התחברות
ג' ניסן

עם זו יצרת – תשי"ב

מעלת קבלת עול, כלי קיבול לעצמות
ש״פ ויקרא, ג׳ ניסן. לכללות מאמר זה, ראה ד״ה ויבא משה תרנ״ד (י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשי״ז), ואח״כ בסה״מ תרנ״ד. ״בש״פ ויקרא, ג׳ ניסן, אחר מנחה, אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א מאמר דא״ח ד״ה ״עם זו יצרתי לי״, וארך 23 דקות לערך. בסיום התפילה ניגשו הנוכחים לשולחנו, כ״ק אדמו״ר שליט״א האָט אַ קוועטש געטאָן מיט די פּלייצע [משך בכתפיו] ואח״כ הביט על הנוכחים ודמעות החלו לירד מעיניו הק׳, וישב על מקומו בו מתפלל (בשבת ויו״ט), ציוה לנגן ואמר המאמר. המאמר הי׳ פתאומי (רק שהרחמ״א חודקוב אחר שחרית אמר שיהי׳ ״עפּעס״ [משהו]), והי׳ קהל קטן. הרב יאָלעס סיפר שהי׳ ביום ה׳ אצל כ״ק אדמו״ר שליט״א, ואמר שהוא יישאר לשבת. ואמר לו כ״ק אדמו״ר שליט״א, הרי לא אומַר מאמר! וענה: וועט דער רבי זאָגן [אז הרבי יאמר]! ואמר: הרי לא הכנתי את עצמי, וענה: יהי׳ טוב בלי הכנה. וע״כ אפשר שהוא גרם אמירת המאמר הנ״ל״ (מיומני התמימים).

תקציר

התואר "זה" שייך על עניני קדושה בלבד, שאינם אמצעים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם; משא"כ שאר הענינים אי־אפשר לומר "זה", כי נראה רק החיצוניות שהיא טפלה לכוונה ולתכלית שבהם.

ישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בעצמות נקראים "זה" כמארז"ל "יבוא זה (משה) ויקבל זאת מזה לעם זו". אלא שהוא בלשון נקבה, כי ההתקשרות בעצמות היא בקיום תומ"צ בקבלת עול, שהאדם הוא כלי קיבול, בחי' נקבה. כשהעבודה היא בבחינת "עם זו" קבלת-עול, אזי "תהלתי יספרו" לפי הכוונה העליונה.

בעולם הזה הוא רק בחי' ז"א, "זה קלי ואנוהו", ואינה בערך לבחי' "זה" שיתגלה לעתיד, אז יאמרו ב' פעמים "זה", "הנה אלקינו זה" - ז"א, "זה הוי' קוינו לו" - עתיק.

פרשה / חג