מאמרי פרשת ויקרא

התואר "זה" שייך על עניני קדושה בלבד, שאינם אמצעים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם; משא"כ שאר הענינים אי־אפשר לומר "זה", כי נראה רק החיצוניות שהיא טפלה לכוונה ולתכלית שבהם. ישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בעצמות נקראים "זה" כמארז"ל "יבוא זה (משה) ויקבל זאת מזה לעם זו". אלא שהוא בלשון נקבה, כי ההתקשרות בעצמות היא בקיום תומ"צ בקבלת עול, שהאדם הוא כלי קיבול, בחי' נקבה. כשהעבודה היא בבחינת "עם זו" קבלת-עול, אזי "תהלתי יספרו" לפי הכוונה העליונה. בעולם הזה הוא רק בחי' ז"א, "זה קלי ואנוהו", ואינה בערך לבחי' "זה" שיתגלה לעתיד, אז יאמרו ב' פעמים "זה", "הנה אלקינו זה" - ז"א, "זה הוי' קוינו לו" - עתיק.

בריאת העולם ע"י העלם והסתר דשם שד-י, הגבלה וצמצום, כמו שאומרים משל מאור וחושך, יום ולילה דלמטה לעניני רוחניות למעלה. ביצי"מ, גילוי שם הוי' ויצאו ממצרים וגבולים ובמ"ת המשכת העצמות, נתגלה בנבראים שרשם הרוחני, משלי התורה אינו מעלים אלא מגלה. התחלה בר"ח ניסן (צדיקים) בהקדם פ' פרה (בע"ת) וחיבורן יחד ע"י בחינה שלמעלה משניהם.

"החודש הזה לכם" (ניסן) ראשון הוא להנהגה ניסית ע"י יחוד פנימי דחו"ב. לכם דוקא, ע"י עבודת בנ"י. תשרי הוא ראשון להנהגה טבעית ביחוד חיצוני דחו"ב. התחדשות אור הלבנה - יחוד פנימי, אבל אור החמה אין בה שינויים - יחוד חיצוני. החידוש בעבודת ישראל שממשיכים אור למעלה מהשתל' (הנהגה נסית) לסדר השתלשלות גופא (הנהגה טבעית). גם יחוד שמשא וסיהרא ע"י בחי' שלמעלה משניהם. "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". המשכת הנהגה נסית בטבע (שנה).

ק"כ צירופי שם אלקים מהם יונקים ק"כ צירופים דנוגה, ב' פעמים ק"כ בגימט' מר, המלח ממתיק את הדינים שבאים מהמרירות. הצ"צ מציין לדרוש פורים, לרמז ענין אתהפכא דפורים. הפיכת העלם המשל, לכלי לאוא"ס. רואים מזה גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו גם בענינים שהם לכאורה רק דרך אגב, ועד כמה צריכים להתמסר ולעיין גם בהם. ביטול בע"ת שאינו מרוצה ממצבו ומנתק את עצמו (רייס זיך אַרויס) 'אסורה מכאן' וממשיך בעל-הרצון. הכח להפוך את ארור המן לברוך מרדכי ע"י העבודה דלא ידע, ביטול שלמעלה מטו"ד, בחי' איני יודע באיזה מהם חפץ כו', משם הכח להפוך ארור המן לברוך מרדכי.

משבחר הקב"ה בעולמו, תשרי, הנהגת הטבע, שם אלקים. משבחר ביעקב ובניו, ניסן, שם הוי', הנהגה נסית, יצי"מ וגאולה העתידה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, ע"י עבודת נש"י בכח עצמם, הוי' דלעילא. "ראשון הוא לכם גו'" רומז על יצי"מ (הוי' דלתתא), "החודש הזה לכם גו'" רומז על גאולה העתידה (הוי' דלעילא). הטעם להבאת יצי"מ לאחר גאולה העתידה כי גם אז יורגש מעלת עבודת ישראל בכח עצמן שבכוחה באה הגאולה. ע"ד מעלת ירח על שמש, מעלת בע"ת על צדיקים.

כוחות פנימים נר"נ וכוחות מקיפים ח"י בנה"א, ד' אותיות דשם הוי'. ולעומת-זה בנה"ב. במלחמת עמלק בדרך ביצי"מ הסתכלו ישראל כלפי מעלה ע"י הרמת ידו של משה. קליפת עמלק הוא בכוחות מקיפים, רצון חזק לעשות היפך השכל לגמרי. נצחון עמלק ע"י שישראל מסתכלים כלפי מעלה, בראיה חזקה, התעוררות רחמים רבים עליונים. ובכח הרמת ידי משה, בחי׳ משה שבכ"א שהוא תמיד בשלימות (וואָס איז אַלעמאָל גאַנץ). ע"י "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" מגיעים למעלה מד' אותיות דשם הוי'. שבנפש הו״ע עשר כחות פנימיים, וע״י הרמת ידו של משה, דהוא לעולם שלם, אפשר לנצח את הקרירות של עמלק.

תשרי, ר"ה להנהגה טבעית ותמידית ומתגלה דאני ה' לא שניתי. אך נותן מקום לשינוי. ניסן, ר"ה להנהגה ניסית, חידוש שלמעלה משינויים ונמשך ע"י ישראל, משבחר ביעקב ובניו. "החודש הזה לכם ר"ח", יחוד שמשא וסיהרא בפנימיות ממשיך הנהגה נסית. "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אחר מ"ת הנהגה טבעית תלוי בעבודת ישראל. ונמשך בעולם שנה נפש, בינה מדות ומלכות, קריאת פ' ויקרא, החודש ופרשת צו (בתפילת מנחה).

הכח בישראל, בחי' אדם, להקריב קרבנות, לפי שהם דבוקים בהקב"ה, כדביקות האורות (בתורה) ודביקות הכלים (מצוות) הקרבן עצמו, ותיקון העולם שעל-ידם. לכן מתחיל הדיבור מאוהל-מועד בקרבנות שבהם עיקר גילוי התורה שעל-ידה קיום העולם. אף שהתורה מצ"ע למעלה מהעולם, אך מצד שרשה בעצמות, שנתאוה כו' דירה בתחתונים, העולם תופס מקום כביכול. כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. בעיקר בהלכות ופס"ד שנוגעים למעשה. "זאת התורה אדם": אדמה לעליון ונוצר מהאדמה ששרשה גבוה יותר; תורה, שרשה למעלה מעולמות וירדה לגוף ששרשה גבוה יותר. "ויקרא גו'" לא נאמר מי הקורא, המשכת התורה מעצמותו יתברך ומתגלה בדיני קרבנות לברר העולם ולעשותו דירה לו ית'.

בירור ז' מדות רעות דקלי' ע"י התבוננות במוחין. אבל עמלק בחוצפה למעלה מטעם ודעת מוסיף עליהם באין ערוך. בירורו ע"י העבודה למעלה מטו"ד. זכור, מוחין דאבא שלמעלה מהבנה והשגה. לכן שייך למינוי מלך שענינו ביטול למעלה מהשגה. ולכן המלך שכרע שוב אינו זוקף. ומזה באים לענין השלישי - בנין בית הבחירה הן בפרטיות בכל אחד מישראל והן בנוגע לכלל ישראל.

עמלק בגימטריא ספק "היש הוי׳ בקרבנו אם אין", מתחיל מאשר קרך, שתחילה מקרר אותו, ומזה בא עמלק בגימטריא ספק, שאין הספק בגלוי, אלא נתינת מקום לספק. והנה הקרירות דעמלק היא בדרך בצאתכם ממצרים, אע"פ שראו נס גדול שיסוד האש הוציא מים, בכ"ז שייך קרירות, ואין זה סתירה לתורה, הבנה והשגה הוא קרירות והתיישבות, לכן שייך שיהי׳ אצלו קרירות בתורה, עד שיהי׳ ויזנב בך גו'. וצ״ל הקדמת נעשה לנשמע, והיינו (הלימוד ב)קב"ע. שמניח רצונו ושכלו וכו׳ ומקיים מה שמצווים אותו. הבחינה (די פּראָבע) שיש אצלו הקדמת נעשה לנשמע היא כשהלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דכשבא לפסוק הלכה למעשה, הנה מצד היראה שבו, שיודע שע״פ לימודו יפסוק דין, וע״פ פסק דין זה יעשו מעשה, ולכן ירא שלא יפסוק לאמיתתו, ומוציא כחות חזקים יותר שנותן נפשו ביותר בהלימוד, עד שמוציא ההלכה לאמיתתה וכו׳, עד שעי״ז בא דוקא לאמיתית ענין התורה. וזהו "ויחנו ברפידים וגו׳" שרפו ידיהם מדברי תורה, לכן "ויבוא עמלק". עוד עצה, זכור גו', כשכל רמ״ח איבריו חדורים (זיינען דורכגענומען) ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל, אין שייך ענין השכחה. שמכניס את עצמו לגמרי בהלימוד ולא נשאר אף נקודה אחת שאינה חדורה מהלימוד שלו והלימוד שלו נחקק בכל איבריו, כל עצמותי תאמרנה, עי״ז נשמר (באַוואָרענט ער) מעמלק, אף ששכל ומדות הפכים זה מזה, קרירות וחמימות, בכל זאת צ"ל גם חמימות בעת הלימוד. ע"י שהעבודה אצלו בב׳ הקוים (דסור מרע ועשה טוב, וכן קרירות עם חמימות) אינו נותן מקום לעמלק, גם לא לרפיון לבד.

להבין ענין ויקרא גו', באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וצ"ל עבודת האדם להוסיף אורות ע"י תורה. בתחילת הבריאה, "וינחהו בג"ע לעבדה" ברמ"ח מ"ע "ולשמרה" בשס"ה ל"ת וגם ע"י תורה השגת המהות, "וינחהו" ל' חניה, ע"פ הוי' כמאן דקביעא דמי. ולאחר הסילוק בא משה והורידה לארץ ע"י המשכן, ואתעדל"ת "ועשו לי מקדש גו'" (סיום פ' פקודי) בא "אדם כי יקריב מכם גו'" (תחילת ויקרא). נח"ר לפני, לבורא, שלמעלה מנח"ר דנברא, ולמעלה יותר מתחילת הבריאה. נחת מל' נחות דרגה. אתעדל"ע לזה "ויכס הענן את אוהל מועד גו' ולא יכול משה לבוא גו'", אז "ויקרא אל משה" ולא נאמר מי הקורא, גילוי למעלה מכל שמות וגילויים, "וידבר ה' אליו" ונמשך "לאמר" לכל ישראל ומהם למשה בחי' "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" ונמשך בחי' נעלית יותר גם מאתעדל"ע.

"בדרך בצאתכם ממצרים", ענין דרך שמחבר ב׳ נקודות ומקומות של ישוב; דרך אמיתית מחברת פינה נידחת עם עיר המלוכה והיכל המלך; וגם להיפך, הדרך חזרה מהיכל המלך לפינה נדחת. עבודת האדם, תמידים כסדרם הוא, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, משפט, תורה, המשכה מלמעלה, וצדקה, תפילה, העלאה מלמטה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ונאמר "לעשות" כי המעשה הוא העיקר. ויש עוד דרך מערוות הארץ מדבר העמים נחש שרף ועקרב עד לארץ נושבת למקום אשר יבחר ה' לקה"ק ולארון ומה שבתוכו. במצרים היו רק מאמינים והיה להם מס"נ לא שלט בהם עמלק, משא״כ בצאתם ממצרים, שאז התחילו לעלות בגילויים, הנה לפני הגיעם אל ארץ טובה ורחבה, אפשר שתהי׳ מלחמת עמלק בהם. מלחמת עמלק היא נגד ההליכה בדרך ה׳ בכלל שצ״ל מתוך יגיעה, ולכן אתה עייף ויגע ואז בא עמלק וכו׳. בהמשך לזה "וישמע יתרו", שאמר עתה ידעתי גו', טוב שכן טוב (יתרו) מאח רחוק (עשו). כשקוראים פרשה זו ומספרים ומסבירים את מעשה עמלק, הנה אז לומדים ממנה הוראה בעבודת כאו״א מישראל. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מאסף לכל המחנות (מי שהי׳ מאבד דבר מחנה דן מאספו ומחזירו לו), בעבודת האדם, מאבד ניצוצות השייכים אליו, שאינו מבררם, שוטה המאבד מה שנותנים לו, שמאבד את הניצוצות ע״י שמאבד בחי׳ מ״ה, חלק אלוקה ממעל ממש שנתנו לו, הנה מחנה דן מאסף לכל המחנות, שמעלה ומברר גם ניצוצות אלו שנאבדו. וזהו המלחמה נגד עמלק, לברר גם את הנחשלים אחריך, כי אין דבר אבוד (ס׳איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן). עד"ז בדרא דעקבתא דמשיחא, צריכים לברר את כל הניצוצות שנשארו. כי יש עוד איזה ניצוצות שלא נתבררו, ועבודה זו מוטלת על דורנו, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומובן גודל הזכות והנתינת כח והאחריות שיש לכאו״א מישראל בדורנו, והקב״ה מוכרח לתת (מוז געבן) כח לכאו״א מישראל, שכולם עובדים עבודתם יחד.

הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, לעשות מכל עניני העולם משכן ומקדש לו ית׳. אחת העבודות היתה עבודת הקרבנות, לשון קירוב, לקרב עניני העולם (ל' העלם והסתר) ולעשותם כלים לאלקות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, ועושה מכל עניני העולם דירה לו ית׳, וממשיך בהם בחי׳ עיקר שכינה. ע"י "אדם", אדמה לעליון, שרשו בעצמות, "כי יקריב", יכול לקרב את כל עניני העולם לאלקות. תחילה מקרב את עצמו, "מכם", קשוט עצמך, ואח״כ את עניני העולם, "מן הבהמה גו'", קשוט אחרים. נשמות דזרע אדם וזרע בהמה ממשיכים ופועלים קירוב באצילות ובי"ע, "קרבנכם" לשון רבים. עד נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, תענוג בורא למעלה מתענוג נברא. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. השלימות יהיה לעת"ל, כמצוות רצונך.

בכללות יש בכתר ג׳ מדריגות. מלכות שבכתר, חכמה שבכתר, וכתר שבכתר. וזהו אנכי, אני ראשון ואני אחרון, אנכי מורה על תוקף הרוממות וההתנשאות וההפלאה מכל סדר השתל', כן הוא גם בכתר, אני אחרון הוא מלכות שבכתר, אני ראשון חכמה שבכתר, ואנכי בחי׳ כתר שבכתר שהוא מופלא ומרומם לגמרי. 'אני אחרון' גורם שלימות בסדר השתל' שמקבל מכתר. מילוי החסרון בלבד, די מחסורו אשר יחסר לו. אבל מבחי׳ אני ראשון מופלא מסדר השתל', נמשך גם עשירות. ומבחי' אנכי, כתר שבכתר, העשירות בתכלית השלימות. במ"ת נמשך "אנכי הוי' אלקיך", מעין הגילוי דלעתיד. ניתן הכלי להמשכות הכי נעלות, בחי' אנכי נמשך בתחתון עד "לא יהיה לך אלקים אחרים". וזהו "ויקרא אל משה" שלא נזכר מי הקורא, אנכי שלמעלה מקוצו של יו"ד, אל בחי' משה עליו נאמר "אנכי עומד בין ה"א וביניכם". בא' זעירא, אתעדל"ע בלבד, ע"ד אמונה, דמצד אחד הוא הכל (אמונה איז אַלץ) ולאידך יתכן שגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. לכן חסר באותיות, אתוון זעירין. לעת"ל יומשך בגילוי בא' רבתי דמשיח, אד"ם, אדם דוד משיח, כל ג' הבחי' בגילוי ובשלימות.

הטעם לקביעת חודש הגאולה בניסן בו יצאו ממצרים (יש מיש) ולא בתשרי שאז נברא העולם יש מאין שהוא פלא יותר מקרי"ס. גם הנהגת הטבע דלא ישבותו ולא שניתי מוכיח כח הא"ס שלמעלה מגדר התחלקות י"ס, אחדות פשוטה, למעלה מגדר דיחיד. משא"כ נס הוא שינוי ושידוד מערכות שבטבע. אמנם הטבע נחלש מעת המצאו, משא"כ נס מגלה שיש בעה"ב לבירה זו ויכול לשנות העולם כרצונו. ב' אופני ידיעת ה' ברמב"ם, בתחילה כותב הדרך לאהוי"ר את השם להתבונן בטבע, ובסופו כתב דלעתיד לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד, וישיגו דעת בוראם עד לדעה את ה' כמים לים מכסים, ענין ים ויבשה בכלל הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, טבע ונס, ממילא ים מרמז על הידיעה שע"י הנהגה נסית. ב' אפנים בעבודה, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתן. צדיקים ובע"ת. וזהו ההפרש בין תשרי (אותיות תשר"ק) לניסן חודש האביב, א"ב כסדרן. וצ"ל ב' המעלות.

הקשר דא׳ זעירא עם בחי׳ א׳ רבתי דוקא, היינו שבמשה בהיותו למטה בבחי׳ זעירא נמשך בחי׳ א׳ רבתי שלמעלה מכל הענינים, עד לעצמותו ומהותו ית׳. עד״ז הוא בכל ישראל שהם חלק אלוקה ממעל ממש, יכולים לקבל מכל המדרגות עד למעלה מעלה, לכן לא נאמר מי הקורא, המשכה לישראל למעלה מכל השמות. התורה היא נצחית ושייך בחי' אלו גם עכשיו, באתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא שבכל אחד מישראל נמשך בחי׳ "ויקרא" שלא נאמר מי הקורא, למעלה מכל השמות, עצמותו ומהותו ית׳. ומזה נמשל הכח לאדם (אדמה לעליון) "כי יקריב גו' מן הבהמה גו'", ירידת הנשמה בראת יצרת נפחת, לברר כל עניני נה"ב בהמה עוף ומנחה. הסדר שקודם הוא "ויקרא גו'" ואח"כ "אדם כי יקריב" (כסדרן בהדרושים) מלמעלה ומלמטה והחיבור ביניהם. "בקש שלום". הנתינת כח ממשה שבכ"א ובמיוחד בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו", בחודש ניסן בו נגאלו ובו עתידין להגאל. צו

חודש ניסן חודש הגאולה ומ"ת שלמעלה מהעולם גורם הכרת הבורא שלמעלה מהטבע. חודש ל' חידוש גם בהנהגה טבעית שנתחדש בכח עצומ"ה שהוא לבדו בכוחו ויכולתו להוות יש מאין, מאמתת המצאו נמצאו. ניסן היה פעם חודש שביעי ועתה הוא הראשון, התכללות דעולם וגאולה. התגלות הנס בטבע עצמו. "שאו מרום עיניכם", נשיאה והרמה לאדם שיבין מתוך העולם ויראה מה גדלו ומה רבו מעשיך. עי"ז מגלה נס (הלכה) בתוך הטבע גם במנהגי תגרי המדינה. הל' קביעת חדשים (פרשת החודש) פסקו ע"פ ספרי חכמי אוה"ע ונעשה הלכה במשנה תורה לרמב"ם, שעסק בחכמת אוה"ע לעבוד ה', גילוי אלקות שבטבע.