מאמרי פורים

ג' ענינים בחידוש דמ"ת: תחתון, עליון, וביטול הגדרים ע"י המשכת אוא"ס. ג' ענינים בקיום מצוה: מלומדה, מאהבת ה'. לשמן, במצוות עצמן: בירורים, המשכת חיות ע"י דביקות בה', ביטול במציאות. בלימוד התורה: חכמה ושכל, מקשר ישראל וקוב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד. בהלכות ת"ת: הלכות הצריכות, ידיעת התורה, החיוב ד"והגית", לימוד לשמה למעלה מציווי. גמר הקבלה תלוי במס"נ בפועל דוקא, ביטול הגדר דעליון ותחתון. מס"נ (ע"ד פורים) חודר בהגוף כפי שהוא בתכלית השפלות בגשמיות. וצריך שגם המציאות עצמה תהי' קשורה בתורה. מרדכי עורר ללמוד במס"נ והמשיך לדורו ע"י לימוד עם תשב"ר שקרובים לאלקות, וגם גופם לא נתגשם כ"כ באכו"ש ותאוות. כיון שכל שנה חוזר וניעור ענין זה, לכן צ"ל "עד דלא ידע", ביטול ויציאה ממציאותו ("ארויסגיין פון זיך") גם מצד הגוף שה"ידע" אח"כ הוא באופן אחר לגמרי, שהשכל המוגבל מתאחד עם התורה הבל"ג ועם הקב"ה.

החילוק בין שמחת יו"ט שהוא בהגבלה לפורים שהוא עד דלא ידע: הנה עולמות בריאה יצירה ועשי', כנגד מחדו"מ; ולמעלה מזה "כל הנקרא בשמי ולכבודי", השתלשלות י"ס דאצילות ממוצע להתהוות בי"ע. ומחכמה נמשך למדות, התגלות האותיות כ"ז תלוי בעבודת האדם בתומ"צ; בגלות לא נמשך פנימיות דלמעלה בפנימיות המדות. "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", ואעפ"כ "אתה הוי' אבינו" הארת חכמה עילאה, אבל אותותינו לא ראינו, אף שחסר אהוי"ר ומדות, מ"מ "אבינו אתה" ישנה אמונה פשוטה. לכן כל המועדים (מדות) עתידים ליבטל, למעלה מסדהש"ת אין צורך בממוצע דמדות; משא"כ פורים קשור לחכמה עילאה (אמונה פשוטה ומס"נ) לא יתבטל אפילו לעתיד. וזהו "ליהודים היתה אורה, זו תורה, ושמחה זו יו"ט", למעלה מסדהש"ת בכח המס"נ.

אסתר-מלכות: באצילות, בחי' פנים. בירידתה לבי"ע "הסתר אסתר פני ביום ההוא". בנש"י: עצם הנשמה (ישראל, בכל מאדך), הארת הנשמה (יעקב, בכל לבבך ובכל נפשך). בזמן הגלות "אני ישנה ולבי ער" ע"י מס"נ מכח עצם הנשמה מתגלה גם אור הנשמה. "ויהי אומן את הדסה היא אסתר" גם במצב ד"אסתר" יש כח המס"נ "הדסה" (חנני' מישאל ועזרי' נקראו הדסים). הכח לזה ע"י תורה ומצות "אומן".

הגורל למעלה משכל ורצון, בחי' בעל הרצון, גילוי אוא"ס שלמעלה מסדר השתל', שייכות פורים ויוה"כ, תשובה דפורים למעלה מיו"כ. מחשבת המן דלמעלה מהשתל' כחשיכה כאורה. אחשורוש, אחרית וראשית שלו, והושחרו פניהם של ישראל; "חש" מלשון שתיקה שלמעלה מדיבור, ולמטה מדיבור. הנס דפורים היה מצד הבחירה גם הגורל בבחירת העצמות, ואוהב את יעקב דוקא. ומתגלה ע"י מס"נ מצד עצם הנשמה.

ישעי', בן כרך, נבואתו בעולם השרפים, בריאה, השגה פנימית בסדר מסודר עד למקור חיותם באצילות שנבדל מהם ומעורר מדות, אהבה כרשפי אש, ונמשך בנה"י באמירת שירה. ומגיעים בעבודתם בממכ"ע. בעבודה: הודאה וביטול דהשגה: מודה אני והודו למטה מטו"ד. פסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש בהשגה. יחזקאל, בן כפר, נבואתו במקום עמידת האופנים, עבודתם ברעש גדול כי אינה בפנימיות ובטלים במציאות מגיעים לסובב כ"ע למעלה מהשרפים. בעבודה: הודאה וביטול למעלה מטו"ד בשמו"ע ומודים. התחלקות ב' סוגי עבודה והחילוק בהזמן דכפר (הודאה) וכרך (השגה, חומה זו תורה), חידוש פורים על מ"ת שאינו חלוק בזמנים, כי בפורים "קיימו וקיבלו היהודים" מלמטה למעלה. ע"י יהושע, מקבל.

עבודת האדם הוא לפי הדרגות בנפש: העבודה בתמידות, בכוחות פנימיים, נר"נ, מוח לב כבד: נשמה, הבנה והשגה, מוח. רוח, אהוי"ר, לב. נפש, כבד, התפעלות בנוגע לפועל. בקדושה כולם כאחד, כל אחד נכלל מהשני. גם בנה"ב ישנם כוחות אלו בשייכות לענינים גשמיים וחומריים. כדי להתגבר עליהם לברר ולזכך אותם, צריך להרבות בהם אור נה"א. "וכרות גו' לתת את ארץ הכנעני גו'", הם ז' מדות דלעו"ז. "ותקם את דבריך", עליה ובירור לקדושה. "כי צדיק אתה", כי טבע הטוב להיטיב. אמנם עבודה זו היא בהגבלה. העבודה בכוחות מקיפים, ח"י: חי' - ביטול במציאות ע"י ראיה והכרה באלקות. יחידה - אין מציאות כלל מלבד עצמות ומהות א"ס. על-ידם יכולים לבטל גם ענינים שא"א לבטלים ע"י השכל. לעומת-זה "ראשית גוים עמלק" חוצפה וגאווה בלי טעם. והמלחמה בו אינו בכוחות פנימיים אלא בהתעוררות כוחות מקיפים, אנשי משה. כי אינו יכול להתברר אלא "אחריתו עדי אובד". "ע"י בחר לנו אנשים, אנשי משה, שכל אחד מישראל בוחר (ומגלה) בעצמו את הניצוץ משה שבו, עי"ז יכול להיות צא והלחם בעמלק, חוצפה וגאוה שאין עלי' טעם, ולבטל אותה.. ע"י התקשרות עם משה אזי נעשית על-ידו (ער פירט דורך) המלחמה לה' בעמלק מדר דר".

הגילוי אלקות דמועדים יתבטל לגבי הגילוי דלעתיד כשרגא בטיהרא, משא"כ הגילוי פורים ישאר חשוב. מועדים קשור לזמן הבית אז כנס"י הם בחי' רחל יפ"ת ויפ"מ. מ"ע ומל"ת. שלימות העבודה דיופי והתכללות. פורים קשור לזמן הגלות בחי' אסתר ירקרקת היתה, מפני חטאנו גלינו, "אם לא תדעי לך היפה בנשים". העצה לזה תשובה ומס"נ, כבזמן גזירת המן, לכן נק' במגילה 'יהודים' ולא נזכר שמות הק', שהיו למעלה מזה, שעמדו בהשתוות בהודאה ומס"נ למעלה מטו"ד. לכן לא יבטלו. גם יוה"כ אינו בטל כי נמשך "לפני הוי". אלא שיש בזה ב' דעות, כי הגילוי לא נמשך בכלים, רק בה' עינויים, מס"נ רק בכח, משא"כ פורים בא בכלים "משתה ושמחה". כל יהודי יכול להגיע לזה כי כופר בע"ז ומודה בכל התורה.

ע"י "כי תשא את ראש וגו'", נמשך אמונה בפנימיות ונתתקן החיסרון המרומז בתיבת "לפקודיהם" לשון חיסרון, בירור וזיכוך כל הפסולת, גם דקות דדקות. מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, כמו כור ומצרף מנקה סיגים הכי דקים, כך עבודת התפילה "מצרף לכסף גו' איש לפי מהללו". כאו״א נתבע רק נתינת עשר כחותיו, כולם שוים במחצה"ש, ואיני מבקש אלא לפי כחן. ונקרא "מחצית" כי ע״י נתינתו למטה מקבלים מלמעלה את המחצית העליונה, ונעשה שקל שלם. יסוד העבודה - שמחה. א' ע״פ טעם ודעת, שרוצה בקירוב ודביקות לאלקות ועוסק בתומ"צ בשמחה מצד יוקר וחשיבות דשכר מצוה מצוה. זה שייך לכאו"א ואם חסר בשמחה חסר העיקר. ב' למעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנפש, בלי מבוקש רק "מתחסד עם קונו ליחדא קוב״ה ושכינתי׳ בתחתונים". "שויתי" לשון השתוות שהכל בשוה, כי "הוי׳ לנגדי תמיד". שייך רק לצדיקים. כשעובד ע״פ טעם ודעת נותנים לו מלמעלה את המחצית השני׳, עבודת הצדיקים. מלמטה - יש חילוקים בין עני לעשיר, אבל מלמעלה - אין חילוק בין עני לעשיר, כי למעלה מטעם ודעת הוא עשירות בלבד.

"ובהגיע תור אסתר", עליית הנשמה מהגלות – "לבוא אל המלך", אל הקב"ה – "לא בקשה דבר", שלא בכח עצמה, בתכלית הביטול – "ותשא חן וחסד לפניו", נמשך לה עזר וסיוע יותר. אחשורוש, קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, אחש-שתיקה, ורוש-מרירות, דווקא משם סומך ה' לכל הנופלים בכח עליון. בגלות "שושן עמק איומה" העביר המלכות מושתי (אחשורוש דלעו"ז) לאסתר שלא ביקשה דבר. אבל מצד היניקה מעיגולים גדל את המן שניסה לגזור על בנ"י בכח הגורל שלמעלה מהרצון דתומ"צ. ובזה היה תוקף הנס דמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ופעלו "ונהפוך הוא" מהגורל גופא ע"י עבודה דמס"נ למעלה מסדה"ש. ויש להמשיך את הימים האלה לכל הזמנים, נזכרים ונעשים, עד דלא ידע בשמחה שלמעלה מהגבלה אלא שגם אז יאמר ארור המן וברוך מרדכי. "חייב איניש" גם הנקרא בשם איניש ע"ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא.

בירור ועליה לניצוץ קדושה דהמן ע"י אמירת ברוך המן באופן דעד דלא ידע דוקא. כי בעבודה בטעם ודעת הרע לא נהפך לטוב וצריך זהירות שלא להתגרות בו, משא"כ למעלה מטו"ד, לא ידע, הוא ע"ד צדיק גמור שמותר לו להתגרות ברשע ובכוחו להמשיך אור בניצוץ הקדושה השורה בתוך הקלי' ולא יומשך מאומה לקלי' עצמה. אמרו ישראל למשה: זכור את יום השבת לקדשו, למעלה מהעולם אין עמלק תופס מקום ולא יתקיים מצות מחיית עמלק. והשיב להם זה כוס וזה כוס, שתענוג המורכב יש לו אחיזה בכלי. ויש להמשיך תענוג שאינו מורכב ע"י העבודה למעלה מטו"ד ועי"ז אמחה זכר עמלק ע"י הקב"ה. גם כשעמלק הוא בכל התוקף, הנה מצד התגברות ותוקף דעמלק דוקא הקב"ה בעצמו מבטלו. ע"ד הגבהת אסתר להמן להשוותו אל המלך בעשיית המשתה לשניהם, עי"ז היתה עיקר מפלת המן, כי הגבהה כזו לא הי' המלך יכול לסבול כו'. אם תגבי' כנשר גו' משם אורידך נאום ה'. שעשתה אותו כחבר למלך, לא יכול המלך לסבול עוד (דאָס קען מען שוין ניט פאַרטראָגן), ואמר הגם לכבוש את המלכה עמי בבית ופני המן חפו, שנבדל הרע מן הטוב כי הפרידן מאחדותו כו', שהוציא ממנו את כל הפנימיות (הטוב), וממילא בטלה מציאות הרע לגמרי. ענינו בעבודה, גם כשחסר תוקף ברוחניות לפעול מחיית עמלק, העצה לעורר את מחיית עמלק (בתקפו) ע"י הקב"ה מצד גודל ההתגברות והתוקף דעמלק גופא. כאשר עניני עולם מתחילים להשתוות עם עניני קדושה אזי לא מתחשבים עוד במעמד ומצב דבנ"י, ונעשה מיד מחה אמחה ע"י הקב"ה, בביאת משיח צדקנו, בגילוי ממש, גילוי המשיח במילואו למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן אמן.

מבאר כמה מדרשים על הפסוק יעשו עץ גבוה חמשים אמה: אמר הקב"ה לא יהי' העץ, שכבר קדם אברהם ואמר והשענו תחת העץ, וכן במשה נאמר ויורהו ה' עץ. עוד איתא על מש"כ והשענו תחת העץ, בה"א הידיעה, שהוא העץ הידוע שעליו נאמר ויטע אשל בבאר שבע, ועץ זה הי' גם אצל משה במדבר, כדאיתא במדרש שיעקב נטל עמו ארזים מהאשל שנטע אברהם זקנו בבאר שבע, והורידם למצרים, ובני ישראל נטלום עמם למדבר, ומזה נעשה הבריח התיכון בתוך הקרשים, שהי' מבריח כל ג' הצדדים, שהי' נכפף כעכנא (כנחש), שעי"ז נתבטל הנחש הקדמוני, נחש בריח, ענינו של המן, עליו נאמר משרש נחש יצא צפע. והיינו, שהעץ דאברהם פעל ביטול העץ דהמן, יתירה לאופן של אתהפכא, שתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי. העץ דאברהם שפעל ביטול בעץ דהמן נקרא בשם אשל, שזוהי תיבה בלתי רגילה, ומצינו ברז"ל כמה דרשות מאי אשל, א' הפירושים הוא שאש"ל הוא ר"ת, היינו, שכל אות בתיבת אשל, א' ש' ל', הו"ע עיקרי שמבאר מהותו של העץ. והולך ומבאר כל פרטי אותיות הללו וענינם ברוחניות למעלה ובעבודה דביטול קליפת המן וכו'.

"הדסה היא אסתר", ירידת פנימיות המלכות לבי"ע, בחי' "אנכי" ובחי' "פני" גם במצב ד"אסתר אסתיר". גם בנש"י ניצוץ בורא מתלבש בניצוץ נברא. פנימיות א"ק מתלבש באור מחצב הנשמות, חיצוניות א"ק, יחידה, וממנה נמשך לכל נשמה. הדסה ואסתר. יעקב וישראל, הנשמה המלובש בגוף ועצם הנשמה. העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך והעבודה דבכל מאודך ובזה גופא העבודה דרעו"ד באופן דאור וגילוי, אינה בזמן הגלות; עבודת המס"נ, ישנו בזמן הגלות וביתר שאת. ומגיע על-ידה למעלה מבחי' שינה, למעלה מכל גילוי והתפשטות ופועל "ויקץ כישן הוי'" ו"נדדה שנת המלך" למעלה וכפשוטו.

מאמר השכינה לכנס"י: "אני ישנה" בגלותא חסר ראיה ושמיעה באלקות וגם למעלה, מ"מ "ולבי ער" נקודת היהודת בתוקף ושלימות ונמשך "קול דודי" אה"ר מעצמות א"ס לעצם הנשמה "דופק פתחי לי כחודה של מחט" התעוררות נקודת המס"נ למטה ומתעורר מהשינה דלמעלה, אני אפתח לכם פתחו של אולם "אחותי" אהבה טבעית. "רעיתי" פרנסתי, המשכת אלקות למעלה מהשתל' ע"י עבודה במדוה"ג. "יונתי" לאסתכלא ביקרא דמלכא בעבודה שלא שייך להשתל' כלל. "תמתי" שנעשה שותף להקב"ה ונמשך למטה עד "שראשי נמלא טל" דלא מיעצר מצד אהבה עצמית בלי הבט על הנהגה דלמטה. תשובת כנס"י: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", איך אחזור לדרך התומ"צ לאחר שכבר איני רגיל בה, וטענת מדת הדין "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" שלא אוכל להשרות שכינה בביהמ"ק שנק' הדום רגלי. אלא ש"דודי שלח ידו אל החור" ואינו ממתין שיפתחו לו אלא עושה חור במחיצה של ברזל שבין ישראל לאבשב"ש ומסייע גם למי שפשט את כותנתי. וזה היה בזמן הגזירה שהיו במצב של שינה ומ"מ נדדה שנת המלך ונעשה תוקפו של נס.

ע"י תשובה ומעש"ט בעולם הזה דוקא מן המיצר בא למרחב האמיתי. יצי"מ בכל יום אל ארץ טובה ורחבה, בעבודה דרעו"ד בכל מאדך שלמעלה מכוחות פנימיים בכל לבבך ונפשך. אח"כ צ"ל עבודה על הסדר, ג' מצוות נצטוו בכניסתן לארץ לשון רצון, לעשות רצון קונה, א. מינוי מלך, קבעמ"ש. ב. מחיית עמלק, שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו בגסות, רק ע"י מלך שייך לנצחו. ג. בניין בית הבחירה, כסה הכבוד. שאין רע נוגע בו. וצ"ל תחילה מחיית עמלק מדור דור, ל' דירה בנין דירת קבע להקב"ה. לכן פורים אינו בטל כי לאחר שמחו את עמלק הגילוי קבוע בדירת קבע.

עלי' מעני מצרים, עני בדעת, קטנות וצמצום אורות וכלים, לבוא לארץ זבת חלב ודבש, תענוג פנימיות המוחין, הרחבה והתפשטות באורות וכלים. ובנתיים יש דרך הליכה במדבר, לכתך אחרי, בחי' אחוריים, ואח"כ בא לפנימיות. עבודה צריכה סדר והדרגה, אף שמלמעלה יכול להיות מיד, "ולא נחם אלקים דרך גו' פן ינחם העם ושבו מצרימה". "אשר שם לו בדרך", עמלק יכול להלחם בבחי' אחוריים אבל לא בפנימיות. המלחמה בעמלק בכח אנשי משה שענינם פנימיות. וזה מהווה נתינת כח על כל הדורות הבאים, שיהי' גילוי בחי' יד הגדולה, שענינו בעבודה הוא אהבה רבה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שתתגלה גם כאשר אין הכסא שלם ואין השם שלם, בעבודה ד"אחרי הוי' אלקיכם תלכו", וע"י התגלות האהבה רבה (בחי' יד) תהיה מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, מדורו של משה ודורו של יהושע עד דרא דעקבתא דמשיחא, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

השקיפה גו', דעת עליון, מלמעלה למטה, וברך את עמך את ישראל, ולא לאומות העולם. תחילה צ"ל עבודה דד"ת, שמע ישראל הוי' אלקינו, אח"כ מתאחד בד"ע, הוי' אחד, ומתבטלים מדות רעות דז' אומות: אתה הוי' לבדך - עצמות. אתה עשית את השמים - ד"ע. הארץ וכל אשר עליה - ד"ת. אתה בחרת באברם - חיבור ב' הדעות ע"י עבודה. וכרות גו' לתת את ארץ הכנעני גו' - המשכה לישראל לבטל יניקת ז' אומות. אבל לעמלק לא די בזה וצ"ל לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, עבודת עבד שיעשה גם דבר השנוי עליו. מעלת קב"ע של דוד על שאול שהלך אחר הטעם ואמר לו שמואל הלא שמוע מזבח טוב. בכל דור יש עמלק (משא"כ ז' אומות) וביטולו ע"י זכירה שלמעלה מהבנה והשגה. גם לאחר איבוד ז' אומות ישנו ראשית גוים עמלק אם באופן של מרידה בגסות, או באופן של דקות ודקות דדקות, שזהו"ע הקרירות, ועי"ז פועלים שסוכ"ס תהי' אחריתו עדי אובד, כיון שנשלמת המלחמה להוי' בעמלק מדור דור, עד לדרא דמשיחא.

בחי' פנים ואחור באוא"ס, בסדר השתלשלות, בנשמות ישראל. באבי"ע הכללי והפרטי. יעקב וישראל, רגל וראש דנשמה, אהבה בכל לבבך ונפשך ואהבה בכל מאדך. התבוננות באור המלובש בעולמות והכרה בעצמות שלמעלה. אור הנשמה וכח הנשמה. בגלות אור הנשמה בהעלם אבל כח הנשמה, מס"נ, בגילוי יותר. ויהי אומן, ע"י חינוך לתומ"צ, ניתו הכח לגלות פנימיות הנשמה, הדסה, גם בבחי' אסתר שבגלות.

"ואנכי הסתר אסתיר" ב"פ, שלא מרגישים שהגלות הוא לילה וחשך אעפ"כ נדדה שנת מלכו של עולם. לילה ההוא, החשך נעשה ע"י עצם החשך, גדול יותר מ'לילה הזה' שחשך בא בהמשכה. יום הזה, הגילוי בפועל (למטה עד אין תכלית) יום ההוא, הגילוי בכח (למעלה עד אין קץ) לילה הזה, העלם השייך לגילוי. לילה ההוא, למעלה משייכות לגילוי. ע"י מס"נ נמשך בחי' זו בלילה ההוא דלמטה ומחבר העלם וגילוי מצד גילוי העצמות שלמעלה גם מלילה ההוא דלמעלה.

עבודת האדם מלמטה למעלה, מי"א, ו"ה לט"ו י"ה. ובאים לבחי' יו"ד וקוצו של יו"ד עד דלא ידע ונמשך לכל השנה ע"י ממוצע דימים טובים שחלים בד"כ בימי החול רק שנקרא ונזמן לבחי' קודש לכן הם ממוצע להמשיך עם ידם לימי החול בכל השנה. סיום מסכת מגילה שואלים ודורשים הלכות הפסח בפסח משלים ענין מגילה נקראת לכל ימי החול בשנה. המשכת פורים באופן נצחי וימי הפורים לא יבטלו ע"י הלכות (החג) שאינן בטלים לעולם.

חילוק בירורים בין דצ"ח למדבר בעל בחירה מצד שרשו בתהו יכול להתברר רק ברצונו ית' לכן בירורם הוא סימן לכוחו "אם זרוע כא-ל לך הדרך רשעים". אך כשיצאו ממנו האורות דתהו אין השעה משחקת לו ונתמלא סאתו אז גם צדיק יכול להכניע ולדבר אותם. אך כשלא נתמלא סאתם הם מצירים לישראל והקב"ה עושה עמהן דין לבטלם כמו בהמן שהשיב מחשבתו הרעה על ראשו. כי יניקת אורות דתהו שלהם הוא מחיצוניות בלבד משא"כ הפנימיות שייכת לישראל ולתומ"צ, אז הנני מושיעך מרחוק משם ע"ב שלמעלה מס"ג ומ"ה, תהו ותיקון. ויבז בעיניו דהמן היה בגלל ויבז עשו את הבכורה דתהו שלמעלה מתיקון, ואמר לו הקב"ה רישך מתורם חלף רישיהון, דשרש ישראל מפנימיות דלמעלה.

מעלת המס"נ דוקא בזמן הגלות והגזירות כיתרון הרגל שמעמיד ומגביה את הראש. אמירת המאמר בתרפ"ז בזמן גזירות ורדיפות היו צריכים למס"נ להשבית אויב ומתנקם וגם עתה בזמן של הרחבה צ"ל מס"נ ללמוד עם חבירו אף שנחשב אצלו לביטול תורה לפי דרגתו. וגם שמניח את עצמו במצב דעוללים ויונקים גורם להשבית היצה"ר שאויב ומתנקם. הכח לזה ממשה ואתפשטותא דילי' בכל דרא ודרא ונעשה שלימות הקבלה דמ"ת בגילוי פנימיות התורה דלעתיד.

עיקר הגילוי במדות דז"א, גם שהם לבושים (מדו בד) הם לבוש המגלה. בינה נק' כה, העלם ואחור, הבנה שאינו תופס המהות רק המציאות. ומעלתו על ז"א כמשל השווינדעל טרעפ מדרגה הב' מאחורי העמוד ואינה רואה את הפרצוף בראש העמוד, גבוה ממדרגה הא' שרואה את הפרצוף שבראש העמוד. מעלת המס"נ דאחור לגבי תענוג דפנים, מעלת עבודת המטה.

מצב בני ישראל בגלות דוגמת שינה שחסר בעבודה דראיה ונחלש בשאר עניני עבודה. מ"מ ולבי ער להקב"ה ולתומ"צ, התעוררות מלמעלה קול דודי דופק פתחי לי, לעבוד לפי ערכו כחודה של מחט ונמשך אהבה בכל דרגות, אחותי רעיתי יונתי תמתי. אהבה טבעית, אהבה מחודשת, אהבה מתוך תענוג עצום המשלים כל חיסרון. וגם הנשמה משלמת אותו כביכול. שראשי נמלא טל דלא מיעצר שלא תלוי במעשה התחתון לכן קול דודי פועל פעולתו גם בלילה ההוא נדדה שנת המלך אף שמצב בנ"י היה אני ישנה מ"מ לא ינום ולא ישן שומר ישראל.

הנהגה בזמן המן שלא ראו ניסים כלל. בגאולה דפורים ראו ניסים המלובשים בטבע. תלוי בעבודת בנ"י, כאשר פנו אלי עורף ולא פנים הוא בהעלם אבל יש עדיין בחי' "פני" של ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להפרד מאלקות, אף שאברהם לא ידענו שחסר באהוי"ר, מ"מ כי אתה, עצומ"ה, אבינו, בעבודה דמס"נ. בפורים עמדו כל ישראל בתנועה דמס"נ ונתבטל העלם והסתר והגזירה אלא שלא היו בשלימות באהוי"ר לא היה נס גלוי אלא מלובש בטבע. הנס התחיל בששת הלבושים שכנגד ששה סדרי משנה שהם בחי' העלם שבמקרא שענינו גילוי, ויצא מלפני המלך ולמטה משער המלך לעולמות בי"ע שלמטה.

ענין ירים משה ידו היה בכל מלחמת עמלק, המנגד לראש ומקיף דנשמה, חי' יחידה, ולא במלחמת שבעה עממין, הם כוחות פנימיים דנר"נ. כיבוש ז" אומות, בירור המידות, ע"י עבודה בטו"ד ורק בכח המס"נ. משא"כ עמלק חוצפה בלא תגא וגורם קרירות שלא להתפעל, א"א לנצחו בטו"ד אלא בכוחו של משה, ונחנו מ"ה, חי' יחידה, נפעל ענין ויחלוש את עמלק ואת עמו. מעלה בעמלק על ז" אומות שם השיקוע בתאוות גורם לגסות עד לטמטום שלא יגיע האור ולא שייך לעבודה (סאיז ניטא אויף וואס צו הארעווען) כי שייך רק לחשך. משא"כ עמלק יודע את רבונו ושייך לאור במילא יכול להיות אצלו ענין העבודה (ער האט מיט וואָס צו הארעווען) ביגיעה למעלה מטו"ד. גם ע"י קריאה בפרשת זכור מגלה פנימיות אוא"ס. ומעשה בפועל להשתדל בקיום מצוות ולהדר בהם.

קבלת-עול צ"ל בכל המצוות גם במשפטים, קדשנו במצוותיו וציוונו. ובכל יום מודה אני והודו עד לשמו"ע בכל דרגות הסולם. בד' מדרגות דאורה ושמחה וששון ויקר, חכ' בינה ז"א ומלכות, באופן נעלה יותר מקודם הגזירה. מן המיצר גו' ענני במרחב, "עת צרה גו' ממנה" מהצרה עצמה, "יושע". תוספת בתורה מעלת האורה, כמו"כ בשמחה ובששון וביקר.

חידוש מ"ת על האבות שעבודתם מצד נשמתם ולא חדר לגוף העובד וגשמיות העולם. במ"ת החל המשכה בעשיה בגוף ובעולם אבל רק אתעדל"ע כפה עליהם הר כגיגית, כאדם המוקף בגיגית בלי יכולת לצאת ממנה. בפורים היתה הקבלה מלמטה ע"י מס"נ בגוף שלא עלתה בהם מחשבת חוץ. וקבל ל' יחיד כל ישראל בשווה גם ל' משה קבל תורה מסיני ע"י שנגש אל הערפל ביטול כל רצון לתורה, מסירת הרצון, וזכו לזה כל ישראל. ובפורים קיימו וקבלו היהודים גו' כל השנה העבודה במדדוה"ג ע"פ טו"ד, שניכר בה שמיוסד על מס"נ, הכתיב וקבל, שמכוסה ובפנימיות.

עמלק קרירות וחוצפה שלא ע"פ טו"ד, המלחמה בו ע"י הקדמת מינוי מלך ביטול עצמי מהתנשאות עצמי. מחה אמחה לא בנר"נ אלא ביחידה, ניצוץ בורא המלובש בניצוץ נברא. ראשית דקדושה מבטל ראשית גוים. אלא שצריך לחבר עם הנשמה המלובש בגוף שמנהיג המלחמה בפועל ע"י קריאת פ' זכור בתושב"כ והידור במצוות ותפילה כדי לקשר יחידה בנר"נ. איש יהודי, יחידה. ושמו מרדכי, מרירות קודם התפילה. בן יאיר בן שמעי בן קיש - המשכה בג' קוין.

אמר משה לפני הקב״ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא" ל' הרמה. מעלת מרדכי בענין התפילה. אף שעיקר מעלתו היתה תורה, מוחין חב"ד, שהי׳ ראש הסנהדרין ומאנשי כנה"ג, מדגיש מעלתו בענין התפילה, "איש יהודי" ל' הודאה, הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, שייך לתפילה שמתבטל למי שמודה אליו, כעבד העומד לפני רבו, משא״כ בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, מאן מלכא רבנן. הנה ברכה ל' המשכה מלמעלה ונמשך בגילוי ובפנימיות ומתאחדת עמו, ענין הדעת שמתאחד עד שנעשה למציאות חדשה. משא״כ הודאה הוא מתבטל למה שלמעלה הימנו. בכללות הם ב׳ השמות הוי׳ ואלקים, סוכ"ע וממכ"ע. בשם הוי׳ למעלה מהעולמות אין שייך ההבנה והשגה וצ"ל הודאה, שמתבטל ממציאותו. משא"כ בשם אלקים, ברכה המשכת האור למטה עד שמתאחד עם המקבל. בלימוד התורה בהבנה והשגה, הוא בתוקף המציאות דמלך ומתקשר עם נותן התורה, ונעשה למציאות אמיתית, משא״כ בתפילה הוא בביטול והעדר המציאות. עיקר מעלת מרדכי הי׳ בתורה, ע״י הביטול דהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, נעשה אצלו הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שנעשה בעה"ב על התורה, כמ״ש "ויעבור מרדכי", שעבר על דת ופעל גם בהשגה שבתורה, ואמרה לו אסתר 'זקן' שבישראל, 'מי שקנה חכמה'. כל זה ע״י התפילה דוקא, שנתעלה בבחי׳ העדר המציאות נעשה הרמה גם בתורתו. ולאידך גיסא, האיר בתפילתו ע״י התורה. וזהו "איש יהודי", ב׳ בחינות בהודאה, א' ד"מודה אני" מיד בקומו בבוקר, ב' במודים בסוף התפילה, שהיא ההודאה כמו שהיא לאחר התורה. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל", דע״י התפילה פועלים הרמה והגבהה גם בהראש, שהו״ע התורה כנ״ל.

האבות הגיעו עד לשרש הנבראים בעבודה רוחנית ולא חדרה בגשמי לשנות. במ"ת בטלה הגזירה ונעשה שינוי בגשם, הקדמת נעשה לנשמע. המעשה הוא העיקר. קדם לזה הזיכוך בגלות מצרים מ"מ הוצרכו לאתעדל"ע כפה עליהם הר כגיגית כדי לגלות בהם זה, הדור קיבלוה בימי אחשורוש ע"י מס"נ במצב של הסתר באתעדל"ת לבד. בגלל צירוף גשמיות ורוחניות והשייכות לענין הגורל לכן ימי הפורים משתה ושמחה עד דלא ידע.

"איש יהודי", כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה. מס"נ. ונעשה "בן יאיר", חכ' ראיה, תכלית התאמתות. "בן שמעי", עבודה פרטית, שמיעה, בינה. "בן קיש", למעלה ממדוה"ג שמקיש על שערי רחמים עוד לפנימיות הכתר. "ושמו מרדכי", צדיקים דומים לבוראן "ושמי הוי'", מתחיל בשם הקשור לעצם ואח"כ נמשך בכל הפרטים דהוי'. כך צדיקים עבודת עצם הנשמה נמשך בפרטים בן יאיר, שמעי, קיש. ונעשה שלימות בעבודה וגאולה "איש ימיני" קץ הימין.

מרכבת יחזקאל, אופנים ביצירה ברעש, בן כפר שראה את המלך. מרכבת ישעי', שרפים דבריאה, בן כרך. מעלה באופנים דעשיה הרעש גדול יותר מחיות הקודש, מ"מ שאיפת הבן כפר להיות בן כרך לראות תמיד את המלך ולהשלים הכוונה בדירה בתחתונים. להמשיך מלמעלה ממדוה"ג שיבוא למקום הראוי, מי"א עד ט"ו לא פחות ולא יותר. גם במצב דעד דלא ידע אומרים ארור המן וברוך מרדכי, גם כשהשמחה גדולה ביותר היא באה בהתלבשות ואין לחוש לענינים בלתי רצויים.

כאשר האדם הוא בחי' "כתית" ונשבר ממצבו ברוחניות מגיע הוא "למאור" עצמו ופועל גם על מעשיו שלא להתפעל משינויים. ועבודתו היא בשלימות בכל אופני חילוקי עבודה. וגם פועל בעצמו שגם כאשר עבודתו היא כדבעי, תהיה לו ענין המס"נ בחינוך עצמו ובחינוך זולתו ועד לתשב"ר כפשוטו שעל-ידם נעשה "להשבית אויב ומתנקם". הכח לזה הוא ע"י משה שבכל-אחד, "ואתה תצוה גו'", המחבר שרש הנשמה למעלה עם הנשמה המלובשת בגוף ונה"ב וחלקו בעולם. וזהו "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", אף שבמ"ת היו ישראל בתכלית שלימות המעלה, אמנם היה זה מלמעלה למטה לכן היתה אז רק התחלה. ודוקא ע"י העבודה בזמן הגלות נעשה "וקבל היהודים". כל זה שייך לבקשת משה "אם מצאתי חן בעיניך גו'" שהוא ענין האתעדל"ע הנמשך מעצמות א"ס שאין אתעדל"ת מגעת לשם. אלא שמ"מ הוא נמשך לאחר שלימות האתעדל"ת, קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. והוא ענין עבודת ישראל להמשיך אלקות סוכ"ע למטה בעולם.

בתורה לא די בהבנה והשגה וצ"ל הודאה, ברכו בתורה תחילה, להמשיך מנותן התורה גם במשפטים. כמו"כ בשמחה וששון ויקר, יו"ט, מילה ותפילין צ"ל קיומם באופן דליהודים, הודאה דוקא. ונוסף קיום בתורה על מה שכבר קיבלו במ"ת שנעשה התחתון כלי לקבל. ונמשך אורה, מקור המפעיל תורה אור וכן בכולם ממשיך מלמעלה ממדוה"ג.

יהודי מתייחד עם נותן התורה בו שייך רק הודאה. ומצד זה נעשים כל עניני אורה ושמחה וכו' באופן נעלה יותר. אורה, לשון נקבה שמקבלת מעצמות. שמחה, בינה מקבל מחכמה. ששון זו מילה, התגלות פנימיות עתיק. ויקר, פנימיות עתיק במקומו ממש. וגם כפי שהם כפשוטם ישנם בתכלית השלימות.

שינה מחבר הפכים ולא ניכר מעלת הכוחות זע"ז בעבודה 'ישנה בגלותא', חסר התאמתות, ההנחה והבהירות, אותותינו לא ראינו. אף שתפילתו בשלימות נהפך טבעו מלעשות רצון ה'. וגורם למעלה שנת מלכו של עולם. ולא ניכר מעלת ישראל דהשקיפה גו' וברך את עמך ישראל בטוב הנראה והנגלה. אך בתוקף המס"נ כל השנה כולה נעשה "תוקפו של נס" נוסף על הרמת (נס) הנה"א בוקע חושך הגלות והלילה ההוא ונעשה יתרון האור מן החשך. כ"א מישראל נעשה משנה למלך שהכל מתנהל באופן הטוב ליהדות.

אורה לשון נקבה, אור המקבל ומפעיל האור. כדי להמשיך למקבל צריך להוסיף במשפיע. תוס' ה' באברהם להמשיך שכל הנעלם להמון גויים. ושמחה, להמשיך למטה בשמחה פורץ גדר. אורה ושמחה יחוד חו"ב, ששון ויקר יחוד זו"ן.

שושנה אדומה בעצם ומתלבנת באש, אתהפכא חשוכא לנהורא, ע"י תשובה נהפכה הגזירה דפורים. שושנה יש לה י"ג עלין, י"ג מדה"ר נמשכים ע"י תפילה. ששונים הלכות בתורה. בשניהם עסק מרדכי לבטל הגזירה. לאחר גמר המלחמה במדינות המלך היה המלחמה בשושן, בירור דקות הרע. ובאים לשושן עמק איומה, תוקף העצמות גם בירידה עמוקה ואיומה.

במ"ת ניתן תורה אור בחכמה, בפורים היתה אורה, למעלה מהחכ', כח המשכיל, ע"י המס"נ "ליהודים". עי"ז נוסף גם בשמחה זו יו"ט, למעלה ממדוה"ג, עד דלא ידע, וששון זו מילה, מעלה באין ערוך. ויקר (גימ' ש"י) אלו תפילין, המשכת חצי עליון דכתר. ופועל גם בגוף לבסומי למעלה מטו"ד, יתר על יום הכיפורים שאינו נמשך באכו"ש.

בשינה הכוחות הפשוטים בגילוי והכוחות הנעלים בהעלם. כשלא ינום וגו' ניכר מעלת ישראל דאתה בחרתנו גו' ונפלינו גו'. אך ישנו עם, שישנים מן המצוות גורם שינה למעלה ולא ניכר מעלת ישראל. כוחות הפשוטים (אוה"ע) פועלים יותר מכוחות הנעלים (ישראל עם חכם ונבון). ע"י מס"נ נדדה שנת המלך תוקפו של נס. הוראה נצחית כל שנה ונתינת כח שיהיה נדדה שנת המלך בכל סדר השתלשלות.

מדבר במעלת הלימוד עם תשב"ר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" שהיו אז העלמות והסתרים בענין דרש ותבע להתעסק בזה. בזמננו זה שאין קושי אדרבא צ"ל ההתעסקות בזה ביתר שאת. בפרט שגם יש לזה סיוע אף מאומות העולם.

שינה בגלות שאין ניכר מעלת ישראל. הגילויים עולים בעצמות. הכוחות בהשוואה ובלי סדר. אבל בשרשן הם בשלמות. לכן כשנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מעורין זב"ז. ע"י מס"נ, עולים הכוחות לשרשן, נדדה שנת המלך, העלם הנפש בהתעוררות והתגלות בכוחות פרטיים. כך בכל גלות המס"נ דאל יבוש מפני המלעיגים פועל נדדה שנת המלך לגאולה.

במ"ת בטלה הגזירה בין עליונים לתחתונים. אלא שהיה שינוי לפי שעה ונסתלקה שכינה והחל בירור העולם לאט לאט אגרשנו ובעיקר ע"י מס"נ דפורים קיימו מה שקיבלו כבר במ"ת שנשאר בתוקף ובגלוי באורה ושמחה.

לא נת' בהמאמר (דת"ש) למה נצרך לנס, הרי עמדו במס"נ כל השנה הרי בדרך ממילא היה צ"ל ביטול הגזירה מדה כנגד מדה? אלא כדי שיומשך גאולה מדרגה הכי נעלית שלמעלה משמות (שער הנו"ן דבינה ונתיב הל"ב דחכמה) בלבושי הטבע, היה צריך לנס.

כללות העבודה, להמשיך ולגלות שם הוי'. מו"ה לי"ה. מגילה נקראת, שקוראים ומכריזים בכל סדהש"ת החיבור בין י"א - ו"ה לט"ו - י"ה ונעשה השם שלם באופן של קבע, ולא להתפעל מעמלק שרוצה להפריד. מעלת שנה זו שנכנסים מפורים ושושן פורים מיד ליום השבת.