מאמרי ג׳ תמוז

חיי הנפש מוגבלים, והחיים שבהם "שם נפשנו" הם למעלה מהטבע, ובכח זה "לא נתן למוט רגלנו". ויובן ע"פ המבואר בענין "אתפלג קרח" שהוא ע"ד רקיע המבדיל בין מים למים, מחלוקת קרח ואהרן, שמאל וימין, גבורה וחסד. ענינו של קרח מחלוקת, ורצה לעשות הגבורות עיקר ולעשות חיזוק למחלוקת. גם שמו של קרח ענינו הבדלה "רקיע כעין הקרח", ונוסף ע"ז "ואתפלג קרח". הבדלה דיום השני בין מים למים, בין תענוגים רוחניים לתענוגי עוה"ז, כדי שיתעלו יותר מקודם ירידתם. קרח רצה במחלוקת כי חשב שתכלית ההבדלה היא התענוגים הגשמיים עצמם, כי שרשם למעלה משרש הרוחניות. אך טעה, כי לגילוי זה (שיהי' לע"ל) צ"ל תחילה הרגש ומעלת הגילויים. לכן לא נאמר 'כי טוב' עד ליום שלישי. וכן הוא בעבודת האדם, על-אף מעלת העבודה דבכל דרכיך דעהו, הנה כדי שעניני העולם לא יפעלו בו ירידה ויוכל לראות בהם השגחה פרטית, צ"ל בכוונה שע"י יוכל לעסוק בתומ"צ. וזהו אין מחזיקין במחלוקת, וקרח רצה שתתקיים ההבדלה. הכוונה העליונה במחלוקת קרח היתה שיבואו אח"כ לשלום נעלה יותר ע"י משה, ע"ד יום שלישי מתקן ההבדלה דיום שני. שם קרח שייך למחלוקת בטבעו, "ואתפלג" נעשה בבחירתו, דוגמת רקיע המבדיל כדי להגיע לעילוי. אך קורח שלא הי' בביטול לא הבין זאת. עד"ז בעבודה דכל מעשיך לשם שמים, מחמת הביטול, כל רצונו הוא קיום רצון הקב"ה. וזהו "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו", כדי שהעסק בעניני העולם (רגלנו) לא יהי' למוט, יש לעסוק בדברי הרשות לשם שמים, ע"י החיים שלמעלה מהטבע, להיותם למעלה מהגבלה, יכולים לחבר ב' הפכים דחו"ג. קשור לי"ב תמוז שהיה בדרך נס בלי שידוד הטבע, ונכללו בו ב' הפכים של חסד וגבורה. נס וטבע, לאכללא שמאלא בימינא.

"יהי ה' אלקינו עמנו" לשון בקשה והבטחה, לכאורה הם שני ענינים שונים. ביראת ה' בד"כ העיקר הוא עבודת האדם, ומלמעלה רק מסייעים לו. כי היראה היא ביטול בתכלית ואם תבוא מלמעלה היא כדבר נוסף עליו ואינה ביטול בתכלית. לכן תוכן דברי בעל הגאולה היה בענין המס"נ, ביטול בתכלית, שעיקרה היא עבודת האדם. הלשון "עם אבותינו" מראה על דמיון בין שני דברים, כשם שעבודתם בשלימות היתה בכח עצמם, אעפ"כ היו בתכלית הביטול לה' ולא מפני רצונם לעבוד. ומה שאמר בשיחה: ״מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו״ אף שגם היה אצלו אז ענין המס"נ, כי בביטול יש כו״כ דרגות, לכן שייך שיאמר על עצמו (מצד ענוה) שחסר לו במס״נ. ולכן גם מבאר שהלשון יהי הוי' גו' הוא גם בקשה וגם הבטחה, כי כשעבודת הצדיק הוא באופן שגם העבודה שלו בכח עצמו (שהיא לכאורה ״מציאות״) היא בתכלית הביטול, אזי גם בהתפלה (בקשה) שלו יש גם ענין ההבטחה. ומעין זה (מציאות בביטול) המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע״י שהשריש בהם מס״נ גם על ענינים שע״פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם ושגם המס״נ על ענינים אלו תהי׳ באופן שאין שייך כלל באופן אחר. ולכן זה שבהבקשה דבעל הגאולה כלול גם ענין ההבטחה הוא גם מצד המקבלים. ותקויים ההבטחה "יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ולכל בני ישראל יהי׳ אור ברוחניות ובגשמיות.

"אבותינו" היינו פנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא קשורה תמיד בעצמות א"ס, הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיתגלה אלקות לא רק בכוחות העצמיים אלא גם בכוחות הגלויים, לא רק 'עם אבותינו' אלא גם 'עמנו'. ענין טלית שכולה תכלת שחייבת בתכלת, ענין הכליון והביטול (תכלת) צריך שיומשך ולחדור גם בכל כנף ובכל פינה (ציצית). לכאורה מנין הכח להדמות לאבותינו בזמן שהפסוק עצמו מדגיש את החילוק ביננו. אלא שע"י תפילה פועל המשכה חדשה מלמעלה מהמקור. ומסיים הכתוב "אל יעזבנו ואל יטשנו", בזה הוא שולל ב' אופני טעות בדרכי עבודה, א. "אל יעזבנו", שלא יטעה ללכת בדרכי הפלא מאתו, שטעות זו היא מפני שנקודת האמת נעזבה ממנו. ב. "אל יטשנו", שלא יפול רוחו עליו ויתרחק מדגיש העבודה עי"ז, כפירוש התרגום "ולא ירחיקננא". "וכל זה נמשך ומתגלה אלינו, בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שזהו גם הטעם לגילוי פנימיות התורה ע"י תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהרי בדורות שהיו לפנים היתה תורת החסידות בהעלם, ותחילת התגלותה הי' ע"י הבעש"ט, ואח"כ ע"י רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד, בהבנה והשגה דוקא, וע"י רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שעל ידו נתגלתה תורת החסידות גם בע' לשון, כדי שגם אלה שאינם מבינים לשון הקודש, בהיותם במעמדם ומצבם עוד לפני שמתעלים לדרגא נעלית יותר, יוכלו ללמוד תורת החסידות, רזין ורזין דרזין שבתורה. והיינו, דאף שאכשור דרא בתמי', מ"מ, להיותו דור האחרון לגלות, ודור הראשון שיזכה בקרוב לאתחלתא דגאולה ותיכף לאח"ז לגאולה השלימה, בודאי צריכה להתקיים בו ההבטחה דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו .. לשון בקשה וגם לשון הבטחה".

קרח רצה שהגבורות יהיו עיקר, וחלק על כהונת אהרן שהוא בחי' החסד. טענתו: טלית שכולה תכלת (גבורה) פטורה מציצית (בחי' חסד). והטעם שחלק על משה דוקא שהיה מלך, שעיקרו גבורות, ואינה סתם התנשאות אלא התנשאות דקדושה ולכן מצד ענין הקדושה היא שייכת לחסדים. לכן טענתו היתה בענין טלית שכולה תכלת דוקא ולא של לבן, כי לבן הוא ענין התנשאות סתם, משא"כ תכלת הוא ענין ההתנשאות בקדושה דוקא. שתכלת הוא דבר יקר ערך ויש בו גם קדושה מיוחדת, שהיו מכסים את כלי המשכן. [בסיום המאמר דובר אודות דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בג' תמוז (שחל ביום הש"ק זה) תרפ"ז יהי ה' אלקינו עמנו גו' אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָל זיין מיט אונז און וועט זיין מיט אונז, היינו, שזהו גם לשון בקשה וגם לשון הבטחה כו'". וראה להלן ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו תשכ"ח].

קרח רצה להפריד הגבורות מהחסדים כי ראה את מעלת הגבורות בשרשם שהם למעלה מהחסדים, הצמצום קדם לגילוי. אבל טעה ברואה, כי קדימת הצמצום אל הגילוי הוא רק בנוגע לגילוי שבעולמות בפועל, אבל באמת קדם הגילוי אל הצמצום, כי כל כוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי עד שיוכל סוכ"ס להיות גילוי אוא"ס שלפני הצמצום. כמו–כן בעבודה, כדי שיוכל להאיר אור המוחין בהמדות צ"ל קודם העלם במיצר הגרון, אמנם הכוונה בהעלם זה הוא בשביל שסוכ"ס יומשך ויאיר בהמדות מאור השכל כפי שהוא מאיר בהמוחין ממש. וזהו "יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו", הגם שמוחין ומדות אינם בערך זל"ז ומיצר הגרון מפסיק ביניהם, מ״מ מבקשים (תפילה) שיהי׳ כן ע״פ הטבע, כי כוונת הצמצום בשביל הגילוי, לכן גם פנימיות המוחין יאיר בלב כמו במוח, וכמו למעלה שע״י הצמצום יכול להיות גילוי האור .. וע״י הזיכוך מגיע לאור שלמע' מהקו, ולהאור שלפנה"צ, כי כוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, כמו״כ במוחין ומדות, מאחר שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, יכול להיות המשכת אור המוחין במדות "כאשר הי׳ עם אבותינו" כמו שהם במוחין, ועד שיהי׳ כפשוטו "יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ו"לכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם".

טענת קרח: איתא בזהר שקרח רצה להפריד ולאחליף שמאלא בימינא, שקו השמאל יהי' למעלה מקו הימין, כי יש מעלה בצמצום על הגילוי שאחריו, כי בלעדו אין מקום לעמידת עולמות, למ"ת, למשכן ולעבודת המשכן. גם בעבודה: דעת רבי יוחנן בברכות, הלואי ויתפלל אדם כל היום, כי מחד גיסא עליה והתכללות זיכוך התחתון עדיף, שניתק מחומריות ואף מגשמיות, משא"כ בתומ"צ, קו הימין, נשאר התחתון במציאותו. לכן רצה שלויים שהם העלאה דשמאל יהיו למעלה מכהנים שהם המשכה דימין. תשובת משה: "בוקר ויודע", אור למעלה מחשך, ואדרבא כל כוונת החשך והצמצום הוא בשביל הבוקר והגילוי. את כל זה הבין אסף בן קרח באמרו (תהילים נ) "א-ל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", הגם שאלקים (צמצום) קודם להוי' (גילוי) אך תחילת ושרש הכל הוא א-ל, חסד וגילוי, קודם לגבורה. כוונת הצמצום (אלקים) שיתוסף אור בהקו (הוי') למעלה גם מבחי' אל. לכן הלוים "ילוו אליך וישרתוך", טפלים לכהנים, כוונת הצמצום בשביל הגילוי, כוונת הרצוא בשביל השוב, וזה מתבטא בכ"ד מתנות כהונה, דברים תחתונים גשמים, דירה בתחתונים.

בקשת בעל הגאולה לכל בנ״י שהיו באותו מעמד ומצב, ולכל בנ״י שהיו באותה המדינה, ועד לכל ישראל שבכל העולם כולו, ועד לכל ישראל עד סוף כל הדורות "יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳" שיהיה זה בגלוי ממש. לכאורה מאי קמ"ל הרי במ"ת נאמר "אנכי הוי' אלקיך" כחך וחיותך, אלא הבקשה היא בכדי שעבודה זו תהי׳ בנקל יותר, שיומשך בגלוי בעבודה בפועל. דהנה תחילה ישנו את הענין דחלק הוי' עמו, חלקי הוי' אמרה נפשי, כמשל הפיקח שאמר אנא נסיב מלכא, שאפילו בעניני קדושה אין סומכין ואין מסתפקים בעניני המשכות באורות וגילויים, אלא "לפני הוי' ישפוך שיחו". שייכותו לפרשה "אני חלקך ונחלתך" שזהו מה שהקב״ה אמר לשבט לוי, אבל שייך לכאו״א מישראל כפסק הרמב"ם כל מי שנדבה רוחו, וגם ע״י כל מצוה שמקיים, שזהו ענין של מס"נ, וע״י כל פעם שלומד עוד הפעם תורה או מקיים עוד הפעם מצוה, הרי עבודתו לאח"ז היא בקלות יותר מכיון שנתעלה. ולאח"ז באה הבקשה יהי הוי' אלקינו, כחנו וחיותנו, שיבוא בגלוי ובאופן של שלימות המוחין, אבותינו, ויומשך גם כן בשבע המדות, עמנו, וגם בעבודה במעשה בפועל שלזה הבקשה אל יעזבנו, שלא יטעה ללכת בדרכי ההפלאה, ואל יטשנו, שלא יפול רוחו עליו, גם כשעסוקים לברר את הפכים קטנים בזמן דעקבתא דמשיחא. וכן תהי׳ העבודה באופן כזה אצל כל ישראל, מתכלית העילוי שבהם עד לאשר בשם ישראל רק יכונה, שתקויים בהם ברכת צדיק נשיא דורנו שיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ונמשך למטה בגלוי. ובזה ישנו עוד פירוש שהוא לשון עתיד והבטחה.

מעלה בברכת כהנים על שאר הברכות שבהם יתכן שיתעכב, משא״כ ברכת כהנים המשכתה היא במהירות וזריזות. דאפשר שההשפעה תהי׳ ברוחניות בלבד, ע"ד עובדי ה' בנשמתם, ואפשר שההמשכה תהי׳ למטה בגשמיות בגוף כפשוטו, בבני חיי ומזוני ובכולם רויחי בגשמיות ממש. ברכת כהנים, המשכתה במהירות וזריזות, כמו שהיא בשרשה ומקורה הכי עליון, עד למהותו ועצמותו ית׳, כך נמשך למטה מטה, במקום הכי תחתון. כי החסד הנמשך ע״י אהרן הוא בחי׳ רב חסד, למעלה ממדוה"ג. ונמשך למטה כמו שהוא למעלה בבני חיי ומזוני רויחי בגשמיות ממש, יברכך בממון, וישמרך מן המזיקים, שגם במקום שיש מזיקים, פועל הברכה שמירה, כי ברכת כהנים היא בלי שום הגבלות והפסקים, ונמשך למטה כמו שהוא למעלה. לכן הסימן דמטה אהרן שגמל שקדים, שכבר בתחילת כהונת אהרן הי׳ בו סימן לענין השקידה ומהירות וזריזות. ונתגלה דוקא אחרי מחלוקת קרח. יתרון האור מן החושך. ויש לקשר לימי בין המצרים, כ״א יום זמן גידול השקד, והתכלית היא להפוך לטוב. ובפרט כשעומדים ביום ג׳ תמוז, שהוא אתחלתא דגאולה דגאולת י״ב וי״ג תמוז. שתכלית המיצר אינו אלא כדי שתהי׳ הקריאה מן המיצר, וקריאה זו תביא אל המרחב האמיתי.

טענת קרח: המדבר הוא כמו לעתיד לבוא, שאז יתגלה מעלת הגבורות, לכן הלוים למעלה מהכהנים שהם מחסד. הגילוים דלעתיד כבר נמצאים עתה במעשינו ועבודתינו. השכר דלעתיד הוא כמונח בקופסה וגם המפתח ניתן לנו. גם הטלית שהוא מקיף, קבלת עול מלכות שמים, וגם התכלת שדומה לכסא דעצמות א"ס ישנם כבר בגילוי, אין צורך בחוטים ושערות הנמשכים מהצמצום. אלא שטעה, כי עדיין לא הגיע הזמן לזה. אמנם מדוע נתקנא גם בזקן אהרן (כך הפשט במדרש שקרח רצה גם הוא לגדל זקן ולא לגלח בתער כפי שנצטוו הלוים במדבר) הרי לשיטתו א"צ לשערות וצמצומים כלל. [במאמר אינו מתרץ]. הוראה נצחית מכל זה: שלא להסתפק במקיפים, צריך עבודה בפנימיות. טלית עם ציצית. בית מלא ספרים עם מזוזה. ובפרט בזה"ז שאין תכלת גם קרח מודה שלא יתכן טלית בלי ציצית. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לתכלת ולקיים מצוות ציצית בשלימות שכנגד כל המצוות. ויקוים הכתוב אני חלקך ונחלתך, שזה כולל כל ישראל כפסק הרמב"ם שכל איש שנדבה רוחו שייך לשבט לוי, וגם עכשיו יש טעימה מעין זה. וחלקם של הלוים הוא בכל הארצות שכובש מלך ישראל ושער לוי אחד ככל השבטים, ויהי רצון שיהי' זה בקרוב ממש והיתה לה' המלוכה.