א"ר אושעיא – תשל"ט

"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" כשבמדינה אחת אין מניחים לישראל לקיים תומ"צ, הרי ע"י קיום התומ"צ בשאר המדינות נותנים כח גם לאלו הנמצאים באותה מדינה. ועד"ז גם במקומות הרווחה, כשאדם שבוי בידי יצרו ח"ו, יציאתו מהשבי' היא ע"י מי שאינו שבוי בידי יצרו בענין זה (וזהו "פיזרן לבין האומות" – שיצרו של זה שונה מיצרו של זה).

עי"ז באים לבחי' "פרזונו", "פרזות תשב ירושלים", נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל [ב' ענינים בזה, שהיא עצמה למעלה מהגבלה, ושהתפשטותה היא בלי-גבול; בההתפשטות גופא ב' ענינים, שפועלת בכל כחות הנפש, ושהנקודה עצמה מתפשטת בהם], שאמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא, וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ.

וזהו הטעם שעסק התומ"צ של אחד נותן כח לזולתו (גם לאלו השבויים בידי יצרם), מצד נקודת היראת שמים והביטול המאחדת את כל ישראל (שישנה בהעלם עכ"פ גם ברשעים). וכן הוא גם כשהאונס המונע קיום המצוה הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו (כמו בחו"ל או בזמן הגלות). וגם העבודה בזמן הגלות גופא צ"ל באופן ד"פרזות תשב ירושלים", למעלה ממדידה והגבלה, העבודה דמסירות נפש.