מאמרי שנת תשל"ט

באות ה' מביא "מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדמו"ר מהר"ש הי' נוסע בכל יום מימי החול לטייל, ופעם (מצד סיבה) נסע בדרך אחרת, וכל האנשים מעמי הארץ שהיו שם, כשראו אותו כרעו והשתחוו לפניו. וכששאלו אח"כ את אדמו"ר מהר"ש עד"ז, ענה: אויף וועמען דען שטייט ברוך תהי' מכל העמים". ומבאר "דהטעם על זה שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר מאורע זה וצוה לפרסמו, יש לומר שהוא בכדי להוסיף בהנתינת כח על זה לכאו"א מישראל. דנוסף על הנתינת כח שע"י המאורע עצמו, דכיון שמאורע זה הי' אצל נשיא, דהנשיא הוא הכל, הוא נתינת כח לכאו"א מישראל, הנה עי"ז שנתגלה ונתפרסם ע"י נשיא, ניתוסף עי"ז עוד יותר בהנתינת כח".

ענין הקליטה בשמע"צ לכל עניני סוכה בפנימיות, וגילוי כל עניני "בכסא" דר"ה, החל מענין הכתרת הקב"ה, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם. "שמאלו תחת לראשי", עד ל"ימינו תחבקני" דסוכה. ענין הריחוק (שמאל) והקירוב (ימין) בריקוד המחול, "אז תשמח בתולה במחול", אינו ריחוק ממש אלא דרך ריקוד כך הוא. בחודש תשרי נמצאים בהבדלה מהעולם, לשון תשרי ותשבוק, גם שביעי ומושבע בכל טוב, אבל תכליתו הוא להשביע כל השנה, לכן, "ביום השמיני שלח את העם", בני ישראל נעשים שלוחי הקב"ה, כמותו דהמשלח ממש, במצוות שנק' שלוחי. גם ע"י כללות העבודה דבירור הניצוצות בזמן הגלות, בשלח פרעה את העם. גורמים המשכת מלכותו ית' בכל סדר השתלשלות, "ויברכו את המלך". כמבואר בלקו"ת פרטי הענינים שבזה.

פי' הבעש"ט בראשית ברא, ראשית העבודה לגלות הכוונה דשם אלקים. ע"י התבונות ב"השמים ואת הארץ" כי כל כוונת הצמצום היתה מלכתחילה בשביל הגילוי. גילוי זה הוא בכל המדרגות שישנם בפירוש בראשית: א. בקדמין, כתר. ב. בחכמתא, בחי' חכמה. ג. ברא-שית, מדות. ומקשר לג' פרסאות שע"י נעשה אור חדש וצריך לגלות בו את הכוונה. תכלית הכוונה היא בעולם שנברא בשית יומין, ברא שית, בגילוי ובפועל, להשלים כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ועי"ז מגביה את סדהש"ת ופועל עליה באין ערוך.

המעלה בשיחתן של עבדי אבות, בהיותן עבדים של האבות שהיו בבחינת מרכבה לאלקות. מעלה מיוחדת בשליחות אליעזר למלאות שליחותו של אברהם בשידוכו של יצחק לרבקה, שהוא כללות הענין דיחוד מ"ה וב"ן, וממנו נמשך לכל מצוה פרטית, אלא שבמצוות פרטיות היחוד הוא ע"ד אירוסין ובשידוך דיצחק ורבקה היה זה ענין נישואין כמו שיהי' לעתיד. בעבודת כל אחד מישראל: עבדי אבות הוא ענין הקב"ע, ושיחתן הוא ענין התפילה, ומזה נמשך בתורה גם ענין הנישואין. כמו- כן סדר השנה: קבלת עול דר"ה, תפילה ותחנונים, ענין התשובה, מעמד ומצב של עבדי אבות, מרכבה לרצון העליון, עיקר העבודה דחודש תשרי, עי"ז נפעל ענין נישואין, שכבר נהי׳ הגאולה (אז ס׳ווערט שוין די גאולה). אלא שזהו למעלה, וזה ממתין להגילוי (און ס׳ווארט אויף דעם גילוי) שיהי׳ אח״כ למטה ע״י גמר וסיום הבירורים.

מלחמה באופן של קירוב ("מקרב לי") מביא לתכלית השלום שמנגדים נעשים אוהבים ("פדה בשלום"). בתפילה שעת צלותא שעת קרבא, אהבה בכל לבבך ובכל נפשך, התלבשות בנפה"ב בהבנה והשגה, או ביטול רצון נה"ב ע"י התגברות רצון נה"א, נר"נ וחי'. אבל אהבה דבכל מאדך הוא מס"נ שאינו יכול להיות נפרד, ביטול רצון נה"ב ע"י גילוי היחידה. מנוחה דחי' הוא כמו דוד לאחר שניצח את אויביו. מנוחה דיחידה ע"ד מנוחה דשלמה. ההתעסקות בצרכי הגוף ובמו"מ היא בדרך מלחמה, "פדה בשלום נפשי" שגם בזה יהיה באופן דשלום כמו שהיה בגאולה דיו"ד כסלו. "הגם שהפדי' היתה מקרב, כולל גם זה שהמאסר בא ע"י המלשינות של אלו שהי' להם יחס של קירוב, דזה (שהמאסר בא על ידם) הוא ירידה וצער גדול, ואעפ"כ היתה הפדי' בשלום ובשלימות, ועד שזה נעשה הקדמה והכנה לתכלית השלימות שיהי' לע"ל. שע"י יפוצו מעינותיך חוצה שהותחל בעיקר בי"ט כסלו, ובפרט ע"י העבודה של בעל הגאולה דיו"ד כסלו שהפצת המעינות שלו היתה באופן של רחובות הנהר, היינו שהמשיך את המעיין באופן של רחובות הנהר, הנה עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהיו שלום ושלוה אמיתים בתכלית השלימות".

בזהר מבאר כל הז' ברכות ובנוגע לברכה הז' אומר: שביעאה איהו מקיים כולא, ממנו מתברכים כולם והוא כללות עשר אמירן וכולל עילא ותתא, לכן נזכר בברכה זו עשרה לשונות שמחה, וישראל בעבודתם "זכו לתתא כגונא דלעילא" שמזככים את המטה להיות כגוונא דלעילא. ענין חתן וכלה למטה נשתלשל מהקב"ה וכנסת ישראל למעלה ויום חתונתם הוא מ"ת ובכל יום בעסק התורה ממשיכים עשה"ד בעשרה מאמרות. גם ע"י עבודה בעש"מ שבעולם פועלים בעשה"ד שבתורה עד לחו"כ כפי שהם בשרשם לפני הצמצום. לשון הברכה: אשר ברא כו' לשון בריאה בחו"כ למעלה כי חתן הוא לשון חות דרגא, ירידה. הסיבה לבריאה וסדהש"ת וכללות ענין הגילוי הוא כי חפץ חסד הוא, חפץ זה הוא הסיבה לבנין החסד שממנו נברא העולם, שהוא ירידה באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס, "שאוא"ס התקשר כביכול לברוא העולם" לכן נאמר בריאה בחתן. (משא"כ החסד עצמו נק' יצירה, נוצר א–ל). ומשם נמשך לחו"כ למטה, וישראל בעבודתם ובפרט בשמחת חו"כ פועלים לעילא ולתתא עילוי יותר מלפני הירידה, "אלה תולדות פרץ" מלא.

"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" כשבמדינה אחת אין מניחים לישראל לקיים תומ"צ, הרי ע"י קיום התומ"צ בשאר המדינות נותנים כח גם לאלו הנמצאים באותה מדינה. ועד"ז גם במקומות הרווחה, כשאדם שבוי בידי יצרו ח"ו, יציאתו מהשבי' היא ע"י מי שאינו שבוי בידי יצרו בענין זה (וזהו "פיזרן לבין האומות" – שיצרו של זה שונה מיצרו של זה). עי"ז באים לבחי' "פרזונו", "פרזות תשב ירושלים", נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל [ב' ענינים בזה, שהיא עצמה למעלה מהגבלה, ושהתפשטותה היא בלי-גבול; בההתפשטות גופא ב' ענינים, שפועלת בכל כחות הנפש, ושהנקודה עצמה מתפשטת בהם], שאמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא, וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ. וזהו הטעם שעסק התומ"צ של אחד נותן כח לזולתו (גם לאלו השבויים בידי יצרם), מצד נקודת היראת שמים והביטול המאחדת את כל ישראל (שישנה בהעלם עכ"פ גם ברשעים). וכן הוא גם כשהאונס המונע קיום המצוה הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו (כמו בחו"ל או בזמן הגלות). וגם העבודה בזמן הגלות גופא צ"ל באופן ד"פרזות תשב ירושלים", למעלה ממדידה והגבלה, העבודה דמסירות נפש.

מס"נ חודר כל חלק עד דכליא ריגלא דתרמודאי. "צדקת פרזונו בישראל, מקול מחצצים", מס"נ וצדקה. כמו"כ קול העסק בפנימיות התורה בל"ג האמיתי עושה בירור בפועל מחיצה והבדלה בין טמא לטהור. עד לטבילה שלימות הטהרה.

בישיבה משפיל את הראש, היפך ענין מוח שליט על הלב, כי חסר בו ענין חכם עיניו בראשו הרואה את הנולד מאין ליש, "אותותינו לא ראינו". אך מן המיצר צמאה נפשו לה' ומתעורר נקודת היהדות לעמוד במס"נ ונעשה עמידה, שמרים ראש ועומד בתוקף ומעורר עמידה למעלה, "עמדת להם בעת צרתם", ונמשך ללב בפרטי ענינים "רבת את ריבם" עד "זדים ביד עוסקי תורתך". בחנוכה התעורר מס"נ (פך שמן) בגלל מלחמת היונים ("צרתם") והאיר ח' ימים בכל כוחות הנפש. כך במלחמה רוחנית עתה בדקות. שצר לו ממעמדו ומצבו ותופס זאת (ווען ער כאפט זיך) ע"י חשבון צדק ויחד עם זה נרגש אצלו שמחה גדולה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ומהפך כל הענינים ונעשה צדיק גמור ופועל שישראל נגאלין.

הירידה למצרים צורך עליה, "ישרש יעקב", מצוות נמשל לפירות שמשרישים בארץ חפץ דוקא ואז "יציץ ופרח". ענין הצמיחה הוא דוקא בארץ התחתונה ולא בשמים. מתחיל בעבודה דיעקב בחי' עקב, קב"ע וביטול, ומזה בא לשלימות העבודה והפעולה בעולם, "ומלאו פני תבל תנובה", לא רק בד' אמות שלו. אף שהפסוק מדבר על הבאים מצרימה בעבר, שייך זה גם לכל הדורות לבאים מצרימה עתה. ע"י לימוד פסוק זה בתורה, מביא לידי מעשה, דאחר לימודו מקיים בפועל "ישרש יעקב" ונהי׳ הכנה להעלאה בקודש שיבוא לאחרי זה ("ישרש" לשון עתיד) לאופן נעלה יותר ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"יציץ ופרח", ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"ומלאו פני תבל תנובה".

גלות נמשל לעיבור, ראשו בין ברכיו, עינים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, וגם אברי הנשימה בהעלם. בנמשל הוא העדר ראיה ושמיעה באלקות וחסרון בעבודה דאהוי"ר רצו"ש (אברי הנשימה) אלא שהעבודה אינו בחיות, אלא כענין מצות אנשים מלומדה, דהיינו בעשי׳ גשמית בלבד ובקרירות. אך בחסד ה' לעם קרובו נתן לנו הכח ב"וארא (ל' הוה) אל האבות" דכל א' מישראל, ע"י התבוננות שהקב"ה נותן הכל כדי שנמלא את השליחות, מעורר אהבה דאברהם ויראה דיצחק ורחמים דיעקב, ובעיקר "וארא" בהתגלות הלידה ל' עתיד בגאולה. אלא שאצל האבות "שמי הוי' לא נודעתי להם" כי עבודתם כעבד לאדונו שעבודתו באופן דיש מי שאוהב, ועתה "אמור לבנ"י אני הוי'" שמשה יאמר להם את דרגתו, ענין התורה שנעשה חד עם הקב"ה.

ענין העמוד לחבר הגג עם הרצפה "כאחד ממש", חיבור אוא"ס עם העולמות עם הגוף והרגל הניצב ברצפה. "אתה האל עושה פלא", פלא עליון שייך לעשיה דוקא ועי"ז "גאלת בזרוע עמך". מ"ת היה באותות ומופתים, "וירד ה' על הר סיני", כדי שתהיה עבודה דעמודים לחבר אוא"ס לעולמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים. מאמרי חמשה עשר בשבט

וכל העם רואים גו' מתאר גודל הפלאה בעניני עוה"ז הגשמי, משא"כ הענינים שהיו בעולמות העליונים באו ברמיזה. גם עשה"ד הם בענינים פשוטים וגשמים. קשור למבואר בפרק ט דהמשך ההילולא בנוגע למצוות שנק' עמודים, קרשי המשכן, עצי שטים עומדים, לחבר אוא"ס לעולמות כעמוד המחבר גם עם הרצפה להיות כאחד ממש, לממשות (ע"ד חלק אלוה ממעל ממש) אף שהראש נשאר בגובה מעלה הוא מאוחד בגוף וברגל הניצבים ברצפה. ענייני מעלה (פלא) קשורים לעשיה למטה (עושה) ועי"ז גאלת בזרוע עמך. לכן במ"ת היו אותות ומופתים בעניני גשמיות, קולות לפידים וגו' וירדו למטה דוקא, וירד הוי' על הר סיני, והיא תכלית התורה שתהיה עבודה באופן דעמודים לחבר אוא"ס לעולמות, לא שעלו ממעמדם אלא בהיותן נשמה בגוף דוקא ובעבודה דקב"ע שהיא ראשית העבודה עיקרה ושרשה, "ועמדו רגליו" דאדם התחתון עי"ז נבנית כל קומתו ונעשית העבודה בשלימות ופועלים ועמדו רגליו ביום ההוא בפשטות.

ע"י תיקון כובד ראש דלמעלה, צמצום ומיעוט האור, (לפקודיהם) נעשה שלימות בעולם באופן נעלה יותר מעולם על מילואו נברא ע"י הצמצום. ע"י העלאת כוחות הגלויים שעיקרם בראש וקישורם בכוחות הנעלמים עד לשרש הנשמה, נמשך עצמות. כל העובר בימא רבה, חיבור ים ויבשה בקרי"ס, חיבור עדאתכ"ס ועדאת"ג. ע"ד בא חצאי צורות, בצירוף שניהם נעשה שקל הקודש. תכלית הכוונה הוא הגילוי, זה יתנו, זה א-לי, ונפעל על ידי יתנו בכוחות הגלויים, מחצה"ש סתם, ובלי לפרש מכמה, אח"כ ניתן מלמעלה מהתחלקות דעשר או עשרים גרה, אח"כ חוזר לפרט נתינת מחצה"ש תרומה להוי' הוא סדר העבודה בפועל.

חילוק בין בן כפר לבן כרך שראה את המלך, מלאכים דעשיה ברעש לשרים דבריאה. ובעבודה: בן כרך מוקף חומה - תכלית הביטול דבחי' נשמה ובינה, קוריו בט"ו, י"ה, חו"ב. עיירות גדולות - שיש בה עשרה בטלנים, תפילה, עבודה דרוח, מדות. כפרים - מעשה, בחי' נפש, קורין בי"א, ו"ה. ונקראת, שקורא להקב"ה לבוא אליו וחילוקם לפי מדרגתם בעבודה מי"א עד ט"ו בתפילה, במצוות ובלימוד התורה.

יהודי מתייחד עם נותן התורה בו שייך רק הודאה. ומצד זה נעשים כל עניני אורה ושמחה וכו' באופן נעלה יותר. אורה, לשון נקבה שמקבלת מעצמות. שמחה, בינה מקבל מחכמה. ששון זו מילה, התגלות פנימיות עתיק. ויקר, פנימיות עתיק במקומו ממש. וגם כפי שהם כפשוטם ישנם בתכלית השלימות.

חוקת, עבודה באופן של חקיקה, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש, ולא רק מרכבה, חוקה מלשון הנהגה, שנעשה הנהגה רגילה ומסודרת בכל ענייני תומ"צ. גם במה שהם רק מרכבה. במעשה הפרה היה זה בגלוי ובמודגש, כי היו בו ענין העלאה והמשכה, אש ומים רצו"ש, עי"ז נעשה חוקת התורה, הנהגה בכל עניני תומ"צ. אבל צריך שיחדור בכל הכוחות גם הפנימיים, חוק מלשון "הטריפני לחם חוקי", כמזון, החל מהחכמה, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שאמרו זה על מצות פרה אדומה.

לפני מ"ת היה תשרי ראשון גם להמשכת אלקות למעלה מהטבע אבל דרגת אור השייך לעולמות "לחדשי השנה". ביצי"מ נשתנה לחודש ניסן והגילוי הוא מעצמות אוא"ס למעלה משייכות לעולמות "ראש חדשים" סתם. תחילת התורה מבראשית ולא מהחודש כי תכלית הכוונה להמשיך אוא"ס באופן שהתחתונים מצד ענינם יהיו כלים לזה, לזה צריך עבודה מלמטה למעלה. ע"י לימוד פ' בראשית בתורה מגלים שתכלית הצמצום הוא בשביל גילוי בל"ג ככל עניני תורה שהם גילוי אוא"ס. לכן הבריאה בפועל בתשרי, וע"י תומ"צ מגלה אור הבלי גבול דר"ח ניסן שאז עלה במחשבה. ולאחר יצי"מ נעשה ניסן ראשון גם לחדשי השנה כי נתגלה ענינם שהם הקדמה לחדשים סתם.

מטרת ותכלית הגלות, ירידת הנשמה למטה, מצרים והגלויות שלאח"ז, הוא, מ"ת וגילוי פנימיות התורה לע"ל. ונעשה ע"י הקדמת השיעבוד בפשטות בלימוד תורה "בחומר דא ק"ו" באופן שמשנה את טבעו, עבודת פרך, ולצורך הלימוד זקוקים לענין החינוך הן ע"י זולתו והן ע"י עצמו. אך כ"ז אינו מספיק, כי "עיר פרא אדם יולד", וצריך להקדים לזה העבודה דתומ"צ ותשובה; ד' מדריגות בתשובה כנגד ד' לשונות של גאולה; והוצאתי, סו"מ חרטה ושינוי הטבע; והצלתי, ועשה טוב, קבלה על העתיד, קיום מצוות שהם כצל המקיף; וגאלתי, שיוצא מההגבלה שבמצוות ולומד נגלה שבתורה שאינה מוגבלת; ולקחתי, לימוד פנימיות התורה שמתקשר בקשר נצחי, ותורתו מתאחדת עמו, מתגלה סתים דישראל ע"י סתים דקוב"ה ותורתו נעשית לו סם החיים. גם במצב של חטא כפשוטו ישראל יודעים שהם למעלה ממנו; ומזכירים יצי"מ כל יום כי הוא ענין נצחי שקיום המצוות יהיו בהידור ומס"נ עד שחיזו דהאי עלמא אין מבלבל אותו כלל. עד נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ב' טעמי אכילת מצה בליל הסדר: א' "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ב' "משום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". אינם סותרים כי הם ב' זמנים, לפני חצות ולאחר חצות. החילוק ביניהם: לפני חצות היו עדיין בגלות מצרים, בחי' אתכפיא, וצריכה שימור; לאחר חצות כבר יצאו ממצרים ונגלה עליהם ממה"מ, עצמות ומהות, לגביו אין שום מציאות אחרת, ואינה יכולה להחמיץ ואינה צריכה שימור. זהו מה שכתוב: "סור מרע" אתכפיא. "עשה טוב", אתהפכא. "בקש שלום" נגלה דתורה, אתכפיא. "ורדפהו" פנימיות התורה, אתהפכא. אמנם לאחר מ"ת מאיר גילוי זה גם לפני חצות. כי נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים. ולכן בתחילת העבודה שנמצא עדיין בגלות פרטית, מיד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" וגאלם. ביצי"מ היה הגילוי העליון למטה לפי שעה. לכן אומרים עתה "הא לחמא עניא כו' בארעא דמצרים" מצב של גלות, לפני חצות, וגם "מצה זו כו' עד שנגלה עליהם", כי לאחר מ"ת גם כשנמצאים "בארעא דמצרים" ישנה גם העבודה של מצה שאינה יכולה להחמיץ, כי עבודתו מלכתחילה היא במס"נ.

"למעו תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" נאמר יום לשון יחיד, כי יצי"מ דלעו"ז שייך ליום צאתך כפשוטו. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" מדבר בגאולה העתידה ונאמר לשון רבים, היציאה בכל יום ממיצרים והגבלות דקדושה. לעת"ל יצאו גם ממיצר וגבול של הקו שהוא מקור הגבול והעלם ויתגלה אור שלפנה"צ עד לעצמות. הגאולה היא ע"י העבודה בדרא דעקבתא דמשיחא, שבכל יום נעשה התגברות החושך וישנם כמה נסיונות, ובפרט הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים ומכ"ש כשהמלעיגים הם אנשים פחותים וריקים, שזה קשה מאד לסבול הנה זה שעומדים בנסיונות אלו, הוא עבודה דמס"נ שלמעלה ממדוה"ג. וזהו שהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא שהיא עבודה חדשה, כי עניני העבודה שבדורות הקודמים הי' להם איזו שייכות לטעם ודעת, והעבודה שבסיום זמן הגלות היא העבודה דמס"נ שמצד פנימיות הנשמה.

ז' ימי מילואים, יום השמיני, ונטל י' עטרות. ז' הם ימי ההיקף עולם על מילואו נברא, ח' שומר ההיקף, שלימות נעלה דימות המשיח. כינור ביהמ"ק ז" נימין ולעת"ל ח' נימין. תכלית השלימות עשר עטרות. "עלי עשור". בעבודה הסדר הוא, תחילה בירור ז' מדות, אח"כ עבודת המוחין השייכים למדות. אח"כ מוחין כשלעצמם. עד שנוטלים את המקיפים דחי' יחידה וממשיכים אותם בכל כוחות הנפש הפנימיים.

השמים כסאי והארץ הדום רגלי, עד לשמים חדשים והארץ חדשה שתלויים בעבודת בנ"י כי נבראו בשביל ישראל ובשביל התורה. שמים וארץ בעבודה, השמים כסאי, המשכת אלקות ע"י לימוד התורה. והארץ גו', העלאה ע"י קיום המצוות ושלימות ביהמ"ק, איזה בית אשר תבנו לי, כמצוות רצונך, ע"י הקדמת ביטול דקב"ע, עני ונכה רוח וחרד על דברי. לע"ל לא נצטרך לרצוא דעתה, נתעלה מארצה לשמיימה, כי לא יהי' העלם והסתר למטה ויהיה סדר חדש לגמרי, שמים וארץ חדשים אשר אני עושה, אתעדל"ע למעלה לגמרי מאתעדל"ת, פנימיות עתיק, והתקשרותם בגוף יהיה ע"י מטי ולא מטי. אז תתעלה כללות העבודה דזמן הזה, כן יעמוד זרעכם ושמכם, קודם מידי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ועד שיומשך באופן תמידי.

חידוש ומעלת קבלת התורה על קודם מ"ת, תחתונים יעלו למעלה עד לעשיית דירה בתחתונים ע"י הגילוי דאנכי הוי' אלקיך. ובאופן דלאמר, שחוזר ונמשך ע"י לימוד התורה של כ"א מישראל. ומתחיל מר"ח סיון בו נשלמה ההכנה למ"ת לאחר הקדמת ענין מחר חודש, הביטול ד"יפקד מושבך", ע"ד הביטול דהקדמת נעשה לנשמע. עי"ז נעשה גילוי מולד הלבנה, "ביום הזה".

בעשה"ד נאמרו דברים פשוטים, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים בדברים פשוטים דוקא. תחילת הנתינת כח לזה הוא בר"ח סיון, "ביום (אור וגילוי) הזה" (מראה באצבעו ואומר זה) עי"ז "ויסעו מרפידים", הסיעו עצמם מרפיון ידים. "ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר", שירדה שנאה לאוה"ע, התגלות אהבה רבה לישראל ושנאה לאוה"ע, עוז לנה"א ותושיה לנה"ב. ע"י לימוד בתורה מענינים אלו הדברים נזכרים ונעשים.

"עטרה שעטרה לו אמו", המשכת כתר לז"א ומלכות במ"ת, גילוי עצמות למטה ע"י הקדמת ספה"ע שעי"ז נמשך שער הנו"ן דבינה, כתר. יום חתונתו, חיתון ל' עירוב, אירוסין חיצוניות ומקיף, עירוב עליונים ותחתונים ע"י ביטול הגזירה. יום שמחת לבו, נישואין, המשכה פנימית ע"י עשרת הדיברות.

"ועשית גו'", עשייה ד חה”ש היא ספירת מ"ט ימים בדיבור, אותיות התורה פועל באדם ובעולם, ועולים למעלה באין ערוך מז' השבועות, "להוי' אלקיך", המשכת כתר לז"א ומלכות, למעלה ולמטה בישראל, "מסת נדבת ידך", המשכה ליד בלי אמצעות הרגש הלב. "כאשר יברכך ה"א", אתעדל"ע לפני אתעדל"ת ולאח"ז אתעדל"ת אתעדל"ע. תש’’מ

ע"י הליכת הלוים במדבר עם המשכן, העמדתו ופירוקו, פעלו תיקון במדבר, ובפרט ע"י נשיאת הארון, ענין התורה. בני קהת גרשון ומררי, תורה אהבה גבורה. ישנם בלימוד התורה גופא: מררי, "נפשי כעפר לכל תהי'" , זרוק מרה בתלמידים, בירור אמיתת התורה בלי להתחשב בדעתו וסברתו; גרשון ,לימוד התורה מאהבה; קהת, שלימו ת הלימוד באופן ש'אני המשנה המדברת מפיך'. לכן עיקר הנשיאות ראש הוא מבני קהת, שלימות לימוד התורה'מאן מלכא רבנן', וטפל איליהם בני גרשון ובני מררי, לימוד התורה באהבה וביטול .

ענין הקרבנות להקריב לי חלב ודם, דם היינו הרתיחה כאש שעולה למעלה וחלב הוא התענוג שנמשך למטה. כמו כן החילוק בין עולה וזבח שנשרף באש ועולה לשמים, משא"כ נסכים, שמן ויין. חו"ב, ענין המוחין שנמשך למטה במנוחה ותענוג עד ויורדים לשתין ועד לתהום. עולה וזבח, "את קרבני לחמי", המחבר את הנפש עם הגוף, הקב"ה עם העולם, אבל עדיין העולם הוא מלשון העלם, ומתגלה רק בחיצוניות, וע"י מנחה ונסכים מתגלה בפנימיות. כענין יין, "תירושי משמח אלקים ואנשים". עולה וזבח היינו ק"ש, קב"ע עד למס"נ, עלי' מלמטה למעלה. ומנחה ונסכים היינו תפילין, המשכה למטה דירה בתחתונים. לכן נסמכה פ' נסכים לפ' המרגלים שלא רצו לירד להתעסק בעניני עולם, והנחמה לזה היא "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם", "טובה הארץ מאוד מאוד", ויקריבו שם עולה וזבח, מנחה ונסכים, העלאה והמשכה.

מסעי בנ"י, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בעבודת האדם היא היציאה ממצרים וגבולים, מעלין בקודש, ויסעו ויחנו עד לירדן יריחו שלימות העבודה. והריחו ביראת ה', משיח מורח ודאין, יראה עילאה שלימות היראה. "ביד משה" שושבינא דמלכא, תורה וגמ"ח מלמעלה למטה. "ואהרן" שושבינא דמטרוניתא, תפילה, פולחנא דרחימותא מלמטה למעלה, "בהעלותך את הנרות" שהאור והתשוקה שלהם, זייער ציען זיך, יהיה "אל מול פני המנורה", ניצוץ בורא שישנו בניצוץ נברא עד שיהיו דבר אחד. צ"ל ב' סדרים, "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה". לא רק בכללות חיי האדם אלא גם בכל יום שיוצא ממצרים וגבולים עד שמגיע בו לשלימות ביראת הוי'. כל זה הכנה לוהריחו ביראת ה' כפשוטו ע"י משיח צדקנו.

העבודה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (או חדשים) ע"י התבוננות בפסוק "שמע ישראל הוי' אחד, ואהבת", וצריך לפעול בכל ג' העניינים שבהמשך הפרשה: "ושננתם", לימוד התורה. "וקשרתם", קיום המצוות. "וכתבתם על מזוזות", העבודה בענייני הרשות, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". "ציון" כפשוטו היינו העיר עצמה, אבל הצ"צ כותב שזה דוחק קצת ומבאר ע"פ הירושלמי דהיינו ישראל, מהכתוב "ולאמר לציון עמי אתה". וזה בא להם ע"י העבודה בג' הקוין: תורה, "ואשים דברי בפיך". גמ"ח, "בצל ידי כסיתיך". עבודה, "לנטוע שמים וליסוד ארץ", ואז "ולאמר לציון עמי אתה". פנימיות הלב, יחידה, שכל מציאות האדם הוא ציון וסימן לעניינים שלמעלה, כמו רשב"י שאמר אנא סימנא בעלמא, מאן פני האדון דא רשב"י. כך כל אחד גם אם הוא בבחינת "עמי" לשון גחלים עוממות הוא בחי' ציון וסימן. כל זה קשור גם לפירוש "ציון" כפשוטו, ירושלים. כי עבודת הקרבנות תלוי בביהמ"ק שבירושלים. משא"כ תפילה אף שיכולים להתפלל בכל מקום גם בפינה נידחת ההמשכה אינה כ"כ בגילוי. מ"מ יש מעלה בעבודה התשובה בזמן הגלות ("ושביה בצדקה") שבנ"י מתגברים על העלמות והסתרים וממשיכים עי"ז גילויים למעלה מהגילויים שבזמן הבית.

אף שהארת יגמה"ר וקבלת פני המלך בשדה היא רק גילוי אור בלבד ולא התגלות העצם, שלכן חודש אלול הם ימי חול, מ"מ אין לחלק בין עצם להארה, כשם שאין לחלק בין האש עצמו לאור וזיו היוצא ממנו, לכן מהתגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול באים להתגלות העצם בשלימות ביוהכ"פ. רק שבאלול די בהתגלות זו לחיי הנשמה לעורר בתשובה את האובדים לחפש האבידה, "ובקשתם משם", "בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי", ולאחר שימצא את האבידה צ"ל "אחזתיו ולא ארפנו", כי כשם שאי אפשר לאחוז האש בלי פתילה כך צריך לעשות כלים שיתקיים בהם אור ה', הכלים הם אותיות התורה, "בית אמי" תושב"כ "וחדר הורתי" תושבע"פ. וגם בעשיית הצדקה. הנתינת כח לזה הוא כבר משבת מברכים אלול ופועל שתהיה מיד כוח"ט הן לחיי הגוף והן לחיי הנשמה ומקבלים פני המלך ממ"ה הקב"ה בשדה והולכים עימו לעירו ולהיכל מלכותו לביהמ"ק ולקה"ק בחי' אחת ויחיד בעולם ובכל סדר השתלשלות.

הכריתת ברית בכניסת הארץ היתה על תושבע"פ, שעל – ידה הוא גילוי רצון העליון, ארץ מלשון רצון, הכר"ב לחבר מעלה מעלה דרצה"ע עם המטה מטה שבעוה"ז. הכח לזה הוא ע"י המשכה שלמעלה משניהם והוא ענין הכר"ב. כמו כן, יש ענין הכר"ב בעולם שנה ונפש; בנפש, הוא המשכה ממקום עליון בנפש שעל – ידה נעשה יחוד סתים וגליא שבנפש; בעולם, חיבור עולם הדיבור ועולם המחשבה עם עולם המעשה; בשנה, הוא הנתינת כח להחלטה להיות מלך על כל העולם בר"ה שהיא המשכה מקצה העליון עד הקצה הכי תחתון.

"אתם נצבים גו'" היא ההכנה והכלי להמשכת חיות על כל השנה בר"ה, באופן שנרגש בהם התחלקות עשר המדרגות ד"ראשיכם שבטיכם גו'", שהוא ענין האחדות ד"אחד", ועי"ז נמשך בהם גם הגילוי דבחינת "יחיד" שלמעלה מאחד. כריתת הברית באה לאחר התשובה, העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה דמקום וזמן, והיא בעיקר מצד הגוף הגשמי, שם הוא גילוי העצמות, למעלה מ"הברית אשר כרת אתם בחורב" שעניינה היא עבודת הצדיקים. לכן, "אמרו לפני מלכויות", עצמותו ית' בעט זיך כביכול ביי אלע אידן און ביי יעדער אידן, שתמליכוני עליכם .. לעורר פנימיות מלכותו ית' מעצמות ומהות.

פי' שופר, מלשון "שפרו מעשיכם", ענין היופי והתענוג לכל הענינים, גם במ"ת נמשך תענוג בתורה, "אני תורתך שעשעתי" ומתגלה בכל מצוה. בשבת מקדשא וקיימא נמשך תענוג מלמעלה, אך צ"ל פסוקי שופרות, כי תענוג התורה נעלית יותר מהשבת. אלא ש"אמרו לפני" גם ללא הבנה והשגה אלא בקב"ע מצד עצם הנפש. עד"ז מעלת ריבוי אמירת תהילים דוקא בר"ה.