הרי זה שייך גם לזמן דעתה... אע"פ שנישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ג אלול שנת תרנ"ז היו במקום שונה ובזמן שונה )לא רק בעבר, אלא בזמן שונה בכמה פרטים וכללים) - אעפ"כ, מאחר שבשעתו הי' זה ענין הקשור עם תורה ומצוותי', וגם עתה מנצלים ענין זה באופן שיפעל הוספה בקיום התורה ומצוותי' - הרי זה ככל עניני התורה ומצוותי' שהם למעלה ממדידה והגבלה דזמן ומקום, ולכן, השינויים דזמן ומקום אינם פועלים חלישות בענין זה. ולא זו בלבד שהשינויים דזמן ומקום אינם פועלים שינוי וחלישות בענין המדובר, אלא אדרבה: השינויים דזמן ומקום מדגישים עוד יותר את גודל העילוי שבענין זה, שגם במדידה והגבלה דשינויי הזמן ומקום, הרי זה ענין שלמעלה ממדידה והגבלה זו. וכאמור לעיל שחיבור ההפכים, מדידה והגבלה ולמעלה ממדידה והגבלה כאחד, הוא ענין נעלה יותר מאשר העדר המדידה והגבלה לגמרי. ובפרט ע"פ מה שנתבאר בדרושי החתונה דשנת תרנ"ז שענין הנישואין הוא גילוי כח הא"ס למטה - הרי בודאי שכללות הענין שייך גם עתה, מאחר שזהו ענין דגילוי כח הא"ס... וכאמור לעיל שאע"פ שנמצאים בי"ג אלול תשמ"א - זמן שונה, ובמקום שונה בחו"ל, או במקום שונה באה"ק, זמן שונה ומקום שונה, הן בכמות והן באיכות - אעפ"כ, ישנה הוראה מהחתונה די"ג אלול תרנ"ז בנוגע לעבודת כאו"א מישראל, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך, בכל מקום ובכל זמן. והביאור בזה: כללות ענין הנישואין הוא - גילוי כח הא"ס למטה, שהרי תכלית הכוונה דנישואין הוא "פרו ורבו", הולדת בנים, ובאופן שגם אצל הבנים יהי' הענין ד"פרו ורבו" - זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, באופן דא"ס. ובעבודה הרוחנית ענינו - להעמיד (אויפשטעלן) עוד יהודי, ועוד יהודים רבים, וגם הם מעמידים יהודים נוספים כו', באופן ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", עד שפועלים שכל העולם כולו יהי דירה לו ית' בתחתונים. וענין זה שייך גם אצל אלו שקודם החתונה, וכן אצל אלו שלאחרי גיל ההולדה – שהרי גם הם צריכים לפעול את הענין ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ברוחניות הענינים, להעמיד יהודים שיפעלו את הענין דעשיית דירה לו ית' בתחתונים. וזוהי ההוראה בנוגע למעשה בפועל מכללות ענין החתונה די"ג אלול תרנ"ז – תוספת נתינת כח (בהוספה על הנתינת כח שע"ד הרגיל) בנוגע לכללות העבודה ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". והנה, כללות עבודה זו נעשית מתוך שמחה, שאז העבודה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כמבואר בהמשך שמח תשמח תרנ"ז (שנאמר בקשר לחתונה הנ"ל) – בתחלתו ובסיומו - ששמחה פורץ גדר. זאת אומרת: נוסף על כללות ההבטחה ד"יגעתי ומצאתי", מאחר ש"הקב"ה עוזרו" הנה מצד ענין השמחה, שפורצת את כל הגדרים, נפעל ענין זה במהירות יותר, בנקל יותר, ובאופן מרובה יותר למעלה ממרידה והגבלה. וכמבואר בהמשך הנ"ל שבענין השמחה ישנם כמה וכמה דרגות, עד לתכלית השלימות - שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי. ובפרט שהשמחה דנישואין קשורה עם אמירת ברכות כו' ("ברכת נישואין) – ומבואר באגה"ת (פי"א) שהיות ו"ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה", מובן שכאשר מברכים ברכה מסוימת הרי "אין כאן שום ספק כלל", "בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם". לסיכום הדברים: אין הכוונה לדרשות ורמזים כו', לתיבות יפות וטובות כו' – אלא המעשה הוא העיקר: להעמיד ריבוי יהודים כו', ולהחזירם למקום שלהם – "צבאות השם". באופן ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". וכללות עם בנ"י, "על צבאותם", יוצאים מהגלות "ביד רמה", "כימי צאתך מארץ מצרים", והולכים לקבל את פני משיח צדקנו. והקיצו ורננו שוכני עפר", והם בתוכם, הן בעל החתונה, והן אלו שסידרו את החתונה ואמרו את הדרושי חסידות כו', בתוככי כל ישראל - במהרה בימינו ממש, ובאופן דעשי' בפועל... "ביום ועש"ק י"ג אלול שנת תרנ"ז התקיימה חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכל עניני נשיאות של הנשיא שייכים לכל הדור "הנשיא הוא הכל" ועאכו"כ ענין עיקרי ביותר בחיי הנשיא - ענין הנישואין. והרי נישואין הו"ע של שמחה, עד לשלימות השמחה, כמודגש בברכת נישואין: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". ויש להוסיף, שבחתונת כ"ק מו"ח אדמ"ר נשיא דורנו (בי"ג אלול) התחיל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באמירת המשך המאמרים הידוע בשם "שמח תשמח" שבו נתבאר בארוכה ובפרטיות תוכן הענין דשמחה, דשמחת נשואין, וביאור גודל מעלת השמחה שפורצת כל הגדרים וכו׳. ו"הימים האלה נזכרים ונעשים שבכל שנה ושנה בי"ג אלול חוזר ונשפע ענין השמחה דנישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ע"ד פעם הראשונה.. ...בודאי למדו המשך זה - "די חסידישע הלכות הרגל", וימשיכו ללמדו בימים הסמוכים, בהתאם להמשך אמירתו במשך שבעת ימי המשתה, שבעת ימי ההיקף, כולל גם יום השמיני, שומר ההיקף..." לזכות ולהצלחת הרה"ח ר' יעקב מאיר בן רחל לאה שיחי' לרגל יום הולדתו ביום ב' דר"ח א' אלול לאורך ימים ושנים טובות לשנת הצלחה מופלגה בגשמיות וברוחניות מתוך בריות גופא ונהורא מעליא